כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר · סימן יט
בש"ע סכ"ח ינעול המנעל ויכרוך הרצועות וכו' ויקשור וכו' ב' קשרים על בשר שוקו וכו' הוה עובדא בניסן תרל"ב בחליצה שסידרנו עם עט"ר מוה"ר גאון עוזינו מגן אברהם יצ"ו שכשהיה מלביש המנעל השליח ב"ד לחולץ כשהיה כורך הרצועות אחר שכרך הג' כריכות שהם על תחתית השוק ע"ג המנעל והתחיל לעלות הרצועות למעלה כדי לקשור הקשרים בראש השוק כנהוג נפסקה הרצועה בענין שלא היה אפשר לעשות הקשרים ונשאננו ונתננו באותו מושב והכשרנו ע"י תפירה בגידין שיהא מעור בהמה טהורה כי דימינו דין רצועת מנפל החליצה לדין רצועת התפילין שפ' מר"ן בא"ח סי' ל"ג ס"ה אם נפסקה הרצועה יש מתירים לתפור מצד פנים וי"א מה שמקיף ממנה הראש ובשל יד כדי שתקיף הזרוע לקשור התפילה עם הזרוע וכדי שתמתח עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה ג' כריכות על האצבע אין להם תקנה לא בתפי' ולא בקשירה וכל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך על האצבע כמה פעמים סביב הזרוע וכו' אין התפי' והקשי' פוסלים בה ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים עכ"ל הרי דלי"א קמא התפי' מותרת בכל גוונא וגם להי"א בתרא סגי בשיעור למתוח מן הזרוע עד האצבע ולכרוך שם ג' כריכות וכל השאר כיון שלא הוזכר בתלמוד הוא אך למותר ומהני ביה התפי' לכתחי' וה"ן כיון שיש הרבה מהפוס' שכ' שאין צורך ג' כריכות לא ב' סגי וגם מה שנוהגי' לקשור בשוק למעלה סמוך לארכובה אינו מן הדין כי העיקר הוא שיהיה הקשר על בשר השוק ולא ע"ג המנעל וא"כ אם באנו לפחות קשר א' וגם לעשות הקשר למטה מעט וע"ג הבשר היה שיעור מספיק לקשור וגם שהמנעל היה מהודק הרבה כי עשינו אותו חדש למידת רגל החולץ ע"כ סמכנו להתיר ע"י תפי' ועשינו מעשה וגמרנו החליצה ואח"ך בבואי לבהמ"ד עוד עיינתי בדין וראיתי כי טוב וישר עשינו ואדרבא חליצה קיל מתפילין כי בתפילין הוזכרו הרצועות ואמרו רצועות של תפי' הלמ"מ אבל בחליצה לא הוזכרו רצועות לא בתורה ולא הלכה למ"מ דוחלצה נעלו כתיב והרצועות לא ניתקנו אלא משום דשמא המנעל של ב"ד לא יהיה למידת רגל החולץ ולא יהיה מהודק יפה ע"כ נתקנו הקרסים והרצועות וכמ"ש בפ' מצות חליצה ד' ק"ב ע"א והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתהוי חליצה מעלייתא וכ' הרא"ש על ד' ק"ג עלה דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה דמכאן משמע דקיטע חליץ וכו' ומ"ש בירושלמי אמתניתין דמן הארכובה ולמטה כיני מתניתין בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה משמע דלא איירי בקיטע אלא במי שרגלו שלם וקשר מן הארכובה ולמעלה וכו' וכ' פ"ז ומיהו תימה הוא לפסול אם נקשרו הרצועו' מן הארכוב' ולמעלה דמאי נפק"מ היכא נקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירוש' דעיקר החליצה התרת רצועות נר' שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכו' אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל בלא קשירה ולהלך בו לא ידענא למה תפסול החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפי' אם חולץ בלא קשירה שלא נרמזה קשירה בתורה ולא נאמרה הלכה למשה מסיני והא דאמר בירוש' חליצתה פסולה וכו' בסנדל שלהם שאינו יכול לעמוד בלי קשירה א"נ בקיטע וכו' עכ"ד. ועיין פ' כסוי הדם ד' פ"ח ע"ב ובסוטה ד' ט"ו אמר רבא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין ע"ש ואילו רצועה של חליצה לא קאמר ולעיל פריך והא איכא עפר כסוי הדם ומשני הכשר מצוה ומדלא פריך הכא הכי ולשני הכשר מצוה אלמא אפי' הכשר מצוה ליכא ברצועה וכדברי הרא"ש ז"ל דעיקר המצוה היא לחלוץ נעלו מעל רגלו ועין במדר' פ' לך לך סו' פ' מ"ג ובילקוט שם סי' ע"ו בשכר שאמר אברהם שרוך נפל זכו בניו למנעל חליצה ע"כ הרי שלא הוזכרה רצועה כלל.
איברא דיש מקום לומר שאין דברי הרא"ש אלו מוסכמי' שהרי הוא ז"ל חולק על הרי"ף והר"ן במגילת סתרים שהביא דבריהם לעיל דהם ז"ל סוברי' דהקיטע אינו חולץ ומ"ש במתניתין מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה לאו בקיטע איירי וכפרש"י לא כמ"ש בירושלמי כיני מתניתין בקושר מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה ולא מיירי בקיטע אלא במי שרגלו שלם וקשר מן הארכובה ולמעלה אלא שהרא"ש ז"ל תמה עליהם וכ' דבר תימה הוא לפסול אם נקשרו הרצועו' מן הארכובה ולמעלה כיון דרצועות לא הזכרו בתו' ולא הלמ"מ ומוקי להך דירוש' בסנדל שלהם שאינו יכול לעמוד בלא קשירה וכו' נקוט מיהא דלהרי"ף והר"ן דברי הירוש' בכל גוונא איירי והרצועות מעכבו' בין במנעל גדול בין שהוא כמידת רגל החולץ ומוכרחי' אנו לומר לשיטתן דהרצועות יש להם עיקר מן התו' דאי לאו הכי לא היו מעכבות ובדעת הרי"ף והר"ן ז"ל הנז' קיימי שלמים וכן רבים מהראשונים ז"ל דקיטע לא חליץ כמבואר בדברי הטור והב"י ובדברי רש"ל ביש"ש פ' מ"ח סי' י"ד וכ' שכן דעת הרמב"ם ור"י וראבי"ה וס' התרומה וסמ"ג וא"ז ומרדכי וכ' שמי יקל ראש כנגדם ושהם מפרשי' פי' דמתני' כהירושלמי דבקשירה איירי ע"ש. ולכל הני רבוותא מוכרחי' לומר דהרצועות יש להם עיקר מן התו'. ואני עני הדעת עם כי אין הכרעת תלמיד קטן כמוני מכרעת מ"מ תו' היא ואומר דיש פנים הנראים לדברי כל הראשונים הנז' שהרי אמרו בגימר' בד' ק"ב ע"א הותרו רצועות מנעל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה וכו' מסייע ליה לר' ינאי דאמר בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהיתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא אלמא הרצועות מעכבות אם היא לא התירה אותם ודוחק לומר דהא נמי איירי במנעל גדול. תו אמרי' התם ע"ב בעא מיניה ר"א מרב הוא של עור ותריסיותיו של שער מהו פרש"י רצועותיו ולא איפשי' ופ' כל הפוס' לקולא וכ' הנ"י הב"ד הר' ב"י ז"ל ודוקא של שער מבעייא לן ולקולא אבל של בגד לא וכן כ' הר' החינוך פ' תצא ע"ש ולדעת הרא"ש ז"ל ק' כיון דעיקר הרצועות אינם אלא להדק המנעל ברגל מאי נפק"מ אם הם של בגד נמי יהיו כשירות כיון שהרצועות אין להם עיקר מן התו' וכל עצמם אינן באין אלא כדי שיהא המנעל מהודק על בשר הרגל א"כ יהיה כשר מכל דבר ואמאי לא מכשרי' אלא של שער דווקא ומשום דשער נמי מקרי עור ואי לאו מט' דמנעל של שער לא מקרי נעל אלא קרקא הוה מכשירי' גם המנעל של שער אלא מט' דמקרי קרקא ולא נעל לא מכשי' המנעל והרצועות כשירות דשער נמי עור מקרי אמא רצועות נמי צריך שיהיו מעור כמו המנעל. וכבר ראיתי להטור ז"ל שכ' בדין התיר הוא ושמטה היא וכו' בשם אביו הרא"ש ודווקא אם הוא בענין שלא היה יכול לילך בו אם לא שהוא קשור לפי שהתרתו הוי כאילו שומטו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגלו ולהלך בו בלא קשירה כשירה בדיעבד בלא קשירה ע"כ. והנה הרא"ש ז"ל לא כ' כן בהך סוגייא אלא דלמד הטור כן מדברי הרא"ש אביו בהך סוגייא דקיטע שהבאנו לעיל וכ"כ הרב"י ז"ל וכן בדין הרצועות דקדק וכ' אבל הרצועות א"צ שיהיו מעור וכ' מר"ן הב"י דמדקאמר א"צ שיהיו מעור ולא קאמר רצועות של שער כשירות כלישנא דש"ס משמע דס"ל דרצועות מכל דבר כשירות ודלא כהנ"י ע"ש ועיין ב"ש ס"ק י"ד. הנה הטור ז"ל יישב הסוגייאות לפום שי' אביו הרא"ש ז"ל ואינו אלא מתוך דוחק אבל פשט השמועות מסייעא להו להראשונים הנז"ל דרצועות נמי עיכובא אית בהו.
הגם הלום בעיקר גוף תמיהת הרא"ש ז"ל שתמה דמנין לנו רצועות לא מן התו' ולא הלמ"מ יש מקום לומר דלפום מאי דאמרי' בגימר' ד' ק"ג על מתניתי' דמן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין ומשני שאני הכא דכתי' מעל רגלו פרש"י משמע מדבר שהוא על הרגל מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו והדר פריך א"ה למעלה תן הארכובה נמי ומשני מעל ולא מעל דמעל פ"כ. והנה רש"י ז"ל פי' שם ולעיל בד"ה על ליחתא דכרעיה וכן פי' במתני' ד"ה מן הארכובה דמיירי בנקטע רגלו וקם ליה שוק במקום רגל והינו דאשמועי' קרא במילת מעל וכאילו אמר וחלצה נעלו מרגלו אם אין לו רגל תחלוץ מעל רגלו דהיינו שוק אבל הראשונים הנז"ל זיע"א אינם מפרשים כן לפום שי' הירושלמ' הנז' אלא דבמי שרגלו שלם מיירי ובקשירת הרצועות שיהיו על השוק דהיינו מעל רגלו ולא מן הארכובה ולמעלה שהוא מעל דמעל. ומעתה נראה דהכא נרמזו הרצועות בתו' כי מה לנו עם השוק והלא המנעל ברגל הוא אלא לפי שדרך המנעל הוא שכדי להדקו מגביהים רצועותיו וכורכים וקושרים אותם על השוק ע"כ הקפידה התו' שתחלוץ המנעל מעל רגלו היינו מן השוק ומן הרגל מן השוק תתיר הרצועו' ומן הרגל תשמיט המנעל. וזה שדייקו ואמרו בגימר' בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמטה הוא חליצתה פסו' עד שתחלוץ ותשמיט היא דתרווייהו כתיבי בתו' במאמר נעלו מעל רגלו. ושמעי' נמי מדכתי' נעלו מעל דלתרויהו קרי רחמנא נעל מה שעל השוק שהם הרצו' ומה שברגל שהוא המנעל שניהם נקראים נעל וכיון דילפי' מואנעלך תחש דבעינן שיהא המנעל מעור בהמה טהורה א"כ גם ברצו' צריך כן ומשו"ה אמרו דדוקא רצועה של שיער כשר דשיער נמי עוד הוא ואכתי שמו עליו שקורין אותו רצועה לאפוקי מנעל של שיער דאעג"ב דעור הוא משתנה שמו וקרקא מיקרי הרי ביארנו לדעת הראשונים הנז"ל איך הרצועות יש להן עיקר מן התו' במאמר מעל רגלו. ואם מעט ואוסיפה לך קצת ביאור ליישב הדברי' ביותר עפ"י שראיתי בביאור אשכנזי על התו' פ' תצא בפ' וחלצה נעלו שכ' ז"ל ואנחנו בדרך הראב"ע נלך שיש חי' בין גואל ליבם והרואה יראה ששם נאמר וישלוף נעלו שלף איש נעלו והיא הסרת הנעל בנחת ולקנין שהקונה ישלוף בעצמו נעלו מעל רגלו וכאן אמר וחלצה והוא הסרה בתוקף ובחזקה כמו צדיק מצרה נחלץ ואין חליצה זו אלא ביזיון וחרפה שהיא תבזנו לעיני כל ותחלוץ נעלו בחזקה וראיתי בתרגום רות שתרגם נעלו נרתק יד ימיניה לפי שלא נאמר שם מעל רגלו כמ"ש כאן כי שם היה לקנין וכאן לביזיון עכ"ד. ויש להעיר על המבאר הנז' דהרי מצינו גם במנעל הרגל לשון שליפה של נעלך מעל רגלך גבי משה וגבי יאושע וצ"ל לדעתו דהתם נמי כיון שהוא מוציא המנעל בידו ואין אחר מוציאו הוי לשון שליפה שהוא בנחת ומ"מ אינו מתיישב כו"כ לפירושו ויותר נלע"ד שיש פעמים שהמנעל אינו מהודק כו"כ בחוזק אז שייך לשון שליפה כמו וישלוף חרבו שולף חרב שר"ל שמוציא החרב מנרתקו ואין דרך החרב להיות מהודק כו"כ תוך הנרתק ובה שייך לשון שליפה והיינו דגבי משה ויאושוע לא היו מנעליהם מהודקים הרבה ומשו"ה כתי' של שהוא לשון שליפה כפרש"י פ' שמות. וה"נ ברות כיון דהוי נעל של יד ימין שהוא בתי ידים. ואין דרך בתי ידים להדקו ואין קושרין אותם ברצועות על הזרוע ע"כ נאמר בו לשון שלף אך במנעל דחליצה קפיד קרא שיהיה המנעל מהודק היטב על הרגל ע"י קשירת הרצועו' יפה יפה על השוק ובזה אין שייך לשון שליפה אלא לשון חליצה שר"ל להרפות הדבר המהודק ויתכן שיהיה משורש זה חלוצי צבא וכן חלוצים כי כן רגילות האדם לקשור בחיזוק האזור על מתניו כדכתיב כי כאשר ידבק האזור על מתני איש וסופו להרפותו כי לא יוכל לעמוד תמיד בהידוק ועל כן נקראים חלצים וכן חלץ מהם ודוק. ומצאתי בתרגום יונתן ע"פ ונגשה יבמתו אליו שכ' וז"ל ותתקרב יבימתיה וכו' ויהא נפול ברגליה דיבמה סנדלא דחייט בשינצי ובפום סנדלא שינצי קטירן ויתבט רגליה בארעא ותקום וכו' ע"כ ואין ס' אצלי דהתרגום למד כן ממילת וחלצה שפי' חלץ ר"ל להרפות המהודק ומשו"ה צריך שיהא בו שינצי היינו קרסים המהדקים אותו על השוק ועל הרגל הרמוז במילת מעל רגלו מעל היינו שוק ורגלו היינו רגל ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת מתיישב אצלי שפיר לשון הש"ס שאמר האי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא פי' שינצי קרסים קטרינן ביה מיתנא כי' רצועות כי היכי דתהוי חליצה מעלייתא ע"כ דלכאורה תמוה מהו דתיהוי חליצה מעלייתא והלא אף אם אינו קשור ברצועות הרי הוא נעול במנעל ובפני הזקנים הוציאה נעלו מרגלו ומה צורך לקשירה אך לדרכינו מדוייק יפה דמדשני קרא ואמר לשון חליצה ולא אמר שליפה אלמא דבעינן שיהא מהודק יפה ובעינן נמי שיהא מהודק יפה על השוק ועל הרגל מדכתי' מעל רגלו ולפי שהקרסים אינם מהדקים כו"כ משו"ה קטרינן ביה מיתנא והיינו דקאמר כי היכי דתיהוי חליצא מעלייתא שאם אינו מהודק יפה אין נקרא חליצה לא שליפה ומדוייק שפיר לשון הירושלמי דקאמר עיקר חליצה התרת רצועו' ודו"ק ומעתה עפ"י האמור נתיישבה תמיהת הרא"ש דהרי מצינו לרצועות עיקר בתו' במאמר חליצה כי זהו פי' המילה וגם תיבת מעל רגלו שר"ל דבר האדוק ומחובר על השוק ועל הרגל ומדלא כתיב וחלצה נעל רגלו מעל רגלו לא כתיב נעלו מעל רגלו אלמא משמע דמה שעל השוק ומה שעל הרגל הכל מיקרי נעל ונמצא דין הרצועות ודין הנפל שוין הם וצריך להחמיר ברצועות ככל חומרי הנפל כיון דכתובו' הן בתו' להדייא הרי בסיעתא דשמייא העלינו ט' נכון לשי' הראשונים הנז"ל. ובהדי אורחאי חמותי ראיתי להר' קה"י בלשון חכמים אות קע"ח שכ' בשם הלק"ט שכל הרגל עד הארכובה נקרא רגל וראייה לזה מיבמה דכתי' וחלצה נעלו מעל רגלו ותנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה פכ"ד. והנה הר' לא ציין באיזה סימן כ' הלק"ט כן וחפשתי בס' הלק"ט לראות הדברים בשורשן ולא מצאתי לא ידעתי לאיזה ענין כ' הר' כן דהדברים כפשטן הם תמוהים מאד כי הוא הפך הסוגייא הנ"ל דמוכח אדרבא כל בתר איפ' דרגל הוא דווקא רגל ולא שוק ומשו"ה ממעטי' בעלי קבין מראייה ושאני גבי חליצה דכתי' מעל רגלו שר"ל הפרק שהוא ע"ג הרגל דהיינו שוק אבל לעולם השוק אינו בכלל רגל כלל. ולדאתאן עלה נראה דיש נפקותא גדולה לענין דינא דלדעת הרא"ש ז"ל שהרצועות אין להם סמך מן התו' כ' דאם המנעל אין לו רצועות כלל החליצה כשירה וכן אם נקשרו מן הארכובה ולמעלה ובלבד שיהיה המנעל קשור ומהודק היטב ברגלו ואילו לשי' כל הראשונים הנז"ל דסברי דקיטע אינו חולץ ומפרשי הך משנה דמן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה לענין קשירת הרצועות משמע דבכל גוונא אם נקשרו הרצועו' למעלה מן השוק חליצתה פסו' בין במנעל גדול בין שהוא למידת רגלו מדלא חילקו וגם מתוך דברי הרא"ש מוכיח כן שתמה על הרי"ף ור"ן דאיך יפסול החליצה על שנקשרו הרצו' מן הארכובה ולמעלה דמאי נפק"מ וכו' אלמא משמע דלהראשונים הנז' יש נפק"מ. ולפי"ז יש מקום עיון בדעת רבינו הגדול מרנא הב"י ז"ל שפ' בש"ע ס' ל"ה דעת הרי"ף ורבינו נסים ודעמייהו בלשון י"א מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסו' י"א דאקשירה קאי שאם היה הקשר למעלה מן הארכובה פסו' אבל אם נקטעה רגלו אפי' מן הארכובה ולמטה אינו חולץ וי"א דבנקטעה רגלו מיירי שאם נשאר משוקו כדי להכניס בו המנעל חולץ ע"כ וידוע דרכו של מר"ן ז"ל על שולחנו דדעתו לפסוק כהי"א קמא והיא ס' הרי"ף ור"ן ודעמייהו ודלא כהרא"ש וא"כ לדעתם הרצועו' מעכבות הן כמו המנעל כמו שהוכחנו לעיל וכן בס' ל"ג כ' התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו או שהתירה הוא ושמטה היא חליצתה פסו' ע"כ. ולא חילק בין אם המנעל הוא גדול לאם הוא כמידת רגלו כמו שכ' הטור בדין זה בשם אביו הרא"ש אלמא משמע דס"ל דלית הילכתא כהרא"ש בזה כיון שהרי"ף ודעימיה לאקת ראשונים חולקים עליו אבל מור"ם ז"ל בהגה"א כ' וי"א דוקא שאינו יכול להלך בו בלא קשירה אבל אם יכול להלוך בו בלא קשירה וחלצה אותו חליצתה כשירה אעפ"י שהוא התיר הקשר פ"כ ונראה הט' שלא הביא כאן מר"ן ס' הרא"ש בשם י"א כמו שהביאו בס' ל"ה אפשר סמך למ"ש שם כי המעיין שם יראה שזה תלוי באותו מחלוקת ולפי ששם קבע ס' הרי"ף בתחי' לומר שכן הלכה גם כאן פ' סתם כס' הרי"ף ולא חש להזכיר ס' הרא"ש כיון דלאו הילכתא היא. וק' דאילו בס' ט"ו כ' המנעל צריך שיהיה כולו של עור אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור ע"כ כנראה שנמשך בזה אחר מה שפי' ביתה יוסף בדעת הטור שאין צורך של שיער דהיינו עור אלא אפילו של שאר מינים כשר כמו שהבאתי לשונו לעיל ודלא כהנ"י וכן מוכח ממה שסיי' בהג"א ס' י"ו וכ' וי"א דגם רצועותיו מעור נ"י פ"כ ואלו הנ"י לא אמר מעור אלא משיער דהיינו פור ומשמע ליה דמה דסתם מר"ן א"צ שיהיו מעור לאו למימרא שצריך שיהיו משיער אלא מכל מידי וק' דזה לא אתי אלא כדעת הרא"ש שהרצועות אינם מעכבות אם המנעל מהודק אבל לדעת כל הראשונים הנ"ל דהרצועות מעכבות א"כ אין כשר אלא סל שיער דווקא דעכ"פ עוד הוא אבל לא של שאר מינים. ושו"ר להרב י"מ בכללי הש"ע אות י"ג שהביא משם הרב' מרבני האחרונים שכשכותב מר"ן י"א וי"א דעתו לפסוק כי"א בתרא פ"ש ואפע"י שיש חו' ע"ז ומצויין אצלי אל מקום אחר מ"מ לדעתו ז"ל נמצא דאדרבא דעתו לפסוק כהרא"ש ודלא כהרי"ף ודעמיה ולפי"ז א"ש הך דס' ט"ו דהרצועות כשירות מכל דבר נמשך אחר דפת הרא"ש הנז' והרמ"א ז"ל הביא ס' הנ"י שצריך להיות מעור היינו שיער נמשך אחר דעת הרי"ף ולפ"ז צ"ל דמ"ש בסי' ל"ג התיר הוא ושמטה היא וכו' מיירי דוקא במנעל שאינו מהודק אבל אם היה מהודק לית לן בה כדפירשה הטור ז"ל אלא שק' לפי"ז שלא היה לו למור"ם לכתוב וי"א דוק' שאינו יכול להלוך בו בלא קשירה וכו' כאילו היא ס' אחרת וחולק על דברי מר"ן אלא דאין זה מן הקושי דידוע דדרך רמ"א ז"ל שכותב לפעמים וי"א אע"פ שאין זו ס' חדשה שכבר היא כתובה בש"ע אלא לפי שבש"ע סתם הדברים כותב הוא בשם י"א כמ"ש הרב י"מ שם אות ו' ע"ש.
וראיתי להרב ב"ש ס"ק ל"א שכ' וז"ל כתבתי לעיל בשם הרא"ש דס"ל כל שיכול להלוך במנעל אין עיכוב בקשירה וכן בסמוך אם קושר למעלה מן הארכובה כשר לדידיה אם יכול להלוך במנעל ובאמת לא מצינו שום פוסק אשר חולק עליו אף שסתמו דבריהם י"ל לדינא מודים לדבריו עכ"ד וכן כ' עוד סו' ס"ק י"ד ע"ש ואנא זעירי לא ירדתי לסוף דעתו איך יתיישב לו שי' הרי"ף ולהקת הנביאים הנז' אם מודים לדעת הרא"ש ז"ל דהרצועות אינם מעכבות ואם המנעל מהודק דאי הכי אמאי מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה ואם יש מקום לומר דמתני' במנעל רפוי מיירי וכדמוקי לה הרא"ש לשי' הירושלמי א"כ ק' לדעתם למה קיטע אינו חולץ כיון דבהדיא אמרו בש"ס דילן מעל רגלו דהיינו השוק אם לא שיאמרו בהכרח כמש"ל דמעל רגלו קאי אקשירת הרצועות ומוכרח שאין לחלק בדאורייתא בין רפוי למהודק. גם מתוך דברי רש"ל ביש"ש שם ובסי' ז' נראה למדקדק בדבריו שדעתו כדעת הרב ב"ש ז"ל שהוא ז"ל עשה פשרה וכ' שאם בדיעבד במנעל מהודק קשר למעלה מן הארכובה חליצתה כשירה אעפ"י שבדין הקיטע פ' כהרי"ף ודעימיה דלא חליץ אפי' דיעבד ע"ש שהאריך ואיך שיהי' מאי דקמן בנ"ד נראה דל"מ לדעת הב"ש ורש"ל ז"ל הנז' דסוברים דהרי"ף ודעימיה לא פלוג בהדייא. על הרא"ש בדין הרצועות ואפשר דמודים הם להרא"ם שהרצו' לא לא הוזכרו בתורה דפשיטא דהתפירה אינה מעכב' בהם לא גם למה שצידדנו בעניותינו לומר לדעת הרי"ף ודעימיה דמאמר חליצה מורה על הידוק הרצועות מ"מ נראה דאין התפיר' פוסל בה שהרי אפילו בתפילין לא פסלו התפי' לדעת האוסרים אלא משום דכתיב וקשרתם דבעינן קשיר' תמה כמ"ש פ' הקומץ דל"ה ודכוותא דרשינן התם דל"ג גבי וכתבתם דבעינן כתיבה תמה ופס' מר"ן ב"י יו"ד סימן רפ"ד ובהרב מעדני מלך ה' תפילין סי' י"א פ"ש ועיקר ט' מדכתיב תם מיותר והכא לא קשירה כתיבה בתו' ולא תמה כתיב' ואה"נ אפילו קשירה שאינה תמה כגון ע"י תפירה כשירה דהא מיהדק שפיר ומכ"ש להטעם שכתבנו דבל"ה יש בו שיעור קשיר' כנז"ל בריש אמיר והדין דין אמת ואין לפקפק כלל הנלע"ד כתבתי אענ"ה ס"ט.