כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
פרק לולב הגזול · דף מ.
גמ' הוא דאמר כי האי תנא כלומר דתנא דמתני' סבר כרבותינו דאושא דאזלי באתרוג בתר לקיטה למעשר ולז' והקשה בס' מע"ח דס"ס לא משני מידי דהא ר"ה דאתרוג הוא ט"ו בשבט וא"כ אתרוג של ו' הנכנס לז' ולוקחו בסוכות הוא מששית ותי' ע"צ הדחק דמאי דאמרי' דר"ה שלו שבט הו' לענין מעשר אבל לז' ר"ה שלו תשרי עכ"ל והדבר פשוט דכך הוא האמת דר"ה לענין ז' הוא תשרי וזה ברור ופשוט מאד ודוק:
גמ' ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטה בין למעשר כו' יש לחקור לענין הלכה כמאן הלכתא וראיתי בהר"מ פ"ד דה' שמיטה דין י"ב דכתב וז"ל הירק בשעת לקיטתו והאתרוג היה כפול כו' קודם ר"ה ונעשה ככר כו' הואיל ונלקט בז' חייב במעשרות כפירות ואפי' היה כככר כו' הואיל ונלקט בז' הרי הוא כפירות ז' ומתעשר כפירות ו' להחמיר עכ"ל זו היא הנוסחא הכתוב בס' כ"מ ויש ט"ס בראשית דין זה וכן צ"ל כמ"ש בדפוס מגדל עוז וז"ל והאתרוג אפי' היה כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בז' חייב במעשרות כפירות ששית ואפי' היה כככר בששית הואיל ונלקט בז' הרי הוא כפירות ז' ומתעשר כפירות ששית להחמיר עכ"ל וכתב מרן בכ"מ דנר' דספוקי מספקא ליה וכו' יע"ש וקשה אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל דין אתרוג של ז' שנכנס לח' דאזלינן נמי ביה לחומרא לתת לו דין פירות שביעית ולהוציא ממנו מעשר להחמיר ואפשר דכיון דגילה לנו הרמב"ם ז"ל דאתרוג ו' הנכנס לז' דאזלינן ביה להחמיר לשביעית ולמעשר ממילא משמע דה"ה באתרוג ז' הנכנס לח' דהולכין בו להחמיר בין לענין ז' בין לענין מעשר אך ק"ל דמהכא משמע דהרמב"ם ספוקי מספ' ליה באתרוג לענין מעשר אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה כמו שכתב מרן בכ"מ ולפי ספק זה באתרוג של שנה ב' דהוא מעשר שני ונכנס לג' דהוא מעשר עני צריך להפריש בו ב' מעשרות מעשר שני ומעשר עני דמספקא לן אי אזלינן ביה בתר חנטה של שנה ב' שהוא מ"ש או בתר לקיטה של שנה ג' דהוא מע"ע וכיוצא בזה אמרו בפ"ק דר"ה דף י"ד במעשה דר"ע דליקט אתרוג בשבט ונהג בו ב' עישורין דר"י בר יהודה אומר דטעמו דר"ע הוא משום דמספק' ליה אם הולכין בו אחר לקיטתו כר"ג או אחר חנטה כר"א יע"ש וכיון שכן קשה טובא מ"ש הרמב"ם פ"א דמ"ש דין ה' וז"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק והולכים כו' יע"ש ומשמע מתוך לשון זה דבאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' אין מפרישין בו רק מ"ע דאזלינן ביה בתר לקיטה אלמא דפשיטא ליה דלענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה ומתוך מ"ש בה' שמיטה משמע דספוקי מספקא ליה לענין מעשר אי אזלינן ביה בתר חנטה או בתר לקיטה כמ"ש מרן בכ"מ וכדכתי': ותו יש לעמוד ולהתבונן בהשגת הראב"ד פ"א במ"ש על דברי הרמב"ם הנז' וז"ל א"א במה דרכיו מבולבלים כו' יע"ש במאי פליג הראב"ד עם הרמב"ם ז"ל הלא בענין מע"ש ומ"ע דאזלינן ביה בתר לקיטה כר' יוסי שוים הם הרמב"ם והראב"ד ולענין אתרוג בת ו' שנכנסת לז' דחייבת במעשרות שוים הם א"כ מהו הבלבול שמצא הראב"ד בדברי הרמב"ם ז"ל ובמאי פליגי ויראה דפלוגתייהו הוי לענין ז' ותלי' פלוגתייהו במ"ש פ' קמא דר"ה דף ט"ו אתמר ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אתרוג בת ששית שנכנסת לז' לעולם ששית ומפרש הראב"ד כדפירש רש"י לעולם ששית חייבת במעשר ופטורה מן הביעור עכ"ל וא"כ היינו אחר חנטה לז' דפטורה מן הביעור והרמב"ם לענין מעשר תפס ר"י ור"ל בסוף לשונו ואע"פ שהולכים אחר לקיטתו אתרוג בת ו' שנכנס לז' אפילו היתה כזית ונעשה כככר חייבת במעשרות הרי שתפס הרמב"ם דברי ר"י ור"ל לענין מעשר דשנה ז' אבל לענין ביעור לא פסק כר"י ור"ל שהרי הרמב"ם בתחלת דבריו כתב דהולכים באתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' אלמא דס"ל דאתרוג בת ו' שנכנס לשביעי' חייבת בביעור וזהו הבלבול דפסק לענין ביעור דהולכים אחר לקיטה ור"י ור"ל ס"ל פטורה מן הביעור דהולכין אחר חנטה ומה שיראה מדברי הכ"מ דמליץ בעד הרמב"ם דמפרש דמ"ש ר"י ור"ל בת ששית שנכנסת לז' לעולם ששית לא איירי לענין ביעור דשביעית אלא כונת ר"י ור"ל היא לענין מעשר דוקא דלעולם יש לה דין ששית ופירו' לעולם הכי הוי לא מיבעיא כשנגמר האתרוג בו' ונכנס בז' דחייבת במעשרות כו' אלא אפי' היתה כזית בו' ונעשית כככר בז' דרוב גידולה הוא בז' אפ"ה חייבת במעשרות זה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א דמ"ש לפי מה שהבנתי מתוך דברי מרן הכ"מ הגם שדבריו סתומים וקצרים הרבה כמו שיר' המעיין:
ומ"מ דברי הרמב"ם שכתב פ"א ד"ה מ"ש הם סותרים למ"ש פ"ד דהלכות שמיטה דבהלכות שמיטה משמע דספוקי מספקא ליה בין לענין ביעור ז' בין לענין מעשר אי אזלינן באתרוג אחר חנטה או אחר לקיטה ובה' מ"ש משמע דפשיטא ליה דאזלינן אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדכתיבנא. ויש ליישב דהרמב"ם מפרש דמ"ש ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לז' היינו להחמיר דאנו הולכין בו אחר לקיטה וכ"ש אחר חנטה ככל האילנות ולכך פסק בפ"ד דהלכות שמיטה דהולכין בו להחמיר בין לענין מעשר בין לשביעית וגם ס"ל דהא דהולכין בו להחמיר היינו דוקא במעשר דשנה ששית הנכנסת לז' וה"ה בז' הנכנסת לח' אבל בשאר שני שבוע לענין מ"ש ומ"ע הולכין בו אחר לקיטה כירק לגמר' ואין מפרישין בו ב' עישורין דבשאר שני שבוע לא הלכו בו להחמיר דפשיטא דאזלינן ביה בתר לקיטה אבל במעשר דשנה ז' איידי דלענין דיני ז' הלכו להחמיר לענין חנטה ולקיטה הוצרכו נמי להחמיר לענין מעשר דז' שיתנו לב דגבי ז' הוא ספק אי אזלינן בתר חנטה או לקיטה אבל בשאר שני שבוע לענין מעשר שני ומעשר עני הולכים בו אחר לקיטה ובכן נתיישבו דברי הרמב"ם דפ"ד דהלכות שמיטה דס"ל שם שהוא ספק דלא סתרי דבריו במ"ש פ"א דמעשר שני דבשאר שני שבוע לענין מעשר הולכים בו אחר לקיטה וליכא ספיקא דיש לחלק בין מעשר דשאר שני שבוע למעשר דשביעית מטעמא דאמרן לא נשאר גמגום רק במ"ש פ"א דהלכות מעשר שני דהולכים בו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית דמשמעות בין לשביעית משמע דר"ל דאתרוג בת ז' הנכנסת לח' פטורה מן הביעור דהולכין בו אחר לקיטה וזה סותר למ"ש פ"ד דהלכות שמיטה דלענין שביעית הולכין להחמיר ופירש מרן הכ"מ דמספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית או אחר לקיטה וצריך לדחוק ולומר דמ"ש הרמב"ם פ"א דמעשר שני דהולכין אחר לקיטה לשביעית ר"ל להחמיר לענין אתרוג בת ו' הנכנסת לז' וסמך על מ"ש פ"ד דהלכות שמיטה דזהו להחמיר ומינה משמע דאתרוג בת ז' הנכנס לח' יש לה דין שביעית להחמיר שמא אנו הולכים בו אחר חנטה לשביעית ובכן נתיישבו דברי הרמב"ם. אך נשאר לי גמגום בענין שיעור חנטה דאתרוג דממ"ש בפ"א דהלכות מעשר שני משמע דשיעור חנטה הוא כזית שכ"כ אתרוג בת ו' שנכנסת לשביעית אפילו היתה כזית ונעשה כככר חייבת במעשרות וכן הוא לשון ר' יוחנן בפ"ק דר"ה וממ"ש פ"ד דהלכות שמיטה משמע דשיעור חנטה הוא כפול שכ"כ שם והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר"ה כו' ובפ"ב דהלכות מעשרות לענין עונת המעשרות דין ה' כתב התפוחים והאתרוגים משיתעגלו כו' והדבר צריך תלמוד ליישב כל השינויים האלו ודוק:
גמרא טעמא דלולב בת ו' הנכנסת לז' כו'. קשה איך המקשה פריך קושיות הפכיות דבריש הסוגיא פריך א"ה לולב נמי אלמא סבירא ליה למקשה דלולב יש בו קדושת שביעית והשתא פריך אמאי עצים בעלמא נינהו ואפשר דהמקשה ס' דנפשיה הוא דלולב יש בו קדושת שביעית כדפריך בריש סוגיין ומאי דפריך השתא אמאי עצים כו' הוא להבין הברייתא דעלי קנים דתני דעצים אין בהם משום קדושת שביעית ורוצה המקשה להעמיד הדבר על בוריו אם יש חילוק מלולב לשאר עצים או הוי פלוגתא דתנאי ודוק. ועצים אין בהם קדושת שביעית דתנן כו'. זו אינה משנה אלא ברייתא וה"ג דתניא כו' וקשה אמאי לא פריך ממתניתין דפ"ח דשביעית משנה א' וכל שאינו מיוחד למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כו' וקושיא זו נמי ק"ל בהגוזל קמא דף ק"א ע"ב דאמרינן שם רבא רמי תנן בפ"ז דשביעית ממין הצובעים כו' ורמינהי כו' דאמאי רמי מברייתא דעלי קנים ליפרוך ממתניתין דפ"ח דשביעית חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים וי"ל דמתניתין דקתני חשב עליו לעצים כו' אינו מפורש בה בהדיא דעצים אין בהם קדושת ז' לכן פריך מברייתא דעלי קנים וכו' אך קשה אמאי לא פריך ממתניתין דפ"ז דשביעית גבי קטף דתנא קמא סבר יש לו שביעית ר"ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי ופירש ר"ע מפני שאינו פרי ודינם כעצים דאין להם קדושת שביעית כו' וי"ל דהתם נמי הוה משמעות ודיוק וניחא ליה למפרך מברייתא דעלי קנים דמפרש בה דבעצים אין בהם קדושת שביעית ועיין בהרמב"ם פ"ה דהלכות שמיטה י"א ופ"ז דין י"ד וי"ט:
תוס' ד"ה שגבבן לחובה יש לפרש דוקא נקט כו' דבריהם סתומים. ונראה דהוקשה להם אמאי קתני שגבבן לחובה לימא סתמא ליקט עלי קנים ועלי גפנים לאכילה יש בהם משום קדושת ז' לקטן לעצים אין בהם משום קדושת ז' ולמה נקט שגבבן לחובה שעשה מהם אוצר ומתרצים יש לפרש דוקא נקט גבבן לחובה שעשה מהם אוצר בזה הוא דאנו מחלקים בין אם לקטן לאכילה או לעצים אבל אם לא עשה מהן אוצר אלא שלקט מעט סתמא הוא למאכל בהמה דאלו לעצים אינן ראוים לשרפם סמוך ללקיטתן שהם לחים מאי אמרת דליקטם לעצים כשנתייבשו אין אדם עשוי ללקט מעט עלין לעצים ושומרן לייבש ובודאי דאינם אלא למאכל בהמה ונמצא שגבבן לחובה הוא דוקא ועוד אמרו וי"ל אורחא דמלתא נקט כלומר לאו דוקא שגבבן לחובה ועשה מהם אוצר אלא אפילו לא ליקט אלא מעט ולא עשה מהם אוצר סתמייהו לאו לאכילת בהמה הם עומדים דאפשר נמי דליקטן לעצים ואפילו בכה"ג הדבר תלוי בדעתו אם לקטן לאכילה יש בהם קדושת ז' ואם לקטם לעצים אין בהם קדושת ז' אך ק"ל דמאי נ"מ בין שני התרוצים הללו והלא אפילו תימא דאורחא דמלתא נקט וה"ה בשלקט מעט הדבר תלוי בדעתו מ"מ נראה דאם שכח למה לקטן אם לאכילה אם לעצים הרי אנו הולכים להחמיר ודנין שיש בהם קדושת ז' וא"כ לתרוצא קמא דיש לפרש דוקא נקט הכי הוי דאם ליקט מעט סתמו הוא למאכל בהמה דההפרש הוא זה דלתרוצא קמא אם ליקט מעט אנו דנין בפשיטות דהוא לאכילה והוא איסור ודאי ולתירוץ הב' כשליקט מעט ושכח למה ליקט הולכים בו להחמיר מספק ונ"מ לענין ספק ספיקא אם יצטרף ספק אחר:
גמרא שאני התם דאמר קרא לכם לאכלה כו' פירש"י יצאו עצי הסקא שהנאתן אחר ביעורן משנעשו גחלים אופים בהן ואע"ג דזמנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל מ"מ עיקרו לא קיימא להכי אלא לאחר שנעשה גחלת כגון להסיק תנור לאפות כ"כ התוס' פרק הגוזל קמא דף ק"א ד"ה שהנאתו אחר ביעורו יע"ש ועיין מ"ש התוס' בפ' כל שעה דך"ז ע"ב ופרק הגוזל קמא דק"א ד"ה והאיכא וכו' יע"ש:
עוד כתב רש"י אבל לולב עיקר הנאתו כו' הרי בהדיא דמסקנא דשמעתין דלולב יש בו קדושת ז' משום דהנאתו וביעורו שוה ולא דמי לעצים דהסקה דאין בהם קדושת ז' משום דהנאתו אחר ביעורו ובכן ק"ל על ר' עובדיה ז"ל דפי' במתני' דלוקח לולב מחבירו בז' נותן לו אתרוג במתנה וכו' פי' וז"ל דדמי לולב יכול ליתן לו לפי שעץ בעלמא הוא ואין בו קדושת ז' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא בשמעתין אמרי' דלולב יש בו קדושת ז' וטעמא דמתני' משום דמיירי בו' הנכנסת לז' דגבי לולב דהולכים בו אחר חנטה אין בו קדושת ז' אבל באתרוג דהולכים בו אחר לקיטה יש בו קדושת ז' ונ"מ דלולב דז' הנכנסת לח' יש בו משום קדושת ז' דהנאתו וביעורו שוה וחפשתי בספרים מאין יצא לר"ע פי' זה ומצאתיו בהרמב"ם בפי' המשנה גם ראיתי להר"ן שכתב וז"ל במתני' אבל דמי לולב שרי משום דבת ו' הנכנסת לז' היא כדאיתא בגמרא א"נ דלולב עצים נינהו ועצים אין בהם קדושת ז' עכ"ל וגם דברי הר"ן תמוהים בעיני דהיכן מצא ב' דרכים הללו הלא בשמעתין לא אשכחן אלא הך תרוצא דמיירי בו' הנכנסת לז' אבל לולב שיהיה לו דין עצים זה לא אתמר בשמעתין אדרבה חלקו מעצים ללולב וכדפרש"י ז"ל. ויראה ליישב דהני רבוותא הרמב"ם ור"ע ז"ל ס"ל דנהי דהשתא בריש הסוגייא הכי ס"ל דיש חילוק בין עצים ללולב ובלולב נוהג בו דין ז' מ"מ לא מסקינן הכי משום דבתר הכי פריך והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה כלו' ואפ"ה חזינן דלא נהגה בהו קדושת ז' דעושים בהם סחורא ומשני אמר רבא סתם עצים להסקה הם עומדים כלומר והנך דמשחם בטלים לגבייהו שכל העצים הם שוים ואנו הולכים אחר רוב עצים דהנאתן אחר ביעורן דאין בהם קדושת ז' ולפי הך שינוייא ה"ה לולב אין בו קדושת ז' דבטל לגבי שאר עצים שאין בהם קדושת ז' ואין אנו צריכים לאוקמי טעמא דלולב משום דמיירי בו' הנכנסת לז' זה נ"ל בדעת הרמב"ם ור"ע ז"ל. אמנם התוס' בהגוזל קמא דף ק"א חולקים על פי' זה דכתבו שם וז"ל והאיכא עצים דמשחן לפי' הקו' וכו' יעו"ש וליישב דברי הר"ן הנז"ל יראה דנסתפק בשני הפיר' הנזכר אם פיר' הסוגייא הוא כדפרישית לדעת הרמב"ם ור"ע או פי' הסוגייא הוייא כדפי' התוס' הנזכר לכן כתב ב' דרכים הנזכר' ודוק ולפי מאי דפרישית דעתו של הרמב"ם נתיישב לי מ"ש הרמב"ם פ"ח דה' שמטה דין י"א הלוקח לולב מחבירו בז' מבליע לו דמי אתרוג בלולב ואם איתא כפשטא דשמעתין דמיירי בו' הנכנסת לז' אבל בז' הנכנסת לח' נוהג בלולב קדושת ז' הי"ל לפרש חלוק זה אלא ודאי משמע דס"ל דמסקנא דשמעתין הוא דלולב אין בו קדושת ז' דעצים נינהו ודוק:
תוס' ד"ה ועצים דהסקה תנאי היא וכו' ורבותינו היו גורסים וסתם עצים להסקה וכו' לגירס' זו של רבותינו דכונת מ"ש וסתם עצים להסקה תנאי היא דהיינו לומר דכי היכי דלרבנן אין מועיל שום מחשבה להוציא הפירות מסתמן דקיימי לאכילה להתירן למשרה וכביסה ה"ה אין מועיל שום מחשבה לסתם עצים להוציאן מסתמם כדי שיחול עליהם קדושת ז' בעצים דמשחן ולר"י מועלת מחשבה בין בפירות בין בעצים קשה דמנ"ל לרבנן דבעצים לא יועיל מחשבה להוציאם מסתמם כדי שיחול עליהם קדושת ז' בעצים דמשחן דלמא דדוקא בפירות אין מועיל מחשבה להתירן למשרה משום דמחשבה זו בא להקל להוציא מקדושה להוציאן למשרה דאין בו קדושה אבל גבי עצים דהמחשבה בא להחמיר לעשותן עצים דמשחן דליחול דין קדושת ז' עלייהו לעולם אימא לך דמודים רבנן דמהני ואפשר דמפני קושיא זו כתב רש"י כאן דאין יכול ליישב גירסא זו ומיהו אפשר ליישב דרבא אמר מסברא דנפשיה בפשיטות סתם עצים להסקה הם עומדים ולא אתי מחשבה דידיה להוריד קדושה דעצים לעשותם עצים דמשחן והתלמוד בא ואמר לנו דזה שאמר רבא בפשיטות אינו מוסכם מכל התנאים שיש תנא שחולק על סברא זו ומנו ר' יוסי דודאי כיון דאשכחן לר"י דאית ליה דמועיל המחשבה בפירות להוציאן מאכילה למשרה דהוא קולא כ"ש דיועיל המחשבה בעצים לעשותם עצי דמשחן להוריד בהם קדושה דהוא חומרא באופן דכוונת התלמוד דאמר דהך מלתא דרבא הוא כתנאי היא לומר דאתי דלא כר"י אבל כרבנן אפשר דמצו אתי ומ"מ אינו מוכרח ודוק:
גמ' תניא אין מוסרין פירות ז' לא למשרה כו' פירש רש"י דמהך דרשא נמי אמרינן דעצים אין בהם קדושת ז' כדמוכח בהדיא בסוגיא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דה' שמיטה דין י' כרבנן דר"י אך יש לעמוד במ"ש הרמב"ם וז"ל מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת ז' חלה עליהן וכתב מרן בכ"מ וז"ל ואע"ג דבפרק לולב הגזול אמרי רבנן כו' י"ל כו' יע"ש ודברי מרן הללו תמוהים הרבה דאם כן לפי דברינו עצים יהיה בהם קדושת ז' כיון דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבי מלכם אע"פ שהנאתם וביעורם אינו שוה וז"א דבהדיא אמרינן בסוגיין דעצים אין בהם קדושת ז' מטעמא דהנאתם וביעורם שוה וא"כ מ"ש עצים ממיני כיבוסים בורית ואהל ומצינו להרמב"ם בכמה דוכתי דפסק דבעצים אין בהם קדושת ז' ועיין פ"ד דה' שמטה דין כ"א יע"ש ולכאורה היה נראה דהנסחא הנכונה בדברי הרמב"ם דמיני כבוסים אין בהם קדושת ז' כמו שרמז המגיה נסחא זו אמנם אינה נכונה דהא חזינן דבירושלמי פ"ז דשביעית איתא שם דיש בהם קדושת ז' כמ"ש הכ"מ ותו דבתלמודא דידן בשבת דף ן' ע"א מייתי שם ברייתא דתני הוסיפו עליהן הבורית והאהל אלמא דז' נוהג בבורית ובאהל ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כר' יוסי דס"ל דעצים יש בהם קדושת ז' וילע"ד דהרמב"ם ס"ל דמיני כבוסים כגון בורית ואהל הטעם שנוהג בהם קדושת ז' הוא מפני דדמו למין הצובעים דנוהג בהם קדושת ז' משום דהנאתם וביעורם שוה כדאיתא בהגוזל קמא דף ק"א ע"ב וה"נ אהל ובורית הנאתו וביעורו שוה דבשעה שנמחה הבורית במים הבגדים הם מתלבנים אבל כשנותן היין למשרה משעה שמטילין פשתן ביין נתקלקל והנאתו אינו עד שיהיה הפשתן שרוי ג' וד' ימים כנ"ל ודוק:
אין מוסרין פירות ז' לא למשרה ולא לכביסה, טעמא הוי משום דהוי הנאתו אחר ביעורו והו"ל כהא דדרשי' לאכלה ולא להפסד דכיון דבשעה ששורה הבגדים ביין נתבער היין ונפסד ה"ל הפסד ואע"ג דלאחר ג' ימים יהיה בו הנאה מ"מ לא דמי לאכילה דהנאתו וביעורו שוה זהו פי' הסוגיא אמנם רש"י כתב בהגוזל קמא דף כ"ב ע"ב וז"ל לא לתוך המשרה אין שורין פשתן ביין של ז' וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה עכ"ל ודבריו קשים לשמוע דמה ענין סחורה יש כאן והלא סחורה אינו אלא במי שמוכר לאחרים וכאן אפי' אדם בשלו אינו יכול לתת יין לתוך המשרה כיון דאין הנאתו וביעורו שוה הו"ל כמו לאכילה ולא להפסד ואפשר דרש"י ס"ל דכיון דס"ס יש הנאה לא חשיב הפסד וטעם האיסור אינו אלא משום דדמי לסחורה דכיון דבשעה שמטיל היין למשרה הוא מפסידו ומבערו ואחר ג' ימים מרויח שנשרה הפשתן ביין ה"ל כסחורה דמפסיד עתה כדי להרויח אח"כ ודוק:
תוס' ד"ה יצאו משרה וכו' ולמאי דבעי למימר התם יש שבח סמנין על הצמר ניחא כלומר דאיבעיא לן בהגוזל קמא דף ק"א ע"א אם יש שבח סמנין על הצמר כגון דגזל צמר וסמנין דחד וצבעי לההוא צמר בהנך סמנין וקא מיהדר ליה ניהליה לצמר יש שבח סמנין ע"ג צמר וקא מהדר ליה סמנין וצמר או דלמא אין שבח סמנין ע"ג צמר וצמר מהדר ליה סמנין לא מיהדר ליה וקאמר ת"ש בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק כלו' דמשמע דיש שבח סמנין על הצמר דאל"כ אמאי ידלק ומשני שאני התם דאמר קרא תהיה בהוייתא תהא והשתא או' התוס' דלפי צד הבעיא דיש שבח סמנין על הצמר א"כ מין הצובעין הנאתם וביעורם שוה דהנאתן כשלובשם ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום וכ"כ התוס' בהגוזל קמא דף ק"א ד"ה שהנאתו יעו"ש ואין זה שייך גבי משרה וכביסה דמשעה ששרה הפשתן ביין נתבער והנאתו אינה עד שילבש הבגדים ודוק:
כתבו עוד התוס' ובקו' פי' וכו' איכא למידק הכי ניחא להו פירוש זה שפי' הקו' התם דהא דאמרין שם בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק אלמא חזותא דצבעא מלתא היא ולא חשיב כמבוער בקליטת הצבע דאל"כ אמאי ידלק וכן הקשו התוס' על רש"י בפ' הגוזל קמא יעו"ש ואפשר דכונת תוס' דידן הוא להביא מפרש"י דהתם מ"ש לענין משרה וכביסה דהנאתו אחר ביעורו הוא אחר ג' ימים שנשרה הפשתן ביין למעוטו הפי' דפי' דהכא דהנא' דמשרה וכביסה הוי בשעת לבישה אמנם לענין צבע מאי דאמרינן דהנאתו וביעורו שוה לא הוי כפרש"י דהתם אלא כמ"ש התוס' דהוי בשעת לבישה דהנאתן הוי כשלובשם ואז כלה ומתבער הצבע מיום אל יום אמנם יר' דאפשר ליישב פרש"י דהתם דלעולם גבי צבע הנאתו וביעורו שוה בשעת רתיחת היורה כדפרש"י התם ומאי דתני התם בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק לא הוי טעמא משום דחזותא מלתא ויש שבח סמנין על הצמר אלא טעמא הוי משום דכתיב גבי ז' תהיה בהוייתה תהא כלו' דקי"ל דז' תופסת את דמיה או חליפיו כדלקמ' וכיון דבגד זה צבעו בקליפי ז' הו"ל כחליפין של ז' דהוא נתפס בקדושת ז' ואע"ג דהא דז' תופסת דמיה וכן חליפין נפקא לן מדכתיב יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש וכו' כדלקמן ולא נפקא לן מקרא דתהיה מ"מ התלמוד נקט השתא קרא דתהיה לדרשא זו מפני שהוא פשוט יותר וכה"ג כתבו התוס' בר"פ דף ל' ד"ה כי יקריב מכם והביא ראיות רבות לזה יעו"ש: