אור ברסלב
כפות תמרים על סוכה פרק לולב הגזול › דף לג:

כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב

פרק לולב הגזול · דף לג:

דף לג.

א"ר פפא אדומות כשחורות דמיין כו' ק"ל דל"ל האי טעמא הלא ענביו ירקות לא הכשירו אלא משום דהם גוון ההדס ומראיהן שוה לו ואינו מנומר ומכלל דאם היה הענבים משאר גוונים לבנים או אדומים פסול משום דמיחזי כמנומר כיון דהא גוון אחר שאינו מין הדס וכיון שכן למה לי' לומר דפיסול אדומות משום דהם שחורות יש לומר דר"פ ק"ל למה לי' לומר ל"ש אלא שחורות והלא קודם שנעשים שחורות נעשים אדומות ומשעה שהם אדומות נפסל ההדס לזה בא ר"פ לתרץ דשחורות דקאמר רב היינו אדומות דהאי דם שחור היא וכיון דאדומות פסולות ה"ה לבנות וכל מין גוון שאינו מעין הדס ודוק:

אם מיעטן כשר כו' פשיטא אמאי נפסליה ופירש"י לא מן העשוים כאן כו' א"ל מאי פריך אימא דמתני' לא נחית לאשמועינן הנך דיני דלא מן העשוי ולא דין דחוי אלא דינא אחריתי בא ללמד דכלפי שאמר התנא היו ענביו מרובים מעליו פסול קמ"ל דאם מיעטם מהיות רוב ונשארו מחצה על מחצה כשר בדיעבד ולכתחלה צריך שיהיו העלים מרובים מענביו יש לומר דסבירי ליה לתלמודא דאם התנא נחית להכא הוי ליה למימר ואם היו מחצה על מחצה כשר ואמאי נקט דינא כשהיו מרובים והוא מיעטן בידים משמע דאתי לאשמועינן דינא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ומשני דלא תפשוט משום דאגד הזמנה בעלמא כו' וקשה דלפי זה ס"ס מאי קמ"ל מתני' במאי דתני ואם מיעטן כשר הרי בסיפא דקתני ואין ממעטינן ביום טוב פשטינן לקמן דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואם כן הך רישא למאי אצטריכא וצ"ע:

גמרא ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן כו' וק"ל אם אפילו דחוי מעיקרו הוה ק"ל דאם נפשוט מהכא דלא הוי דחוי הכי קאמר אלא לאו דאשחור בי"ט וכו' דאז פושט נראה ונדחה וחזר ונראה דלא הוי דחוי וכ"ש דחוי מעיקרו והכי הול"ל דאשחור אימת אלימא דאשחור בי"ט תפשוט מינה נראה ונדחה אלא לאו דאשחור בעי"ט ולפחות תפשוט דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואפשר דהמקשה הי' סבור דטפי יש לפסול דחוי מעיקרו מנראה ונדחה וחזר ונראה והתרצן דחה דאיפכא מסתברא ודחוי מעיקר' תפשוט דכשר ונרא' ונדחה ונראה אכתי תבעי ליה ודוק. ודע דהרמב"ם והרא"ש והטור סי' תרמ"ז כתבו ואם עבר וליקטם כשר ולא חילקן בין אשחו' מעי"ט לאשחור בי"ט ומרן בכ"מ וב"י האריך לתת טעם דכל שבידו לתקן לא הוי דחוי והכא בידו לתקן אם יהיה לו הושענא אחריתי י"ש וק"ל טובא דא"כ הי"ל לבאר דאכשור בי"ט אין להכשיר אם לקט אלא אם יש לו הושענא אחריתי אבל אם אין לו כיון דאסור ללקטם א"כ לאו בידו לתקן והוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה. ויראה דכונתו לומר מדין מגו כלומר מגו דאם יהיה לו הושענא אחריתי חשיב בידו לתקן לאו דחוי מיקרי הלכך אפילו אין לו אם עבר ולקטם אפילו בי"ט לאו נראה ונדחה הוא כיון דמשכחת לה מציאות דיכול ללקטם אם יהיה לו אך ק"ל דלפ"ז אפי' דחוי מעיקרו לא תפשוט דדלמא מאי דתני ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטם כשר היינו משום דבידו ללוקטם אם יהיה לו הושענא אחריתי ולפיכך לא חשיב דחוי מעיקרו וא"כ בעלמא אפי' דחוי מעיקרא לא נפשוט וצ"ע:

גמרא ת"ר אין ממעטין בי"ט כו' והא קא מתקן כו' יש לחקור הך מתקן מנא תולדא דאיזו מלאכה היא ויראה דאפשר לומר שהיא משום מכה בפטיש וכן מתבאר בהרמב"ם פכ"ג דשבת דמתקן כלי חייב משום מכה בפטיש ועוד יראה דממעט ענבי הדס הוו תולדה דמחתך שכ"כ רמב"ם פי"א דין ז' המחתך מן העור כו' הקוטם כו' ע"כ הרי דקוטם כנף או קוטם קיסם אמרינן דהיא תולדה דמחתך והה"נ הכא. אך יש לעמוד ולהתבונן בזה דעמ"ש הרמב"ם הנוטל קיסם של עץ וקטמו חייב העתיק ה"ה סוגית הגמרא דפר' המביא כדי מן דף ל"ג ותמה על הרמב"ם יע"ש ויראה לי דהרמב"ם טעמו ונימוקו עמו משום דבריש הסוגיא שם איתא אר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי והקשו מדתניא מטלטלין כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו כו' כי תניא ההיא בקשין ופיר' רש"י כי תניא ההיא בעצי בשמים שאין ראוים למאכל בהמה ע"כ ואיכא למידק דהא רבי יהודה הוה עביד עובדא אף בקשים כדקאמר היה מפשח ר"י וכבר הוקשה לתוס' זה ושינו הגירסא יע"ש ובודאי דאית לן למשכוני נפשין ליישב גי' רש"י ופי' ויראה לע"ד דבקשין יש ב' מינין יש מין בשמים קשים שראויין למאכל בהמה ויש בשמים קשים שאין ראויין למאכל בהמה והכי דייק בלשון רש"י שכתבתי. והשתא א"ש דמאי דהוה עביד ר"י עובדא והוה מפשח וכו' היינו בקשים וראויים למאכל בהמה דבהנהו אפי' נטל קיסם וקטמו לחצו' בו שיניו אסור מדרבנן אבל בקשים שאינם ראויים למאכל בהמה אם נטל קיסם וקטמו לשיניו חייב חטאת אליבא דכ"ע ובזה לא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור והשתא ניחא דההיא ברייתא דפרכי מינה לר"י אתיא כהלכתא ופסק הרמב"ם כותה ומיהו קשה כד פריך בגמרא לקמיה תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו ומשני ר"ח ל"ק הא ברכין הא בקשין ולבסוף מסיק רב אחא הא והא בקשין הא ר"א והא רבנן ואם איתא לישני הא והא בקשין ול"ק הא בקשין הראויים למאכל בהמה הא בקשים שאין ראויים למאכל בהמה אלמא משמע דבקשים אין חילוק בין קשים לקשים יש לומר דהא דמוכח דלית חילוק בין קשים לקשים היינו לר' אחא בר יעקב דלא מחלק בהכי אבל ר"י מחלק בין קשים לקשים וסבור הרמב"ם דכר"י פסקינן דהוא יותר קדמון מר' אחא דר"י הו' תלמיד רב ושמואל ועוד דאפשר דלא שמיע ליה לר' אחא דר"י גופיה משני הכי ואלו שמיע ליה לא הוה משני שינוייא אחרינא ותו דשנויא דר"י ניחא טפי דמוקים לה לברייתא סתמית אליבא דרבנן דהלכתא כותייהו ולרב אחא צ"ל דהברייתא אתיא כר"א דלית הלכתא כותיה וזה דוחק: אך אכתי קשה דאי רבנן גופייהו ס"ל דבקשים דאין ראויים למאכל בהמה אסור לקטום להריח אמאי לא פרכי עלה מהא דתנן שובר את החבית לאכול כו' כדפרכי בגמרא עלה דר"א י"ל דהא ל"ק דבלאו הכי צ"ל הכי לרבנן כמ"ש התוס' פ' חבית דף קמ"ו והרא"ש פרק בכל מערבין הביא דבריהם מרן סי' שי"ד דגם לרבנן צ"ל מ"ש בגמר' לר"א דההיא דחבית איירי במוסתקי:

אך תימה דלא חזינן להרמב"ם פרק כ"ג דשבת דאייתי גבי חבית הך אוקמתא דמוסתקי ע"כ יראה דהרמב"ם ס"ל דהך קושיא דחבית לא קשיא כלל דשאני התם דהשבירה היא כדי לאכול הגרוגרות ואי אפשר בלאו הכי אבל הכא אפילו בקשים ביותר כבר היה יכול להריח במלילת העלין ואין צריך כ"כ לקטימת העץ והכי דייק בגמ' דבתר דפריך מהא דחבית קאמר ועוד הא רב יהודה מפשח כו' דכיון דכבר הקשה מתניתין דחבית מה צורך להקשות מרבי יהודה אלא דהמקשה גופיה הכיר חולש' קושיתו מההיא דחבית כדקאמרן והוצרך להקשות מההיא דרב יהודה ומשני הא ר"א הא רבנן והך שינוייא הוא אליבא דרב אחא דלית הלכתא כותיה כדפרישית והא דפריך בסוף הסוגיא ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית ומשני כי תניא ההיא מוסתקי הוא הדין דהוא מצי לשנויי הך חלוקה דאמרן לעיל דשאני ההיא דחבית דאי אפשר בלאו הכי אלא דהתרצן תירץ מוסתקי לשיטת המקשה דאינו רוצה לחלק חילוק הנז' אי נמי אפשר דסבירא ליה דנקט הך חלוקה דמוסתקי לאשמועינן דאפילו הן עצי בשמים דאי אפשר להריח בהם כלל אם לא שבירה אפ"ה אסור לר"א ושאני ההיא דחבית דאיירי במוסתקי ואיך שיהיה עלה בידינו דדברי הרמב"ם שרירין וקיימין דפסק כר"י והוא מחלק בין קשים לקשי' והכי דייק לישנא דהרמב"ם דקאמר הנוטל קיסם של עץ כו' דסתם עץ אינו מאכל בהמה ובהא תנא חייב ואח"כ קאמר כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' מותר לקטום עצי בשמים כו' אלמא דבעצי בשמים הראויים למאכל בהמה איירי דדוקא להריח מותר הא לחצוץ שיניו אסור מדרבנן כיון דהם קשים אך מן התורה מותר כיון דהוו מאכל בהמה אבל בקשין דאין ראויין לבהמה לחצוץ בו שיניו חייב חטא' ולקטום להריח בהם אסור מדרבנן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דברי הרמב"ם ודוק ומ"מ הנה נתבאר דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דהנוטל קיסם של עץ וקטמו לחצוץ בו שיניו דחייב היינו דוקא בקשין דאינן ראויין למאכל בהמה כדפי' אבל בקשין הראויין למאכל בהמה וכ"ש ברכין אין בהם משום תקון כלי וכדאמרי' בהמביא דף ל"ג אר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי וכיון שכן ק"ל היכי פריך בגמ' הכא על ראב"ש דא' דיכול למעט ענבי ההדס בי"ט והא קא מתקן מנא והלא ההדס הוא מין עצי בשמים דרכים וראויים למאכל בהמה ואין כאן תקון כלי.

איברא דאשכחן בפר' חבית דף קמ"ו ע"ב אמר שמואל האי טרפא דאסא ' אסור מ"ט ר' יימר מדפתי אמר משום מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא בינייהו דקטים ומנח ופרש"י שמא יקטום העלה מן הענף כו' כדתניא במס' ביצה כו' עכ"ל וק"ל עלה מאי ראיה מייתי מההיא דביצה הא ר"י מוקי לה בקשין שאינן ראויין למאכל בהמה ולפיכך חייב חטאת אבל ברכין או קשין שראויין למאכל בהמה ליכא חיוב חטאת י"ל דההוא דטרפא דאסא משכחת לה דהוא אסא מאילן זקן וקשה דאינו ראוי למאכל בהמה וכ"כ הר"ן פ' חבית וכ"כ רש"י אשר סביבות הרי"ף וכן העתיק הב"י סי' שי"ד אלמא משמע דמשכחת לה הדסים קשין שיש בהם תיקון כלי דאם קטמן חייב חטאת ועיין להר"ן פ' המביא דתי' לההיא דטרפא דאסא בע"א יע"ש א"כ ה"נ מאי דפריך בסוגיא דידן והא מתקן מנא היינו משום דראב"ש סתמא קתני דאפי' בהדס קשה יכול למעט ענביו ולהכי פריך והא קא מתקן מנא כלומר ובשבת חייב חטאת ובי"ט סופג את המ' כיון דסתמא מיירי בכל מין הדס אפי' בהדס קשה כנ"ל ליישב הסוגיא ועלה בידינו דמסוגיא דפ' חבית מההיא דטרפא דאסא ומסוגיא דידן דפריך והא מתקן מנא יש סיוע לפסק הרמב"ם בקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו דחייב חטאת כדפי' ודע דבהך דינא דטרפא דאסא דנחלקו בו האמוראים בטעם הדבר פסק הרמב"ם פכ"ג דשבת דין ו' כר' יימר וכתב ה"ה ז"ל דצריך ענין אמאי לא פסק כרב אשי דהוא בתרא ומרן בכסף משנה הליץ בזה י"ש ובב"י סי' שי"ד העתיק מ"ש בכ"מ והוסיף י"ש והנה למה שהליץ בעד הרמב"ם דפסק דלא כרב אשי משום דאתי דלא כהלכתא זה לא אפשר דהא הרמב"ם פוסק פי"א דשבת קוטם קיסם לחצוץ בו שיניו חייב גם מ"ש מרן דרב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דסבירי ליה הכי ק"ל דהרי בפר' כל הכלים דף קכ"ה תנן זמורה שהיא קשורה בטפיח כו' מסיק רב אשי דטעמא דמתניתי' גזירה שמא יקטום וכ"פ הרמב"ם פכ"ג דין ז' אלמא גזירה שמא יקטום הלכתא ומשכחת לה בהדס קשה וזמורה קשה דאי מתקנו בשבת חייב והא דפסק הרמב"ם כר' יימר משום מרזב היינו טעמא משום דלטעמא דמרזב יש חומרא דאפילו יש לו עלים הרבה של הדס קטומים אסור להניח עלה של הדס בחבית משום מרזב אבל לטעמא דרב אשי גזירה שמא יקטום אם יש לו ב' וג' עלים של הדס קטומים יכול ליתן עלה של הדס בחבית ואז ליכא למיחש שמא יקטום כמ"ש הרא"ש וטור סימן שי"ד והרמב"ם פסק כר' יימר משום דמחמיר ודוק:

א"ר אשי כגון שלקטן לאכילה כו' דע דשורש מחלוקת ר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין מתנינן לה בספ"ב דיום טוב דעגלה של קטן אינה נגררת אלא ע"ג כלים ואמרינן בגמרא אבל על גבי קרקע לא מ"ט דקא עביד חריץ ור"י היא כו' ור"ש פליג עליה בברייתא ותני גורר אדם מטה וכו' ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואיכא למידק דלמא ע"כ לא שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין אלא כגון גורר אדם מטה כו' דאפילו מתכוין לעשות חריץ לא מחייב מדאורייתא דנהי דחופר חייב משום תולדה דחורש היינו חופר כדרכו במרא וחצינא אבל חופר כלאחר יד אפי' מתכוין פטור מן התורה ולכך כשאינו מתכוין שרי ר"ש לכתחלה אבל הכא גבי ממעט ענבי ההדס דאם מכוין הוי מתקן מנא וחייב מן התורה משום מכה בפטיש או משום מחשך דלמא אפילו ללקטן לאכילה אסר ר"ש לכתחלה יש לו' דבפ' כירה דף מ"ו ע"ב ס"ד לומר כן ולבסוף דחו זה מדתנן פר' ט' דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו' והא הכא דכי קא מתכוין איכא איסורא דאורייתא ואפילו הכי כי לא מכוין שרי ר"ש והא דמוכרי כסות צ"ל דהוי בענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים כ"כ התוס' פר' במה מדליקין דף כ"ט יע"ש:

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' פירש רש"י שאו' אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות כו' וכ"כ הרמב"ם רפ"א דשבת דפסיק רישיה חייב וז"ל הרי שצריך לראש עוף כו' יע"ש ואיכא למידק היכי אמרינן דמודה ר"ש בפסיק רישיה כגון חותך ראש עוף לשחוק בו הלא כה"ג הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש ועיקר שורש מחלוקת זה דמלאכ' שאינה צריכה מתנינן לה בפ' המצניע דף צ"ג המוציא מת במט' חייב כו' ור"ש פוטר ופרש"י אפי' במת דהויא מלאכה שאינה צריכה כו' י"ש וכ"כ הר"ן שם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א דה' שבת דין ז' יעו"ש דמלאכה שאינה צריכה היא מניעת היזק יע"ש אמנם התוספות שם כתבו נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה קרי כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך וכו' וכן סותר ע"מ לבנות כו' עכ"ל המעיין פרק במה מדליקין דף ל"א ע"ב יראה ברור מתוך מ"ש התוס' דהא דפוטר ר"ש בסותר ע"מ לבנות במקומו ולא מחייב אלא כגון שעל ידי סתירה יש תיקון בבנין אחרון יותר משלא היה בבנין ראשון ולעולם זה לא משכ' לה אלא בפתילה דאם היתה מהובהבת כבר וכבה אותה פחם על הפתילה פטור לר"ש משום דהוי סותר ע"מ לבנות במקומו כלו' שמכבה אותה וחס עליה לחזור להדליקה וכיבוי זה אינו צריך לו והוי מלאכה שאינה צריכה אבל אם הפתילה לא היתה מהובהבת וכבה אותה להדליקה אח"כ מודה ר"ש דחייב משום דע"י סתירה זו דהיינו הכיבוי יש תיקון בבנין אחרון יותר משלא היה בבנין ראשון כלומר דעל ידי כיבוי זה דהובהבה הפתילה כשמדליקן אותה אח"כ תאיר יותר מבראשונה וזהו מעין כביית גחלים לעשות פחמים אבל בסותר כותל ע"מ לבנות מודה ר"ש דחייב אע"ג דבסתירת כותל לא משכחת לה שהסתירה תהיה גורמת שבנין אחרון יהיה יפה מהראשון ושם כתבו התוספת טעם לדבר יע"ש ומ"ש התוס' כאן דלא מחייב ר"ש אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון הם דברים קשים בעיני דנהי ודאי דמשכחת לה דבנין אחרון טוב מן הראשון מכל מקום הסתירה לא גרמה לעשות הבנין השני טוב מן הראשון דהרי אפילו לא היה כותל שם מעולם ובא עתה מחדש לבנות ע"ג קרקע יכול לבנות בנין יפה כזה באופן דסותר לא דמי למכבה דמכבה גורם לעשות ההדלקה השניה יפה מן הא' מה שאין כן סותר והתוס' רוצים לפרש מלאכת סותר דומיא דמכבה ובעיני לא דמו אהדדי וצריך עיון:

כתבו עוד בסוף דבריהם ורש"י דפי' דברצונו לא היתה באה לו כו' קשה מסותר כו' יראה דכונת התוס' להקשות על רש"י דאם איתא דטעמא דר"ש דפוטר במלאכה שא"צ משום דאינו עושה אלא לסלקה מעליו למנוע ההיזק המת שלא יטמאנו והנחש שלא ישכנו א"כ אמאי בסותר ע"מ לבנות כמו בתחלה פטר ר' שמעון והרי התם צריך לעשות מלאכת הסתירה כדי לבנות במקומו ואם זו הוא כונת קושיתם יש להליץ בעד רש"י דסתירה הכותל הוא כמניעת היזק דהוא היה רוצה שלא היה אותו כותל שסותרו שם ואף על גב דסותרו על מנת לבנות במקומו ורוצה הוא באותו בנין שרוצה לבנות מכל מקום הסתירה לא היה רוצה בה וברצונו לא באה לו דאלו לא היה שם אותו כותל ישן טפי הוה ניחא ליה דהיה בונה בלי סתירה וכל זה אני כותב לשיטת התוספת דפרק המצניע דס"ל דסותר על מנת לבנות במקומו פוטר ר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה אמנם כבר כתבתי לעיל דבסותר על מנת לבנות במקומו מחייב ר"ש וכ"כ התוס' פ"ב דשבת דף ל"א ע"ב וטעמא יראה לי דכיון דהסתירה היא הכנה לבנות במקומה לא חשיבא מניעת היזק כהוצאת מת וצד נחש דפטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דשאני התם דאין הוצאת המת וצידת הנחש הכנה למלאכה אחרת אבל סותר ע"מ לבנות כיון דהסתירה היא לעשות הכנה לבנות במקומה חשיבא מצ"ל ולא חשיבא מניעת היזק ודוק:

עוד הקשו על רש"י מקורע בחמתו למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאמרינן פ' האורג דף ק"ה ע"כ דלר"ש פטור משום מלאכה שצ"ל ולפירש"י הי"ל לר"ש לחייב דהרי רוצה הוא באותה מלאכה דקריעה למירמא אימתא אאינשי ביתיה ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא דא"כ מפיס מורסא לעשות פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה לו מורסא מעולם ע"כ הנה דין מפיס מורסא היא משנה פ"ב דעדיות ואמרינן ברי"פ שמנה שרצים דף ק"ז דהך מתני' הויא אליבא דר"ש ולפי' שנינו להוציא ממנה לחה פטור והשתא מקשים התוס' לפירש"י אמאי בקורע בחמתו למירמא אימתא אאנשי ביתיה פטור לר"ש משום דחשיב ליה מלאכה שאצ"ל ובמפיס מורסא לעשות לה פה חייב לר"ש ולעד"נ להליץ בעד רש"י דודאי קורע בחמתו אין טעם הפיטור משום דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא דאם כן בכל המלאכות יהיה פטור מטעם זה כגון אופה פת לאכול יהיה פטור משום דלא היה רוצה שיהיה לו רעב לאפות פת ולאכול וכן לא היה רוצה שיהיה לו מורסא לעשות לה פה אלא טעם הפיטור הוא משום למירמא אימתא אינו מוכרח לקרוע דהרי יכול למירמא אימתא ע"י שיכעוס על אנשי ביתו לחרפם ולקללם ומה שקרע בחמתו לא היה ברצונו דמתוך הכעס אינו שליט ברוחו וקורע בגדיו בחמתו וזה הוי מלאכה שאינה צ"ל דברצונו לא באה לו דהרי היה רוצה למירמא אימתא בלי קריעת בגדים אלא דלא יוכל לשלוט ביצרו שלא לקרוע בגדיו וחשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא בא' לו מלאכת קריעה והוי כהוצאת המת שלא יטמאנו וצד נחש שלא ישכנו דברצונו לא באה לו גוף המלאכה ולא הוי מלאכת מחשבת אבל מפיס מורסא לעשות לה פה נהי דרצונו לא היה שהיה לו מורסא מעיקרא מ"מ עתה שיש לו מורסא מכוין ורוצה לעשות לה פה להכניס אויר ולהוציא ליחה ונמצא דהמלאכה דהיא עשיית הפה הוא עושה אותו ברצונו וכן קורע יריעות שנפל בה דרגא על מנת לתפור אף על גב דרצונו היה שלא יפול דרגא מ"מ השתא דנפל דרגא מכוין ורוצה לקרוע על מנת לתפור ונמצא דהמלאכה דהיא הקריעה הוא עושה אותו ברצונו לתקן בגדו הצריך לו וכל זה הוי מצ"ל מה שאין כן הוצאת מת וצידת נחש דהמלאכה דהיא הוצאת מת וצידת הנחש לא באה ברצונו ועושה אותו לדחות הנזק מעליו והו"ל כאלו עושה מלאכה לאונסו ומטעם זה קורע בחמתו למירמא אימתא פטור משום דאינו עושה ברצונו כמ"ש זה נ"ל להליץ בעד רש"י וראיתי פ"ק דחגיגה דף י' דשם הקשו התוספת על רש"י בענין זה ובסגנון אחר דהכא הקשו על רש"י אמאי סותר על מנת לבנות פטור לר' שמעון ושם הקשה על רש"י אמאי סותר על מנת לבנות חייב לר"ש ויש ליישב דבריהם עפמ"ש לעיל בשם התוס' דפרק במה מדליקין ודוק:

הרי נתבאר המחלוקת שיש בפירוש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה דלפירוש רש"י כל מלאכה שאינו עושה אותה ברצונו אלא לסלק ההיזק מעליו פטור עליה כגון הוצאת המת שלא יטמאנו וצידת נחש שלא ישכנו וכל מלאכה שעושה אותה ברצונו לשום צורך אף על גב דאינו עושה לצורך שהיה במשכן חשיב ליה מלאכה צ"ל וחייב עליה אבל לפירוש ר"י בעל התוספת לא מיקרי מלאכה צריך לומר אלא כשעושה אותה מעין הצורך שהיה במשכן באותה מלאכה אבל כשעושה אותה לצורך אחר שלא היה דכותיה במשכן מיקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה לר"ש:

והמשל בזה במשכן היו צדין החלזון כדי לצבוע בדמו ואם כן הצד נחש לרפואה חייב דמה לי חלזון לצבוע בדמו מה לי צד נחש לרפואה לעשות מבשרו טרייאק"ה אבל צד נחש כדי לשחק בו אינו דומה לצורך שהיה במשכן ולפי' ר"י בעל התוס' פטור דהוי מלאכה שאצ"ל אבל לפירש"י חייב דאע"ג דאינו עושה המלאכה מעין הצורך שהיה במשכן הרי עושה המלאכה של הצידה ברצונו כדי לשחק בנחש וחשיבא מצ"ל ומלאכה שאצ"ל הוי לרש"י ז"ל כגון צד נחש שלא ישכנו דאינו עושה המלאכה לשום צורך אלא לדחות ההיזק מעליו והנה בפ"ב דעדיות תנן הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב והך מתני' קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמרישא משמע שלא ישכנו פטור הא כדי לשחוק בו וכ"ש לרפואה חייב ומסיפא משמע לצורך רפואה חייב הא כדי לשחוק בו וכ"ש כדי שלא ישכנו פטור וצריך לומר דרישא דוקא או סיפא דוקא וזה תלוי לדעתי בפלוגתא דרש"י והתוספת דלרש"י רישא דוקא צד נחש שלא ישכנו פטור הא כדי לשחוק בו חייב ולפי' ר"י סיפא דוקא צד נחש לרפואה חייב דהוי המלאכה מעין צורך שהיה במשכן אבל צד נחש כדי לשחוק בו פטור דאינו מעין צורך מלאכת המשכן כנ"ל ודוק:

והשתא הא דאמרי' בתלמודא בכמה דוכתי מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אם פירו' הוי כגון חותך ראש עוף לקטן לשחוק בו ק' אמאי חייב והלא הוי משאצ"ל דמלאכת הריגה היתה במלאכת המשכן לצורך עולות אלים מאדמים ובשלמא לפרש"י דכל מלאכה שעושה אותה לשום צורך חייב לר"ש ולא פטר אלא מלאכה שבאה לו שלא ברצונו כגון צד נחש שלא ישכנו אבל צד נחש לשחוק בו חייב ניחא הא דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישא דאע"ג דחותך ראש עוף לשחוק בו אפ"ה חייב משום דהרי עושה המלאכה ברצונו לצורך שחוק. אבל לדעת ר"י דלא חשיב מלאכה צ"ל אלא כשעושה אותה לצורך מעין מלאכה שהיה במשכן אם כן אמאי חותך ראש עוף לשחוק בו חייב: ויראה לי לדעת ר"י הכי הוא קושטא דמלתא דחותך ראש עוף לשחוק בו הוי משאצ"ל ופטור לר"ש כיון דלא הוי מלאכת השחיטה וההריגה מעין הצורך שהיה במשכן כגון לצורך העורות ודכותיה בשוחט לאכול הבשר אבל חותך ראש עוף לצורך שחוק לאו מצ"ל היא דהרי אם היה מוצא ראש חתוך או חתיכ' עץ לתת לקטן לשחק בו לא היה חותך ראש עוף זה וצורך שחוק לאו צורך הוא מעין מלאכות שהיו צריכות במשכן הלכך לדעת ר"י יראה לי דחותך ראש עוף לשחוק בו הוא פטור לר"ש משום מלאכה שאינה צריכה ומ"ש בגמרא מודה ר"ש בפסיק רישיה הוא משל ודוגמא דלפי דאמרינן דר"ש מתיר דבר שאינו מתכוין כגון גורר אדם מטה ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ והיינו דוקא במידי דאפשר דיעשה מלאכה או לא אבל במידי דהוי מלאכה מוכרחת מודה ר"ש בפ"ר כלו' מודה ר"ש בדבר שא"א שלא תעשה מלאכה כמו שא"א למי שפסקו ראשו שלא ימות וכן נר' מדברי הסמ"ג ריש ה' שבת לאוין ס"ה שכתב וז"ל צריך ליזהר כשאוכלים בשבת בפרדס ורוחצים ידיהם שלא יפלו מים על העשבים דחייב משום זורע ואע"ג דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר הא אמרי' מודה ר"ש בפסיק רישיה פירו' הא מודה בדבר שא"א שלא תעשה מלאכה כמו שא"א למי שפסקו ראשו שלא ימות כו' עכ"ל הרי דמ"ש פסיק רישיה הוא משל ודוגמא ולעולם חותך ראש עוף לקטן לשחוק בו פטור לדעת ר"י בעל התוספת דהוי משאצ"ל ולא הוי לר"י מצ"ל אלא כשעושה אותה מעין הצורך שהיה במשכן כנ"ל וא"ת לדעת ר"י דמלאכה שא"צ קרי כשעושה המלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר והיינו טעמא דהוציא המת פטור לר"ש משום דא"צ למת ובמשכן היו צריכים לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו א"צ לנחש ובמשכן היו צריכים לתחש וחלזון וכו' מכל מקום תיקשי אמאי פטור הרי צד נחש ומוציא מת עושה גוף המלאכה בהכרח והרי אמרינן דמודה ר"ש בפסיק רישיה כלו' דמודה ר"ש בדבר שאינו מתכוין היכא דנעשית המלאכה בהכרח והרי בהוצאת המת וצידת הנחש הרי נעשית המלאכה של ההוצאה והצידה ומה הפרש יש בין מלאכה שאצ"ל לפסיק רישיה ובשלמא לפרש"י והרמב"ם והר"ן דפי' מלאכה שאינה צריכה הוי כל מידי דעושה המלאכה שלא ברצונו לדחות ההיזק מעל' כגון מוציא מת שלא יטמאנו וצד נחש שלא ישכנו ניחא דכל מידי דעושה המלאכה לשום צורך אע"ג דאינה לצורך כעין צורך המשכן חייב הלכך בדבר שאינו מתכוין ונעשית המלאכה בהכרח מודה ר"ש דחייב דס"ס הרי נעשית המלאכה ולא עשה אותה לדחות היזק מעליו לפי' חייב אבל ר"י בדבר שאינו מתכוין והוא פסיק רישיה אמאי חייב הרי לא עשה אותה לאותו צורך כגון שהיו צריכים לה במשכן ואם טעם החיוב הוא משום דנעשית המלאכה בהכרח א"כ מלאכה שאינה צריכה יהיה חייב דהרי נעשית המלאכה בהכרח ומודה ר"ש בפסיק רישיה באופן דלדעת ר"י ק' טובא מה הפרש יש בין מלאכה שאינה צריכה לפסיק רישיה ויראה לע"ד דמאי דאמרינן מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות היינו דוקא במידי דניחא ליה אי מתרמי שתעשה מלאכה מעין שהית' במשכן ובכה"ג אע"ג דלא נתכוון לעשות המלאכה כיון דניחא ליה אם מתרמי ליה המלאכה מעין שהיתה במשכן הוי מצ"ל אבל במידי דלא אכפת ליה אם מתרמי ליה המלאכה או לא אע"ג דהוי פסיק רישיה ונעשית המלאכה בהכרח פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה באופן דהא דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישי' כלו' מודה ר"ש בדב' שאינו מתכוין היכא דנעשי' המלאכ' בהכרח לאו כלל גמור הוא דמודה ר"ש היכא דנעשית המלאכה בהכרח אלא יש תנאי בדבר דמודה ר"ש בדבר שנעשית המלאכה בהכרח בתנאי דניחא ליה דאתרמי ליה אותה מלאכה שלא במתכוין ובכה"ג חייב משום דאז הוי מלאכה שצ"ל אע"ג דעשאה שלא במתכוין אבל במידי דלא ניחא ליה אי מתרמי ליה אותה מלאכה אע"ג דנעשית המלאכה בהכרח פוטר ר"ש דהוי מלאכה שאצ"ל ומנא אמינא ליה מהא דגרסי' פ' כלל גדול דף ע"ה ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא א' ופרכינן וליחייב נמי משום נטילת נשמה וכו' ופרכי' והא אביי ורבא דאמרי מודה ר"ש בפסיק רישיה שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה יע"ש בתוס' ד"ה טפי ניחא ליה באורך הרי בהדיא דהא דאמרינן מודה ר"ש בפסיק רישיה פי' התוס' דהיינו דוקא במידי דניחא ליה אי מתרמי דאז הוי מצ"ל אבל במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי אע"ג דהמלאכה נעשית בהכרח והוי פסיק רישיה פטר ר"ש משום דהוי מלאכה שא"צ ולפי' הפוצע חלזון אינו חייב משום נטילת נשמה אע"ג דהוי פסיק רישיה משום דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הו"ל מלאכה שאצ"ל וכי מודה ר"ש היינו במידי דניחא ליה אי מתרמי שימות הניצוד: הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' לימא שאני הכא דלא אכפ' שימות החלזון ולכך פטור משום נטילת נשמה דהוי מלאכה שאינה צריכה ותו ק"ל דהך ברייתא דפוצע חלזון ר"י איירי בה ור' יהודה ס"ל מלאכה שאינה צריכה חייב עליה וכיון שכן תקשי לר' יהודה וליחייב נמי משום נטילת נשמה ויראה לי דהך קו' מתרצת חברתה דלכך הוצרכו לשנויי בגמרא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה וכו' לתרץ הקו' גם לר"י כלומר דלר"ש דס"ל מלאכה שא"צ פטור עליה כשהיו מתרצים שאני הכא דלא איכפת לן שימות החלזון היתה הקו' מתורצת לר"ש אמנם לר"י דס"ל מלאכה שא"צ חייב עליה אכתי תקשי וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמנם השתא דתריץ דכמה דאית ביה נשמה טפי וכו' כלו' דמיצר הוא דמת החלזון בכה"ג אפי' ר"י מודה דפטור וכי מחייב ר"י במלאכה שא"צ היינו במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי אבל במידי דלא ניחא ליה אי מתרמי כגון מיתת חלזון אפי' ר"י מודה דפטור כנ"ל ודוק הכלל העולה מכל הנז' דהנה נתבאר יפה דהא דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישיה לאו כלל גמור הוא לדעת ר"י בעל התוס' אלא צריך תנאי אחר דמיירי במידי דניחא ליה אי מתרמי ליה אותה מלאכה אבל במידי דלא אכפת ליה אם מתרמי אותה מלאכה אע"ג דהיא נעשית בהכרח והוי פסיק רישיה פטר ר"ש משום דאז הוי מלאכה שא"צ לגופה ובכן נתיישב יפה מה שמקשי' העולם מה הפרש יש בין מלאכה שא"צ לגופה דפטור לר"ש ובין פסיק רישיה דמודה ר"ש דחייב דגבי פסיק רישיה מיירי במידי דניחא ליה אי מתרמי אותה מלאכה אבל מלאכה שא"צ לגופה אע"ג דהיא נעשית בהכרח מיירי במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי ולכך פטר בה ר"ש זה עלה בידי מתוך דברי התוספת דפרק כלל הגדול דף ע"ה ד"ה טפי ניחא לי ומתוך דברי התוספות פרק המצניע דף צ"ד ד"ה ר"ש:

והרמב"ם פ"א דשבת דין ז' יראה ברור מדבריו דמלאכה שא"צ ר"ל שעושה המלאכה לדחות ההיזק מעליו וזהו כדעת רש"י והר"ן פ' המצניע דף צ"ג דפי' גבי מה ששנינו המוציא המת פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה כלומר דעושה מלאכת הוצאה לסלק היזק הטומאה מעליו ואע"ג דהוי פסיק רישיה דא"א שלא תעשה המלאכה של ההוצאה אפ"ה פטור לר"ש משום דלא ניחא ליה במלאכת ההוצאה ואינו עושה אותה אלא לסלק ההיזק מעליו ומאי דאמרינן בעלמא מודה ר"ש בפסיק רישיה פירש הרמב"ם פ"א דין ו' הרי שצריך לראש עוף וכו' מתוך מ"ש שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד משמע דמיירי דהא מכוין בחתיכת ראש העוף לב' כוונות שיצחוק הקטן בראש העוף ודבר זה קשה בעיני טעמא דהוא מכוין גם להריגת העוף אפי' שלא יכוין כלל אלא לצחוק הקטן בראש העוף ואלו היה לו ראש עוף חתוך לא היה חותך ראש עוף זה ועתה דאין לו חותך ראש עוף זה כדי שיצחוק הקטן ונמצא דלא כיון להריגת העוף כלל אפ"ה כיון דהריגת העוף היא מוכרחת לפי' מודה ר"ש דחייב ולא הוי מלאכה שא"צ דפטור לר"ש דפירש מלאכה שא"צ הוא כשעושה המלאכה לסלק היזק מעליו כמו שהוכחתי מדברי הרמב"ם ורש"י והר"ן ולכן דברי רמב"ם צ"ע במה שהאריך שיכוין גם להריגת העוף:

אמנם רש"י ז"ל הכא בשמעתין כתב מודה ר"ש בפסיק רישיה באו' אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות וכו' ודבריו הם תמוהים בעיני הרבה דאם אינו רוצה שתמות בכה"ג פטור לר"ש כדאיתא פרק כלל גדול ד' ע"א גבי פוצע חלזון דפרכינן דנחייב משום נטילת נשמה דמודה ר"ש בפסיק רישיה ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הרי בהדייא דהיכא דלא ניחא ליה שתמות אע"ג דהוי פסיק רישיה פטור לר"ש וצ"ע ואל יעלה בדעתך לומר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אינו מותר רק לדעת הערוך בערך פסק וכל הפוסקים חולקין עליו ותרצה לתרץ דרש"י אזיל בשיטת כל הפוסקים דחולקים על הערוך דזה ודאי אינו דמה שחלקו על הערוך הוא משום דהערוך ס"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ואהא חלקו עליו דאינו מותר רק אסור מדרבנן כמ"ש בא"ח ס"ס ש"ך אבל לענין חיוב דאורייתא לא אמרינן מודה ר"ש בפסיק רישיה אלא במידי דניחא ליה אי מתרמי לדעת התוס' או במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי לדעת רש"י כדאיתא פרק כלל גדול דף ע"ה אבל במידי דלא ניחא ליה אע"ג דהוא פסיק רישיה בזה לא ימצא שום סברא דחייב מן התורה וכשאמרו בשמעתין והא מודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לענין חיוב מן התורה וא"כ לא הי"ל לרש"י לומר באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת וכו' דאם אינו רוצה שתמות אינו מודה ר"ש דחייב אע"ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ודוק.

הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי ופרש"י ולא צריך להאי וכו' איכא למידק לפרש"י דאין כאן תיקון כלי כיון דאית ליה אחריתי אמאי אצטריך לומר דר"א כר"ש סבר לה כאבוה וכו' והלא אפי' ס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כאן יש להתיר משום דכאן אינו מתקן וראיתי בתוספת דשבת ד' ק"נ ע"א ובתוספת דיומא דף ל"א ע"א דהקשו קושיא זו על פרש"י יעו"ש ואפשר לתרץ ולומר דרש"י סבור דאה"נ דהשתא לפי תירץ זה אין אנו צריכים לומר דסבר לה כאבוה תיקון כלי דאית ליה הושענא אחרת משום דשמא יתקלקל לו ההושענא אחריתי ויצטרך לזו שתיקן ואגלאי מלתא דכלי עבד ור"ש לא חייש להא דשמא לא יצטרך לה ולא הוי פסיק רישיה וליכא תיקון כלי בשעה שממעט ענבי הדס כיון דאית ליה הושענא אחריתי וכ"מ שכתבו התוספת דכתובות דף ו':

תוספת ד"ה מודה ר"ש בפסיק רישיה וא"ת כו' וי"ל דאין מתכוין דהתם כו' עיין בתוספת פרק כלל גדול דף מ"א ע"ב ובפרק אמר להם הממונה דף ל"ד ע"ב יע"ש ודוק: כתב מרן בכ"מ פ"ה מהלכות שבת מצאתי כתוב ההפרש שיש בין פסיק רישיה למלאכה שאצ"ל כו' יע"ש ואני מצאתי הך מלתא בתשובת הר"מ אלשקאר סי' ק"ד י"ש ואיכא למידק אם במלאכה שא"צ שהוא מתכוין לגוף המלאכה פוטר ר"ש כ"ש בפסיק רישיה שאינו מכוין כלל ותו ק"ל המשל שהביא לענין פסיק רישיה דחייב כגון מי שסגר פתח ביתו והיה שם צבי כו' דמשמע דס"ל דבכה"ג חייב הם דברים תמוהים דהרי שנינו בשבת פרק האורג ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו כו' והדמיון של המשנה הוא לגבי ב' וה"ק הא למה זה השני דומה לנועל את ביתו וכו' שהוא פטור ומותר כדאמרינן בגמרא וכ"פ הרמב"ם פ"י דשבת דין כ"ג יע"ש ולקושיא זו יש לתרץ דבריו דה"ר אברהם ס"ל כמ"ש הר"ן פ' האורג דמ"ש במתני' הא למה זה דומה כו' פירוש כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעול אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר כו' יע"ש באורך הרי דהר"ן ס"ל דאם נכנס צבי לבית והבית פתוח והבע"ה רוצה לנעול ביתו לשמרו ואינו מכוין לשמירת הצבי הוא אסור משום דהוי פסיק רישיה וא"כ ה"ר אברהם ס"ל כהר"ן ומ"מ ההפרש ששם הר"א בין פסיק רישיה למלאכה שאצ"ל לא נהירא לי דמ"ט לחייב בפסיק רישיה משום דאינו מכוין למלאכה כל עיקר ויפטור במלאכה שאינה צריכה אע"גב דהא מכוין לגוף המלאכה אלא שאין מכוין לתכליתה והלא הדברים ק"ו כדכתיב ותו ק"ל איך כתב ה"ר אברהם ז"ל דגבי פסיק רישיה אינו מכוין למלאכה כל עיקר והלא חותך ראש עוף לצחק בו הקטן הוי פסיק רישיה כדכתב הרמב"ם שם פ"ה והרי התם הוא מכוין לגוף המלאכה דהיינו הריגת העוף אלא שאינו מכוין לתכליתה להרוג העוף ליטול נשמתו אלא כוונתו לצחוק קטן בראש העוף ומלאכה שא"צ הוי כגון מוציא את המת שלא יטמאנו כדתנן בהמצניע דמלאכת הוצאה שצריכה לגופה הוא כגון מוציא מרא וחצינא לחפור אבל מוציא מת שלא יטמאנו הוי מלאכה שאצ"ל ופטור עליה לר"ש ולפי דברי הר"א תיקשי אמאי חותך ראש עוף לצחק בו הקטן חייב הרי נתכוון לגוף המלאכה אלא שלא כיון לתכליתה וא"כ נימא דיהיה פטור משום דהוי משאצ"ל ומה שיראה לע"ד דההפרש הוא זה דפסיק רישיה הוי דהוא מכוין לעשות המלאכה ברצונו לשום צורך כגון חותך ראש עוף לשחוק בו וכגון ממעט ענבי הדס לאוכלם דאע"ג דלא כיון לתכלית המלאכה כגון ליטול נשמת העוף ולתקן ההדס מ"מ כיון דהמלאכה נעשית בהכרח מודה ר"ש דחייב אבל מלאכה שאצ"ל הוי כגון מוציא המת שלא יטמאנו ופרש"י פ' המצניע דף צ"ג דכל מלאכה שאינה צ"ל אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר"ש עכ"ל וכן כתב הר"ן וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"א אמנם התוספת שם כתבו בשם ר"י דמלאכה שא"צ קרי כשעושה המלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיה במשכן כו' יע"ש ולפי דברי ר"י קשה איך חותך ראש עוף לשחוק בו חייב וכן ממעט ענבי הדס לאכלם חייב משום פסיק רישיה נהי דהמלאכה נעשה מ"מ יהיה פטור כיון דלא כיון לתכלית המלאכה כעין שהיה במשכן ולכאורה הוה נ"ל דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לומר דמודה דאסור מדרבנן למעוטי כשאינו פסיק רישיה ואינו מתכוין כגון גורר אדם מטה דשרי לר"ש מודה ר"ש בפסיק רישיה דאסור מדרבנן אבל מן התורה אע"ג דהוא פסיק רישיה פטור משום דהוי מלאכה שאצ"ל אמנם זה לא יתכן דמשמע בהדיא דמודה ר"ש בפסיק רישיה לחייבו מן התורה כדמוכח פר"א דמילה דף קל"ג ולכן יראה דס"ל לר"י דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה מיירי במידי דניחא ליה אי מתרמי ליה המלאכה שהיתה במשכן ולפיכך חותך ראש לצחוק בו וממעט ענבי הדס לאכלה מיירי דניחא ליה דאתרמי ליה הריגת העוף ותיקון ההדס ובכן הוי מלאכה צריכה לגופה ולכך חייב אבל מוציא מת שלא יטמאנו וצד נחש שלא ישכנו לא איכפת ליה מהוצאת המת וצידת הנחש ולפירושו הוי מלאכה שאצ"ל ולעיל הארכתי בזה בראיות אלא שהוצרכתי לחזור ולכתוב על דברי הכ"מ בדרך קצרה כדי שיבינו אותו התלמידים ודוק:

גמרא ת"ר הותר אגדו בי"ט אוגדו כאגודה של ירק גרסינן כאגודה בכ"ף כמו שנראה מפירש"י שכתב כמו שאוגדין אגודת ירק כו' והרי"ף כתב וז"ל ואי אגיד ליה בי"ט לא אגיד אלא באגודה של ירק כו' וכתב מרן הב"י סי' תרנ"א מדברי הר"ן וז"ל נראה שהרי"ף גורס בבי"ת יע"ש ולעד"נ דאי אפשר לומר שהרי"ף גורס באגודה בבי"ת דאי גריס בבי"ת הברייתא באה להשמיענו באיזה דבר יקשור אותו ולא אתא לאורויי אופן הקשירה איך היא ומדברי הרי"ף משמע בהדיא דהברייתא אתא לאורויי אופן הקשירה איך היא ואמר שתהיה כקשר שאוגדין הירק וכדפי' הרי"ף ששוזר ב' קצוות של הוצא כו' וכן מוכח מדפריך בגמרא ואמאי ליענביה מענב כלומר אמאי דחק עצמו שיעשה הקשר כקשר אגודה של ירק דהוא נקל ויותר מאליו לענביה מענב דהוא קשר יותר חזק ואפשר לומר דהר"ן נמי גריס בכ"ף והדמיון הוא לב' ענינים לענין אופן הקשר כדפי' רש"י וגם לענין שיקשור הלולב בגמי כמו שקושרין אגודה של ירק בגמי והגמי אינו מוקצה לטלטל אותו כיון דחזי למאכל בהמה וכההיא דאמרינן ר"פ ואלו קשרים ר"י הוה אזיל בתריה דר' אבהו כו' א"ל שקול גמי לח דחזיא למאכל בהמה יע"ש ומדברי הרמב"ם פ"י דשבת יראה בהדיא דיכול לעשות קשר ממש מגמי שהוא מאכל בהמה וא"כ ק' אמאי לא התיר הרי"ף שיעשו קשר ממש בהוצא אלא יעשו הקשר כעין קשר אגודת ירק וצ"ע וגם אפשר דהר"ן קאי על דברי הרי"ף דקאמר שוזר ב' קצוות של הוצא דאמאי נקט הוצא והשיב משום דחזי לאכילה ולאו מוקצה הוא אבל שיביא חוט מביתו לאגוד הלולב אפשר דחוט מוקצה הוא לדעת הר"ן אך מרן הב"י ז"ל כתב ונ"ל דחוט או משיחה נמי לאו מוקצה הוא יעו"ש ועיין בהרמב"ם פ"י דין ג' דחבל גרדי מותר לטלטלו ועיין בריב"ש סימן קכ"ב ודוק:

רש"י ולא יקשור ב' הראשים כאחד כו' מ"ש דקשר דעושין בלולב הוא קשר של קיימא אזדה רש"י לטעמיה דפי' באלו קשרים דקשר של קיימא חייבים עליו אף דאינו מעשה אומן אבל הרי"ף שם והרמב"ם ריש פ"י סבירא להו דלא מחייב מן התורה אבל כשהוא קשר של קיימא ומעשה אומן וקשר של לולב אינו מעשה אומן ומכל מקום כיון דהקשר של קיימא אע"ג דאינו מעשה אומן אסור מדרבנן לפיכך אמרו דיאגדנו בי"ט כאגודה של ירק דהיינו קשר שאינו של קיימא דשרי לכתחלה ודוק:

ואמאי ליענביה מענב הא מני ר"י וכו' נראה מסוגיא דידן דאין שום היתר לקשור הלולב בי"ט רק כדין קשירה של אגודת ירק או דרך עניבה אליבא דרבנן דר"י וק"ל דהא תנן פרק אלו קשרים קושרים דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ומפרשינן טעמא משום דבפסיקייא אינו מניחו שם מפני שהוא חשוב ונמצא דאינו קשר של קיימא ושרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"י אם כן הכא נמי בלולב יקשרנו במשיחה ומדברי מרן הב"י סימן תרנ"ה נראה דאינו יכול לקשור הלולב במשיחה רק ע"י עניבה שכן כתב וז"ל ונ"ל דחוט או משיחה נמי לאו מוקצה הוא וקא חזי לענובי מענב עכ"ל ואמאי מאי שנא מהדלי דאמרינן דקושרים דלי במשיחה או באבנט בשבת כמו שכתב הרמב"ם פרק י' והטור סי' שי"ז מתיר לקשור הדלי אפי' בחבל של גרדי משום דאינו מבטלו. ונראה דיש לחלק דגבי דלי על ידי כובד המים חס עליו שלא יחתך המשיחה ולפיכך לא חיישינן שיבטלנו שם ויהיה קשר של קיימא אבל גבי לולב אינו חושש שיחתך המשיחה ומבטלה שם ימים רבים והוי קשר של קיימא ואסור ועיין בהריב"ש סי' קכ"ב ודוק: ובקשתי בהרמב"ם ה' לולב ולא ראיתי שהביא דין זה דבי"ט אוגד הלולב באגודה של ירק ולא ידעתי למה השמיטו וצ"ע:

אי ר"י אגד מעלייתא בעי. לפום ס"ד דמקשה דהך ברייתא היא ר"י וסברא הברייתא דקשר דהוא כאגודת של ירק סגי ליה אבל בלא קשר כלל לא סגי ליה תקשי איך יכול לקושרו בי"ט נהי דמשום איסור קשירה ליכא דהוי קשר שאינו של קיימא כיוון דהוי הקשר כקשר אגודה של ירק מ"מ תקשי ליה איך יכול לקושרו בי"ט הך קשר מעין קשר של אגודת ירק הלא ע"י קשר זה מתקן מנא דבלאו הך קשר לא היה יוצא י"ח דר"י בעי קשירה וכ"כ הר"ן דנראה מדברי הרי"ף דאי הוה ס"ל לולב צריך אגד לא היה יכול לאגדו כיון דבלאו הכי לא מתכשר משום מתקן מנא וכדתנן אין ממעטין ענבי הדס בי"ט י"ל דאה"נ דהיה קשה לו למקשה גם קו' זו אלא חדא מתרתי קשיי נקט וכשתרץ לו התרצן האי תנא ס"ל כר"י בחדא לענין עניבה ופליג עליה בחדא דס"ל דלולב א"צ אגד בזה נתיישבו כל הקושייות וכיוצא בזה כתב מהר"ל ן' חביב דף רל"ד סי' קל"ז בענין מ"ש הריב"ש דמ"ש ביבמות ודלמא צרה הואי ולא הקשו ודלמא גוי הוי ולא הוי מל"ת ש"מ דגוי שאו' איש פ' מת סגי והוי מל"ת. ע"ז כתב הרב דאינה ראיה משום דכיון דבתרוצא דתריץ על קו' ודלמא צרה מתורצת הקו' של ודלמא גוי הוה אין להוכיח הדין ההוא ודוק:

רש"י שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד ואפילו רבנן דפליג עליה דר' יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאגדו כדתניא לעיל פ"ק דסוכה דף י"א לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר ואוקימנא להך ברייתא כרבנן דס"ל דאין צריך אגד אלא משום זה אלי ואנוהו והטור כתב סי' תרנ"א אע"ג דקי"ל לולב א"צ אגד מצוה לאוגדו משום נוי וכיון שאין חובה לאגדו אפילו אגדו במין אחר שפיר דמי ורש"י פי' אף על פי דאין צריך אגד לכתחלה חובה לאגדו וכו' ודברי הטור הללו קשים להולמם דהיאך אפשר דרש"י יאמר דבר זה דחובה לאגדו והלא בברייתא שנינו מצוה לאגדו ומרן הב"י השיג על הטור דאין מדברי רש"י ראיה דהא רש"י מצוה קאמר ולא חובה עכ"ל והו"ל לאקשויי גדולה מזו דברייתא ערוכה היא מצוה לאגדו ולא קתני חובה וצ"ע:

מתני' ערבה גזולה כו' ופרש"י פסולה ללולב דלכם אכולהו קאי יש לדקדק מה בא רש"י ללמדנו. ותו אמאי לעיל ששנינו הדס הגזול והיבש פסול לא פירש כן י"ל דהכא אצטריך לרש"י לפרש כן שלא תאמר דמ"ש ערבה גזולה ויבשה פסולה קאי גם אהושענא דמקדש שהיו זוקפין אותה בצדי המזבח בכל יום כדתנן פרק לולב וערבה ולהושענא דגבולין דנקטינן בהושענא רבא משום מנהג נביאים דבההיא לא פסלה משום גזול וז"ש רש"י פסולה ללולב כלומר אבל לערבה דמקדש ודגבולין שהיא משום מנהג נביאים לא פסלינן לה משום גזול דערבה מידי דלא קפדי אינשי היא דהוא אילן דאין בו לא פירות ולא ריח ומידי דלא קפדי אין כאן גזל ואפי' ללולב היה ראוי להכשירו בערבה גזולה אלא דגזירת הכתוב לפוסלה וז"ש דלכם אכולהו קאי כלומר משום דלכם קאי גם לערבה לפיכך פסולה משא"כ ערבה דמקדש וגבולין שהיא משום מנהג נביאים ועיין בתוס' לקמן דף מ"ג ד"ה והביאו ודוק:

של אשירה ושל עיר הנדחת פסולה. פיר' רש"י דכיון דלשרפה קאי כתותי מכתת שיעורא. יראה לי דבא לרמוז לנו דכיון דטעמא הוי משום דכתותי מכתת שיעורא א"כ גם בהושענא דאנו לוקחים משום מנהג נביאים יש לפסול משום כתותי מכתת שיעורא דלפחות צריך שיהיה בה שיעור עלה א' בבד א' כדאיתא בפ' לולב וערבה דף מ"ד ע"ב יע"ש:

נפרצו עליה לעיל גבי הדס פרש"י דנפרצו ר"ל נשרו עליו כלו' נשרו רוב עליו פסול נשרו מקצת עליו כשר כדתנן הכא גבי ערבה נפרצו עליה פסולה נשרו מקצת עליה כשרה ומאי דשינא התנא דבנשרו רוב עלין קרי ליה נפרצו ובמיעוטן קרי ליה נשרו כתבתי לעיל וכן מצאתי בהרא"ש ז"ל אמנם ק"ל אמאי דינא דנשרו מקצת עליו לא שנאו התנא גבי הדס כמו ששנאו גבי ערבה ומכח קו' זו יראה לי דפי' נפרצו הוי כדפי' התוס' לעיל בר"פ גבי נפרצו עליו דלולב דהיינו שנחלק כל עלה ועלה הכפולים לשנים ועכ"ז יש לפרש נפרצו דהדס וערבה שנחלקו העלין ונסדקו לארכן כמ"ש המגיד גבי נפרצו עלי הערבה לפי' הראב"ד י"ש ודינא דנשרו עליו לא שנאו התנא רק גבי ערבה משום דבערבה שכיח דבנקל נושרים עליה משא"כ בשאר המינין ומידי דשכיחא נקט התנא ומה"ט נמי נקט גבי ערבה כמושה כשרה אע"ג דגבי הדס נמי שייך דין זה אמרו התנא גבי ערבה משום דשכיח טפי דמיד היא נעשית כמושה והר"ן כתב לזה טעם אחר יע"ש:

והצפצפה פסולה. כתב רש"י מין ערבה ועלה שלה עגול. וק"ל דבגמרא אמרינן ת"ר איזו היא צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל אלמא דג' סימנים יש לה ומשמע דאם חסר אחת מהם כשר וכן משמע מתוספ' ד"ה קנה שלה יע"ש אמנם מדברי רש"י דלא נקט אלא סי' א' משמע דס"ל דבסי' אחד דסימני צפצפה פסולה וזה לא אפשר דהרי אשכחן חלפא גילא דדומה למגל וכשרה ותו ק"ל על רש"י ז"ל דאמאי נקט סי' דעלה שלה עגול טפי מסימן אחר דהיינו קנה שלה לבן דהוא סי' הראשון ואפשר דטעמו משום דקתני בברייתא ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל ופירש רש"י משוך ולא עגול כצפצפה וכיון דהך סימן רמוז בקרא כתבו רש"י במתני'

נשרו מקצת עליה כשרה כלומר מיעוט עליה אבל הטור סי' תרמ"ז כתב בשם הרב בעל העיטור דאפילו לא נשתייר אלא עלה אחת בבד אחת כשר. גם בשה"ג דף שמ"ז ע"ב כתב כן בשם ריא"ז וכתב כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דהא תנן נשרו מקצת עליה כשרה ומשמע דוקא מיעוט עליה אבל מחצית עליה ואין צריך לומר רובם פסולה. והראיות שהביא להכשיר לא ידענא להו ואם נאמר דראיתו היא ממה שאמרו לקמן דף מ"ד ע"ב אפילו עלה א' בבד א' סגי. מלתא דפשיטא דזו אינה ראיה דהתם איירי בהושענא שאנו לוקחים ביום הושענא רבה משום מנהג נביאים וזה ברור ולכן דברי העיטו' וריא"ז צ"ע:

רש"י והא דפליג להו במתני' כו' איכא למידק מה קשר יש לקושיא זו בהך מתני' דערבה ואם נאמר דרש"י המתין עד שסיים כל החלוקות זה לא אפשר דאכתי יש בבא אחריתי לקמן מתני' דאתרוג הגזול והיבש פסול ושם הי"ל להקשות קושיתו וי"ל דכיון דדינא דיבש נפקא מהדר דכתיב גבי אתרוג וג' מינין דהיינו לולב והדס וערבה פסלינן להו יבש משום דמקשינן להו לאתרוג א"כ בג' מינין הי"ל לערב ולשנות לולב והדס וערבה יבש פסול והדר ליתני אתרוג לחודיה לרמוז דג' מינין פסול בהו יבש משום דילפי מאתרוג ואמאי פלוג להו מתני' בד' בבי. א"נ נקט רש"י קושיתו גבי ערבה משום דהוא מין האחרון המוזכר בפסוק א"נ כונת קשר הקושיא הוא משום דרש"י בריש' דמתני' פי' ערבה גזולה ויבשה פסולה ללולב דלכם אכולהו קאי ופרישית לעיל דכונתו לרמוז לנו דדוקא ערבה שבלולב פסל ביה גזול דכתיב לכם אבל ערבה דמקדש ודמנהג נביאים בהושענא רבה לא פסיל בה גזול השתא לפי זה נולדה הקושיא אמאי פליג להו בד' בבי כלו' דאי הו"א דערבה גזולה פסולה בערבה שבמקדש ושל מנהג נביאים הו"א דלהכי לא עריב ותני להו בחדא בבא דאי הוה תני לולב והדס וערבה הו"א דאיירי בערבה דלולב ולכך פלוג להו לרמוז דערבה גזולה ויבשה הוי גם לענין ערבה שבמקדש ודמנהג נביאים אבל השתא דפרש"י דאע"ג דתני להו בד' בבי פסולא דערבה לא הוי אלא ללולב השתא ק"ל א"כ אמאי פלוג להו מתני' ודוק ולעד"נ דפליג להו משום דענין יבש אינו שוה בד' מינין כמ"ש הרא"ש ר"פ בשם ראב"ד גם גבי אתרוג כתב שיעור היבשות גבי חזזית דעל חוטמו י"ש ודוק:

ת"ר ערבי נחל הגדלין על הנחל ד"א כו'. א"ל מנ"מ לענין דינא בין מ"ש התנא הא' למ"ש הד"א ולכאורה י"ל דצפצפה איכא בינייהו דלמ"ש התנא הגדלין כו' לא פסלינן צפצפה הגדלה על הנחל ולד"א דאמר עלה שלה משוך כנחל פסלינן צפצפה דעלה שלה עגול ומיהו זה לא יתכן דלדברי התנא הראשונים מכשיר צפצפה דהא תניא לקמן ערבי נחל הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדלה על ההרים וגם מוכח מדברי קבלה דיחזקאל דהיא פסולה ומשמע דאין חולק על זה ולכן יראה דבפירוש גדלות על הנחל יש ב' הבנות דיש לפרש הגדלים על הנחל ר"ל אותם שגדלים ממש על הנחל למעוטי ערבה שגדלה בשדה של בעל ושל הרים ויש לפרש נמי הגדלים על הנחל ר"ל מין שרגיל ליגדל על הנחל דהיינו ערבה שרובה גדילה על הנחל למעוטי צפצפה שרובה גדילה על ההרים אבל של בעל ושל הרים כשרה כיון דהיא מין הגדל על הנחל והנה הך ברייתא קמייתא דתני ערבי נחל הגדלים על הנחל והדר תני ד"א כו' כיון דבמ"ש ד"א בא למעט צפצפה עכ"ל דמ"ש הגדלים על הנחל אין פירושו מן הגדל על הנחל ואפי' של בעל ושל הרים ואתא למעוטי צפצפה דא"כ היינו ד"א אלא הכונה לומר הגדלים על הנחל למעוטי של בעל ושל הרים ולאו לגמרי מעטינהו אלא הכונה דאותם הגדלים על הנחל מצוה בהו ומיהו של בעל כשרה מריבוייא דערבי כדפי' רש"י ז"ל וצפצפ' פסולה מדברי קבלה דכתיב קח על מים רבים צפצפה שמו כדלקמן אמנם לד"א פסולה דצפצפה הוא כתוב בתורה ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה דהיא עגולה ולהך ד"א ערב' של בעל ושל הרים כשרה כמו אותה שגדלה על הנחל ואין בהם שום הפרש אפילו לענין מצוה והיינו דאיכא בין מ"ש הברייתא הראשונה לד"א דללישנא קמא של בעל ושל הרים אינה כשרה אלא בדיעבד ופסולא דצפצפה אינו כתוב בתורה אלא מדברי קבלה ולד"א פסולא דצפצפה כתוב בתורה וערבה של בעל ושל הרים כשרה לכתחלה זה נ"ל בפירוש ברייתא זו לפ"ד רש"י אמנ' הרא"ש ז"ל כ' דגם לישנא קמא דבריית' אתא למעוטי צפצפה דאינה רגילה ליגדל על הנחל ולפ"ד צ"ל דליכא נפקות' בין לישנא קמא לד"א דכו' לישנא אתא למעוטי צפצפה אלא שמשמעות דורשים איכא בינייהו דלישנא קמא מיעט צפצפה משום דאינה רגילה לגדל על הנחל וד"א מיעטה משום דאין עלה שלה משוך כנחל ודוק:

תוכן העניינים

כפות תמרים על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה