אור ברסלב
כפי אהרן חלק ב אבן העזר › סימן א

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

אבן העזר · סימן א

אבן העזר

ושייך לח"מ סי' רמ"א ס"ו בדין. מתנה ע"מ להחזיר וחזרת דמים אי הויא חזרה.

נתתי את לבי לדרוש ולתור מה יהיה משפט האיש שאמר לחבירו השאילני טבעתך לקדש בו את האשה ונתנה לו והלך וקידש בו את האשה אי הויא מקודשת או לא מי אמרינן דמי למחנה ע"מ להחזיר כיון שצריך להחזיר לו הטבעת לזמן שקבע לו ואמרי' בקידושין ד"ו בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין או לא. וכשתמ"ל דמקודשת אכתי יש להסתפק אם אבד הטבעת מאי מי אמרינן דדמי למתנה ע"מ להחזיר דקיימא לן גבי אתרוג דהנותן אתרוג למתנה ע"מ להחזיר החזירו יצא לא החזירו לא יצא וכמ"ש בפ' י"ן דקל"ז ובפ' לולב הגזול ד' מ"ב ופ' הטור ומרן בא"ח סי' תרנ"ג. או דילמא שאני אתרוג שרוצה לצאת י"ח לא כן בטבעת דמצי יהיב ליה דמיה מאי חזרת דמים הוי חזרה או לא הוי חזרה ואיתתא דא מה תהא עליה הויא מקודשת גמורה או שריא לעלמא או לפחות צריכה גט מספק:

תשובה אל ה' ויאר לנו לידע ולהודיע להיכן הדין נוטה הלא לאמונה דין זה שורשו פתוח באותה שכ' הרא"ש בכלליו כלל ל"ה סי' ו' ובקידושין ד"ו ופ' י"ן דקל"ז וטרם נקרב למה שנוגע לענין הדין אציגה נא עמך פילפלת כל שהוא בהך תשוב' דהרא"ש אשר קמאי וקמאי דקמאי צווחי עלה ככרוכיא ואת אשר ישים אלדי"ם בפי אותו אדבר ואם שגיתי האל הטוב יכפר בעדי:

וז"ל הרא"ש בקידושין ד"ו עלה דאמרי' בגמר' אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור לעשות כן וכו' ופריך מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפי' כולהו נמי ואי קסבר וכו' אלא אמר רב אשי בכולהו קנה לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין וכו' וכתב הרא"ש (על די"ג דקידושין סי' ך') וז"ל על כי ראיתי באשכנז שרגילי' לקדש בטבעת שאולה וכו' ובעל העיטור כתב והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר ובאשה אינה מקודשת ואיכא למ"ד סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה מקדשה הילכך לא עבדינן בה עובדא וכו' אמנם נראה לי אם אמר השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דהויא מקודשת דכיון שהשאילו לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעתא דהכי מסר לו הטבעת ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה לכל הפחות תהיה מתנה ע"מ להחזיר והויא מקוד' ויקנהו מן האשה ויחזירנו לו או יחזיר דמיו דחזרת דמי' הויא חזרה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג באיצטלית דדוקא התם דלצעור' קמכוין והא לא ציערה אבל הכא משום הרווחה הוא והא קא רווח וגבי שור בפ' י"ן אם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו הרי זה קדוש אע"ג דקאמר ע"מ שתחזירהו לי דכיון שהחזיר לו דמים ויכול לקנות בהם שור אחר כיוצא בזה קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה וכו' עש"ב:

והנה חזי הוית להקת הנביאים מקהו אקייאתא ע"ד הרא"ש אלו דס"ל דהאומר לחבירו השאילני טבעתך לקדש בו את האשה דאמרי' מסתמא יהבי ליה באופן המועיל ונתנו במתנה או לפחות ע"מ להחזיר א"כ ה"ן נימא גבי אתרוג דהאומר לחבירו השאילני אתרוגך כדי לצאת בו ניסא דמסתמא נתנו לו במתנה או לפחות ע"מ להחזיר ואמרינן בסוכה דמ"א ובפ' י"ן דקל"ז אמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא וא"כ נימא דלפחות נתנו במתנה ע"מ להחזיר כן היק' הט"ז והמ"א בא"ח סי' י"ד וסי' תרנ"ח וע' להר' משאת משה בשניות חא"ח סי' ב' היק' כן ואישתמיט מיניה דמר שכבר עמדו ע"ז הט"ז ומ"א ובית שמואל באה"ע סי' כ"ת וחלקת מחוקק ע"ש ודברי המ"א. שם שגבו ממני ולא ירדתי לסוף דעתו שכ' וז"ל צ"ע דבאה"ע סי' כ"ח סי"ט פ' דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנה ע"מ להחזיר וא"כ ה"ן נימא הכי וי"ל דהתם מיירי באינו יודע מ"ה לא הוי גזל דאנן סהדי דאילו ידע הוה מקנהו לו במתנה אבל הכא בעינן לכם משלכם ובאמת היודע שאסור לקדש בשאלה לא מהני בלשון שאלה עד שיאמר לשון מתנה וכ"מ בהדי' בהרא"ש פ"ק דקידו' אבל בפי"ן משמע בהרא"ש דאפי' בשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו הו"ל כאילו נתנו במתנה ע"ש עכ"ד. ודברים אלו אין להם שחר דאנה מצא מפורש בדברי הרא"ש דאם יודע שאסור לקדש בשאולה שאינה מקוד' אדרבא איפכא מסתברא שכשזה אינו יודע שאסור לקדש בשאולה ואמר לו השאילני טבעת כיון שזה מאוסר ידיעה א"כ לא גמר בלבו ליתן במתנה כלל אלא בשאלה לפי שאינו יודע שצריך מתנה ואפי"ה אמרינן דמסתמ' נתן לו באופן נאות ומועיל לקדש בו את האשה אף כי לא יש כו"כ פנים לומר שנתנו במתנה כיון שהוא מחוסר ידיעה הדברים ק"ו כשזה יודע שלקדש את האשה צריך מתנה דאז יותר קרוב הדבר לומר דודאי נתנו לו במתנה ומקוד' ואי משום שכ' הרא"ש בקידו' ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס בו לשון אחר שיועיל לקידושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה וכו' מדברים אלו למד הר' ז"ל דדוקא באינו יודע מקודשת הא לא מכרעא דכונת הרא"ש היא דלא מבעיא היכא דיודע שצריך מתנה דודאי נתנו לו במתנה אלא רבותא אשמועינן דאפי' אינו יודע ולא נתן במתנה אפי"ה אמדינן דעתיה דנתנו באופן נאות ומועיל שיקדש בו את האשה כאשר יהיה וממילא נעשה במתנה אף שהוא אינו יודע שצריך במתנה כדי שנאמר שנתנו לו במתנה. גם מ"ש אבל מדברי הרא"ש בפי' י"ן משמע דאף בשידע יצא גם זה תמוה דבדברי הרא"ש בפ' י"ן אין שום גילוי כמו שיראה הרואה:

ועוד אני תמיה במ"ש אבל בפ' י"ן משמע דאף כשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו יצא דהו"ל כאילו נתנו במתנה לא ידעתי מה דמות יערוך דאי מדמי' ליה לההיא דעבעת היה לנו לומר דאפי' בהשאיל לולב סתם דיצא בו י"ח מט' זה דמסתמא נתנו לו במתנה דבשלמא גבי טבעת הצריך הרא"ש שיאמר בפי' לקדש בו את האשה דאי לאו הכי אמרינן שנתנו לו להתנאות בו ולא נתנו כ"א בשאלה אבל כשאמר לו ע"ד לקדש בו את האשה אז אמדי' דעתיה דנתנו באופן המועיל לקידו' לא כן באתרוג דסתמו כפירושו דאתרוג בימי החג למאי מתבעי אם לא לצאת בו י"ח וא"כ סתמא נמי נימא דודאי נתנו לו במתנה והכי אמרי' בפ' י"ן דרש ר"ן בר חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפ' נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג ופריך מתקיף לה ר"ן ע"כ לא פליגי ר' ורשב"ג אלא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא אלא הכא אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה וכו' וע"ש פרשב"ם וא"כ ה"ן אי מדמינן ליה לההיא דטבעת נימ' דאף בשואלו סתם כיון שאין בו הנאה אחרת א"כ נימא מסתמ' נתנו לו במתנה וא"כ עקרת מקרא שכתוב לכם להוציא את השאול באופן כי דברי הר' ז"ל שגבו ממני ולא יכולתי להולמם:

גם אשו"ר להרב מ"מ שרצה לישב קו' זו עפ"י דרכו והיה בהניח דשאני גבי טבעת הא דאמרינן דמסתמא נתנו לו במתנה אין הכוונה שכל הטבע' נתנו לו במתנ' ואתעקר שמא דמארי' מיניה אלא שנתן לו במתנה ש"פ שבו שהוא הצריך לקדש בו את האשה והשאר יקרא על שם בעליו ואמטו להכי כיון שש"פ שבו הרי הוא נתון לו במתנ' א"כ קידשה בממון שלו לא כן בלולב כיון שאפי' אם יתן לו ש"פ שבו במתנה גמורה אכתי לא נפיק י"ח דלו יהי לו אתרוג השותפין ואמרי' בבתרא האחין שקנו אתרוג מתפיס' הבית אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא עכ"ד. ודבריו אהמ"ר אינן כדאי להשיב דנמצא זה לא נתן לו הטבעת במתנה אלא ש"פ שבו ולא כל הטבעת וא"כ כי מקדש את האשה סתם היא סבורה להתקדש בכל הטבעת וכל הטבע' אינה שלו וא"כ אינה מקוד' כלל והכי אמרי' בפ' האיש מקדש התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקו' ועיין הרדב"ז חדשות סי' תס"ז ואם כונ' הרא"ש שיאמר לה התקדשי לי בשוה פרוטה שבו כל כי האי לא הוה שתיק הרא"ש דנמצא העיקר חסר ושו"ר למר בריה דרבינ"א בס' קול אליאו ח"ב סי' כ"ה תמה על הר' מר אביו כן:

והרב קול אליאו תי' וז"ל ואשר אני אחזה לי דבשלמ' בטבעת אמדינן דעתיה דגמר ויהיב דכי נמי לא בעי למיהדר לא איכפת ליה מידי דמילתא זוטרתי היא מילתא כדנא בין ב' אהובים משא"כ בלולב דכיון דהויא מילתא דמצוה ובעי ליה ליומי אחריני אדרבא אמדי' דעתי' דלא יהיב באופן המועיל דבמתנה גמורה לא יהיב משום דבעי ליה ליומי אחריני וכו' ודבריו לע"ד לא ניתנו ליאמר דמי לא עסקינן בטבעת שוה אלף זוז דקפיד עילויה יותר ויותר ממצות האתרוג ונתתה דבריך לשיעורין ולא יתכן דרך הרא"ש ז"ל כן. והנכון בקו' זאת הוא מה שתי' הר' טורי זהב בא"ח סי' י"ד ס"ק ה' דשאני גבי אתרוג דגלי קרא לכם שיהיה שלכם בבירור לא עפ"י אומדנו' והוכחות וגזירת הכתוב היא לא כן גבי קידושין דהט' דבעינן שלו הוא משום דסברא הוא דאי לא יהיב לה מידי לא גמר' ומקניא נפשה דמה"ט בעיא פרוטה וכמ"ש בש"ס ואם מקדש בטבעת שאולה הוי גזל ולא מידי יהיב לה אבל כי איכא אומדנ' כי האי מקודשת וזה תי' נכון ופשוט ומה שתמה ע"ז הרב ט"ז כבר ישבו הר' פרי הארץ ח"א תשו' אה"ע סי' ד':

וכדו חזיתיה להט"ז בא"ח סי' שס"ט יתיב רמי ומקשי מהך תשו' הרא"ש לאותה שכ' הטור גבי עירוב הנותן מעה לנחתום ואמר לו אם יבואו בני החצר לקנות ממך עירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו אינו עירוב אבל אם א"ל ערב לי קנה עירובו וכ' הט"ז וז"ל אבל אם אמר לו ערב לי הט' ברור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שאי אפשר להיות עירוב אלא א"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אמר בפירוש שיזכה לו כמו לאחרים וק"ל ממ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל לשון ויפוי כח שיועיל דאדעתא דהכי מסרו לו ואם לא יועיל לשון שאלה שיתפיס בו לשון אחר שיועיל לשם קידושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה והא ודאי אמדינן דעתיה שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות מתנה ע"מ להחזיר הרי לפנינו שזה אומר לשון שאלה ואפי"ה אנו מפרשים מכח אומד הדעת דהוא לא ידע הדין וסו' דיהיה זה במקום לשון דמהני עפ"י הדין דהיינו מתנה ה"ן נימא אם אמר זכה לי הוא ס' בעד מעות מ"מ כיון דמן הדין לא מהני במעות דנימא דנתכוון בלשון דמהני כגון ערב לי דאמאי לא אמדי' דעתיה כאן כמו בקידושין מ"ש התם דחפץ בקידו' ה"ן חפץ בעירוב עכ"ד. וכל לגבי דידי קו' ליתא ולא דמיא כלל כעוכלא לדנא דגבי קידושין ודאי זה שרוצה לקדש את האשה רצונו לקדשה עפ"י הדין ואם היה יודע דשאלה לא מהני ודאי היה אומר לו תן לי טבעתך במחנה וגם זה שנתן לו הטבעת רצונו שאהובו יקדש את האשה עפ"י הדין אלא דשניהם כאחד מחוסר ידיעתם זה שאל לו השאילני וזה נתן לו בשאלה אבל כונתו ליתנה לו באופן נאות והיינו מתנה וזה ג"כ נתכוון לקדש את אשתו באופן נאות וא"כ ממילא הוו להו קידושין גמורים. לא כן בזה שאמר לו לחנוני זכה לי בפרוטה זו עם בני החצר לעירוב אף דנימ' דזה הנותן כיון שחפץ בעירוב ודאי רוצה לומר ערב לי אלא מחוסר ידיעתו אמר לשון שאינו מועיל עפ"י הדין ונאמר דהו"ל כאילו אמר ערב מ"מ לגבי החנוני מאי איכ' למימר שלא עשאו שליח אלא אמר לו זכה לי במעה זו והחנוני אינו עושה אלא מה שאמר לו בע"ה ואינו מזכה לו ע"י אחר וא"כ מאי אהני לן אומדן דעת הבע"ה שרצונו לומר ערב לי באופן נאות כיון שהחנוני לא כן ידמה. לא כן באומר ערב לי דשליח שוייה וחזק' שליח עושה שליחותו וכמו שפרש"י בסוגיא ע"ש כיון דשוי' שליח א"כ כונתו שיעשה לו באופן המועיל ואדרבא לכי דייקת פורתא אפשר לסיועי לדינו של הרא"ש מסו' זו דעירו' ודו"ק:

וחמותי ראיתי להרב יד אהרן סי' תרנ"ח א"ח שכ' וז"ל השואל לולב מחבירו ונתנו לו סתם אמרי' מסתמ' במתנה נתנו לו ויוצא בו י"ח מג"א ס"ק ג' ולעיל סי' י"ד ס"ק ח' אבל הט"ז ס"ק ה' כ' דלא יצא דבעינן שיאמר בפי' לשם מתנה ולא לשם שאלה וכ"כ הרב מנוח ז"ל ומאחר דלולב שאול פסול ביום א' אין ראוי לו' השאילני לולבך דהא בתורת שאולה נוטלו ואין יוצא בו אלא צ"ל תן לי לולבך עכ"ל. ואני אומר דברים אלו פלטתן הקולמוס שלא מדעת בעלים דאיך יתכן דסובר המג"א דהשואל לולב מחבירו אמרי' מסתמ' במתנה יהביה ליה א"כ ביטלת מה שכתוב בתורה ביו"ט ראשון לכם להוציא את השאול כיון דמסתמ' במתנה נתנו לו ולא נחלקו המ"א והט"ז אלא באו' השאילני לולבך כדי לצאת בו י"ח אי מדמינן ליה לההיא דטבעת שכתב הרא"ש או לא וא"כ מה הוכח יוכיח הרב כדעת הט"ז ממ"ש הרב מנוח ומאחר דלולב שאול פסול ביו"ט ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך דהא בתורת שאולה נוטלו אלא צ"ל תן לי לולבך דהרב מנוח מיירי באו' השאילני לולבך סתם ומי לא ידע בכל אלה דשאול פסול לכן כ' שיאמר תן לי לולבך אבל היכן הזכיר דין המ"א והט"ז באומר השאילני לצאת בו אי מדמינן ליה לטבעת ואי יצא או לא יצא והדבר מתמיה וצ"י. עיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ח ס"ק נ"ד:

והנה הראב"ד ז"ל היק' בהא דאמרי' דמתנה על מנת להחזיר בכולהו קנה לכר מאשה דהלא אמרינן בנדרים גבי מתנת בית חורון כל מתנה שאינה שאם הקדי' תהא מקודשת אינה מתנה ובפ' י"ן דקל"ז אמרי' שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו הקדישו הר"ז מוקד' ומוחזר ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו מוחזר וא"כ כיון שמתנה ע"מ להחזיר אינו יכול להקדיש' היכי הוי מתנה וקו' זאת היק' התוס' בסוכה דמ"א והר"ן לשם והר"ן בפי לנדרי' דמ"ח ע"ש מה שתי' והראב"ד ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין ד"ו תי' דמתנה ע"מ להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכות' דאית ליה בגויה קדיש כגון אתרוג ע"מ לצאת בו ולהחזירו אי מקדיש לזכותיה יהיב להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה וכ' עליו הרשב"א דזה אינו מחוור כלל. ושלושת הרועים האיתנים מוסדי ארץ אשר בית ישר' נכון עליהם ה"ה הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל תמהו על הראב"ד דקו' זו היא קו' הגמ' בנדרים דמ"ח ותי' דשאני מתנת בית חורון דסעודתו מוכחת עליו שהדברים ניכרים שלא נתן לשום מתנה כלל אלא שהיה מערים כדי שיהנה אביו מסעודתו דהכי אמר ר"ן זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו וזמנין אמר ליה משום דויתור אסור במודר הנאה עש"ב. ובאמת דא עקא אשר רבינו הגדול הראב"ד ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה אשתמיט מיניה סוגיא בדוכת' בההיא דמתנת בית חורון זו מן המתמיהין ולא ראיתי לשום אחד מן הראשונים ואת אחרונים שנרגשו מזה ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב בני אהרן לפפא ז"ל בחי' על הטור סי' רמ"א דקכ"ט סוף ע"ד שהביא ג"כ ס' רבינו שמואל שהביא הר"ן שכ' דלא גרסי' לי במילתיה דרבא גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אלא ע"מ שתחזירהו דוק' מכח קו' זו שהיק' הראב"ד וכ' ע"ז ועוד נפלאתי הפלא ופלא איך אלו הגדולים לא הביטו בסוגיא דנדרים שמפורש קושיתם וכמ"ש הריטב"א והגם שראיתי בבעה"ת שער ב' שכתב שגם הרמב"ן תמה כן לא נתקררה דעתי דודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו ואיך יעלה על הדעת דהרבנים הנ"ל יסתר מעיניהם סוגיא מפו' והניחו בתימה:

ואני עני וכואב בתר דמחוינא קידה ולחיכנא עפרא דתחות רגלי הרבנים הנ"ל אמינא מילתא בדעת הראב"ד ז"ל עם שאיני כדאי ואן מעייל יתוש קטן כמוני היום בין ההרים הגבוהים מ"מ תורה היא וכננס ע"ג בני הענקים אמינ' דהראב"ד ז"ל אף הוא ראה סוג' דנדרי' ועליה הוא דן. ואע"ן ואומר דהנה מימר' זו שאמרו בכולהו קני לבר מאשה היא מימרת רבא כמ"ש בקידושין ובנדרי' דמ"ח עלה דמתנת בית חורון שאמרו כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמרו בש"ס אמר רבא ל"ש אלא דא"ל והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל אמר ליה שיהו לפניך שיבא אבא ויאכל מדעתך הוא דא"ל פי' הר"ן ל"ש אלא דאמר ליה ואינן לפניך דהוי תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא מדעתך הוא דא"ל ולאו תנאה היא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הני וכו' ל"א אמרין לה אמר רבא לא תימ' טעמא דאמר ליה והינן לפניך הוא דאסור אבל אמר ליה הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפי' אמר ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו. דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעוד' מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא לתנאי גמור קאמר. ובתר הכי אמרו ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו' אמרי פומבדיתאי קני ע"מ להקנות הוא ולא קני ור"ן אמר קני וכו' ופריך א"ל רבא לר"ן והא מתנת בית חורון קני ע"מ להקנות הוא ולא קני זמנין א"ל משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר"א היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ופי' הר"ן זמנין א"ל משום דסעו' וכו' שאין אדם עשוי ליתן לאחר סעודה שהכין לנשואי בנו הילכך לא הוי אלא הערמה ואסור. ויתור אסור במודר הנאה לאו דשייך הכא דין ויתור אלא לדמיון בעלמ' נקטי' דכי היכי דמחמיר ר"א בנדרים טפי מדיני ממונו' דקיי"ל בד"מ דריסת הרגל שרי' ולית בה משום גזל ואילו מודר הנאה אסור ליכנס בחצרו ה"ן נהי דקני ע"מ להקנו' לעני דינ' קני משום חומר' דנדרים אמרי' לא קני ע"כ. והנה ממאי דאקשי ליה רבא לר"ן מוכח כלישנ' קמא דאמרינן לעיל ל"ש אלא דאמר ליה ואינן לפניך דהוי תנאי גמור ולא הויא מתנה אבל אמר ליה שיבא אבא ויאכל מחנה גמורה אלא שאם תרצה יבא אבא ודמי לההיא דהבו ד' מאה זוזי לפלניי' ולינסיב ברתי כמ"ש הר"ן ולא כלישנ' בתר' דאפי' אמר שיבא אבא אסור אע"ג דמתנה גמורה היא משום דסעודתו מוכחת וניכר שהכל דרך ערמה דאי כלישנ' בתר' א"כ ס"ל לרבא דשני לן הך דמתנת ב"ח מדיני ממונות דאילו בד"מ שיבא מתנה גמורה היא כההיא דהבו ת' זוזי והכא אסור משום דסעודתו מוכחת עליו וא"כ מאי מק' לר"ן דאמר קני ע"מ להקנות קנה ממתנת ב"ח שניא מתנ' ב"ח מד"מ משום דסעודתו מוכחת עליו וכמו שתי' לו ר"ן ומאי מק' לו רבא אלא ודאי דהעיקר כלישנ' קמא דרבא דס"ל דמתנת ב"ח שויא לד"מ וכי היכי דבדיני ממונו' לישנ' כי האי הוי מתנה גמורה כההיא דת' זוזי ה"ן הוי מתנה גמורה ומותר אביו לאכול ממנה וע"ז היק' שפיר לר"ן ממתנ' ב"ח כי הוא לא ס"ל הא דסעודתו מוכחת עליו וע"ז תי' לו ר"ן דסעודתו מוכחת עליו ולעולם רבא לא ס"ל (ואין לומר דבתר דשמע מר"ן אמר רבא כן דא"כ אין דין זה של רבא אלא של ר"ן) וכיון שכן שפיר מקשה הראב"ד איך קאמר רבא בקידושין דמתנה ע"מ להחזיר בכולהו קני כיון דלדעתו מ"ש במתנת ב"ח כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה הי"ט משום שלא נתנה לו במתנה לגמרי אלא עד שיאכל אביו אבל אם אמר שיבא מותר אביו לאכול דמתנה גמורה היא ולאו טעמ' משום דסעוד' מוכחת עליו ה"ן במתנה על מנת להחזיר כיון שאינו יכול להקדישה אינה מתנה והיכי אמרי' בכולהו קני:.

גם מה שתי' בש"ס ויתור אסור במודר הנאה סביר' ליה להראב"ד ז"ל דאי אפשר לומר הכי דטעמ' דמתני שאמרו כל מתנה וכו' וסתם לן תנא היינו משום דויתור אסור וכו' דהנה בנדרים דל"ב אמרו אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל ואמרו בגמ' מאן תנא אמר רב אדא ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה וכ' הר"ן ר"א היא אבל רבנן פליגי עליה וכו' ולענין הלכה פ' הרמב"ן כר"א דויתור אסור וכו' אבל ר"ח ז"ל כ' בפ' חזקת הבתים דלית הלכת' כר"א וכן דעת ר"ת ז"ל ובד' מ"ה אמרי' השותפין שנדרו הנאה זמ"ז אסורים ליכנס לחצר ר"א ן' יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואמרו בגמ' אמר רב הונא הלכה כר"א ן' יעקב ופי' הר"ן השותפין שנדרו הנאה אסורין וכו' קסבר האי תנא ויתור אסור במודר הנאה וכו' ואיכא דמקשו כיון דפלוגתייהו דר"א ורבנן ביש ברירה ואין ברירה היא דהכי אוקמ' רבינא בפ' שור שנגח את הפרה היכי פסקי' בגמ' כר"א ן' יעקב דס"ל דיש ברירה הא בפ' משילין אסיקנ' דלית ברירה בדאוריית' וקשי' הילכת' אהילכת' תי' ר"ת דהכא הלכה כר"א ולא מטעמיה דאיהו סבר יש ברירה וויתור אסור במודר הנאה ואנן ס"ל דאין ברירה וויתור מותר במודר הנאה ע"כ וכ"כ התוס' וז"ל ומפרש ר"ת דהא דפסקי' הלכתא כר"א לאו משום דיש ברירה אלא משום דויתור מותר במודר הנאה ע"ש ומעתה אף אני אומר דהראב"ד ז"ל קאי בשי' ר"ח ור"ת דסברי דמאי דאיפסק' הלכ' כר"א בשותפין היינו משום דויתור מותר במודר הנאה וא"כ אי אמרי' דט' דמתנת ב"ח הוי משום דויתור אסור במודר הנאה א"כ קשה הילכתא אהילכתא קייל"ן כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ופ' כל הפוסקי' ואין חולק ע"ז וא"כ אי ט' הוי משום דויתור אסור במודר הנאה היכי פסקינן הילכתא כר"א דויתור מותר. אל"ו ט' דכל מתנה שאינה שאם הקדישה וכו' אינה מתנה לאו משום דהוי נדרים ושניא נדרים מכל דיני ממונות דויתור אסור במודר הנאה אלא דין הנדרים שוה לד"מ וכל מתנה שאינה וכו' אינה מתנה בין בנדרים בין בד"מ ומעתה שפיר היק' הראב"ד ז"ל דא"כ היכי פסקינן דבכולהו קני במתנה ע"מ להחזיר כיון שאינו יכול להקדישה לא הוי מתנה זה נ"ל להליץ בעד הראב"ד ז"ל ודו"ק:

ודרך הלוכי ראיתי להרב בני אהרן בדקכ"ט ע"ג שהביא דברי הנמק"י בפ' י"ן שהביא משם הראב"ד, דהא דאמרי' גבי שור דאם אמר ע"מ שתחזירהו לי הקדישו אינו מוקדש כ' הראב"ד דפריק ליה ומהדר ליה ונתן ט' הרב הנמק"י כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דמן הדין ודאי אינו מוקדש שאינו שלו ודמי לההיא דר' אבהו במקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה והרב כ' דכפי זה פדיון שכ' הראב"ד הוי דבר מועט כההיא דר' אבהו וכ' דנר' לו ט' אחר בדברי הראב"ד שכ' דצריך פדיון ושלא כדברי הנמק"י וז"ל ולע"ד נר' ט' אחר בדברי הראב"ד דהנה להראב"ד הוק' מתני' דבית חורון דלמדו ממנה דאם אינו יכול להקדישה דלא הוי מתנה וא"כ היכי אמרי' באומר לי דהוי' מתנה כיון שאינו יכול להקדישה וראיתי להריטב"א שהיק' אותה משמו עכ"ד. וכונתו מבוארת דמכח קו' שהוק' להראב"ד כ' דאף באומר לי מצי להקדישה אלא דצריך פדיון וא"כ צריך פדיון גמור דמקודשת לגמרי ושלא כדברי הר"ן שכ' דצריך פדיון כדי שלא יאמרו זה ודאי כונתו. ואשתמיט מיניה דמר דברי הרשב"א והר"ן בפרק לולב הגזול שהביא קו' הראב"ד ותי' של הראב"ד דה"ן יכול להקדיש ההנאה שיבא מן המתנה בזמן זה דיהיב מנה קמא להקדש וכמש"ל וא"כ אם אית' דס"ל דפדיון ממש בעי דהוי' הקדש לגמרי א"כ למה לא תי' כן ואזיל לדחיק ואדרב' מכאן למד הנמק"י דהקדש לגמרי לא הוי וכיון דלא הוי הקדש לגמרי איך קאמר הראב"ד דבעי פדיון וע"ז הוצרך לומר דט' הוי כדר' אבהו שלא יאמרו. ואתה תחזה להתוס' בסוכה דמ"א ע"ב ד"ה הילך שהיק' קו' זאת ותי' וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כ"ז שהוא בידו עד שיחזיר ואפ"ל דהתוס' כיונו לתי' הראב"ד ז"ל ול"ק מה שהיק' עליהם הרב כפות תמרים ע"ש. עוד ראיתי להרב הנז' שם שהביא ס' רבינו שמואל שהביא הר"ן דל"ג לי במילתיה דרבא מכח קושי' זו של הראשונים ותמה הרב דבמילתיה דרבא נהי דל"ג לי מה יענה לההיא דשור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו דאיפליגו בש"ס בין היכ' דאמר לי להיכ' דלא אמר לי ע"ש והרב שורשי הים בח"ג דכ"א ע"ב כ' וז"ל ולדידי אי מהא לא אירי' דאיכ' למימר דהיא גופ' קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיב' מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשי' מתנ' כיון שאינו יכול להקדישו ע"כ ולדעתי דברים אלו אין להם שחר דאי הכי אדאשמועינן דהקדישו והחזירו אינו מוחזר לישמועינן אעיקר' דדינ' דלא הוי מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ומשמעות הש"ס היא דאם הקדישו החזירו אינו מוחזר הא לא הקדישו המתנה קיימת אע"ג דאמר לי אך מה שתי' עוד לקו' זאת הוא תי' נכון כמ"ש הרואה. אך מה שכתב ע"ז וז"ל ומ"מ צ"ל לפי"ז דס"ל לרבינו שמואל דדוק' כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר ס' מהני ודלא כהרב בעהע"ט שהביא הרא"ש דאפי' בסתם נמי אית' להאי ס' ע"כ לענ"ד הרואה דברי בעהע"ט שהביא הרא"ש יר' דאין כו"כ הכרח בדבריו ואפשר נמי שהבעהע"ט יסבור כס' רבינו שמואל ודו"ק:

והנה רבינו הטור ז"ל פ' בח"מ סי' רמ"א הנותן מתנ' לחבירו אינה מתנה עד שיהא בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו במד"א שנותנה לו בסתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנו לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה ע"מ שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה וכו' הוי' מתנה והן הן דברי הרא"ש דפ' י"ן גבי עובד' דיונתן ן' עוזיאל בד' קל"ד כמ"ש מרן הב"י אמת כי לכאו' דברי הרא"ש והטור אלו תמוהים דהיכי ילפי' מעובד' דב"ח דכל הנותן מתנה וניכר מתוך מחשבתו וכו' שאינה מתנ' כיון דדחינן בגמ' שאני מתנת ב"ח דסעודתו מוכחת עליו וגם דויתור אסור וכו' וגם היכי קאמר דבסתם וכונתו ניכרת שאינו רוצה ליתנה לו במתנה גמורה שאינה מתנה והלא הך עובד' דיונתן ן' עוזיאל מוכח דאדרב' משום דהיה בסתם ולא פי' דבריו הוי' מתנה כמו שפרשב"ם ושו"ר להר' בני אהרן והר' שורשי הים שנתחבטו בזה עש"ב. ואחר ההתבוננות נלע"ד דכונת הרא"ש פשוטה והיינו דהך עובד' דיונתן ן' עוזיאל טעה שמאי בהך מעשה דב"ח אבל בקושט' לא דמו אהדדי דמתנת ב"ח לא גמר ליתן במתנה כלל ולא כמו שפרשב"ם משום שפירש ואינן לפניך אלא משום דסעו' מוכחת עליו שאין אדם טורח בסעודה ונותנה לאחר וכיון שכן אנן סהדי שלא נתנה במתנה ואמטו להכי אסור אבי לאכול ממנה לא כן במתנה זו שנתנו ליונתן ן' עוזי' אף אי נימ' דמשום שלא היו בניו נוהגים כשורה נתן ליונתן נכסיו ואין רצונו שיהנו בניו ממנו מ"מ גמר ונתן לו מתנ' גמורה בלב שלם וכיון שנתנה לו במתנה גמורה תו לאו כל הימנו לומר לו שלא יתן לבניו כיון דשלו היא ומה שירצה יעשה כאדם העושה בשלו ומלבד דליכ' שום הוכחה לו' שלא גמר ליתן לו במחנה גמורה אדרב' הדעת נותן שבודאי נתן לו במתנה גמורה וא"כ אף שלא היה רצונו שיתנו לבניו הוו דברים שבלב ולאו כל הימנו וזהו שאמר לו יונתן לשמאי אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי ונתתי שיש לך ידים מוכיחות כי לא גמר מתחילה ליתן במתנה גמורה יש בידך ליקח מה שהחזרתי לבניו ואם לאו שאדרב' ידים מוכיחות שנתן מתנה בכל לבו א"כ אי אתה יכול להוציא מה שהקדשתי ומעתה נמצא הדבר תלוי באומדן דעתא אי חזינן דמעיקרא נתנו לו במתנה גמורה ש"ד אבל אי ידים מוכיחות דמעיקרא לא נתן במתנה כההיא דב"ח דסעודתו מוכחת עליו אינה מתנה והראיה דפסקי' כלישנ' בתרא דרבא דאמר אפי' אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ומדעתך הוא אפי"ה אסור משום דסעודתו מוכחת עליו שאין אדם טורח בסעודה ונותנה לאחר ואמטו להכי פ' הרא"ש והטור דכל מתנה שניכר מתוך מחשבתו שלא גמר ליתנה במתנ' גמור' ונתנה ס' נמצא לא גמר בדעתו ליתנה ודמי ממש למתנת ב"ח דסעודתו מוכחת עליו כמ"ש בנדרים ודו"ק היטיב. והכי מורין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז דנדרים הט"ו נתן לאחר מתנה וא"ל הרי סעודה זו נתונה לך מתנה ויבא פ' ויאכל וכו' ה"ז אסור אם הוכיח סופו על תחילתו כגון שהיתה סעודה גדולה ורוצה שיבא אביו או רבו לאכול שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות לו וכו' כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והדבר הקשה איך פ' הר"ם כל מתנה שאם הקדישה וכו' דלא אמרו כן אלא במעשה ב"ח וכמ"ש בירושלמי אלא ודאי דכונתו דכל מתנה שתהיה כזאת שמעשיו מוכיחים שלא נתן במתנה אינה מתנה כיון דדמיא לב"ח ומינה ילפינן לכל דדמי לה דכל שלא גמר ליתן במתנה אינה מתנה והמודר אסור אבל אם נתן במתנה גמורה אף דהוי מודר מותר לאכול והראיה דהיו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה ואף דגם זה מוכיח שלא נתן מתנה לזה אלא כדי שיתן למודר אפי"ה מה איכפת לן כיון שנתן במתנ' גמור' לא כן במתנת ב"ח דסעודתו מוכחת עליו ועיין להריטב"א בנדרים בסוגיא דב"ח ודו"ק ונכון:

אדהכי והכי השמש יצא על הארץ ספר"א נהר הנק' בשם אהלי יאודה לרבין חסידא הרב המובהק קדוש אלדי"ם כמהר"י הכהן יצ"ו ואחזה אנכי מראות אלהי' בענין מתנה ע"מ להחזיר בד' פ"ו ע"ד) יתיב רמי ומק' עלה דאמרי' בקידושין בתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור וכו' היק' דאיך יצא ידי נתינה דהא אי אמר לי אמרו בבתרא דמידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישו וכ"ש לאוכלו ולא לשורפו ולא לשום דבר ובפ' הערל תנן אמר רבא בר אבוה מאי דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בב' תרומות הכתוב מדבר אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וה' זו פ' הרמב"ם בפ"ב מה' תרומו' הי"ד הרי דנתינה לכהן הוא ליהנות ממנה הנאה של כילוי ואיך אמרי' דבנתינה לכהן ע"מ להחזיר דליכא הנאה של כילוי הויא נתינה עכ"ד. ואחרי המחי' הראויה לכבוד תורתו לא ידעתי מאי קאמר דהרי בפירוש' אמרי' בפ' הזרוע ד' קל"א שבעה דברים הם נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וכו' ואמרו שם למה אמרו נכסי כהן שקונה בהן עבדים ושפחות ובהמה טמאה וב"ח נוטלן בחובו וכתו' אשה וס"ת הרי בפי' דלא בעינן הנאה של כילוי והא דאמרינן שלך תהא רבותא אשמועי' דאפי' תרומה טמאה דלא חזי' לכהן צריך ליתנה לו דחזי' לשריפה הא מיהא אם רצה הכהן להחזירה לנותן ודאי רשאי. עוד ראיתי להרב נר"ו הוק' לו בהא דפסק הרמב"ם דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכל הנותן לזה מתנה ע"מ ליתנה לאחר הרי זה האחר קנה בעת שיקנה לו הראשון ותמה וז"ל וכן ק"ל למה שפ' הר"מ כל מתנה וכו' משמע דכדי שיהא נקרא מתנה צריך שיהא שלו לגמרי ויכול ליהנות בה לאוכלה ולהקדישה וכיוצא בזה ואיך כ' אחר זה כל הנותן מתנה לאחר להקנותה ה"ז קנה וזה שנותן מתנה ע"מ להקנותה לאחר הוי' מתנה ע"מ להחזיר מה לי מחזירה לו מה לי מחזירה לאחר ואפי"ה הויא מתנה עכ"ד ואחהמ"ר מגודל חכמתו וקדושתו אשתמיט מניה דמר כל דברי הראשו' שזכרנו לעיל הר"ן והרשב"א והריטב"א והתוס' בפ' לולב הגזול ובבתרא דקל"ד דהא דאמרו כל מתנה שאם הקדיש' וכו' ל"ד אלא כל מתנה שהיא בערמה דוקא כמתנת ב"ח לא הוי מתנה אבל אם פי' מתנה אפי' ע"ת שלא יקדישנ' שפיר הויא מתנה. תו חזיתיה להר' הנז' שיחל"א (שם דפ"ז ע"א) וז"ל ועוד ק' למ"ש הרא"ש בפ' י"ן מכאן הבאתי ראיה דהשואל טבעת כדי לקדש בה את האשה שהיא מקו' כיון שאמר לו שלקדש האשה הוא צריך דעת המשאיל היתה שתהא ע"מ להחזיר החפץ או דמים וזה תימה דהרי בגמ' אמרו בכולהו קני לבר מאשה לפי דבריו דכיון דשייליה לקדש בו את האשה דעת המשאיל היתה שתהא מתנה כדי שיוכל לקדש בו אשה א"כ גם הבעל כשמקדש לאשה בטבעת זו הוא ע"מ להחזיר דמאי דקנה מקנה א"כ משכחת לה לקדש אשה במתנה ע"מ להחזיר ואיך פסיק ותני בגמר בכולהו קני לבר מאשה עכ"ד. ונוראות נפלאתי דהלא הרא"ש בקידושין פי' דבריו לכל הפחות הוי מתנה ע"מ להחזיר ויקנהו מן האשה ויחזירנו לו או יחזיר דמיו דחזר דמים הויא חזרה ע"ש:

ואתה תחזה להרא"ש ז"ל בפ' לולב הגזול דמ"א (סי' ל') כ' עלה דהך מימרא דרבא דבאתרוג מהני מתנה ע"מ להחזיר וז"ל וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"ך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן לא לקני איניש לולבא לינוקא ביומא טבא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני ואם אינו צריך לחזור לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אל"ו צריך שיחזור ויקנהו לו במתנה גמורה וקטן לאו בר אקנויי הוא עכ"ל. ולמאן דקרי ותני דברי הרא"ש הללו לפום ריהטא ירגיש אדם דאם כונת הרא"ש למילף הך דינא דהאומר יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך יהא שלי כבתחילה דלא יצא מההיא דר"ז דלא ליקני איניש א"כ דבריו קצת תמוהים דמאי האי דקאמר ואם אינו צריך לחזור לו במתנה גמורה נהי דקטן לאו בר אקנויי וכו' אל"ו צריך שיתנהו לו במתנה גמורה דדברים אלו אך למותר כאילו בעינן למילף על ענין החזרה שצריך שיחזירנו במתנה גמורה הכי הול"ל ואם איתא דיהא שלך עד שתצא בו יצא לימ' ליה לינוק' יהא שלך עד שתצא בו אל"ו דלא מהני בהכי אלא צריך הקנאה גמורה וע"כ אמרו א ליקני. אבל הנרא' לי בכונת הרא"ש ז"ל דאין כונתו ומר דאם אמר יהא שלך עד שתצא בו דלא יצא המקבל דהא ודאי המקבל מיהא יצא כיון שאמר לו יהא שלך במתנ' עד שתצא בו אלא דכיון שלא אמר ע"מ שתחזירהו לי נמצא אינו מחזיר לו בהקנאה גמורה ונמצא הלולב של המקבל ולגבי נותן הו"ל כמו שאול כיון שצריך שיחזירנו לו במתנ' גמורה והכי דייקי שפיר דברי הרא"ש שכ' ואם אינו צריך לחזור לו במתנה גמורה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה וכו' אל"ו צריך שיחזור ויתנהו לו במתנה גמורה וא"כ כיון שצריך במתנה ממיל' כשאמר ואח"ך יהא שלי כבתחי' הו"ל שאול אצל הנותן. ומעתה אף דברי הטור ז"ל קרואים והולכים לכונת דברי הרא"ש ז"ל שכ' בסי' תרנ"ח אין אדם יוצא ביו"ט א' בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר לו במתנה אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך תחזירהו לי לא יצא וכונת דבריו שצריך שיתנהו לו במתנה ע"מ להחזיר לו במחנה וכיון שצריך לחזור לו במתנה גמורה א"כ אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי סתם ולא אמר במתנה גמו' א"כ החזר' לאו חזרה והו"ל שאול לגבי הנותן אבל המקבל ודאי יצא בו כיון שאמר לו יהא שלך במתנה עד שתצא בו הא ודאי מתנה גמורה היא אלא דכיון שלא אמר ע"מ שתחזירהו לי ה"ז דומה לאותה שאמרו גבי מתנת ב"ח ללישנא קמא דרבא דוקא שאמר ואינן לפניך שיבא אבא אבל אמר הן לפניך שיבא אבא מדעתך הוא דא"ל ואפי' ללישנא בתרא ט' משום דסעודתו מוכחת עליו ועיין בפי' הר"ן. הכא נמי כיון שלא אמר ע"מ מדעתך תחזירהו לי ולא בהקנאה גמו' וכיון שכן שוב אינו יוצא בו הניתן דהוי ליה כמו שאול זה נר' לישב דברי הטור לפי שיטת הרא"ש שכתבנו:

אפס כי עז והדבר הקשה דרבינו הב"י ז"ל בשולחנו הטהור נר' מדבריו כי רוח אחרת אתו שכ' וז"ל בס"ג אין אדם יוצא י"ח ביו"ט א' בלולבו של חבירו דבעי' לכם משלכם ואפי' א"ל יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי שאול ואם נתנו לו במתנה מותר ריהטא דלישניה מוכח דמ"ש ואפי' א"ל יהא שלך דלא יצא כונתו דהמקבל לא יצא ואם מבטן רבינו הגדול הרא"ש ז"ל יצאו אלו הדברים לא זכיתי להבינם כי פשט דברי הרא"ש לא משמע הכי כמו שכתבתי. ועם כי אפשר למשכוני אנפשין ולישב דברי הרא"ש על צד הדחק ולומר דהאי לא יצא שכ' הרא"ש מיירי אל המקבל הא מיהא כ"ל קור"א במדב"ר דברים כהוייתן בעיניו יראה כמה מהדוחק בדברי הרא"ש. ולבי אומר לי כי דברי הרב ב"י ז"ל אינם דברי הרא"ש אלא מדעת עצמו הוא ודינא אשמועי' דאפי' אמר לו יהא שלך עד שתצא בו לא יצא והטעם אפשר אחר שהרא"ש ז"ל הביא לנו דברי הר' בעה"ט ז"ל דאפי' בנותן אתרוג סתם הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי וחייב להחזירו ואם לא החזירו לא יצא ופ' מרן בס"ה ומטעם אומדנא נגעו בה דמסתמ' אין אדם מתרוקן ממצותו ונותנה לאחר וא"כ הרי זה דומה למעשה דב"ח שאמר לליש' בתרא דרבא אפי' אמר והן לפניך שיבא אבא ומדעתך הוא דאמר ליה אפי"ה אסור מט' דסעודתו מוכחת עליו כמו שפי' הר"ן דמסתמ' אין אדם טורח בסעודה ונותנה לאחר ע"ש דון מינה בנ"ד כיון שנתן סתם ולא אמר ע"מ א"כ מסתמ' אומדנ' דמוכח שאין אדם מתרוקן ממצותו ולא גמר ונתן לשם מתנה גמורה ואמטו להכי כיון דבעינן לכם משלכם וזה לא גמר בלבו ליתן מתנה גמורה הוי כמו שאול ולא יצא לא כן באומר ע"מ שתחזירהו לי דכיון דאמר ע"מ גמר ויהיב לשם מתנה גמו' אלא שהטיל בה תנאי ועיין להריטב"א בנדרים דמ"ח דבאומר הרי חצר וסעודה נתונים לך ע"מ שלא תקדישנה וכיוצא כיון שאמר ע"מ גמר ויהיב מתנה גמורה ואפי' מודר מותר בה זה נר' לישב דברי מרן ז"ל עם כי יש פנים בדברי הרא"ש ז"ל לפרש דבריו עפ"י דברי מרן הב"י אך לדעתי הוא דוחק גדול. ומפרשת העיבו"ר ת"ם אני על הב"ח ז"ל בסי' תרנ"ח עמ"ש הטור אבל אם א"ל יהא שלך עד שתצא בו וכו' לא יצא כ"כ הרא"ש וביאור דבריו דאם נותן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר יצא לו האתרוג מרשות נותן לרשות מקבל והו"ל של מקבל אלא שהתנה עמו שיחזירנו אח"ך וזה אינו אלא תנאי גרידא כאילו התנה עמו שום תנאי אחר שהרי אמר על מנת ואין הנותן חוזר וזוכה באתרוג אלא א"כ חוזר המקבל ונותן לו האתרוג במתנה כמו שהתנה עמו אבל אם א"ל יהא שלך עד שתצא בו וגם לא אמר ע"מ אלא ואח"ך תחזירהו לי הרי לא יצא מרשות נותן לגמרי ואין המקבל צריך לחזור וליתנו לו במתנה אחר שיצא דממיל' הוא שלו כבתחילה אחר שיצא בו המקבל שהרי לא הקנה לו אלא כדי לצאת בו והוי כמו שאול ובלשון הרא"ש מבואר יותר עכ"ד. ואחרי המחי"ר מלבד דזה אינו מבואר כלל בדברי הרא"ש עוד בה דזה דוחק גדול בכונ' דברי הרא"ש כמ"ש ודו"ק. שוב אחר ההתבוננות חזה הוית דלאו מילת' היא דאמרי בכונ' הרא"ש דא"כ דהנותן לא יצא דהו"ל כמו שאול א"כ מוכרח דהלולב הוא של המקבל וכפי מ"ש בכונת הרב"י הוא דלא זכה המקבל והוא היפך דברי הרא"ש דזכה המקבל ואדרב' הנותן לא יצא וע"כ לידחק בדברי הרא"ש ולומר דלא יצא היינו המקבל ומט' שכתבנו ע"כ פנים דברי הב"ח שכ' שזה מבואר בדברי הרא"ש הם קצת דחוקים:

ואחזה אנכי להר' ישחק ירנן אייתי דברי הב"ח ז"ל שכ' על מ"ש הטור לא ליקני איניש לולב' לינוק' ביו"ט דינוק' מיקנא קני אקנויי לא מקני ומשמע מדברי הרא"ש דדוק' לאקנויי לגמרי לא ליקני לינוק' אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך תחזירנו לי שאינו אלא כמו שאול אצל התינוק שפיר דמי ע"כ ותמיה עליו דאדרבא נהפוך הוא מדברי הרא"ש דגם בקטן לא מהני ושכן כתב המג"א ס"ק ח' משם הרא"ש דאם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הקטן והצ"ע ושוב הביא שהר' י"א הביא דברי הב"ח והמג"א ולא זכר דב' כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא"ש עכ"ד. ואני אומר אין ס' כד נאים ושכיב רב אמרה למילתיה דהב"ח והמג"א דבריהם בסגנון אחד עולי' דהב"ח כ' דאם נתנו לתינוק שיהא שלו עד שיצא בו דהוי כמו שאול דשפיר דמי ויוצא בו הנותן כיון שלא נכנס לרשות הקטן ואינו צריך הקנאה לגדול והמג"א כ' דהקטן לא יצא בו דהוי כמו שאול ודא ודא חדא היא והא בהא תליא דכשהקטן לא יצא הגדול ודאי אח"ך יוצא ודברים אלו הם דברים פשוטים וברורים ואדרב' יש לתמוה על הרב י"א שעלה בדעתו לחלוק לנו את השוים ושו"ר שכבר תמה על הרב י"א מופת הדור הרב חיד"א זלה"ה על הברכים ע"ש ודברי הרב ישחק ירנן אין להם שחר:

איך שיהיה הנלמד מתשו' הרא"ש הנז"ל בפ"ק דקידושין דאם אמר לחבירו השאילני טבעתך לקדש בו את האשה דהויא מקודשת גמו' אלא שצריך לקיים תנאי החזרה ע"י שיקנהו מן האשה או חזרת דמים דהויא חזרה ע"ש ובכלליו באורך ופ' הטור ומרן ב"י באה"ע סי' כ"ח ורי"ו במישרים חלק חוה נתיב א' ח"ג והריב"ש סי' ק"ע והגמ"י שבס' נשים סי' ח"י והגהות מרדכי כמ"ש הב"י ועיין כנה"ג וי"א. (אה"נ עכ"מ וחע"ד):

הלכות כתובות

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה