אור ברסלב
כפות תמרים על סוכה פרק לולב הגזול › דף ל:

כפות תמרים על סוכה· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב

פרק לולב הגזול · דף ל:

דף ל.

גמרא ס"ס כי גזלו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים כו' לפי זה משמע דאם קצץ ישראל ההדס מגן נכרי לדידיה פסול משום גזול ואם מכרו או נתנו לאחר יוצא הישראל השני אפילו בי"ט א' דהרי איכא יאוש ושינוי רשות ביד ישראל הב' ובכן יש לתמוה עמ"ש מרן הב"י סי' תרמ"א וז"ל כתב בא"ח לולב הגזול והגנוב יש פוסלים אותו כל שבעה מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים עכ"ל ומשמע לכאורה דרוצה לחלק דזה שאמרו בגמרא דיש חילוק בין הגזלן לאחר היינו דוקא בי"ט שני אבל בי"ט א' אפי' נתנו הגזלן לאחר אינו יוצא בו וק"ל א"כ אמאי אצטריך לשנויי בגמרא לא צריכא להושענא דאוונכרי לימא הא דא"ר הונא לאוונכרי כי זבניתו אסא וכו' הוי לי"ט א' דלי"ט א' אפי' נתנו אוונכרי ההושענא לאחר לא נפיק: ותו ק"ל מה טעם יש לאסור לאחר בי"ט א' הרי יש יאוש ושינוי רשות ביד ישראל השני ולזה י"ל דנהי דיאוש ושינוי רשות קי"ל דקונה היינו דא"צ להחזיר הגניבה עצמה לבעליה אבל מ"מ צריך ליתן את דמי הגניבה והגזילה לנגזל לדעת קצת פוס' הרמב"ם פ"ה מה' גניבה ועיין בש"ך ח"מ סי' שנ"ג ס"ק ו' דפיר' דמ"ש הרמב"ם ומחזיר הדמים היינו המותר ששוה ממה שנתן כו' יע"ש ואין דבריו מחוורים אלא דעת הרמב"ם הוא דצריך שיחזיר כל דמי הגניבה לנגזל וכ"כ הטח"מ סי' שנ"ז וסי' שס"ח בשם הראב"ד יע"ש וכיון דצריך ליתן דמים לנגזל משום דבאיסורא אתא לידיה אין ראוי שיצא בו בי"ט א' דלא חשיב לכם כיון שאינו פורע הדמים לנגזל והו"ל כשאול אצלו אבל בי"ט ב' יש להכשירו לאחר כיון שקנאו ביאוש ושינוי רשות ואע"ג דאכתי צריך לפרוע דמיו לנגזל מ"מ יוצא בו דלא גרע משאול ולקושיא קמייתא אפשר לומר דהא דכתב א"ח דגזול פסול אפי' נתנו לאחר בי"ט א' היינו כשהראשון גזלו בודאי כגון דישר' א' גזל לולב מחברו ונתנו לישראל אחר בכה"ג דהוא גזל ודאי יש להחמיר שלא יצא בו הישראל הב' אע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות כיון דס"ס צריך שיפרע דמיו לנגזל אבל בעובדא דגמרא דא"ר הונא לאוונכרי כו' אינו גזל ודאי אלא ספק גזל כדפרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוה וכיון דהוי ספק גזל מקנה קני ליה ביאוש ושינוי רשות דאינו חייב להחזיר דמים משום דאעיקרא דדינא אינו יודע ממי נגזל שדה זה להחזיר לו הדמים ודבר זה הא מוכרח דאי לא הא דא"ל רב הונא לאוונכרי לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידייכו מאי אהנייא להו ס"ס הוי צריכים הם לשלם לנגזל דמי האסא אלא ודאי עכ"ל דבספק גזל כה"ג אין לחוש כמה שצריך לשלם לנגזל דמי האסא כנ"ל:

וראיתי בח"מ סי' שנ"ג שכתב מרן הב"י וז"ל כתב הרשב"א בהגוזל בתרא שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני וכו' יעו"ש ואני בעניי אני תמה על תמיהת הרשב"א דבשלמא אם היה סובר הראב"ד דכשיתן הנגזל דמים ללוקח היה חייב להחזירו אז הוה שייך קושיתו דלא קני ליה קנין הגוף אלא כעין משכון אבל הראב"ד סבור דהלוקח קנאו קנין הגוף אלא דצריך הלוקח לתת דמי הגזלה לנגזל כמ"ש הטור סי' שנ"ח ושס"ח בשם הראב"ד ובכה"ג יוצאים בו למצוה כיון שקנאו קנין הגוף ואינו חייב אלא דמים כההיא דאמרי' לקמן גבי סוכה גזולה פעיתא הוא הא אין לה אלא דמי עצים בלבד וכ"כ הריב"ש סי' רע"ג יעו"ש ושוב ראיתי בס' גידולי תרומה דף רפ"ה ע"ג ובס' דורש משפט שרמזו קושייא זו שהקשיתי על הרשב"א בשם מהר"ש ן' חסון ז"ל יעי"ש וצ"ע ועוד יר' לי לתרץ דא"ח ס"ל דרב הונא ס"ל כשמואל דלא חייש למה"ב בי"ט שני אבל בי"ט א' אפי' קנייה ביאוש ושינוי רשות חשיב ליה מצוה הבאה בעבירה כיון דבאיסורא אתא לידיה ומ"ש רב הונא לאוונכרי וכו' דמהני יאוש ושינוי רשות היינו לצורך י"ט ב' אבל בי"ט א' דהיא מצוה דאורייתא אפי' איכא יאוש ושינוי רשות פסול משום מצוה הבאה בעבירה ואין תקנה לי"ט אחד דקשה נכרי יגזוז האסא וימכרנה לאחר ואותו אחר ימכרנה לישראל ואז יוצא בו דלא אתא באיסורא לידיה דלוקח הב' אך ק' אמאי לא לימד רב הונא דין י"ט ב' וצ"ע. ובתשו' הרשד"ם א"ח ס' א' מייתי דברי א"ח ויראה מדבריו דרוצה לפרש דא"ח מיירי בדליכא יאוש אלא שנוי רשות ולפי' בי"ט א' פסול אפי' לאחר משום דליכא יאוש ובי"ט ב' כשר לאחר אע"ג דליכא יאוש יע"ש וגם זה ק' בעיני אמאי כשר לאחר בי"ט ב' הרי ליכא יאוש אלא שינוי רשות וצ"ע:

עוד יר' לי לפרש דברי א"ח באופן יסתלקו מעליו כל הקושיות הנז"ל דלעולם א"ח ס"ל דגזול וגנוב אינו פסול אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל אם מכרו או נתנו לאחר יוצא בו הישר' הב' דיש בידו יאוש ושינוי רשות ויוצא י"ח אפי' בי"ט א' כמו שנר' מפשט הך עובדא דאוונכרי וכוונת א"ח ה"ק לולב הגזול והגנוב יש פוסלים אותו כל ז' כסברת הרי"ף וסיעתו מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו ומ"ש אבל לאחרים כשר בשאר הימים ר"ל אבל לדעת פוסקים אחרים דהיינו הרמב"ם וסיעתו כשר הגזול בשאר הימים אפי' לולב ולגזלן עצמו זה נ"ל אמת בהבנת א"ח ומרן קבע דברי א"ח בש"ע סעיף א' וז"ל ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב כו' יעו"ש ומתוך שינוי העתקתו אני מבין דמרן הבין בדברי א"ח הפי' הא' דס"ד לעיל דפי' מ"ש אבל לאחרים ר"ל אם נתנו לאחרים דאם איתא דפי' אבל לאחרי' שר"ל שאר פוסקים הי"ל להעתיק בתחלה יש מי שאומר דגזול פסול כל ז' ימים לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים אלא ודאי הדבר ברור דהבין מרן דא"ח מחלק דזה החילוק שאמרו בגמרא דגזלן עצמו אינו יוצא אבל אם נתנו לאחר יוצא הוא דוקא בי"ט ב' אבל בי"ט א' אפי' נתנו לאחר פסול ודבר פלא הוא בעיני איך לא ביאר הב"י טעמו דא"ח מ"ש י"ט א' מי"ט ב' כיון דלכאורה הוא הפך סוגיית התלמוד דיאוש ושינוי רשות מקנא קני ליה ומשמע דמהני אפי' לי"ט א' ואע"ג דכבר תירצתי לעיל כיד ה' הטובה עלי מ"מ כל כי האי הוה לן לאודועי הנך שינוייא דתריצנא. ועוד אני תמה למאי הלכתא הזכיר מרן בש"ע ס' זו דא"ח הלא מרן פוסק בסעיף ד' דגזול בשאר ימים כשר כסברת הרמב"ם והיינו ודאי לגזלן עצמו א"כ למה כתב דינו של א"ח בס"ד דמחלק בין גזלן עצמו לאחר בי"ט ב' ועוד אני תמה על הרמב"ם והטור איך לא הביאו הך דינא דיש חילוק בין גזלן עצמו לאם נתנו הגזלן לישראל אחר דישראל הב' יוצא משום דאיכא יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהדיא מסוגייא דאוונכרי וצ"ע:

גמרא וליקנייה בשינוי מעשה וכו' שינוי החוזר לברייתו וכו' איכא למידק מהא דאמרי' שלהי קמא דף קי"ט ע"ב ת"ר אין לוקחים מן הסורק מוכין וכו' מ"ט קנוהו בשינוי וכן פסק הרמב"ם ספ"ו מהלכות גניבה וכתב ה"ה ז"ל וזה לשונו ואף על גב דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי וכו' יעו"ש וכ"כ מור"ם ס"ס שנ"ח וק"ל א"כ מאי משני הכא גבי לולב שינוי החוזר לברייתו הוא הלא בדין דאוונכרי הוא ספק גזל וכדפרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוה וכו' ובכה"ג דהוא ס' גזל מהני שינוי החוזר לברייתו ויראה דיש לחלק דבענין מצוה כגון לולב החמירו דאפילו בספק גזל דלא מהני שינוי החוזר לברייתו מה שאין כן בשאר דברים שאינם לצורך מצוה כגון כד מלא מוכין כיון דהוא ספק גזל מהני שינוי החוזר לברייתו אך קשה מהא דאמרינן פרק איזהו נשך דף ע"ג ע"ב רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא שיתנו לו יין בשעת הבציר והכרמים לא היו ממוכרי היין אלא מהבורחי' מחמת המס של קרקע ופרש"י דנסתפק רבינא אם היין שהיה לוקח מהם היה גזל בידו משום דקרקע אינה נגזלת והרי היא גזל ופירותיה גזל והשיב לו ר' אשי ארעא לטסקא משעבדא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ודבר תימה הוא מה ס' הי"ל לרבינא בזה הלא נשתנית הגזלה ביד מוכרי היין דהם גנבו כרם ובצרוה ועשאוה יין והיו מוכרים לרבינא היין ושינוי קונה בגזלה אפילו לפני יאוש כדתנן בפ' הגוזל קמא וכ"פ הרמב"ם רפ"ב דהלכות גזילה ובח"מ בש"ע סי' שס"ב יעו"ש וגם על ר' אשי קשיא אמאי אצטריך ליה לשנויי ארעא לטסקא משעבדא וכו' ויראה לע"ד דנהי ודאי דמוכרי היין קנו אותו היין בשינוי דהם גנבו כרם ועשאוהו יין מכל מקום כיון דרבינא היה יודע בודאי דאותם כרמים היו גזולים ביד מוכרי היין היה חושש רבינא אם צריך לשלם דמי היין לבעלי הכרמים שברחו כי הא דקי"ל דיאוש ושינוי רשות קונה דא"צ להחזיר הגניבה לבעליה אבל מכל מקום צריך ליתן דמיה לנגזל כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות גניבה וכן כתב הטור סימן שנ"ח ושס"ח בשם הראב"ד יעו"ש. וא"כ מה שפרש"י דנסתפק רבינא אם היין שהוא לוקח מהם היה גזל בידו היינו משום דרבינא לא היה רוצה לפרוע שנית לנגזל לבעל הכרם שברח והיה חושש אם היין בידו הוא גזל כיון דלא היה רוצה לפרוע שנית דמי היין לנגזל ואל תשיבני ממ"ש מרן הב"י ח"מ סימן שנ"ג גבי מ"ש הטור דדעת הרמב"ם הוא דיאוש ושינוי רשות קונה לענין שא"צ להחזיר גוף הגניבה אבל צריך ליתן דמיה ור"י כתב שקנה לגמרי וכתב על זה מרן ז"ל כן נר' שהוא דעת רש"י ממ"ש פ' הגוזל בתרא על משנת המכיר כליו וספריו ביד אחר עכ"ל הרי דלפי דברי מרן הב"י רש"י ס"ל דא"צ הלוקח לפרוע דמים לנגזל ולפ"ז הדרא קו' לדוכתא לרש"י ממה היה מסתפק רבינא משום גזל כיון דקנה היין בשינוי וראיתי בס' גידולי תרומה דף רפ"ה ע"ג דקרא ערער על מרן במ"ש דרש"י ס"ל דא"צ הלוקח לפרוע דמים לנגזל יעו"ש גם בש"ך דח"מ סי' שנ"ג ס"ק ו' העלה דרש"י אינו חולק עם הרמב"ם יעו"ש וכיון שכן עלה בידינו דשפיר פירש רש"י דנסתפק רבינא אם היין היה גזל בידו אע"ג דקנאו בשינוי משום דלא היה בדעתו לפרוע שנית דמי היין לנגזל בעל הכרם הבורח כנ"ל ועיין מ"ש הריב"ש סי' רע"ג ומ"ש הוא הנכון לע"ד:

תוספות ד"ה וקרקע אינה נגזלת כלומר וכו' כדפירש בקו' והדין עמו וכו' איכא למידק אפילו תימא לאחר יאוש מאי נ"מ במ"ש קרקע אינה נגזלת הלא גם המטלטלין אינם נקנים ביאוש דקי"ל יאוש כדי לא קני כמ"ש הרמב"ם רפ"ב דהלכות גזילה ותו למאי אצטריכו לאוכוחי ממקומות אחרים דמ"ש קרקע אינה נגזלת מיירי אפילו דאיכא יאוש הלא בסוגייא דידן מוכח כן בהדיא דאמר לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי רשות בידייכו אלמא דיאוש כדי לא קני. ויראה לכאורה דכונת התוספת הוא להוכיח דאם אחד גזל קרקע מחבירו אף על פי שנתייאשו בעליו ומכר הקרקע לאחר דאיכא יאוש ושינוי רשות אפי' הכי לא מהני זה בקרקע דבשלמא גבי מטלטלין מי שגזל מטלטל ונתייאשו בעליו ושוב מכר הגזלן את המטלטל לאחר נתקיים המקח ביאוש ושינוי רשות אבל קרקע אינה נגזלת ואינה קנוייה לגזלן במה שמכרה לאחר ונאמר דהמכר הוא מכר והגזלן יפרע דמי הקרקע לנגזל אלא לא קנאה הגזלן ולא אהנו מעשיו והמכר אינו כלום באופן דמה שכתב רש"י ז"ל אינה קנויה לגזלן אינו רוצה לומר בעודה עם הגזלן אלא רוצה לומר אינה קנויה לגזלן אפי' אם מכרה לאחר דמכירתו אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה עומדת לעולם ואשמועי' רש"י ז"ל דקרקע אינה נגזלת אפילו מכרה אחר יאוש ואהא הוא דשקלו וטרו התוספות דהדין עם פירש"י דאי יאוש עם שינוי רשות מועיל לקרקע מאי נפקא מינה במאי דאין קרקע נגזלת אם קודם יאוש מכר הגזלן שדה שגזל אפילו היתה הקרקע נגזלת כמטלטלין לא קני ואין המכר מכר ואם הגזלן מכר שדה שגזל אחר יאוש הרי אמרת דקונה בגזלן ביאוש כלומר דנתקיים המכר שמכר שדה גזולה אחר יאוש אלא ודאי על כרחך לומר כפירוש רש"י דקרקע אינה קנויה לגזלן אפילו מכרה אחר יאוש אין במעשיו כלום זה נ"ל בכונת התוספות וקרוב לזה כתב בחדושי הלכות יע"ש:

כתבו עוד וכן מוכיח בשמעתין כו' ק"ק מאי ראיה מייתו מהתם נהי דעל כרחך לומר דמיירי לאחר יאוש מכל מקום התם הוי יאוש כדי לגזלן דתקף את חברו והוציאו מסוכתו ונכנס הגזלן בה ולא קנאה ביאוש ולפיכך יוצא בה דהוה ליה כסוכה שאולה אבל אם מכר הגזלן הסוכה לאחר לעולם אימא לך דקנאה כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות י"ל דכונת התוספות בראיה זו הוא חצי ראיה להוכיח דמ"ש קרקע אינה נגזלת לא מיירי לפני יאוש ובזה הוכיחו שפיר האי לפני יאוש אפילו מטלטלין אינם נגזלין אלא על כרחך לומר לאחר יאוש ואף על גב דאכתי אין להוכיח מהתם דמכר סוכת קרקע הגזולה אחר יאוש אם גם בכי האי גוונא אמרי' קרקע אינה נגזלת מכל מקום נקוט מהא פלגא דמ"ש קרקע אינה נגזלת אינו רוצה לומר לפני יאוש ושוב כתבו התוספות ומיהו אין משם ראיה כו' כלומר דאין משם אפילו חצי ראיה דלעולם אימא לך מ"ש קרקע אינה נגזלת הוא לפני יאוש ואם היתה סוכה מטלט' אינו יוצא בה לפני יאוש דהויא לה סוכה גזולה ולא חשיבא שאולה דמטלטלין הנגזלים לאו ברשות בעלים קיימו אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת וקרקע אינה נגזלת לפני יאוש והויא לה סוכה שאולה דכשרה ודוק

כתבו עוד ויש לדקדק כו'. איכא למידק טובא דהנה יראה דכוונת התוספות בדבור זה הוא להוכיח דמה שאמרו קרקע אינה נגזלת הוי אפי' מכרה הגזלן לאחר יאוש אע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות כפי' רשב"ם בפ' חזקת הבתים וזו דעת הרמב"ם ז"ל סוף פ"ח מהלכות גזילה וטור ח"מ סי' ל"ז וסי' שע"א לאפוקי סברת ר' יוחנן שכתבו התוספות בפרק חזקת הבתים דף מ"ד ע"א והרא"ש ז"ל שם דסבירי ליה דיאוש ושינוי רשות מהני בקרקע והביא דבריהם מרן הבית יוסף ז"ל סימן ל"ז סעיף י"א יעוין שם. וכיון שכן מהו זה שאמרו התוספות וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני וכו' דמאי קושיא וסתירה יש לדין שאמרו דיאוש ושינוי רשות לא מהני בקרקע סוף סוף הדין דין אמת דיאוש ושינוי רשות לא מהני בין יהיה מטעם דיאוש לא מהני בקרקע בין יהיה מטעם דשינוי רשות לא שייך בקרקע סוף סוף הדין יוצא דמי שגזל קרקע ומכרה לאחר יאוש חוזרת לבעליה אף על גב דאיכא יאוש ושינוי רשות:

ויראה לי דכונת התוספות ז"ל הוא לברר דין דאין יאוש לקרקע כגון מי שהיה במדינה זו והיה לו כאן קרקע ונמלך והלך לעיר אחרת והניח הקרקע בעיר שיצא משם ולא ירד שום אדם באותו קרקע עד אחר ששמעו שנתייאשו ממנו בעליו ובכי האי גוונא אי אמרינן דיאוש מהני בקרקע כמו אבידה במטלטלין דאם נפל זוז מכיסו ונתייאש ממנו הרי היא של מוצאה כמו כן בקרקע אם נתייאשו בעליו ממנו ובא אדם אחד והחזיק בה הרי היא שלו כזוכה בה מן ההפקר ואם אמרינן דיאוש לא דמי להפקר ויאוש לא מהני בקרקע אפילו ירדו בה אחר יאוש לא זכו בה דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת וסוברים התוספו' דרש"י רמז דין זה במ"ש וקרקע אינה נגזלת כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דיש לדקדק מהו זש"א בשום יאוש היל"ל אינה קנויה לגזלן ביאוש אלא כונתו לומר בשום יאוש בין שירד בה לפני יאוש ואח"כ נתייאשו בעליה בין שירד בה אחר שנתיאשו בעליה אין יאוש מועיל לקרקע וזה שירד בה אפילו אחר יאוש גזלן איקרי דקרקע לא מהני בה יאוש זה הבינו התוספת בפרש"י ואהא שקלו וטרו ואמרו דהדין עם פרש"י דאי יאוש מועיל לקרקע כלו' במי שנתייאש מקרקעותיו ושוב ירדו בהם אחרים אם נאמר דזכו בהם מכח דנתייאשו בעליה והו"ל כזוכים מן ההפק' מאי נ"מ במאי דאמרינן קרקע אינה נגזלת אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני ואם לאחר יאוש הרי קונה אותה ביאוש לחוד דהא ירד בה אחר יאוש והרי הוא כזוכה מההפקר ודקדקו התוספת דאין יאוש לקרקע מההיא דחזקת הבתים כלומר דאם אדם הלך מהעיר ונתייאש מקרקעותיו וירדו בהם אחרים אחר יאוש דלא זכו בהם ורצו לדקדק דין זה מהא דאמרינן דאינו יכול להעיד הנגזל ללוקח משום דנוגע בעדות הוא דלמחר רוצה הנגזל להוציא השדה מיד הלוקח דלא מהני בה יאוש ושינוי רשות אלמא מוכח מהתם דיאוש לא מהני בקרקע ואהא הרגישו התוספת ואמרו וכ"ת משום דקא סבר וכו' דלפי' זה דפרישית בתוס' הרגישו התוס' בעצם לסתור דינם דלעולם אימא דמי שהלך מהעיר ונתייאש מקרקעותיו והוחזקו בהם אחרים זכה בהם כזוכה מן ההפקר כיון שירדו בהיתר אחר יאוש וההיא דחזקת הבתים דלא מהני בה יאוש ושינוי רשות ללוקח היינו משום ריעותא דשינוי רשות דבקרקע לא שייך שינוי רשות ויאוש כדי לא קני בגזל בין בקרקע בין במטלטלין אבל יאוש בקרקע שלא נגזל לעולם אימא לך דמהני כמו דמהני יאוש באבידת מטלטלין ודחו התוספת האי וכי תימא וכו' ואמרו דאי אפשר לומר דטעמא דההיא דחזקת הבתים הוי משום דיאוש כדי לא קני בגזל אלא בעודה ביד הגזלן משום דבאיסורא אתא לידיה אבל ביד הלוקח דלא עביד איסורא אמאי לא יקנה ביאוש כדי כיון דיאוש מהני בקרקע שלא נגזלה אלא ודאי עכ"ל דיאוש לא מהני בקרקע לעולם ולפיכך מי שהלך מהעיר ונתייאש מקרקעותיו וירדו בהם אחרים אחר יאוש לא קנו דיאוש לא מהני בקרקע, זה נראה לי נכון בדעת התוספות ודוק:

כתבו עוד התוס' ובירושלמי דכלאים ספ"ז כו' ומיהו יש לישב כו' איכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה והלא התי' הוא פשוט דההיא דירוש' הוא מדרבנן בעלמא לאסור הכלאים שזרע האנס דאע"ג דנתייאש בעל הכרם מכרמו כיון דלא נשתק' שם הבעל מן הכרם לא חשיב כרם דאנס ולפיכך אין אסורים הכלאים שזרע האנס ד"ת אלא מד"ס ולכאורה י"ל דהתוס' ס"ד דכשתירצו בירושלמי יש יאוש לקרקע ר"ל דחכמים תקנו דיש יאוש לקרקע לכל מילי ולאו דוקא לאסור הכלאים שזרע האנס אלא לכל העניני' יש יאוש לקרקע מדרבנן וזה דעת התוס' בפרק חזקת הבתים דף מ"ד ד"ה דוקא מכר וכן דעת הרא"ש שם בפסקיו לאפוקי פירוש זה באו התוספות לפרש דכד משני יש יאוש לקרקע מדרבנן אינו לכל מילי אלא לאסור כלאי הכרם שזרע האנס מדרבנן והיינו דוקא בנתייאשו ולא נשתקעו שם הבעלים מן הכרם אבל אם נשתקעו ה"ל בכרם של אנס ונאסרו כלאי הכרם שזרע האנס ד"ת וק"ק כיון דיאוש לא מהני בקרקע ד"ת כי נשתקעו שם בעלים מן הכרם מאי הוי ואמאי אסורים כלאי הכרם שזרע האנס דבר תורה וכי בשביל דנשתקע שם בעלים מן הכרם שקוע השם הוי קנין י"ל דמן הדין היה ראוי לומר דיש יאוש לקרקע אלא דהכתוב לימד לנו דקרקע אינה נגזלת ואין יאוש לקרקע ואפי' שאו' בפיו שמתייאש אנן סהדי דאינו מתייאש לגמרי כיון דנקרא שמו עליה אבל כשנשתקע שם בעליה מעליה זה מורה דנתייאש לגמרי ועשאה הפקר ואף על גב דהוא אומר בפיו דלא נתייאש אנן סהדי דנתייאש לגמרי והפקירה ונעשה כצווח על ספינתו שאבדה בים זה נ"ל טעמו של דבר. אמנם הנכון אצלי דהתוס' ס"ד דפי' הירושלמי כפי' הב' שכתבו לקמן ועוד יש לפרש בענין אחר כו' ולפי אותו פירוש משמע בהדיא דיאוש מועיל לקרקע מן התורה דהרי אמרו דאם נתייאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורים מד"ס משמע דד"ת אינם אסורים אף על גב דקיימו הבעלים הכלאים לאחר שהלך האנס משום דכרם זה לא חשיב של בעלים לאסור הכלאים מחמת שלא עקרום כיון דנתייאשו זה ימים הבעלים מכרם זה ולפיכך יצא הדין דיש יאוש לקרקע דבר תורה ודחו פירוש זה ופירוש דהירושלמי מיירי שהכרם ביד האנס ובזה הוא דאמרינן נתייאשו ולא נשתקעו אסורים הכלאים מד"ס דחכמים הוא דאמרו דיש יאוש לקרקע להחמיר לאסור כלאי הכרם שזרע האנס והנה התוס' כתבו לקמן על פי' הב' ואיכא פירכי טובא ללשון זה וראשון עיקר ולא ביארו לנו הפירכות, ונראה לי דהקושיות שיש על פי' ב' הם אי מ"ש בירושלמי נשתקעו הבעלים ולא נתייאשו אסורים ד"ת מיירי שהלך האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים והבעלים קיימו הכלאים פשיטא דאותם כלאים אסורים ד"ת דהא הבעלים קיימו אותם אחר שהלך האנס ותו אם הבעלים הם המקיימים הכלאים שחזרו והחזיקו בכרם שלהם הרי לא נשתקע שם בעליה מן הכרם וה"ק נשתקעו ולא נתייאשו וכ"ת נשתקעו שם בעלים ר"ל קודם שהלך האנס הא טעמא דאיסור כלאים הוא משום מה שקיימו הבעלים הכלאים אחר שהלך האנס ובאותו זמן חזרו הבעלים לאיתנ' וקראו בשמותם עלי אדמות. ותו קשה דבסיפא נתייאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורי' מד"ס אם מיירי שהלך האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים והבעלים חזרו והחזיקו בכרמיהם וקיימו את הכלאים אמאי לא נאסרו הכלאים ד"ת הרי חזרו והחזיקו בכרם שלהם והבעלים הם שקיימו הכלאים וכ"ת כיון דנתייאשו הבעלים יאוש קונה בקרקע ונמצא דהכרם הוא של אנס חזקה שחזרו והחזיקו הבעלים בכרם לא מהניא להחשיב להם דהכרם שלהם ולפי' אותם כלאים אינם אסורים ד"ת אלא מד"ס הא מ"מ תקשי דיהיו אסורים ד"ת מכח האנס שזרעה והאנס זכה בכרם מכח יאוש הבעלים וזרע כלאים בכרם וכי הלך האנס מאי הוי ס"ס הנך כלאים הוא זרעם מדעתו והכרם הוא שלו מכח יאוש בעלים ואמאי לא הוו אותם כלאים ד"ת אלא כלאים מד"ס לכן מכח קושית אלו דחו התוספות פירש הב' דמשמע לפי אותו פי' דיש יאוש לקרקע ד"ת ופי' דמיירי שהאנס הוא בתוך הכרם ובזה הוא דמחלק הירו' דנשתקעו הבעלים ולא נתייאשו אסורים ד"ת נתייאשו ולא נשתקעו אסורים מד"ס משום דאין יאוש לקרקע ד"ת אלא מדרבנן לאסור כלאי הכרם שזרע האנס ודוק:

כתבו עוד ובמס' ערלה פ"ק תניא בירושלמי להבין זה צריך להעתיק לשון הירו' וז"ל תניא רשב"א אומר בשם ר"י הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור הנוטע לרבים חייב בר"ה פטור הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו בר"ה פטור בשגזל קרקע ויש קרקע נגזלת א"ר אילא אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע עכ"ל וה"פ מאי דקתני רישא דברייתא הנוטע לרבים חייב ר"ל דנטע בירושלים וסובר דנתחלקה לשבטים והוי כנוטע בתוך שלו ומאי דקתני סיפא הנוטע לרבים חייב בר"ה פטור מפרש הירושלמי דמיירי בנוטע לתוך שלו לצורך רבים גם מפרש הירושלמי במ"ש סיפא בר"ה פטור מיירי בשגזל קרקע ונראה דלא רצה לפרש דמה שאמרה הברייתא בר"ה פטור ר"ל שזרע לצורך רבים באם הדרך לכל עובר כדי שלא תסתור הברייתא למתני' דמתני' דקתני הנוטע ברשות הרבים חייב וברייתא קתני הנוטע בר"ה פטור ומש"ה מפרש דמתני' איירי בזורע לצורך רבים באם הדרך לכל עובר וברייתא מיירי בשגזל קרקע של רבים וזרעה לצורך עצמו ואהא פריך ויש קרקע נגזלת ומשני זהו פי' הירושלמי ועתה אומרים התוס' דירושלמי זה כולו תמוה דהיאך פירש דמ"ש הברייתא נוטע בר"ה פטור מיירי כשגזל קרקע והלא זהו המשנה דקתני התם הגזלן שנטע חייב. ואיכא למידק אמאי לא תקשי להו דמתני' קתני בר"ה חייב וברייתא קתני בר"ה פטור ובס' חדושי הלכות נתקשה בזה יע"ש ולפי מה דפירשתי ל"ק מידי דמעיקרא מה שדחק הירושלמי לפרש דמ"ש הברייתא בר"ה פטור ר"ל בשגזל קרקע הוא כדי שלא יסתור המשנה דקתני נוטע בר"ה חייב ולזה פרכי התוס' דס"ס הירושלמי לא תיקן כלום דהא יש סתירה אחרת דמתני' קתני הגזלן שנטע חייב ועוד הקשו ותו מאי קא פריך וכו' ועוד דמדמי נטע בר"ה לגזל קרקע כו' וכתבו בסוף דבריהם ואם מתקנה הוא דיש יאוש צריך לאוקמוה כשנשתקעו שם הבעלים כצריך לומר וכן הנוסחא בדברי הר"ש שהעתיק דבור זה פ"ז דכלאים יע"ש והכונה דאם מתקנה שטעות נפל בהך ברייתא פטור במקום חייב וצריכה תיקון דצ"ל בר"ה חייב בגזל קרקע כו' דהשתא בתיקון זה יתיישבו כל הקושיות חוץ מזו בר"ה מאן מתייאש אבל כיון דע"כ לפי הטעות דקתני בה פטור הא דיש יאוש צריך לאוקמוה כשנשתקעו שם בעלים דהוי אף מדאורייתא יאוש אף להקל לענין ערלה כמ"ש התוספות לעיל דבנשתקעו שם בעלים הוי יאוש מן התורה לעשות כלאי הכרם ד"ת א"כ השתא נמי הוי שפיר דומיא דשייך בו הך יאוש כגון דגזל קרקע מד' וה' בני אדם שותפין דשייך בו יאוש דנשתקעו שם בעלים ממנו כ"כ בס' חדושי הלכות עם תוספת ביאור משלי ועיין בב"י י"ד ס"ס רצ"ד יע"ש וראיתי בס' שדה יהושע פ"ק דערלה דף ק"ט ע"ג דפירש מה שפירש לתרץ תמיהות התוספות על הירושלמי ואין פי' מחוור בדברי הירושלמי מכמה אנפי ומ"ש לעיל דברי הירושלמי הוא הנכון:

ולענין הלכה בענין אם יש יאוש לקרקע הנה מתבאר מתוך דברי התוס' דאין יאוש לקרקע וכ"פ הרמב"ם ספ"ח מגזילה וטח"מ סי' ל"ז וסי' שע"א וק"ל על הטור סי' רל"ו שכתב בא בעקיפין עליו ולקחה ממנו ומכרה לאחר כו' אוודאי נתייאש כו' דקשה איך אפשר לומר כן הלא פסק סי' ל"ז ושע"א דקרקע אינה נגזלת ואין יאוש לקרקע אמנם בדברי הרמב"ם ל"ק שכתב ריש פ"י מגזילה בעל זרוע שאינס נכסי כו' יע"ש הרי דלדברי הרמב"ם אין כאן קוש' דהרמב"ם מיירי היכא דבא מחמת חוב או טענה ובעל הקרקע מכחישו דהא אמר הרמב"ם דאם יש שופטים בארץ שיכול לכוף אינם יכולים להוציא מיד הלוקח משום דהלוקח בא בטענה אם גזלן הוא למה לא תבעת אלא ודאי דהאמת ומשמע מהכא דאם לאבא עליו בטענת חוב אלא בעקיפין וגזלנותא ס"ל להרמב"ם דמוציאין מיד הלוקח אפי' היו שופטים בארץ דיאוש לא מהני בקרקע אבל בדברי הטור דפסק הדין דאפי' ידעינן דהאמת הוא דהנכרי בא בעקיפין וגזלנותא ומעולם לא טען שום טענת חוב אלא עקיפין וגזלנותא דאפ"ה אם יש שופטים בארץ לא יוציאנה מיד הלוקח משום דודאי נתייאשו בעליה קשה דמה מועיל יאוש הלא הטור גופיה פסק דאין יאוש לקרקע. איברא דלשון הגמרא בהנזקין דף נ"ח ע"ב דאמרו אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזל אימא אחולי אחיל מודה כלשון הטור דלישנא דאחולי אחיל משמעותו מחילה ויאוש אלמא דיאוש מהני לקרקע. וראיתי במהרש"ך ח"ג סי' ך' והרשד"ם ח"מ סי' רע"ה הביא שם קושית זו והרשד"ם תירץ דמ"ש אין יאוש לקרקע מיירי בגזלן משום דמקוה ממנו שיחזור בתשובה ומ"ש דיש יאוש מיירי באנס וגזלן והאריך ליפות חילוק זה ומתוך דברי מור"ם סי' שע"א נראה לי דרוצה לרמוז חילוק זה. ולע"ד נראה דליתא לחילוק זה דהא סוגיא דידן דא"ר הונא דאין יאוש לקרקע מיירי בגזלן דקאמר קרקע אינה נגזלת ודוחק לומר דמיירי דאין שופטים בארץ דהא תלי טעמא משום דאין יאוש לקרקע ותו אמאי חלק ר"י בעל התוספות בפרק חזקת הבתים דף מ"ד על פי' רשב"ם דפי' דאין יאוש לקרקע ור"י אמר דיש יאוש מכח הירושלמי ומכח סוגיא דסקריקון לימא הא דירושלמי וסוגיא דסקריקון דמוכחי דיש יאוש מיירי בגזלן והא דחזקת הבתים דמוכח דאין יאוש מיירי בגזלן אלא ודאי משמע דאין חילוק בין גזלן לגזלן גם אין לתרץ דמ"ש הטור דאין יאוש מועיל לקרקע מיירי דאין שופטים בארץ דהא דינא דכתב הטור דאין יאוש מועיל לקרקע בסי' ל"ז דהוא לקוח מדברי רשב"ם פרק חזקת הבתים מיירי כשיש שופטים בארץ דמיירי דרוצה הנגזל להעיד בפני ב"ד ללוקח ואמרו דלא יעיד משום דנוגע בעדות הוא דרוצה למחר להוציא הקרקע מהלוקח דיאוש ושינוי רשות לא מהני בקרקע אלמא דכשיש ב"ד גם שופטים בארץ עסקינן. ומה שנ"ל לתרץ הוא דמ"ש הטור סי' רל"ו ובא בעקיפין כו' ר"ל בטענות חובות של ערמות ועקיפין והוא סותר טענותיו וגבר ולקח השדה מידו בחזקה ומכרה לאחר אם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאו מידו בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש מהטענות שהיה משיב לו לסתור טענותיו ואמרינן דיהיב אדעתיה דהאמת עמו ולפיכך לא תבעו לדין ודייקא נמי דרך זה מדקאמר בא בעקיפין דאל"כ אלא סובר הטור בסי' רל"ו דיש יאוש לקרקע היל"ל בא עליה בגזלנותא כו' אם יש שופטים בארץ אז ודאי נתייאש אלא ודאי מדלא קאמר אלא בא בעקיפין משמע דביורד לגזלנות אין יאוש לקרקע ועיין בסמ"ע סי' רל"ו ס"ק כ"ג במה שחלק על הלבוש ומתוך דברי נתבאר דדברי הלבוש הם נכונים ליישב דברי הטור שלא יסתרו דבריו אהדדי ודוק:

עוד נתבאר בדברי התוספת דשמעתין דאע"ג דאין יאוש לקרקע אם נשתקעו שם בעליה יש יאוש לקרקע ד"ת וקני לה האנס הגזלן כמו שהוכיחו מהירושלמי דספ"ז דכלאים נשתקעו ולא נתייאשו אסורים ד"ת וק"ל איך הרמב"ם ספ"ח מגזילה והטור סי' שע"א סתמו וכתבו דיאוש ושינוי רשות לא מהני בקרקע דקרקע אינה נגזלת הו"ל לחלק ולומר בד"א שלא נשתקעו שם בעליה אבל נשתקעו שם בעליה אין מוציאין הקרקע מיד הלוקח מהגזלן. ואפשר היה לומר דהטעם דלא חילקו חילוק זה משום דס"ל דלית הלכתא כירושלמי דאומר דנשתקעו שם בעליה מהני כדמוכח מסוגיא דידן דא"ל רב הונא כי זבניתו אסא לא תגזזו אתון וכו' משום דשמא אותו קרקע מישראל הוה ואם איתא דבנשתקעו מהני ליה יאוש וקני לה גזלן אמאי לא יגזזו הרי נשתקעו שם בעליה דהא אינם יודעים אם אותו קרקע הוא גזול מישראל גם יש להוכיח מסוגיא דפרק חזקת הבתים דף מ"ג ומ"ד דחלקו שם דבקרקע לא מהני יאוש ושינוי רשות ובפרה וטלית מהני יאוש ושינוי רשות ואם איתא דבנשתקעו שם בעליה מהני יאוש ושינוי רשות לפלוג וליתני בדידה בקרקע גופיה בין נשתקע ללא נשתקע שם בעליה אלא ודאי משמע דס"ל דתלמודא דידן לית ליה הך חלוקה דבנשתקע שם בעליה מהני יאוש ושינוי רשות אמנם זה לא יתכן משום דהרמב"ם פ"ה מהלכות כלאים דין י' ומרן בש"ע י"ד הלכות כלאים פסקו כדברי הירושלמי וז"ל האנס שזרע כלאים כו' אם נשתקעו כו' אלמא דס"ל דהלכתא הוא דיאוש מהני בקרקע מן התורה היכא דנשתקע שם בעליה ושמא יש לחלק דדוקא לענין כלאים מהני יאוש מן התורה היכא דנשתקע שם בעליה אבל בעלמא לא מהני יאוש ושינוי רשות אע"ג דנשתקו שם בעליה ומ"מ אין זה מספיק בעיני דאין טעם לחלק כן לכן נ"ל אם יבא מעשה לידינו בגזלן שגזל קרקע ונשתקע שם בעליה ומכר הגזלן הקרקע לאחר אין יכול בעל הכרם להוציאו מיד הלוקח דיש לומר דיאוש מהני בקרקע בכה"ג דנשתקעו שם בעליה וספיקא דדינא הוי לע"ד וי"ל היכא דקיימא ארעא תקום או אפשר לומר דדייני' לה דהלוקח הוא המוציא דמסתמא מוקמי' ארעא בחזקת מרא קמא ועוד יראה דבלאו הכי יש לי להסתפק לתופסי דגל הקים לי דאפילו לא נשתקעו שם בעליה וגזל קרקע ומכרה לאחר יש פנים לומר דאין מוצאין מיד הלוקח דיאמר הלוקח קים לי כתוס' והרא"ש דפ' חזקת הבתים דיאוש ושינוי רשות מהני בקרקע וצ"ע לדינא ודוק:

תוספות ד"ה שינוי החוזר לברייתו אע"ג דהוא מדרבנן כו' ק"ק מאי פרכי התוספות זו היא סברת אביי דשינוי החוזר לברייתו קונה אבל רב אשי שם חולק עליו וס"ל דאינו קונה אפילו מדרבנן וכן אמרו בהגוזל קמא דף . צ"ו ע"א משמיה דרבא חופיא ועבדא שרשורא לא קני מ"ט דהדר סתר ליה והוי חופייא וכן פסק הרמב"ם פ"ב מגזילה וטח"מ סי' ש"ס דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי ואפשר דהתוס' רוצים ליישב סוגיא דידן גם אליבא דאביי דס"ל דשנוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן ועוד יראה דס"ל דאביי ורב אשי לא פליגי לענין דינא אלא אביי מוקי' ליה למתני' דריש הגוזל קמא דשינו החוזר לברייתו דקונה דרבנן כגון גזל נסרים ועשאם כלים או טווי ועשאו בגד ורב אשי לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בהכי משום דעצים דקתני מתני' לא משמע ליה נסרים וכן צמר לא משמע ליה טווי לכך חילק על אביי בפי' המשנה אבל לענין דינא מודה רב אשי דשינוי החוזר לברייתו כגון נסרים ועשאם כלים וטוו ועשאו בגדים קונה מדרבנן כיון דיש הפסד בסתירתו והו"ל כמריש הגזול שקנאו בבירה ולפי שיטה זו אפשר להבין דבור א' של תוספות בפרק הגוזל קמא דף צ"ו ע"ב אהא דא"ר פפא גזל נסכא מחבריה ועביד זוזי לא קני מ"ט הדר עביד להו נסכא וכתבו התוספות ועביד זוזי לא קני דוקא עביד זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי כו' ומרן הב"י סימן ש"ס הביא דברי התוספות הנזכר ושהרשב"א חלוק עליהם יע"ש גם רש"ל בהגהותיו ובים של שלמה הקשה על התוס' באריכות דמאי ראיה מייתי התוספות מנסרים ועשאם כלים הלא התם לא קני לדעת רב אשי ובחדושי הלכות נדחק בזה ולפי מ"ש ל"ק מידי דהתוספת סבירי ליה דרב אשי אינו חולק עם אביי בענין הדין וסבירי ליה דשינוי החוזר לברייתו בדבר חשוב כדי מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהם ובדידהו שינוי החוזר לברייתו לא קני אפי' מדרבנן והשתא דאמרינן דס"ל לתוספת לענין דינא דשינוי החוזר לברייתו כגון נסרים ועשאם כלים קונה מדרבנן כיון דהוא דבר של חשיבות לכך פרכי הכא שפיר דמאי משני הכא שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי הלא לולב ומיניו אגודים חשיב ודאי דבר של חשיבות מצד חבוב המצוה וקני מדרבנן כמו גזל עצים משופים כגון נסרים ועשאם כלים דקונה מדרבנן מטעם החשיבות והשתא נמי יש ליישב מה שפסק הרמב"ם פ"ב מגזילה וטור סי' ש"ס דגזל טווי ועשאו בגד דקונה והקשה עליהם מרן וגם הל"מ דהא טווי ועשאו בגד מצי סתר ליה והוי טווי נהוי שינוי דחוזר לברייתו כמ"ש אביי בריש הגוזל קמא וכן נמי ממ"ש רבא שם דף צ"ו ע"א חופיא ועבדא שרשורא לא קני מ"ט דהדר סתר ליה והוי חופייא. ויש ליישב דהרמב"ם והטור סבירי ליה דנהי דבנסרים ועשאם כלים לא קני משום דכיון דסתר להו חוזרים נסרים ועבידי אינשי דסתרי כלים דנסרים לעשותן נסרין משום דאין הפסד בסתירתן דכלים דנסרים אינם דבר של חשיבות אבל טווי ועשאו בגד דהוא דבר של חשיבות ולא עבידי אינשי דסתרי הבגד לעשותו טווי כדמעיקרא בכה"ג קני מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה כנ"ל ועיין בב"ח:

כתבו עוד התוס' כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא ק"ק לתירוץ זה הניחא לי"ט ראשון שהוא דאורייתא אלא בי"ט ב' שהוא מדרבנן יצא י"ח וי"ל דס"ל דגזול כשר בי"ט שני ודוק:

כתבו עוד התוס' אלא יש לתרץ התם משום תקנת שבים וכו' ק"ל על תירוץ זה דהא אמרי' לקמן אמר רבינא האי כשורא דמטללתא דגזולה כו' הרי דבתוך ז' אע"ג דלא חברו בטינא עבדו ביה רבנן תקנתא דמריש ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו דמצוה משוויה כל ז' קבע כדפרש"י א"כ ה"נ גבי לולב נימא אע"ג דנקל להתיר אוגדו חשיבות המצוה משוויא ליה קבע י"ל דשאני התם גבי סוכה דמצותה כל ז' כל היום והיכי ניקום ונימא ליה צא מן הסוכה וכן המריש לבטלו ממצות סוכה אבל מצות לולב כיון דאגביה נפק ביה ואם יתיר אוגדו של לולב אין כאן טירחא דנקל הוא וגם אין ביטול מצוה דהא נפק ביה משא"כ גבי סוכה דאיכא טרחא לסתור סוכתו וגם איכא ביטול מצוה דמצות סוכה היא כל היום ודוק:

כתבו עוד ומה שנקצץ כו' קשה מה קשר לקושי' זו עם מ"ש מקמי הכי והלא בגופא דשמעתין תקשי להו אמאי לא חשיב שינוי מעשה מה שנקצץ מהמחובר י"ל דהתוספת ס"ד דזה לא חשיב שינוי מעשה משום דבכלל מ"ש שינוי החוזר לברייתו אתרצא הך קושי' דיכול להתיר האגד של לולב וליקח ההדס לחזור ולנוטעו לעשותו מחובר אמנם השתא דתריצו מקמי הכי לקושיא אחרת לאגיד' לולב בעלמא לא שייך תקנת השבים דנקל להתיר אוגדו של לולב אלמא דשינוי החוזר לברייתו קרי במה שיתיר האגד וישאר ההדס וענפים תלושים והשתא ק"ל אמאי לא חשוב שינוי מעשה וכו' ודוק:

תוספות ד"ה ולקנייה בשינוי השם תימא כו' איכא למידק מנ"ל לתוספת דרב יוסף פליג וס"ל דשינוי השם החוזר לברייתו מהני ואליבא דר"י פריך הכא נימא דלעולם מודה ר"י דשינוי השם החוזר לא מהני ומאי דמשני ר"י במרובה דף ס"ו מריש שמו עליו קושטא דמלתא קאמר דמריש לא נשתנה שמו עליו אע"ג דהוא בנוי בבירה כמו שהוכיח מהברייתא יע"ש ותו קשה היכי או' התוספת דהך קושי' דליקנייה בשינוי השם הוי אליבא דר"י דס"ל דשינוי השם החוזר מהני והלא גבי שינוי מעשה תירץ התלמוד לעיל גבי שינוי מעשה דאגד שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ואיך אפשר לומר דר"י ס"ל דשינוי מעשה החוזר לא מהני ושינוי השם החוזר מהני והלא במרובה דף ס"ו ע"ב יליף שינוי שם משינוי מעשה וא"כ נימא דיו לבא מין הדין להיות כנדון דשינוי השם החוזר לא מהני כשינוי מעשה החוזר דלא מהני. ותו קשה דאיך אפשר לומר דסוגיא דהכא הוי אליבא דר"י והלא התוספת כתבו מרובה דף ס"ו ד"ה מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני כתבו שם בסוף דבריהם ולא בעי לאוקמי בשינוי השם החוזר דאיכא למ"ד דלא קני דר"י לא פליג עליה דרבה וכו': הרי דכתבו דשינוי מעשה החוזר מהני לרבה מדאורייתא ור"י מודה לו ולא פליג ר"י עם רבה אלא ביאוש כדי אבל בשינוי מעשה החוזר אפילו בלא יאוש וזה הפך סוגיא דידן דתריץ לעיל דשינוי מעשה החוזר לא שמיה שינוי אלמא דסוגיא דידן לא אתיא כר"י והיאך יקשה וליקנייה בשינוי השם אליבא דר"י וי"ל דהתוספת דידן פליגי עם תוספות דהתם וס"ל לתוספות דידן דשינוי מעשה החוזר ליכא למ"ד דקני מדאורייתא ואי איכא מ"ד דקני היינו מדרבנן כמ"ש תוספת דידן לעיל ד"ה שינוי החוזר ושינוי מעשה דאגודת לולב מגרע גרע דלא קני אפי' מדרבנן משום דנקל להתיר אוגדו כמ"ש התוספת:

כתבו עוד התוספות ועי"ל דבשינוי השם כו' ק"ל טובא על תי' זה דהרי גבי מריש נמי איכא שינוי מעשה שבנאו בבירה וחברו בטיט ועדיף משינוי מעשה דלולב דהוא אגד בעלמא דנקל להתירו וגם גבי מריש איכא שינוי השם דמעיקרא שמו מריש והשתא גג ואפ"ה דיש ב' אמרו במרובה שינוי השם דחוזר לברייתו לא שמיה שינו א"כ ה"ה וכ"ש הכא גבי לולב וא"כ מאי פריך הכא ליקנייה בשינוי השם אע"ג דאיכא שינוי מעשה בהדיה דהיינו אגד לא מהני דומיא דמריש דלא מהני משום דחוזר לברייתו ומ"ש התוס' דגבי מריש ליכא שינוי מעשה הם דברים תמוהים דהרי המריש הוא דיש בו שינוי מעשה דבנאו בבירה וחברו בטיט ועדיף משינוי מעשה דלולב וצ"ע:

ומ"ש התוספ' ועדיף שינוי השם החוזר דקני עם יאוש משינוי מעשה החוזר דאפילו עם יאוש לא קני. ק"ל דהתם במרובה דף ס"ו ע"ב יליף שינוי השם משינוי מעשה וא"כ הכי נימא דעדיף שינוי השם וכו' וצ"ע. ודע דהטור ח"מ סי' שנ"ג ס"ד כתב וז"ל ואם יש עם היאוש שינוי השם כו' וכ' עליו מרן הב"י והב"ח וז"ל כ"כ הרא"ש כו' והוא מדברי התוספת כו' יע"ש ודברים אלו הם תמוהים בעיני דמה ענין דברי הטור דאיירי בשינוי השם החוזר עם יאוש במ"ש התוס' דשינוי מעשה החוזר קונה מדאורייתא בלא יאוש. ותו דהרא"ש במרובה דחה דברי התוס' וז"ל אמר רבה שינוי קונה וכו' התוספת כתבו וכו' ולקמן וכו' הרי דהרא"ש דחה דברי התוס' ואפ"ה מסיק הרא"ש דיאוש ושינוי השם גרוע קונה מדאורייתא ואחריו נמשך הטור ולע"ד יראה דהרא"ש והטור למדו דין זה דיאוש ושינוי השם גרוע קונה מדאורייתא מדברי התוספות דסוגייא דידן ודייקא נמי דלא כתבו הרא"ש והטור אלא יאוש ושינוי השם גרוע קונה משמע דיאוש ושינוי מעשה גרוע דחוזר לברייתו לא קני וזה כדברי התוס' דידן ודוק:

כתבו עוד והשתא ניחא וכו' כתב רש"ל פירוש השתא דקא אמרינן דאפילו שינוי השם היכא דחוזר אינו קונה אלא היכא דאיכא יאוש גביה עכ"ל וקשה מאי והשתא ניחא דהא אם נימא דההיא דעוצבא מיירי בלא יאוש וקני בשינוי השם לחודיה הוה ניחא טפי ההיא דשינוי השם כשינוי מעשה דמי דקני לחודיה בלא יאוש. וי"ל דכונת התוספת נמי ניחא כלומר אע"ג דלפי החילוק שכתבנו שינוי השם החוזר בלי יאוש אינו קונה לא נתיישב ההיא דעוצבא דקאמר התם שינוי השם כשינוי מעשה יש ליישב דהכי קאמר שינוי השם גרוע דחוזר קני עם יאוש דומיא דשינוי מעשה דאינו חוזר דקני אע"ג דליכא יאוש והלימוד הוא במדרגות ודוק:

כתבו עוד התוספות והשתא יש כמה דינים בדבר דשינוי מעשה שאינו חוזר קני מדאורייתא דין זה פשוט ממתני' דריש הגוזל עצים ומ"ש וכן שינוי השם שאינו חוזר דין זה פשוט ממ"ש במרובה דף ס"ה ע"ב גבי ההוא דגנב טלה ונעשה איל דפריך וניקנינהו בשינוי השם ומ"ש ושינוי מעשה החוזר קונה בלא יאוש מדרבנן כדמשמע בפ' הגוזל קמא זהו לסברת אביי אבל רב אשי ורבא פליגי וסבירי ליה דלא קני אפילו מדרבנן וזהו דעת הרמב"ם פ"ב דגזילה וטור סי' ש"ס ולעיל הארכתי בזה ומ"ש ושינוי השם דהדר למלתיה בלא יאוש לא קני כלל זהו לדעת ר' זירא שם במרובה דף ס"ה ע"א ויש להתבונן מה נתכוונו התוספו' במ"ש והשתא יש כמה דינים בשלמא אם כל הדינים הנז' היו נמשכים מכח פלפול דבריהם היה מתיישב שפיר ויראה דכוונתם היא לפי שהם אמרו בתחלה דעדיף שינוי השם החוזר דקונה עם יאוש משינוי מעשה החוזר דאפילו עם יאוש לא קני ולפי שלא נטעה להעדיף בשאר דינין כח שינוי השם משינוי מעשה לכן סדרו לנו הדינים ואמרו דיש פעמים דשינוי מעשה עדיף משינוי השם באופן דיש דין דשינוי השם עדיף ויש דין דשינוי מעשה עדיף זה נ"ל בכונת התוס' ודוק:

כתבו עוד וא"ת הא דפריך הכא ליקנינהו וכו' יש להתבונן מה קשר יש לקושי' זו עם מ"ש מקמי הכי. ואפשר דהקשר הוא זה דהם הוכרחו לו' דמאי דפריך הכא וליקנינהו בשינוי השם הוא שינוי השם גרוע דחוזר לברייתו וכונת הקושיא הוא דשינוי השם גרוע מהני עם יאוש וזו קושי' חלושה דאפשר לדחות ולומר דשינו השם דחוזר לברייתו לא מהני אפילו דאיכא יאוש בהדיה דומיא דשינוי מעשה החוזר דלא מהני אפילו דאיכא יאוש. אמנם בשינוי השם דאינו חוזר הוכיחו התוספת דקונה בלא יאוש והשתא זהו הקשר של התוס' אדפריך הכא קושיא חלושה גבי אסא וליקנינהו בשינוי השם החוזר בהדיה יאוש וקשה קושי' עצומה במתני' דלולב הגזול דס"ד התוספת דהגזלה היא דהלך לגן חבירו וקצץ לולב מדקל חבירו והשתא תקשי ליה ולקנייה בשינוי השם דמעיקרא קודם קציצה נקרא ענף דקל והשתא לולב והוא שינוי השם דאינו חוזר דקונה בלי יאוש ותירצו התוספת דמתני' איכא לאוקומה בשגזלו אגוד דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה כלומר דלא מבעיא דלא קשיא ליה קושיא עצמית משינוי השם דאינו חוזר אלא אפי' הקוש' החלושה משינוי השם דחוזר עם יאוש לא קשי ליה אמתני' דמתני' מיירי כשגזלן אגוד דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה ודוק:

תוכן העניינים

כפות תמרים על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה