כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר · סימן ד
בדין ע"א בקידושין
רגע אדבר בדין עד אחד בקידושין דרוב הפוסקים ומכלל' מר"ן ז"ל בש"ע סי' מ"ב הסכימו דאין חוששין ודלא כסמ"ג שכ' משם רא"ם דראוי לחוש ופשטות כל הפוסקים משתמען מלייהו דגם הסמ"ג לא שאמר אלא לחוש חששא בעלמא מדרבנן והיינו משום דבקי' דס"ט בתר דאמרינן דרב ור"י ורבי אמרו דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואפי' ב' מודים אמרו בגמ' מאי הוי עלה ר"כ אמר אין חוששין רב פפא אמ' חוששין וס"ל לרא"מ דכיון דאמרינן מאי הוי עלה וא"ר פפא חוששין ראוי להחמיר והיינו חומרא בעלמא ומדרבנן וכן תפסו במושלם הר"ב ח סוף סמן מ"ב ורב א' בתשו' מר"ן ז"ל באה"ע דכ"א והרב דברי יוסף סי' ט"ו וי"ו ע"ש ואמנם הר' הגאון מוהרי"ט בעל ערך השולחן ז"ל כדרכו דרך הקדש תופס כל חדרי הראשונים אשר לא זרחה שמשם בזמן מר"ן הב"י דק ואשכח ומציאה מצאה דהרמ"ה ורבו סברי מימר דר"פ דאמר חוששין מדאורייתא קאמר וכמ"ש בסי' מ"ב אות ה' דכ"ג ע"א וגם הביא כן מדברי החכמים בתשו' ר"י בן הרא"ש שנדפסו מחדש עש"ב ובאמת זה דבר חדש וראוי לעמוד עליו כי נפקא מינה טובא לענין דינא אם דעת סמ"ג להחמיר מדאורייתא או מדרבנן שכן ראוי לכל מורה לחתור אחר שורש הדברים שאם הוא דאורייתא כל פינות שהוא פינה ראוי להחמיר ואם הוא דרבנן בעילה כל דהו יש להקל.
אכן אני בעניי בהורמנותיה דמני"ר הגאון מהרי"ט ז"ל אמינא דאי מהא מדברי הרמ"ה הנז' ורבו לא ארייא ויש ליתן כנגד היסוד ולהוכיח דלא להלכה אתמר וצריך אני להרחי' הדברים קצת הנה בכתובות דכ"ב אי' ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נישאת לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נישא' תצא ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני אמר אביי תרגמא בע"א ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנוי' קמסהדי והאי דקאמר נתקדשה הו"ל חד ואין דבריו של א במקום ב' וכ' הרא"ה בש"מ והוא בדף ל"א פ"ב מהספר וז"ל ק"ל בלא"ה נמי אטו ע"א בקידושין מילתא היא. ורבינו תי' דר"פ לטעמיה דאמר התם דהמקדש בע"א דקדושיו קידושין ומיהו אכתי קשה דמכחשי אהדדי וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפ"ל היינו דקמ"ל לטעמיה דסבר דהמקדש בע"א קי' קי' מהו דתימא דתהוי הימניה גביה ואילו היכא דקאתי בקדמיתא ניהמניה כתרי וכי אתי אידך הו"ל חד במקום ב' דומייא דפ"א מת וכדאמרינן לעיל וכו' קמ"ל דכי קיל נאמן בקי' לומר שהוא כשאר איסורים דקי"ל בהו דפ"א נאמן ואי איכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן וכו' ולא דמייא להך דלעיל דעד אומר מת דהתם מדינא תרי בעינן וכיון דהימנוהו רבנן במקום תרי קאי אבל הכא אליבא דר"פ הרי הוא כשאר איסורין דמדינא חד נמי מהימן וכי איכא אחרינא דמכחיש ליה ע"א בהכחשה אינו כלום עכ"ד ומכאן למד מהרי"ט ז"ל דס"ל דר"פ חוששי' מדאורייתא קאמר והיינו דמשוה ליה כדין עד אחד. באיסו' דעלמא דמדאורייתא מהימן ואני בעניי אומר הנה ידוע כי רבו של הרא"ה הוא ניהו הרמב"ן ז"ל וכן הוא באמת כי בדף ל' מהספר בש"מ שם סו' ע"א הובאו דברים אלו בשם הרמב"ן וז"ל והוק' לי הא דאמרי' לקמן ע"א נתקדשה וכו' תרוייהו בפנויה קמסהדי אטו ע' א בקי' כלום הוא הא אין דבר שבקדושין פחות מב' ול"ש נתקדשה בפניו ל"ש אחר בפני אחר נתקדשה כדמוכחא התם סוגייא בהדייא עד שראיתי דר"פ דאמרה הכא סבר התם דהמקדש בע"א חוששין לקדושיו ולית ליה בקי' אין דבר שבערוה פחות מב' לפיכך צריך להכחשו של שני ודווקא באשה שותקת או אומרת איני יודע וכו' הא מכחישו לאו כלום הוא כדאיתא התם וכו' ע"ס הלשון הרמב"ן ז"ל עכ"ל. ולא אכחד תחת לשוני מה שיש להעיר על הגאון מהרי"ט ז"ל שחשב שמציאה מצא בדברי הראשונים שהובאו בש"מ והלא דברי הרמב"ן אלו לא מראש בסתר דיבר וגלויי' הם לפנינו כי הביאם הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות ודחאם כמו שנביא לקמן בעז"ה ולא היה לו למהרי"ט להביאם מבורות עמוקים מדברי הש"מ והיה לו להזכיר דברי הר"ן בשם הרמב"ן הנז' אשר זרחה שמשו בזמן גדולי רבני האחרונים ז"ל ולא נעלם מהם אלא דבקושט' אין להתפעל מדברי הרמב"ן אלו כמו שנוכיח שכל הראשונים ז"ל חולקים עליו בזה וס' יחידאה היא ועוד נוסיף להיכי' שגם הרמב"ן והרמ"ה אינם סוברים כן להלכה רק לפלפול בעלמא. הנה הקושיא שנתקשה הרמב"ן ז"ל כבר הק' אותה התוס' שם ד"ה תרוייהו ותו דמיירי כגון ששניהם מודים שהיו שם קי' אלא שזה אומר קרוב לה וזה חומר קרוב. לו ע"ש וכ"כ בהגהות אשר"י וכן כ' הר"ן אחר שהביא דברי הרמב"ן הנ"ל וז"ל הר"ן תרוייהו בפנוייה קמסהדי ק' הא פ"א בקי' לאו כלום הוא משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכו' תי' הרמב"ן דר"פ לטעמיה דאמר דחוששים הילכך אי לאו אידך דקמכחיש ליה הוי דינא דאפי' תצא וכו' ואין שי' זו נכונה דאיכ' נוסחי בפ' האומר דגרסי רב פפי ולא רב פפא וכו' ועוד כיון דע"א בהכחשה הוא אמאי לא תינשא הא ע"א בהכחשה לאו כלו' הוא והרי הרב אלפס שכת' לאוקמתא דרב פפא בהלכות משמע דס"ל דהכי נקטינן והרמב"ם וכו' לפיכך נ"ל דהכא במאי עסקינן כגון ששניהם מודים שזרק לה קי' אלא שזה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו עכ"ד וכן דעת הטור ז"ל באה"ע סי' מ"ז ע"ש וכ"כ תלמידי רבינו יונה והריטב"א ז"ל הוב"ד בש"מ שם עש"ב הרי כל הראשונים ז"ל פה אחד הם אמרו בישוב הקו' הנ"ל שהוקשה לו להרמב"ן תי' מרווח ותו אין אנו צריכים לתירוצו של הרמ"ה והרמב"ן ז"ל לומר דר"פ חוששין מדאורייתא קאמר ונשארו דברי ר"פ פשוטן כמשמען דחוששין מדרבנן גם הרמ"ה גופיה אחר שהביא דברי הרמב"ן הנז' סיים שם בזה"ל ומיהו איכא נוסחי התם דגרסי רב פפי ואפשר דרב פפא כהילכתא ס"ל ומיהו מסתברא דאליבא דהילכתא נמי אפשר לפרש ור"פ האי ס' לא אצטריך היכא דאתי לאסהודי בפנויה דהא ודאי ע"א בקי' לא מהימן אלא מיירי בשזה או' אשת איש היתה ונתגרשה ונתקדשה וזה או' נתגרשה ושוב לא נתקדשה וכו' ע"ס הלשון פ"ש הרי שמרמה גופיה כ' שאם נפרש הסוגייא כפי' הרמב"ן היינו שנעמיד הסוגייא דלא כהלכתא דאין ה' כר"פ שם גם הרמב"ן עצמו בדבריו שהובאו בד' ל' מן הספר סיים שם כדברי הרמ"ה אלו וז"ל וזה כפי דרך רבותינו בעלי התוס' דרישא וסיפא בחד גוונא מתוקמא אבל אם נרצה להעמיד סיפא וכו' יש לומר כמו שפירשתי אני דרישא נמי בשאומרת פנויה אני וכו' ע"כ הרי שהרמב"ן עצמו יש לו שי' אחר' ביישוב הסוגייא ולא כ' כן אלא ליישב הסוגייא לדעת תוס' גם מדברי הר"ן ז"ל שכ' לעיל מתבאר כן שהיק' על הרמב"ן וכ' והרי הרב לפס שכ' לאוקמתא דר"פ בהלכות משמע דס"ל דהכי נקיטי' ע"כ ור"ל שזה שלא כדעת הרמב"ן דמוקי לה דלא כהלכתא ואין זה תימה אם רצה הרמב"ן להעמידה דלא כהילכתא דהא בל"ה אי' בגימר' שם תי' אחר על קו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא והוא מוסכם בדין ע"ש. גם מתוך דברי הרא"ש ז"ל יש לנו לדחות דברי הרמב"ן ז"ל על דרך שדחה הר"ן ז"ל שהרי גם הרא"ש ז"ל פ' בקידושין דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין ובפ"ב פסק להך תירוצא דר"פ אלמא הרא"ש ג"כ לית ליה לשי' הרמב"ן ומוכרח דקאי בשי' הראשונים הנז' דמוקמי הך דר"פ כגון שזרק לה קידושי' ס' קרוב לה ס' קרוב לו ועוד אני אומר אעיקרא דדינא דעת הרמב"ן ז"ל בזה לענ"ד קלה כמות שהיא תמוה מאד איך יתכן לומר דר"פ חוששין מדאורייתא קאמר דאי הכי מוכרחים אנו לומר דרב ושמואל ורבי שאמרו אין חוששין ר"ל אין חוששין מדאורייתא אבל מדרבנן חוששין שאם לא תאמר כן אלא שנאמר דאין חוששין דרב ושמואל ר"ל אפי' מדרבנן אין חוששי' ור"פ פליג עלייהו וס"ל דגם מדאורייתא חוששין א"כ יהיה המחלוקת מן הקצה אל הקצה וזה לא יתכן כידוע לבקי בדברי הפוס' עיין משל"מ ריש פ"א דבית הבחירה אל"ו מוכרח הרמב"ן לפרש דרב ושמואל אין חוששי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן חוששי' וזה דבר תמוה לא שיערו שום א' מן הפוס' ראשונים ואחרונים דפסקו למשה שאין חוששי' לקידושי' ורוצה לומר שאנו מתירים את האשה לינשא ולא ראינו לשום א' מהפוסקי' ובפרט הרשב"א והר"ן דרגילים להביא תמיד דברי הרמב"ן שזכרו מזה שדעת הרמב"ן דגם רב ושמואל שאמרו אין חוששין ר"ל מדאורייתא אבל מדרבנן חוששין ובודאי אי איתא לדבר גדול כזה לא הוה שתקי מלהזכירו. ועוד ק"ט לפ"ז דאם כן הוא לא היה צריך הרמב"ן להעמיד האי תי' דר"פ דכתובות דלא כהלכתא כסברתו רב פפא התם דהא כרב ושמואל נמי מצי אתייא דכיון דמדרבנן מיהא חוששין משו"ה לכתחי' לא תנשא אבל אם נישאת לא תצא כיון דמדאורייתא מיהא אין חוששין אלא דאי מהא לא אירייא דיש לומר דהרמב"ן לא בא אלא ליישב תי' דר"פ ולשונו שאמר תרוייהו בפנויה קמסהדי והאי דאמר נתקדשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום ב' דמשמע ט' דאיכא ע"א בהדיה שאומר לא נתקדשה. והו"ל תרי סהדי בפנויה משו"ה לא תצא הא אי לא הוה אחרינא בהדיה אלא הוא לבדו אומר נתקדשה הנה אמרי' תצא וכן ביאר הר"ן ז"ל בלשון הנז"ל בדברי הרמב"ן ע"ש וזה לא יתיישב בשום אופן אליבא דרב ושמואל וע"כ הוכרח הרמב"ן לומר דר"פ לטעמיה דחוששין מדאורייתא ור"ל אם נישאת תצא אבל אה"ן לדעתו הברייתא מתיישבת שפיר אליבא דרב ושמואל לכתחי' לא תנשא משום דחוששין מדרבנן ואם נישאת לא תצא משום דמדאורייתא אין חוששין וכל עצמו של הרמב"ן לא בא אלא ליישב דברי רב פפא מ"מ דקדוק הא' שדקדקנו במקומו עומד. וראיתי להר' מהר"ר תם ן' יחייא ז"ל בס' אהלי תם בסי' קפ"ז ז"ל דע דכל אנהו רבוואתא דפסקו דהמקדש בע"א אין חוששין לקי' וכו' אין כאן בית מיחוש כלל ואף להרא"ם ז"ל ודקיימי בשי' ואם הם מתי מספר דפסקו כרב פפא דאמר התם דהמקדש בע"א חוששין לקידושיו בנ"ד אין לחוש משום דעד כאן לא קאמר ר"פ אלא בששניהם מודים אבל בהכחשה אפי' לר"פ אין חוששין וכו' ואם פגע בך איש ויאמר דר"פ אפי' בדאיכא הכחשה קאמר משכהו בטענות אלו וכו' הטענה הרביעית דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ואם נאמר דר"פ אפי' בדאיכא הכחשה קאמר חוששין נמצא דפליג טפי אאינהו דלעיל דאמרי אין חוששין אפי' ב' מודים והוו תרתי דרגי בינייהו וכו' וכן נר' מדברי הרמב"ן בכתובת ד' כ"ב עלה דב' אומרים נתקדשה וכו' והוק' לי אטו ע"א בקידושין כלום הוא וכו' עד שראיתי דרב פפא דאמר הכא סבר דחוששין לקי' וכו' מיהו דוקא באשה שותקת וכו' אבל בהכחשה ע"א בהכחשה לאו כלום הוא פ"כ עכ"ל הרב תומת ישרים.
הנה דברי הרמב"ן אלו שהביא הרב הן הם דברי הרמב"ן הכתובים בש"מ ממש. ויש להעיר על הר' מה"ר הם ז"ל מאי דעתו בדעת הרמב"ן ז"ל אם יאמר הר' בדעת הרמב"ן דסוב' כדעת רוב הפוס' דהמקדש בע"א חין חוששי' לקי' א"כ מוכרח שיאמר דלרב ושמואל אין חוששי' אפי' מדרבנן ולרב פפא חוששי' מדאורייתא וא"כ יהיה מחלוקת בתרי דרגי. ומן הקצה אל הקצה וזה הפך דבריו שהכריח בטענה הד' דר"פ מודה בהכחשה כדי דלא ליהוי פלוגתא בתרי דרגי והלא הרמב"ן שהביא לסיעתו הוי תיובתיה דהוא מוקי פלוגתייהו דרב ושמואל ור"פ בתרי דרגי. ואם יאמר דהרמב"ן חולק על כל הפוס' שפסקו להלכה כרב ושמואל דאין חוששין לקי' ור"ל דמותרת לינשא ויאמר הר' בדעת הרמב"ן שיסבור דאסורה לינשא דאף דהלכה כרב ושמואל מ"מ הם לא אמרו אלא אדאורייתא דאין חוששי' אבל מדרבנן ודאי חוששי' ומדרבנן מיהא אסור לינשא ובזה לא יהיו הסברות הפוכות מן הקצה אל הקצה א"כ יקשה על הר' במ"ש בתחי' דבריו ואף לכרא"ם ודעימיה ואם הם מתי מספר דפסקו כר"פ וכו' וכן כ' עוד בסיום הפסק וז"ל כיון דכל אינך רבוואתא דלא חיישי למקדש בע"א הוו מתקיפי ארעא והם שלמים וכן רבים ודלא כרא"ם וכו' ע"כ. וזה תימא איך יאמר שהם מתי מספר ולמה לא יצרף הרב ס' הרמב"ן ז"ל שהוא עמוד חזק מגדולי המורים עם הסמ"ג ורא"ם דלדעתו מדרבנן מיהא חיישי' לקי' ע"א ואפי' לדעת רב ושמואל וזו גדולה מס' רא"מ דאילו רא"ם לא אמרה אלא לחוש לדעת ר"פ דיחידאה הוא נגד רב ושמואל ורבי ואילו הרמב"ן אפי' לדעת רב ושמואל סובר דחוששי' מדרבנן ובהצטרף ס' הרמב"ן עם ס' רא"מ לא יאמר עליהם שהם מתי מספר ושהסוברי' דאין חושין לקי' הם תקיפי ארעא דמי לנו גדול מרבינו הרמב"ן ז"ל ומחמיר יותר מהרא"ם מכ"ז נראה דאין מקום לייחס להרא"ם ז"ל ס' הרמב"ן הנז' דאיזה מהצדדין הנז' נייחס לו אם הצד הא' דפלוגתייהו דרב ושמואל הוי מן הקצה אל הקצה הא ודאי אין לך דוחק גדול מזה וידוע שאין לייחס לשום פוסק שדבריו סתומים שום סברה דחוקה ודיינו צערינו שפוסק א' אמרה ולא נוסיף פוס' אחרים בסברה זו ואם באנו לייחס לו הצד השני דכל פלוגתייהו דהני אמוראי הוא בדאורייתא אבל מדרבנן אפי' רב ושמואל מודו דחוששין. הנה גם ס' זו א"א לייחס בדעת רא"ם מתרי טעמי חדא שהרי הסמ"ג שהביא דבריו כ' בזה"ל גרסי' בקי' אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקי' וכן אמר רב ובי דינא רבא וכו' מתוך כך פוסק בה"ג ורב אלפס להקל אמנם בסוף הסוגייא אומר מאי הוי עלה רב אמר אין חוששי' ר"פ אמר חוששי' ולא נפסק ה' כמי וראוי להחמיר כ"כ הרא"ם ע"כ לשון הסמ"ג. הנה ממ"ש בתחי' דבריו דבה"ג ור"א פסקו להקל היינו ודאי להקל שאין לחוש לקי' כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ובתר הכי כ' דהרא"ם מחמיר משום דאמרי' מאי הוי עלה אלמא דהסמ"ג הבין בעד רא"ם דעיקר פלוגתייהו בדרבנן ומשו"ה לדעת בה"ג ור"א דפסקו כרב ושמואל אין לחוש כלל אפי' מדרבנן ולרא"ם יש להחמיר מדרבנן ונמצא דלא יתכן לייחס הך ס' הרמב"ן ז"ל אל רא"ם ז"ל ותו דאי הכי לא הו"ל לרא"ם ז"ל להחמיר משום מאי דאתמר בגימר' מאי הוי עלה תפ"ל דבל"ה צריך להחמיר אפי' לרב ושמואל דהם לא אמרו אלא אין חוששי' מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לחוש. ואין לומר דכונתו לומר דמשום דאיתמר מאי הוי עלה צריך לחוש לדברי ר"פ ומדאורייתא ולומר דגם אם נישאת תצא דזה אינו במשמעות דבריו והעיקר חסר מן הספר ומי יסבול דוחקים רבים כאלה אבל האמת יורה דרכו דאין לייחס לסמ"ג ורא"ם דעת הרמב"ן הנז' בשום אופן וזה פשוט ומסתכל הוית בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל בסי' קל"ג שכ' וז"ל ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שטען שהעיז פניו אין מקבלין ממנו וכו' ומה שאומר אי מהימן לך כבי תרי וכו' ועוד מסתבר לי דלא אמרי' אי מהימן לך אינה במכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אפי' בעלמא וכ"ש בדבר שבערוה וכדאיתא בפ' האומר גבי מעשה דחבילה ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן משמע דלא מהימן כלל ולא אמרי' ביה מי מהימן כבי תרי דע"א אומר נתקדשה אין זה מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפי' למאמין שלא חילקו בשום מקום וההיא דשמואל באינו מכחישתו הוא עכ"ד וכאשר ירוץ הקורא בדבריו יראה שצריכים ביאור דתחי' הוכיח הר' ממאמר מי מהימן דמשמעותו דכולל כל גווני שאין שום מציאות בעולם שיהיה נאמן בו ע"א בהכחשה וכיון דכליל כל גווני מאמין נמי הוי בכלל וזה יורה אומרו מי מהימן ולא אמר אינו נאמן. וא"כ מהו זה שכ' אח"ך דע"א אומר נתקדשה אין זה מקודשת כלל ואפי' למאמין מדלא חילקו דנר' דתלי תנייא בדלא תנייא דהיא גופה צריך ראיה ומנ"ל דע"א אין חוששין אפי' למאמין אימא חוששין ואם חוזק ראיתו הוא מדלא חילקו הרי זה ממקומו מוכרח מדאמרו ע"א בהכחשה מי מהימן ולא חילקו ואדרבא יותר חוזק יש באמירת מי מהימן ממאמר אין חוששין ולכאורה נר' דברים אלו מיותרין ועוד אי עיקר ראייתו הוא מדלא חילקו למה בחר בדין ע"א דאין חוששין ולא הביא כמה מימרות שאמרו אינה מקודשת ולא חילקו אלא משמע דהרב ז"ל מביא ראייה לדינו דע"א בהכחשה אינו כלום ואפי' מאמין מהך דקי' ע"א דאין חוששין ואפי' במאמין ולכאורה אין קשר מזה לזה. והנלע"ד בכונתו ז"ל דכל חוזק ראייתו הוא הוא מהך דע"א דהנה תחי' רצה להוכיח ממ"ש ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן דר"ל דאפי' במאמין אין נאמן ואין הכונה ממאי דקתני לשון מי מהימן ולא אמר אינו נאמן אלא ראייתו בעצם דמוכרחי' אנו לומר כן דאלת"ה אלא דאפשר דבמאמין מהני ע"א אפי' בהכחשה א"כ ק' על התלמוד מאי קאמר ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן דר"ל אפי' לדבריך דאוקימתא להברייתא דחבילה בע"א ולומר דחוששי' לקידו' ואתה מקשה עלי שאני אומר אין חוששי' הלא אפי' לדבריך דבע"א מיירי הלא ע"א בהכחשה הוא ומכח קו' זו דחי ליה דהך ברייתא אוקמתא אחריתי אית בה דצריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה. וק' טובא דבאיזה כח אומר לו ותסברא הא שכנגדו יאמר לו סברנא וסברנא דהך ברייתא בע"א מיירי ומה שהיק' עלי הא ע"א בהכחשה הוא יכולני לתרץ דברייתא מיירי בבאה להנשא לאיש שמאמין לדברי העדים הנז' דבכי הא אפי' בע"א בהכחשה צריכה גט וא"כ אמאי שתיק כשאמר לו ותסברא ולמה לא השיבו כן אל"ו שאין שום סברה לומר כן אלא כ"ע מודו דע"א בהכחשה אינו כלום ואפי' למאמין ומשו"ה שתיק כשאמר לו ותסברא הנה זהו ראייתו של הרב ללמוד מכאן דע"א בהכחשה אינו כלום ואפי' למאמין ממאי דקיבלה מיניה מאמר ותסברא ולא השיבו דברייתא מיירי במאמין. אלא דע"ז הוקשה לו להר' קו' עצומה דיש לדחות זה ולעולם אימא לך דע"א בהכחשה במאמין מהני ומה דשתק כשאמר לו ותסברא ולא השיבו דברייתא במאמין מיירי הי"ט מפני שיאמר לו השתא דאמרת דברייתא במאמין מיירי א"כ אין לך שום ראייה מהברייתא הנ"ל דהמקדש בע"א חוששי' לקי' וכמו שהיקשית עלי ולעולם אימא לך דמקדש בע"א אין חוששי' לקי' והך ברייתא במאמין מיירי כמו שאמרת ומה שאמרו רב ושמואל ורבי דהמקדש בע"א אין חוששי' הי"ד בע"א דעלמא ולא במאמין. ונמצא שלא היה מרויח כלום כשהיה משיב לו דהברייתא במאמין מיירי שהיה עכ"פ נסתר ראייתו למקדש בע"א דחוששי' לקי' ומשו"ה שתיק אבל אה"ן עדיין יש מקום לומר דע"א בהכחשה מהני במאמין ואין מקום לראייתו של הרמב"ן. משו"ה סיים הר' בדבריו וכ' דע"א בקי' אינה אסו' לשום אדם ואפי' למאמין מדלא חילקו בשום מקו' ביאור דבריו שהראייה שהבאתי ממה דשתיק כשאמר לו ותסברא ולא השיבו דברייתא במאמין מיירי היא ראייה עצומה ואל תשיבני שירא פן יאמר לו דנסתר ראייתו למקדש בע"א ולעולם דהמקדש בע"א אין חוששי' אבל דוקא באינו מאמין והך ברייתא איירי במאמין כמו שאמרת. לזה אמר שלא היה יכול להשיבו כן מפני שבודאי גבי מקדש בע"א מותרת לכל אדם אפי' למאמין וזה מבואר ממאי דנקטו רב ושמואל ורבי אין חוששי' כי מאמר אין חוששי' הוא מאמר מוחלט שאין לחוש בשום מקום ר"ל לא במאמין ולא באינו מאמין וא"כ שלא היה יכול להשיבו כן חזרה ראייתו הראשונה אמתני ותקיפא דאמאי שתיק כשאמר לו ותסברא היה יכול להשיבו דברייתא במאמין מיירי ולא היה כח בשכנגדו לומר לו לדידי נמי ל"ק כיון דברייתא במאמין איירי דלענין ע"א בקי' לא נפק"מ מידי בין מאמין לאינו מאמין. וא"כ הי"ל לדחות הותסברא ולאוקומי הברייתא במאמין אל"ו מדשתיק ליה אלמא דאין מקום לסברא זו דקושטא דמילתא דע"א בהכחשה לאו כלום ואפי' במאמין כנ"ל נכון בכונת הרמב"ן.
נקוט והא מדברי הר' ז"ל כמה כלל במילת אין חוששי' דאפי' במציאות נפרד ורחוק כמו מאמין לא רצה להוציאו מן הכלל וכ"כ פשוט בעיניו מאמר אין חוששי' שר"ל אין לחוש בכל גווני ולא בשום מציאות. א"כ הדברים ק"ו שבודאי א"א לומר כמו שצידדנו לעיל בדעת הרמב"ן לפרש אין חוששין מדאוריית' אבל מדרבנן חוששי' וזה אין הדעת סובלו. וכמו שתפסו באמת כל הראשונים ז"ל שאין לחוש כלל ומותרת לינשא לכתחי' לכל גבר דיתיצביין. איברא דהשתא דאתינן להכי מקום יש בראש ליישב קצת דעת הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר כהצד הא' שכתבנו דרב ורבי שאמרו אין חוששי' ר"ל לא אדאורייתא ולא מדרבנן ור"פ דאמר חוששין ר"ל אפי' מדרבנן ולא ק' מה שהיק' לעיל דא"כ הוו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דלא אתמר האי כללא אלא כשנחלקו בסתם ולא נתבאר כל החלוקות בדבריהם אזי אנו עושים כל טצדקי לקרב מחלוקותם ולא לרחק אבל אם נתבאר בפי' בדבריה' דקמפלגי מן הקצה ל הקצ' לית לן בה שכבר החולקי' עצמם ביארו דבריהם במאי קמפלגי עיין בשבת ד' ודו"ק. וה"ן ממאי דשינו בדבריהם ואמרו אין חוששין ולא אמרו אינה מקודשת ר"ל אין שום מקום לחוש בשום אופן ובשום זמן והיינו דכללא כייל שלא לחוש לא מדאורייתא ולא מדרבנן לא במאמין ולא באינו מאמין וזה נלמד ממה ששינה בדבריו ואמר אין חוששין ולא אמר אינה מקודשת ודכוותא יש לפרש בדברי ר"פ שאמר חוששי' ולא אמר מקודשת שר"ל חוששין כל שאתה יכול לחוש ור"ל להחמיר כל החומרות דגם מדאורייתא מקודשת ואף אם נישאת תצא ותו לאו דוחק הוא לאוקומי פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה דהא לאו אוקמתא היא אלא מתוך דבריהם מפורש אנו למידים דקמפלגי מן הקצה אל הקצה. הן אמת דעדין דברי מוה"ר תם ז"ל אינם מתיישבים בזה דאי הכי נימא דר"פ דקאמר חוששי' איירי אפי' במכחיש ולא הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה כנז' כיון דמפורש בדבריהם כדבר האמור. מ"מ מה לנו ולמוה"ר תם ז"ל עכ"פ בדעת הרמב"ן ז"ל ניתן ליאמר דבר זה. ומעתה אפ"ל דלהלכה גם הרמב"ן ז"ל יסבור' ולו' ידע כדעת רוב הפוס' המפורסמים דמקדש בע"א אין חוששי' לקי' ואפי' מדרבנן וכדעת רב ורבי וכן מוכח ממה שלא הוזכר בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל שהרמב"ן חולק על דין זה. עיין בתשו' מהרא"ש סו' סי' צ"א ודו"ק לא שלדעתו ר"פ שהחמיר אעג"ב דלית הלכתא כותיה סובר דחוששי' מדאורייתא קאמר וכפי"ז יש פנים לס' הרב מהרי"ט ז"ל שכ' דאפשר דהרא"ם שמחמיר לחוש לדברי ר"פ יתכן דגם הוא קאי בשי' הרמב"ן דתוששי' מדאורייתא קאמר ואין לזה סתירה מדברי הסמ"ג כמו שעלה בדעתי להוכיח לעיל. הכלל העולה דיש ויש בנים הנראים דהרא"ם דמחמיר בקידושי ע"א דמדאורייתא קאמר וכן הוא דעת החכמים בתשו' הרי' ן' הרא"ש ז"ל ולכן צריך להחמיר וכן הסכימו חו"ר וגאוני עיר גדולה לאלהי"ם תונס יע"א כמבואר בס' משכנות הרועים מער' ק' אות ל' ומה גם דמהרימ"ט ז"ל בחאה"ע סי' מ"ג כ' שמצא בכ"י תשו' לרבינו ישעייא מטראני ז"ל שכ' שרבינו תם ורבינו ברוך כ' דחוששין לקידושיו כדעת סמ"ג ע"ש. ומעתה מי יקל ראש נגו המלכים האדירים האלה ואין ס' דצריך להחמיר. ושלא כדברי מי שהקל בזה דלא חש לקמחיה. הנלע"ד לדעתי הקצרה כתבתי. וצור ישר' יצילנו משגיאות וינחנו בדרך אמת כי"ר. אדם מועט דאי עביד לא מהני אני אענ"ה ס"ט.
הלכות קידושין