אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה· רבי יעקב חיים סופר

סימן קיט

סימן קיח

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] החשוד לאכול דברים האסורים. כלל גדול צריך לדעת שכל דיני חשוד שבסימן זה. אין הכוונה שנתקבלה עדות בפני ב"ד שהאיש ההוא עבר על זה. דבכה"ג פסול גם לעדות. אלא אפי' חשוד שיצא עליו קול. והיינו קלא דלא פסיק. הוי חשוד. ערוך השלחן ס"ק כ. וכיו"ב כ' בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קסז). דלא בעינן עדות ברורה. אלא גם באומדנא או בקול בלבד נקרא חשוד. תדע. דרוב ע"ה מעשרין הם. ואפ"ה נחשדו על המעשרות. משום דמיעוט המצוי נחשדו בכך. ועשו לכולם חשודים. וה"נ בשאר ענינים. ושכ"כ בשו"ת הרשב"א (סי' סד ותשפב). ובשו"ת הריב"ש (סי' קיג). ומהריק"ו (שרש לג). והרשד"ם (סי' מא). ושאר אחרונים. עכת"ד. וע"ע בחקרי לב (סי' קצג). ע"ש. וע' בשו"ת חיים ביד (סי' א) שכ' דאף הפוסקים הנ"ל לא אמרו אלא כשהוחזק הקול בב"ד. שראוי לפסלו ולחשדו על ידו. וכו'. ע"ש. וי"ל ע"ד. וע"ע בשו"ת מעשה איש (חיו"ד סי' יג). ומ"ש בזה. ע"ש. וע' בזב"צ להלן ס"ק קטז. ובמש"כ בס"ד לקמן ס"ק קכב. וע' בשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד סי' ז). ובשו"ת דברי חיים מצאנז ח"א (סי' ד). ובשו"ת הרמ"ץ (סי' יב-יג). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' ח). מיהו היכא דאויבים אפקוה לקלא לא נחשב חשוד ע"פ זה. ערוך השלחן שם. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל (סי' יז).

א) והנה ראיתי בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' ה) ד"ה ועל דבר. שכ' שנ"ל דלא מקרי חשוד אא"כ יצא עליו קלא דלא פסיק שעשה איסור זה כמה פעמים ופרוץ הוא באיסור זה. ושכ"כ בשו"ת פני יהושע ח"א (חיו"ד סי' טז). משא"כ כששמענו עליו רק פעם א' אכתי לא נעשה חשוד לדבר א'. ע"ש. ולפענ"ד לא משמע כן מד' הפוסקים. אלא כל שנחשד שעשה איסור. ואפי' פעם א'. אינו נאמן עליו. וכן מבואר להדיא בש"ך להלן (ס"ק יח) דמ"ש הרמב"ם והש"ע דהחשוד על איסור שאינו נאמן עליו. מ"מ נאמן הוא בשל אחרים. ה"מ בחשוד. אבל במומר דהיינו שהוא מועד לכך. אינו נאמן אף בשל אחרים. ע"כ. וכ"כ הכנה"ג הגב"י או' כה. והבל"י סק"ט. והחכ"א כלל עא ס"ה. והזב"צ ס"ק לא. ומבואר מזה דחשוד מקרי אפי' אינו מועד לעבור על איסור זה. וכ"כ בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' נג) דאף דבפ"א לא נקרא מומר מ"מ חשוד מיהא מקרי. והובאו דבריו בדרכי תשובה ס"ק לה. וכ"ש לפמ"ש האחרונים (בסי' ב) דאף בפעם א' חשיב מומר. וכמ"ש בכה"ח שם (ס"ק מז). כ"ש שנקרא שמו חשוד בפעם א'.

א) ודע דאף דקי"ל בעלמא שאין אדם משים עצמו רשע. נראה שאם הוציא קול על עצמו שעבר על איסור. או שמכר איסור לאחרים. הרי הוא חשוד לאותו דבר. וכדקי"ל בחו"מ (סי' לד סכ"ה. וסי' צב ס"ה) שאין עושין אותו עד לכתחלה. וא"כ ה"נ לענין איסור לסמוך עליו. ולא קרינן ביה "עד" א' נאמן באיסורין. לענין לכתחלה. וכ"כ בשו"ת השיב משה (סי' כב) ד"ה אך. ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' יג). ובשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סי' נא). וע' היטב בהפלאה (כתובות עב.) ע"ד הראב"ד שהובא ברשב"א והר"ן שם. וי"ל ע"ד. ויש להוסיף עוד לפמ"ש בשו"ת נוב"י תנינא (חאה"ע סי' קנו) דלא שייך לומר אין אדם מע"ר אלא כשחייב מלקות או מיתה שהתורה קראתו רשע (אל תשת רשע עד) אבל באומר שהכשיל אחרים שאינו נפסל לעדות. לא שייך לו' א"א מע"ר. ע"ש. וא"כ ה"נ כשאומר שהכשיל לאחרים חשיב חשוד לאותו דבר. אלא שד' הנוב"י נסתרים בזה מד' השטמ"ק (כתובות יח:) בשם הרמב"ן והרשב"א. שאף במשחק בקוביא וכיו"ב אמרי' א"א מע"ר. אע"ג דהוי מדרבנן. וכן דעת הרבה אחרונים. ומ"ש בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' ד אות יב) שכמדומה לו שבתשו' הרשב"א כ' סברא זו של הנוב"י הנ"ל. ליתא. דהרי הרשב"א עצמו כ' להיפך. וכן בשד"ח (מע' א כלל לג) האריך הרחיב בד"ז. והעיר על הנוב"י שלא שם עינו בד' הפוסקים בזה. ע"ש. ומ"מ העיקר כמש"כ לעיל לפסלו מטעם שאין עושים אותו עד לכתחלה. וכ"פ בערוך השלחן ס"ק כא. ודלא כהגאון בנין ציון ח"א (ס"ס מו) דלא נחית לסברא זו. וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (סי' ב). ובשו"ת אורי וישעי (ס"ס סה). ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' מט).

סעיף קטן ב

ב) אין לסמוך עליו בהם. פירוש לקנות ממנו. אבל נאמן הוא להתיר של אחרים. וכמ"ש מרן להלן סעיף ז. (ועמש"כ שם בס"ד). ט"ז סק"א. ש"ך סק"ב. (פר"ח סק"ב. שו"ג סק"ג. זב"צ סק"א.

סעיף קטן ג

ג) ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. החשוד על דברים אסורים אסור לאכול עמו אפי' דברים המותרים כפירות וכיו"ב שמא יאכילנו גם דברים האסורים. וכדתנן (שבת יא). לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ותניא התם (יג.) לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ויאכילנו דברים שאינם מתוקנים. ע"ש. כ"כ הריא"ז הובא בשלטי הגבורים פ"ק דשבת. וכ"כ הט"ז סוף סק"ד בשם הד"מ שכ"כ בהגהות אשרי. וכ"כ הכנה"ג הגה"ט או' א. ושכ"כ בשו"ת מהרלנ"ח (סי' קכא). בל"י סק"ד. שו"ג סק"ד. וע"ע בנדרים (כ.) אל תהי רגיל אצל ע"ה שסופך להאכילך טבלים. ואל תהי רגיל אצל כהן ע"ה שסופך להאכילך תרומה. וע' בהרא"ש והר"ן שם.

ג) אולם הפר"ח סוף סק"ו כ' ע"ד הד"מ בשם הג"א הנ"ל. דליתא. ואינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא ומשנת חסידים. ע"כ. וכ"ה בלחה"פ סק"ו. ושבילי דוד סק"א. וק"ק שלא העירו מהגמ' שבת הנ"ל דמשמע דהוי מדינא. ואפשר דס"ל דלא גזרו אלא בכגון ע"ה החשודים על המעשרות שהיה דבר מצוי וגזרינן שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים. משא"כ בחשוד שהוא אדם פרטי ולא שכיח כ"כ לא גזרו. שו"ר להגאון בכור שור בחי' לע"ז (לט:) שהשיג על הפר"ח דאשתמיטתיה ד' הגמ' שבת הנ"ל. והוסיף שכן מבואר ברמב"ם (ס"פ יא מהמ"א) שכ'. אם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו. ע"כ. וסיים הבכור שור לכן יתד היא שלא תמוט. ע"כ. וכ"ה במסגרת השלחן. וכן בערך השלחן. והוסיף העה"ש שכיו"ב פרש"י ע"ז (לח רע"א). ע"ש. וע"ע להגר"ד ביסטריץ בס' בית דוד סוף ס"ב שג"כ העיר מדנפשיה על הפר"ח מהגמ' שבת הנ"ל. וכן העלה מופת הדור האחרון הגרש"א אלפנדארי בשו"ת מהרש"א (חיו"ד סי' ז). ומפיו לפידים יהלוכו על חכם א' בזמנו שהיקל בזה ועשה מעשה בעצמו. ע"ש. וכ"פ בזב"צ סק"ה.

סעיף קטן ד

ד) בהגה וי"א אפי' ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין וכו'. הנה דבר זה הוא מחלוקת בין הרמב"ם הראב"ד (ס"ז יא מהמ"א). ומרן סתם כד' הראב"ד דסתם כל אדם סמכינן עליו אפי' באיסור תורה ומותר לקנות ממנו. וכ"ה ד' רש"י (ע"ז לט:). וכן הסכים המאירי שם. וכ"כ בחי' הריטב"א שם ושכן ד' רבותיו והרמ"ה הלוי ולזה הסכימו רוב הגדולים. ע"ש. וכ"פ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (סי' שסו). ע"ש. וע"ע בשו"ת בית שערים (חיו"ד ס"ס רפז) שכ"ה ד' רש"י (יבמות פח.). והרשב"א והריטב"א (גיטין ב:) בהא דע"א נאמן באיסורין. ע"ש. וסברת הו"א שהביא הרמ"א היא ד' הרמב"ם. ורוב ככל האחרונים הסכימו לד' מרן המחבר להקל בסתם כל אדם. והרמ"א עצמו כ' בד"מ שהמנהג להקל כד' הראב"ד ומחזקינן לכל אדם בחזקת כשרות. וכ"פ הש"ך סק"א. ושכ"כ בתשו' רלב"ח (סי' קכא). כנה"ג הגה"ט או' ז. פר"ח סק"א. בל"י סק"ב. מקום שמואל בחי' ליו"ד כאן. כסא אליהו סק"א. מסגרת השלחן. ושכן הסכים עמו הג"ר מרדכי אשיאו ז"ל מצפת. וכן עמא דבר. ע"כ. זב"צ סק"ב. ושכן המנהג בעיר בגדאד. וכ"פ בכה"ח א"ח (סי' כ סק"ב). ואף שהפר"ת סק"א נוטה להחמיר כד' הרמב"ם. אנן בדידן נקטינן כד' כל האחרונים הנ"ל. וע' בסמוך סק"ו.

סעיף קטן ה

ה) ומיהו לענין קניית בשר אין לקנות מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אא"כ היה מוחזק בכשרות. כמ"ש מרן לעיל (ס"ס סה). וכ' הש"ך סק"א. דה"ט דהחמירו הטוש"ע בזה משום שדיני שחיטה מרובים ובקל יוכל לעשות שהייה או דרסה וכו' לכן אם לא הוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו. וכ"ה בפר"ח סק"א. שו"ג סק"ו. ואף שהפר"ת סק"א כ' לפקפק ע"ד הש"ך שאין זה דרכו של מרן. ע"ש. מ"מ הרי לדבריו ג"כ יש להחמיר בזה לדינא. וע"ע בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' יב אות ג). וע' בס' מקום שמואל שכ' שאין לחלק בין בשר לשאר דברים. ע"ש. ויש להחמיר. מיהו אף להש"ך י"ל דהשוחט לאחרים חשיב שפיר כמוחזק בכשרות. ודוקא בשוחט ומוכר לעצמו בעינן שיהיה מוחזק בכשרות. כ"כ בשפתי דעת (סי' א סק"א). ערוך השלחן סק"ח. שבילי דוד סק"א. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (סי' יב). ובשו"ת חתן סופר (סי' יט). ובשו"ת עמודי אור (סי' מב). ובשו"ת נהרי אפרסמון (סי' מט).

סעיף קטן ו

ו) ומ"מ אף דמעיקר דינא נקטינן להקל לקנות מסתם כל אדם. טוב לחוש לד' הרמב"ם בזה"ז דאחסור דרי. וכמ"ש הט"ז סק"ב. משום שנתקלקלו הדורות. וכ"כ בס' בית הלל (ס"ס סה) שמזה נראה כמו שתיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אא"כ יש ביד המוכר תעודה מהאב"ד שנעשה בהכשר. ואף במוחזק בכשרות נהגו כן משום לא פלוג. ומיהו אם נאבד ממנו כתב ההכשר והוא מוחזק בכשרות יש לסמוך עליו ולהאמינו. ע"כ. וכ"כ בל"י סק"א. לחה"פ סק"ב. כרם שלמה. וכ"ש בדור זה שבעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד. וכ"כ בערוך השלחן סק"ט. וכיו"ב כ' הכנה"ג הגה"ט אות ח בשם הרשד"ם סי' צ שאף לד' מרן אם יש אמתלא לחוש בדבר ואין האיש מוחזק בכשרות חוששים להחמיר. והובא בבל"י סק"ב. מסגרת השלחן. זב"צ. סק"ג. וכ"כ בחכ"א כלל עא ס"א שאין לקנות בשר ויין וחלב ופת אא"כ ממי שמכירין אותו שמוחזק בכשרות דאל"כ יש לחוש שמא המוכר חשוד על לפני עור. וכן ראוי לנהוג בזה"ז. וכו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ע). וע"ע בשו"ת הרמ"ץ (סי' יב או' ג). ובבכור שור בחי' לע"ז (לט.). ובמוחזק בכשרות מיהא יש להקל. וע"ע בס' נהר מצרים (דע"ה ע"א).

סעיף קטן ז

ז) אם נתארח אצלו אוכל עמו. אין ר"ל דלכתחלה אסור להתארח אצלו כדי לאכול עמו. דהא אפי' בחשוד למכור כ' הטוש"ע ס"ב שמתארח אצלו ואוכל עמו. אלא כיון דמרן המחבר כ' אם נתארח לרבותא דקמ"ל דאף בדיעבד אסור לאכול עמו. נקט הרמ"א נמי ל' דיעבד. ולעולם דאף לכתחלה שרי. ש"ך סק"ד. כנה"ג הגב"י או' ט. פר"ח סק"ד. בל"י סק"ג. לחה"פ סק"ד.

סעיף קטן ח

ח) החשוד לאכול דברים האסורים ויש לו אשה יראת ה' והיא משגיחה על המטבח לבלתי היות שם עירוב מאכלות אסורות. נראה שמותר להתארח בביתם ולאכול מסעודתם וכדקי"ל (בע"ז לט.) בת חבר או אשת חבר שנישאו לע"ה הרי הן בחזקת כשרות עד שיחשדו. וכ"פ רמב"ם (פ"י ממעשר ה"ג). וע"ע בשו"ת עולת יצחק (סי' קפ"ד). ע"ש. וכיו"ב ראיתי למהר"ח פלאג'י ברוח חיים סק"א. שכ'. שראה לכמה יר"ש שאינן נזהרים מלעשות סעודה בבית החשוד לאכול. דבריא להו דהבעה"ב אינו חשוד להאכיל. ובפרט אם אשתו צדקת וזהירה הרבה שאין חשש דליספי איסורא לאינשי. ע"כ. ובאמת שאף שאפשר לסמוך על טעם הב' באשתו כשרה. מ"מ בלי זה אין לסמוך עמ"ש שבריא להם שהבעה"ב אינו חשוד להאכיל. דקי"ל כרבנן דר"י (פ"ב דדמאי מ"ב) שאמרו. על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים. ע"ש. והן אמת דהרא"ה בבד"ה (דקי"ט ע"ב) ס"ל דנאמן בכה"ג. משום דטפי זהיר איניש במאי דיהיב לאחריני. ע"ש. מ"מ הרשב"א במשמרתו שם דחה ד' הרא"ה ממתני' הנ"ל. וע"ש. וכ"כ התשב"ץ ח"ג (סי' פג) שסברת הרא"ה אינה מתקבלת כלל שלא מצינו שיהא דמא דחבריה סומק טפי מדמי דידיה. ע"ש. וכ"כ עוד בח"ב (סי' רא). ואף שהתשב"ץ עצמו בח"א (ס"ס סג) רצה לפרש כהרא"ה. מ"מ כ' שהפי' הנכון בגמ' כפרש"י והרשב"א לאסור. ע"ש. וע' בס' קהל יהודה ס"א. ובעה"ש סק"ג. ובעה"ש חו"מ (סי' לד ס"ק מז). ולכן נראה להחמיר. ועמש"כ לקמן ס"ק יא.

סעיף קטן ט

ט) [סעיף ב'] אם אינו חשוד לאכול דברים האסורים אבל הוא חשוד למכרם מתארח אצלו ואוכל עמו. וסתם חשוד למכור אינו חשוד לאכול. דנהי דלא קפיד על איסור לפני עור לת"מ. מ"מ מיכל לא אכיל איסורא. אבל החשוד לאכול כ"ש שחשוד למכור. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ה. פר"ח סק"ה. פר"ת סק"ה. לחה"פ סק"ה. מסגרת השלחן. זב"צ סק"ו. וע' בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' פג) ד"ה אולם. ובדעת תורה (סי' ב ס"ק כה). ובשו"ת חקרי לב (סי' קנ דרכ"ה ע"ג) ד"ה אך את זה.

סעיף קטן י

י) ואוכל עמו. אבל לקנות ממנו אסור. ואפי' אם נותן ממנו לחשוד לטעום והוא אוכל מזה. אפ"ה אסור לקנות ממנו. שהחשוד מעלה על דעתו כל מה שישתלשל מעסק המכירה. וחושש שמן הסתם יאמר לו הקונה לטעום ממנו. ואדעתא דהכי נחית לטעום ממנו כשיצטרך. פר"ת סק"ב. זב"צ סק"ז. [וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' נא) בד"ה ועוד. ובשו"ת נהרי אפרסמון (חאה"ע סי' נג או' ג ) דהא דקי"ל (חולין ד.) דמהני בכותי בכה"ג. משום דמדינא בלא"ה נאמן ואינו אלא בירור בעלמא. ע"ש. ועוד יש לחלק בין כותי לחשוד.] ומיהו אם מצאו אוכל מעצמו ממאכל זה מותר לקנות ממנו. פר"ת וזב"צ שם.

סעיף קטן יא

יא) וכן אם שולח לביתו מותר. והרא"ה בבדק הבית (דקי"ט ע"ב) מתיר בזה אף בחשוד לאכול. ומיהו אנן לא קי"ל הכי. והעיקר כד' הרשב"א במ"ה שם. וכ"כ המאירי (ע"ז לט:) והתשב"ץ ח"ג (סי' פג). פר"ח סק"ו. שו"ג סק"ט. מסגרת השלחן. עה"ש סק"ג. ומיהו אף לד' הרשב"א י"ל שאם נתברר לנו שאע"פ שחשוד לאכול אינו חשוד להאכיל. ושיגר לו במתנה מותר. כ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"א (ס"ס סג). וצ"ע. ואף לד' הרא"ה החשוד לאכול אסור לקנות ממנו ולא התיר אלא בשיגר לו במתנה. בית דוד.

סעיף קטן יב

יב) בהגה עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד. פי' לא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון. ומיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון. הילכך אמרינן דאותו הפעם ודאי היה עובר לתיאבון. אבל עתה למה יעבור. ש"ך סק"ו. וכ"כ הפר"ח סק"ו דמיירי הכא בדידעינן דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לכן מותר לאכול עמו משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא הלא"ה אסור. ע"כ. ובזה א"ש קו' הט"ז סק"ד. וכ"כ בנקה"כ. ומ"ש בלחה"פ סק"ו דהט"ז חולק על הש"ך. המעיין יראה שגם הט"ז מודה בזה לדינא. ושו"ר בבל"י סק"ד שהעיר כן על הלחה"פ דלדינא גם הט"ז מודה להש"ך בזה כיון שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון. וכ"פ בשו"ג סק"ט. מסגרת השלחן. מקום שמואל בחי' ליו"ד. בית דוד ביסטריץ. חכ"א כלל עא ס"ד. זב"צ סק"ח. ודלא כה' ערוך השלחן ס"ק יג. שכ' דאין לסמוך ע"ז דאולי אין ההיתר טוב כהאיסור וכו'. ע"ש. והעיקר כד' האחרונים. גם לפ"ד הש"ך והאחרונים ניחא קו' שו"ת בנין ציון החדשות (סי' י) ממ"ש התוס' סנהדרין (ט:) ד"ה לרצונו. א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אלמא דאע"ג דהוא אנוס יותר מאוכל נבלות לתיאבון אעפ"כ אינו נאמן על הרביעה מטעם דהוי חשוד על הדבר. א"כ כ"ש בזה שאינו נאמן על אותו דבר שחשוד עליו. ע"כ. ולפמ"ש הש"ך לק"מ דעכ"פ לא נחשד שיעשה להכעיס. כדק"ל (בסי' ב ס"ד) מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה פגומה ואומר ששחט בסכין היפה נאמן. וע"ע (שם ס"ב) ובאחרונים. ודו"ק. וע"ע להלן ס"ק מו. ומיהו לפמ"ש החק יעקב (סי' תמח ס"ק יד) דהמומרים דהאידנא הוו כמומרים להכעיס. והובא להלכה בכה"ח (שם ס"ק ס). וכ"כ בפתחי תשובה אה"ע (סי' קמא ס"ק יב). ע"ש. ה"נ לנ"ד שאין לאכול מהחשוד לאכול נבילות לתיאבון, דכולהו בחזקת עושים להכעיס. וכ"כ בית הלל לעיל (סי' ב סק"ב) וז"ל. ונראה דעכשיו בזמנינו החשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלים ממנו שום דבר מאכל שיש לחוש בו חשש איסור וכו'. ע"ש. וכ"ה בכף החיים לעיל (סי' ב ס"ק כד). ע"ש.

סעיף קטן יג

יג) [סעיף ג'] מותר ליתן משלו לחשוד לאכול כו' כדי שיתקן או יבשל לו. והיינו דוקא באופן שנותן לו כליו שלו לבשל לו בהם. אבל לבשל בכליו של חשוד אסור. כ"מ מהפר"ח ס"ק יט. קהל יהודה. זב"צ סק"ט.

סעיף קטן יד

יד) ולא חיישינן שמא יחליפנו. והא דמשמע מד' הרמ"א בהגה לעיל (סי' קיח ס"א) שישראל חשוד אין מפקידים אצלו דבר האסור מה"ת אלא בב' חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם א'. התם מיירי שהוא חשוד להחליף. וקיצרו שם בדבר דלא נחתי לפרושי איזהו חשוד. א"נ יש להעמידו בחשוד לדברים שאין הרבים רגילים להקל בהם. דאז הוא חשוד להחליף. כמ"ש בש"ע (סי' קיח ס"ח. ובס"ס זה). ב"ח. ש"ך סק"ז. ועמש"כ לעיל סי' קיח ס"ק פג.

סעיף קטן טו

טו) כיון שאינו חשוד על הגזל. ואע"ג דהחשוד לאכול כ"ש שחשוד למכור (וכנ"ל בסק"ט). וכשמוכר דבר איסור ולוקח מעות תמורתו הו"ל גזל גמור שאילו היה הקונה יודע לא היה לוקחו בכלל. מ"מ כיון שהוא דרך מכירה מורה בו היתר, אבל לגזול ממש או להחליף בידים לא נחשד. ש"ך סק"ח. ערוך השלחן ס"ק טו. זב"צ סק"י.

סעיף קטן טז

טז) כיצד הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור. הנה הרמב"ם (פי"א מה' מעשר הי"ב) פסק שאין חמותו חשודה להחליף. וכד' הירושלמי (ספ"ג דדמאי) דרבנן פליגי אמתני' דסתמא כר' יהודה. והלכה כחכמים. וכמ"ש הכ"מ שם. וכן הסכים המאירי בפ"ק דחולין (ו.), שהואיל ועיקר החשד כשנתקלקל התבשיל, רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן. ע"כ. גם מהר"י קורקוס (ה' מעשר שם) הסביר פסק הרמב"ם כד' הירוש'. ושכן נראה דעת הר"ש. וכ'. ויש חולקין על רבינו בזה ופוסקים דחמותו כפונדקית. ועל רבינו יש לסמוך. ע"כ. ובס' בית הלל סק"א כ' לתמוה על מרן המחבר שפסק דלא כהרמב"ם בזה. וגם לא הביאו אפי' בשם י"א. ע"ש. גם הפר"ת סק"ג כ' להסביר ד' רמב"ם שאינה מאכילה לחתנה ולבתה דבר איסור שיקפידו ע"ז. וסיים. שלא ראה הכרע למה שפסק מרן דלא כהרמב"ם. אשר ע"כ כל שיש צד קולא יש להכריע להקל. ע"כ. אולם הפר"ח בקו"א סי' זה יצא לישע ד' מרן. ודחה ד' הבית הלל הנ"ל. שמכיון דהכי הויא סתמא דמתני'. מה בכך שיש חולקין. אמרינן בכה"ג אם רבי לא שנאה ר"ח מנ"ל. וכן בגמ' דידן (חולין ו.) משמע דהלכתא היא. וכן פסק הרמב"ם עצמו בפי' המשנה. ולכן פסק מרן המחבר עיקר. ע"כ. ויסוד פסק מרן נשען ע"ד הרשב"א בתה"א (דקי"ט ע"ב) ובחי' לחולין (ו:). וכ"כ הטור. וע' בשו"ת חת"ס ח"ו (סי' יא) שמקיים פסק הש"ע. והסביר ד' הרשב"א דס"ל דרבנן לא יחלקו על המציאות דרוצה בתקנת בתה. אלא דס"ל דגבי טבל הואיל ואפשר לה לעשר ולתקן לא תאכיל את בתה טבל. ומש"ה פסק כן הרמב"ם בהל' מעשר. אבל הרשב"א מיירי בשאר איסורים שאין להם תקנה ובזה כ"ע מודים שרוצה בתקנת בתה וחשודה להחליף. וכו'. ע"ש. וע"כ נראה דלמעשה נקטינן כפסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. וכ"כ במסגרת השלחן. ומ"מ נראה שאם יש עוד איזה ספק בזה חזי לאצטרופי להקל וכעין מ"ש הפר"ת. וע' בעה"ש סק"ד. ובערוך השלחן ס"ק טז-יז.

סעיף קטן יז

יז) שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה. ולא שנא בין חמותו מן הנישואין או מן האירוסין. כדאי' בירוש' ספ"ג דדמאי. עה"ש סק"ד. זב"צ ס"ק יא. ולאו דוקא חמותו אלא ה"ה לקרובו או אוהבו הרוצה בתקנתו. כ"מ מד' רשב"א בתה"א שהובא בב"י. שו"ג ס"ק י"ג.

סעיף קטן יח

יח) ומיהו בשכנים אין לחוש לחילוף שאין שכנו חושש לתקנתו. וגם לא שייך טעמא דמורי היתרא שדרך שכנים לטרוח זה לזה. תוס' חולין (ו:) ד"ה התם. פר"ח סק"ז. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק יג. דרכי תשו' ס"ק יט. (ושם ט"ס).

סעיף קטן יט

יט) וכן הנותן לפונדקית כו' ומחלפת הרע בטוב. ולפ"ז אם ידוע שאינה בושה מהאכסניא כדרך הפונדקיות עכשיו דלא איכפת להו בשל אורח מותר. וזהו לפרש"י (חולין ו:) שפי' מ"ש בגמ' בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא. בניחותא. שמחלפת לטובתו. אבל לפי' התוס' שם שפי' דהוי בתמיה ומחלפת הטוב ברע. ומורה היתר שטרחה בשבילו. אדרבה כשאינה בושה ממנו יש להחמיר יותר. אלא דלדידהו י"ל דהיכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דלא חשידא לאחלופי דלא מוריא היתרא. ש"ך סק"ט. פר"ח רק"ח. ולענין דינא נראה דנקטינן כפירש"י. שכן גם הרשב"א והמאירי (חולין ו:) מפרשים כדבריו. וכן דעת הרשב"ץ בתשו' ח"א (תוך סי' קמד). ע"ש. ולכן אם ידוע שאינה בושה מהאכסנאי מותר. ואם יש לחוש שבושה ממנו אפי' נותן לה שכר טירחא אסור. וכן פסק בזב"צ ס"ק יב שכן עיקר.

סעיף קטן כ

כ) [סעיף ד'] החשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים. כל זה בחשוד לאכול ד' איסור. אבל החשוד למכור שעובר על לפני עור אפי' באיסור שאינו חמור כ"כ ואפי' הוא מסוג אחר (ע' להלן ס"ק כו) שפיר נעשה חשוד על לפני עור של איסור חמור ואפי' הוא מסוג אחר. שו"ת נטע שורק (חיו"ד סי' מד). וכ"ה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ס"ס ע). ולפע"ד אין זה ברור. שמכיון שהאיסור האחר חמור יותר בעיניו אינו חשוד אף בהכשלת אחרים עליו. וכן משמעות הפוסקים בסעיף זה דקאי על כל הנאמר לעיל בין בחשוד לאכול דבר א'. בין חשוד למכור דבר א'. שלא נחשד לאיסורים אחרים. וכ"כ בערוך השלחן ס"ק כב. החשוד למכור ד' איסור במקום היתר אסור לקנות ממנו אותו דבר לעולם. אבל דבר שלא נחשד עליו מותר לקנות ממנו. שהחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל הדברים. ע"כ. אכן מצאתי בשו"ת חקרי לב (סי' קנה ור"ס קסב) שהאריך למעניתו בד"ז והעלה להחמיר. ע"ש. וכ"כ זב"צ להלן (ס"ק צד). ויש להחמיר. וע' לקמן ס"ק קיח.

סעיף קטן כא

כא) אבל כל מה שצריך לאותו דבר נחשד גם עליו. פי' עונש חשוד יש עליו שלא למכרו כלל. אפי' אם לא רצה למכרו רק לבדו. ט"ז סק"ו. בל"י סק"ה. וכיו"ב כ' הש"ך סק"י. פר"ח סק"ט. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק יד טו. ודע שבזה נחשד אף באיסור חמור ממנו כשהוא צריך לדבר שנחשד עליו וכמ"ש הב"ח. וע"ע בעה"ש (סי' ב סק"ט).

סעיף קטן כב

כב) כגון מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן. טבח החשוד על החלב חשוד על כל האיסורין דדבר שאין הרבים מקילים בו הוא. ב"ח. והש"ך ס"ק יא כ' לדחות דבריו, והוכיח מהתוס' חולין (ה:) ד"ה מע"ה. דהחשוד לאכול חלב אינו חשוד לד"א. ע"ש. וכ"ה בכנה"ג הגה"ט או' יג. פר"ח סק"י. מסגרת השלחן. וכ"כ בשו"ת ברית אברהם (חיו"ד סי' ח אות ב). וכ"ד מהרי"ט אלגאזי בס' הלכות יו"ט ספ"ד (דקכ"א ע"א). ע"ש.

סעיף קטן כג

כג) והיה מרגיל הנערים לבא לקנות באגוזים. כ"ה בטור. אבל בגמ' דהוה משבש לבני טבחי באמגוזי כי היכי דלייתו ליה תרבא ומוכרו במר דכנתא. ולדינא הכל אמת. ובין אם נותן להם אגוזים כדי שיקנו ממנו חלב ובין אם עושה כן כדי שיביאו לו חלב למכור קנסינן ליה שלא ימכור אפי' אגוזים. פר"ח סק"י. זב"צ ס"ק טז. ערוך השלחן ס"ק כב. וכ' הפרישה שאפי' לא ראינו שנעשה האיסור ע"י אגוזים אנו חוששים שמא יעשה איסור ע"י זה שירגילם לבא אצלו. והט"ז סק"ז חולק עליו. דדוקא אם נעשה כן באמת קנסינן ליה. ובערוך השלחן שם מדייק מהגמ' כד' הפרישה.

סעיף קטן כד

כד) קונסים אותו שלא ימכור אפי' אגוזים. ואם בדיעבד קנו ממנו אגוזים אם ישנו למוכר יש להחזירם לו ומחזיר את הדמים. ואם אינו למוכר. האגוזים אסורים כדין השומן. שאם לא קנסוהו אלא לכתחלה שלא ימכור. מה הועילו בתקנתן. הרי ימשיך לחלק לתינוקות כמעשהו הראשון בחנם. א"ו דאגוזין אסורים וגדולים מוחים בקטנים לבל יאכלום כדין שאר איסורין. פרי תואר סק"ד. ואינו מוכרח כ"כ. שהואיל ואסור לקנות ממנו אגוזים הגדולים מזהירים לקטנים לבל יגשו אליו. והוא עצמו לא יניח בחנותו אגוזים רק בכדי לחלקם בחנם הואיל ואסור לו למכרם. וכן בזב"צ ס"ק יז כ' לדחות ד' הפר"ת. וכ' ובמחכ"ת וחסידותו אין בידינו לגזור גזירות שלא נזכרו בש"ס ופו' מכח דקדוק קל. ומסתמות הגמ' והפו' נראה שאם קנו ממנו האגוזים מותרים. ע"כ. ודלא כמ"ש בדרכי תשו' סק"כ לדייק מל' הפר"ח סק"ט שכ' "דהו"ל כאילו היה האיסור עצמו" וחשוד עליו שאסור לקנותו ממנו. דס"ל כהפר"ת דאף בדיעבד אסור. ע"ש. דליתא. דדוקא לענין זה אמר כן "שאסור לקנותו ממנו". ותו לא מידי.

סעיף קטן כה

כה) [סעיף ה'] החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש. אא"כ חמור בעיני בנ"א שנזהרים בו יותר מבחמור. כללא דמילתא שהעיקר הוא בזה מה שחמור יותר בעיני בנ"א. והוא הנקרא חמור. אע"פ שלענין עונש הוא קל יותר. ולא משגיחין כלל בחומר דעונש. זולת אם הם שוים בעיני הבריות אז אזלינן בתר קל וחומר דעונש. וכ"ש אם הוא אמור גם בעונש וגם בעיני הבריות. וכ"כ הרא"ש (בכורות לו.). והוכיח כן מדתנן החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית. אע"ג דודאי דמעשר חמור משביעית שאינה אלא בעשה. דקי"ל לאכלה ולא לסחורה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. אלא דכיון דאיכא דחמירא ליה שביעית וכו'. ע"ש. כ"כ הפר"ח ס"ק יב. וכן דעת הלבוש. וכ"נ במסגרת השלחן. ודלא כהש"ך ס"ק יב שמצדד בזה בד' מרן והניח בצ"ע. וכן בזב"צ ס"ק יח הסכים להפר"ח וכד' הרא"ש. וכ"כ בס' בית דוד ביסטריץ. וכן העלה בשו"ת בית שערים (חיו"ד ס"ס רפ"ז). וכן דעת הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' א אות ה). ע"ש.

כה) וראיתי בס' ערוך השלחן ס"ק כ"ג וכ"ו שכ' להקשות ע"ד מרן דס"ל דאינו חשוד על הקל ממנו בעונש אם הוא חמור בעיני בנ"א. דמנ"ל הא. והרי בגמ' אינו מבואר אלא בעונשים שוים "כגון מע"ש ושביעית ששניהם בלאו" אבל על הקל בעונש ודאי דחשוד אף שהוא חמור יותר בעיני בנ"א וכו'. ע"ש. ואשתמטיתיה דברי הרא"ש הנ"ל דאדרבה מהכא קמוכח לה ומשום דשביעית אינה אלא בעשה. וכן מפורש ברש"י יומא (פג:) ד"ה פגי שביעית. ובתוס' חולין (קכו:) ד"ה היכא. דשביעית הויא בעשה. איברא דבירוש' (פ"ג דדמאי ה"א) קאמר. טבל בעון מיתה "ושביעית בלא תעשה". אולם בגה"ש שם העיר דלאו דוקא הוא. ע"ש. וע"ע בשו"ת הריב"ש (סי' פז). ובמנחת חינוך (מצוה שכט). ויש לפלפל בזה ואכמ"ל. וכמו כן יש להעיר מד' הרא"ש הנ"ל עמ"ש מהר"ם בן חביב בתוס' יוהכ"פ (יומא פג.) לפלפל אי שביעית דהויא בעשה חמירא מנבלה דהויא בל"ת. לפמ"ש רמב"ן (בפר' יתרו) דמ"ע גדולה ממל"ת, ולכן עשה דחי ל"ת. ע"ש. וע' ביבמות (ז.) דעשה דוחה ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מיניה. וע' הטעם בזה בדברי רבינו נסים גאון (שבת קלג סע"א) בדפוס וילנא. וע"ע בריש ס' הליכות עולם. וכבר עמדו האחרונים ע"ד הרמב"ן הנ"ל. ע' בס' יד מלאכי (כלל תקטו) ובמחב"ר א"ח (סי' שכח דע"ה ע"ב). ובשו"ת עולת יצחק (סי' מו). ובשו"ת חידושי אנשי שם (ס"ס פא). ובס' ימי שלמה (דס"ו ע"א). ועוד. וי"ל ע"ד האחרו' הנ"ל. לא עת האסף כאן. וע"ע בדעת תורה (סי' ב ס"ק כה). ועכ"פ לדינא העיקר כד' הרא"ש והאחרונים בנ"ד. וע"ע בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' עו). ע"ש.

סעיף קטן כו

כו) הא דקי"ל החשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל. היינו דוקא במין איסור אחד. כגון ששניהם בדבר מאכל וכיו"ב. אבל בשני מיני איסורין החשוד לדבר החמור אינו חשוד אפי' על הקל ממנו. וכדקי"ל (בסי' ב ס"ז) מומר לערלות אינו מומר לשחיטה. כ"כ הב"י בסוף הסימן לד' הרשב"א בתשו' המיוחסות (סי' קע). ב"ח. ש"ך ס"ק יב. ט"ז סק"ח. פר"ח ס"ק יב. בל"י סק"ו. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק יט. שו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' נז). שו"ת בנין ציון ח"א (סי' מו). שלחנו של אברהם סק"ד.

כו) והגה בדגול מרבבה הקשה ע"ז שאין ראיה ממומר לערלות. שאע"פ שמילה חמורה משום שיש בה עונש כרת. מ"מ יש לו זמן למול כל ימיו. משא"כ שאר איסורין שאם עבר אין לו תקנה. ע"כ. ולכאו' באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"א מה' מילה ה"ב). דלרמב"ם שכ' שאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. יש לדחות ראית הרשב"א וסיעתו. אבל לד' הראב"ד בהשגות שם. שבכל יום עומד באיסור כרת. ראית הרשב"א אימתני ותקיפא. וע' בכ"מ שם. וע' בס' החינוך (מצוה ב) שכ'. שאם לא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין דהיינו בן י"ג שנה חייב כרת. ע"כ. והוא כד' הראב"ד הנ"ל. שו"ר בס' בית דוד ביסטריץ (דל"ה ע"א). ובס' יד אברהם. שתי' קו' הדג"מ עפ"ד הראב"ד והחנוך הנ"ל. אולם אכתי לא ברירא מילתא בד' הראב"ד הנ"ל שאולי גם הוא יודה שאם מל לאחר מכן פקע ממנו איסור כרת למפרע. וכן מצאתי במאירי (קדושין כט.) שכ'. וכל יום ויום עומד באיסור עון שיש בו כרת עד שימול או ימות בעון כרת. וגדולי המחברים (הרמב"ם) כ' שאינו בכרת עד שימות. והכל אחד. שכל שהוא חי אפשר לו למול ולהפקע מן הכרת. עכ"ל. הרי שהמאירי משוה בזה ד' הראב"ד לד' הרמב"ם. וכ"כ הרב המו"ל שם. וע' בתוס' מכות (יד.) ד"ה לאפוקי. שג"כ כ' כהראב"ד דלעולם כ"ז שלא מל עונש כרת עליו. וע' בהגהות מהר"ץ חיות שם. דפשיט"ל דמיד כשמל פקע ממנו הכרת למפרע. ע"ש. ותנא דמסייע ליה הוא המאירי הנ"ל. ולכאו' י"ל דבהאי מילתא תלויים ב' תי' התוס' (מגילה כ.) ד"ה דכתיב. ע"ש. ואכמ"ל. ומעתה קמה וגם נצבה דחיית הדג"מ הנ"ל. וע' נחל איתן ה' מילה (שם).

כו) אולם י"ל דהואיל ואף לד' הרמב"ם בכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע. (וכמ"ש הרמב"ם ה' מילה שם) נמצא שיש איסור עשה על כל יום שלא מל. ובזה נראה דלא פקע האיסור. וגם אם ימול אח"כ איסורא דעביד עביד. והרי ידועים ד' הר"ן (יומא פג.) דאיסור נבלה שעובר בלאו על כל כזית חמירא משחיטה בשבת דהויא איסור סקילה. הואיל ואינה אלא פעם א'. ע"ש. והוא הדין באיסור ערלות. מלבד החומר שבאיסור דהוי עון כרת. יש בו ג"כ ביטול מ"ע בכל יום שבהצטרפות הימים חמור יותר מאיסור נבלה. (והגם דבשחיטת בהמה נמי יש איסור נבלה בכל כזית שבה. מ"מ הרי האמינוהו גם על שחיטת עוף קטן שאין בו יותר מכזית). ואפ"ה נאמן לשחיטה. כנלע"ד. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' ד) שכ' ליישב קו' הדג"מ. דלק"מ. כיון דאזלינן בתר החמור לבנ"א. ומצות מילה חמורה מאד שאפילו הפושעים שעוברים על עבירות חמורות. מ"מ אינם עוברים על מצות מילה בזמנה וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' ו) מ"ש ע"ד הדג"מ בזה וי"ל ע"ד. ועכ"פ אף הדג"מ לא כ' אלא לדחות הראיה שהובאה בש"ך. אבל לדינא אין לזוז מד' מרן הב"י וכל גדולי האחרונים שהביאוהו להלכה. ולאפוקי ממ"ש בשו"ת שם משמעון פאלאק (חיו"ד סי' ב). שממאן בסברת הב"י והש"ך והט"ז. משום שהפוסקים לא חילקו אם הם ממין א' או מב' מינים. וכבר הדג"מ השיב על הש"ך בזה. וכו' ע"ש. ואין דבריו נכונים להלכה. והעיקר כד' הב"י והאחרונים ז"ל. ויתד היא שלא תמוט.

סעיף קטן כז

כז) החשוד לאכול טרפה אינו חשוד לאכול נבלה דחמירא טפי. כ"כ הש"ך בנה"כ (סי' כז). והפר"ח (סי' לג סק"ה). והשמ"ח (סי' כ ס"ו) ובש"ע הגר"ז (סי' לג בקונ"א סק"ז). והפמ"ג (סי' א שפ"ד סק"ח). איברא דאנן קי"ל דטבח שיצאה טריפה מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו. וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' כ). והריב"ש (סי' קיג). ויתבאר להלן בסעיף טו בס"ד. הרי דנחשד על איסור נבלה ג"כ. כבר תי' בשו"ת חקרי לב (סי' קסב) דהתם דמיירי שנחשד להאכיל לאחרים דקאי בלאו דלפני עור. מש"ה כל האיסורים כחדא שריין לדידיה להכשיל אחרים. דכולהו בלאו דלפ"ע איתנהו. (וכנ"ל בסק"כ). אבל האוכל טריפה אה"נ דלא נחשד על הנבלה. ע"ש. וכן ד' הגאון מהר"ם שיק (חיו"ד סי' ז) שהחשוד על הטרפה לא נחשד על הנבלה. וכ"כ בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' ב אות ג) ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' ה). ע"ש.

כז) אולם ראיתי בדרכי תשובה לעיל (סי' ב ס"ק כו) שכ' בשם הגאון יריעות שלמה, שהחשוד על הטריפה חשוד גם על השחיטה. ואע"ג דאיסור נבלה חמור מטריפה. וקי"ל דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור. זה אינו. דהיינו דוקא בב' איסורים. אבל באיסור א' כל ששניהם מה"ת שפיר נחשד מהקל לחמור. וה"נ נבלה וטרפה איסור א' הם. וכמ"ש הרמב"ם [פ"ד מהמ"א הי"ז] דטריפה תחלת נבלה היא. ומה"ט חצי זית נבלה וחצי זית טריפה מצטרפין. וה"נ החשוד על טריפה חשוד על נבלה. אע"פ שהנבלה חמורה מהטריפה. ע"ש. וס' יריעות שלמה אמ"א. והוא היפך כל האחרונים הנ"ל. ולפע"ד העיקר כדבריהם. שהחשוד על הטריפה לא נחשד על הנבלה. באוכל האיסור בעצמו. שוב מצאתי תנא דמסייע להיריעות שלמה הנ"ל. הוא הגאון חוט השני (סי' לד) שכ'. דבאיסור א' אמרינן שאם הוא חשוד לדבר הקל שבאותו איסור. אף הוא נחשד לדבר החמור שבאותו איסור. ואע"פ שכ' הב"י (סי' קיט) דכל דבר מאכל חשיב איסור א' ואעפ"כ החשוד על הקל לא נחשד על החמור. י"ל דשאני הכא דהוי אותו איסור ממש. ע"כ. ומ"מ י"ל דהתם כולו באיסור גבינת עכו"ם קא מיירי. וצע"ק.

כז) ועכ"פ גם היריעות שלמה הנ"ל מודה בחשוד על איסור דרבנן שאינו חשוד על איסור תורה, ואפי' הוא מאיסור א', וכיו"ב כ' בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רפז). שהחשודה לטבול ביום שביעי מבעו"י. לא נחשדה שלא תדקדק בטבילת כל הגוף ומשערות בב"א וכן חציצה וכו'. ע"ש. ויש להוסיף עוד. לפמ"ש בשו"ת חוט השני (סי' לד) שי"ל דהעובר על איסור שאינו אלא לכתחלה לא הוי חשוד. ע"ש. וה"נ איסור טבילה מבעו"י אינו אלא לכתחלה. ובדיעבד עלתה לה טבילה. וכמ"ש הטוש"ע להלן (בס"ס קצז). אלא שגם יסוד זה (דבמילתא דכשר בדיעבד לא הוי חשוד) אינו מוסכם באחרונים. וכ"כ בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (ס"ס פא). דאף בכה"ג מעבירין אותו. ושכ"מ בב"י (ס"ס יח) בשם הרשב"א. ע"ש. ואכמ"ל. ודע דמכל הפוסקים מבואר דלא כמ"ש הפני יהושע (חולין ד:) דבב' מיני מאכל שאינן שוים בטעמן לא חשיב מומר. שי"ל שהאחד חביב עליו יותר מחבירו. ע"ש. וז"א במחכ"ת וכדמוכח מהב"י וכל האחרונים הנ"ל בס"ק כו. וכ"כ בס' בית דוד בהערה. ע"ש.

סעיף קטן כח

כח) החשוד על איסור א' אם נחשד על איסור השוה לו כגון חלב ודם. כ' הפר"ת סק"ז שהדבר תלוי בב' תירוצי התוס' חולין (ה:) ד"ה מע"ה. דלתי' הב' הואיל ושניהם שוים החשוד ע"ז נחשד ע"ז. אבל לתי' הא' אינו חשוד על האחר. ודוקא בחלב ודם שיש כרת בשניהם ועולין לגבוה ונאמרו בלאו א'. משא"כ בשאר איסורין כל שלא הושוו בלאו א' אף ששקולים הם בחומרתם. אפי' לתי' הא' לא נחשד על האחר. ע"כ. ובס' שלחנו של אברהם סק"ד, כ' להוכיח מד' הרמב"ן (ספ"ד דבכורות) שהחשוד על איסור א' חשוד על איסור שכמותו. וע"ש. וכ"כ מהרי"ט אלגאזי בהלכות יו"ט (דקכ"א ע"א) להוכיח כן מד' הרמב"ן הנ"ל. והעיר על הפר"ת בזה. שאילו היה רואה ד' הרמב"ן לא היה כותב כן. ומסתמא כל הפוס' ס"ל כרמב"ן אלא שסתמו דבריהם. ע"כ. וכ"כ בס' חדרי דעה. וכולם לא העירו ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה (בכורות ל.), ומ"ש זה הכלל עניינו שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאו' הרי הוא חשוד ג"כ על "איסור אחר שהוא כמותו באיסור" או פחות ממנו. אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדים. וכמו שנתבאר במעשר ושביעית. עכ"ל. הרי שגם הרמב"ם ס"ל הכי. איברא דהתוי"ט שם כ' דבנוסח א"י ליתא הכי בפי' הרמב"ם. ע"ש. וע' בפר"ת בד' הרמב"ם בחיבורו.

כח) וראיתי לה' ערוך השלחן ס"ק כה שכ' לד' הטוש"ע. שא"א כלל שיהיו ב' מיני איסורים שוים בכל פרטי הדינים זל"ז וכו'. כגון חלב ודם. שיש חומר בחלב מבדם. שהדם נפשו של אדם קצה ממנו. וכן דם שבישלו פטור. וחומר בדם מבחלב. דחלב שהסריח פטור. ואילו בדם חייב. שהרי בלא"ה נפשו של אדם קצה בו. ואין לך ב' איסורים בעולם שיהיו שוים בכל פרטיהם. ולכן החשוד ע"ז לא נחשד ע"ז. ע"כ. ואין דבריו מוכרחים. ומ"ש ג"כ דדם שהסריח ואכלו חייב שהרי בלא"ה קצים ממנו. יש להשיב ע"ז ממ"ש ה"ה (פ"ב מהמ"א הכ"א) דשרצים וזבובים וכיו"ב שהם פגומים מעיקרן אם נסרחו ואכלן פטור. ע"ש. וכן מוכח במרדכי (ר"פ כל שעה). והאריך בזה החקרי לב (סי' עא) והעלה כן לדינא. ודחה ד' הפר"ח דס"ל דכיון דאסר רחמנא בשרצים אע"ג דמאיסי ה"נ נסרחו. דמד' הפוסקים מוכח להיפך. ע"ש. וכן העלו שאר אחרונים. וכמ"ש בזב"צ (סי' קג סק"ה) ובכה"ח (שם סק"ו). וכן העלה בערוך השלחן עצמו (שם סק"ד). וממילא גם דם שנפשו של אדם קצה בו. אם הסריח ואכלו פטור. ויותר הי"ל להערוה"ש לומר כמתני' (חולין קיז.) חומר בדם מבחלב וכו'. ועכ"פ דבריו הם היפך ד' הרמב"ם הנ"ל שנחשד על איסור שכמותו. וכ"מ גם מד' הרמב"ן כמ"ש האחרו' הנ"ל. וע"ע בשו"ת צמא צדק מליבאוויטש (סי' א אות ה) מ"ש בד"ז. וע' בדרכי תשובה ס"ק כב בשם שערי דעה. שהוכיח מל' הרמב"ם שהחשוד על איסור נחשד על איסור אחר השוה לו. ע"ש. ונראה שכוונתו לפי' הרמב"ם הנ"ל. וכ"ה בס' דברי יוסף (סי' תתה) וע"ש באריכות. וע' בס' בית דוד ביסטריץ שכ' לפקפק ע"ד מהריט"א הנ"ל ושאין ראיה מד' רמב"ן. ע"ש. ומ"מ נראה דלדינא נקטינן להחמיר בחלב ודם מיהא. וכיו"ב. וכ"פ בשו"ת חקרי לב (סי' קסב דרל"ז ע"ב). וכן בזב"צ ס"ק כא הביא ד' מהריט"א להלכה. ע"ש.

סעיף קטן כט

כט) הא דקי"ל דבב' מיני איסורין לא אמרינן דהחשוד ע"ז חשוד ע"ז. ואפי' על איסור הקל ממנו, היינו כגון איסור אכילה ואיסור גזל או איסור שבועה וכיו"ב. אבל איסור אכילה ואיסור זנות חשיבי כמין א' שכיון שלהוט להנאת גופו לזנות חשיד נמי על אכילת איסור. שמפני הנאתו עובר עליו למלאת תאותו. כ"כ מהרי"ט אלגאזי (דק"כ ע"ד) והוכיח כן מדברי הרמב"ן שם. וכן הובא להלכה בזב"צ ס"ק כ. ויש לסייעו מד' הט"ז (סי' קכט ס"ק כד) דבזה"ז החשודים על הזנות ודאי דנחשדו על סתם יינם. ולא נזהר החשוד ממגע הזונה נכרית ביין שלו. כדקי"ל בסי' קיט דהחשיד על החמור חשוד על הקל בעיני העולם. ע"ש. וכ"ה בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' יב אות ח). הרי דזנות ואכילה חשיבי כמין א'. ולכאורה יש לדחות קצת שהואיל ואיסור סתם יינם הוא משום בנותיהם. כדאי' בשבת (יז:). מש"ה החשוד על בנותיהם. כ"ש שחשוד על סתם יינם שכל איסורו אינו אלא משום בנותיהם. אכן אחר שנדחה שוב חוזר ונראה דהואיל ובאיסור סתם יינם איכא נמי משום יין שנתנסך לע"ז. וכמ"ש בע"ז (כט:). וע' בהרא"ש והר"ן שם. חמיר להו לאינשי. (והט"ז מיירי אף בגוים שעובדים ע"ז.) דאלת"ה אף לדין הגמ' החשודים על זנות דנכרית. יהיו חשודים על היין. ובגמ' (ע"ז סט:) ובטוש"ע שם אמרינן שלא נחשדו עליו. א"ו דמשום סרך ע"ז נגעו בה. והנה אף שיש לעמוד בעיקר ד' הט"ז הנ"ל. וכמ"ש בס' דברי יוסף (סי' תתפב). וכן בס' בית דוד (דל"ה ע"ב). ע"ש. עכ"פ נקוט מיהא דזנות ואכילת איסור הוי לדידיה כאילו מין אחד. וע' בישועות יעקב (סי' קכט.) ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי (חיו"ד סי' ו) ד"ה והנה שהביא קו' מהרי"ט אלגאזי ע"ד הרמב"ן הנ"ל. וגם הוא כ' לתרץ דעריות ומאכלות אסורות שניהם איסור א' וכמין א' חשיבי. וכן מצינו שזנות נקרא אכילה אכלה ומחתה פיה. וכן כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ועפ"ז נתיישבו ד' הרמב"ן. ע"ש. (ולפלא שלא העיר שכן תי' ג"כ מהרי"ט אלגאזי. וכנ"ל.) וכדמות ראיה למהריט"א וסיעתו הנ"ל מהגמ' קידושין (מ.) ר' צדוק תבעתיה מטרוניתא וכו' א"ל איכא דבר טמא. א"ל מאי נ"מ דעביד הא אכיל הא. וע' בס' בית דוד הנ"ל בסימן זה מ"ש ע"ד מהריט"א. וכן בשו"ת אבן יקרה (חיו"ד סי' ט). וי"ל ע"ד. וע' בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' ד). ובשו"ת עמודי אור (סי' מב). ודו"ק.

כט) ועכ"פ נראה דהחשוד באיסור זנות לא נחשד על איסורים אחרים שאינם של אכילה. והגאון מהרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סי' רעז) נשאל בדין סופר סת"ם שנתפס עם הנכרית, ופסק שכל הסתו"מ שלו פסולים. דהחשוד לדבר חמור חשוד על הקל ממנו. ובודאי דזנות עם העכו"ם חמיר טפי מד"ת. וגם בעיני הבריות הוא חמור יותר מלעשות פיסול בס"ת שאינו ניכר ג"כ כגון חק תוכות ושלא יכוין לשמה וכיו"ב. ע"ש. ולכאו' אין מזה ראיה. דהא בעינן שיהיו ממין א'. ובזה הוא דאמרינן דנחשד על הקל ממנו. משא"כ עריות וכתיבה שלא לשמה בס"ת אינם משם א'. וכן בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' ו) כ' דפשיטא דהחשוד על הזנות כשר לשחיטה. וראיה מע"ז (סט:) הנ"ל. דאמרינן דדוקא על הזנות יצרו תוקפו. עש"ב. (ושם בסוף הסי' מסכים לד' הט"ז סי' קכט הנ"ל. ע"ש). וע"ע בשו"ת בנין ציון (סי' מו). ובשו"ת ריב"א (סי' פו). וצ"ע. ואכמ"ל יותר.

סעיף קטן ל

ל) החשוד על איסור גזל אינו חשוד על הנבילה דגזל איתיה בהשבון. מהר"י צייאח בתשו' כת"י. כנה"ג הגה"ט או' טו. בל"י סק"ז. וכעת זכינו לתשו' מהרי"ץ הנ"ל. והיא לו נדפסה בשו"ת אבקת רוכל (סי' קפו). וע' בתשו' האדב"ז ומרן והמבי"ט בסי' שאח"ז. ע"ש. וע' בשו"ת דברי חיים מצאנז (סי' יא). ובשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' א). ובשו"ת נדיב לב ח"א (סי' פא). וע"ע בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' ד). [ואליו נתכוון בזב"צ סק"כ. ומש"ש יד אליהו הוא ט"ס.] ובעקרי הד"ט (סי' טז אות ב). ובעה"ש לעיל (סי' ב סק"ט). ובשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' כ). ובשו"ת וזאת ליהודה מסלתון (חיו"ד סנ' א). ואכמ"ל.

סעיף קטן לא

לא) קצב שעושה סחורה בחזיר ונו"ט. מותר לקנות ממנו בשר כשר. כשנזהר שלא יחתוך בסכין א' האיסור וההיתר. ולא נחשד עי"ז להחליף ולמכור נו"ט בחזקת כשרה. ומ"מ בעל נפש יחמיר בזה. שו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' נז). וכ"כ בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' ה). ונתמך במ"ש הנוב"י דלד' רוה"פ איסור סחורה בזה הוי מדרבנן. וממילא לא נחשד להכשיל בדאו'. ע"ש. אולם בדרכי תשובה ס"ק כ"ח כ'. דלפמ"ש מהרש"ק בטוב טו"ד תליתאה (סי' קיג) שכעת בימים אלו החשוד על איסור א' חשוד על הכל. ובזה"ז הס כי לא להזכיר לקנות בשר ממי שהוא קל בשום דבר וכו'. וכן טבח החשוד על הגניבה הואיל ואנו רואים שהגנבים מחללי שבת וכו' יש לאסור בשרם כנבלה. ע"כ. וכ"ה בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ע). אולם נראה שהחילוק בין זמנם לזמנינו בזה הוא חידוש נגד כל הש"ע וכל האחרונים ואין להחמיר בזה מדינא. והגרש"ק בקעה מצא וגדר בה גדר. וכ"נ בשו"ת עולת יצחק (ס"ס קפד). ע"ש. ואף שאיסור סחורה בחזיר חמור ומכוער בעיני הבריות. מאן לימא לן דלא חיישי טפי להאכיל נו"ט לישראל. כמ"ש נהרי אפרסמון שם. ולכ"נ דה' נה"א הנ"ל דינא קא משתעי. וכן מתבאר עוד בשו"ת מאזנים למשפע (סי' יז). ע"ש. וע' בשו"ת חתן סופר (סי' יט) מ"ש בזה.

לא) ומ"מ נראה שבמקום שהב"ד כחם יפה בודאי שעליהם לעשות כל טצדקי למנעו ממכירת חזיר ונו"ט. ואם יתן כתף סוררת יכריזו איסור על הבשר שמוכר. שהרי אין לקנות בשר אלא מהמוחזק בכשרות. (ע"ל סק"ה). וכ"ש שיש לחוש עוד שהקצב הלזה ימכור בשר ששהה ג"י בלא מליחה ושאר ענינים שהם מדרבנן וקילי מאיסור סחורה בנו"ט. וכיו"ב כ' בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' ט). וע"ע בשו"ת בית אפרים (סי' ד) דבשחיטה ג"כ יש חומרות מדרבנן כשהייה במיעוט בתרא וכו'. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א (סי' יז) ד"ה עתה. ומה גם לפמש"כ לעיל (סי' קיז ס"ק נד) שיש בזה חילול ה' ח"ו לראות במעשה רשע כיו"ב ולעמוד מנגד ולהחריש. ע"ש. לכן יש לעשות את הכל לבטל מנהג הקצב בזה. וע"ע בשו"ת עצי הלבנון (סי' מח). ע"ש.

סעיף קטן לב

לב) [סעיף ו'] החשוד על ב' דברים וחזר בו וכו' ואח"כ נחשד על א' מהם אפי' הוא הקל וכו' וחשוד על שניהם. נראה דאפי' בב' מיני איסורין נמי כגון איסור אכילה ואיסור שבועה או כלאים. אם חזר ונחשד על א' מהם אפי' הוא הקל חשוד על החמור ממנו. כיון שבראשונה נחשד על שניהם. ש"ך ס"ק יד. ודייק כן גם מל' הש"ע שכ' החשוד על ב' דברים. ולא כ' על ב' איסורים. וכ"כ הפר"ח ס"ק יג. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק כב. ערוך השלחן ס"ק לג.

סעיף קטן לג

לג) ואפי' אחד מב' דברים אלו הוא איסור דרבנן ונחשד עליו אחר שחזר בו מהם נחשד גם על איסור השני שהוא איסור תורה. וכדאי' במקור ד"ז (בבכורות ל.) דמוקי הא דמוכח מהברייתא דהחשוד על הטהרות חשוד על השביעית בכה"ג דהוה חשיד אתרוייהו וכו' והדר איחשד על הטהרות כו' והתם אמרינן דשביעית דאורייתא וטהרות דרבנן. ואפ"ה היכא דהוה חשיד אתרוייהו וחזר בו. בעברו על איסור דרבנן נחשד על איסור תורה. וכ"פ בשו"ג ס"ק כא. ומיהו יש לדחות ראיה זו. כמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד (סי' יא) דשאני טהרות דחמירא להו טובא כביומא (כג.). ע"ש. וע' בשו"ת נדיב לב ח"ב (חאה"ע סי' ח. דכ"ט ע"ד). שכ' בפשיטות בכה"ג דשפיר נחשד על איסור תורה ג"כ. ע"ש.

סעיף קטן לד

לד) [סעיף ז'] מי שהוא מפורסם בא' מעבירות שבתורה וכו' נאמן בשאר איסורים. היינו שהוא מימר לתיאבון, אבל מומר להכעיס אפי' לדבר א' הרי הוא כגוי לכל דבר. כמ"ש בש"ע לעיל (סי' ב ס"ה). וכן העלה בשו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ סי' סא או' ו). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' נ). ובשו"ת התעוררות תשובה ח"א (סי' יב). ואפי' מבעל מ"ע להכעיס כגון שאינו רוצה ליטול הלולב שלפניו וכיו"ב. חשיב כעכו"ם לכל דבר. וכמ"ש התב"ש לעיל (סי' ב). וכ"כ הגא"ז בקונ"א (שם סק"ח). וכ"פ בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' ו). ובס' דעת תורה (שם ס"ק כה). ובכה"ח (שם ס"ק מה). וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' יא). וכ' האחרונים דאפי' בפעם א' כשהוא להכעיס דינו כעכו"ם לכל דבר. והובאו בכה"ח לעיל (סי' ב ס"ק מד). ע"ש. (וע' בשו"ת מהר"ם שיק שם אות יא).

סעיף קטן לה

לה) באחת מעבירות שבתורה. ואם עבר על ג' עבירות מפורסמות שהעולם נזהרים מהם כגון נבילה ושעטנז והקפת הראש. הוי חזקה. ונעשה מומר לכל התורה. עד שיוחזק שלא פרק ממנו עול כל המצות אלא לאלו העבירות. שאז חזר דינו כמומר לדבר א' שאינו כמומר לשאר דברים. ומ"מ אם עובר על הרבה מצות עד שנראה שפרק מעליו רוב המצות הוי כמומר לכל התורה דרובו ככולו. זב"צ ס"ק כה. וכ"ה בתב"ש ופמ"ג לעיל (סי' ב). וכ"כ בכה"ח (סי' ב ס"ק נב). וכ"ה בשו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ סי' סא או' ה). וע"ש.

סעיף קטן לו

לו) חוץ מעבודה זרה. ואפי' בפעם א' ובצינעא הוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם. ומומר לנסך היין לע"ז הוי מומר לכל התורה. כדאי' בפ"ק דחולין (ה.). זב"צ ס"ק כד. וכ"כ האחרונים והובאו בכה"ח (סי' ב ס"ק מו-מז). ע"ש.

סעיף קטן לז

לז) וחילול שבת בפרהסיא. והיינו בפני עשרה מישראל ודוקא באיסור סקילה אבל בלאו דמחמר וכיו"ב ואיסורי שבות דרבנן לא הוי כמומר לכל התורה. וה"ה לאיסורי ע"ז. כ"כ האחרונים והובאו בכה"ח (סי' ב ס"ק מט-נ). והיינו אפי' במחלל שבת לתיאבון כדמוכח ברמב"ם (פ"ג מה' תשובה ה"ט). וכ"כ המאירי ריש חולין (ב.). וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ סי' סא אות א' וה'). ובשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' יב). לאפוקי ממ"ש ח"א מחכמי הדור שדוקא כשמחלל שבת להכעיס דינו כמומר לכה"ת. דניתא. שאין חילוק בזה בין להכעיס ובין לתיאבון אלא בשאר עבירות. אבל בחילול שבת וע"ז אפי' לתיאבון הוי כמומר לכל התורה. [וכ"ה בב"י לקמן ס"ס רסח]. וכמו שהעלתי בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא אות כה). ע"ש. ועמ"ש בשו"ת חת"ס ח"ו (סי' פג) שהמומר לע"ז או לחלל שבק נהי שהוא כמומר לכה"ת. מ"מ אינו חשוד לכל התורה. והביא מ"ש הב"י שהחשוד לד' חמור חשוד לד' הקל דוקא באותו מין עצמו (כנ"ל ס"ק כו). וא"כ החשוד לחלל שבת אינו חשוד לאכול איסורים. ע"ש. ולכאו' דבריו תמוהים. וכבר עמדו עליו האחרונים. וע' בשו"ת חתן סופר (סי' כט) שפי' דבריו דמיירי כגון שנמנע מלחלל שבת עוד אבל עדיין לא עשה תשובה גמורה. ע"ש. וצ"ע. וע' בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' כא ד"מ ע"ב). ובשו"ת משיב דברים חיו"ד (סי' יו"ד). ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' ט אות ט) ובשו"ת מאזנים למשפט (סי' יז).

סעיף קטן לח

לח) וחילול שבת בפרהסיא. והמחלל יוהכ"פ נחלקו בזה האחרונים. וע' באה"ע (ס"ס קכג) שמבואר שדינו כדין מחלל שבת. וע' בהגהות הרש"ש (חולין ה.) ובשו"ת חת"ס ח"ו (סי' פג). ומ"מ לדינא הסכמת הרבה אחרונים להחמיר. וכן עיקר. והמחלל יו"ט. מוכח מד' מרן הב"י באה"ע (שם) וכן בהרמ"א (שם). דמחלל יו"ט לא חשיב כמומר לכל התורה. ומקורו מד' הרמב"ם. אבל באור זרוע ח"א (ס"ס שסז) מוכח דגם מחלל יו"ט הוי כמומר לכל התורה. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' לג). וכ"ה בפר"ח (סי' קיב סק"ב). וע' שו"ת מהר"י אסאד (סי' לא). ודעת תורה (סי' ב ס"ק כט).

סעיף קטן לט

לט) ודע שדעת הרבה אחרונים דלא חשיב כמומר לכל התורה ע"י חילול שבת בפרהסיא אא"כ נתקבלה עדות בפניו ובפני ב"ד. הלא"ה אין דינו כמומר. וכמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' נ). וכן הג' מסיגוט בשו"ת אבני צדק (סי' ס) מסכים לד' מהר"י אסאד ושבוחי קא משתבח בסברתו. והובא בשו"ת פרי השדה ח"א (סי' עא). ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה ח"א (סי' צט). וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' ד). ע"ש. אך לעומתם האריך הרחיב בס' שבילי דוד סי' זה לדחות ד' מהר"י אסאד בזה. וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עז). וע' בשו"ת התעוררות תשובה (סי' יב). וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' י). גם הבאתי עוד שם בח"א (סי' יא) סברת הגאון בנין ציון בחדשות (סי' כג) שכ' להקל בזה בפושעי ישראל של זמנינו שמקדשים קדוש היום ומתפללים תפלת שבת ואח"כ מחללים השבת במלאכות דאו'. דחשיבי כתינוק שנשבה בין העכו"ם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכא). וכן בשד"ח (מע' מ כלל פו) כ' שדברי הבנין ציון נכונים בזה. ע"ש. [וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כה). ע"ש.] ולכן צירפתי ב' הסברות הנ"ל להקל במגעם ביינות שלנו וכיו"ב. ועוד הבאתי עוד כמה צירופים בענין זה. עש"ב. והא ודאי דלא שייך כל זה במומרים לחלל שבת שבאה"ק ת"ו אשר בעוה"ר באו פריצים ויחללוה ברגל גאוה באוטובוסים ומכוניות ועישון סיגריות בש"ק בראש כל חוצות. והמוכיחם דמו בראשו ח"ו. ואלו ודאי שדינם כעכו"ם לכל דבר. ואין להקל בהם כלל. וה' יערה עלינו רוח ממרום לתקן עולם במלכות שדי ויחזירנו בתשובה שלמה אמן.

סעיף קטן מ

מ) או שאינו מאמין בדברי רז"ל. כלומר שגם זה חשוב כעובד ע"ז ומחלל שבת בפרהסיא שדינו כעכו"ם. וכמ"ש בב"י בשם תשו' הרשב"א. ש"ך ס"ק טז. פר"ח ס"ק טו. זב"צ ס"ק כז. וכן העלה בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (סי' יב). וכן פסק בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' נז). ותמה על החכ"א (כלל עא) שהשמיע מ"ש מרן הממחבר "או שאינו מאמין בד' רז"ל". ול"י למה. ע"כ. ובאמת שלפנינו הנו נמצא כתוב בחכ"א (שם סי' ה). ואולי בדפו"א הושמט ע"י ט"ס. וע' בס' שבילי דוד. וכן פסק בשו"ת בית שמואל אחרון (חיו"ד סי' ד). ע"ש. ומכאן ראיה ברורה על קצת מבני עמנו שבערי אירופא שאומרים בפי' שאינם מאמינים בדרז"ל, אלא במילתא דמסתברא להו. ומעתה הרי הם כגוים לכל דבריהם. ואין להאמינם כלל בעניני או"ה. ואין מצטרפין לעשרה ואין מזמנין עליהם. פרי תואר סק"ח. וכ"ה בשו"ת זכר יהוסף להגאון משאוול (חאו"ח סי' כא דל"ט ע"ב). ע"ש. וכ"ש האפיקורסים שיצאו מחדש בערי אשכנז (ריפורמים) שיצאו כתות כתות ועשו שינוים בתפלה ובבנין בהכ"נ ופרצו ברוב מצות וכו' ועליהם נאמר שם רשעים ירקב. זב"צ ס"ק כט. וע"ע בס' טהרת המים (מע' מ אות נג). ועמ"ש בש"ע הגר"ז (סי' ב בקו"א סק"ח). וצ"ע.

סעיף קטן מא

מא) נאמן בשאר איסורים. ואפי' בשל עצמו בין למכור בין לאכול עמו. ש"ך ס"ק יז. כנה"ג הגב"י או' כג. פר"ח ס"ק טז. לחה"פ סק"ח. בל"י סק"ח. חכ"א כלל עא ס"ה. מסגרת השלחן. שו"ג ס"ק כה. זב"צ סק"ל.

סעיף קטן מב

מב) ובשל אחרים נאמן אפי' על אותו דבר לומר מותר הוא. וכל זה בחשוד (ע' לעיל סק"א). אבל במומר שהוא מועד אינו נאמן לאותו דבר אפי' בשל אחרים. ש"ך סוף ס"ק יח. כנה"ג הגב"י או' כה. בל"י סק"ט. חכ"א כלל עא ס"ה. זב"צ ס"ק לא. אולם מלשון מרן שכ' "מי שמפורסם בא' מעבירות שבתורה", משמע קצת דאף במומר לאותו דבר מיירי. ולא רק בחשוד בעלמא. וכ"כ להעיר בזה בערוך השלחן ס"ק לט. ומה"ט כ' לדחות ד' הש"ך. וכ' שהעיקר לדינא שאף מי שהוא פסול ממש לעדות ע"י העבירה ג"כ כשר להעיד בשל אחרים. ע"ש. וכן הגאון בית מאיר כ' דבתשו' המיוחסות להרמב"ן משמע קצת דלא כחינוק הש"ך הנ"ל. והצ"ע. וכן בדרכי תשובה ס"ק מ כ' בשם החו"ד שהתפלא על הש"ך בזה. ע"ש. וכן פסק בשו"ת ברית אברהם (סי' ב אות יב). ע"ש שהאריך בזה. וכ"כ בשו"ת ריב"ם שנייעוך (חיו"ד ס"ס ג). וכן דעת ה' דברי יוסף על יו"ד (ס"ס תתה). ונראה דלדינא המיקל כד' האחרו' הנ"ל יש לו ע"מ שיסמוך. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנג). ובשו"ת חקרי לב (דרל"ט ע"א). ע"ש.

סעיף קטן מג

מג) ובשל אחרים נאמן וכו'. היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא אבל בדבר שיש לו חזקת איסור אינו נאמן. דאפי' עד א' כשר אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא. כמ"ש הרמ"א (בסי' קכז ס"ג). וכ"ש חשוד. קהל יהודה. זב"צ ס"ק לב. וכ"כ בשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד סי' ז) ד"ה ולהכי. וע' בש"ך לעיל (סי' ב סק"כ) ובפתחי תשו' (שם סק"י) ובכה"ח (שם ס"ק סו). וע' בערוך השלחן ס"ק לח.

סעיף קטן מד

מד) ובשל אחרים נאמן. ואפי' על של בנו ובתו נאמן. אבל לא בשל אשתו. דאשתו כגופו. וכדקי"ל גבי בכור (בבכורות לה: ולקמן סי' שיד ס"ד). קהל יהודה. זב"צ ס"ק לד. ונראה לפ"ז דאף דנאמן בשל בנו אין זה אלא כשאינו סומך על שלחנו. אבל בסומך על שלחנו הו"ל כשלו. וכה"ג קי"ל גבי רבית (בסי' קס סט"ז) שמותר לומר לבן המלוה הילך זוז ואמור לאביך שילוני. והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחנו. וכ' בשלחן גבוה (שם סק"מ) בשם הכנה"ג. שהאומר לאיש הילך זוז ואמור לאשתך שתלוני ממעותיה הויא רבית קצוצה. וסיים השו"ג. דה"ה באומר לאשה הילך זוז ואמרי לבעליך שילוני דפשיטא דאסור כיון שאשתו כגופו. ע"ש. נמצא שב' דינים אלו שוים, ודין אשתו כדין בנו הסמוך על שלחנו. ולכן י"ל שלא הותר גבי החשוד להעיד על של בנו אלא כשאינו סומך על שלחנו. ובשו"ת עולת יצחק (סי' קפד) כ' דגבי חשוד. אשתו נאמנת עליו. ואע"ג דקי"ל בבכורות (לה:) דאשתו כגופו. לענין מומי בכור. שאני התם דאע"ג דבעלה נאמן בשאר איסו' אינו נאמן לענין מומי בכור. משום שדבר זה הוא קל בעיניו ויש טורח גדול בגידולו לכן נחשד להטיל בו מום. וגם היא אינה נאמנת משא"כ בשאר נאמנות. ע"ש. ומיהו בכה"ג דהחשוד מעיד על אשתו. גם בשאר איסורין דינא הוא דאשתו כגופו ואינו נאמן. וע' בתשו' הר"ן (סי' כה).

סעיף קטן מה

מה) יהודים שנשכרו לעשות יין כשר והם חשודים לשתות סתם יינם. אע"ג דקיי"ל דהחשוד נאמן בשל אחרים. היינו דוקא כשאין לו שום הנאה, אבל אלו כיון שיש להם הנאה שלוקחים שכר ע"ז וגם מחוייבים לשלם ההפסד אינם נאמנים. שו"ת פני יהושע סי' טז. שיו"ב סק"ב. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"א (סי' סו) דהחשוד על היין שנעשה שומר אם אינו נוטל שכר על שמירתו נאמן. אבל אם נועל שכר על שמירתו הרי הוא כשלו ואינו נאמן. ער"ה סק"ז. זב"צ ס"ק לה.

סעיף קטן מו

מו) ואם אלו השותים סתם יינם היו במקום שהמים רעים. והיה עדות ע"ז. ויש מקום לומר שאילו היה להם יין כשר לא היו שותים מסתם יינם. אוקמינן להו אחזקתייהו. ונאמנים לומר שהיין כשר. שו"ת פני יהושע שם. שיו"ב סק"ג. זב"צ ס"ק לו. והיינו כעין מ"ש הרמ"א לעיל סוף ס"ב. ועמש"כ לעיל ס"ק יב. וע' בשו"ת מים רבים (חיו"ד סי' כה וכו) על מה שנוהגים באיעליא לדרוך ענבים. ע"י רקים ופוחזים שאינם נזהרים מסתם יינם. וחכם אחד נתן טעם להקל עפ"ד הרמ"א הנ"ל. והרהמ"ח כ' דע"כ לא התיר הרמ"א אלא במי שעושה כן במקרה. אבל מי שנוהג היתר בדבר בודאי דחשוד מקרי ואינו נאמן. ע"ש. והובא בדרכי תשו' ס"ק יד. אבל במסגרת השלחן ס"ח כ' דמנהגם להקל בזה והמחמיר תע"ב. וע' להלן סוף ס"ק נז.

סעיף קטן מז

מז) הא דקי"ל דהחשוד נאמן בשל אחרים. היינו דוקא בדבר שא"א לתקן כגון יין וגבינה וכיו"ב. בכה"ג נאמן החשוד להעיד שנעשו בכשרות. אבל במידי דסמא בידן לתקוני כגון פירות עבל וכיו"ב שהחשוד מעיד שהם פירות מתוקנים. אין לסמוך עליו אף בשל אחרים. וכדתנן (רפ"ד דדמאי) חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. ובזה נסתלקה השגת הראב"ד מעל הרמב"ם. כ"כ מהר"א ישראל בכסא אניהו סק"ב. ודבריו תמוהין. שהרי השגת הראב"ד היא (בס"פ יא מה' עדות) עמ"ש הרמב"ה שם. החשוד על הדבר יש לו לדון בו ולהעיד בו לאחרים. חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים. כיצד נאמן ע"ה נומר פירות פלוני מתוקנים הם. ע"ש. הרי שהרמב"ם כ"כ גה בדין טבל שאפשר לתקנו. וכ"כ עוד הרמב"ם (ס"פ יב מה' מעשר). וע' בס' מקום שמואל בחי' ליו"ד סי' זה מ"ש לתרץ על קו' זו. (אלא שכתבה בשם הב"י). דההיא מיירי בידוע שאינו מעשר ואוכל טבל דהוי כעכו"ם לאותו דבר, וכמ"ש לעיל סי' ב דמומר להכעיס לדבר א' הוי לאותו דבר כעכו"ם. ואז אינו נאמן אף בשל אחרים. כנ"ל ברור ונכון. ע"כ. ואינו מחוור. דא"כ פשיטא דאף בשבת אין לסמוך על פיו. ועוד יל"ד עליו, דהא דקי"ל בסי' ב [וכ"ה כאן בסי' זה ס"ז] דמומר להכעיס לדבר א' הוי כעכו"ם. היינו לכל התורה. ולא רק לאותו דבר. וצע"ג. וע' בפר"ח ס"ק יז מ"ש עוד לתרץ קו' הראב"ד בזה. ומסקנת דבריו בזה"ל, והעיקר כד' הרמב"ם וכפסק המחבר, וכ"כ בתשו' הרשב"א (סי' סד). ובתשו' הר"ן (סי' כה). ובתשו' הריב"ש (סי' ד וי"ב). וכן דעת כל הפוסקים. והכי נקטינן. עכ"ל. וכ"ה בלחה"פ ק"ט. ובמסגרת השלחן. וא"כ אף בדין טבל שבידו לתקנו העיקר כד' הרמב"ם. וע' בס' חדרי דעה. ובערוך השלחן ס"ק לו והלאה. ואכמ"ל. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנג).

סעיף קטן מח

מח) בהגה מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה לא מקרי חשוד. מיהו לאותו דבר אינו נאמן. ומ"מ הרוחנו במה שאינו נקרא חשוד שאפשר להאמינו בשבועה. וזהו פי' "לא מקרי חשוד" שאינו נאמן אף בשבועה. ומ"ש מיהו לאותו דבר אינו נאמן היינו בלא שבועה. ש"ך ס"ק יט. פר"ח ס"ק יח. בל"י סק"י. שו"ג ס"ק כז. חכ"א כלל עא ס"ח. וכן מתבאר בשיו"ב סק"ד. מסגרת השלחן. שו"ת קול אליהו ח"א (סי' ג). זב"צ ס"ק טל ובס' בית מאיר מפקפק בזה. וטוב לחוש לדבריו. וע' להלן ס"ק נז.

סעיף קטן מט

מט) מיהו לאותו דבר אינו נאמן. ואף בשל אחרים אינו נאמן בלא שבועה כיון דלא משמע ליה שהיא עבירה ט"ז סק"ט. זב"צ ס"ק לח.

סעיף קטן נ

נ) מי שנוהג באיזה דבר איסור וכו' מותר לאכול עם אחרים שנוהגים בו היתר. דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור. והיינו כגון שאחרים יודעים בו שהוא נוהג איסור בדבר. ש"ך סק"כ. מסגרת השלחן. חכ"א כלל ע"א ס"ט. זב"צ ס"ק מ.

סעיף קטן נא

נא) ונראה דהיינו דוקא אם אותם שהוא אוכל עמהם אינם מחולקים עמו בסברא, אבל אם אותם האוכלים עמו סבורים שסברתו אינה סברא, שבאופן שמה שנוהג איסור אינו אלא טועה. אסור לאכול עמהם בכה"ג. פר"ת סק"י. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק מא. אבל אנכי הרואה לרבינו האור זרוע ח"א (סי' תרג) שכ' וז"ל. פשיטא לי אדם שאסר עצמו בדבר המותר לו ואחרים יודעים שהחמיר על עצמו כו'. שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכיליהו. כמו שנזיר אוכל בבית ישראל וכו' וכן ישראל בבית כהן ולא חיישי' שמא יאכילנו תרומה. אלא בהא נסתפקתי, ראובן שפירש ממאכלים מחמת שנ"ל שהם אסורים לו. ושמעון נוהג בהם היתר גמור. ונראה לו שראובן טועה בדבר לגמרי. אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון. מי אמרינן הואיל ושמעון תופס את ראובן טועה כו' הרי יש לחוש שמא יאכילנו. וה"ל לגבי דידיה כחשוד. א"ד לא ספי ליה אינש לחבריה מידי דלא ס"ל. ויש לדקדק מפ"ק דיבמות כו' ואסיקנא דעשי ב"ש כדבריהם והא דלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעי להו ופרשי. אלמא שסומך עליו ולא חיישי' דילמא ספי ליה. עכ"ל. מבואר להדיא דספק זה עלה על לב טהור רבינו האו"ז ובתר דאיבע"ל הדר פשטה לחומרא. ודבריו נעלמו מעיני רבותינו האחרונים הנ"ל שפסקו להקל. ואילו ראו ד' האו"ז פשיטא שלא היו חולקים עליו. (וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כה). וע"ע בשו"ת כתב סופר (סי' עה). ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' סב). ובמקום אחר כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל.

סעיף קטן נב

נב) מי שנוהג איסור באיזה דבר ע"פ מנהג אבותיו ובני מדינתו שנהגו כן. חסור למי שנוהג היתר להאכילו. אפילו היה האיסור ניכר לעין. אבל אם נוהג האיסור הוא מפני שסובר שהדין כן ואוכל בבית המתיר. אם האיסור ניכר אין לחוש בזה כלל ומותר להאכילו. שאם עומד בסברתו לא יאכל. וכמ"ש בחי' הריטב"א (סוכה י:) ושכן הורה רבו. וכ"כ בתשו' רלב"ח (סי' קכא). ש"ך ס"ק כ. פר"ח ס"ק יט. בל"י ס"ק יא. ואם אין האיסור ניכר. בכל גוונא אסור. רלב"ח שם. ש"ך שם. וגם הפר"ח מודה שמכוער הדבר להאכילו דבר איסור לפי דעתו. וע"ע בשו"ת בנין ציון שם. ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' יט). ובשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' לג). ובשו"ת חיים של שלום ח"ב (סי' קיג).

סעיף קטן נג

נג) ולכן המתארח אצל חבירו ואינו יודע בודאי שאותו דבר שנותנים לפניו יש בו איסור האסור לו אלא יש לחוש עליו חשש בעלמא, אין מוטל עליו לשאול ממנו אם הוא היתר או לא. אבל על הבעה"ב שיודע שיש באותו דבר איסור לאותו אורח שהוא נזהר ממנו עליו להודיעו כדי שלא יהיה נכשל על ידו. מיהו נראה אם הספק קרוב לודאי צריך האורח להזהר בו. כנה"ג הגה"ע אות ה עפ"ד הרא"ש ומרדכי (פ"ק דיבמות). בל"י סק"ב. זב"צ ס"ק מב. ומותר לאורח לאכול מכליו של הבעה"ב. ובלבד שלא יצוהו לבשל לו. ש"ך סק"כ. פר"ח ס"ק יט. לחה"פ סק"י.

סעיף קטן נד

נד) בהיות ונפל מחלוקת בדין השמעה בין הרמב"ם עם הגאונים באיזה שנה היא, נהגו מקצת חכמים וחסידים לחוש לב' הסברות ושובתים בשניהם. ויש מוחים בידם שלא לשמור כ"א השמעה שלפי ד' הרמב"ם. לאו שפיר עבדי אלו הרוצים למחות ואיסורא קא עבדי להאכילם דבר האסור להם לפי דעתם. כ"כ מהר"ש יפה בתשו' כת"י. והובא בכנה"ג הגה"ע אות ח. וכיו"ב כ' בשו"ת רדב"ז ח"ב (סי' תשלא) שטוב להתנות בין מע"ש ומעשר עני מפני המחלוקת בשנות השמעה. ע"ש. וע' במל"מ (ספ"א מה' מגילה) שהביא ד' המבי"ע ח"א (סי' כא) שנולד מחלוקת בין החכמים על שנת השמעה איזוהי. ולכן רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו"ם. דשביעית בזה"ז מדרבנן, והוי סד"ר איזו שנה היא ולקולא. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שמחה לאיש (חיו"ד סי' כו דק"ח ע"א), שיש סברת שלשת הרועים ה' כפתור ופרח ומהרלב"ח והמבי"ע דכולהו ס"ל דשנת השמעה הו"ל ספיקא, ואמרינן בה סד"ר לקולא. ע"ש. וע"ע בשו"ת אבן יקרה ח"ג (סי' כא) ובהערה. ובשו"ת בכורי יעקב זריהן (ס"ס יט). ועמ"ש הרה"ג רי"מ טוקצינסקי בספר השמיעה (רפ"א) שאין לחשוב זאת עוד נספק. ע"ש. וי"ל. ומ"מ המחמירים בשתיהם תע"ב אע"ג דשביעית בזה"ז מדרבנן. כיון שלפ"ז תתבעל השביעית לגמרי בכה"ג חיישינן אף בדרבנן. כמ"ש כיו"ב הר"ן (פסחים קח.). וע' במל"מ שם.

סעיף קטן נה

נה) מי שיש בידו חמץ שעבר עליו הפסח שנאסר בהנאה, ואתו אחריני למיכל מניה אשר לא ידעו מזה שהוא אסור. צריך להודיעם שזהו חמץ שעבר עליו הפסח ולהפרישם ממנו. כן העלה מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' לח. ודלא כהרב דרך המלך למהר"י בן רבי ז"ל שכ' דהואיל ולדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו. דליתא. ע"ש. והסכים עמו להחמיר מהר"י עאייב בס' חוקת הפסח (ס"ס תמח). וכ"פ בשו"ת חקקי לב (חיו"ד ס"ס כד). וכ"כ בס' מועדי ה' (די"ב סע"א). ע"ש. ובזב"צ ס"ק מד. ובכף החיים או"ח (סי' תמח ס"ק ל). ע"ש. וע' בשו"ת מנחת עני (סי' ח). ובדברי יוסף (סי' תתו). ודו"ק.

סעיף קטן נו

נו) [סעיף ח'] החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפי' בשבועה. וכ"ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו אפי' בשבועה. ש"ך ס"ק כב. כנה"ג הגב"י או' פ. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק מה. וה"ט של דין זה, משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא. ואפ"ה נחשד על דבר זה. ואע"ג דלענין ממון לא מקרי חשוד על השבועה, איסורא מממונא לא ילפינן. ועוד שמלבד מה שכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא עבר עבירה ג"כ גרע עפי. ש"ך ס"ק כא. פר"ח ס"ק כ. וע' בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' ג). ע"ש. וע' בשיו"ב סק"ו. ובעה"ש סק"ח. ובעה"ש חו"מ (סי' לד סק"ח).

סעיף קטן נז

נז) החשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמינו על היין כשנשבע עליו רק שיפרעו לו השבועה היטב שאינו מושבע ועומד, לפי שהוא מיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן. ובפרט האידנא שנפרץ הגדר בסתם יינם עד שנעשה הדבר בעיני ההמון כהיתר. והמונע לשתותו יחשבו לו ליוהרא. מש"ה לא אמרינן דחשוד לשבועה. וכן הוריתי הלכה למעשה. רש"ל ביש"ש (פ"ק דחולין סימן ו). וכ' ע"ז הש"ך ס"ק כב. ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו. אבל בשאר איסורין דרבנן אין להורות כן. דהא כ' בתשו' רשב"א (סי' סד) דאף בגבינה אין להאמין להחשוד עליה אפי' בשבועה. וא"כ אף באיסורי דרבנן שייך לו' מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור. ועוד דרבנן עשו סייג לתורה. ומ"מ צ"ע בדבר. דבתשו' רשב"א (סי' קט) כ' שהרבה מהם קילא בעיניהם טובא אסור גבינה. ואפשר דמ"מ סתם יינם היה יותר קל בדורו, מהגבינה בדור רשב"א. ע"כ. ולפ"ז ניחא ג"כ מ"ש הריב"ש (ס"ס יב) שהאנוסים שהם חשודים לסתם יינם אינם נאמנים על היין אפי' בשבועה שהרי מושבעים ועומדים הם מהר סיני. ע"ש. וכ"פ מרן לקמן (סי' קכד ס"ט). ומשום דלא היה איסור סתם יינם קל כ"כ בעיני ההמון כמו בדור ובמקום מהרש"ל. וכיו"ב כ' הכנה"ג הגב"י או' עח, שהביא מ"ש הרמ"א בתשו' (סי' קכד) שהשותה סתם יינם בחשבו שהוא מותר נאמן על היין בשבועה, והביא ג"כ ד' מהרש"ל הנ"ל. וכ' דאפשר דלא פליג ע"ד הריב"ש הנ"ל, דהריב"ש מיירי באנוסים שיודעים שהוא אסור ומקילים בו למיעוט יראת ה', ורש"ל מיירי שנחשב בעיניו כהיתר. ע"כ. והשו"ג ס"ק כע כ' דרש"ל פליג על הריב"ש. וס"ל שלא החמיר הרשב"א שלא להאמינו בשבועה אלא באיסורא דאו' דמושבע ועומד מהר סיני הוא. אבל במידי דרבנן כיון שאין איסורו מהר סיני עדיין לא עבר על שבועה. ולכן נאמן להעיד עליו בשבועה. ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מבואר כן בד' הרשב"א גם בדין גבינה, דהו"ל מדרבנן. אם לא שנאמר דס"ל דגבינה הוי כעין של תורה שמא העמידה בעור קיבת נבלה. ואין זה מספיק, דהא כ' בחי' הרמב"ן והריטב"א (יבמות פב:) שאיסור גבינות עכו"ם חשיב איסור שאין לו עיקר מה"ת. ע"ש. ונראה דה"ט דהא עכ"פ מדאו' אינו אסור אלא דרך בישול. ועוד שעור הנבלה בעל במיעוטו. ומ"ש דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. אינו אלא מדרבנן. וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' קיח ס"ק יא) דה"ט דסגי בחותם א'. ועמש"כ שם ס"ק טו. וא"כ הדק"ל מד' הרשב"א. ובאמת גם על תי' הכה"ג והש"ך הנ"ל יש לפקפק. שמדיוק תחלת ד' רש"ל מוכח דס"ל דבדרבנן לא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני, ופליג ע"ד הרשב"א והריב"ש.

נז) ובאמת שבעיקר ד' הש"ך בשם הרשב"א דאיסור דרבנן חשיב מושבע ועומד מהר סיני בלא תסור, קשה לי דהא קי"ל (בסי' רלע) שהנשבע על מצוה דרבנן שבועה חלה עליו. ולא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני הוא. אע"ג דאיכא לא תסור במצות דרבנן, כמ"ש בשבת (כג.) והיכן צונו דכתיב לא תסור. ולכאו' יש לתלות ד"ז במחלוקת הראשונים, דלפ"ד הרמב"ם בס' המצות, ובחיבורו (ריש הל' ממרים), שהעובר על דרבנן עובר מה"ת בלא תסור, א"ש ד' הש"ך, דחשיב נמי מושבע ועומד מהר סיני, משא"כ לד' הרמב"ן בס' המצות דפליג וס"ל דמידי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ואינם מה"ת, רק אסמכתא בעלמא הוא. א"כ הדק"ל. וע' בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קמא) שהוכיח כד' הרמב"ן ממה ששבועה חלה על איסור דרבנן. כגון לאכול בט' באב ולעבור על איסור שבות וכיו"ב. ע"ש. אולם ביו"ד (סי' רלט ס"ו) מחלק בין מצוה דרבנן לאיסור דרבנן. וע' בש"ך ואחרונים שם. ובשו"ת זרע אברהם (חיו"ד סי' יג).

נז) והנה בשפתי דעת לעיל (סי' ב ס"ק יב) כ', שהאוכל חצי שיעור נבלה היה נראה לכאו' דנאמן בשבועה (שבסכין יפה שחט). דהא על חצי שיעור לא חשיב מושבע ועומד מה"ס. כמ"ש תוס' שבועות (כג:). אך התב"ש ס"ק יב ס"ל דלא מהני, ואיני יודע למה. ומדבריו משמע דחשיב מושבע בכה"ג. ולענין דינא יש להחמיר. ע"כ. והמחב"ר (שם סק"ו) כ' ע"ז, דהרשב"א בתשו' (סי' תריז) ס"ל דח"ש נמי חשיב מושבע ועומד מה"ס. ודלא כהתוס' והתב"ש שם קאי ע"ד הרשב"א. אכן ד' הרמב"ם והר"ן כהתוס'. ומ"מ יש להחמיר. ע"כ. אולם הישועות יעקב כאן (סק"ד) כ', דלפמ"ש התוס' (שבועות כג:) נראה, דהחשוד על ח"ש, ומעיד אח"כ על האיסור הזה. ונשבע ע"ז נאמן. כיון דלא הוי מושבע ועומד. וזה דבר חדש לא כתבוהו הפו'. ובחשוד על איסור דרבנן ונשבע עליו, מילתא דפשיטא דנאמן בשבועה, דהחשוד לאיסור דרבנן אינו חשוד על איסור תורה. עכ"ל. ותמיהני שנעלם מעינו הבדולח ד' הרשב"א בתשו' (סי' סד) והריב"ש (סי' יב) דס"ל דאף בדרבנן אינו נאמן אפי' בשבועה. והיאך כותב הישועות יעקב דמילתא דפשיטא כל בתר איפכא. ונראה דה"ע דהפמ"ג והמחב"ר בח"ש, אף דהתוס' וסיעתם ס"ל דלא חשיב מושבע ועומד מה"ס. ומשום דאף בדרבנן כ' הרשב"א והר"ן דאינו נאמן אף בשבועה. וכ"ש ח"ש דעדיף טפי מדרבנן. ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' יב אות ב). וכן בקדש חזיתיה להגאון מהרש"ז מלובלין (בעל תורת חסד) בתשובתו בשו"ת ישא איש (חיו"ד סי' ה די"ז ע"ב) חשב ג"כ לומר דבאיסור שאינו מפורש בתורה וכן ח"ש, נאמן החשוד בשבועה, דלא חשיב כה"ג מושבע ועומד מה"ס. וכמ"ש התוס' שבועות (כג:) וכ"ד הרמב"ם והר"ן. ושוב העיר מד' הרשב"א בתשו' סי' סד דאף בגבינות אין החשוד נאמן בשבועה. אלא שכ', דאולי י"ל דשאני גבינות דשמא נתערב בהם גוף איסור תורה, משא"כ באיסור דרבנן שהוא סייג לתורה שפיר נאמן בשבועה. וכמ"ש רש"ל ביש"ש. וכ"כ דמש"א בדין סתם יינם. ע"ש. ומשמע דרש"ל שמיקל בזה משום דבדרבנן לא הוי מושבע ועומד מה"ס ולכן נאמן בשבועה. וק"ק שלא זכר שר מד' הריב"ש סי' יב הנ"ל. וע' בס' בית דוד ביסטריץ. ובשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' ג). והכי נקטינן לדינא דאף בדרבנן אין החשוד נאמן בשבועה. וכ"פ הש"ך ס"ק כב. פר"ח ס"ק כב. כנה"ג ס"ק עט. לחה"פ ס"ק יד. שו"ג ס"ק כט. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק מז.

נז) ותבט עיני למרן החיד"א בשיו"ב סק"ד, שכ', ושמעתי שבכמה מקומות שהשומרים שהולכים לעשות היין נחשדו על סתם יינם, שהבית דין משביעין אותם באר היטב, וסומכים על מהרש"ל שהורה כן הלכה למעשה. והסכים עמו הפר"ח (סק"כ). וגם הש"ך לא חלק עליו בהדיא אלא היה מפקפק והולך. וכן הפנים מאירות ח"ב (סי' קיז) סמך על מהרש"ל. עכ"ל. ואני תמה שלא זכר שר דברי מרן הב"י בבד"ה (ס"ס קכח) שכ' וז"ל. שמעתי שיש שהיו שותים מיינם של קראים כיון שנשבע בעל היין שלא נגע בו גוי. ואני קראתי עליהם תגר, משום דאפי' את"ל שאינו חשוד על השבועה, מ"מ מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. שו"ר להריב"ש ח"ב סי' כ שכ' במי שפסול לעדות ואינו פסול לשבועה אפי' העיד עדותו בשבועה פסול שכל שאין העד נאמן מצד עדותו לבד גם בשבועה אינו נאמן דהא נפק ליה מתורת עד. עכ"ל. והנה אף שבנידון הג' החיד"א לא שייך כ"כ לומר דלא רמיא עליה דאיניש דשאני הכא שהוא שומר ויודע שעתיד להשבע שלא נגע בו גוי ורמי אנפשיה להזהר היטב. מ"מ לפמ"ש בבד"ה ע"פ הריב"ש, לא מהימני כלל, כיון דבעינן עדות ע"ז, וכמ"ש "עד" א' נאמן באיסורין. אלמא דהוי בתורת עדות. ומש"ה אינו נאמן אף בשבועה. יה"נ אשכחן להתוס' קידושין (מג:) שכ"כ בדין עדות. אלא דהריב"ש ומרן ס"ל הכי גם לענין איסורין. וכן מצאתי להג"ר שאול ברלין בכסא דהרסנא (סי' רד) ד"ה ולי היה נראה, שכ"כ מדנפשיה בהסבר ד' הרשב"א, דס"ל דאף בדרבנן אין החשוד נאמן בשבועה. ומשום שכל שאינו נאמן באיסורין בתורת עד, לא מהניא שבועה. וכמ"ש התוס' לענין ממון. ע"ש. וכיו"ב העיר הגאון בית מאיר כאן ע"ד הש"ך ס"ק יח, דאף במילתא דלא משמע לאינשי איסורא י"ל שהחשוד אינו נאמן אף בשבועה וכמ"ש בבד"ה בשם הריב"ש. ולפום ריהטא הדין עמו שהרי אמרו עד א' נאמן באיסורין הרי שקראוהו עד. ועד הצריך שבועה מבואר בחו"מ בשם כל הפו' שאינה עדות. ע"כ. וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' קיז), שחושש ג"כ לד' מרן הבד"ה בשם הריב"ש' הנ"ל. ואעפ"כ סמך ע"ד רש"ל בסתם יינם בהיות שבדורות הללו נעשה כהיתר. וע"ש. ואפשר שלכן כ' החיד"א להקל, דשאני בדור מרן ובמקומו שלא היו מקילים כ"כ ההמון. וצ"ע.

נז) איברא דחזינא לגאון השואל ומשיב קמא (ח"ב ס"ס צז) שתמה מאד ע"ד מרן הבד"ה הנ"ל, דהא ד' הריב"ש בדבר שצריך עדות גמורה כגון ממון. וכד' התוס' (קידושין מג:). אבל כאן דעד א' נאמן באיסורין, ואפי' אשה וקרוב ובעל דבר נאמנים. למה לא יהיה החשוד נאמן בשבועה. והניח ד' הב"י בצע"ג. ע"ש. וכן בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד ס"ס קנא) כ' ע"ד הבד"ה, שלא זכה להבין ד"ק. שהרי באיסורין אין אנו צריכים עדות ממש. והניחו בצ"ע. וכן הגאון מהרש"ז מלובלין בשו"ת ישא איש (די"ז ע"ג) לאחר שהעיר מד' הבד"ה לנידונו. כ' לדחות דבריו, משום דלא מצינו ד"ז אלא לגבי עדות ממון וכיו"ב שצריכים עדות גמורה, משא"כ באיסורין שאף אשה ועבד וקרוב ובע"ד נאמנים. לכן אף עד הצריך שבועה נאמן. וכמשמעות כל הפוסקים. ע"ש. אכן נראה שיש לחוש לד' מרן הבד"ה שקבלנו הוראותיו. ובפרט דלדידיה ניחא שפיר מ"ש הרשב"א והריב"ש דאף באיסור בדרבנן אין החשוד נאמן בשבועה. וזולת זה לא מצאנו טעם מספיק לכך. (וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג (סי' תקכח) דמתיר היין של הקראים בשבועה. וזה דלא כמרן ז"ל). ויש להעיר עוד מד' המנחת חינוך (מצוה לז או' ב). דאף באיסורין דעד א' נאמן. אם העיד שקר עובר על לא תענה עד שקר. ע"ש. משמע שיש עליו תורת עדות ממש. וע' בס' שבט מיהודה (ריש שער ג) שהאריך בזה. ואכמ"ל.

נז) ולפ"ז יש להעיר עוד עמ"ש החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' עד אות טו), מעשה בא לידינו בקראי שהביא גבינה מישראל בלי חתימה. והותרה בהסכמת רבני העיר ע"י שישבע הקראי שהיא כשרה. שאפי' גבינת קראים היו מתירין אותה כמה מרבנן בתראי, ואפי' מאן דפליג הכא מודה דאין לו הנאה בחליפין. ע"כ. והנה אף שטעמו האחרון יש בו סמיכה אף לגבי עכו"ם. וכדקי"ל (בסי' קיח ס"י) ועמש"כ שם. אבל טעמו הראשון צ"ע. לפי מאי דקי"ל דגבינות הקראים אסורים. שהרי חשודים הם על לפני עור. ועוד שהם מעמידים אותה בעור הקיבה, דס"ל קרא כדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו דוקא. (וזה י"ל). וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (סי' תקנב) מהטעמים הנ"ל. וא"כ הדרינן למאי דקי"ל החשוד על איסור דרבנן אינו נאמן בשבועה. וכמ"ש כן הרשב"א בדין גבינות. וקראי לא גרע מישראל חשוד. ולא מבעיא לד' מרן בבד"ה הנ"ל שכל שאינו נאמן בלי שבועה ל"מ עדותו בשבועה גם לגבי איסורין. אלא אף להחולקים עליו, מ"מ לדינא דעת האחרונים דאף בדרבנן אינו נאמן אף בשבועה וכד' הרשב"א והריב"ש. וכן מצאתי להכנה"ג בשו"ת בעי חיי (סי' קנח). והובא בס' עיקרי הד"ט (סי' טז או' ח), שהעלה שאין להתיר גבינות הקראים בשבועה, דמי יקל ראשו נגד מרן. ושכ"כ רדב"ז שאין ראוי לאכול משלהם אף בשבועה. והביא ד' מרן בבד"ה (סי' קכח) דס"ל דאין בין נשבע לשלא נשבע טעם להתיר. ע"ש. וממילא ה"ה לגבינת ישראל שנשלחה בלא חותם ע"י קראי. וע"ע בשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' ג). ולכן יש להעיר עמ"ש בס' מנהגי ירושלים חיו"ד (אות לה). קראי שהביא גבינות בלי חותם, הותרו בהסכמת רבני העיר ע"י שהשביעוהו לקראי. חיים שאל (סע"ד). ע"כ. ובאמת שאין להקל בזה. אא"כ אינו נהנה בחליפין וכמו שסיים החיד"א שם בעעמו האחרון. ומיהו ליתר שאת גם בזה ישביעוהו ע"ז. ואף שכ' מרן הבד"ה "אפי' את"ל שאינו חשוד על השבועה". דמשמע שאפשר שהם חשודים על השבועה. מ"מ לשון את"ל נוטה יותר לומר כסברא זו. וכמ"ש הרדב"ז ח"א (ס"ס ריח) שאף בפוסקים כשכותבים את"ל נראה שסברא זו פשוטה להם יותר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' צה). וע' בשד"ח כללי הפוסקים (סימן א או' ט). ולכן על צד היותר טוב נכון להשביעו כשמן הדין ההיתר מרווח. וכעין מ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' טו) שיכולים הב"ד לחייב העדים להשבע שעדותן אמת אם הדור מקילים להעיד שקר. ושכן היה נוהג הריב"ש להשביע העדים. ושכן עשה הר"ן. ע"כ. וע"ע בתשו' קול אליהו (חיו"ד ס"ס ג). ובשואל ומשיב קמא ח"ב (ס"ס צז). וע' בשו"ת הריב"ש (סי' רסו) בד"ה וכן אין לפסול.

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה