כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
פרק לולב הגזול · דף לב.
גמרא א"ר הונא ל"ש אלא נקטם וכו' פי' רש"י נסדקו ראשי העלין משמע דלא הגיע הסדק בשדרה וקשה א"כ מאי פריך מדתניא סדוק פסול לימא סדוק היינו שהגיע הסדק לשדרה ואמאי משני דעביד כהמנק דהוא פסול מתחלת ברייתו והטור סי' תרמ"ה כתב נסדק ראשו כשר כו' ולשון נסדק אינו משמע כך כו' וכתב מרן שם דאינה קו' כלל על רש"י יע"ש ויראה להליץ בעד הטור דודאי לא עלה על דעתו דדברי רש"י אנסדק דרב הונא קאי דאותו נסדק הוא כשר ובודאי דדברי רש"י אמורים על סידוק דברייתא דהוא פסול דפי' רב פפא דעביד כהמנק אלא כונת הטור להשיג על רש"י דמשמעות סדוק הוא כמו נסדק לא שהיה סדוק מתחלת ברייתו דא"כ הוי לי' למימר לולב שגדל סדוק כי היכי דאמר לולב דסליק בחד הוצא דהוא פסול מתחלת ברייתו ומה שכתב מרן ז"ל ולישנא דסדוק מתחלת ברייתו משמע כמו כפוף וכווץ כו' גם זה אינו ראיה דהטור ס"ל דפיסול דכל הנך הוי אע"פ שמתחלת ברייתם היו כשרים אם אח"כ נעשו כפוף ועקום וכווץ פסול דאל"כ הוי ליה למימר למיתני לולב שגדל כפוף כו' ולע"ד יראה דדברי הטור נכונים לענין דינא דאע"גב דתחלת גידולו של לולב היה כשר אם בסוף גידולו נעשה כפוף וכו' פסול ועוד נראה לי דאפי' אחר דנתלש הלולב אם נסדק ונעשה כהמנק או עקום פסול כנ"ל:
והתניא לולב כפוף קווץ כו' הרמב"ם לא הביא דין כפוף וקווץ ולא ידעתי למה וצ"ע והרי"ף והרא"ש וטור סי' תרמ"ה הביאוהו יע"ש ובפי' כפוף כתב רש"י ראשו כפוף כאגמון דומות לאיש גבן וזקן שראשיהם כפופים למטה ומשמע מפי' רש"י דאראש העלין קאמר אע"פ שהשדרה ישרה כפיפת ראש העלין מיקריא כפיפה אבל הטור ס"ס תרמ"ה כתב ואם כפף בראשו פסול ודוקא כששדרתו כפופה כו' והרא"ש בתשו' כלל סי' כ"ד י' כתב וז"ל כפיפת הראש לא מיקרי כפיפה כו' יע"ש מתוך דבריו משמע דכפיפת ראש דמכשיר אותו היינו שראש הלולב בראש העלין קווצים ונצמתים שע"י זה אין העלין נחלקין ותיומתו קיימת כמו שאנו רואים מקצת לולבים שבראש הלולב ראשי עליון קווצים ונצמתים כפופים ראשם כאגמון ומעורבים ומדובקים זה בזה אבל יש מקצת לולבים שאין ראשי עליו קווצים ונצמתים אלא שהם עקומים לפניו או לאחריו או לצדדין בזה יש להסתפק מה ס"ל להרא"ש ומדברי הטור משמע דלא פסל הרא"ש אלא כששדרתו כפופה וצ"ע לדינא עוד יש לשאול לסברת הטור דלא פסל אלא כששדרתו כפופה אם כן היינו עקום ומדברי הברייתא נראה דהם ב' ענינים עקום לחוד וכפוף לחוד ובכפוף דפסול משמע דאין חילק בין לפניו לאחריו ובעקום אמרו לא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו ברייתו הוא ויראה דכפוף הוא בראש השדרה דכל השדרה ישרה וראשה לבד היא כפופה פסול בכל גוונא בין לפניו בין לאחריו ועקום הוא באמצעית השדרה שנעשה דומה למגל כלומר כמו חצי לבנה ובזה יש חילוק דלפניו פסול אבל לאחריו ברייתו הוא וראיתי בתשובת הרדב"ז המודפסות סי' רנ"ט דכתב דפירוש כפוף הוא ראש העלין ולא ראש השדרה וכיון שהוא כפוף לפניו אין זה דרך גדילתו שאין העלין נכפפין אלא לאחוריהם לא לפניהם יע"ש משמע מהדיא מתוך דבריו דהחילוק שאמרו בגמרא לא אמרן אלא לפניו וכו' לאו אעקום לחוד אתמר אלא גם בכפוף יש חילוק זה ומדברי הטור לא משמע הכי וצ"ע לדינא עוד כתב רדב"ז שם ומה הפרש יש בין עקום לכפוף עקום היינו שנתעקם כלפי פניו וחזר ונתיישר עד שנראה כעין חטוטרת אבל כפוף הוא שנשאר כפוף ולא חזר ונתיישר עכ"ל וק"ל דאמרו בברייתא עקום דומה למגל והמגל אינו חוזר ומתיישר בראשו אלא ראש המגל נשאר עקום ולע"ד נראה דכפוף הוא בראש הלולב בראש עליו לפירש המפרשים או בראש השדרה לפירש הטור אבל עקום הוא שנעקם מאמצע שדרתו ונעשה כמגל וכקשת וכחצי גורן עגולה ובזה חלקו דדוקא נעקם לפניו פסול אבל לאחריו ברייתיה הוא ומנעקם לאחריו דהוא ברייתיה שמעינן דפירש נעקם לפניו היינו דנעשה כמגל אף על גב דלא חזר ונתיישר ואם חזר ונתיישר נמי פסול כנ"ל ודוק:
עקום דומה למגל פירש רש"י חדא מלתא היא ויש לשאול מה בא ללמדנו ואפשר דבא ללמדנו שלא תאמר עקום הוא כפשוטו פיסול עקום ודומה למגל הוא פיסול אחר דהיינו דאין הלולב במשך יושרו עגול אלא הוא רחב כצורת סכין או מגל ונמצא דדומה למגל לא נשנה לענין של עקמימות אלא לדמיון שהוא רחב ואינו עגול ודחה רש"י פירש זה דא"כ הוי ליה למימר דומה לסכין מדנקט מגל עכ"ל דהוא פי' דעקום וחדא מלתא היא ודוק:
א"ר לא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו בריית' הוא זו היא גירסתינו וכן העתיק הרי"ף אבל רש"י והר"ן נר' דגרסי להפך שכן כתב רש"י והר"ן לאחריו שנעקם לצד שדרה מלפניו כו' וגירסא זו תמוהים דאנחנו הדרים בא"י שדקלים מצויים בינינו עינינו הרואות דנעקם לאחריו לצד השדרה הוא דרך ברייתו שכן החריות של דקל כפופים לאחוריהם לצד השדרה לא לפניהם וכן מתבאר בהרמב"ם וז"ל היה עקום לפניו שהיה שדר' כגב בעל חטוטרת פסול כו' ומרן הב"י ס"ס תרמ"ה הביא פרש"י והר"ן וכתב וכ"כ הרמב"ם ולא ידעתי איך כתב כן. עוד כתב שם ורי"ו כתב וי"ג בהפך כו' ואפשר שאותם הגורסין כן מפרישי' דפניו הוא צד השדרה ואחריו הוא הצד האחר עכ"ל ופירש זה א"א לאו' בדברי רש"י והר"ן דהרי פירש לאחריו שנעקם לצד שדרה כו' ואפשר היה לומר דרש"י והר"ן סברי ליה דאף על גב דחריות של דקל דרך ברייתם הוא שנכפפין לאחוריהם לצד השדר' מ"מ הלולב בתחלת גידולו שהוא לב התמר הוא בהפך שהוא נכפף ונעקם לצד פניו וכשגדל ביותר ונפרדים ונפרצים עליו אז נהפך ונכפף לצד אחוריו לצד השדרה ונעשה חריות של דקל. באופן דלרש"י והר"ן עקום לפניו דשדרו כגב חטוטרת כשר דזהו דרך ברייתו ולרש"י והר"ן פסול ומשום חילוף הגירסאות הללו ושינוי הפירוש יש לפסול עקום בין לפניו בין לאחריו אמנם אני מבטל דעתי מפני דעת מרן דהסכים כל הגי' לפיר' א' כדעת הר"מ ודוק:
א"ר נחמן לצדדין כלפניו דמי כו' כתב הרי"ף הלכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול וכן כתב הרמב"ם פ"ח דלולב ודע דבס"פ מי שמתו שנינו לענין ק"ש כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות ואמרינן עלה בגמרא ל"ש אלא לאחריו כו' ופסקו הרמב"ם פ' ג' דהלכות ק"ש דצדדים כלאחריו דמי ובד' אמות סגי וכתב שם מרן בשם הר"מ דמשמע ליה דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום יע"ש לעד"ן דהחילוק הוא ברור דהכא גבי לולב עקום לפניו פסול משום דהוא בעל מום דלאו ברייתיה הוא וצדדין יש ספק אם ברייתו בכך או לא הלכך עבדינן לחומרא כמ"ש הרי"ף אבל גבי הרחקת צואה מלפניו טעמא דכמלא עיניו בעינן משום והיה מחניך קדוש ובצדדים כיון דאינו רואה הצואה הוי ליה כלאחריו וזה ברור ודוק:
בעי רב פפא נחלקה התיומת כו' מאי לאו כו' איכא למידק מאי ס"ד דקאמר מאי לאו ה"ה נחלקה דא"כ לישמועינן רבותא בנחלקה וכ"ש בניטלה י"ל דס"ד דניטל' חשיב הדר טפי מנחלק' וכה"ג תי' התוס' ר"פ ד"ה נקטם ראשו יע"ש:
רש"י נחלקה התיומת ב' עלים עליונים אמצעיים כו' דע דבריית עלין של לולב כך היא דמב' צדדין דשדרה גדל שם עלי לולב זה למעלה מזה וכל עלה הוא כפול לב' דבוקין מגבן ובראש השדרה כשהיא כלהו נגמרת יש שם עלה א' כפול לב' בשאר העלין והוא דבוק מגבו דיבוק חזק בעיצומו של עלה ורוב הלולב כל זוג עלה ועלה דבוק מגבו אך זוגי העלין הם נפרדין זה מזה ויש לולבין דאפילו זוגי העלין דבוקין ע"י קליפה אדומה החופף עליהם וכשנושר אותה קליפה אדומה נפרדין זוגי העלין זה מזה אך גב כל עלה הדבוק לשנים הוא נשאר דבוק בדיבוק חזק דדיבוק של הזוגות אינו דיבוק גמור וחזק לדיבוק הגב של שאר עלי לולב דאותו דיבוק הוא חזק בעיצומו של עלה דדיבוק זוגות העלין הוא דיבוק בינוני ע"י קליפה אדומה החופפת עליהם ואני מסתפק בדברי רש"י שכתב נחלקה התיומת ב' עלים עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה כו' באיזה דיבוק מיירי אם מיירי באותם לולבים שיש על ראש השדרה ב' עלים כל עלה כפול לשנים ודבוקים ע"י קליפה אדומה הנז' ונפרדו הזוגות של העלים האלו לזה הוא קורא נחלקה התיומת דנחלקו ב' הזוגות דנמצא זוג א' נפרד מחברו ואע"ג דגב כל עלה מהם הוא דבוק וכפול קרי ליה נחלקה התיומת מפני שנחלקו זוג העלים זה מזה או דלמא רש"י איירי בדיבוק העלה העליון שהוא כפול לב' הדבוק מגבו ככל עלי הלולב שדבוקין מגבן ובעלה העליון הזה הוא דבעי נחלקו התיומת שנסדק העלה הזה מגבה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם ומתוך דברי התוס' דהגוזל קמא מש' לי דהבינו מדברי רש"י דמפרש שנחלק זוג העלין העליונים ואעפ"כ רוב הלולבין הם כשרים לדעת רש"י משום דבעי שיחלק התיומת דהיינו זוג העלין עם ראש השדרה ואז הוא פסול וזה מלתא דלא שכיחא שיחלק ראש השדרה ג"כ משא"כ לפי' הגאונים דנחלקה התיומת הוא שנפרד זוג העלה העליון מחבריו אפי' שלא תפסק השדרה נמצא לפי דבריהם דרוב הלולבים פסולים דרוב הלולבין זוגי העלין נפרדין זה מזה יע"ש ודוק. אך לעד"ן דרש"י מפרש לה בלולב שנחלק עלה העליון הכפול לב' מגבו ובכן אליבא דרש"י רוב הלולבים כשרים דמידי דלא שכיחא הוא שיחלק גם העלה הכפול דהוא דיבוק חזק בעיצמו שלב עלה וכ"כ סמ"ק בשם רש"י הביאו הרב בעל תרומת הדשן סי' צ"ז יע"ש:
תוספות ד"ה נחלקה התיומת לא מיירי כו' איכא למידק היכי ס"ד לפרש פי' זה דהא אמרי' לעיל אמתני' דתנן נקטם ראשו פסול א"ר הונא ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר. ואותו נסדק מיירי שנסדקו ראשי העלין וי"ל בדוחק דהוה ס"ד דר"פ דבעי נחלקה התיומת וריב"ל דפשיט ליה פסול פליגי אדרב הונא ודחו זה משום דבכולהו איתנהו וא"כ לא ימצא לולב כשר אפי' אחד בחמש מאות:
כתבו עוד ובה"ג פי' כו' דברי בה"ג הללו סתומים דאפשר לפרש דבריו דבהוציא העליון מדבר ששם השדרה כלה ונגמרת כדפירש"י אלא דיש חילוק בין רש"י לה"ג דרש"י אינו פוסל אלא שיחלק גב העלה העליון מתחלתו לסופו ותסדק גם ראשה של השדרה עד העלים של מטה ובה"ג פוסל אע"ג דלא נסדקה ראשה של שדרה אלא כיון שנחלק ונסדק גב העלה העליון מתחלתו לסופו פסול והא דמכשרינן לעיל נסדקו היינו שנסדקו ראשי עלין ולא הגיע הסדק מתחלתו לסופו. אמנם א"ל אם זו היא כונת בה"ג דמפרש נחלקה התיומת בעלה העליון מהו זה דסיים בדבריו דהס' של ר"פ הוא אי כנפרצו עליו דמי ופסול או דלמא כשנפרדו עליו דמי וכשר ולכן אפשר לומר דבה"ג מפרש כפי' הרי"ף והרמב"ם דנחלקה התיומת ר"ל דנחלקו רוב הגבין של רוב העלין וכשאמרו נחלקה התיומת אינו תיומת של עלה העליון האמצעי לבד אלא תיומת ברוב העלין קאמר ולפ"ז א"ש מה דסיים בה"ג דהס' הוא אם כנפרצו דמי כו' ודין נפרצו ונפרדו ברוב העלין איירי ומיהו יראה דהתוס' הבינו מדברי בה"ג דבהוצא העליון מדבר כפי' הא' דפרישית דאלו כפירוש השני דפרישית זהו נפרצו עליו דתנן במתני' לדעת התוס' כמ"ש ר"פ ד"ה נפרצו יע"ש:
כתבו התוספת פרק הגוזל קמא דף צ"ו וז"ל נחלקה התיומת מצא ר"י בתשו' הגאונים כו' ע"כ. ויראה לי דפירוש דברי הגאונים הוא בלולבים שהם כלים באמצע בעלה הכפול לשנים כדרך שאר העלין שבלולב והם נקראים הוצי וזה ההוצא העליון האמצעי הוא דבוק בשני הוצין שבצדדיו ע"י קליפה אדומה שיש מצד פניו שהוא מחבר הוצא העליון האמצעי בב' הוצין שבצדדיו וניטלה התיומת הוא שניטלה קליפה זו האדומה וע"י זה נפרדים זוגי העלין זה מזה וע"י זה נחלק ההוצא העליון האמצעי מב' הוצין שבצדדין ומ"ש וכן משמע מתוך ה"ג שרוצים לפרש כן ר"ל דה"ג מפרש נמי שנחלק זוג העלה האמצעי מחביריו לאפוקי שלא נפרש דבה"ג מפרש כפירוש הרי"ף והרמב"ם שנחלקו רוב גבין של רוב עלין של הלולב גם לאפוקי שלא נפרש דבה"ג מפרש דנחלק גב העלה העליון האמצעי הכפול לב' ואמרו דלדברי הגאונים לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאים אותם שיש להם תיומת כזה שיהיה העלה האמצעי הכפול דבוק עם העלים שבשני צדדיו ע"י קליפה אדומה ולא ימצא כזה א' בה' מאות דרוב הלולבין זוגי העלין נפרדים זה מזה דאין להם קליפה אדומה לחבר זוגי העלין וז"א נמצא בארצם של התוספת אבל בא"י ומצרים דשכיחי דקלים אנו רואים שרוב הלולבים שהם בלב הדקל יש להם קליפה אדומה מצד פני הלולב ומחבר הוצי הלולב ונראה הלולב כאלו הוא עץ א' בלי שום פירוד וע"י נענוע הדרך נושרת הקליפה ונפרדים זוגי העלין זה מזה אך גב כל זוג העלה הכפול לב' נשאר קיים ואינו נחלק בנקל ואלו הלולבים שהיה להם מעיקרא קליפה אדומה ואח"כ נשרה לעד"נ דכשרים הם ובארצם של התוס' כיון דאין לולבים גדלים שם אלא שולחים להם מארץ רחוקה ורואים שאין להם קליפה אדומה לחבר זוגי העלין סברי מימר דמתחלת ברייתם לא היה להם תיומת דהיינו הקליפה אדומה ולכן כתבו דלדבריהם לא ימצא לולב כשר כי בטורח נמצא אותם שיש להם תיומת דקליפה אדומה אפי' א' בת"ק ולכך דחקו ואמרו וי"ל שאף לדבריהם כו' ולעד"נ דאין צורך לחלוק זה דהאמת הוא דרוב הלולבין יש להם תיומת דקליפ' אדומה אלא שע"י נדנוד וטלטול של הדרך נושרת מעליהם והללו יר' לע"ד דכשרים הם כוון דהיה להם מתחל' תיומת זה ולא פסלו הגאונים אלא אותם שלא היה להם תיומת בעודם במחובר כנ"ל:
כתבו עוד התוס' ובקו' פירש כו' ע"כ יראה מתוך דבריהם דהם הבינו פרש"י דהוא הולך על פירוש הגאונים ז"ל דהיינו דנחלקו זוגי העלין העליונים זה מזה ע"י שנשרה הקליפה האדומה החופפת עליהם ולעולם דגב כל זוג העלה הכפול הוא דבוק ולא נפרד אלא זוגי העלין העליונים האמצעיים זה מזה ומוסיף רש"י על פירוש הגאונים דס"ל דאינו נפסל משום נחלקה התיומת עד שתסדק ראש השדרה עד העלין שלמטה מהם ונמצא לפרש"י דרוב הלולבים הם כשרים דלא שכיח כ"כ שתסדק גם ראש השדרה עד העלין שלמטה מהן זה כונת התוס' בפרש"י. ולעד"נ דרש"י אינו פוסל בנחלקו זוגי העלין זה מזה אלא רש"י ז"ל מפרש דנחלקה התיומת היינו שנחלק גב העלה האמצעי הכפול ונחלק כ"כ עד שנסדק ראש השדרה עד העלין שלמטה וכ"כ סמ"ק בשם רש"י והביאו ת"ה סי' צ"ז יע"ש:
כתבו ועוד אור"י כו' יראה לי דההפרש דיש בין פי' הגאונים לפירוש הי"מ הוא זה דפי' הגאונים מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בעלה א' הכפול לב' כדרך שאר העלין שבלולב ולפי' הי"מ מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצי. ועוד יש הפרש ביניהם דלפירוש הגאונים נחלק זוג העלה העליון הכפול מהעלין שבצדדיו מראש זוג העלה עד סופו והשדרה לא נחלקה ולפי' הי"מ ראש העלין האמצעיים לא נפרדו אבל בסופו במקום שצומחים מראש השדרה שם נחלקו ונפרדו זה מזה ע"י שנחלק קצת מראש השדרה ודלא כרש"י דמצריך שיחלקו זוגי העלין האמצעיים מלמעלה למטה לגמ' מחמת שנחלקה ראש השדרה הרבה עד שהעלים העליונים בראשם חלוקים ומפוזרים זה מזה ומ"ש התוס' בסוף דבריהם ומיהו אין רוב הלולבים נמצאים בענין זה היינו לומר דהרבה לולבים אינם כלים באמצע בשני הוצים אלא בהוצא לבד וק"ל דבעי בדבר שאין רוב הלולבין נמצאים באותו ענין להיותם כלים באמצע בשני הוצים וניחא להו שאע"פ שרוב לולבים אינם נמצאים בענין זה בעי אי משתכח תיומת כה"ג דכלה הלולב בשני הוצין ונחלקה התיומת מעיקרא בראש השדרה מהו כנ"ל לפרש דברי התוס' ומרן הב"י סי' תרמ"ה הבי' דבור זה ופי' דגם פי' הגאונים שהביאו התוס' מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלין כו' וזה א"א לע"ד דא"כ אמאי לא הקשו התוספת לפי' זה דאין רוב הלולבים נמצאים בענין זה שיהיו כלים באמצע בשני עלין כמו שהקשו לפי' הי"מ אלא ודאי משמע דפירש הגאונים מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בעלה א' הכפול לשנים שנחלק מב' זוגי העלין שבצדדיו כדפרישית. גם במ"ש מרן בפי' האחרון שכתב ר"י בשם י"מ ושם חילוק בין פי' הי"מ לפרש"י דברי מרן בענין זה סתומים הרבה ומה שכתב הוא הנכון לע"ד והמעיין יבחר ודוק ובסמ"ק סי' קצ"ב כתב וז"ל נחלקה התיומת נעשה כמו שניטלה פסול פרש"י שני עלין האמצעיות אע"ג שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי לולב שכל א' וא' כפולה לב' אעפ"כ הוא פסול כיון דשתי העלין האמצעיות חלוקות לפיכך לולבים המצויין בינינו רובם פסולין שרובם אין ב' העלין האמצעיות מחוברות יחד ועוד פי' בקונ' נחלקה התיומת דהיינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלין ונחלק לב' ולפי זה לולבים הנמצאים בינינו רובם כשרים כיון שעלה האמצעי שלם ומיהו יש מקצתם שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ"מ יש להכשירן לפי' הקונ' שפי' נחלקה התיומת היינו דוקא כשנחלקה עד למטה מן העלין עכ"ל הנה הפי' הא' שכתב בשם רש"י כתבו רש"י ז"ל בהגוזל קמא וז"ל תיומת כף תומר האמצעי העליון עכ"ל ופירוש דבריו הוא כפי' הגאונים שכתבו התוס' שם והפי' הב' שכתב הסמ"ק בשם רש"י הוא מ"ש בשמתין. ובתרומת הדשן סימן צ"ז כתב וז"ל יראה דיש לנהוג כפי' א' דרש"י כמ"ש הסמ"ק דעלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלקת לב' זהו נחלקה התיומת כו' וכתב עלה ר"י וא"ז דעל פרש"י אינו סומך הלכה למעשה כו' עכ"ל. ובים שלמה ר"פ הגוזל קמא סי' ב' כתב תשובת ת"ה הנז' וז"ל ותשו' זו לא הבנתי כל עיקר אם לפסוק בא כרש"י ולהקל כל הפי' אחרים חלילה זו לא עלה על דעתו ואם בא לסמוך על רש"י להכשיר היכא שסדוק כרוחב אצבע ויותר ק' דזה לכל כשר כו' עכ"ל ולעד"נ דכונת בעת"ה הוא דאין לחוש לפ' הא' דכתב הסמ"ק דא"כ רוב הלולבים הם פסולים אלא יש לסמוך על פי' הב' שכתב הסמ"ק דלאותו פירש רוב הלולבים הם כשרים והביא ראיה בסוף דבריו שראה א' מהגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין שהיו סדוקין בעלה האמצעית בראשן ברוחב אצבע ויותר אלמא דאותו גדול היה עושה מעשה רב כלשון ב' של רש"י ז"ל דנחלקה התיומת היינו בגוף העלה האמצעי ולא היה חושש אותו גדול לפי' תשובת הגאונים אם נפרדו זוגי העלין העליונים זה מזה גם רומז הת"ה דאין להקל כפי' הרי"ף והרמב"ם דאי פוסלין עד שיחלקו רוב התיומת של רוב העלין אלא יש לסמוך על פרש"י להקל לאפוקי פירש הגאונים דמחמירים ויש לסמוך על פירוש רש"י להחמיר לאפוקי פירש הר"יף והרמב"ם דהם מקילים זה נ"ל ברור בכונת תשובת ת"ה ודוק. ודע דבפי' נטלה התיומת לפי דברי הרי"ף והרמב"ם נחלקו המפרשים דהר"ן מפרש דהיינו שניטל חוט גב של רוב העלין דמתאים אותם והו"ל חסרון וה"ה מפרש דמ"ש הרמב"ם היו עליו א' א' מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול זהו פירוש ניטלה התיומת ומרן בכ"מ ובב"י השיג עליו יע"ש ועיין בערוך ערך חיים דהביא פירש בהא דנחלקה התיומת והפי' הא' שהביא יראה דהוא פירוש הרי"ף והרמב"ם והפירש הב' שכתב בשם רב האיי דבריו סתומים ולא אתברר ליי פירושו לכן לא כתבתיו יע"ש ודוק:
גמרא תניא רי"א משום ר"ש כפות תמרים כו' איכא למידק מאי פריך והלא נפרדו עליו אמר ר"י יכפתנו ואם לא כפתו פסול וחרותא דא"א לכופתו פשיטא דפסול י"ל דקושי' רבינא היא לדעת חכמים דפליגי אר"י דחכמים ס"ל נפרדו עליו כשר אפי' בלא אגד ורי"א יאגדנו מלמעלה ופירש טעמא משום דכתיב כפות תמרים ודריש ר"י לשון כפיתה ואגד משמע דרבנן לא דרשי כפות לשון כפיתה ולכך פריך לרבנן דלא דרשי כפות מלשון כפיתה ממאי דכפות תמרים לולבא הוא אימא חרותא ומשני בעי' כפות וליכא כלומר לעולם רבנן נמי דרשי כפות לשון כפיתה ואגד ומ"מ הם מכשירים בנפרדו עליו משום דראוי לכופתו וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל חרותא אין ראוי לכופתו א"נ י"ל דהקו' היא גם לדעת ר"י וס"ד דחרותא ראוי לאגדו ולכך פריך ואימא חרותא ויאגדנו מלמעלה ומשני בעי' כפות וליכא כלומר וחרותא אינו יכול לאגדו וקשה אמאי לא משני הכא משום דרכיה דרכי נועם כדלקמן בסמוך י"ל דעדיפא מינה משני ודוק:
תוספות ד"ה דרכיה דרכי נועם רבא לא היה שם כו' יראה דהתוספות אזול לטעמייהו דחלקו על רש"י במ"ש לקמן גבי ענף עץ עבות דאמרי' דהוא הדס ופרכינן ואימא הירדוף ומשני רבא משום האמת והש' ופרש"י וזה אינו אמת ולא ש' שהוא עשוי לסם המות ולפי' רש"י א"ש דלא משני הכא גבי ואימא כופרא משום האמת והשם דכופרא אינו עשוי להם לסם המות וליכא טעמא אלא משום דרכיה דרכי נועם אבל לשיטת התוספות דפירש דמ"ש רבא משום האמת והש' היינו משום קוצים ק"ל א"כ אמאי לא תירוץ הכא גבי כופרא משום האמת והש' והוצרכו לדחוק ולומר דרבא לא היה שם וכו' ומיהו ק"ל לשיטת רש"י דרבא יתרץ אקושי' כופרא משום דרכיה אמאי לקושי' הירדוף לא תירץ נמי משום דרכיה דהירדוף יש לו קוצים ושמא יש לומר דקוצים דהירדוף קטנים הם ואינם מזיקים כ"כ כקוצים של כופרא אי נמי יש לומר דרבא רצה לחדש דהירדוף מלבד טעם קוצים פסול משום סם המות מקרא דהאמת והש' ודוק:
תוס' ד"ה כפת כתיב בהאי כ"ע מודו וכו' ואפשר דהטעם הוא משום דפתח קרא בפרי עץ הדר וסמיך ליה כפת תמרים והס' הנאות דהי"ל להתחיל בכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ואח"כ יאמר פרי עץ הדר דלולב ומיניו שנטלין ביד א' והם מצות רבים הו"ל לאקדומי וכן הקדימן התנא גם לענין ברכה אנו אומר' על נטילת לולב ולמה הקדים הכתוב לפרי עץ הדר אלא כדי לסמוך לו כפות תמרים לדרוש סמוכין דכשם דפרי עץ הדר הוא אתרוג א' הכי נמי כפת הוא א' ודרשי' מסורת לכ"ע ושוב ראיתי בתוספת פסחים דף ל"ז ד"ה עוני דכתבו כעין זה ודוק:
פיס' ציני הר הברזל כשירה אמר אביי וכו' יש להתבונן מאי נ"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא י"ל דלקמא הך חלוקה דאמר אביי ל"ש וכו' קבלה היתה בידו וא"א לחלוק עליו אבל לבתרא מ"ש אביי יצא לו כדי לתרץ הברייתא עם המשנה ואם נמצא תי' אחר נוכל לדחות דינו של אביי ודוק: