כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
פרק לולב הגזול · דף לה.
גמרא תנו רבנן פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה. י"מ דמפיק לה מיתורא דתיבת עץ דהיה לו לומר פרי הדר שהפרי הוא הדר לא העץ כך כתוב הרא"ם בפרשת אמור וי"ת בראשית דף ק"ח. ולא נהירא דאם לא היה אומר תיבת עץ לא הייתי יודע אם הוא מפרי העץ או מפרי האדמה וכן ראיתי דהקשה בס' ש"ש פרשת אמר אלא נראה דנפקא ליה דהיה לו לומר פרי מעץ הדר ואמר פרי עץ הדר לומר שיש טעם לעץ כטעם הפרי שיש בו מרירות וחריפות וא"ת דלמא הוא לימו"ן או נרנג"ה שהעץ שוה לפרי בטעם וחריפות י"ל דעיקר פריו של הלימון והנרנגנ"ה הוא החמוץ שבתוכו והוא מרובה על קליפתו ונמצא דעיקר פריו הוא חמוץ ואין עצו חמוץ אלא טעמו כקליפת הפירי אבל אתרוג חמוץ שבתוכו הוא מועטיו לא נחשב לפרי ועיקר פריו הוא קליפתו דהיא גסה ביותר ויש בה מרירות וחריפות וטעם עצו כטעם פריו וכן יראה האדם דהחמוץ של אתרוג הוא מועט וכ"כ מהר"מ אלשיך ז"ל סי' ק"י על יחור של אתרוג שהורכב באילן של לימון אותם אתרוגים פסולים ונתן סימן כי המורכב החמוץ שבתוכו הרבה מה שא"כ לבלתי מורכב שהחמוץ מועט והקליפה שלו עבה יעו"ש ולפ"ז א"ש אמאי לא פריך ואימא אתרוג מורכב דאתרוג מורכב אין טעם עצו דומה לפריו דהמורכב הוא חמוץ והר"מ אלשיך סס"י הנזכר נתקשה בזה יעו"ש ולע"ד הדבר ברור כדכתיב ודוק:
תניא היה רמ"א ממשמע שנאמר וכו' פרש"י ממשמע שנאמר ונטעתם וכתיב בסיפיה לא יאכל וכו' ובפרק כיצד מברכין דף ל"ו ובפרק יוה"ך דף פ"א גרסינן ת"ר היה רמ"א ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא וכו' וא"כ לא היה לו לרש"י להכריח מדכתיב בסיפיה לא יאכל ודוק:
ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין א"י חסרה כלום קשה כיון דדרש גופי הלכות שפלפלין חייבין בערלה למה זה דרש מילי דאגדה שאין א"י חסרה כלום י"ל דאם היינו אומר דאין פלפלין גדלין בא"י לא היינו יכולין לדרוש עץ מאכל דבא לרבות פלפלין כיון דאין פלפלין גדלין בא"י אבל השתא דידעינן מכח קרא דלא תחסר כל בה דא"י אינה חסרה כלום וגדלין בה פלפלין השתא מצינן למדרש שפיר דעץ מאכל אתי לרבות שפלפלין חייבין בערלה ולזה כיון רש"י במ"ש שלא תחסר כל בה ולמדך האי עץ מאכל דאפילו פלפלין בכלל ודוק:
תוספת ד"ה ללמדך שפלפלין וכו' כך פירוש בקונטרס וקשה דלאו בהכי תליא מלתא וכמה עצים שפלים יש להם תורת אילן כוונת דסימן עת לאיזו הוא אילן או ירק אמרינן בפרק כיצד מברכין היכא מברכין בפה"ע דכי שקלת ליה לפרי אית ליה לגזיזא והדר מפיק אבל היכא דכי שקלתא לפרי ליתיה לגוזזא דהדר מפיק מברכינן בפה"א וכ"כ הרמב"ם פ"ה דכלאים דין ך' ובא"ח סי' ר"ג וא"כ אם הפלפלין מוציא עליו מהעץ בכל שנה וודאי דמין אילן הוא אפילו דהוא נמוך לכן פי' התוספת דסלקא דעתך אמינא דכיון דסופן ליבש אפילו רטיבותא פטורין קא משמע לן וקשה דמה טענא היא זו משום דסופה לייבש הלא בעודם לחים ראוים לאכילה י"ל כיון דאין נוטעים אותם אלא ע"ד שיתייבש ויאכלו רובן ביבשותן שחוקי' בתבלין ואינם נאכלים בפני עצמם הו"א דאין עליהם תורת עץ מאכל ויהיו פטורין מערלה קא משמע לן ועיין מ"ש לעיל בחדושי פ' יוה"ך דהא דפלפלין חייבין בערלה היינו אליבא דר"מ אבל חכמים פליגי עליה דפטורין מן הערלה כיון דסופן לייבש וקרא דעץ מאכל אתי למעוטי נוטע לסייג ולקורות וכן יראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו הא דפלפלין חייבין בערלה וע"ש באורך לעיל כתבו עוד וא"ת ומנ"ל דקרא בפלפלין וכו' קשה מה קשר יש לקושיא זו לפי דרכם והלא גם לפרש"י דפירש דהחדוש הוא דפלפלין חייבין בערלה דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל תקשי נמי מנ"ל לרבות פלפלין אימא דקרא איירי באתרוג יש לומר דכיון דהתוספת ס"ל דטענת עץ שפל אינה טענה לומר שהוא ירק לא שייך לאקשויי מנ"ל לרבות פלפלין דאדרב' ס"ל דפשיטא דפלפלין הוא עץ ולא הוי ירק אבל לדידהו דנתנו טעם לשבח לפטור הפלפלין מערלה משום דסופם לייבש קשה ואימא ה"נ דהפלפלין יהיו פטורים משום דסופן לייבש וקרא דעץ מאכל מיירי באתרוג ותרצו ויש לומר אתרוג אין זה חידוש וכו' וקשה נימא דלעולם קרא איירי באתרוג והחידוש הוא זה שנטע אילן של אתרוג למצות נטילת אתרוג מ"ד פטור כיון דלא נטעו לאכילה אלא למצוה קמ"ל קרא יתירה דעץ מאכל דכיון דהוא עץ מאכל וכוונתו לפריו אע"ג דלא נטעו אלא למצוה נהגה בו דין ערלה ודין זה הביאוהו הפוסקים בשם הירושלמי טי"ד סימן רצ"ד יעו"ש וכתב שם מרן דאיתא בירושלמי פ"ק דערלה וזה ימים ראיתי בספר דרישה ופרישה ובלחם חמודות וספר אזני יהושע דהקשו על הטור דהירושלמי לא אמר אלא בנוטע אילן לאתרו' למצו' דכיון דדעתו על הפרי לא דמי לנטע לסייג ולקורות דפטור מערלה אבל הנוטע דקל ליקח ממנו לולב למצות הו"ל כנטע לסייג ולקורות. ולעד"ן דהטור אזיל לטעמיה דפסק דהא דתנן נטע לסייג ולקורות דפטור היינו דוקא כשיש הוכחה לזה שאינו לצורך אכילה כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופין ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו ואם הוא לגדר שהוא במקום שצריך לגדר הא לאו הוכחה אף על גב דנטעם לסייג ולקורות ולשריפה חייב בערלה ונוטע דקל ללולב אין הוכחה דנטען ללולב לפי' פסק דחייב בערלה ודוק:
גמרא התם משום דלא אפשר כו' ק"ק מנ"ל דבעינן דמנכרא לקיחתה וי"ל במ"ש במ"ר פרשת אמור פ' שובע שמחות את פניך דדרשו אלו ז' מצות שבחג ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה משל כו' יע"ש אלמא דצריך לפרסם הלקיחה של לולב ואתרוג ומיהו אכתי קשה איך ס"ד דפרי עץ הדר הוא פלפלין הלא נחלקו תנאי בשיעור רמ"א כאגוז רי"א כביצה ושיעורין וחציצין ומחיצין הל"מ כדאיתא בפ"ק דמכילתין וגרעין של פלפלין לית ביה הך שיעורא ושמא מה שקבלו הוא דשיעור אתרוג לענין שנגמר פריו למר הוי כאגוז ולמר הוי כביצה ולא נתפרש למאי הלכתא אתמר הך שיעורא וכשידענו דפרי עץ הדר הוא אתרוג למפרע ידעינן דהלכה שנתקבלה הוא לענין נטילת הלולב ואתרוג ודוק:
ד"א אל תיקרי הדר אלא הדיר כו' יראה דהכרח אל תיקרי הוא מדהל"ל פרי עץ הדר לכך דריש אל תיקרי כו' אלא דק' כו' ק"ק דנהי דתירץ ענין קטנים וגדולים אבל תמימים ובעלי כו' לא תירץ כלום דבשאר פירות נמי יש תמימים ובעלי מומין י"ל דהכתוב רומז דהוא אילן דומיא דדיר דיש לו גדולים משל אשתקד וקטנים משל שנה זו ויש בו תמימים ובעלי מומין והמל והזה בכל פרטיו לא יצדק אלא באתרוג וכיון שכן אף דשאר אילנות יש בהם תמימין וב"מ מ"מ אין בהם גדולים משל אשתקד וקטנים משל שנה זו הלכך לא יצדק לשון דיר בכל פרטיו אלא באתרוג:
רבי אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר שדר כו' ק"ק איך רבי אבהו שהוא אמורא חולק על התנא יש לומר דתרי אמורא הוו אליבא דרבי מר אמר דרבי דריש לשון דיר ורבי אבהו אמר דר' דריש לשון דר באילנו משנה לשנה וק"ק להך דרשא דדר באילנו דמנ"ל דהוא אתרוג הרי הנרגנ"א חזינן דדר באילנו משנה לשנה י"ל דנהי דדר באילנו משנה לשנה מ"מ עיקר הפרי שבתוכו דהוא החמוץ מתקלקל ואינו מתקיים יפה אבל האתרוג דר באילנו ומתקיים בשנה הב' יפה כאלו הוא משנה א' ודוק:
פיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט כו' חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה פרש"י לפי שאין בה היתר אכילה ור"ח אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו וקשה דכיון דמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה לא בעי דין ממון ה"ק רש"י דפי' לכם הוי הראוי לכם בכל דרכי הנאתו הרי א"צ בכל דרכי הנאתו כיון דלא בעי דין ממון אלא שיהא ראוי לאכילה לחוד ויש לדחוק ולומר דמ"ש רש"י ז"ל בכל דרכי הנאתו לאו דווקא אלא עיקר כוונת רש"י דהרגיש למה נקט התר אכילה ולא דין ממון נימא איפכא דבעי דין ממון ולא בעי התר אכילה ויכשיר אתרוג של טבל דיש בו דין ממון ואין בו התר אכילה ותירץ רש"י דהך מ"ד ס"ל דלכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו דהיינו התר אכילה דהיינו אורחיה שרוב הנאת הפירות הם לאכלם אבל הנאת דין ממון למכור פירות טבל או לקדש אשה בטבל הוא מלתא דלא שכיחא ולאו היינו דרך הנאתן אלא חשיב קצת שלא בדרך הנאתן ולפי' ס"ל להך מ"ד דפירש לכם הוי בהיתר אכילה דהיינו דרכי הנאתו ולא בעי דין ממון דהוי קצת שלא כדרך הנאתן ואידך מ"ד ס"ל דין ממון בעי' היתר אכילה לא בעיא לפי הס"ד משום דס"ל דעיקר פי' לכם הוי לממון שיהא רשאי למוכרו ולקדש בו אשה אבל היתר אכילה לא חשיב ליה לכם לפי הס"ד דיש פעמים דאדם אוכל מחמת כי משלחן גבוה קא זכי ולפי המסקנא א"ש טפי דמאן דבעי דין ממון בעי תרתי היתר אכילה ודין ממון משום דמשמע ליה פירש לכם בכל דרכי הנאתן בין ענין להיתר אכילה בין לדין ממון ודוק:
קס"ד מאן דבעי התר אכילה כו' קשה ה"ק קא סלקא דעתך מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון הלא במסקנא קיימא הכי ואין הפרש בין ס"ד למסקנא אלא למ"ד דבעי דין ממון ואם כן היה לו לומר קא סלקא דעתך מ"ד דין ממון לא בעי היתר אכילה יש לומר דה"ק קס"ד דכשם דמאי דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ה"נ מאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה: ומיהו ק"ל לפי הס"ד דמאי דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ה"ק דאתרוג של ערלה לית ביה דין ממון ואינו יכול לקדש בו אשה הרי אמרו בפרק כל שעה דף כ"ה ע"ב מר ב"ר אשי אשכחיה לרבינא דשייף ליה לברתיה בגהרקי דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' וב' התירוצים הם הלכה וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה דשלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ ר מערלה הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה וא"כ הרי יכול לקדש אשה בפירות ערלה כיון דשרי ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן וכן מצאתי בתוספת בפרק האיש מקדש דף נ"ו גבי המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת כתבו התוספת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן כדאמרינן פרק כל שעה וי"ל כו' יע"ש הרי דלכל התירוצים משמע בהדיא דהיכא דמודיע לאשה דהפירות הללו ערלה הן ואינה יכולה ליהנות מהם אלא שלא כדרך הנאתן ויש שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן מקודשת וראיתי להר"ן בס"פ האיש מקדש דהקשה קו' התוספת ותירץ באנפא אחרינא יע"ש ואיכא למידק אהא דכתב הר"ן שם דאם קידש באיסור הנאה מדבריהם אינה מקודשת דאינו כן דהא חזינן להר"ן גופיה ברפ"ק דפסחים גבי הא דאמרינן גבי חמץ ונבטליה בשית ומשני כיון דאיסורא דרבנן לא מצי מבטיל ליה דלאו ברשותיה קיימא דא"ר גידל המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה כו' עלה דהא כתב הר"ן פרש"י מתחלת שש והקשה עליו ר"ת כו' יע"ש הרי דכתב הר"ן דחמץ דרבנן בשעות דרבנן חוששין וי"ל דהכא גבי ערלה שלא כדרך הנאתן הוי כחמץ דרבנן בשעות דאורייתא דאינה מקודשת דערלה בכל זמן אסורה מדאורייתא ודע דהרמב"ם כתב רפ"ה דאישות כלשון הזה המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה אפילו מדבריהם כו' וכתב ה"ה ז"ל ומ"ש ר' ואפילו היה אסור מדבריהם למדו מאיסור החמץ בשעה ו' כו' יע"ש נראה מדברי ה"ה דלדעת הרמב"ם בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא כגון חמץ דרבנן בשעות דרבנן והקשה הל"מ על זה איך מסיים עלה וכן הסכים הרמב"ן דהרי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ריש פסחים דחה פרש"י דמפרש מו' שעות מתחלת שש ומפרש כפירש ר"ת מסוף שש ונדחק בקו' זו הרבה יע"ש ולעד"ן דלא קשיא דנהי דהרמב"ן הסכים דמ"ש רב גידל המקדש משש שעות היינו מסוף שש היינו מטעמא דס"ל דבשעה ו' אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקדושיו משום גזירה שכיון שעדיין שורפין ולא בדילי מחמץ אתי לאחלופי בד' וה' ואתי למישרא א"א והביא דבריו הר"ן בהלכות יע"ש אבל מתחלת שעה ז' ואילך אפילו לר"ש דלא מתסר בהנאה אלא דרבנן והוא חמץ דרבנן אינה מקודשת וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות דגרסינן בר"פ כל שעה לא צריכה לשש שעות דרבנן ופי' הוי אליבא דר"ש וקידש בחיטי קורדנייתא דהוו שעות דרבנן לר"ש וחמץ דרבנן אפ"ה אינה מקודשת יע"ש א"כ הרי בהדיא דהרמב"ן ס"ל דחמץ דרבנן בשעות דרבנן אינה מקודשת כסברת הרמב"ם לפי מה שהבין המגיד מדבריו ואע"ג דבשעה ו' עצמה חלוקין הרמב"ן עם הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל אינה מקודשת והרמב"ן ס"ל דחוששין לקדושיו אפי' בחמץ דאורייתא היינו מטעם גזירה כדפרישית והרמב"ם לא סבר להך גזירה אבל מ"מ תרווייהו ס"ל דחמץ דרבנן אפי' ס"ל כר"ש דמתחלת שעה ז' עד הלילה אסור בהנאה מדרבנן דהוו תרתי דרבנן ואין כאן שום צד דאורייתא אפ"ה אינה מקודשת זה נ"ל ליישב דברי המגיד והוא ברור למי שעומד על כל דברי הרמב"ן בס' המלחמות ומרן בכ"מ פ"ה מה' אישות ובא"ה סי' כ"ח כתב מדברי המגיד וטור נראה דלדעת הרמב"ם בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפי' אין בהם שום צד דאורייתא ואין נ"ל כן משום דאי הוה סבירא ליה להרמב"ם הכי כו' ע"כ ואחר נשיקת כפות רגלי מרן יר' לי להליץ על ה"ה דמ"ש כגון חמץ בשעה ששית הוצרך לפרש כן לומר דדעתו כפרש"י למעוטי פי' הרמב"ן בס' המלחמות דמ"ש ר' גידל המקדש אשה בשעה ו' היינו מסוף שש אבל בשעה ו' חוששין לקדושיו מטעם דמחלף ו' בחמש ולמעוטי פי' זה נקט כגון חמץ בשעה ו' ופי' חמץ הוי אפי' חמץ נוקשא דאם איתא כפי' מרן הכ"מ דהרמב"ם איירי בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן קשה אמאי שביק מ"ש רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה בחטי קורדנייתא דהוי מסוף שש דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן ונקט גוונא אחריתי מה שנלמד מדברי רב גידל דה"ה חמץ דאורייתא בשעות דרבנן אבל אם נפרש דמ"ש הרמב"ם ז"ל כגון חמץ בשעה ו' דהוי כל מין חמץ אפי' חמץ דרבנן בשעו' דרבנן א"ש דהעתיק מ"ש רב גידל לפי פרש"י דפיר' דמשש שעות הוי מתחלת שש והוי שעות דרבנן וחמץ דרבנן והגם שאין דעתי מכרעת מ"מ אפשר לומר דמסתברא לענין דינא פרש"י ומה שהבין ה"ה בדברי הרמב"ם דמה לי חמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעו' דרבנן מה לי חמץ דרבנן ושעות דרבנן אידי ואידי איסורא דרבנן הוי וכיון דרבנן אסרוהו בהנאה אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה כדפי' רש"י רפ"ק דפסחים דף ז' ריש ע"א יע"ש:
ורש"י כתב בר"פ כל שעה דף כ"א ע"ב וז"ל המקדש מו' שעות ע"כ מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה עכ"ל ולכאורה ק' על דברי רש"י דאימא לעולם לאחר ו' וקמ"ל שעות דאורייתא וחמץ דרבנן דהיינו חטי קרדנייתא דהוא חמץ נוקשא י"ל דרש"י מדייק לשון רב גידל דאמר המקדש וכו' אפי' וכו' ומדקאמר תיבת אפילו משמע דאשמועינן תרתי חדושא לא מבעיא בחמץ דאורייתא דאינה מקודשת אלא אפי' בחמץ דרבנן דהיינו חטי קרדניית' ומדקדק רש"י דאי ו' דאסור מדאורייתא מאי חדושא אשמועינן בחמץ דאורייתא דקאמר אפי' דאם כל החדוש הוא דהוי לח"ק הול"ל המקדש אשה משש שעות ולמעלה בחטי קור' אין חוששין לקדושיו והשתא דקאמר אפי' עכ"ל דאשמועי' חדושא דל"מ בחמץ דאוריי' אלא אפי' חמץ דרבנן בשעות דרבנן אינה מקודשת כנ"ל ליישב דברי רש"י:
הנה נתבאר דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וסלקו דברי הר"ן שפיר דתירץ דהמקדש בערלה אינה מקודשת דס"ל דאפי' שלא כדרך הנאתן אסור ליהנות בהן מדרבנן שלא במקום חולי וכן דעת הרא"ש פרק כל שעה הביאו הש"ך י"ד סי' קנ"ה ס"ק י"ג יע"ש. אמנם מדברי התוס' פ' האיש מקדש שהעתקתי לעיל יר' דחלוקים על זה וס"ל דהמקדש לאשה בערלה וא"ל שהן ערלה ושוין פרון ליהאנות בהן שלא כדרך הנאתן מקודשת ומשמע דס"ל דשרי ליהנות שלא כדרך הנאתן אפי' שלא במקום חולי ובס' עצמות יוסף דף צ"א ריש אע"ג הביא הך פלוגתא יע"ש ומיהו אפשר לו' דגם התוס' ס"ל דשלא כדרך הנאתן שלא במקום חולי אסור ליהנות מדרבנן כמ"ש בשם הר"ן אלא דהתוס' ס"ל דיכול לקדש אשה בערלה כגון האשה חולי וצריכה לפירות הללו ובהנאה שתהנה מהן שלא כדרך הנאתן לצורך רפואתה היא מקודשת ולפ"ז ק"ל על הר"ן איך דחה הקו' באומרו דלא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן אלא במקום חולי ס"ס הרי במקום חולי שרי ליהנות מהם וא"כ יכול לקדש בערלה לאשה שהיתה חולי או אפי' אינה חולה שא"ל דמקדשה בפירות ערלה בההיא הנאה שתהנה בהם לרפואת שום חולה בפירות הללו דשלא כדרך הנאתן ונפרש דהר"ן ז"ל ס"ל דנהי דהחולה מותר להתרפאות מהם שלא כדרך הנאתן מ"מ האיש הזה המקדש הא מטי ליה הנאה דקידש אשה בהן ואע"ג דנהנה שלא כדרך הנאתן מ"מ איש המקדש אינו חולה ושלא במקו' חולי אסור ליהנות מהן הלכך להר"ן לא משכחת לה דיכול לקדש אשה בערלה דלגבי האיש המקדש הוא נהנה מאיסור הנאה דרבנן ולפיכך אינה מקודשת אמנם התוספת חולקים וס"ל דיכול לקדש אשה בערלה שתהנה האשה בהן שלא כדרך הנאתן כגון שהיא חולה ואף על גב דאיהו עבד איסורא מקודשת ודמיא למכר פירות ערלה וקדש אשה בדמיו מקודשת כדתנן בהאיש מקדש ופירש"י פ"ק דחולין דף ד' דאפילו מכר פירות ערלה אסור ליהנות בדמים וכ"כ רש"י מ' עו"ג דף נ"ד ע"ב ואפ"ה האשה היא מקודש' וכתב הר"ן ס"פ האיש מקדש דה"ט דרש"י דמקודשת דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרי' לאחר יאוש יע"ש ועפ"ז נתיישבו דברי התוס' דכתבו דמקדש בערלה שתהנה האשה בהן שלא כדרך הנאתן דמקודשת אך קשה על התוס' קושי' שהקשתי ריש דבור זה דהכא בסוגיין אמרי' דאתרוג של ערלה פסול לפי שאין בו דין ממון דאינו יכול לקדש בו את האשה ולדבריהם הרי יכול לקדש בו את האשה שתהנה בהם שלא כדרך הנאתן וי"ל דמ"מ לכתחל' ודאי האיש המקדש עושה איסור דמטי ליה הנאה שלא במקום חולי וכיון דאיהו עביד איסורא ואינו יכול לעשותו לא חשיב דיש בערלה דין ממון ועי"ל דכיון דאסיקנא בסוגי' דידן דמאן דבעי דין ממון בעי נמי היתר אכילה ניחא אתרוג של ערלה דפסול דאע"ג דיהא משכחת בה דין ממון שלא כדרך הנאתן כיון דאין בו היתר אכילה פסול ודוק:
רש"י ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה. וקשה אדפריך מאתרוג של תרומה טמאה לפרוך מאתרוג של טבל דפסל במתני' דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדמאי אבל בשל טבל משמע דכלהו מודו דפסול משום שאסור באכילה. ותו קשה ל"ל לרש"י למינקט נפקותא של טבל לינקוט של תרומה טמאה ותו קשה מאי פריך בגמרא מאתרוג של תרומה והלא של תרומה שאני דכתותי מכתת שיעוריה דעומד לשריפה כמ"ש התוס' ונראה דבהך קו' בתרייתא מתרצי הנך קו' קמאי דרש"י ולכך נקט רש"י הנפקותא באתרוג של טבל וכוונתו לומר דעיקר הנפקותא והקושיא היא מאתרוג של טבל ונקט התלמוד הקושיא מאתרוג של תרומה משום דשנויה במתני' בהדיא מה שאין כן אתרוג של טבל דאתיא מדיוקא ועיקר קושיות המקשה הוא משום הקושית של טבל דקושית אתרוג של תרומה י"ל משום כתותי כו' גם התרצן ירד לעומק דברי המקשה דעיקר הקושיא היא הטבל ולכך לא תריץ שאני תרומה דכתותי כו' משום דידע דיקשה לו מאתרוג של טבל. וראיתי בספר מע"ח שעמד במקצת קושיא הנזכר וכתב מעין . מ"ש י"ש:
תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא כו'. קשה מה דוחק יש דאמר בשלמא י"ל דגם למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה יש להקשות מעין קושית התוס' דגבי תרומה דרשינן לך שלך תהא כדי להסיקה. א"כ ה"נ נימא דלכם דאתרוג דתרומה טמאה יהיה פי' לכם להסיקה ויהיה האתרוג כשר דהא מקוים לכם במידי דהסיק אלא דלדידיה יש לתרץ דכשאמר גבי אתרוג לכם היינו שיהיה ראוי לאכילה דמסתמא איירי בטהור ואתרוג דתרומה טמאה לא מתקיים ביה לכם לענין אכילה:
רש"י הרי מסיקה תחת תבשילו כדאמרינן ביבמות כו' בקשתי ביבמות פרק הערל ולא מצאתי דרשא זו הך פ"ב דמסכת שבת ופ"ב דפסחים מייתי להך דרשא וקשה אמאי נקט רש"י הך דרשא מדכתיב תתן לו ולא לאורו ולא מייתי דרשא מלך שלך כדאיתא התם י"ל דרש"י נשמ' מקו' התוס' אי הוה מייתי דרשא מלך שלך תהא הוה ק"ל א"כ למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה אמאי דריש לכם לענין אכילה לידרוש לכם אפילו להיסק לכך אייתי רש"י דתרומה טמאה דהויא להיסק נפקא מדכתיב תתן לו ולא לאורו אלמא משמעות תיבת לו הוא לצורך אכילה דכותה גבי לכם דאתרוג הוא לצורך אכילה:
תוס' ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' וא"ת כו' הנה קשר קושית התוס' במ"ש מקמי הכי הדבר ברור דלפי מה שתירץ לקושי' קמייתא דהיכא דלא שייך אכילה דרשינן לך ולכם לגבי שאר הנאות לכ"ע השתא נולדה הקו' וא"ת כו' אמנם ק"ק דמה טעם יש לקושיא זו והלא קושטא דמלתא קאמר ואדרבה אם היה אומר משום דבעי' דין ממון הייתי מקשה ת"ל משום דכתותי כו' וי"ל דכונתם הוא דל"ל הך טעמא דמכתת ומיירי בעכומ"ז דישראל לימא דמיירי אפילו בלולב עכומ"ז דעכו"ם שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאו ישראל ונטלו ע"מ שלא לזכות בו דאינו יוצא בו י"ח ביו"ט א' כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול הישראל ליהנות ממנו קודם ביטול וכיון שכן לא מיקרי לכם דאין בו דין ממון ואף על גב דלא מכתת שיעוריה דעכומ"ז דעכו"ם אית ליה ביטול פסול ותירצו דנקט מלתא בעכומ"ז דישראל משום מכתת לפסול אפילו בי"ט ב' דומיא דעיר הנדחת ועיין הש"ל ודוק:
כתבו עוד וא"ת אתרוג של ערלה קשר קו' זו הדבר ברור דכיון דטעמא דכתותי אתא טעמא רויחא לפסול אפי' בי"ט ב' לימא הך טעמא באתרוג של ערלה כו' וקושיא זו היא לפי הצד שצדדו דערלה ותרומה טמאה מצותן בשריפה מדאורייתא ובסוף תמורה כתבו צ"ע מ"ט בשריפה ופרש"י משום דאתקש לכלאי הכרם עכ"ל ובפרש"י שם לא כתב לשון הקש אלא הכי כתב ערלה מכלאי כרם גמר וכ"כ ר"ע שם גם בתרומה טמאה אבמ בשבת דף כ"ה כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאה יע"ש בתוס':
כתבו עוד וי"ל דודאי כתב בחדושי הלכות מיהו קשה אכתי אמאי לא שבק המתרץ סבר' המקשה דמאן דבעי דין ממון לא בעי התר אכילה והא דתרומה טמאה פסולה משום דכתותי כו' י"ל לפי שיטתם בדבור שאחר זה דאף למאי דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה אתרוג של טבל ודאי פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן דפסול וא"כ ליכא נפקותא כלל למאן דבעי דין ממון דלא בעי היתר אכילה עכ"ל ותירוץ זה לא נהירא לי דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעי דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו בעודו טבל אבל אי בעי היתר אכילה אינו יכול לכהן לצאת בו בעודו טבל דאסור באכילה גם לכהן ועיין תוספת פסחים דף ל"ח ד"ה אתיא לחם כו' יע"ש ולעיקר קושי' הרב כבר תירצתי לעיל במ"ש על דברי רש"י דעיקר הקושי' היא משום דסמך המקשה על קו' אתרוג של טבל:
כתבו עוד ומאי דפסיל היינו מדרבנן. כתב בחדושי הלכות אין זה מובן כו' ומהרש"ל כו' ונראה לקיים הגירסא כו' יע"ש ואני שיירתי דרך לעצמי לקיים נוסחת הישנות והוא דעיקר קוש' התוס' היתה וא"ת אתרוג של ערלה ותרומה טמאה ת"ל דמכתת והוי טעמא רויחא לפסול אפילו ביו"ט שני שהוא מדרבנן ותירצו התוספת וי"ל דודאי לא היה צריך אלא לחלק בהנך טעמי לענין ערלה משום דנ"מ לענין מה שכתב כו' ומאי דפסל היינו בדרבנן כנ"ל כלומר ומאי דפסל של ערלה ותרומה טמאה היינו בדרבנן כלומר גם בי"ט שני דרבנן משום כתותי ודוק:
גמרא מתקיף לה רב פפא בשלמא. קשה מה דוחק יש לו בעיסה ואתרוג דקאמר בשלמא ותו אמאי לא נקט סדרא רב אשי ולימא בשלמא אתרוג כו' ועיסה כו' ונראה דרב פפא בכולהו ק"ל דבעיסה ק"ל דעריסותיכם למעוטי עיסת א"י והקדש כמ"ש התוספת לקמן אלא דיש לומר תרתי שמעת מינה גם באתרוג ק"ל דאימא דלכם הוא למעוטי גזול ושאול אלא די"ל בדוחק דגם זה שמעת מינה ולפי שתירוץ עיסה הוא יותר מרווח דהיינו הקדש היינו מ"ש דהוא ממון גבוה לכך הקדים ואמר בשלמא עיסה כו' ודוק:
תוס' ד"ה אתיא לחם כו' וי"ל כו' קשה דנהי דתירצו לענין ממון אבל לענין התר אכילה לא סגי הך שינויא ולכ"ע התר אכילה בעי' ומה שאין בו התר אכילה לא חשיב לכם וטבל אסור באכילה. י"ל דס"ל לתוס' דהא דאין בו היתר אכילה לא חשיב לכם היינו ערלה ות"ט דאין לה תקנה אבל טבל אית ליה תקנה שיפריש עליו תרומה ואף על גב דלא הפריש מגו דיפריש עליו סגי כדאמרי' גבי דמאי מגו דאי בעי הפקר נכסיה אך קשה אפי' תימה כתירוץ התוס' דאתרוג של טבל פסול משום אתרוג השותפין היינו נמי משום לכם דלא מיקרי לכם כיון דלא הוי שלו א"כ מה"ט נמי מצה של טבל אין ראוי שיצא בה כיון דלא הוי מצתכם כיון דיש בה שותף ולזה נתכוונו התוס' לתרץ אבל גבי מצה כשאכל ממנה כו' אמנם קשה דלא היו צריכין לכל זה דעיסת השותפין מרבינן לה גבי חלה וגבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דילפינן לה מחלה וכיון דבחלה נמי מרבינן של שותפין דחייב בחלה ה"ה גבי מצה דמצת שותפין יוצא בה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא למעט של שותפין. וי"ל דהא דמרבינן עיסת השותפין חייבת היינו שותפין ממש שעושים מדעתם בשותפות ובכה"ג פשיטא דה' רבעים קמח מצומצ' חייב בחלה כמ"ש בי"ד סי' ש"ל אמנם מי שיש לו קמח בשותפות עם חבירו ודעתם לחלוק אותו ואינם רוצים ללוש העיסה ביחד והוא שיעור מצומצם אם לש אותו אחד מן השותפין שלא מדעת חבירו אינו חייב בחלה דאינם שותפים בעיסה ויש ראיה ממ"ש בי"ד סי' שכ"ו ולפי זה נתיישבו דברי התוס' דקמח של טבל שיעור מצומצם שלש אותו ישראל אינו חייב בחלה משום חלק תרומה שיש לכהן בו ולא משכחת לה שיהיה חייב בחלה אלא כשהעיסה היא ה' רבעים קמח בלא חלקו של כהן והיינו דסיימו התוס' אף על גב דבפ' ראשית הגז כו' כלומר אף על גב דעיסת השותפין בשיעור מצומצם חייב לא דמי לעיסה של טבל שיש בה חלק לכהן דיש חילוק כדאמרן התוס' לא ביארו וסמכו על המבין. ובספר מע"ח נראה שלא הבין כדכתיב ואין דבריו מחוורין ובלשון התוס' יש ט"ס וכצ"ל ומה"ט נמי ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דתניא עכ"ל והוא סוף דבור ואח"כ מתחיל דבור אחר דכתיב עריסותיכם תרי זמני ומ"ש התוס' ובודאי איירי ר"ל בודאי טבל דבדמאי אין מפרישין תרומה גדולה כדאיתא ביומא דף ט'. ומה שהוצרכו לומר דבטבל ודאי איירי ולא בדמאי משום דאי הוה מיירי בדמאי לא הוה קשה אמאי מפריש חלה דהא חייב להפריש שמא קמח זה הפרישו ממנו מעשרותיו אבל כיון דמיירי בטבל ודאי ק"ל אמאי מפריש חלה הרי יש בקמח חלק תרומה גדולה לכהן ולכן הוצרכו לומר דמיירי דיש ה' רבעים מלבד חלק התרומה של כהן. ומיהו ק"ל על דברי התוס' דמוכח מדבריהם דקמח טבל ה' רבעים מצומצ' פטור מחלה משום חלקו של כהן שיש בו ודין זה נפקא להו מדכתיב עריסותיכם וק' דבפרק ראשית הגז דף קל"א ע"ב הוה בעי למילף דעיסת השותפין חייבת מדכתיב עריסותיכם דמשמע עיסה של ב' ואיך כותבים התוספת דעיסה דיש בה חלק לכהן פטורה מדכתיב עריסותיכם יש לומר דהכי הוה משמעותא אם העיסה של ב' חייבת אבל אם העיסה אינה של ב' אלא הקמח הוא של ב' ודעתיה לחלקו קמח ובא א' ולש אותו פטורה מחלה דלא הוי עריסותיכם:
אתיא לחם לחם הך ג"ש למלתא אחריתי דרשי לה במנחות דף ע' ע"ב: