אור ברסלב
כפות תמרים על סוכה פרק לולב וערבה

כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב

פרק לולב וערבה

פרק לולב הגזול

חדושי פרק לולב וערבה

דף מב:

מתני' לולב וערבה כו' פרש"י לולב וערבה שהן במקדש כל ז' כו'. איכא למידק דבגמרא לקמן דף מ"ג ע"ב אפליגי אמוראי אהא דתנן בכל יום מקיפין את המזבח כו' אי הוי בלולבים או בערבה ופסק הרמב"ם פ"ז דלולב דין כ"ג כמ"ד בלולב וכן הסכים הר"ן בהלכות דף שנ"ד ע"א וכתב שכ"כ רש"י בתשובת והביא דבריו מרן בכ"מ פ"ז דלולב יע"ש וכיון שכן ק' איך פרש"י במתני' לולב לנטילה וערבה להקיף איפכא מיבעי ליה למידק ערבה לנטילה בעלמא ולולב להקיף בו המזבח איברא דממ"ש רש"י לקמן דף מ"ג יראה בהדי' דס"ל לרש"י דההקפה היתה בערבה וזהו הפך מ"ש רש"י בתשו' וצ"ל דרש"י בפירושו אזל בשטה א' ובתשובתו אזל בשטה אחרת אמנם על הר"ן קשי' דהוא מעתיק דברי רש"י ז"ל בריש פרקין לולב לנטיל' וערבה להקף המזבח ולקמן דף שנ"ד הסכים הר"ן דההקפה היא בלולב ולא בערבה וכתב שכ"כ רש"י בתשו' וצ"ע:

ההלל והשמחה פרש"י והשמחה לאכול בשר שלמים דקי"לן בפרק ע"פ דף ק"ט ע"א כו' דע דהרמב"ם כתב בפ"ו דה' י"ט דין י"ח ואנשים אוכלי' בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר כו' וכתב מרן הב"י סי' תקפ"ט ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו כו' עכ"ל ואפשר דה"ק יש פעמים דהשמחה היא לאכול בשר כגון בזמן שבה"מ קיים דהיא אכילת שלמים ויש פעמים דהשמחה היא בשתיית היין כגון בזמן הזה אי נמי יש לו' דבזמן הזה נמי צריך לאכול בשר עם היין דיין לחודיה אזוקי מזיק ומ"ש בגמ' דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ר"ל עיקר השמחה דבזמן המקדש הגם דשותה יין לשרות המאכל עיקר השמחה היא בבשר דהיא בשר של שלמים והיא קדושה ובזמן הזה דהבשר חולין עיקר השמחה הוא ביין ולעול' תרתי בעי' בשר ויין ויש סמך דבבשר חולין איכא שמחה מדתנן בתעניו' ערב ט"ב לא יאכל ולא ישתה יין ועיין בא"ח סי' תקנ"ט ובס' כנה"ג שם:

תוס' ד"ה והשמחה כו' וא"ת זמנין דאינם נאכלים כל ח' כגון שחל י"ט דסוכות בשבת ויום ח' באחד בשבת. כך היא הנסחא בספרים ישנים וה"פ דמקשי' התוס' תרי קו' דאם חל יום א' בשבת ליכא שלמי שמחה ביום א' דמה שזובח בערב סוכות לא מהני דבעינן זביחה בשעת שמחה ואם חל יום ח' בא' בשבת ליכא שמחה ביום אחרון דס"ל לתוס' כשיטת רש"י דפסחים דף ע' ע"א דכשאמרו לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה הוי דוקא לילה אבל יום ח' לא אמנם יש מגיהים בלשון התוספת וז"ל וא"ת זמנין דאינן נאכלין כל ח' כגון שחל י"ט א' דסוכות בא' בשבת ויום ח' בא' בשבת כו' וכונת הק' משום דס"ל לתוס' כשטת רש"י דפסחי' כדפרישית ומתרצי' התוס' וי"ל כדאמר רב פפא בפ' אלו דברים על קושיא כשחל יום א' בשבת דליכא שמחה ח' למ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה דהשמחה היא בכסות נקיה ויין ישן ה"נ נימא הכי וכן ביארו המפרשי' דברי התוס' הללו ועיין בדרשות הראנ"ח פ' אמור יע"ש אמנם ק' היאך ס"ל לתוס' דידן שיטה זו דלא מתרבי לשמחה אלא דוקא לילי י"ט האחרון אבל יום ח' לא דאם כן תקשי לן הסוגיא דפסחים דף ע"א דמאי פריך מדתנן והשמחה ח' למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה דבצר לי' יום ח' היכא דחל יום א' בשבת היכי משכחת לה השמחה ח' וכן הקשו שם התוס' לרש"י ואפשר דתוס' דידן ס"ל דהמקשה דהתם ס"ל דכשאנו מרבין לילי יום טוב האחרון אפשר דכ"ש דמתרבה היום כשיטת התו' דהתם ולכך לא הקשה אלא למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה אמנם כשתירץ לו דשמחה מתקיים בכסות נקיה ויין ישן למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה ה"ה לדידן יש לתרץ כן בעבור יום ח' ודוק:

גמ' אמאי טלטול בעלמא הוא משמע דלול' לא חשיב כלי שמלאכתו להיתר וק' דבפרקי' דלעיל דף מ' ע"א אמרינן דלולב שביעית נהגה בו קדושת ז' דהנאתו וביעורו שוה דעיקר הנאתו לכבד את הבית והוא שעת הנאתו וביעורו כדפרש"י שם וכיון דלולב חזי לכבד את הבית א"כ ק' אמאי אסור לטלטלו הרי כתב הרמב"ם פכ"ז דשבת דין ב' מכבדו' של תמרה שמכבדין בהם הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת עכ"ל ושמא י"ל דאינו מותר לטלטל הלולב לכבד את הבית אלא כשיחדו מע"ש לכבד בו את הבית וכל עוד שלא יחדו חשוב כעצים דהוו מוקצים לטלטל ודוק:

תוס' ד"ה טלטול בעלמא הוא אע"ג דחזי למצוה כו'. דע דמרן הב"י סימן שי"ח הביא בשם הרלב"ח ז"ל דמרגלא בפומייהו דאינשי שתפילין אסור לטלטלם כו' יע"ש ומדברי התוס' דידן יש לי ראיה לדברי הרלב"ח דאדרבה המצוה היא סעד להיתר הטלטול ואין המצוה גורמת איסור טלטול:

דף מג.

תוס' ד"ה ויעבירנו כו' כך פי' בקו' כו'. ולעד"ן דאפשר להליץ בעד רש"י דהנה בפ"ק דשבת דף ח' אשכחן אלא הא דאמר ר"י המעביר חפץ מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה ראשונה משעה ראשונה לכך וכנר' דסבר רש"י דדוקא במוציא לרה"ר מרה"י איתא להך דינא משום דמלאכ' הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה ובעי' דלהוי ההוצאה דומיא דמשכן אבל העברה ד"א בר"ה דחייב לא ילפי' לה ממשכן אלא גמרא גמירי לה כדאי' בשבת דף צ"ו ע"ב הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א ברה"ר אע"פ שעקירה ראשונה לא היתה להעבירן ד"א ושוב נמלך והעבירן אפ"ה חייב והשתא דאתית להכי נ"ל לתרץ תירוץ חדש דמאי דנקט התלמוד שמא יעבירנו ד"א בר"ה משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא כיון שאין לה רמז בכתוב משא"כ מוציא מרה"י לר"ה דכתיב בקרא כדאי' ר"פ הזורק זה ירייה טפי ולא אתי להוציא מרה"י לרה"ר כנ"ל וראיתי בחדושי הרא"ם על הסמ"ג בה' מגילה דהעתיק דברי רש"י וכתב בסוף דבריו מש"כ ברה"ר דמסתמא קודם שימצא הבקי יעמוד לפוש עכ"ל ודוק:

גמרא והיינו טעמא דשופר כו' כתב הר"ן דף שי"ג ע"ב וא"ת מ"ש הני דגזרי ומ"ש מילה דשרייא בשבת ולא גזרינן כו' הביא דבריו מרן הב"י סי' תקפ"ח וכתב בס' כה"ג אמר המאסף דבריו תמוהי' דכבר אמרו בפ' לולב וערבה דבלולב גזרו משום דלא ידעי' בקביעא דירחא כו' יע"ש וטעם זה שכתב הרב ז"ל דטעמא דבלולב גזרו משום דלא ידעי' בקביעא דירחא אמרוהו בשמעתין לאחר חרבן המקדש וקו' הר"ן אינה אלא בזמן המקדש דתנן לולב וערבה ששה וז' כו' לא היו נוטלין לולב במקדש משום גזרה כו' ואהא פריך הר"ן מ"ש דבלולב גזרינן ומ"ש דבמילה לא גזרינן דלולב במקדש כל ז' דיודעי' בקדוש החדש הוי כמי שאירע לו מילה בשבת ואין לו' דמילה דמיא ללולב דיום א' דדחי במקדש משום דאיתיה בגבולין דבשלמא לולב שלוקחים אותו כל ישראל בגבולין היא מצוה חשובה ולא גזור בה אבל מילה כיון דלא שייך בה אלא אבי הבן דמיא לשבת דח"ה דסוכות דלא שייכא אלא לגבי העומדים בירושלי' ונוטלים לולב במקדש כל שבעה מן התורה ואפ"ה גזור בה א"כ נגזור נמי במילה זה נ"ל בכונת קו' הר"ן:

גמרא ראשון הא תקינו ליה רבנן כו' קשה דמאי משני הא תקינו ליה רבנן ליטול בביתו הלא לא היתה התקנה מזה הטעם אלא מפני שבאו לידי סכנה ואפשר דסבר התרצן דהתקנה היתה מתרי טעמי חדא משום שמא יעבירנו ותו שלא יבואו לידי סכנה ותנא דמתני' חדא ועוד קאמר אך ק' מאי פריך תינח אחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר הלא קודם תקנה היו מוליכין לולביהם מע"ש להר הבית ושם היו נוטלי' והו"ל כאלו תקנו שיטלו בבית' י"ל דמה שהיו מוליכין לולביהן מע"ש להר הבי' כיון דלא היו עושין כן מכח תקנה אכתי מי שלא הוליך הלולב מע"ש להר הבית איכא למיחש שיעבירנו בשבת ודוק:

תוס' ד"ה לא ידעי' בקביעא דירחא כו' דבריהם לכאו' תמוהי' דנר' דהם רוצי' לפרש דבשמעתין מיירי בדידעי' אלא דחשוב דלא ידעינן משום גזרה והא ודאי ליתא דלא אמר בריש ביצה דהאידנא ידעי' אלא כשבטל קדוש החדש מא"י והתחילו לקבוע החדשים והמועדי' ע"פ החשבון אז אפי' דידעי' חשוב כאלו לא ידעי' אמנ' בשמעתין מיירי בזמן שהיו מקדשין החדש על פי הראיה תדע דהא פריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו ופרש"י אינהו בני א"י שעדין מקדשין ע"פ הראיה ולכן יראה דודאי התוס' ס"ל דשמעתין מיירי בזמן שמקדשין החדש בא"י ובני ח"ל לא ידעי בקבי' דירחא אמנ' התו' באו לפר' דלא תידוק מדשני אנן לא ידעי' בקיבוע' דירח' דא"כ בזמן הזה האחרון דעושין ע"פ החשבון וידעו' בקביע' דירחא דיטלו הלולב בשבת לזה באו ללמד לנו דגם בזמן הזה אין אנו יכולי' ליטו' הלולב בשב' דאע"ג דעת' ידעי' חשו' כלא ידעי' ודוק: כתבו עוד התוספת ובפ' מקו' שנהגו דבריהם סתומים ובח"ה דפסחי' גמגם בדבריהם ומתוך דברי תוס' דין מבואר:

לעיל ראשון הא תקינו ליה רבנן וכו'. ק דתקנה ליטול בביתו לא היתה אלא במקדש ואידך דתנן לעיל מוליכין לולביהן לב"ה ואוקימנא לקמן בסמוך בזמן שאין בה"מ קיים ולא איכא חששא דשמא יעבירנו כיון דלא תיקנו ליטול בביתו י"ל דהשת' סבור דמאי דתנן מוליכין לולביהם מיירי בזמן המקדש בגבולין והמשנה היא נשנית קודם תקנה אבל אחר שתקנו ליטול בביתן לא היו מוליכין הלולבין לא במקדש ולא בגבולין ולא בב"ה ודוק:

תוס' ד"ה אינהו דידעי בקביעא דירחא כו' וא"ת כו' יש להתבונן מה קשר יש לקושי' זו עם המסקנא והלא גם לפי ס' דהשתא דמוליכין לולביהן לב"ה מיירי בזמן החרבן מכ"ש דבזמן המקדש היו מוליכין הלולבין לב"ה בגבולין וא"כ תקשי מ"ש משופר ואפשר דלפום ס' דהשתא הו"א דכשם דשופר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה כמו כן לולב לא היה ניטל אלא במקדש ואחר חרבן בה"מ לפי שהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד כמו כן היו מוליכין הלולבין לב"ה מע"ש ונוטלי' לולב בשבת לפי ב"ד העומדים בב"ה ולא היה מפרש בין שופר ללולב אמנם לפי המסקנא דמתני' דמוליכין לולביהן מיירי בזמן המקדש ובגבולין השתא נולדה הקו' מ"ש משופר ותי' דשאני לולב כו' וק' מה טע' לחילוק זה והלא טעמא דשופר ודלולב אינו אינו אלא גזרה שמא יעבירנו ולפי הך טעמא מאי שנא לול' משופר י"ל דכונת התוס' דלעול' טעמא הוי שמא יעבירנו מיהו בלולב כיון דאין חכמה בנענוע הלולב דטלטול בעלמא הוא לא שייך למגזר כולי האי שמא יעבירנו ללכת אצל בקי ללמוד הנענוע אבל תקיע' שופר גמירי דהוא מעשה חכמה ולאו כ"ע תקיע' שופר גמירי שייך למגזר טפי שמא יעבירנו ולכך לא התירו לתקוע אלא במקדש:

כתבו עוד ועוד דבדין הוא וכו' ודאי דהך תרוצא קאי לקו' א' מ"ש לולב משופר וכ"כ בחדושי ה' בפ' בתרא דר"ה אך ק"ל בהך תרוצא לפי מ"ש התוספת ר"פ בתרא דר"ה דבמקדש היו תוקעין אבל לא במדינ' דהיינו ירוש' אכתי תיקשי אמאי לא היו תוקעי' בירוש' בזמן שב"ה קיים והלא אנשי ירוש' ידוע להם קביעות החדש של ר"ה ואולי דהתוס' דהכא סברי כהרמב"ם דמפרש דמ"ש במקדש היו תוקעי' ר"ל גם בירוש' אבל לא במדינה ר"ל שאר גבולין וכ"כ ה"ה פ"ב דשופר דהתוס' פי' כדברי הרמב"ם יעו"ש ואם נפשך לומ' דהתוס' חולקים על הרמב"ם יעו"ש י"ל דלא רצו להתיר לתקוע אפילו בירושלים משום דרוב השנים לא היו יודעים בשחרית אם הוא ראש השנה דלא היו באים עדים של קדוש החדש בשחרית ולפיכך אמרו שבירושלים לא היו תוקעים שאם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים שחרית לשנה הבאה יתקעו אעפ"י שלא ראיו עדים עדין ויאמרו אשתקד מי לא תקעי' עכשיו נמי נתקע ולפי' לא רצו להתיר אלא במקדש מקום זריזים כמ"ש הר"ן בפרקין הביא דבריו מרן בכ"מ ומיהו יש לי גמגו' על מרן דלא היה לו לכתוב תרוץ זה דר"ן על הרמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל דבירושלים היו תוקעי' ויש ליישב ודוק:

גמ' דאיתא מן התורה בגבולין מנ"ל וכו'. קשה מאי בעי והלא זיל קרי בי רב הוא דכתיב ולקחתם לכם סתמא ולא פי' מקדש ש"מ אפי' בגבולין י"ל דנסתפק המקשה משום דכתיב בסיפיה דקרא ושמחתם לפני ה' אלוקיכם ז' ימים ובכלל ז' ימים הוי יום א' אלמא דיום א' נמי הוי דוקא במקדש ומאי דקאמר תחלה ולקחתם לכם ביום הא' היינו משום דרצה להפריד יום א' משאר ימים דיום א' בעי לכם למעוטי שאול וגזול אבל שאר הימים שאול וגזול כשר אפילו במקדש ולעולם דלקיחת הלולב ביום הא' לא הוי מן התורה אלא במקדש ומשני דיום א' הוא מן התורה בגבולין מדכ' ולקחתם לכם סתמא ולא פי' מקדש ש"מ אפי' בגבולין ומאי דכ' ושמחתם כו' ז' ימים ר"ל תשלום ז' ימים דהיינו ו' ימים הנשארי' דהנהו דוק' במקדש לא בגבולין וכן ראיתי בספר המאור דפי' ז' ימים דר"ל תשלום ז' הימים ודוק:

אמר רבא לא נצרכה וכו'. כתב הרמב"ם פ"ז דלולב דין י"ג מצות לולב וכו' וקשה דלדידן דלא קי"ל כר"א ומכשירי לולב לא דחו שבת א"כ ביום לא אתא לומר אפי' בשבת דאיהו אצטריך קרא למישרי טלטול וא"כ למאי אייתי הרמב"ם קרא דביום לענין שבת ואפשר דלא אייתי קרא דביום לענין שבת אלא לומר שניטל בכל מקום ובכל זמן מדכתיב סתמא ולקחתם לכם ביום הא' ולא פי' מקדש ומ"ש דניטל גם בשבת מסברא נפקא לי' דטלטול מן התורה לא מתסר או אפשר דקאי גם לשבת והרמב"ם אזדא לטעמיה שיש לשבותין סמך, מן התורה מתשבות כדמוכח מדברי הרמב"ם רפכ"א מהלכות שבת וכמ"ש שם ה"ה ז"ל דזהו דרך הברייתות שבמכילתא אמנם תלמודא דידן אוקמה כר"א משום דס"ל דאיסור טלטול וכל השבותין הם מדרבנן ודוק:

ורבנן אי מהתם הו"א וכו' וא"ת היכי תיסק אדעתין לדון ג"ש זו הא אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו וראיתי בתוס' שבת דף קלא ע"ב דהוקשה להם קו' זו ותרצו וי"ל דשמא בעלמא ניתן לידרש וכו' יעו"ש ודוק:

ת"ר בסוכות תשבו שבעת ימים בסוגייא זו היה לי כמה דקדוקי' ישוב מצאתים ביבין שמועה דף מ"ד ע"ב ומ"ה ע"א והכל רוצה לתרץ בהקדמה א' דג"ש דימים ימים אינה ג"ש ממש אלא גילוי מלתא בעלמא אך מדברי התוס' דפר"א דמילה לא משמע הכי ודוק:

תוס' ד"ה וסוכה גופה מנ"ל וכו' עד מיהו למאי דקאמרי' למי דומה ק' כלומר דהיה לו להכריח דסוכה הוי יום ולילה מדכתי' תשבו דהוי כעין תדרו מה דירה בין ביום בין בלילה ואפשר לו' דהתנא כשפתח תחלה ואמר בסוכות תשבו ז' ימים ימים ואפי' לילות היינו מכח תשבו וכשחזר ואמר או אינו אלא ימים ולא לילות היינו מכח משמעות דימים דמשמע ימים ולא לילות א"כ הפסוק מצד עצמו אין בו הכרע גם אחר כך בא לדון ג"ש דימים ימים ומצא בו ב' ג"ש ונשאר הדבר שקול ולא מצא להכריע כי אם מכח ג"ש דתשבו ודוק:

גמ' אי הכי לולב נמי לידחי וכו' וק"ל דאכתי לא דמי ערבה ללולב דערבה אין לה רמז בתורה אלא היא הל"מ כדלקמן הילכך רצו לפרסמה שהיא מן התורה אבל לולב ז' רמז בכתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם ז' ימים ולא בעיא פרסום כיון דרמיזא בתורה ודוק:

אתי לפקפוקי בלולב פרש"י לזילזולי בלולב אמנם הרמב"ם בפי' המשנה יראה דמפרש פי' אחר שמא יאמרו כמו שערבה דוחה שבת כך ידחה לולב יע"ש וק"ל לפירושו דעתה נמי דערבה דחייה ז' יאמרו כשם דערבה דחי כך לולב דוחה וצ"ע

דף מד.

אמרי לדידהו נמי לא דחי פרש"י שלא לעשות ישראל אגודות אגודות כו' מקשו הכא מדגרסי' פ"ק דיבמות דף י"ד אמר אביי כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב' בתי דינין בעיר א' כו' יע"ש וכיון שכן ק' היכי אמרו הכא משום דלבני ח"ל לא דחי לבני א"י נמי לא דחי שלא לעשו' ישראל אגודות אגודות והרי אפי' לאביי ב' ב"ד בשתי עיירות לית ביה משום לא תתגודדו וכ"ש לרבא ומהרשד"ם י"ד סי' קנ"ג הביא דבריו במשפטי שמואל סי' כ"ו תירץ וז"ל וי"ל שענין לא תתגודדו יש בו ב' בחינו', א' בעבו' עליו מן התורה ושני שאעפ"י שאין איסור צריך לעשות מצוה מן המובחר וא"כ לענין איסור פשיטא לכ"ע ליכא איסורא בשני מקומות אפילו לאביי מ"מ להיות הדבר בלתי נאות שנר' דמצוה כוללת לכל ישראל יהיה חלוק ביניהם כו' ועי"ל שמ"ש רש"י משום לא תתגודדו היינו לחכמים שעמדו לתקן וכו' יע"ש וק"ל על תירץ השני דהרי גבי מגלה ב"ד א' תיקן שעירות יקראו בי"ד ומוקפין חומה למחר אמנם מה שנ"ל לתרץ כשנעמוד על קו' אחרת דפסק הרמב"ם פי"ב דע"ז דין י"ד ובכלל אזהרה זו שלא יהיה ב' ב"ד בעיר א' זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר והראשונים תמהו עליו איך פסק כאביי דלא כרבא ועי' בכ"מ שם ועי' בתומ' ישרים סקס"ח וק"ע ובתשו' מהר"מ אלשיך סנ"ט דק"ט יע"ש ויראה לי דטעמו דהרמב"ם דפסק כאביי משו' סוגיא דידן דאמרי' דכיון דלבני ח"ל דחי גם לבני א"י דחי שלא לעשות ישראל אגודות אגודות וס"ל להרמב"ם דהכונה משו' בני ח"ל עולי רגלים שעולים בא"י ואם יראו דבני א"י יקחו לולב והם לא יקחו יבאו לידי מחלוקת כיון שהם בעיר א' בזמן הרגל והם ב' ב"ד בעיר א' ואפ"ה חששו משום לא תתגודדו וזה הולך כס' אביי ולכך פסק הרמב"ם כאביי ודוק תשלום הסוגיא לא כתבתי שהיתה הרבנית מורתי א"א חולה כשקריתי הסוגיא בישיבה ובעונותי נפטרה א"א מ' ג' אמילה יום ח' של חנוכה יום שבת שנת התמ"ו והייתי טרוד באבלי אם קודר שחותי וערבה כל שמחתי שבאותו חדש כ"ג לטבת נפטרה גם אשתי הרבנית מ' אסתר בת הרב הגדול כמוהר"ר יהונתן גלאנטי זלה"ה ולא היה לי יכול' ודעת מיושב לכתוב מה שחדשתי חבל על דאבדין אוחילה לאל ינחמני משמי קדשו שאהיה בשובה ונחת לעסוק בתורת ה':

דף מה.

מתני' מצות ערבה כיצד כו' ק"ק ל"ל לתנא לאשמועינן זה שהיו מביאין ערבה ממקום שנקרא מוצא ותו מה שייכות יש לזה בהדי מצות ערבה ותו מהו זה שהיו מביאים ממוצא והלא בכמה מקומות סביב לירושלים יש ערבה ונראה דנהי דיש ערבה בכמה מקומות באלו היא קצרה והיו צריכים מורביות ענפים שארכה י"א אמה לזקוף אותם בצדי המזבח שכך מצותה כדכתיב אסרו חג בעבותים ולקיים מצוה זו לא היו מוצאים ענפים י"א אמה אלא במקום הנקרא מוצא והיינו דקתני מצות ערבה כלומר של י"א אמה כיצד ולכך פטרו אנשי המקום מהמס שהיו מגדלים ערבה זו בקרקעות שלהם:

ר"י בן ברוקא אומר חריות כו' בענין חבוט ערבה דאמרינן לעיל חביט חביט ולא בריך פירש"י לשון נענוע נראה מדבריו שלא היו חובטין אותה בקרקע אלא מנענעין אותה בלבד והרמב"ם כתב דחובטה ע"ג קרקע ונראה לי ראיה להרמב"ם מדברי ר"י בן ברוקא דע"כ לא פליג אתנא קמא אלא במה היתה החבטה דלת"ק בערבה ולר"י בן ברוקא בחריות דקל אבל הכל מודים דחבטה הוי ע"ג קרקע ודוק:

רש"י מיד התינוקות שומטין ואין בדבר לא משום גזל כו' דהיינו לומר דהוה ס"ד דהוא גזל מן התורה דודאי מי שגוזל מן הקטן החפצים שזיכה לו אביו או קרובו או שקנאם הקטן מנכסיו אם בא אחר וגזלה דהוי גזל גמור מן התורה ודלא כתי"ט דפירש דר"ל גזל דדבריהם דההיא הוי בענין מציאת הקטן ועיין בח"מ סימן ע"ד ודוק:

תוס' ד"ה מיד תינוקות שומטין כו' ויש ללמד כו' נראה דלא למדו מכאן רק בענין נזקי ממון שניתן למחילה משום שמחת מצוה אבל אם הזיק לחברו בגופו נראה לי דחייב לשלם והכי דייקי דברי מור"ם ח"מ ס"ס שע"ח וכן נראה ממ"ש בא"ח ס"ס תרצ"ו יע"ש:.

אמנם ממ"ש מור"ם א"ח סי' תרכ"ה ס"ב וז"ל וי"א אם הזיק א' את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם משמע אפילו הזיקו בגופו וכבר השיג עליו שם בכה"ג יע"ש אמנם בפסקי מהר"י איסרלן סי' ר"י משמע דאפילו הזיקו בגופו פטור וצ"ע:

תנא רכות וארוכות י"א אמה כו' תימא לי על הרמב"ם בהלכות לולב אמאי לא פי' זה דארוכות י"א אמה וצ"ע:

תוס' ד"ה עלה ג' זהו מקום הקרנות כו' עיין בהשגות הראב"ד פ"ב דהלכות בית הבחירה דיראה דפליג ע"ד התוס' ומסוגית פרק שתי הלחם דף צ"ז ע"ב משמע כדברי התוס' ודוק:

גמ' כל הנוטל לולב באגודו כו' ק"ק אמאי פרט הדס טפי מאינך והלא הדס בכלל המינין של לולב ואפשר משום דר"ט ס"ל בפרק לולב הגזול דהדס קטום כשר קמ"ל דמי שעושה מצוה מן המובחר לקחת הדס בעבותו שכרו גדול יען צריך טרחא רבה לבקשו כדמוכח שם דף ל"ב ע"ב ומ"ש כאלו בנה מזבח וכו' ק"ק היכא רמיזא בנין מזבח אימא דקרא ה"ק כאלו הקריב קרבן וזרק דמו בקרנות המזבח י"ל דא"כ הול"ל אסרו חג בעבותים בקרנות המזבח השתא דכתיב תיבת עד משמע דהכי קאמר מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח מהיסוד עד קרנות המזבח והקריב עליו קרבן:

דף מו.

תוס' ד"ה העושה סוכה עיין ש"ך י"ד סימן כ"ח ס"ק ה': א"ר מרי חזינא ליה לרבא עיין טור א"ח סדר ח' וכ"ה וסדר שכה"ג:

תוס' ד"ה דכל אימת כו' עיין בב"י או"ח סימן כ"ה:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

סוף הספר

תוכן העניינים

כפות תמרים על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה