אור ברסלב
כפות תמרים על סוכה פרק לולב הגזול

כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב

פרק לולב הגזול

הקדמה

חדושי פרק לולב הגזול

דף כט.

מתני' לולב הגזול והיבש פסול פרש"י לולב כף של תמרי' והדר תני הדס כו' איכא למידק מה בא רש"י ללמדנו. י"ל דסד"א דמאי דתני לולב הגזול והיבש פסול הוא על כל ד' מינים דכולם נקראים על שם לולב כדאשכחן לענין ברכה דמברך על נטילת לולב לאפוקי זה בא רש"י ופירש כף של תמרים כלומר ולא כלל התנא דין שאר מינים בתיבת לולב דהא אשכחן דהדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו א"נ י"ל דק"ל לרש"י אמאי פתח התנא בדין הלולב תחלה הו"ל למנקט דין אתרוג תחלה כסדרא דקרא דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים כו' ומכח זה היינו טועים לפרש דמ"ש לולב הגזול כו' על כל ד' מינים קאי דכולן נקראין על שם לולב לאפוקי זה בא רש"י ז"ל ולימד דלולב דמתני' אינו כולל ד' מינים אלא דין הלולב לחוד שהוא כף של תמרים וכ"ת אמאי לא התחיל התנא בדין האתרוג הטעם הוא משום דאחר דין הלולב הדר תני דין הדס וערבה ולולב והדס וערבה הם באנפי נפשייהו בענין הלקיחה דג' נטלים בימין ואתרוג בשמאל ולפי' נקט התנא דינא דלולב והדס וערבה שהם ג' מצות באפי נפשייהו ואחר כך נקט דינא דאתרוג א"נ משום דהנך ג' לולב והדס וערבה מה שיבש פסול בהם הוא משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו כמ"ש רש"י בסמוך ואתרוג פריש ביה קרא דליהוי הדר וילפי' לולב והדס וערבה דיבש פסול בהם מדין אתרוג דכתיב ביה הדר אף על גב דאפסקיה קרא דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות תמרים בוי"ו מוסיף על ענין הראשון מכח דכתיב בעלמא זה אלי ואנוהו ילפינן דיבש פסול ומזה אלי ואנוהו לחוד לא סגי ליפסולא כמה שכתב התוספות ומש"ה ילפינן לה מהדר דכתיב גבי אתרוג דיבש פסול מכל ד' מינים וכיון דג' מינים צריך ללומדם מאתרוג לפיכך הקדים דין ג' מינים דילפי מאתרוג דכיון דמכח ילפותא יליף לה אקדמה כדאמרינן בעלמא מידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא אקדמה ודוק:

רש"י גזול פסול ולקחתם כתיב משלכם כו' גם בריש לולב וערבה דף מ"ג ע"א לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מיהו הכא בריש סוגיא דידן איכא פלוגתא דאמוראי דר"י סבירי ליה דגזול פסול גם בי"ט שני והוי טעמא משום מצוה הבאה בעבירה ומ"ש התנא לכם משלכם להוציא שאול וגזול משום שאול אצטריך ליה כמ"ש התוס' לקמן דף ל' ד"ה משום מצוה יע"ש ושמואל סבר דפסול דגזול אינו אלא בי"ט א' אבל בי"ט ב' שהוא מדרבנן גזול כשר ולא חייב משום מצוה הבאה בעבירה וכיון שכן בי"ט א' גזול דפסול הוא לפני יאוש משום דלא הוי לכם אבל אחר יאוש אי יאוש כדי קני גזול כשר אפי' בי"ט א' דלית ליה מצוה הבא בעבירה ורש"י דפירש דטעמא דגזול פסול דלכם כתיב משלכם משמע דס"ל דהלכתא כשמואל משום דאשכחן בגמרא דרבא דהוא בתרא מתרץ מתני' אליביה אלמא הכי הלכתא והפוסקים נחלקו בזה יש פוסקים כר"י ויש פוסקים כשמואל ולע"ד רש"י הוא מכח הסוברים דהלכתא כשמואל מטעמא דאמרן והרמב"ם פוסק כשמואל דגזול כשר בשאר ימים ובי"ט ראשון פסול אפילו לאחר יאוש משום דיאוש כדי לא קני ודוק:

תוספות ד"ה לולב יבש פסול ומפרש בגמ' כו' ולא כמו שפי' הקו' כו' לעיל רמזתי תי' לקו' זו דודאי רש"י לא נעלם ממנו מ"ש בגמרא דאתקש לולב לאתרוג אלא דס"ל לרש"י דמכח דכתי' ואנוהו עבדינין הך הקישא אע"ג דלא מוכח כולי האי דקרא כתיב פרי עץ הדר כפות תמרים וכיון דכתיב בלא וי"ו הו"א דאפסקיה קרא ולא בעי הדר בכפות תמרים ומכח דזה אלי ואנוהו דרשי' הקישא להדר ומה שהפסיק כפות תמרים בלא וי"ו לרמוז מ"ש לקמן דף ל"ג ע"ב לאשמועי' דאתרוג אינו נאבד עם הלולב ומכח זה אלי ואנוהו לחוד לא סגי לפסול יבש כמ"ש התוס' לכך מפקי לה מהיקשא דאתרוג דכתי' ביה הדר:

ומ"ש התוס' דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מפסיל בהכי כו' הא לישנא דאמרו כדמוכח קשה דהדבר הוא מפורש שאמרו לא אגדו כשר י"ל דהתוס' הרגישו בחולשת ראייתם דאפשר לומר דמ"ש ואנוהו התנאה לפניו במצות יש דברים שהם לכתחלה כגון אגד ויש דברים שיהיו לעיכובא כגון לולב היבש פסול והכתוב מסרו לחכמים לפרש איזה הידור הוא לכתחלה ואיזה הידור הוא לעיכובא לכן לא החלישו הקו' אלא אמרו כדמוכח בפ"ק כו' ומתוך זה עלה בידינו תירץ ב' לרש"י דרש"י ס"ל דיש דברים שהם לעיכובא ויש דברים שהם לכתחלה עי"ל לרש"י דהנה בגמרא אמרו קא פסיק ותני ל"ש בי"ט א' ול"ש בי"ט ב' בשלמא יבש הדר בעי' אלא גזול בשלמא י"ט א' דכתיב לכם משלכם אלא בי"ט ב' אמאי לא ומשמע משום דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מתוקם אלא בי"ט א' ותימא מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא כמו שהקשו התוספות לקמן ד"ה בעינן הדר וליכא ותירץ התוס' דכיון דנוטלים לולב כל שבעה זכר למקדש תקון כעין דאורייתא לענין הדר משום הדור מצוה והיינו ודאי משום זה אלי ואנוהו א"כ שפיר נקט רש"י דיבש פסול דבעי' מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו ולא נקט טעמא דהדר לאשמועינן דפיסול לולב יבש הוא בכל הימים וזה הוא משום זה אלי ואנוהו יע"ש:

כתבו עוד התוספות והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפ' אין מעמידין לאחר י"ב חדש דהא אמרינן לקמן דף ל"ג גבי הדס ת"ר יבשו רוב עליו כו' אלמא אין היבשות תלוי בי"ב חדש כלומר דאם היבשות תלוי בזמן די"ב חדש הזמן הוא שוה לכל העלין כן מתבאר בדברי הר"ן וכ"כ בס' מאיר עיני חכמים יע"ש ודע דה"ר ישעיה מטראני שהביא הרא"ש ומרן הבית יוסף סי' תרמ"ו פירש דמ"ש הברייתא יבשו רוב עליו על לולב קאי שהיו בו הרבה בדים של הדס ויבשו רובם יע"ש ולפי פי' זה אזדא לה ראיית התוספות דלעולם היבשות תלוי בזמן י"ב חדש ומקצת בדין דעבר עליהם י"ב חדש פסולין וכיון דנשארו ג' בדין לחין דלא עברו עליהם י"ב חדש כשר אלא שהתוספת רמזו בתוך דבריהם לדחות פי' ה"ר ישעיה במ"ש דהא אמרינן לקמן גבי הדס ת"ר כו' והם מפרשים דאהדס קאי ולא כפירש ה"ר ישעיה דעל לולב שיש בו הרבה בדים של הדס מיירי והטעם מפני כמה הכרחיות שכתב הרא"ש לדחות פי' הר"י:

כתבו עוד אלא י"ל יבשות דהכא וכו' ק"ל דהא תנן שם אם היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ר"י בן משולם אומר יבשה שתהא נפרכת ובודאי דהלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם פ"ז דביאת מקדש ור"ע בפי' המשניות וא"כ אמאי נקטי לה לקולא כר' יוסי דהוי דלא כהלכתא והול"ל דשיעו' יבשות בלולב והדס וערבה ואתרוג כל שינקב ואינו מוציא לחות כת"ק דר"י: ואפשר דס"ל לתוס' דטעמייהו דרבנן גבי אזן בכור משום דכיון דשליט ביה זיקא לא הדרא ברייא אבל ד' מינין אלו כל עוד שאין נפרכין בצפורן אע"ג דשליט בהו זיקא אם ישרו הלולב וההדס במים הדר ברייא וחוזרים לאיתנם להיות לחים ובכה"ג דהדרא ברייא מודים רבנן דלא מפסל עד שתפרך בצפורן כדמוכח בפא"ט דף מ"ו ע"ב גבי ריאה שיבשה טריפה ומפרש שם דשיעור היבשות הוי כשנפרכת בצפורן משום דאם לאו נפרכת הדרא ברייא ועל פי מ"ש נסתלקה קו' הר"ן ר"פ על פיר' זה דתוס' דשיעור יבשות הוי כשנפרך בצפורן ודוק ומרן בש"ע סימן תרמ"ד ס"ה כתב וז"ל לולב שיבשו כו' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו כו' וכתב עליו מור"ם וי"א דלא מקרי יבש כו' משמע מהך לישנא דשיעור יבשות עד שיפרך בצפורן הוא מאוחר ללבנונית וק' דבסימן תרמ"ו ס"ו כתב שיעור היבשות אפי' אם נפרך בצפורן כו' וצריך לחלק דגבי הדס פריכת הצפורן קדים ללבנונית וגבי לולב לבנונית קדים לפריכת צפורן ומרן פוסק דהכל הולך אחר הלבנונית בין להקל בין להחמיר כדעת הראב"ד שהביא הרא"ש ר"פ ומור"ם פוסק להקל בענין לולב ודוק ועיין בס' תמים דעים סי' רל"ב ודוק ואכתי צריכין אנו למודעי במ"ש התוספות והאי יבש דהכא כו' דמה קשר יש לדבריהם במה שכתבו מקמי הכי לחלוק על רש"י שפירש דפסלות היבש הוא משום מצוה מהודרות דכתיב ואנוהו י"ל דלפרש"י דפסלות היבש היינו משום דכתיב ואנוהו שיעור היבשות הוא משעבר הלחלוחית נקרא יבש אפי' בתוך י"ב חדש כסברת הרז"ה שכתב הרא"ש בר"פ והרז"ה ז"ל בספר המלחמות יראה דאזיל בשיטת רש"י דכתב דיבש פסול בי"ט ב' משום הקריבהו לפחתך יע"ש אבל השתא דסתרו התוס' פירש"י דלא הוי פסלות משום התנאה לפניו במצות והקריבהו נא לפחתך יש להקל דשיעור פיסול היבשות הוי כשנתיבש לגמרי עד שיהיה נפרך בצפורן ודוק:

וראיתי בסמ"ג עשין מ"ד שכתב וז"ל לולב הגזול והיבש פסול יבש משום דבעי' זה אלי ואנוהו עכ"ל וכתב שם הרא"ם וז"ל משום דבעי' זה אלי וכן פי' רש"י אבל מהדר דכתיב בההוא קרא גופיה אין ראיה דההוא אאתרוג לחודיה קאי והא דקאמר תלמודא בר"פ לולב הגזול בשלמא יבש הדר בעינן וליכא פי' מצוה מהודרת משום ואנוהו דאל"כ מ"ש בלולב הגזול דלא בעי' אלא בי"ט א' עכ"ל ודברי הרא"ם הללו לכאורה הם תמוהים הרבה דהרי תלמוד ערוך הוא לקמן דף ל"א ע"ב דטעמא לולב יבש פסול משום דמקשינן לולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר כו' כמו שהקשו התוספות על רש"י ואיך קאמר הרא"ם דההוא אאתרוג קאי ולכאורה היה נראה לתרץ דברי הרא"ם על פי מה שתירצתי לעיל דברי רש"י ז"ל בתירוץ הג' דמ"ש רש"י טעמא משום זה אלי ואנוהו היינו לי"ט ב' שהוא דרבנן וכן נראה קצת מסוף דברי הרא"ם אך תחלת לשון דברי הרא"ם דקאמר דהדר אאתרוג לחוד קאי הם דברים קשים לשמוע דהם הפך תלמוד ערוך ואפשר לדחוק ולומר על פי מ"ש בתי' א' ליישב דברי רש"י ז"ל דמהדר לחודיה ליכא ראיה דאימא אאתרוג קאי אבל מכח ואנוהו אמרינן דכולהו אתקוש לאתרוג ודו"ק:

תוספות ד"ה נקטם ראשו כו' וצ"ל דנקטם ראשו מיירי ברוב העלים העליונים דע דהרא"ש הביא פי' זה וז"ל וצ"ל דבנקטם בראשו מיירי בנקטם ראש רוב העלין וראש של כל עלה ועלה קאמר והלשון דחוק עכ"ל ויש ליישב דלעולם ראשו קאי אראש הלולב וה"ק נקטם ראשו של לולב דהיינו דהיתה הקטימה ברוב העלין העליונים כדמוכח מדברי התוספת. כתבו עוד א"נ אצטריך ליה לריב"ל לאשמועינן ניטלה דס"ד דחשיב הדר טפי מנקטם. לכאורה קשה לתירוץ זה דהם עוקרים הנחת הקושיא דכשהקשו התוס' אמרו דאם נקטם ראשו פסול כ"ש ניטל התיומת ועכשיו הם חוזרים בהם ואומרים דניטל חשיב הדר טפי. ותו קשה אם ניטל חשיב הדר טפי לישמועינן התנא רבותא דניטל התיומת פסול וכ"ש נקטם ראשו ונראה דודאי הסברא שכתבו התוס' בקושייתם אם נקטם ראשו פסול כ"ש ניטל התיומת סברא זו מודה בה ריב"ל ויתד היא שלא תמו' אלא דכתבו התוס' דריב"ל אתי ללמדנו שלא תטעה לו' ניטל התיומת כשר דחשיב הדר טפי קמ"ל ריב"ל דניטלה פסול דגרע מנקטם ראשו דפסול וכיון דאשמועינן תנא נקטם ראשו פסול כ"ש ניטל לגמרי וזה ברור ודוק. ודע דהראב"ד פי' דרך אחרת בנקטם ראשו שחסר מעט מן השדרה ודבריו הובאו באריכות כות בס' תמים דעים סי' רל"א והרא"ש הביא דבריו והשיג עליהם והר"ן דחה מקצת הקושיות שהשיג הרא"ש על הראב"ד ויש לי גמגום בסברת הראב"ד דאם איתא דנקטם ראשו ר"ל נקטם התיומת עם מעט מן השדרה מנ"ל לריב"ל לומר דניטלה התיומת פסול דהיינו תיומת בלא שדרה א"כ תקשי למתני' ל"ל למנקט נקטם ראשו דהוי עם מעט מן השדרה לישמועינן רבותא דאפילו בניטלה התיומת פסול. וראיתי בחדושי הרא"ם על סמ"ג וז"ל אבל הראב"ד פי' נקטם ראשו היינו ראש שדרתו ולפי זה יתיישב יותר הא דריב"ל אבל לא ידעתי איך יתרץ הא דר' פרנך אר"י דא"כ היינו דשמואל עכ"ל ומ"ש דלהראב"ד יתיישב יותר הא דריב"ל כוונתו לומר דלפי' הראב"ד דנקטם ראשו דהוי עם מעט מהשדרה יתיישב דריב"ל אשמועינן חדושא רבא דאפי' בניטלה התיומת בלא שדרה פסול. אבל מ"מ ק"ל דא"כ תקשי לריב"ל מנ"ל הך חדושא כדכתיבנא ומ"ש אבל לא ידעתי כו' פלוגתא זו היא לקמן דף ל"ב וקו' זו היא מהרא"ש על הראב"ד והר"ן ישבה יע"ש ולקמן דף ל"ב אכתוב בזה בס"ד:

כתב המרדכי נקטם ראשו פסול רא"ם אמר דלכתחלה קא' יע"ש וכתב עליו בב"י סי' תרמ"ה ולא ידעתי מי הכריחו לרא"ם כו' יע"ש הנה ראית המרדכי היא מדתנן פ"ג דמנחות דף כ"ו נטמאו נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת ר"א כשרה כמדת ר"י פסולה ופירשו בפרק כיצד צולין דף ע"ז ע"ב דפסולה לכתחלה ובדיעבד כשרה ולכאורה יש להקשות דמה ראיה מביא רא"ם מהתם הא פרכי' עלה דפסולה דיעבד משמע ויש לומר דלפי המסקנא דהתם קאי היכי דפסולה לכתחלה הוי כמו שהוכיחו מהברייתא וכן פסקה הרמב"ם פי"א מה' פסולי המוקדשין דין ך' יע"ש אך קשה דאכתי לא דמי דבדיעבד דהתם היינו דעביד מעשה שאם זרק הורצה אבל לכתחלה אינו יכול לזרוק אע"ג דנטמאו שיריה דאין לו תקנה י"ל דהתם אית ליה תקנה שיביא מנחה אחרת טהורה אבל אם לא היה יכול למצוא סלת טהור למנחה אחרת יקטירנו לכתחלה דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד אמנם אכתי קשה מה שהקשה עליו מרן יע"ש ולעד"ן דהדבר ברור במה שנודע דנחלקו הפוסקים דכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק דאין נמצא אחר יש אומ' דכשרים ויכול לברך עליהם ומביאים ראיה מהא דאיתא לקמן דף ל"ה דאר"י מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבני ביניהם וא"ל אין שעת הדחק ראיה והמרדכי כתב שם דזו היא דעת רא"ם ועיין בטור סי' תרמ"ט פלוגתא זו יע"ש:

תוספות ד"ה נפרצו עליה כו' ופי' בקו' כו' יש להתבונן אמאי הביאו מאי דתניא בתוס' ריש דבריהם ויראה דכונתם הוא משום דאם נפרצו כל העלין פרש"י אין לו הבנה כלל דמלתא דפשיטא דנפרצו כל אלו שנתלשו לגמרי מהשדרה דפסול דזה לא מיקרי לולב אלא עלי לולב אבל פי' התוס' דמפרשי דברוב עלין מיירי ונשארו מעט עלין דבוקין בשדרה בזה אצטריך למתני נפרצו עליו פסול ואפילו על פי הנחה זו דברוב עלין איירי הקשו על רש"י מהגמ' וזה ברור ומ"ש דמשמע מדברי רש"י שנתלשו לגמרי מהשדרה כן מוכח בהדיא מדכתב גבי נפרדו מחוברין הם בשדרה מכלל דנפרצו הוי תלושין מן השדרה וכן מתבאר ברש"י גבי מ"ש בגמרא נפרצו דעביד כי חופייא יע"ש והרי"ף פירש קרוב לדברי רש"י וז"ל פי' נפרצו עליו כגון שנתקו מהשדרה כו' ועיין בס' תמים דעים סימן רכ"ט דביאר דעתו של הרי"ף והר"ן כתב דהרי"ף פירש כדברי רש"י והם דברים תמוהים דחילוק יש בין פרש"י לפי' הרי"ף דלרש"י הוי נתלשו לגמרי ולהרי"ף נתלשו מן השדרה אבל עדיין הם תלויים בשדרה ומרן הב"י סי' תרמ"ה כתב דנראה מדברי הר"ן שפרש"י הוא כדברי הרי"ף יע"ש ולע"ד יראה דמה שיראה מדברי הר"ן הוא דהרי"ף מפרש כפרש"י דנתלשו לגמרי יע"ש. וכתב הר"ן ודינם של רש"י והרי"ף לא הוזכר לפי שהוא פשוט שכל שנתקו ממקום חבורם פסול אפילו שעומדים ע"י אגד יע"ש וכ"כ הב"י סימן הנזכר ובשלמא פירש רש"י דהוא דנתלשו לגמרי מהשדרה פשוט דהוא פסול אבל להרי"ף שפירש דנתקו ועדין תלויין הם בשדרה מנ"ל דפסול והראב"ד בספר תמים דעים סי' רכ"ט נסתפק בזה והעלה דאם היו תלושין ברוב מקום חבורן אז הוא פסול ואם לא נתקו רוב מקום חבורן כשר יע"ש ומה שהקשו התוספת על רש"י מההיא דריש הגוזל קמא יש ליישב על פי מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ליישב דברי הרי"ף עי"ש ודוק:

גמרא קא פסיק ותני כו' פרש"י קא פסיק ותני פסול כונתו דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ולא דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול גם לא דייק מדקתני גזול דומיא דיבש כמ"ש התוספת ודוק:

רש"י ל"ש י"ט א' דחיובא מדאורייתא וכו' ק' מה בא ללמדנו פשיטא די"ט אחד הוי מדאורייתא ויראה דבא לאפוקי פי' הרמב"ן שכתב הר"ן די"ט שני דשמעתין היינו של תורה יע"ש ולאפוקי זה אתא רש"י לומר די"ט ב' דשמעתין הוא י"ט ב' מדרבנן בגבולין והוי כי ההיא דמחלק לקמן גבי ר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה בי"ט ב' דר"ל י"ט ב' מדרבנן ועיין מ"ש לקמן גבי מ"ש התוס' ד"ה בעינן הדר ודוק:

בשלמא יבש בעינן הדר כו' כל בשלמא צ"ל דיש בו איזה דוחק והכא הדוחק הוא דבי"ט שני דהוא מדרבנן למה לי הדר ולכך קאמר בשלמא יבש נדחוק לומר דהדר בעי' מדרבנן משום הידור מצוה אלא גזול בשלמ' י"ט א' כתיב לכם משלכם והגם דיש דוחק דאימא לכם אתי למעוטי שאול וגזול קודם יאוש אבל גזול לאחר יאוש מנ"ל לזה נדחוק לומר דגזול דומיא דשאול ופסול משום לכם בי"ט א' אבל בי"ט ב' גזול אמאי לא קרי שאול וכשר בי"ט ב' ומ"ש גזול משאול:

תוספות ד"ה קא פסיק ותני ותימא הא אמרי' לקמן ניקב כו' איכא למידק מה ק"ל והלא שמואל מכשיר בשמעתין גזול בי"ט שני ולית ליה האי הוכחה דפסיק ותני א"כ ר' חנינא נמי לית ליה האי הוכחה וסתמא דתלמוד' דפריך הכא קא פסיק ותני הקשה נמי לקמן דף ל"ו ע"ב ולר' חנינא קשיא מתני' ומשני כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני אלמא דמקשה דסתמא דתלמודא אית ליה בין הכא ובין התם דפסיק ותני אבל ר"ח לית ליה האי הוכחה דשמואל דמשמע והן אמת דזו היא תירוץ א' של התוס' מ"מ ק"ל ודקארי לה מאי קארי והלא התי' הוא פשוט ויראה דכח קו' התוס' משום דנראה להם דהלכתא הוי כתיב דר' יוחנן דגזול פסול בי"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דהכרח קא פסיק ותני הוא הלכתא וא"כ תקשי לר"ח דלית ליה פסיק ותני וסוברים דהלכתא כר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה דקי"ל הלכתא כמעשה רב וא"כ ק' הלכתא אהלכתא זהו כח התוס' בקושיתם ונדחקו בתירוץ א' לומר דר"ח לית האי פסיק ותני כלומר ולית הלכתא כר"ח דלית האי פסיק ותני ובתירוץ הב' אמרו א"נ ברישא כו' ולפום האי תירוצא הלכתא כר' יוחנן דאית ליה ברישא דמשנה קא פסיק ותני דגזול פסול בי"ט ב' והלכתא כר"ח דלית ליה קא פסיק ותני בסיפא דמשנה גבי אתרוג שניקב וחסר כל שהוא ועיין בחדושי הלכות ומ"ש הנכון לע"ד גם עיין מ"ש הר"ן על קו' התוס' ומ"ש התוס' בשם הירושלמי עיין בהרא"ש גבי חזזית הביא דבריו בב"י סימן תרמ"ח:

תוספות ד"ה בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה כו' ותימא מ"ש זה מזה כו' ק"ל איך ס"ד דתוס' למימר דלכם משלכם למעוטי גזל לא מיתוקם אלא ביום ראשון והדר מיתוקם בכולהו יומי משום דהדר כתיב בתר ביום הראשון והלא מן התורה מצות לקיחת לולב עם כל מיניו אינה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון דוקא וה"ק דהדר לכולהו יומי משום דכתיב בתר יום האחד י"ל דכאן רומזים הדרך שכתב הרמב"ן והביאו הר"ן וה"ה רמזו פ"ח דלולב דין ט' דבמקדש מצות לולב כל שבעה דבר תורה ובמקדש הוא דקאמר דלכם לא מתוקם אלא ביום א' והדר בעי לכולהו יומי במקדש דבר תורה על זה הקשו התוספות אם נפרש דרך זה אכתי קשה מדכתיב ולקחתם דבעינן לקיחה תמה ולקיחה לכל א' וא' א"כ בשאר הימים במקדש תסגי במין א' ובלקיחה של א' בשביל כולם ותירצו דהיינו טעמא משום דיום אחד בגבולין דאורייתא כו' ומתוך לשונם בתירוץ זה משמע דבקושייתם היו מפרשים הסוגיא די"ט א' ושאר יומי הוי דאורייתא וכגון במקדש כדפירש הרמב"ן לכך הוצרכו לפרש בתירוצם דהסוגי' מיירי דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן כפיר' רש"י ולאפוקי פירש הרמב"ן וצריך לדעת מה יתרץ הרמב"ן לקו' הללו דלפי דרכו דבמקדש ביום ב' לא בעי לכם אך הדר בעי א"כ במקדש בשאר ימים תסגי במין א' ובלקיחה א' בשביל כולם כיון דדין זה נפיק מתיבת ולקחתם דכתי' קמי ביום הראשון דומיא דדרשא דלכם ויש לומר דאה"נ דבמקדש בשאר יומי מן התורה סגי במין אחד אבל חכמים תקנו במקדש שיקחו כל המינים דומיא דיום א' ושיקח כל א' וא' דהיא תקנה בעיקר הלקיחה אבל באתרוג שאול לא תקון ובגזול פלוגתא דר"י סבירי ליה דתקון במקדש משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול במקדש בשאר יומי יוצא בגזול זה נ"ל להליץ בעד הרמב"ן אך אכתי ק"ל על התוספת אמאי נדון מפירש הרמב"ן יפרשו דרכו על פי מה שתירצו הם לפי דרכם כדפי' ויש לומר דסבירי ליה לתוספת לפרש די"ט ב' הוי דאורייתא דוחק ודוק:

דף ל.

והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח כו' איכא למידק מנ"ל למידק הך דרשא והלא בפסח ליכא לפלוגי ובגזול איכא לפלוגי בין קודם יאוש לאחר יאוש ואיך דנין אפשר משא"א יש לומר דהכתוב אומר שם במלאכי סי' א' ואמרתם מתלאה והפחתם אותו והבאתם גזול כו' ופרש"י מתלאה בהמה כחושה אלמא דהכתוב ברישיה דקרא בא להוכיחם על שהיו מביאים בהמה כחושה אם כונת הפסוק להוכיחם על הרעות שהיו עושים דהיו מביאים כחושה וגזולה הי"ל לסדר תחלה ואמרתם הנה מתלאה והבאתם פסח וחולה והדר הי"ל להוכיחם על הגזול ותו איך ס"ד דאותו הדור היו מקריבים גזול לפני יאוש וכי נעלם מהם פ' אדם כי יקריב מכם ותו איך היו טועים להקריב בעל מום קבוע דהיינו פסח אלא דאותו הדור היו מקריבין בהמה כחושה דהוא כשרה וגם היו טועים דגזולה לאחר יאוש שרי להקריב דשלו היא וע"ז בא הכתוב להוכיחם דאיך היו טועים להקריב בהמה כחושה וגם גזולה לאחר יאוש על זה הוכיחם ולימדם דגזול פסול אחר יאוש ואין לו תקנה דומיא דפסח דהוא מום קבוע דאין לו תקנה באופן דדרשא זו היא מוכרחת בפר' דבא להקיש גזול לפסח ולא בא להוכיחם על מה שהיו מקריבים פסח דזה א"א לומר דהיו טועים להקריב בעל מום קבוע וכ"ת הרי לעיל כתיב וכי תגישון עור לזבוח כו' י"ל דהתם התוכחת הוא שהיו מקדישין בעלי מומין למוכרן ולקנות בדמיהן תמימין ולזה הקפיד הכתוב משום הקריבהו נא לפחתך דאם יוליכהו לפני שר א' שור עור או פסח ויאמרו לו הרי לך זה שתמכרנו ותקנה עגל תמים בלי מום יקפיד עליו בודאי ולזה בא בטענה משום הקריבהו נא לפחתך דה"ל להוכיחם דעוברים עמ"ש בתורה בהדיא שלא להקריב בעל מום ודוק ועיין בס' מאיר עיני חכמים ומ"ש הוא הנכון לע"ד:

מאי דכתיב כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה כו' יראה לי שהוקשה לו בכתוב שאמר שונא גזל בעולה מאי איריא בעולה הלא בכל הקרבנות ובכל דבר שונא גזל. וע"ק מה ענין שונא גזל לאוהב משפט לכך פי' הכונה במאי דס"ל לר"י יאוש כדי קני וזה המשפט אוהב אותו הקב"ה דיאוש כדי קונה ואפ"ה שונא גזל לאחר יאוש אע"פ שבדיעבד אם אירע שגזל בהמה ונתייאשו בעליה והקריבה עולה יצא אפ"ה לכתחלה שונא גזל אע"פ שבדיעבד היא עולה כשרה כדתנן בהנזקין דף נ"ה ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת מפני תקון המזבח ואמרי' עלה אר"י דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני וכו' וכ"פ הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ומה שיש לשאת ולתת בדבריו עיין במקום אחר בס"ד וזש"א אני ה' אוהב משפט דהיינו הדין דיאוש כדי קני ואפ"ה אני שונה גזל לאחר יאוש בעולה ר"ל אע"פ שהיא עולה כשרה בדיעבד וזהו משל לאדם כו' אף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזולה בעולה וממני בני ילמדו ויברחו עצמן מן הגזול כלומר דילמדו לברוח מדבר הגזול אפי' שנתייאשו בעליו ולא יעמידו עצמם על דבר תורה לומר יאוש כדי קני ומצאתי סעד לדברי בדברי רש"ל שכתב וז"ל ויבריחו עצמן מן הגזול נראה דגרסינן הגזול ולא הגזל דהכא קאמר שיבריחו עצמם מן הגזול כבר בידם וקנוי להם דומיא דעולה להקב"ה אף שכבר קנוי לו והוא שלו כדפרש"י ודוק:

תוספות דבור המתחיל משום דהוי ליה מצוה והדתניא לקמן וכו' אין להקשות מהא דאמרינן בריש סוגיא דהכא דגזול פסול ביום טוב ראשון מדכתיב לכם דזהו לפי הס"ד דלא אסיק אדעתיה טעמא דמצוה הבאה בעבירה אבל לפי התירוץ דמשני משום מצוה הבאה בעבירה לכן אצטריך למעוטי שאול:

כתבו עוד דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב כו' איכא למידק אמאי אצטריכו להוכיח הדבר מההיא דהגוזל קמא והלא מגופא דשמעתין דאמרו בהדיא דלולב גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ילפינן דלאו דוקא גבי קרבן אלא ה"ה בכל המצות ויראה דאי מסוגיא דהכא הוי אמינא דפיסול המצוה הבאה בעבירה ליתא מן התורה אלא גבי קרבן אבל בשאר מצות ליתא ובלולב דיום טוב שני מדרבנן עשו חיזוק חכמים לפוסלו משום מצוה כו' ולפ"ז דרשא דלכם להוציא שאול וגזול אצטריכא דמן התורה לא מפסיל שאר מצות משום מצוה הבאה בעבירה אבל התוס' רוצים להעמיד דפיסול מצוה הבאה בעבירה שייכא מן התורה בכל המצות דומיא דקרבן ולכך הוכיחו מההיא דהגוזל קמא גבי חלה וכן מצאתי שתי' בס' מאיר עיני חכמים וזהו הקשר של הקושיא שהקשו ואם תאמר לקמן כו' כלומר דאי הוי אמינא דמצוה הבאה בעבירה ליתיה בשאר מצות מן התורה ניחא אבל השתא דאמרינן דאיתא קשה ואם תאמר כו' וזה ברור:

כתבו התוספות וא"ת דלקמן פסלינן כו' ומיהו תימה דבפרק כל שעה כו' והקשה בחדושי הלכות וז"ל וצ"ע אדק"ל מלולב של אשרה וממצה אמאי לא תקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פ' הישן וכבר הקשו כן התוס' פ"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה כתירוצם שם א"כ קו' מלולב אשירה וממצה ומי ניחא וק"ל עכ"ל ועיין בספר מאיר עיני חכמים יע"ש והיה נראה לתרץ דכיון דמכשרי רבנן סוכת השותפים וסוכת שאולה מדכתיב כל האזרח בישראל כו' הו"א השתא שאולה דלאו דידיה כשרה גזל דהוי דידיה דסתם גזילה יאוש בעלים לא כ"ש דכשרה קמ"ל קרא דסוכה גזולה פסולה ומשום מצוה הבאה בעבירה אך תימה כיון דידעינן בעלמא דמצוה הבאה בעבירה פסולה פשיטא דסוכה גזולה פסולה אע"ג דשאולה כשרה ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מצוה הבאה בעבירה כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכי האי גוונא לא שייך מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוספת דבור שאחר זה דהיכא דקנה דבר הגזול קודם עשית המצוה לא חשיב תו מצוה הבאה בעבירה ואפ"ה פסל הכתוב סוכה גזולה. ומה שהקשו התוספת מההיא דפרק כל שעה אפשר לתרץ דסד"א דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה אלא כשהוא טבל גמור אבל בטבל מתוקן כההיא גוונא דברי' פ' כל שעה דהוציא ממנו תרומות ומעשר א' ולא נשאר טבול אלא ממעשר עני הו"א דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון דאינו טבל גמור דחייב עליו מיתה קמ"ל דאפ"ה אינו יוצא י"ח ועיין בהרמב"ם פ"י מהלכות מ"א דין ך' מ"ש הראב"ד ומרן ודוק:

תוספות ד"ה כי יקריב מכם תימה דבמרובה כו' כתב בחדושי הלכות לכאורה תימה לתמיהתם דהא הכא מדכתיב מכם לא ממעטינן אלא לפני יאוש והתם מקרבנו למאן דלא מוקי ליה נמי בקרבן דחבריה לא ממעטינן אלא לאחר יאוש וע"ש מה שתי' ולע"ד יראה דכונת התוספת להקשות בתחלה דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו אפילו לאחר יאוש א"כ כ"ש דלפני יאוש פסול מקרא דקרבנו והכא ממעט לפני יאוש מדכתיב מכם ושוב הקשו דהיאך קא מסיק התם דלפני יאוש לא צריך קרא הא הכא מצריך קרא דמכם לפני יאוש ודוק:

עוד כתב בחדושי הלכות ויש מקשים מאי ק"ל דאמאי לא נימא דהכי קאמר התם דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דממכם דהכא נפקא דהא לפי תרוצם נמי ק"ק דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דמביתו נפקא ויש לומר יע"ש ולע"ד יראה דהתוס' לא רצו לתרץ דהתם ה"ק לפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דממכם נפקא דהא אשכחן פ"ק דחולין דדריש מכם לדרשא אחרינא מכם ולא כולכם להוציא את המומר יע"ש ולתרץ כל הקושיא הוצרכו לתרץ דהכי קאמר דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו דמביתו נפקא ודוק:

תוספות ד"ה הא קנייה ביאוש משמע דסבר ר"י כו' וקשה דבמרובה כו' וק"ל למאי אצטריכו התוספת להביא ראייה מהא דרב ששת הלא ממקומו הוא מוכרע דאמר ר"י דתשלומי ד' וה' חיוביה לאחר יאוש ור"ל פליג עליה וס"ל דלאחר יאוש פטור דשלו הוא טובח ומוכר אלמא דלר"י יאוש כדי לא קני. גם מ"ש התוספת ועוד דבפרק הגוזל בתרא שמעינן בהדיא לר"י כו' ראיה זו היא מגומגמת קצת דהתם הכי אתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב אמר הדין עם הא' ור"י אמר הדין עם הב' ובפירש פלוגתייהו יש אוקומתות אחרות דפליגי כשלא נתייאשו כלל חדא מאביי וחדא מרב פפא ור' זביד לחוד הוא דאוקי הך אוקימתא דר"י סבירי ליה דשינוי רשות קודם יאוש לא קני והר"מ פ"ה מהלכות גניבה פסק דלא כרב זביד וא"כ אין ראיה מהתם דר"י ס"ל יאוש כדי לא קני וכונת קושית התוספת היא לרב זביד ואמאי אצטריכו להביא קו' זו חלושה דאינו אלא לדעת רב זביד הא כבר הקשו מאידך דאר"י תשלומי ד' וה' חיוביה הוי גם לאחר יאוש דאין מנוס לקושיא זו ותו יש לגמגם דאפשר דל"ק דר"י אדר"י דלעולם ר"י ס"ל יאוש כדי לא קני כדמוכח בההיא ממ"ש בפ' מרובה והא דאר"י בשמעתין דיאוש כדי קני אמרה ר"י משמיה וליה לא ס"ל וכן מצאתי שתירץ בעל המאור ונראה דהתוס' ס"ל דא"א לומר דר"י אמרה משמיה דרשב"י וליה לא ס"ל דהא רשב"י עיקר מלתיה אמרה אקרבן דאית ביה מצוה הבאה בעבירה ור"י למד מדברי רשב"י דגם גבי מצות לולב אית ביה משום מצוה הבאה בעבירה ואם איתא דר"י לא ס"ל כרשב"י לא היה מוסיף על דבריו ודוק:

ותירוץ התוס' ויש ספרים דגרסי הכא הא קני ותו לא כו' עיין בתוס' פ' מרובה דף ס"ו ע"ב ויש להביא סעד וראיה לתירוץ התוס' דה"ק הכא דקנייא ביאוש ושינו השם מדאמרי' בפ' מרובה דף ס"ח ע"ב איתביה ר"י לר"ל מדתנן גנב והקדיש כו' ואס"ד יאוש קני אמאי משלם שלו הוא מוכר שלו הוא טובח כו' שמעינן מהכא דאי יאוש כדי לא קני ניחא ואמאי ניחא היכי מצי מקדיש ליה הא לא קני ליה אלא עכ"ל דע"י יאוש שקדם כשהוא מקדישו הוא קונה אותו וחל ההקדש משום יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא קדש וה"ה דהוי מצו לומר התוספות דפי' דשמעתין דהא קנייה ביאוש ושנוי רשות וכגון בקדשים שאינו חייב באחריותן אלא נקט טעמא דיאוש ושינוי השם לאוקמי אפי' בקדשים שחייב באחריותן כגון חטאת ואשם וכ"כ התוספות במרובה דף ס"ז ד"ה מעיקרא חולין:

כתבו עוד התוס' וא"ת מאי פריך התם במרובה אביי לרבא כו' ק"ל על קו' התוס' דהתם במרובה דף ס"ז ע"ב אמרו דבתר כ"ב שנה כד יתיב ר"י ברישא נתחדשה הלכה זו דשינוי השם ומעיקרא לא אסיקו אדעתייהו דשינוי השם קונה והוצרכו לתרץ דגזל קרבן דחבריה ונראה דכוונת התוס' הוא להקשות דאע"ג דשינוי השם לא אסיקו אדעתייהו מ"מ בקרבנות שאינו חייב באחריותן יש כאן שינוי רשות וא"כ מאי פריך מדכתיב קרבנו ולא הגזול למ"ד יאוש קני הלא אפילו לדידיה דיאוש כדי לא קני הרי בגזל בהמת חבירו והקדישה לעולה יש כאן יאוש ושינוי רשות ומקנה קני לה וחל ההקדש עלה אלא דפסלה הקב"ה שלא תעלה לרצון משום מצוה הבאה בעבירה א"כ למ"ד יאוש כדי קני פסלו הכתוב משום מצוה הבאה בעבירה וכן מתבאר מדברי התוס' דפרק מרובה דף ס"ו ע"ב ד"ה ש"מ דיאוש לא קני וז"ל אבל אי לא קני ביאוש מפסיל ומ"מ קדוש הוא כו' וראיתי למוהריב"ל ח"ב דף קל"ט דהקשה על דברי התוס' דכתבו ומ"מ קדוש הוא כו' וז"ל לכאורה נראה דהוקשה לתוס' דכיון דיאוש לא קני נראה לכאורה דאפילו קדוש אינו א"כ לישמועינן קרא דאפי' קדוש אינו ומדקאמר דאינו עולה לרצון משמע דלרצון אינו עולה הא קדוש הוא ומש"ה אצטריכו לומר ומ"מ קדוש הוא כו' ויש לתמוה דמאי קו' ק"ל לתוס' דנימא דקרא אתא לאשמועינן דיאוש לא קני דכיון דאינו עולה לרצון ודאי דאינו קונה דאלו היה קונה היה עולה לרצון וכמ"ש דאי קני א"כ שפי' קרבנו מיקרי ולא מפסיל משום מה"ב הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו וצ"ע עכ"ל ולע"ד נראה דז"ש התוספות ומ"מ קדוש הוא לא הוי מכח משמעות דקרא דלרצון אינו עולה הא קדוש הוי אלא התוס' אומרים זה הדין מכח פשיטות הסוגיאות דע"כ לא פליגי אלא ביאוש כדי אבל ביאוש ושינוי רשות לכ"ע קני וא"כ גנב והקדיש בקרבנות דאינו חייב באחריותן יש כאן יאוש ושינוי רשות וחל ההקדש ומקנה קני לה הכל בבת אחת וא"ה פסלו הכתוב להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה אבל אי אמרת דיאוש כדי קני כיון דקנאו קודם שהקדישו קשה אמאי פסלו הכתוב להקרבה בכה"ג לא שייך מצוה הבאה בעבירה כיון דקנאו קודם שהקדישו זהו כונת התוספת התם וכן תירצו התוספת הכא בשמעתין דזהו דוקא הקושיא דמקשה במרובה ואי אמרת יאוש כדי קני אמאי פסלו הכתוב להקרבה בכה"ג לא שייך מה"ב כיון דקנאו ביאוש כדי קודם שהקדישו ודוק:

כתבו עוד והא דשמעינן לעולא כו' קושי' עולא אעולא לא שייכא בסוגיא דידן אלא משום דלפי חילוק שתירצו לדר' יוחנן מיתרצא נמי האי דקשיא דעולא אדעולא לכך הביאוה וזה ברור ודוק:

כתבו עוד התוס' והא דמשמע בריש הגוזל קמא כו' עד א"נ שאני ברכה כו' ק"ל דא"כ היכי פריך לקמן גבי אסא ליקנינהו בשינוי השם ס"ס הוי מה"ב משום ברכה דלולב י"ל דשאני התם דאינו מברך על ההדס אלא על הלולב א"נ לענין קיום המצוה דלולב ומיניו יוצא דברכות אינם מעכבות ולעולם אם יברך על הלולב יש להחמיר משום מה"ב וכן מתבאר מדברי מרן בש"ע ר"ס תרמ"ט ודוק:

תוספות ד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול הכא דייקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה כו' צריכין אנו למודעי מה באו ללמדנו י"ל דלמדונו דלא תימא דבי"ט א' גזול פסול לאחר יאוש אפילו תימא יאוש כדי קני משום דמודה שמואל דהב"ה פוסל במצוה דאורייתא מה"ב אבל בי"ט ב' שהוא מדרבנן לית ליה מה"ב ודייקי לה התוס' מלישנא יתירה דשמואל דיהיב טעמא לי"ט ב' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול אלמא דבי"ט א' דאינו יוצא בשאול אינו יוצא בגזול גם לאחר יאוש משום מה"ב ועל פי יובנו דברי ה"ה שכתב עמ"ש הרמב"ם רפ"ח דלולב הגזול פסול אפילו לאחר יאוש כתב הר' המגיד וז"ל ומבואר בגמרא שאפילו לאחר יאוש הגזול פסול עכ"ל ותמה עליו מרן הכ"מ דכיון דהרמב"ם פוסק כשמואל דגזול כשר בשאר הימים לית ליה טעמא דמה"ב וע"פ מה שפי' דברי התו' דגם שמואל אית ליה טעמא דמה"ב במצוה שהיא דאורייתא נתיישבו דברי ה"ה עוד יש לפרש דברי התוס' דאתו לאשמועי' דהא דאמר שמואל דבי"ט גזול כשר היינו בי"ט ב' דרבנן כגון בגבולין אבל בי"ט ב' שהוא דאוריי' כגון במקדש אינו יוצא בגזול משום מה"ב אע"ג דיוצא בשאול במקדש בי"ט ב' דלכם לא כתיב אלא בי"ט הא' ומדברי הרמב"ם דלא פירש דגזול פסול במקדש בי"ט ב' משמע דס"ל דכשר וכ"כ הל"מ דזו היא דעת הרמב"ם יע"ש ולפ"ז הרמב"ם ותוספת פליגי אהדדי ודוק ומרן בכ"מ פירש דטעמו של הרמב"ם דפסק דלולב גזול פסול בי"ט א' אפילו לאחר יאוש משום דאזיל לטעמיה דפסק פ"ב מגזילה ופ"ה מגניבה דיאוש כדי לא קני יע"ש ובעמדי בשרשי הדינין בהך דינא דיאוש כדי בדברי הרמב"ם חדשתי קצת דברים רציתי לכותבם פה כתב הרמב"ם פי"ח ממעשה הקרבנות וז"ל גנב והקדיש כו' והקשה מרן בכ"מ וז"ל ויש לתמוה על ר' שכתב ומאימתי העמידוה כו' שהרי בהדיא אמרו בהנזקין כו' ועוד דלענין לחייבו וכו' והניח הדבר בצ"ע ונראה דתרתי ק"ל חדא דלא הזכיר הנפקותא שאמרו בגמרא דנ"מ לגיזותיה כו' שנית דקאמר דנ"מ לחייבו עליה כרת ונראה דל"ק מידי דהנה הרמב"ם פ"ב מהלכות גזילה כתב בהדיא הנפקותא של גיזותיה וולדותיה שכ"כ שם וז"ל גנב או גזל והקדיש כו' וכל גיזותיה כו' ומ"ש הכא הרמב"ם לא הוי לשאול מאימתי העמידוה ברשותו דנ"מ לחיוב כרת דבהא לא נפקא לן מידי אלא מ"ש לחייבו עליה כרת הוא טעם למה שהעמידוה ברשותו שהעמידוה ברשותו לחייבו עליה כרת ומאימתי העמידוה משעה שהקדישה והנפקותא לעולם הוא לענין גיזות וולדות:

אמנם אי קשיא על הרמב"ם הא קשיא דהכא משמע דפסק כעולא ובפ"ה מה' איסורי מזבח פסק כר' יהודה שכ"כ שם ומפני תקנת מזבח אמרו שחטאת הגזולה כו' הרי מבואר דפסק כר"י וכ"כ מרן שם וז"ל ויש לתמוה כו' ותירץ דאע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בהנזקין כו' יע"ש ומלתא דתמיהא היא דהרי המעיין בסוגיא דהנזקין יראה דמ"ש אוקמוה ברשותיה ומאי דשקיל וטרי רבא הכל הוא לסברת עולא אבל לר"י דס"ל יאוש כדי קני לא תיובתא ולא אוקמת' דאוקמוה רבנן ברשותיה שייכא אליביה וי"ל דהרמב"ם ס"ל דהך תיובתא והך שקלא וטרייא הויא גם אליבא דר"י חדא מדקדוק לשון הגמרא דלא קאמר בהך תיובתא בשלמא לר"י ניחא כדקאמר לעיל בשלמא לעולא ותו דאם כפי פשט הסוגיא דלא פריך אלא לעולא ק' דלר"י דס"ל יאוש כדי קני מי ניחא דכיון דמתני' דפ' מרובה מיירי לאחר יאוש ל"ל הקדיש בלא הקדיש נמי אם טבח ומכר אינו משלם ד' וה' עוד הוקשה לו להרמב"ם מה שהקשו התוס' שם בהנזקין דהקשו לר"י דנודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח דהיאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה לכן ס"ל להרמב"ם דאפי' ר"י דאמר יאוש כדי קני היינו יאוש עם שינוי השם דהקדש או שינוי רשות דהקדש אבל יאוש כדי ממש לא קני ואפילו הך יאוש עם שינוי רשות או שינוי השם כיון דבא בבת א' מן התורה לא קני אלא דחכמים תקנו כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות והשתא פריך לעולא ור"י דס"ל לתרוייהו דדבר תורה יאוש כדי לא קני וכל הסוגיא היא אליבא דתרוייהו ועיין מ"ש התוס' במרובה דף ס"ז ובל"מ פ"ב מה' גזילה ודוק:

אך מאי דאיכא לאתמוהי על הרמב"ם הוא במ"ש פ"ב מה' גזילה דמאימתי העמידוה ברשותו משעת הקדש וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים דכיון דאיירי אחר יאוש הלא פסק הרמב"ם דשבח הגזילה הוא של גזלן כמ"ש שם באותו פ' ואע"ג דבהניזקין אמרו בהדיא דגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים כבר כתבו התוס' דהוי אליבא דר"מ כו' אך לרמב"ם דפסק כר' יהודה ואליבא דר"פ קשה והל"מ הניח זה בתימה פ' י"ח מה' פסולי המוקדשין גם הראב"ד השיג עליו פ"ב מגזילה יע"ש ולע"ד יר' דבגמרא הכי קא מיבעיא לן כי אוקמוה רבנן ברשותי' הוי משעת גניבה וקודם יאוש או משעת הקדש בשעה שנתייאש דההקדש והיאוש הוו בשעה אחד ואסיקנא משעת הקדש והוא ניהו שעת יאוש למעוטי משעת גניבה שהוא לפני יאוש כדי שלא יהיה חוטא נשכר א"נ י"ל דנהי דבעלמא פסק הרמב"ם דשבח הגזילה הוי דגזלן אחר היאוש היינו מפני תקנת השבים ומסתברא דהיינו בחוזר בתשובה מאליו אבל כשב"ד תבעוהו והוציאו מידו הגזלה ע"כ בכה"ג אין השבח של גזלן אע"ג דהוי אחר יאוש ובכה"ג הא דאמרו בגמרא וכן הרמב"ם דלא אוקמוה ברשותיה כי אם משעת הקדש א"נ י"ל דנהי דבעלמא השבח של גזלן היינו דחוזר הגזלה עם צמרה כשהיא טעונה ונוטל הגזלן דמי השבח מן הנגזל מפני תקנת השבים אבל הכא מיבעיא לן אם אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה וישאר הגזלן עם הצמר בידו או דלמא משעת הקדש אוקמוה ברשותיה ונ"מ לגיזותיה שיחזיר צמר הגיזה לבעליה ויטול הגזלן דמיה ופסק הרמב"ם משעת הקדש וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים כלומר כמו בעלמא שיתן הצמר לנגזל ויטול מהנגזל דמי הצמר דהשבח של גזלן מפני תקנת השבים א"נ דהכא לא מיירי בגמרא אי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדש אלא לגבי דין תורה ולא איירי השתא מדין תקנת השבים דהשבח של הגזלן ואסיקנא משעת הקדש וכן כתב הרמב"ם דמשעת הקדש היא שלו וגיזותיה דמשעת גניבה של בעלים והיינו דין תורה ואה"נ דלפי תקנת השבים השבח דאחר יאוש קודם הקדש הוי דגזלן מפני תקנת השבים ודוק:

דף ל:

גמרא ס"ס כי גזלו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים כו' לפי זה משמע דאם קצץ ישראל ההדס מגן נכרי לדידיה פסול משום גזול ואם מכרו או נתנו לאחר יוצא הישראל השני אפילו בי"ט א' דהרי איכא יאוש ושינוי רשות ביד ישראל הב' ובכן יש לתמוה עמ"ש מרן הב"י סי' תרמ"א וז"ל כתב בא"ח לולב הגזול והגנוב יש פוסלים אותו כל שבעה מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים עכ"ל ומשמע לכאורה דרוצה לחלק דזה שאמרו בגמרא דיש חילוק בין הגזלן לאחר היינו דוקא בי"ט שני אבל בי"ט א' אפי' נתנו הגזלן לאחר אינו יוצא בו וק"ל א"כ אמאי אצטריך לשנויי בגמרא לא צריכא להושענא דאוונכרי לימא הא דא"ר הונא לאוונכרי כי זבניתו אסא וכו' הוי לי"ט א' דלי"ט א' אפי' נתנו אוונכרי ההושענא לאחר לא נפיק: ותו ק"ל מה טעם יש לאסור לאחר בי"ט א' הרי יש יאוש ושינוי רשות ביד ישראל השני ולזה י"ל דנהי דיאוש ושינוי רשות קי"ל דקונה היינו דא"צ להחזיר הגניבה עצמה לבעליה אבל מ"מ צריך ליתן את דמי הגניבה והגזילה לנגזל לדעת קצת פוס' הרמב"ם פ"ה מה' גניבה ועיין בש"ך ח"מ סי' שנ"ג ס"ק ו' דפיר' דמ"ש הרמב"ם ומחזיר הדמים היינו המותר ששוה ממה שנתן כו' יע"ש ואין דבריו מחוורים אלא דעת הרמב"ם הוא דצריך שיחזיר כל דמי הגניבה לנגזל וכ"כ הטח"מ סי' שנ"ז וסי' שס"ח בשם הראב"ד יע"ש וכיון דצריך ליתן דמים לנגזל משום דבאיסורא אתא לידיה אין ראוי שיצא בו בי"ט א' דלא חשיב לכם כיון שאינו פורע הדמים לנגזל והו"ל כשאול אצלו אבל בי"ט ב' יש להכשירו לאחר כיון שקנאו ביאוש ושינוי רשות ואע"ג דאכתי צריך לפרוע דמיו לנגזל מ"מ יוצא בו דלא גרע משאול ולקושיא קמייתא אפשר לומר דהא דכתב א"ח דגזול פסול אפי' נתנו לאחר בי"ט א' היינו כשהראשון גזלו בודאי כגון דישר' א' גזל לולב מחברו ונתנו לישראל אחר בכה"ג דהוא גזל ודאי יש להחמיר שלא יצא בו הישראל הב' אע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות כיון דס"ס צריך שיפרע דמיו לנגזל אבל בעובדא דגמרא דא"ר הונא לאוונכרי כו' אינו גזל ודאי אלא ספק גזל כדפרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוה וכיון דהוי ספק גזל מקנה קני ליה ביאוש ושינוי רשות דאינו חייב להחזיר דמים משום דאעיקרא דדינא אינו יודע ממי נגזל שדה זה להחזיר לו הדמים ודבר זה הא מוכרח דאי לא הא דא"ל רב הונא לאוונכרי לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידייכו מאי אהנייא להו ס"ס הוי צריכים הם לשלם לנגזל דמי האסא אלא ודאי עכ"ל דבספק גזל כה"ג אין לחוש כמה שצריך לשלם לנגזל דמי האסא כנ"ל:

וראיתי בח"מ סי' שנ"ג שכתב מרן הב"י וז"ל כתב הרשב"א בהגוזל בתרא שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני וכו' יעו"ש ואני בעניי אני תמה על תמיהת הרשב"א דבשלמא אם היה סובר הראב"ד דכשיתן הנגזל דמים ללוקח היה חייב להחזירו אז הוה שייך קושיתו דלא קני ליה קנין הגוף אלא כעין משכון אבל הראב"ד סבור דהלוקח קנאו קנין הגוף אלא דצריך הלוקח לתת דמי הגזלה לנגזל כמ"ש הטור סי' שנ"ח ושס"ח בשם הראב"ד ובכה"ג יוצאים בו למצוה כיון שקנאו קנין הגוף ואינו חייב אלא דמים כההיא דאמרי' לקמן גבי סוכה גזולה פעיתא הוא הא אין לה אלא דמי עצים בלבד וכ"כ הריב"ש סי' רע"ג יעו"ש ושוב ראיתי בס' גידולי תרומה דף רפ"ה ע"ג ובס' דורש משפט שרמזו קושייא זו שהקשיתי על הרשב"א בשם מהר"ש ן' חסון ז"ל יעי"ש וצ"ע ועוד יר' לי לתרץ דא"ח ס"ל דרב הונא ס"ל כשמואל דלא חייש למה"ב בי"ט שני אבל בי"ט א' אפי' קנייה ביאוש ושינוי רשות חשיב ליה מצוה הבאה בעבירה כיון דבאיסורא אתא לידיה ומ"ש רב הונא לאוונכרי וכו' דמהני יאוש ושינוי רשות היינו לצורך י"ט ב' אבל בי"ט א' דהיא מצוה דאורייתא אפי' איכא יאוש ושינוי רשות פסול משום מצוה הבאה בעבירה ואין תקנה לי"ט אחד דקשה נכרי יגזוז האסא וימכרנה לאחר ואותו אחר ימכרנה לישראל ואז יוצא בו דלא אתא באיסורא לידיה דלוקח הב' אך ק' אמאי לא לימד רב הונא דין י"ט ב' וצ"ע. ובתשו' הרשד"ם א"ח ס' א' מייתי דברי א"ח ויראה מדבריו דרוצה לפרש דא"ח מיירי בדליכא יאוש אלא שנוי רשות ולפי' בי"ט א' פסול אפי' לאחר משום דליכא יאוש ובי"ט ב' כשר לאחר אע"ג דליכא יאוש יע"ש וגם זה ק' בעיני אמאי כשר לאחר בי"ט ב' הרי ליכא יאוש אלא שינוי רשות וצ"ע:

עוד יר' לי לפרש דברי א"ח באופן יסתלקו מעליו כל הקושיות הנז"ל דלעולם א"ח ס"ל דגזול וגנוב אינו פסול אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל אם מכרו או נתנו לאחר יוצא בו הישר' הב' דיש בידו יאוש ושינוי רשות ויוצא י"ח אפי' בי"ט א' כמו שנר' מפשט הך עובדא דאוונכרי וכוונת א"ח ה"ק לולב הגזול והגנוב יש פוסלים אותו כל ז' כסברת הרי"ף וסיעתו מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו ומ"ש אבל לאחרים כשר בשאר הימים ר"ל אבל לדעת פוסקים אחרים דהיינו הרמב"ם וסיעתו כשר הגזול בשאר הימים אפי' לולב ולגזלן עצמו זה נ"ל אמת בהבנת א"ח ומרן קבע דברי א"ח בש"ע סעיף א' וז"ל ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב כו' יעו"ש ומתוך שינוי העתקתו אני מבין דמרן הבין בדברי א"ח הפי' הא' דס"ד לעיל דפי' מ"ש אבל לאחרים ר"ל אם נתנו לאחרים דאם איתא דפי' אבל לאחרי' שר"ל שאר פוסקים הי"ל להעתיק בתחלה יש מי שאומר דגזול פסול כל ז' ימים לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים אלא ודאי הדבר ברור דהבין מרן דא"ח מחלק דזה החילוק שאמרו בגמרא דגזלן עצמו אינו יוצא אבל אם נתנו לאחר יוצא הוא דוקא בי"ט ב' אבל בי"ט א' אפי' נתנו לאחר פסול ודבר פלא הוא בעיני איך לא ביאר הב"י טעמו דא"ח מ"ש י"ט א' מי"ט ב' כיון דלכאורה הוא הפך סוגיית התלמוד דיאוש ושינוי רשות מקנא קני ליה ומשמע דמהני אפי' לי"ט א' ואע"ג דכבר תירצתי לעיל כיד ה' הטובה עלי מ"מ כל כי האי הוה לן לאודועי הנך שינוייא דתריצנא. ועוד אני תמה למאי הלכתא הזכיר מרן בש"ע ס' זו דא"ח הלא מרן פוסק בסעיף ד' דגזול בשאר ימים כשר כסברת הרמב"ם והיינו ודאי לגזלן עצמו א"כ למה כתב דינו של א"ח בס"ד דמחלק בין גזלן עצמו לאחר בי"ט ב' ועוד אני תמה על הרמב"ם והטור איך לא הביאו הך דינא דיש חילוק בין גזלן עצמו לאם נתנו הגזלן לישראל אחר דישראל הב' יוצא משום דאיכא יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהדיא מסוגייא דאוונכרי וצ"ע:

גמרא וליקנייה בשינוי מעשה וכו' שינוי החוזר לברייתו וכו' איכא למידק מהא דאמרי' שלהי קמא דף קי"ט ע"ב ת"ר אין לוקחים מן הסורק מוכין וכו' מ"ט קנוהו בשינוי וכן פסק הרמב"ם ספ"ו מהלכות גניבה וכתב ה"ה ז"ל וזה לשונו ואף על גב דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי וכו' יעו"ש וכ"כ מור"ם ס"ס שנ"ח וק"ל א"כ מאי משני הכא גבי לולב שינוי החוזר לברייתו הוא הלא בדין דאוונכרי הוא ספק גזל וכדפרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוה וכו' ובכה"ג דהוא ס' גזל מהני שינוי החוזר לברייתו ויראה דיש לחלק דבענין מצוה כגון לולב החמירו דאפילו בספק גזל דלא מהני שינוי החוזר לברייתו מה שאין כן בשאר דברים שאינם לצורך מצוה כגון כד מלא מוכין כיון דהוא ספק גזל מהני שינוי החוזר לברייתו אך קשה מהא דאמרינן פרק איזהו נשך דף ע"ג ע"ב רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא שיתנו לו יין בשעת הבציר והכרמים לא היו ממוכרי היין אלא מהבורחי' מחמת המס של קרקע ופרש"י דנסתפק רבינא אם היין שהיה לוקח מהם היה גזל בידו משום דקרקע אינה נגזלת והרי היא גזל ופירותיה גזל והשיב לו ר' אשי ארעא לטסקא משעבדא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ודבר תימה הוא מה ס' הי"ל לרבינא בזה הלא נשתנית הגזלה ביד מוכרי היין דהם גנבו כרם ובצרוה ועשאוה יין והיו מוכרים לרבינא היין ושינוי קונה בגזלה אפילו לפני יאוש כדתנן בפ' הגוזל קמא וכ"פ הרמב"ם רפ"ב דהלכות גזילה ובח"מ בש"ע סי' שס"ב יעו"ש וגם על ר' אשי קשיא אמאי אצטריך ליה לשנויי ארעא לטסקא משעבדא וכו' ויראה לע"ד דנהי ודאי דמוכרי היין קנו אותו היין בשינוי דהם גנבו כרם ועשאוהו יין מכל מקום כיון דרבינא היה יודע בודאי דאותם כרמים היו גזולים ביד מוכרי היין היה חושש רבינא אם צריך לשלם דמי היין לבעלי הכרמים שברחו כי הא דקי"ל דיאוש ושינוי רשות קונה דא"צ להחזיר הגניבה לבעליה אבל מכל מקום צריך ליתן דמיה לנגזל כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות גניבה וכן כתב הטור סימן שנ"ח ושס"ח בשם הראב"ד יעו"ש. וא"כ מה שפרש"י דנסתפק רבינא אם היין שהוא לוקח מהם היה גזל בידו היינו משום דרבינא לא היה רוצה לפרוע שנית לנגזל לבעל הכרם שברח והיה חושש אם היין בידו הוא גזל כיון דלא היה רוצה לפרוע שנית דמי היין לנגזל ואל תשיבני ממ"ש מרן הב"י ח"מ סימן שנ"ג גבי מ"ש הטור דדעת הרמב"ם הוא דיאוש ושינוי רשות קונה לענין שא"צ להחזיר גוף הגניבה אבל צריך ליתן דמיה ור"י כתב שקנה לגמרי וכתב על זה מרן ז"ל כן נר' שהוא דעת רש"י ממ"ש פ' הגוזל בתרא על משנת המכיר כליו וספריו ביד אחר עכ"ל הרי דלפי דברי מרן הב"י רש"י ס"ל דא"צ הלוקח לפרוע דמים לנגזל ולפ"ז הדרא קו' לדוכתא לרש"י ממה היה מסתפק רבינא משום גזל כיון דקנה היין בשינוי וראיתי בס' גידולי תרומה דף רפ"ה ע"ג דקרא ערער על מרן במ"ש דרש"י ס"ל דא"צ הלוקח לפרוע דמים לנגזל יעו"ש גם בש"ך דח"מ סי' שנ"ג ס"ק ו' העלה דרש"י אינו חולק עם הרמב"ם יעו"ש וכיון שכן עלה בידינו דשפיר פירש רש"י דנסתפק רבינא אם היין היה גזל בידו אע"ג דקנאו בשינוי משום דלא היה בדעתו לפרוע שנית דמי היין לנגזל בעל הכרם הבורח כנ"ל ועיין מ"ש הריב"ש סי' רע"ג ומ"ש הוא הנכון לע"ד:

תוספות ד"ה וקרקע אינה נגזלת כלומר וכו' כדפירש בקו' והדין עמו וכו' איכא למידק אפילו תימא לאחר יאוש מאי נ"מ במ"ש קרקע אינה נגזלת הלא גם המטלטלין אינם נקנים ביאוש דקי"ל יאוש כדי לא קני כמ"ש הרמב"ם רפ"ב דהלכות גזילה ותו למאי אצטריכו לאוכוחי ממקומות אחרים דמ"ש קרקע אינה נגזלת מיירי אפילו דאיכא יאוש הלא בסוגייא דידן מוכח כן בהדיא דאמר לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי רשות בידייכו אלמא דיאוש כדי לא קני. ויראה לכאורה דכונת התוספת הוא להוכיח דאם אחד גזל קרקע מחבירו אף על פי שנתייאשו בעליו ומכר הקרקע לאחר דאיכא יאוש ושינוי רשות אפי' הכי לא מהני זה בקרקע דבשלמא גבי מטלטלין מי שגזל מטלטל ונתייאשו בעליו ושוב מכר הגזלן את המטלטל לאחר נתקיים המקח ביאוש ושינוי רשות אבל קרקע אינה נגזלת ואינה קנוייה לגזלן במה שמכרה לאחר ונאמר דהמכר הוא מכר והגזלן יפרע דמי הקרקע לנגזל אלא לא קנאה הגזלן ולא אהנו מעשיו והמכר אינו כלום באופן דמה שכתב רש"י ז"ל אינה קנויה לגזלן אינו רוצה לומר בעודה עם הגזלן אלא רוצה לומר אינה קנויה לגזלן אפי' אם מכרה לאחר דמכירתו אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה עומדת לעולם ואשמועי' רש"י ז"ל דקרקע אינה נגזלת אפילו מכרה אחר יאוש ואהא הוא דשקלו וטרו התוספות דהדין עם פירש"י דאי יאוש עם שינוי רשות מועיל לקרקע מאי נפקא מינה במאי דאין קרקע נגזלת אם קודם יאוש מכר הגזלן שדה שגזל אפילו היתה הקרקע נגזלת כמטלטלין לא קני ואין המכר מכר ואם הגזלן מכר שדה שגזל אחר יאוש הרי אמרת דקונה בגזלן ביאוש כלומר דנתקיים המכר שמכר שדה גזולה אחר יאוש אלא ודאי על כרחך לומר כפירוש רש"י דקרקע אינה קנויה לגזלן אפילו מכרה אחר יאוש אין במעשיו כלום זה נ"ל בכונת התוספות וקרוב לזה כתב בחדושי הלכות יע"ש:

כתבו עוד וכן מוכיח בשמעתין כו' ק"ק מאי ראיה מייתו מהתם נהי דעל כרחך לומר דמיירי לאחר יאוש מכל מקום התם הוי יאוש כדי לגזלן דתקף את חברו והוציאו מסוכתו ונכנס הגזלן בה ולא קנאה ביאוש ולפיכך יוצא בה דהוה ליה כסוכה שאולה אבל אם מכר הגזלן הסוכה לאחר לעולם אימא לך דקנאה כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות י"ל דכונת התוספות בראיה זו הוא חצי ראיה להוכיח דמ"ש קרקע אינה נגזלת לא מיירי לפני יאוש ובזה הוכיחו שפיר האי לפני יאוש אפילו מטלטלין אינם נגזלין אלא על כרחך לומר לאחר יאוש ואף על גב דאכתי אין להוכיח מהתם דמכר סוכת קרקע הגזולה אחר יאוש אם גם בכי האי גוונא אמרי' קרקע אינה נגזלת מכל מקום נקוט מהא פלגא דמ"ש קרקע אינה נגזלת אינו רוצה לומר לפני יאוש ושוב כתבו התוספות ומיהו אין משם ראיה כו' כלומר דאין משם אפילו חצי ראיה דלעולם אימא לך מ"ש קרקע אינה נגזלת הוא לפני יאוש ואם היתה סוכה מטלט' אינו יוצא בה לפני יאוש דהויא לה סוכה גזולה ולא חשיבא שאולה דמטלטלין הנגזלים לאו ברשות בעלים קיימו אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת וקרקע אינה נגזלת לפני יאוש והויא לה סוכה שאולה דכשרה ודוק

כתבו עוד ויש לדקדק כו'. איכא למידק טובא דהנה יראה דכוונת התוספות בדבור זה הוא להוכיח דמה שאמרו קרקע אינה נגזלת הוי אפי' מכרה הגזלן לאחר יאוש אע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות כפי' רשב"ם בפ' חזקת הבתים וזו דעת הרמב"ם ז"ל סוף פ"ח מהלכות גזילה וטור ח"מ סי' ל"ז וסי' שע"א לאפוקי סברת ר' יוחנן שכתבו התוספות בפרק חזקת הבתים דף מ"ד ע"א והרא"ש ז"ל שם דסבירי ליה דיאוש ושינוי רשות מהני בקרקע והביא דבריהם מרן הבית יוסף ז"ל סימן ל"ז סעיף י"א יעוין שם. וכיון שכן מהו זה שאמרו התוספות וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני וכו' דמאי קושיא וסתירה יש לדין שאמרו דיאוש ושינוי רשות לא מהני בקרקע סוף סוף הדין דין אמת דיאוש ושינוי רשות לא מהני בין יהיה מטעם דיאוש לא מהני בקרקע בין יהיה מטעם דשינוי רשות לא שייך בקרקע סוף סוף הדין יוצא דמי שגזל קרקע ומכרה לאחר יאוש חוזרת לבעליה אף על גב דאיכא יאוש ושינוי רשות:

ויראה לי דכונת התוספות ז"ל הוא לברר דין דאין יאוש לקרקע כגון מי שהיה במדינה זו והיה לו כאן קרקע ונמלך והלך לעיר אחרת והניח הקרקע בעיר שיצא משם ולא ירד שום אדם באותו קרקע עד אחר ששמעו שנתייאשו ממנו בעליו ובכי האי גוונא אי אמרינן דיאוש מהני בקרקע כמו אבידה במטלטלין דאם נפל זוז מכיסו ונתייאש ממנו הרי היא של מוצאה כמו כן בקרקע אם נתייאשו בעליו ממנו ובא אדם אחד והחזיק בה הרי היא שלו כזוכה בה מן ההפקר ואם אמרינן דיאוש לא דמי להפקר ויאוש לא מהני בקרקע אפילו ירדו בה אחר יאוש לא זכו בה דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת וסוברים התוספו' דרש"י רמז דין זה במ"ש וקרקע אינה נגזלת כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דיש לדקדק מהו זש"א בשום יאוש היל"ל אינה קנויה לגזלן ביאוש אלא כונתו לומר בשום יאוש בין שירד בה לפני יאוש ואח"כ נתייאשו בעליה בין שירד בה אחר שנתיאשו בעליה אין יאוש מועיל לקרקע וזה שירד בה אפילו אחר יאוש גזלן איקרי דקרקע לא מהני בה יאוש זה הבינו התוספת בפרש"י ואהא שקלו וטרו ואמרו דהדין עם פרש"י דאי יאוש מועיל לקרקע כלו' במי שנתייאש מקרקעותיו ושוב ירדו בהם אחרים אם נאמר דזכו בהם מכח דנתייאשו בעליה והו"ל כזוכים מן ההפק' מאי נ"מ במאי דאמרינן קרקע אינה נגזלת אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני ואם לאחר יאוש הרי קונה אותה ביאוש לחוד דהא ירד בה אחר יאוש והרי הוא כזוכה מההפקר ודקדקו התוספת דאין יאוש לקרקע מההיא דחזקת הבתים כלומר דאם אדם הלך מהעיר ונתייאש מקרקעותיו וירדו בהם אחרים אחר יאוש דלא זכו בהם ורצו לדקדק דין זה מהא דאמרינן דאינו יכול להעיד הנגזל ללוקח משום דנוגע בעדות הוא דלמחר רוצה הנגזל להוציא השדה מיד הלוקח דלא מהני בה יאוש ושינוי רשות אלמא מוכח מהתם דיאוש לא מהני בקרקע ואהא הרגישו התוספת ואמרו וכ"ת משום דקא סבר וכו' דלפי' זה דפרישית בתוס' הרגישו התוס' בעצם לסתור דינם דלעולם אימא דמי שהלך מהעיר ונתייאש מקרקעותיו והוחזקו בהם אחרים זכה בהם כזוכה מן ההפקר כיון שירדו בהיתר אחר יאוש וההיא דחזקת הבתים דלא מהני בה יאוש ושינוי רשות ללוקח היינו משום ריעותא דשינוי רשות דבקרקע לא שייך שינוי רשות ויאוש כדי לא קני בגזל בין בקרקע בין במטלטלין אבל יאוש בקרקע שלא נגזל לעולם אימא לך דמהני כמו דמהני יאוש באבידת מטלטלין ודחו התוספת האי וכי תימא וכו' ואמרו דאי אפשר לומר דטעמא דההיא דחזקת הבתים הוי משום דיאוש כדי לא קני בגזל אלא בעודה ביד הגזלן משום דבאיסורא אתא לידיה אבל ביד הלוקח דלא עביד איסורא אמאי לא יקנה ביאוש כדי כיון דיאוש מהני בקרקע שלא נגזלה אלא ודאי עכ"ל דיאוש לא מהני בקרקע לעולם ולפיכך מי שהלך מהעיר ונתייאש מקרקעותיו וירדו בהם אחרים אחר יאוש לא קנו דיאוש לא מהני בקרקע, זה נראה לי נכון בדעת התוספות ודוק:

כתבו עוד התוס' ובירושלמי דכלאים ספ"ז כו' ומיהו יש לישב כו' איכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה והלא התי' הוא פשוט דההיא דירוש' הוא מדרבנן בעלמא לאסור הכלאים שזרע האנס דאע"ג דנתייאש בעל הכרם מכרמו כיון דלא נשתק' שם הבעל מן הכרם לא חשיב כרם דאנס ולפיכך אין אסורים הכלאים שזרע האנס ד"ת אלא מד"ס ולכאורה י"ל דהתוס' ס"ד דכשתירצו בירושלמי יש יאוש לקרקע ר"ל דחכמים תקנו דיש יאוש לקרקע לכל מילי ולאו דוקא לאסור הכלאים שזרע האנס אלא לכל העניני' יש יאוש לקרקע מדרבנן וזה דעת התוס' בפרק חזקת הבתים דף מ"ד ד"ה דוקא מכר וכן דעת הרא"ש שם בפסקיו לאפוקי פירוש זה באו התוספות לפרש דכד משני יש יאוש לקרקע מדרבנן אינו לכל מילי אלא לאסור כלאי הכרם שזרע האנס מדרבנן והיינו דוקא בנתייאשו ולא נשתקעו שם הבעלים מן הכרם אבל אם נשתקעו ה"ל בכרם של אנס ונאסרו כלאי הכרם שזרע האנס ד"ת וק"ק כיון דיאוש לא מהני בקרקע ד"ת כי נשתקעו שם בעלים מן הכרם מאי הוי ואמאי אסורים כלאי הכרם שזרע האנס דבר תורה וכי בשביל דנשתקע שם בעלים מן הכרם שקוע השם הוי קנין י"ל דמן הדין היה ראוי לומר דיש יאוש לקרקע אלא דהכתוב לימד לנו דקרקע אינה נגזלת ואין יאוש לקרקע ואפי' שאו' בפיו שמתייאש אנן סהדי דאינו מתייאש לגמרי כיון דנקרא שמו עליה אבל כשנשתקע שם בעליה מעליה זה מורה דנתייאש לגמרי ועשאה הפקר ואף על גב דהוא אומר בפיו דלא נתייאש אנן סהדי דנתייאש לגמרי והפקירה ונעשה כצווח על ספינתו שאבדה בים זה נ"ל טעמו של דבר. אמנם הנכון אצלי דהתוס' ס"ד דפי' הירושלמי כפי' הב' שכתבו לקמן ועוד יש לפרש בענין אחר כו' ולפי אותו פירוש משמע בהדיא דיאוש מועיל לקרקע מן התורה דהרי אמרו דאם נתייאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורים מד"ס משמע דד"ת אינם אסורים אף על גב דקיימו הבעלים הכלאים לאחר שהלך האנס משום דכרם זה לא חשיב של בעלים לאסור הכלאים מחמת שלא עקרום כיון דנתייאשו זה ימים הבעלים מכרם זה ולפיכך יצא הדין דיש יאוש לקרקע דבר תורה ודחו פירוש זה ופירוש דהירושלמי מיירי שהכרם ביד האנס ובזה הוא דאמרינן נתייאשו ולא נשתקעו אסורים הכלאים מד"ס דחכמים הוא דאמרו דיש יאוש לקרקע להחמיר לאסור כלאי הכרם שזרע האנס והנה התוס' כתבו לקמן על פי' הב' ואיכא פירכי טובא ללשון זה וראשון עיקר ולא ביארו לנו הפירכות, ונראה לי דהקושיות שיש על פי' ב' הם אי מ"ש בירושלמי נשתקעו הבעלים ולא נתייאשו אסורים ד"ת מיירי שהלך האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים והבעלים קיימו הכלאים פשיטא דאותם כלאים אסורים ד"ת דהא הבעלים קיימו אותם אחר שהלך האנס ותו אם הבעלים הם המקיימים הכלאים שחזרו והחזיקו בכרם שלהם הרי לא נשתקע שם בעליה מן הכרם וה"ק נשתקעו ולא נתייאשו וכ"ת נשתקעו שם בעלים ר"ל קודם שהלך האנס הא טעמא דאיסור כלאים הוא משום מה שקיימו הבעלים הכלאים אחר שהלך האנס ובאותו זמן חזרו הבעלים לאיתנ' וקראו בשמותם עלי אדמות. ותו קשה דבסיפא נתייאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורי' מד"ס אם מיירי שהלך האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים והבעלים חזרו והחזיקו בכרמיהם וקיימו את הכלאים אמאי לא נאסרו הכלאים ד"ת הרי חזרו והחזיקו בכרם שלהם והבעלים הם שקיימו הכלאים וכ"ת כיון דנתייאשו הבעלים יאוש קונה בקרקע ונמצא דהכרם הוא של אנס חזקה שחזרו והחזיקו הבעלים בכרם לא מהניא להחשיב להם דהכרם שלהם ולפי' אותם כלאים אינם אסורים ד"ת אלא מד"ס הא מ"מ תקשי דיהיו אסורים ד"ת מכח האנס שזרעה והאנס זכה בכרם מכח יאוש הבעלים וזרע כלאים בכרם וכי הלך האנס מאי הוי ס"ס הנך כלאים הוא זרעם מדעתו והכרם הוא שלו מכח יאוש בעלים ואמאי לא הוו אותם כלאים ד"ת אלא כלאים מד"ס לכן מכח קושית אלו דחו התוספות פירש הב' דמשמע לפי אותו פי' דיש יאוש לקרקע ד"ת ופי' דמיירי שהאנס הוא בתוך הכרם ובזה הוא דמחלק הירו' דנשתקעו הבעלים ולא נתייאשו אסורים ד"ת נתייאשו ולא נשתקעו אסורים מד"ס משום דאין יאוש לקרקע ד"ת אלא מדרבנן לאסור כלאי הכרם שזרע האנס ודוק:

כתבו עוד ובמס' ערלה פ"ק תניא בירושלמי להבין זה צריך להעתיק לשון הירו' וז"ל תניא רשב"א אומר בשם ר"י הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור הנוטע לרבים חייב בר"ה פטור הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו בר"ה פטור בשגזל קרקע ויש קרקע נגזלת א"ר אילא אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע עכ"ל וה"פ מאי דקתני רישא דברייתא הנוטע לרבים חייב ר"ל דנטע בירושלים וסובר דנתחלקה לשבטים והוי כנוטע בתוך שלו ומאי דקתני סיפא הנוטע לרבים חייב בר"ה פטור מפרש הירושלמי דמיירי בנוטע לתוך שלו לצורך רבים גם מפרש הירושלמי במ"ש סיפא בר"ה פטור מיירי בשגזל קרקע ונראה דלא רצה לפרש דמה שאמרה הברייתא בר"ה פטור ר"ל שזרע לצורך רבים באם הדרך לכל עובר כדי שלא תסתור הברייתא למתני' דמתני' דקתני הנוטע ברשות הרבים חייב וברייתא קתני הנוטע בר"ה פטור ומש"ה מפרש דמתני' איירי בזורע לצורך רבים באם הדרך לכל עובר וברייתא מיירי בשגזל קרקע של רבים וזרעה לצורך עצמו ואהא פריך ויש קרקע נגזלת ומשני זהו פי' הירושלמי ועתה אומרים התוס' דירושלמי זה כולו תמוה דהיאך פירש דמ"ש הברייתא נוטע בר"ה פטור מיירי כשגזל קרקע והלא זהו המשנה דקתני התם הגזלן שנטע חייב. ואיכא למידק אמאי לא תקשי להו דמתני' קתני בר"ה חייב וברייתא קתני בר"ה פטור ובס' חדושי הלכות נתקשה בזה יע"ש ולפי מה דפירשתי ל"ק מידי דמעיקרא מה שדחק הירושלמי לפרש דמ"ש הברייתא בר"ה פטור ר"ל בשגזל קרקע הוא כדי שלא יסתור המשנה דקתני נוטע בר"ה חייב ולזה פרכי התוס' דס"ס הירושלמי לא תיקן כלום דהא יש סתירה אחרת דמתני' קתני הגזלן שנטע חייב ועוד הקשו ותו מאי קא פריך וכו' ועוד דמדמי נטע בר"ה לגזל קרקע כו' וכתבו בסוף דבריהם ואם מתקנה הוא דיש יאוש צריך לאוקמוה כשנשתקעו שם הבעלים כצריך לומר וכן הנוסחא בדברי הר"ש שהעתיק דבור זה פ"ז דכלאים יע"ש והכונה דאם מתקנה שטעות נפל בהך ברייתא פטור במקום חייב וצריכה תיקון דצ"ל בר"ה חייב בגזל קרקע כו' דהשתא בתיקון זה יתיישבו כל הקושיות חוץ מזו בר"ה מאן מתייאש אבל כיון דע"כ לפי הטעות דקתני בה פטור הא דיש יאוש צריך לאוקמוה כשנשתקעו שם בעלים דהוי אף מדאורייתא יאוש אף להקל לענין ערלה כמ"ש התוספות לעיל דבנשתקעו שם בעלים הוי יאוש מן התורה לעשות כלאי הכרם ד"ת א"כ השתא נמי הוי שפיר דומיא דשייך בו הך יאוש כגון דגזל קרקע מד' וה' בני אדם שותפין דשייך בו יאוש דנשתקעו שם בעלים ממנו כ"כ בס' חדושי הלכות עם תוספת ביאור משלי ועיין בב"י י"ד ס"ס רצ"ד יע"ש וראיתי בס' שדה יהושע פ"ק דערלה דף ק"ט ע"ג דפירש מה שפירש לתרץ תמיהות התוספות על הירושלמי ואין פי' מחוור בדברי הירושלמי מכמה אנפי ומ"ש לעיל דברי הירושלמי הוא הנכון:

ולענין הלכה בענין אם יש יאוש לקרקע הנה מתבאר מתוך דברי התוס' דאין יאוש לקרקע וכ"פ הרמב"ם ספ"ח מגזילה וטח"מ סי' ל"ז וסי' שע"א וק"ל על הטור סי' רל"ו שכתב בא בעקיפין עליו ולקחה ממנו ומכרה לאחר כו' אוודאי נתייאש כו' דקשה איך אפשר לומר כן הלא פסק סי' ל"ז ושע"א דקרקע אינה נגזלת ואין יאוש לקרקע אמנם בדברי הרמב"ם ל"ק שכתב ריש פ"י מגזילה בעל זרוע שאינס נכסי כו' יע"ש הרי דלדברי הרמב"ם אין כאן קוש' דהרמב"ם מיירי היכא דבא מחמת חוב או טענה ובעל הקרקע מכחישו דהא אמר הרמב"ם דאם יש שופטים בארץ שיכול לכוף אינם יכולים להוציא מיד הלוקח משום דהלוקח בא בטענה אם גזלן הוא למה לא תבעת אלא ודאי דהאמת ומשמע מהכא דאם לאבא עליו בטענת חוב אלא בעקיפין וגזלנותא ס"ל להרמב"ם דמוציאין מיד הלוקח אפי' היו שופטים בארץ דיאוש לא מהני בקרקע אבל בדברי הטור דפסק הדין דאפי' ידעינן דהאמת הוא דהנכרי בא בעקיפין וגזלנותא ומעולם לא טען שום טענת חוב אלא עקיפין וגזלנותא דאפ"ה אם יש שופטים בארץ לא יוציאנה מיד הלוקח משום דודאי נתייאשו בעליה קשה דמה מועיל יאוש הלא הטור גופיה פסק דאין יאוש לקרקע. איברא דלשון הגמרא בהנזקין דף נ"ח ע"ב דאמרו אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזל אימא אחולי אחיל מודה כלשון הטור דלישנא דאחולי אחיל משמעותו מחילה ויאוש אלמא דיאוש מהני לקרקע. וראיתי במהרש"ך ח"ג סי' ך' והרשד"ם ח"מ סי' רע"ה הביא שם קושית זו והרשד"ם תירץ דמ"ש אין יאוש לקרקע מיירי בגזלן משום דמקוה ממנו שיחזור בתשובה ומ"ש דיש יאוש מיירי באנס וגזלן והאריך ליפות חילוק זה ומתוך דברי מור"ם סי' שע"א נראה לי דרוצה לרמוז חילוק זה. ולע"ד נראה דליתא לחילוק זה דהא סוגיא דידן דא"ר הונא דאין יאוש לקרקע מיירי בגזלן דקאמר קרקע אינה נגזלת ודוחק לומר דמיירי דאין שופטים בארץ דהא תלי טעמא משום דאין יאוש לקרקע ותו אמאי חלק ר"י בעל התוספות בפרק חזקת הבתים דף מ"ד על פי' רשב"ם דפי' דאין יאוש לקרקע ור"י אמר דיש יאוש מכח הירושלמי ומכח סוגיא דסקריקון לימא הא דירושלמי וסוגיא דסקריקון דמוכחי דיש יאוש מיירי בגזלן והא דחזקת הבתים דמוכח דאין יאוש מיירי בגזלן אלא ודאי משמע דאין חילוק בין גזלן לגזלן גם אין לתרץ דמ"ש הטור דאין יאוש מועיל לקרקע מיירי דאין שופטים בארץ דהא דינא דכתב הטור דאין יאוש מועיל לקרקע בסי' ל"ז דהוא לקוח מדברי רשב"ם פרק חזקת הבתים מיירי כשיש שופטים בארץ דמיירי דרוצה הנגזל להעיד בפני ב"ד ללוקח ואמרו דלא יעיד משום דנוגע בעדות הוא דרוצה למחר להוציא הקרקע מהלוקח דיאוש ושינוי רשות לא מהני בקרקע אלמא דכשיש ב"ד גם שופטים בארץ עסקינן. ומה שנ"ל לתרץ הוא דמ"ש הטור סי' רל"ו ובא בעקיפין כו' ר"ל בטענות חובות של ערמות ועקיפין והוא סותר טענותיו וגבר ולקח השדה מידו בחזקה ומכרה לאחר אם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאו מידו בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש מהטענות שהיה משיב לו לסתור טענותיו ואמרינן דיהיב אדעתיה דהאמת עמו ולפיכך לא תבעו לדין ודייקא נמי דרך זה מדקאמר בא בעקיפין דאל"כ אלא סובר הטור בסי' רל"ו דיש יאוש לקרקע היל"ל בא עליה בגזלנותא כו' אם יש שופטים בארץ אז ודאי נתייאש אלא ודאי מדלא קאמר אלא בא בעקיפין משמע דביורד לגזלנות אין יאוש לקרקע ועיין בסמ"ע סי' רל"ו ס"ק כ"ג במה שחלק על הלבוש ומתוך דברי נתבאר דדברי הלבוש הם נכונים ליישב דברי הטור שלא יסתרו דבריו אהדדי ודוק:

עוד נתבאר בדברי התוספת דשמעתין דאע"ג דאין יאוש לקרקע אם נשתקעו שם בעליה יש יאוש לקרקע ד"ת וקני לה האנס הגזלן כמו שהוכיחו מהירושלמי דספ"ז דכלאים נשתקעו ולא נתייאשו אסורים ד"ת וק"ל איך הרמב"ם ספ"ח מגזילה והטור סי' שע"א סתמו וכתבו דיאוש ושינוי רשות לא מהני בקרקע דקרקע אינה נגזלת הו"ל לחלק ולומר בד"א שלא נשתקעו שם בעליה אבל נשתקעו שם בעליה אין מוציאין הקרקע מיד הלוקח מהגזלן. ואפשר היה לומר דהטעם דלא חילקו חילוק זה משום דס"ל דלית הלכתא כירושלמי דאומר דנשתקעו שם בעליה מהני כדמוכח מסוגיא דידן דא"ל רב הונא כי זבניתו אסא לא תגזזו אתון וכו' משום דשמא אותו קרקע מישראל הוה ואם איתא דבנשתקעו מהני ליה יאוש וקני לה גזלן אמאי לא יגזזו הרי נשתקעו שם בעליה דהא אינם יודעים אם אותו קרקע הוא גזול מישראל גם יש להוכיח מסוגיא דפרק חזקת הבתים דף מ"ג ומ"ד דחלקו שם דבקרקע לא מהני יאוש ושינוי רשות ובפרה וטלית מהני יאוש ושינוי רשות ואם איתא דבנשתקעו שם בעליה מהני יאוש ושינוי רשות לפלוג וליתני בדידה בקרקע גופיה בין נשתקע ללא נשתקע שם בעליה אלא ודאי משמע דס"ל דתלמודא דידן לית ליה הך חלוקה דבנשתקע שם בעליה מהני יאוש ושינוי רשות אמנם זה לא יתכן משום דהרמב"ם פ"ה מהלכות כלאים דין י' ומרן בש"ע י"ד הלכות כלאים פסקו כדברי הירושלמי וז"ל האנס שזרע כלאים כו' אם נשתקעו כו' אלמא דס"ל דהלכתא הוא דיאוש מהני בקרקע מן התורה היכא דנשתקע שם בעליה ושמא יש לחלק דדוקא לענין כלאים מהני יאוש מן התורה היכא דנשתקע שם בעליה אבל בעלמא לא מהני יאוש ושינוי רשות אע"ג דנשתקו שם בעליה ומ"מ אין זה מספיק בעיני דאין טעם לחלק כן לכן נ"ל אם יבא מעשה לידינו בגזלן שגזל קרקע ונשתקע שם בעליה ומכר הגזלן הקרקע לאחר אין יכול בעל הכרם להוציאו מיד הלוקח דיש לומר דיאוש מהני בקרקע בכה"ג דנשתקעו שם בעליה וספיקא דדינא הוי לע"ד וי"ל היכא דקיימא ארעא תקום או אפשר לומר דדייני' לה דהלוקח הוא המוציא דמסתמא מוקמי' ארעא בחזקת מרא קמא ועוד יראה דבלאו הכי יש לי להסתפק לתופסי דגל הקים לי דאפילו לא נשתקעו שם בעליה וגזל קרקע ומכרה לאחר יש פנים לומר דאין מוצאין מיד הלוקח דיאמר הלוקח קים לי כתוס' והרא"ש דפ' חזקת הבתים דיאוש ושינוי רשות מהני בקרקע וצ"ע לדינא ודוק:

תוספות ד"ה שינוי החוזר לברייתו אע"ג דהוא מדרבנן כו' ק"ק מאי פרכי התוספות זו היא סברת אביי דשינוי החוזר לברייתו קונה אבל רב אשי שם חולק עליו וס"ל דאינו קונה אפילו מדרבנן וכן אמרו בהגוזל קמא דף . צ"ו ע"א משמיה דרבא חופיא ועבדא שרשורא לא קני מ"ט דהדר סתר ליה והוי חופייא וכן פסק הרמב"ם פ"ב מגזילה וטח"מ סי' ש"ס דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי ואפשר דהתוס' רוצים ליישב סוגיא דידן גם אליבא דאביי דס"ל דשנוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן ועוד יראה דס"ל דאביי ורב אשי לא פליגי לענין דינא אלא אביי מוקי' ליה למתני' דריש הגוזל קמא דשינו החוזר לברייתו דקונה דרבנן כגון גזל נסרים ועשאם כלים או טווי ועשאו בגד ורב אשי לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בהכי משום דעצים דקתני מתני' לא משמע ליה נסרים וכן צמר לא משמע ליה טווי לכך חילק על אביי בפי' המשנה אבל לענין דינא מודה רב אשי דשינוי החוזר לברייתו כגון נסרים ועשאם כלים וטוו ועשאו בגדים קונה מדרבנן כיון דיש הפסד בסתירתו והו"ל כמריש הגזול שקנאו בבירה ולפי שיטה זו אפשר להבין דבור א' של תוספות בפרק הגוזל קמא דף צ"ו ע"ב אהא דא"ר פפא גזל נסכא מחבריה ועביד זוזי לא קני מ"ט הדר עביד להו נסכא וכתבו התוספות ועביד זוזי לא קני דוקא עביד זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי כו' ומרן הב"י סימן ש"ס הביא דברי התוספות הנזכר ושהרשב"א חלוק עליהם יע"ש גם רש"ל בהגהותיו ובים של שלמה הקשה על התוס' באריכות דמאי ראיה מייתי התוספות מנסרים ועשאם כלים הלא התם לא קני לדעת רב אשי ובחדושי הלכות נדחק בזה ולפי מ"ש ל"ק מידי דהתוספת סבירי ליה דרב אשי אינו חולק עם אביי בענין הדין וסבירי ליה דשינוי החוזר לברייתו בדבר חשוב כדי מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהם ובדידהו שינוי החוזר לברייתו לא קני אפי' מדרבנן והשתא דאמרינן דס"ל לתוספת לענין דינא דשינוי החוזר לברייתו כגון נסרים ועשאם כלים קונה מדרבנן כיון דהוא דבר של חשיבות לכך פרכי הכא שפיר דמאי משני הכא שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי הלא לולב ומיניו אגודים חשיב ודאי דבר של חשיבות מצד חבוב המצוה וקני מדרבנן כמו גזל עצים משופים כגון נסרים ועשאם כלים דקונה מדרבנן מטעם החשיבות והשתא נמי יש ליישב מה שפסק הרמב"ם פ"ב מגזילה וטור סי' ש"ס דגזל טווי ועשאו בגד דקונה והקשה עליהם מרן וגם הל"מ דהא טווי ועשאו בגד מצי סתר ליה והוי טווי נהוי שינוי דחוזר לברייתו כמ"ש אביי בריש הגוזל קמא וכן נמי ממ"ש רבא שם דף צ"ו ע"א חופיא ועבדא שרשורא לא קני מ"ט דהדר סתר ליה והוי חופייא. ויש ליישב דהרמב"ם והטור סבירי ליה דנהי דבנסרים ועשאם כלים לא קני משום דכיון דסתר להו חוזרים נסרים ועבידי אינשי דסתרי כלים דנסרים לעשותן נסרין משום דאין הפסד בסתירתן דכלים דנסרים אינם דבר של חשיבות אבל טווי ועשאו בגד דהוא דבר של חשיבות ולא עבידי אינשי דסתרי הבגד לעשותו טווי כדמעיקרא בכה"ג קני מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה כנ"ל ועיין בב"ח:

כתבו עוד התוס' כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא ק"ק לתירוץ זה הניחא לי"ט ראשון שהוא דאורייתא אלא בי"ט ב' שהוא מדרבנן יצא י"ח וי"ל דס"ל דגזול כשר בי"ט שני ודוק:

כתבו עוד התוס' אלא יש לתרץ התם משום תקנת שבים וכו' ק"ל על תירוץ זה דהא אמרי' לקמן אמר רבינא האי כשורא דמטללתא דגזולה כו' הרי דבתוך ז' אע"ג דלא חברו בטינא עבדו ביה רבנן תקנתא דמריש ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו דמצוה משוויה כל ז' קבע כדפרש"י א"כ ה"נ גבי לולב נימא אע"ג דנקל להתיר אוגדו חשיבות המצוה משוויא ליה קבע י"ל דשאני התם גבי סוכה דמצותה כל ז' כל היום והיכי ניקום ונימא ליה צא מן הסוכה וכן המריש לבטלו ממצות סוכה אבל מצות לולב כיון דאגביה נפק ביה ואם יתיר אוגדו של לולב אין כאן טירחא דנקל הוא וגם אין ביטול מצוה דהא נפק ביה משא"כ גבי סוכה דאיכא טרחא לסתור סוכתו וגם איכא ביטול מצוה דמצות סוכה היא כל היום ודוק:

כתבו עוד ומה שנקצץ כו' קשה מה קשר לקושי' זו עם מ"ש מקמי הכי והלא בגופא דשמעתין תקשי להו אמאי לא חשיב שינוי מעשה מה שנקצץ מהמחובר י"ל דהתוספת ס"ד דזה לא חשיב שינוי מעשה משום דבכלל מ"ש שינוי החוזר לברייתו אתרצא הך קושי' דיכול להתיר האגד של לולב וליקח ההדס לחזור ולנוטעו לעשותו מחובר אמנם השתא דתריצו מקמי הכי לקושיא אחרת לאגיד' לולב בעלמא לא שייך תקנת השבים דנקל להתיר אוגדו של לולב אלמא דשינוי החוזר לברייתו קרי במה שיתיר האגד וישאר ההדס וענפים תלושים והשתא ק"ל אמאי לא חשוב שינוי מעשה וכו' ודוק:

תוספות ד"ה ולקנייה בשינוי השם תימא כו' איכא למידק מנ"ל לתוספת דרב יוסף פליג וס"ל דשינוי השם החוזר לברייתו מהני ואליבא דר"י פריך הכא נימא דלעולם מודה ר"י דשינוי השם החוזר לא מהני ומאי דמשני ר"י במרובה דף ס"ו מריש שמו עליו קושטא דמלתא קאמר דמריש לא נשתנה שמו עליו אע"ג דהוא בנוי בבירה כמו שהוכיח מהברייתא יע"ש ותו קשה היכי או' התוספת דהך קושי' דליקנייה בשינוי השם הוי אליבא דר"י דס"ל דשינוי השם החוזר מהני והלא גבי שינוי מעשה תירץ התלמוד לעיל גבי שינוי מעשה דאגד שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ואיך אפשר לומר דר"י ס"ל דשינוי מעשה החוזר לא מהני ושינוי השם החוזר מהני והלא במרובה דף ס"ו ע"ב יליף שינוי שם משינוי מעשה וא"כ נימא דיו לבא מין הדין להיות כנדון דשינוי השם החוזר לא מהני כשינוי מעשה החוזר דלא מהני. ותו קשה דאיך אפשר לומר דסוגיא דהכא הוי אליבא דר"י והלא התוספת כתבו מרובה דף ס"ו ד"ה מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני כתבו שם בסוף דבריהם ולא בעי לאוקמי בשינוי השם החוזר דאיכא למ"ד דלא קני דר"י לא פליג עליה דרבה וכו': הרי דכתבו דשינוי מעשה החוזר מהני לרבה מדאורייתא ור"י מודה לו ולא פליג ר"י עם רבה אלא ביאוש כדי אבל בשינוי מעשה החוזר אפילו בלא יאוש וזה הפך סוגיא דידן דתריץ לעיל דשינוי מעשה החוזר לא שמיה שינוי אלמא דסוגיא דידן לא אתיא כר"י והיאך יקשה וליקנייה בשינוי השם אליבא דר"י וי"ל דהתוספת דידן פליגי עם תוספות דהתם וס"ל לתוספות דידן דשינוי מעשה החוזר ליכא למ"ד דקני מדאורייתא ואי איכא מ"ד דקני היינו מדרבנן כמ"ש תוספת דידן לעיל ד"ה שינוי החוזר ושינוי מעשה דאגודת לולב מגרע גרע דלא קני אפי' מדרבנן משום דנקל להתיר אוגדו כמ"ש התוספת:

כתבו עוד התוספות ועי"ל דבשינוי השם כו' ק"ל טובא על תי' זה דהרי גבי מריש נמי איכא שינוי מעשה שבנאו בבירה וחברו בטיט ועדיף משינוי מעשה דלולב דהוא אגד בעלמא דנקל להתירו וגם גבי מריש איכא שינוי השם דמעיקרא שמו מריש והשתא גג ואפ"ה דיש ב' אמרו במרובה שינוי השם דחוזר לברייתו לא שמיה שינו א"כ ה"ה וכ"ש הכא גבי לולב וא"כ מאי פריך הכא ליקנייה בשינוי השם אע"ג דאיכא שינוי מעשה בהדיה דהיינו אגד לא מהני דומיא דמריש דלא מהני משום דחוזר לברייתו ומ"ש התוס' דגבי מריש ליכא שינוי מעשה הם דברים תמוהים דהרי המריש הוא דיש בו שינוי מעשה דבנאו בבירה וחברו בטיט ועדיף משינוי מעשה דלולב וצ"ע:

תוכן העניינים

כפות תמרים על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה