אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה· רבי יעקב חיים סופר

סימן קיח

סימן קיז

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] יין ובשר וכו'. בגמ' ע"ז לט. איתא גם תכלת דצריך ב' חותמות. ובש"ע השמיטו לפי שאין תכלת מצוי בזמן הזה. כדאי' במדרש תנחומא ס"פ שלח. וכ"כ מנחת יעקב (כלל לב או' כב). וידוע שבדור שלפנינו המציא הגאון ר' גרשון חנוך מראדזין החלזון שצובעים ממנו התכלת. ונחלקו עליו גדולי דורו. ומהם הגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו (חאו"ח סי' ב). ורמז כן בקצרה בערוך השלחן או"ח (סי' ט אות יב). וע' בשו"ת בשמים ראש (סי' רמד). וע"ע בס' שלחן מלכים (דר"י ע"א). ואכמ"ל.

סעיף קטן ב

ב) ובשר ואפי' רוב טבחי ישראל בעינן חותם בתוך חותם לבשר. הואיל ופסק מרן המחבר (סי' סג) דבשר שנתעלם מן העין אסור. ש"ך סק"א. פר"ח סק"א. לחה"פ סק"א. ערך שי. אולם לכאו' ל"מ כן מד' הרשב"א (סי' תשסא) שכ'. ותדע בעיר טבחי ישראל ורוב מקולין מוכרים בשר שחוטה ומוכרים שם גם בשר נבלה בשר הנמצא שם ביד גוי מותר. ואפ"ה נראה שאין משלחין לכתחלה בשר ביד גוי "בלא חותם" וכו' אע"פ שבדיעבד יש להתיר כשנמצא ביד גוי. עכ"ל. והובא בבדה"ב. וכן העיר מזה בס' חדרי דעה. אכן י"ל דהרשב"א לשטתיה שחולק על הרמב"ם בזה ומתיר כשנמצא ביד גוי כהגמ' דידן (בחולין צה.). משא"כ למרן שפסק כד' הרמב"ם שגם בזה אסור ה"נ דבעינן חותם בתוך חותם. אך בס' קהל יהודה כ' לדחות ד' הפר"ח בזה. דהואיל ומה"ת הולכים אחר הרוב ואין איסורו אלא מד"ס די בחותם א'. ולכן כ' להעמיד דברי מרן במקום דליכא רוב טבחי ישראל. ע"ש. וכ"כ הישועות יעקב סק"ב. וכ"ה במנח"י (כלל לב ס"ק נב). וכ"נ מדברי הפרישה אות יא. ע"ש. וע' בש"ך להלן ס"ק כה.

סעיף קטן ג

ג) וחתיכת דג. דוקא חתיכת דג דאילו דג שלם או חצי דג היה ניכר בסנפיר וקשקשת שלו. כדלעיל סי' פג. פרישה או' א. ש"ך סק"ב, כנה"ג הגה"ט או' א. לחה"פ סק"ב.

סעיף קטן ד

ד) שהפקיד או שלח ביד עכו"ם. ואף לכתחלה מותר להפקיד או לשלוח ביד עכו"ם דברים האסורים מה"ת בחותם בתוך חותם. ודברים האסורים מדרבנן בחותם א'. וכמ"ש להדיא מרן המחבר (ר"ס קל). ש"ך סק"ג. כנה"ג הגה"ט סק"ג. פר"ח סק"ג. לחה"פ סק"א וכן הסכים בזב"צ סק"א. ודחה ד' ה' קהל יהודה שכ' לד' מרן דדוקא דיעבד ע"ש.

סעיף קטן ה

ה) ביד עכו"ם. ונראה דהיינו דוקא גוי שעובד ע"ז. אבל ישמעאלים שאינם עע"ז מותר לשלוח בידם או להפקיד אצלם יין בחותם א'. דהא מרן פוסק כד' הרי"ף והרמב"ם והרשב"א שדברים האסורים מה"ת צריך אותם בתוך חותם, והאסורים מדרבנן די בחותם א'. וכ' הרשב"א. דאע"ג דסתם יינן אינו אלא מדרבנן. החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. ע"כ. וא"כ גבי ישמעאל דלא שייך לו' דחביב עליו הניסוך. די בחותם א'. ואף שי"ל שמא לקחם ממנו גוי אחר שעוע"ז וניסך. הרי ביינם של ישמעאלים נמי איכא למימר כה"ג. ואפ"ה לא חיישינן לאסרו בהנאה כדלהלן (סי' קכד ס"ו). וע' בכנה"ג (שם הגב"י או' יט). וע' ע"ז (סד.) ולקמן (ר"ס קכח). וא"כ ה"ה להכא. וכן משמע מד' רוב האחרונים המובאים להלן בסמוך סק"ו.

ה) וגדולה מזו מצאנו להט"ז סק"ד שכ' דבזה"ז ליכא חיבת ניסוך ודי ליין בחותם א'. ע"ש. והסכים עמו בס' מנחת יעקב (כלל לב או' לב). ובספרו שו"ת שבות יעקב ח"א (סי' סג). ותנאי דמסייעי להו האור זרוע (פ"ב דע"ז סי' קס). והרוקח (סי' תצו). שכ' שבזמן הזה שאין גוים מנסכין לע"ז א"צ חותם בתוך חותם כדאמרי' גבי חומץ וכו'. ע"ש. וכ"כ המאירי (ע"ז לא). ד"ה הפקיד יינו. בשם קצת אחרוני הרבנים שהתירו היין אף בשתיה ע"י חותם א'. משום שבימים אלו אין הניסוך מצוי להם כדרך שהיה באותם הזמנים. ע"כ. (והרב המו"ל שם או' ג לא זכר מהנ"ל). וע' בערוך השלחן ס"ק יג שכ' שכן ראוי להורות כהט"ז הנ"ל. והן אמת דכל זה אינו מספיק לד' מרן שקבלנו הוראותיו שכ' דיין צריך חב"ח. (ונראה דלטעמיה אזיל בר"ס קכג שאוסר סתם יינם בזה"ז גם בהנאה. משא"כ לד' החולקים י"ל כנ"ל). וכ"כ להדיא בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קצט). שכ"נ מד' הפוסקים שפסקו גם בזה"ז דצריך ב' חותמות ליין. ושוב הביא מ"ש הרשב"א בתה"א (דקמ"א). דאע"ג דגוים בזה"ז לאו עובדי ע"ז הם. מ"מ כיון שיש בהם מנסכין בעינן חב"ח. והביאו הב"י (סי' קכח) וסיים דאפי' דיעבד אסור. וכ"פ הרמ"א בהגה שם. וסיים. מ"מ להתיר במקום הפ"מ סמך גדול הוא זה. ע"ש. וע"ע בשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' ח). ע"ש. ובישועת יעקב סק"ד כ' להדיא דלא כהט"ז. וכן בס' ערך שי. ע"ש. ומ"מ בישמעאל מיהא נראה שאין לחוש כ"כ. ולא אכחד שראיתי באור שמח (פי"ג מהמלכים א ה׳:ל״בי"ב). שפירש בד' הרמב"ם שם. לאסור בשתיה כשעבר והפקיד אצל ישמעאל בחותם א'. ע"ש. אבל לפע"ד אפשר לסמוך ולהקל על כל הנ"ל. ומיהו לכתחלה יש לחוש לד' האור שמח הנ"ל להצריך ב' חותמות גם אצל ישמעאל. וע' לחם משנה (פי"ג מהמלכים א ה׳:ל״ב"י). וע' בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' פט). ובשו"ת בני בנימין (ס"ס ו). ובס' גנזי חיים (מע' ח סוף אות צא). ודו"ק.

סעיף קטן ו

ו) ביד עכו"ם. וה"ה ביד ישראל חשוד. וכמ"ש לקמן ס"ח. ונקט עכו"ם משום יין. דהא טעמא דיין משום חיבת ניסוך הוא דטרח ומזייף, משא"כ בישראל חשוד דסגי בחותם א' ככל יתר הדברים האסורים מדרבנן. ש"ך סק"ד. לחה"פ סק"ג. זב"צ סק"ג. וכן הסכים הגאון הגאון בית מאיר לד' הש"ך בדין יין לישראל חשוד דסגי בחותם א'. וכ' דמ"ש התוס' ע"ז (לא.) בשם ר"ת דבישראל חשוד צריך חב"ח. היינו בישראל החשוד לנסך. ע"ש. (וע"ע בב"ח שגם הוא עמד ע"ד התוס' בזה. וע"ש). ודלא כמ"ש בס' קהל יהודה ד"ה והוה. בשם י"מ. דאף בישראל חשוד חיישינן שהגוים ישאלו ממנו מפני חיבת ניסוך שלהם. ע"ש. והעיקר כד' האחרונים הנ"ל. וכ"מ בתשו' רדב"ז ח"ג (סי' תקכח). וע' בפרי תואר סק"ו. ומש"כ לקמן ס"ק מ. ובעיקר דין ישראל חשוד ע' להלן ס"ק פג. ובסי' קיט ס"ק יד.

סעיף קטן ז

ז) אבל יין מבושל. הנה בב"י לקמן (סי' קכג) הביא ד' הרשב"א בתה"א שכ' איזהו מבושל כל שהרתיח נעשה מבושל וכן קבלת הגאונים. וי"א שאין קרוי מבושל עד שיתמעט מדתו ע"י בישולו. ונ"ל שא"א לרתיחה בלי מיעוט מדה. וקבלת הגאונים תכריע. ע"כ. וכ"כ הר"ן. גם הרא"ש הסכים לד' הראב"ד בשם הגאונים שאם הרתיחו הוי מבושל בודאי. וכ"כ בסה"ת וכ"פ הטוש"ע שם. מאימתי נקרא מבושל משהרתיח ע"ג האש. וכ' הש"ך שם סק"ז דהיינו שיתמעט מדתו ע"י הרתיחה. ע"כ. וכן פסק האור זרוע (פ"ב דע"ז סי' קנה). ובשו"ת התשב"ץ ח"א (ס"ס כט). ובארחות חיים יו"ד (עמוד רמ"ז). ועוד. ודברי הגאונים הובאו בשערי תשובה (סי' רנח). ע"ש. אמנם הכנה"ג (סי' קכג הגב"י או' יד). כ' בשם הריא"ז. ששיעור יין מבושל היינו כל שאין שותים אותו כיין. [וע' בכנה"ג שם או' נ. כיו"ב לגבי חומץ.] אכן בשלחן גבוה (שם סק"ז) כ' דבטלה דעתו אצל כל הני רבוותא דס"ל שכל שהרתיחו ע"ג האש כל שהוא חשיב מבושל. והובא להלכה בס' עיני דוד (דפ"ו ע"ג). ובס' זכרנו לחיים ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. איברא דאשכחן לגאון הרמב"ם (פ"ו מאיסורי מזבח ה"ט) שכ'. המבושל באש עד שנשתנה טעמו בבישול. (פסול לניסוך). ולפ"ז מוכח דאף לגבי איסור יי"נ בעינן שיהיה מבושל עד שנשתנה טעמו. וכמ"ש (בפי"א מהמ"א ה"ט). ע"ש. וכן הוכיח במישור בעה"ש (סי' קכג סק"ה). ושכ"כ ר' מנוח. ע"ש. וכן מצאתי להמאירי (ע"ז כט:) שכ'. סוף הדברים בענין זה לדעתי כל שהוא מבושל עד שנשתנה טעמו מכמות שהיה וכו' בטל חינו ואין חיבת ניסוך עליו. ע"כ. והרה"ג המו"ל העיר בזה מד' הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. וכ"כ להלכה בס' ככר לאדן (דף קסב ע"א). בשם מהר"ם די לונזאנו דמ"ש דיין מבושל אין בו משום יי"נ אין זה בסתם בישול. אלא בבישול רב עד שטעמו נשתנה בבישול, והובא בס' עיקרי הד"ט (סי' יג אות יג). ומהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים (סי' קכג סק"ב) כ' לפרש ד' הריא"ז הנ"ל דהיינו ג"כ שנשתנה טעמו מטעם יין. ע"ש. וע"ע בס' ויאמר יצחק (דק"ד ע"ג). ומצאנו לפ"ז חברים להריא"ז ודלא כמ"ש בשלחן גבוה דדעתו בטלה נגד כל הפו'. ולא זכר שר מד' הרמב"ם הנ"ל. וכ"ה דעת המאירי ור' מנוח. וכאמור. וכן פסק בבן איש חי ש"ב (פר' בלק אות ז'). וע' בס' בית אהרן קריספין (דמ"ד ע"ג). ובשו"ת שביתת יו"ט (חיו"ד סי' א-ד). ועמ"ש בכסא אליהו (סי' קכג סק"ב). ודו"ק. ולענין הלכה נלע"ד דלכתחילה טוב לחוש לד' הרמב"ם וסיעתו. ויש להצריך חותם בתוך חותם כל זמן שלא הגיע היין לשיעור שנשתנה טעמו. אבל בדיעבד אין להחמיר בזה כלל הואיל ורבו הפוסקים הסוברים דסגי בהרתחה בעלמא. וכן הוא דעת מרן שקבלנו הוראותיו. ולכן אם היה חותם א' בלבד יש להקל ג"כ.

סעיף קטן ח

ח) ושכר. ואע"ג דשכר של עכו"ם מותר. י"ל דמיירי שרוצה לשתות השכר שהפקיד אצל העכו"ם בביתו שכ העכו"ם וכמ"ש לעיל סי' קיד לאסור בזה. בית מאיר. א"נ י"ל דמיירי בשכר הנעשה מיין שרוף של צימוקים. מעשה רוקח פי"ג מהמ"א ה"י. הובא בזב"צ סק"ג. ונראה שאפי' הפקיד אצלו סתם שכר צריך חותם א' פן יחליפנו בשכר הנעשה מיין שרוף הנ"ל. אא"כ השכר הנעשה מיין שרוף הוא יותר ביוקר. דבכה"ג לא חיישינן לאחלופי כדקי"ל בע"ז (לד:) ובש"ע (סי' קיד סי"א). וכ"כ בשו"ת תפארת אדם בזכרונותיו (מע' י אות ה). ע"ש. וכן יש לחוש שיערב בו יין לבן. ע' בית מאיר שם. ובשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' רצט). ע"ש.

סעיף קטן ט

ט) או יין שעירבו בו ד"א כגון דבש. ומיירי שעירבו בו כ"כ דבש עד שנשתנה טעם היין מחמתו דבכה"ג אין בו משום יי"נ וכדקי"ל (בסי' קכג ס"ד). הלא"ה כיון שיש בו משום יי"נ צריך חותם בתוך חותם. ש"ך סק"ו כנה"ג הגה"ט או' ח. פר"ח סק"ו. מנחת יעקב כלל לב או' לד. לחה"פ סק"ד. מסגרת השלחן. זב"צ סק"ד וע' בשו"ת עמק המלך (סי' מח). ולפענ"ד דהואיל וסברת הרמב"ם וגאוני המערב להתיר אף במעט דבש. וכן ד' הר"א בר נתן בשו"ת הריב"ש (סי' קפ). ואע"פ ששאר פוסקים חולקים עליהם. בדיעבד ובהפ"מ יש להתיר בחותם א'. הואיל ומנהג פשוט במצרים להקל כד' הרמב"ם וגאוני המערב אף לכתחלה. כמ"ש באור זרוע ח"ב (פ"ק דע"ז סי' קסב) ובהג"א (שם ל.). וכ"כ מרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סיי' סז). ודחה בשתי ידים ד' החכם שרצה להחמיר להם בזה. ע"ש. וכן בשו"ת רדב"ז ח"ג (סי' תקכז) התיר בשעה"ד לסמוך על גאוני המערב בזה. אלא שכ' דהיינו במגע הישמעאלים. ע"ש. ובצירוף ד' הט"ז והמנח"י וסיעתם המובאים לעיל (סק"ה) דבזה"ז שאין הגוים עע"ז די בחותם א'. בדיעבד ובפה"מ מיהא שפיר סמכינן עלייהו במעט דבש. וה"מ. להקל בשו"ת המבי"ט (סי' רח). ע"ש.

סעיף קטן י

י) ודע דביין מבושל ויין שיש בו דבש. י"א דלא שרינן אלא דוקא כשיודע הגוי שהוא מבושל או שיש בו דבש. וכמ"ש בעה"ש (סי' קכג סק"ד) בשם ה' בני דוד. דדוקא בכה"ג אין בהם משום יי"נ. ע"ש. וכ"כ בזכרנו לחיים (דל"א ע"ב). ולפ"ז ה"ה בנ"ד אם אין הגוי יודע מזה אין להתיר אלא בחותם בתוך חותם. אולם במצרים נהגו להקל בדין יי"נ אף בלא זה. וכן הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ועכ"פ בדיעבד סגי בחותם א' אף שאין הגוי יודע מזה. ובצירוף ד' הט"ז ומנח"י כנ"ל. וע"ע בשו"ת שבות יעקב (סי' סג).

סעיף קטן יא

יא) וכן החומץ. פי' חומץ של יין והיינו שמבעבע כששופכים אותו על הארץ דאז הוי חומץ גמור ואין ראוי לנסך כדקי"ל (בסי' קכג ס"ו). ולכן אין לחוש משום חיבת ניסוך כיון שאינו ראוי לנסך. ואי משום אחלופי הא סתם יינם אינו אלא מדרבנן ודי בחותם א'. ש"ך סק"ז. כנה"ג הגה"ט או' ח. פר"ח סק"ז. לחה"פ סק"ה מנחת יעקב כלל לב אות לד. מסגרת השלחן. זב"צ סק"ה. ולפעד"נ דבדיעבד יש מקום להקל בחותם א' גם כשלא הגיע לשיעור מבעבע. הואיל ועיקר דעת מרן שהחמיר להצריך כשיעור זה. אינה סברא מוסכמת מכל הפוסקים. וכמ"ש בב"י בשם הרשב"א בתה"א. שאין זה מעיקר הגמ'. וכל שהיה יין והחמיץ אין בין תחילת חימוצו לסופו יותר מג' ימים. וכו'. ע"ש. וע"ע בחי' הריטב"א (ע"ז כט:). וע' בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כט). דהאי שיעורא הוי מצד חומרא ואינו מדינא שאינו ראוי לנסך. ע"ש. וע' באו"ח (סי' רד ס"ד). ובאחרו' שם. וע"ע בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חאו"ח סי' ה). א"כ י"ל דעכ"פ בכה"ג ליכא חיבת ניסוך. וע' בשו"ת חת"ס (ס"ס קכד). ובצירוף ד' הפו' דס"ל להקל בזה"ז ביין בחותם א' נראה דבחומץ מיהא יש להקל בדיעבד אפי' לא הגיע לשיעור שמבעבע. וע"ע כנה"ג סי' קכג הגה"ט אות יא.

סעיף קטן יב

יב) וחלב. ואע"ג דחלב של עכו"ם אסור שמא יחליפנו בחלב טמא שאיסורו מה"ת. מ"מ די בחותם א'. משום שחלב טמא ניכר כמ"ש (ע"ז לה:) טהור חיור טמא ירוק. וא"כ אין לחוש שיחליף כל החלב או רובו. אלא חיישי' שמא החליף מעט חלב טמא לתוכו שאין בו איסור אלא מדרבנן. דמדאו' מין במינו בטל ברוב. פרישה סק"ד. ש"ך סק"ח. ט"ז סק"א. פר"ח סק"ה. לח"מ פי"ג מסמ"א ה"י. שו"ג סק"י. ערוה"ש סק"ב. אבל הנוב"י מה"ת (חאו"ח סי' סו). הקשה על הש"ך בזה. שהרי יש חילוק בטעם בין חלב טמא לטהור והו"ל מין בשא"מ. ואף שכ' הפר"ת (סי' צח סק"ד). שכל ששוה בשמא אלא שחלוק בטעמו אם אינו שינוי טעם גמור אלא קצת שינוי מיקרי מין במינו. מ"מ מי העיד לנו שהשינוי בין חלב טמא לטהור בטעם אינו אלא מעט שינוי. ולכן כ' הנוב"י. שאמנם יפה כיון הש"ך דמדאו' בטל ברוב ואפי' נ"ט גמור. משום דאף דקי"ל טעם כעיקר דאו', היינו דוקא באיסורי לאוין שיש בהם מלקות אבל חלב טמא שאינו אלא עשה אין ללמוד טע"כ מגיעולי עכו"ם או ממשרת. והוי מדרבנן, ומש"ה סגי בחותם א'. ע"כ ובמאירי (ע"ז לט:) כ' וז"ל. ושמא תאמר חלב טמא איסור תורה הוא. חלב טמא אין לחוש לחליפין גמורים שהרי הטהור לבן והטמא ירוק וניכר הוא ואין בו אלא חשש תערובת. ע"כ. ומשמע דר"ל כהש"ך הנ"ל. דאילו ס"ל כהנוב"י לא הוה מסתם סתומי לחידוש גדול כזה. וכד' המאירי כ' בחי' ריטב"א (שם). ובתה"א להרשב"א (בית ג' שער ו). ובה"ה (פ"ג מהמ"א הט"ז). ע"ש. ובס' באר יעקב (דס"ח ע"ד). הק' ג"כ על הש"ך כהנוב"י הנ"ל. שמכיון דאזלינן בתר טעמא אין הדעת נותן שחלב טמא וטהור טעמן שוה. וכמ"ש הש"ך (סי' קז). לענין דג טמא וטהור די"ל דחשיבי מין בשא"מ. ע"ש. ואינו מוכרח. דהתם נמי אשכחן להגרע"א ובית מאיר שם שכ' דחשיבי מין במינו. ומצאתי תנא דמסייע להו הוא המאירי (חולין צז.) ד"ה כל שאמור בו דין ס'. שכ"כ להדיא. ע"ש. וע' בשו"ת נפש חיה (סי' כד-כה). וא"כ ה"נ י"ל דחלב טמא וטהור טעמן שוה. וכן ראיתי להגאון בית מאיר (בסימן זה) שהסכים להש"ך דחלב טמא וטהור טעמן שוה. כדג טמא וטהור. ע"ש. ועכ"פ י"ל שטעמן קרוב זל"ז. ובאנו לד' הפר"ת דבכה"ג חשיבי מב"מ. ועוד שי"ל שהגוי מערב חלב טמא בשיעור מועט בחלב טהור כדי שלא יורגש אח"כ בטעימה. וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם ח"ב (ס"ס קיז). ובס' ערוגת הבושם על יו"ד (סי' פא סק"ד). ובשו"ת שם אריה (סי' נב). ע"ש.

יב) ועינא דשפיר חזי בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' קמג) שכ' דחלב שחלבו גוי ואי"ר הוי ספקא דאו' משום תערובת חלב טמא. ושמא עירבו בו הרבה. ע"ש. וכ"כ מר בריה בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנד). ושמעינן מינייהו תרתי, א) דהו"ל מין בשאינו מינו ומש"ה יש בו איסור תורה. ודלא כהש"ך וסיעתו. ב) דטע"כ דאו' אף באיסור עשה כחלב טמא. ודלא כהנוב"י. שוב מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' מב) שנשאל עמ"ש האו"ה (כלל ל"א דין יד). דחלב טמא שנפל לקדרה הו"ל סד"א, דמשמע דלא כהנוב"י דס"ל דטע"כ דידיה הוי מדרבנן. והשיב דהאו"ה ס"ל כד' התוס' בכורות (ו:), שהביאם הפמ"ג (ר"ס פא). דחלב טמא הוי מה"ת ולוקין עליו. ופליגי עמ"ש הרמב"ם שאין לוקים עליו. ע"ש. ולפע"ד דוחק לומר כן בד' הרשב"ץ והרשב"ש. דמסתמא ס"ל כהרמב"ם דאיסור עשה הוא. ומה גם שכ"כ גם המבי"ט בקרית ספר (פ"ג מהמ"א) דהו"ל סד"א. ע"ש. וע' בעה"ש (סי' קטו סק"א). שהביא ד' הרשב"ץ הנ"ל [ויש ט"ס בציונו]. והק' עליו דא"כ אמאי סגי לחלב בחותם א'. ותי' בעה"ש סי' זה סק"ב. דאפשר דס"ל כהב"ח שכ' דה"ט משום דלית ליה רווחא בחילופו. ומש"ה לא חששו אף דהוי מדאו'. ע"ש. וע' בכנה"ג הגב"י או' יב. ומיהו להתוס' (בכורות ו:) הנ"ל בלא"ה א"ש. דס"ל כמ"ש התוס' (ע"ז לט.) דה"ט משום דחמפ"ג אין איסורו מגופו אלא ע"י תערובת. ע"ש.

יב) ולכאורה היה נ"ל לתלות ד"ז במה שנחלקו האחרונים אם באיסור הבא מכחצי שיעור אי אמרי' ביה טע"כ דאו'. שהחו"ד (סי' קט סק"ה) ס"ל דטע"כ דאו' לא הוי אלא בשיעור שלם. משא"כ בחצי שיעור. וא"כ ה"ה לחלב טמא שאין בו מלקות. הו"ל כח"ש. דלא אמרי' ביה טע"כ דאו'. וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהמ"א ה"ו). דחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת ואין לוקין עליהם. "והרי האוכלן כאוכל חצי שיעור". ע"ש. משא"כ לד' החולקים על החו"ד. האי נמי הו"ל כח"ש דטע"כ דאו'. אבל י"ל דלא דמי לח"ש שהרי הוא בא מאיסור שיש בו מלקות כשיש בו כשיעור. משא"כ בזה דלא משכ"ל מלקות בדידהו. ומצאתי בשו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב (סי' שנט). שהק' על הנוב"י דהאי דמי לח"ש כמ"ש הרמב"ם. והואיל וח"ש טע"כ דידיה מדאו' כדמוכח בחולין (צח.). ה"נ לחלב טמא. ע"ש. ואינו מוכרח די"ל כמש"כ. וכ"כ להדיא בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' נב). אבל שניהם לא העירו מהחו"ד. דאף בח"ש יש מקום לומר דהוי מדרבנן. ובדרכי תשו' (סי' צח ס"ק לב). הביא שגם הכו"פ ס"ל כהחו"ד. אבל מ"מ לענין תערובת החלב טמא. הקשו באבני נזר ושם אריה (שם) דשאני הכא דהוי טעמו וממשו. וא"צ לזה לימוד ממשרת וגיעולי עכו"ם. כיון שיש בו כזית בכא"פ. ע"ש.

יב) והנה אע"פ שבשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' שנט) כ' לדחות ד' הנוב"י בב' ידים. וכ' שהדבר ברור בכל הפו' דאף הכא טע"כ דאו'. וותר הנוב"י לבדו. ע"ש. מ"מ כמה אחרונים נקטי בשיפולי גלימי דהנוב"י בזה. ואף ה' שם אריה הנ"ל אינו חולק עליו להלכה. וכמ"ש בעצמו בס' ערוגת הבושם יו"ד (סי' צב סק"ה). כד' הנוב"י. וכ"ה שם (סי' קז). וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קל). ובס' דרכי הוראה ח"ב (ס"פ עא). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד ס"ס סג). ובשו"ת עמודי אור (סי' נא). וע"ש בסו"ד שכ' שלא סמך ע"ז למעשה. וי"ל. וע' בשו"ת פני מבין (חיו"ד סי' קג). ובשו"ת שערי רחמים פראנקי ח"ב (סי' ה). ואמנם בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' יג). כ' לדחות ד' הנוב"י בזה. גם בשו"ת ערוגת הבושם ח"ב (סי' קיז). הניח ד' הנוב"י בצע"ג. אולם יש מקום לסמוך ע"ד הנוב"י. וגם בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' מב). שכ' להק' ע"ד הנוב"י בזה. שוב תבריה לגזיזיה בס' עין הרועים (דקי"א ע"א). שהביאו להלכה. וכן סמך ע"ז מר בריה בתשו' (שם סע"א).

יב) ובעה"ש סק"ב הק' על הש"ך. בענין זה לפי דעת רב (ע"ז לט:) דחלב סגי בחותם א'. דהא איהו ס"ל דמב"מ לא בטיל מדאו'. ותי' ע"פ הנ"ל. דהואיל ולית ליה רווחא לא טרח ומזייף. וכד' הב"ח. ע"ש. והנה גם בדגול מרבבה ובהגהות רעק"א עמדו בזה. ע"ש. וע"ע בישועת יעקב סק"ג. ובשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קז). וע' בשו"ת באר יצחק (סי' יג). וערוגת הבושם (סי' קיז). הנ"ל. וע' בס' דברי אהרן פולונסקי (סי' יא). ואכמ"ל.

סעיף קטן יג

יג) ומורייס. והיינו במקום שדרכם ליתן לתוכו יין ומש"ה חיישינן שמא יחליפנו במורייס שלהם. ואם היה היין ביוקר יותר מהמורייס וכן במקום שאין דרכה ליתן לתוכו יין מותר להפקידו ביד עכו"ם ולשלחו על ידו בלא שום חותם. וכמ"ש בש"ע לעיל (סי' קיד סי"א). וכ"כ הש"ך סק"ט. ושאר אחרונים.

סעיף קטן יד

יד) ופת. שמא יחליפנו בפת שלהם שהוא אסור מדרבנן. הילכך במקום שנוהגים היתר בפת של עכו"ם פשוט שא"צ חותם כלל. ש"ך סק"י. כנה"ג הגה"ט אות י. אבל הפר"ח סק"ט כ' שאף במקום שנוהגים היתר בפת של עכו"ם צריך חותם שמא יחליפנו בפת של בעה"ב שאסור בכ"מ. וכ"ה בדמשק אליעזר אות יח. וכ"כ לחה"פ סק"ו וכ"כ זב"צ סק"ו. וכ"נ מד' ה' מזמור לדוד. אך לפע"ד יש לקיים ד' הש"ך וכנה"ג משום דלגבי פת בעה"ב איכא ס"ס להקל. שמא לא החליף. ואת"ל החליף שמא בפת פלטר החליפו. [וי"ל עוד לפמ"ש בשו"ת חקקי לב (סי' כד). דכשאינו יודע שהוא פת בעה"ב. א"צ להודיעו שיפרוש דבכה"ג ליכא אקרובי דעתא דחתנות ע"ש]. וכן ראיתי במסגרת השלחן שכ' שהמתיק סוד בזה עם הגאון מהר"ר מזל טוב מודינא ז"ל והתיר כהש"ך. ע"ש. ואפשר דה"ט כמש"כ. וא"צ לומר בעיר שרוב הפת שבה נעשה ע"י פלטר שאפשר להתיר אף לכתחילה בחותם אחד משום דאזלינן בתר רובא. אבל בלא"ה יש לחוש לכתחלה להפר"ח וסיעתו להצריך חותם א'. ובדיעבד מותר בלא חותם. וכ"פ מסגרת השלחן שם. ואם יש שנוי בפת בעה"ב בין א' לחבירו זה עצמו חשוב חותם. מזמור לדוד.

סעיף קטן טו

טו) וגבנה. דמדאורייתא בטל העור קיבת נבלה במיעוטו. ומ"ש דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל הוי מדרבנן. להכי סגי בחותם א'. א"נ כיון די"ל שמא לא העמידה בעוד קיבת נבלה ואפ"ה אסורה דאמרינן שמא העמיד הוי שפיר מדרבנן. וכן עיקר. ש"ך ס"ק יא. ובכסא אליהו סק"א. הק' על תי' האחרון דמה יענה לד' האומרים ספקא דאו' לחומרא מה"ת. ע"ש. ולק"מ דמה"ת הכא מוקמינן לחלב אחזקת היתר. וכ"כ שבילי דוד סק"ג. תדע דאף למ"ד סד"א לחומרא מדרבנן. מ"מ חמיר משאר איסורין דרבנן. וכמ"ש המל"מ פי"ח מהא"ב. והביאו הרב עצמו בשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' יז). ולכן לא מצא שם נ"מ בין למ"ד סד"א לחומרא הוי מה"ת. או מדרבנן. ע"ש. וע"ע בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קמה). וא"כ נראה דאף ס' תורה צריך חותם בתוך חותם. א"ו דהכא משום חזקת היתר הוא. [וע' בישועת יעקב סוף סק"ד. דס"ל דהכא ליכא חזקה ע"ש.] ומ"מ אף שי"ל חזקת היתר הצריכו חותם. וכמ"ש בחקרי לב (סי' רא). ד"ה אך דלא סמכו בזה על רוב. וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין (צה.) סד"ה ובנמצא.

סעיף קטן טז

טז) וכל שאיסורו מד"ס שהפקידו ביד עכו"ם. וה"ה שלחו. ש"ך ס"ק יב. ושאר אחרונים. וכ' הט"ז לקמן (סי' קכז סק"ז) בשם אחיו מהר"י הלוי ז"ל שאם שלח חמאה ביד עכו"ם מותר בלא שום חותם [הואיל ויש מתירין החמאה של גוים ויש מקומות שנהגו בה היתר. וכו']. ע"ש. והביאו בס' קהל יהודה. ובפתחי תשו' סק"ב. ובלחה"פ סק"ז. ובפמ"ג או"ח (סי' לב א"א ס"ק יג). ובשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' קצט). ולדידן חמאה של עכו"ם מותרת וכמ"ש לעיל ס"ס קטו.

סעיף קטן יז

יז) וי"א שאף בדברים הצריכים ב' חותמות לא אמרו אלא בשולח ע"י גוי כו'. אבל מפקיד כו'. די בחותם א'. הקשה הש"ך ס"ק יג. דלקמן (ר"ס קל) סתם המחבר להחמיר כסברא הא'. וצ"ע. ע"כ. ותימה שהרי הש"ך עצמו לקמן (סי' קעז ס"ק לח). כ' דבסתם וי"א הלכה כסתם. וכ"כ עוד בכ"ד. וע"ע בש"ך כללי הוראות או"ה (סי' רמב). שכ"כ. והביא ד' הרמ"ע מפאנו (סי' צז). שהסברא הא' הוא פסק גמור ומוחלט כיון שסתם כן, ולא הביא ד' הי"א אלא לחלוק כבוד לבעליה. ע"ש. וראיתי שכבר עמדו עליו האחרונים. והנה הכנה"ג הגב"י או' ט הביא מ"ש המשאת בנימין (סי' כט). שדעת מרן הב"י להתיר במפקיד בחותם א' כשיש הפ"מ או שעה"ד ולכן הביא ב' הסברות לומר שיש לסמוך להקל בהפ"מ. וכ' ע"ז הכנה"ג. ולא מצאתי טעם לדברים אלו וכו'. דא"כ גם בסי' ק"ל הי"ל לכתוב ב' הסברות. ומה גם שבב"י פסק להחמיר בכל אופן ולא כ' דבהפ"מ יש להקל כסברא זו. ואפשר לקיים ד' המ"ב דהכא כ' ב' הסברות לסמוך להקל בהפ"מ אבל ביין נסך דחמיר פסק בסי' ק"ל לאסור בכל אופן. ע"כ. וכן בשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סי' יט). ה"ד הכנה"ג. ומסיק להחמיר ביין אף בהפ"מ ושכ"ה בתשו' מהרשד"ם (סי' נה). ע"ש. וכן דעת ה' מסגרת השלחן. וע' בזב"צ ס"ק יב שה"ד הכנה"ג. וכ' ע"ז. דלפמ"ש המחב"ר (סי' ט סק"ב) דכשמרן סותם להתיר ואח"כ מביא ד' האוסרים בשם י"א. נקטינן דחושש לד' האוסרים. ואין להתיר אלא בשעה"ד או הפ"מ. אבל כשמרן סותם לאסור ואח"כ מביא ד' י"א להיתר. נקטינן כד' האוסרים לגמרי אפי' בשעה"ד והפ"מ. ע"ש. א"כ ה"נ לענין הלכה העיקר הוא כמו שסתם מרן כד' האוסרים ודלא כהכנה"ג. ע"כ. וכ"כ הפר"ח ס"ק יא לד' מרן. וכ"כ הפר"ת סק"ב ובשו"ג ס"ק טו.

יז) איברא דהחיד"א במחב"ר (סי' ט סק"ב) הנ"ל כ' שדעת מרן היא כשסותם להתיר ומביא י"א לאסור להתיר לגמרי אף בהפסד מועט. אך גדולי הדורות הבאים אחריו סמכו על סתם מרן להתיר בהפ"מ דוקא. וכן כשסותם לאסור ומביא י"א להתיר דעת מרן לסמוך על המתירין בהפ"מ. ולפי הנ"ל נכון להחמיר אף בהפ"מ. עכ"ד. נמצא דאף החיד"א מודה דלד' מרן גופיה יש להקל הכא בהפ"מ אלא דלדידיה נכון להחמיר אף בהפ"מ. ומשמע שאינו מן הדין ממש. וכ"כ בכה"ח לעיל (סי' קיג ס"ק עא). וע' בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' ז). שנראה ג"כ דבכה"ג יש להקל בהפ"מ. אלא דבסו"ד ה"ד המחב"ר הנ"ל. ע"ש. וע' בשו"ת חקרי לב (סי' קצט). שישב על מדוכה זו בנ"ד והעיר על המחב"ר סי' ט שלא זכר מד' הכנה"ג הנ"ל. [וק"ק על החק"ל. שהביא קו' הכנה"ג על המ"ב בלבד. ולא כ' יישוב דבריו הנ"ל.] ואחר שהאריך למעניתו בד"ז העלה דאף ביין אפשר להקל בדיעבד במפקיד בחותם א' בהפ"מ. ע"ש. וכ"פ בשו"ת בית דוד (סי' ע). ותמך יסודו על המשאת בנימין הנ"ל. וכ"כ במשחא דרבותא (דע"ב ע"ד). וכנלע"ד דבהפ"מ ושעה"ד כדאים המ"ב והב"ד והחק"ל והמשד"ר לפסוק להקל אף ביין. ומכ"ש שמצאנו כמה פוסקים שמקילין ביין בזה"ז דליכא חיבת ניסוך. (וכמש"כ לעיל סק"ה). ובשאר דברים נוסף על הפו' הנ"ל הכנה"ג עצמי שסובר כן. [ומה גם לפמ"ש בערוך השלחן דד' הי"א לחלק בין שולח למפקיד היא מוסכמת לכ"ע. (אף שי"ל ע"ד).] וגם הפר"ח ס"ק יד דעתו לדינא דהעיקר כהי"א שיש חילוק בין שולח למפקיד. גם בגוי נוסף על הנ"ל ישנה ד' ר"ת וסיעתו להקל. ע' בס"ק כא. לכן בפה"מ יש לסמוך ולהקל משום דהו"ל כס"ס. [ובמקום אחר כתבנו כן גם בדין קים לי נגד סתם מרן כשד' הי"א לטובת המוחזק ואכמ"ל.].

סעיף קטן יח

יח) ואף השולח אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לעכו"ם שהודיעו לחבירו די בחותם א'. האמירה לעכו"ם מעכבת. שאל"כ לא מירתת הגוי. אבל ההודעה לחבירו אינה מעכבת. דהואיל והעכו"ם לא ידע מזה מירתת. ש"ך ס"ק טו. כנה"ג הגה"ט או' יט. פר"ח ס"ק יג. לחה"פ ס"ק יא. ושכ"כ בס' ישמח ישראל. וז"ל הרוקח (ס"ס תצו). מיהו אם שולח היין אומר לגוי. הודעתי למי שאני שולח את היין היאך חתמתיו. מותר אפי' לא הודיעו. והובא בעה"ש סק"ג. אלא שכ' שהריטב"א בחי' לא כ"כ. ע"ש. ונראה דאפשר לסמוך ע"ד הרוקח להקל. ובלבד בהפ"מ וכנ"ל.

סעיף קטן יט

יט) די בחותם א'. ואף השולח בב' חותמות נכון הדבר להודיע לחבירו צורת החותם כדי שיחזור אחריו לראות אם זייף או לאו. מרן בש"ע לקמן (סי' קל ס"ח). ש"ך ס"ק טו. פר"ח ס"ק יג. לחה"פ ס"ק יא. וכ"כ החכ"א כלל ע ס"א. וכ' בפרט בזה"ז שנתקלקלו הדורות. ובדידי הוה עובדא שקניתי גבינה מחנוני לאחר שהראני כתב הכשר מהגאון ר' רפאל אב"ד המבורג. ואחר העיון היטב ראיתי שהוא מזוייף. שלקח החתימה שעל הנייר וקשרו בגבינה אחרת והטמין הקשר בגבינה. ע"כ. וכ"כ זב"צ ס"ק יד. ומיהו אם כ' אותיות על המאכל א"צ להודיע לחבירו. הראב"ד והובא בהגה לקמן (סי' קל ס"ח). וכ"כ בהגהות מהריק"ש שם. מנ"י כלל לב או' לו.

סעיף קטן כ

כ) כל מקום שיש לחוש לאחלופי לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים לחלק בין גוי עני לגוי עשיר דכולהו חשידי לאחלופי היכא דאית להו הנאה. שו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' רצט). כנה"ג הגה"ט אות ה. זב"צ סק"ט. שו"ת עמודי אש (סי' ח' דנ"ט ע"ד). ע"ש. והנה בשו"ת מקור ישראל (חיו"ד סי' א). יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא כ"כ רדב"ז אלא בדין יין שהוא חמור כשל תורה. משא"כ בגבינות וכיו"ב דהוו מדרבנן. ובא רעהו וחקרו מהריט"א בתשו' שם (סי' ב). ודחה חילוקו באמת הבנין. והרהמ"ח שם (סי' ג) חזר לעשות סניגורין לדבריו. וע"ש. ונראה להחמיר.

סעיף קטן כא

כא) בהגה וי"א וכו' ובדיעבד יש לסמוך ע"ז. ולדידן בני ספרד אין לסמוך ע"ז אף בדיעבד והפ"מ. וכמ"ש בשו"ג ס"ק טז. ובס' עקרי הד"ט (סי' טז או' ז) בשם שו"ת מים רבים. ע"ש. ודוקא בשולח אבל במפקיד שרי בדיעבד והפ"מ אף בישראל חשוד. וכנ"ל. ומ"מ חזיא סברת ר"ת והרמ"א כאן להצטרף לסניף להקל. ואע"פ שהפר"ח כ' שסברא זו דחויה היא ואינה מחוורת. וכ"כ בשו"ת צמח צדק (סי' קטז). הנה מצאנו לכמה פו' שסוברים כן. ואף התוס' ע"ז (לא.) ד"ה דאמר רב. שהק' על פי' ר"ת בזה. מ"מ כתבו (שם לא:) ד"ה השולח. דבדיעבד סמכינן על ר"ת. וכ"ה בתוס' שם (סט:) גם האו"ז ח"ב (פ"ב דע"ז סי' קסא וקצו) פ' כר"ת. וכ"ה ברוקח (סי' תז ותצב). וע"ע באו"ה (כלל כב או' יא). דבדיעבד נוהגים כד' ר"ת. ובתשב"ץ ח"א (סי' סו). כ' שדעת הרא"ש כר"ת. וע' בטוב"י כאן ולקמן (סי' קכט וקל). ובפרישה שם. ובשו"ת חקרי לב (סי' קמד). ובשו"ת נוב"י תנינא (חאו"ח ס"ס סו) כ'. שההיתר לסמוך ע"ד הרמ"א בזה. יש לו סמיכה להתיר בדיעבד ע"ש. וכן בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' טו). בתשו' מהר"י למפרונטי בעל פחד יצחק. וגם בתשו' הרהמ"ח שם. כ' לצרף סברת ר"ת להקל. ע"ש. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א (סי' נח). ובעיקר ד' הרמ"א דישראל חשוד צריך ב' חותמות לאיסור תורה וחותם א' לאיסור דרבנן. ע' להלן (סי' קיט ס"ג) ובמש"כ שם ס"ק יד.

סעיף קטן כב

כב) השולח לחבירו ע"י גוי בשר וגבינה בתוך תיבה אחת וחתומה בחותם א'. נסתפק בס' שמן המשחה (דקכ"ז ע"ג) בשם מהר"י אסא. אי נימא הואיל והבשר אסור, מכיון שאין עליו ב' חותמות ויש לחוש שזייף. יש לאסור גם את הגבינה. או דילמא איפכא. וכ' לדמות ד"ז למה שנחלקו רבני אשכנז. בקצב ששחט ז' בהמות בביתו והיו בחזקת כשרות. והוציא ב' בהמות וחצי למקולין ונשארו ד' בהמות וחצי בביתו. ונמצא טרפות באחת מן הבהמות בבני מעיים ולא נודע איזו היא. אי נימא הואיל והחצי שלקח מותר משום דקי"ל כל דפריש מרובא פריש. ה"נ החצי שנשאר. בביתו מותר. או דילמא איפכא. דהואיל והחצי הנשאר אסור משום דהו"ל קבוע. ה"ה החצי שפירש מותר. ודעת הפר"ח להתיר מה שפירש ולאסור החצי שנשאר כל א' כדינו. וכ' דמי שאינו מורה כן לא ידע באו"ה בין ימינו לשמאלו. ע"ש. וה"נ אמרינן דהאיסור מה"ת כבשר וכיו"ב אסור משום דבעינן ב' חותמות. והגבינה מותרת בחותם א' הואיל והיא מד"ס. ע"ש. ובהשקפה הא' י"ל דאף החולקים על הפר"ח יודו לזה משום דשאני הכא שגופים מוחלקים הם ואימא דזייף הבשר והניח הגבינה. ומכ"ש שהבשר דמיו יקרים יותר. (ולד' כמה פו' ה"ט דבעי ב' חותמות משום דדמיהן יקרים. ואפי' למ"ד דה"ט משום דהוי מדאו' ודאי שיש להתחשב גם בטעם הנ"ל. וכמ"ש בעה"ש סק"ב). ול"ד להתם שהכל בהמה א' וא"א לומר על חציה כשר ועל חציה טרף. שו"ר שכן חילק בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' י). ע"ש.

כב) והנה בתשו' נדיב לב שם כ' להביא ראיות להפר"ח ממתני' דיבמות (קיט:) את שיש לה עדים אסורה כו'. וממתני' דטהרות (רפ"ו) המסוכן כשהוא ברה"י ספקו טמא ברה"ר ספקו טהור. ע"ש. וב' הראיות הובאו בשאילת יעב"ץ (ס"ס ס). ע"ש. וכן הראיה מהמסוכן כו'. הובאה בס' בכור שור (ריש חולין) ודחה דשאני דיני טהרות שהם מחוקי התורה בלי טעם וכו', וע' בס' שב שמעתתא (ש"ד פ"ד) ומ"ש בזה. וע"ע בשו"ת כפי אהרן (חיו"ד סי' ד). וע' בשמן המשחה שם שהביא ראיה להפר"ח מגיטין (ח:) כל נכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה. אלמא דאמרינן כל חד כדיניה. ע"ש. ולכאו' י"ל קצת עפ"ד שו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח ס"ס כג). ד"ה ודע כי וכו', דהא דלא אמרינן הואיל וקנה עצמו קנה נכסים. כדאמר בסוכה (ז:) הואיל והוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת. משום דס"ל דלא אמרינן הואיל אלא מאיסורא לאיסורא אבל מאיסור לממון לא אמרינן הואיל. כעין מ"ש איסורא מממונא נא ילפינן. ע"ש. ולפ"ז אין ראי' ג"כ להפר"ח. דבדין הקצב דתרוייהו איסורא אמרינן הואיל. ומה שפירש מותר גם החצי הנשאר מותר או להיפך. ואכמ"ל בזה. וע' בזב"צ (סי' קי ס"ק מ). שדעת רוב האחרונים כהפר"ח וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח סי' יז). וכ"פ בתשו' כפי אהרן שם. ומינה דה"ה לנ"ד דאמרינן כל אחד כדינו. שו"ר כן בזב"צ שם (ס"ק מא) לנ"ד. וכ"ה בכה"ח שם (ס"ק סד וסה). וע' בשו"ת בכורי יעקב זריהן (סי' טז). ובשו"ת נודע בשערים ח"ב (סי' ט). ובשו"ת תע"ל (סי' כב). ואכמ"ל.

סעיף קטן כג

כג) [סעיף ב'] כיון שהחתימו כראוי ב' חותמות וכו'. וכתב מרן בש"ע לקמן (סי' קל ס"ד) כיצד הוא חותם בתוך חותם. סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותם כל אדם וטח בטיט ה"ז חותם א'. היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה ה"ז חותם בתוך חותם. עכ"ל. וטיחה בטיט דמהני היינו שנתייבשה. כפרש"י (ע"ז לא.) אבל אם עדיין הטיט לח לא הוי חותם. שבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו. ט"ז שם סק"ז. שו"ג שם ס"ק יא. זב"צ כאן ס"ק טו. וכ"פ בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' יט). וע"ע במשחא דרבותא (דע"ב ט"ג). וכ' עוד הט"ז שם דלא מהני טיחה בטיט אלא כשמונח בבית העכו"ם אבל אם מוליכו בדרך לא מהני. שע"י שהעגלה מתנענעת תמיד היין עולה למעלה ומרכך הטיט ונופל. ולכן הוי כפתוח בלי חותם. ע"ש. וכה"ג כ' החקרי לב (דר"פ ע"ג). ע"ש.

סעיף קטן כד

כד) מדברי מרן הנ"ל למדנו דכלי מהודק הוי כחותם ובטיחה מלמעלה הוי חב"ח. וא"כ הבקבוקים שלנו שנסתמים בחוזק בפקק שא"א לפתחן בלי ברזל הוי חותם א'. וכשטח אותם כמנהג בטיט אדום הוי חב"ח גם בלי סימני אותיות. ודברים שמספיק להם חותם א' כגון יין בזה"ז וחלב. יכולים לשלחם ע"י עכו"ם או בסתימה חזקה בפקק או בסתימה רפויה וטיחה כמנהג. ערוך השלחן בסי' זה ס"ק יח. ולפע"ד המנהג שנהגו לסתום הבקבוקים בחוזק וגם לטוח בטיט על גביהם כדי לשלחם ע"י גוי. יש בו צורך גם לדברי האומרים דיין בזה"ז די לו בחותם אחד. כי הנה אמת שבשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צח) כ' שפקק של עץ המהודק היטב שא"א להוציאו כ"א ע"י טירחא מרובה חשיב חותם א' ע"ש. גם בשו"ת פרח מט"א ח"ב (סי' יד). כ' שכל הפו' ס"ל שסתימת החבית בפקק של עץ חשיב חותם א'. ע"ש. מ"מ אין דברי האחרו' הנ"ל מוסכמים. וכמ"ש בעה"ג בשם משאת בנימין (ס"ס כט) דל"מ כן. וכ"נ בט"ז. ע"ש. וכן בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' סג) כ' שאין ד' העה"ג מוכרחים כ"כ להקל נגד משמעות האחרונים. ושהוא עצמו דעתו להחמיר למעשה אא"כ יש עוד צד להקל. ע"ש. ובר מן דין הנה מצאנו בשו"ת חק"ל ח"א מיו"ד (סי' רא) שהאריך ע"ד העה"ג הנ"ל. וכ' דל"מ בש"ס לחשוב כלי מהודק לחותם כ"א בצירוף חותם שני (וכעין מפתח וחותם). ושוב כ' להוכיח כן מד' הרמב"ם (פי"ג מהמ"א ה"ח). וכ"ה בש"ע (סי' קל ס"ד). שכ'. כיצד. סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמים כל אדם וטח בטיט ה"ז חותם א'. הרי שהסתימה הנהוגה אצל כל אדם לא חשיבא חותם א'. וא"כ נהי דלהניח יין בבית גוי והידק הסתימה ה"ז חותם א'. שאין דרך להדק הסתימה. אבל בשולח יין מעיר לעיר כיון שהדבר ברור שאין דרך לסתום בלא הידוק הסתימה פן ישפך יינו. כה"ג לא חשיב חותם כשמהדקו. אא"כ יש עליו חותם שני גמור שאז חשוב כב' חותמות ע"כ. וכיו"ב כ' במשחא דרבותא (דע"ב ע"ב). ע"ש. וכ"כ בס' שמו יוסף (סי' רלא) ולא אכחד דבשו"ת שמש צדקה (סי' טו) בתשו' מהר"י לאמפרונטי, ס"ל כד' העה"ג. והביא הדיוק מד' הרמב"ם. ודחאו ע"ש. מ"מ לכתחלה מיהא בודאי שיש לחוש לד' החולקים בזה. ולכן לא סמכו על סתימת הפקק לבדו אע"פ שהוא מהודק בחוזק. אא"כ יטוח טיט על גבו. שאז מועיל אף במקום שצריך ב' חותמות כגון יין לדידן. וגם בזה המנהג להצריך כתיבה ע"ג החומר או הזפת. וכמ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' שה). וע' בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). ומש"כ לקמן ס"ק נד.

סעיף קטן כה

כה) כתב עוד מרן (סי' קל ס"ד). וכן אם צר פי הנוד ה"ז חותם א'. ע"כ. וקשר זה צ"ל קשר משונה. אבל קשר שרגילים לעשות תמיד אין בו טורח כלל להתירו ולא הוי סימן כלל. ט"ז שם סק"ח. וכ"ה באו"ה (כלל כב או' יג). ודלא כמו שצידד בס' בני חיי (סי' קל). דקשר רגיל נמי הוי כחותם א'. ע"ש. וכן העלה להחמיר בשו"ת חק"ל (סי' ר"א דרפ"א ע"א). פר"ת סק"ג. זב"צ ס"ק טז. ערוך השלחן או' יט. שו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). שו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). שו"ת ערוגת הבושם ח"ב (סי' קיז). וע"ע בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חאו"ח סי' נה אות ד).

סעיף קטן כו

כו) עוד כ' מרן שם. וכן אם צר פי הנוד ה"ז חותם א', הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו ה"ז חב"ח. ע"כ. ור"ל דלא בעינן גבי הפך פי הנוד וצר עליו. שיהיה עוד חתימה. וכמ"ש בב"י שם בשם רמב"ם. ודלא כרשב"א דס"ל שצריך עוד חתימה וגם נתינה לתוך השק. ע"ש. וע' בחי' ריטב"א (ע"ז לא.) ובאו"ז (פ"ב דע"ז סי' קס). שג"כ כ' דלא בעינן שיהיה בתוך השק. וכ"פ הט"ז שם. ודע דבפרש"י והר"ן (ע"ז לא.) כ'. ואי כייף פומיה דנוד לגו כעין שקושרים נודות שלנו שלאחר שקושרים אותו מכניסין פי הנוד לתוכו. "ועוד קושרים אותו פעם אחרת" אפי' אין דיסקיא הוי חב"ח. ע"כ. מבואר דס"ל שצריך קשר לפני כניסת פי הנוד לתוכו ועוד קשר לאחר מכן. וכ"ה בשו"ג סי' קל. ובמאירי שם משמע שדי בקשר א'. וע' בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ובזב"צ ס"ק יז הביא פרש"י והר"ן והסכים כן לדינא אף שמד' הב"י ל"מ כן. ע"ש. ובדיעבד יש להקל בקשר א' כשנתן פי הנוד לתוכו. בצירוף ד' הפו' דס"ל שבזה"ז די ליין בחותם א'. וע' לקמן ס"ק מח.

סעיף קטן כז

כז) כתב עוד מרן שם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א'. והטיחה או הקשירה חותם שני. ושני קשרים משונים הוי כב' חותמות. ע"כ. ומיירי שב' הקשרים משונים ג"כ זה מזה זב"צ ס"ק יח. אבל בשו"ת חקרי לב (ס"ס רא). כ' דבקשר השני א"צ שינוי שכיון שאין דרך לקשור ב' קשרים. א"כ גם אם עשה הקשר השני כמו שנהוג לקשור חשיב חותם. ומ"ש הפו' ב' קשרים משונים. עיקר השינוי בראשון. דאילו בקשר שני חשיב קשר משונה ממילא. ע"כ. וכה"ג כ' הגאון משחא דרבותא (דע"ב ע"ב). שאם יש חותם שמועיל ע"פ הדין ועמו קשר שאין בו שינוי חשיב שפיר חב"ח. ע"ש. וכ"כ בשו"ת עדות ביהוסף (סי' לט). ובשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ע"ש. וע' להלן ס"ק מט.

סעיף קטן כח

כח) ומ"ש מרן בש"ע כאן שא"צ לחזור אחר החותם להכירו. בב"י מבואר שזהו ד' הרשב"א. ע"פ ד' ר"י בעל התוס'. ודלא כהראב"ד שמצריך להכיר בטביעות עין את החותמות. ולכן כ' הראב"ד שהשולח יין לחבירו ביד גוי אין שום סימן מועיל לו ולפיכך אין לו תקנה אלא דוקא בכתיבה ע"ש. והרמב"ן (ע"ז לא:) סובר שא"צ שיכיר בטביעות יין. אלא שמודיע לחבירו בכתב ענין חתימותיו. וחבירו עומד עליהם ומוצאם כענין שהודיע לו. ע"ש. וכ"כ בארחות חיים יו"ד (עמוד שמב). בשם רבינו האי ג'. והמאירי שם כ' שאף לראב"ד דוקא בקשרים צריך שיכיר את קשריו. אבל בב' חותמות שפיר דמי אף בלי הודעתו. ע"ש. ובתשו' התשב"ץ ח"ג (סי' כא). כ' שלא נראו ד' הראב"ד לאחרונים ז"ל. והביא ד' התוס' שכ' דבב' חותמות א"צ להודיעו כלל. וכ' ששיטה נכונה היא. ע"ש. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' שה). וע' בב"י לקמן (סי' קל). שדעת סה"ת וסמ"ג והטור להקל כד' הרשב"א. והכי נקטינן. ע"כ. וכ"פ הרמ"א בתורת חטאת (כלל לג או' יב).

כח) אולם ד' הפרי תואר סק"ג להחמיר בזה. וכ' דבש"ס מיירי במפקיד שחוזר על חותמיו ומכירם בטביעות עין. אבל בשולח ע"י גוי אין לנו אלא כד' הראב"ד. וסיים. דד' הפוסקים המתירים בערי אדום דוקא. וכיו"ב. אבל בערי המערב דהגוים לא מרתתי כלל וזילי בנפשייהו וטרחי טרחא גדולה לאהבת המועיל כל דהו אין להתיר כלל אלא בחותם שא"א לזייף כלל וע"י שיחזר על חותמו וימצאנו כצורתו. הלא"ה אסור. ומה גם שראינו שהגם שימצא החותם מקולקל וניכרת גניבתו עכ"ז לא מרתת. ואדרבה הישראל מרתת לדבר אליו וכו' וא"כ אין רתת ולא חלחלה ואסור זולת בחותם האותיות וימצאנו כי ידרשנו. ואפי' במידי דרבנן. דלא הויא ספקא אלא קרוב לודאי הוא. ע"כ. וכ' בזב"צ ס"ק יט. שאנו מנהגינו כד' מרן ז"ל שהגוים שלנו מרתתי מישראל כשהחותם מקולקל. שיש שופטים בארץ ויראים שמא יתפסו עליהם כגנב. ולכן אין לנו אלא ד' מרן ז"ל וכן מעשים בכל יום. והרוצה להיות חסיד יעשה כד' הפר"ת. ע"כ ונראה שהכל לפי המקום והזמן וכ"כ כיו"ב בס' ויכוח מים חיים (כלל לב דין טו). ע"ש. וכעת שהערכאות עונשים ע"ז אין לזוז מד' הפוסקים והש"ע.

סעיף קטן כט

כט) אבל אם חזר על חותמו ולא הכירו אסור אפי' עשה ב' חותמות. וה"ה יותר מב' חותמות כיון שמצאם כולם מקולקלים. ש"ך ס"ק יח. פר"ח ס"ק טו. לחה"פ ס"ק יג. זב"צ סק"כ.

סעיף קטן ל

ל) דברים הצריכים חותם א' דוקא. והוא עשה ב' חותמות ומצא הא' מקולקל. יש להתיר אף שנעשה בידי אדם. דתלינן שנמלך הגוי ולא זייף. וכדתניא בתוס' דטהרות חבית שהיתה מכוסה ובא ומצאה מגולה ר' מטהר וחכמים מטהרים. שהגנבים נמלכו והלכו להם. קהל יהודה [והראיה שהביא מהתוספתא. הנה בב"י כאן בד"ה והיכא דחזר כו'. הביא ד' הסמ"ג שכ' דלא דמי להתוספתא דהתם מיירי שישראל יוצא ונכנס. וע"ע בב"י י (סי' קל) בזה. וא"כ הראיה שהביא לא שמה מתיא. ונדחה קראו לה.] ויש לסייעו ממ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנ). בשולח בשר לחבירו וא"ל שיש ד' חותמות ונמצא ב' חותמות. שלא מפני כך יהיה אסור כיון שמצא ב' מאותן שא"ל. בלא ספק לא נתחלף. שאם החליף הכל היה מחליף שא"א שהחליף אלא בכל. וכיון שנותרו ב' מהם שיעור ההכשר די בזה. עכ"ל. ואין לדחות דשאני התם די"ל שהחותם נתקלקל שלא ע"י אדם דא"כ אפי' לא נשאר שום חותם היה מותר ע' להלן בסמוך. וע"כ דמיירי שניכר קלקול החותמות ע"י אדם ותלינן דנמלך ולא זייף. ובעה"ש סק"ה הביא ד' הרשב"ש סי' שה הנ"ל להלכה [אך ט"ס בציונו] וכן בזב"צ ס"ק כא השוה את ד' הרשב"ש להקה"י. [ומש"ש "הרשב"א סי' עה". זה אינו. וצ"ל הרשב"ש סי' תקנ]. וע"ע בשו"ת בני בנימין (ס"ס ו). וע' להלן (ס"ק לא וס"ק נג).

סעיף קטן לא

לא) ישראל ששלח לחבירו כמה שקים של גבינות ע"י גוי. וכ' מנין ומשקל של כל שק ושק בפרטות. ושהשקים הם לבנים. והנה בבוא השקים נמצאו כל הסימנים של המנין והמשקל מדוייקים. ברם דא עקא כי השקים היו שחורים ולא לבנים. נשאל בזה מהר"א אביגדור בשו"ת זכור לאברהם (חיו"ד סי' ה). ורצה לדמותו למ"ש ה' כרם שלמה (חאה"ע סי' נב). בגט שליחות שכ' בהרשאה בסימני הגט שתיבה פ' בראש השיטה, ולא נמצאת אלא בסופה. והכשיר מטעם דסימני הגט הנהוגים לכתוב בהרשאות אינם מעכבים אלא שנהגו לכתוב. לפיכך אם לא התאימו תלינן שט"ס הוא. וגדולה מזו כ' מהרשד"ם (חאה"ע סי' פב). שאפי' נפל טעות בשם המגרש ראוי לדונו בט"ס. ע"ש וה"נ י"ל שט"ס הוא ורצה לכתוב שחורים וכ' לבנים. ומיהו אי מה"ט לבד אין ראוי להתיר דשאני התם שהטעות בהרשאות דוקא ומדינא א"צ בהרשאות כו'. אבל בנ"ד שיש טעות בכתב הבא להתיר. אי אמרינן דל הכתב מהכא. א"כ גבינה זו אין עליה שום ראיה להכשירה. אך יש עוד אחרת בנ"ד שכ' השולח שהוצאות השקים ט"ו פר'. וזהו שווי השקים השחורים. שאילו ערך השקים הלבנים שם אינו אלא ד' או ה' פר'. א"ו שט"ס הוא. וכן עשינו מעשה. עכת"ד. ולכאו' יש סיוע לזה ג"כ מד' הרשב"ש הנ"ל (ס"ק ל). שאע"פ שכ' שיש ד' חותמות ואין אלא ב' מהם מותר. ולא היא דשאני התם שנתקלקלו אח"כ. אבל כאן צ"ל שטעה השולח בכתיבתו וכ' לבנים במקום שחורים. [ובעיקר ד' הכרם שלמה בגט שליחות באמת הרבה חולקים ופוסלים. וע' שד"ח מע' גט (סי' כד). ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כד אות ו). ע"ש. ומ"מ יש לחלק בין הנושאים.].

סעיף קטן לב

לב) הא דאמרינן שאם החותם מקולקל אסור, היינו דוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם. אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או ע"י תינוקות שלא בכוונה מותר בדיעבד. כ"כ מרן הב"י לקמן (סי' קל). בשם תה"ד (סי' רה). וכ' בד"מ שם שכ"כ האו"ה כלל כב אות יא ושכן נוהגים. וכ"פ הרמ"א בהגה (שם ס"ח). ובתורת חטאת (כלל לג או' יא). וכ"כ הכנה"ג הגב"י אות טו. ש"ך סק"כ. מנ"י שם אות לה. וכ"כ בשו"ת פרח מט"א ח"ב (סי' יג). פר"ח ס"ק טז. פר"ת לחה"פ ס"ק יד. מסגרת השלחן. וכ"פ בשו"ת חת"ס (סי' קכד). זב"צ ס"ק כב. [והנה בשו"ת פרח מט"א הנ"ל כ' דלא מצינו שום פוסק שחולק ע"ז. אך בשו"ת נוב"י מה"ת (סי' עב). תמה על התה"ד מד' הר"ש פ"ז דטהרות מ"ז דמוכח דלא ס"ל הכי. וגם נראה שאף ד' סה"ת וסמ"ג להחמיר בכל גווני. ע"ש. [וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא סי' קנה]. וכן העיר בזה בשו"ת חקרי לב (סי' קמה). וע"ש. אבל יש לדחות כמ"ש כנה"ג סי' קל הגב"י או' לא. וע' בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד ס"ס עג). שכ' לדייק מד' הכנה"ג. דמרן חולק על הגהת הרמ"א בזה, וס"ל להחמיר בכל אופן. ע"ש. ואינו מוכרח כלל. ומצאתי בשו"ת בני בנימין (סי' ו). שהביא ד' הכנה"ג, וכ' שלא יטעה הקורא לחשוב דמרן לא ס"ל הכי (ממ"ש כן פסק מרן והגיה עליו הרמ"א וכו'.) משא"כ האמת. שכבר הוכחנו דאדרבה איפכא ס"ל בד' מרן וכד' הרמ"א. ע"ש. וכן עיקר וע' בס' חדרי דעה (סי' קל ס"ח). ובשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קיט). ובשו"ת ישמח לב גאגין (ס"ס ח). ע"ש.].

סעיף קטן לג

לג) ומיהו לא שרינן בנתקלקל החותם שלא ע"י אדם. אא"כ אין אנו יודעים אם הגוי שנמצא ברשותו ידע מזה שהחותם נתקלקל. אבל אם אנו יודעים בבירור שידע הגוי שנתקלקל החותם הרי נשאר הדבר ברשותו של הגוי לעשות בו כחפצו. ולכן אסור. שו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' עו). ונוב"י מה"ת (סי' עב). וכן פסק בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לו). ע"ש. ודוקא שנודע לנו בבירור שהגוי ידע מזה. הלא"ה תלינן לקולא. וכמבואר באחרונים הנ"ל. וכ"כ בשו"ת נהרי אפרסמון (סי' קסד). ע"ש. אבל מ"ש בשו"ת שערי צדק (סי' קיט) לצדד להקל אף בידע הגוי מקלקול החותמות. ע"ש. אין לסמוך ע"ז למעשה. וע' בס' בית אהרן קריספין (מע' ח אות ג) בשם ירך אברהם (סי' ב). ע"ש. וע"ע למר אחיו בשו"ת בגדי יו"ט קרספין (סי' ו). ודו"ק.

סעיף קטן לד

לד) מעשה בא' ששלח יינו ע"י גוי והיה החותם מבצק ונתקלקל החותם והתירו היין דתלינן שמא עכברים אכלו הבצק ונתקלקל החותם שלטי הגבורים פ"ב דע"ז בשם בעלי אסופות. וכן הוא במאירי ע"ז (ע סע"א). ד"ה אירע. (וע"ש בהערת המו"ל). כנה"ג סי' קל הגב"י או' לב. שו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לו). שו"ת ויאמר יצחק (ס"ס עג). שו"ת בני בנימין (סי' ו). שו"ת שערי צדק (סי' קיט). וכ"כ בזב"צ ס"ק כג בשם בל"י

סעיף קטן לה

לה) ואם ישראל יוצא ונכנס אפי' נתקלקל החותם בכוונה ע"י אדם מותר. ב"י בשם סמ"ג. וכ"פ הרמ"א לקמן סי' קל ס"ח). זב"צ ס"ק כד. ופשוט שאפי' ברור לנו שיודע הגוי שהחותם נתקלקל מותר, דהואיל וישראל יוצא ונכנס מרתת הגוי להחליף או לנגוע. וע' להלן סעיף י'.

לה) בהגה ומיהו דוקא אם הוא דבר כו' ונהנה בחליפין וכו'. וכ"כ מרן בש"ע להלן סעיף י'. ועמש"כ שם בס"ד

סעיף קטן לו

לו) [סעיף ג'] אות א' חשיב כחותם א'. ומשמע שאפי' בדברים שדי להם בחותם א' חשיב אות א' כסימן. ועדיף ממפתח שכ' מרן בסעיף ד' דל"מ. וכ"ה בחי' רשב"א חולין צד. ש"ך ס"ק כא. כנה"ג הגה"ט או' כ"א. פר"ח ס"ק יז. לחה"פ ס"ק טו. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק כח.

סעיף קטן לז

לז) שתים הוי כב' חותמות. ודוקא כשהכתב על גוף הסתימה בטיט או בזפת וכיו"ב. אבל דיבק עליו ניר כל מה שכתוב באותו ניר אינו אלא חותם א'. המאירי (ע"ז לא.) ד"ה לדעת. ומה שחשב דיבוק הניר החתום כחותם אחד מיהא. דוקא כשנעשה באופן שא"א ליטלו ולהחזירו. שלא אמרו דאותיות הוי חותם אלא כשהם דבוקים לבשר או בסתימת החבית שא"א לזייף הלא"ה לא הוי חותם כלל. וכ"פ ה' ויאמר יצחק (סי' מז). וכשהחותם הוא על שעוה הסותמת את הכלי צריכה להיות ניכרת היטב באותיות. ועמ"ש בתפארת אדם בזכרונות (מע' ש אות י'). וע' באור זרוע ח"ב (פ"ב דע"ז ס"ס קס) שכ' דחותם של שעוה שכתוב בו חותם אינו אלא חותם א'. דאותיות הוי חותם. אבל סתימת שעוה לא הוי חותם. דליכא טירחא אי מסלק לה והדר מדבק לה. ע"כ. ומשמע שאפי' הרבה אותיות בשעוה אינו אלא כחותם א'. וכ"כ להדיא המאירי (ע"ז שם). וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' שה ותק"נ). ובשו"ת כנף רננה חיו"ד (מין כנף. סי' לו). ע"ש.

סעיף קטן לח

לח) ונכון הדבר לכתוב האותיות חציין על העור (המכסה פי החבית) וחציין על דופני קרשי החבית. או על פני הסתימה. שאם יגביה העכו"ם את העור לא יוכל לכוין ליישבו כבתחלה. כ"כ התוס' ע"ז (לא:) בשם ר' ברוך. ושם (ע.) ובפסקי התוס' שם. וכ"כ האו"ז שם (ס"ס קסא). והרוקח (סי' תצז). וסה"ת (סי' קפד). והמאירי ע"ז (לא:) וכ"פ הרמ"א לקמן (סי' קל ס"א).

סעיף קטן לט

לט) אם חתם בחותם א' על כמה מקומות אינו חשוב אלא כחותם אחד. כ"כ בשו"ת נוב"י תנינא (סי' עא). אולם בס' ערוך השלחן ס"ק טו כ' ע"ז בשם הגרב"פ (האמרי ברוך). שדברים תמוהים הם. דמה לי ב' אותיות מה לי ב' חתימות. כל שאין חשש שיש לגוים חותם כזה הוי כב' חותמות. ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' סה). מצדד להקל בזה. ושכ"כ בס' דברי יוסף ע"ש. והוסיף עוד שכ"כ הגאון בעל פמ"א בס' אור הגנוז. ע"ש. וע"ע בשו"ת זכרון יהודה ח"ב (סי' ה). ע"ש. וכ"נ עיקר להקל. וע"ע בנוב"י מה"ת (חאו"ח סי' ס). ובגנזי חיים (מע' ח אות צא). אופנים ודרכים אחרים של ב' חותמות. וע' בשו"ת בית ישראל (סי' מה). ואין להאריך.

סעיף קטן מ

מ) וי"א שבמקום שמצויים מומרים וכו' אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב. בב"י לקמן (סי' קל). כ' כן מהאו"ח בשם הרא"ה. ונראה שאין סברא זו חולקת על ד' הראשונה. ומ"ש מרן כן בל' וי"א כ"ה דרכו הקדש, כמ"ש הסמ"ע (סי' טז סק"ח). שכ"מ שמצא (מרן) דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים כותבו בל' וי"א ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' ד אות ג). אכן הפר"ת סק"ו כ' דלסברא א' ליכא למיחש אא"כ השליח עצמו מומר או שחבריו ההולכים עמו מומרים הלא"ה לא חיישינן שמא יחזר אחריו. אך לד' הי"א חיישי' דמייתי מומר ומזייף ליה. א"נ דילמא איהו ידע. ע"כ. ולדבריו הלכה כסתם מרו שאין לחוש למומרים כששולח ע"י גוי. ולא משמע כן מד' מרן לקמן (סי' קל ס"ו) ע"ש. והפר"ת עצמו חזר בו מזה להלן בס"ק יב מכח ההיא דסי' קל. וכ' שחזר בו מרן וסתם לאסור. א"נ דמ"ש כן בשם י"א הוא כדרכו ז"ל שכל סברא שלא נמצאת בהרבה פו' אלא באחד כותבה בל' י"א הגם שאין חולק. עכת"ד. ותפוס לשון אחרון. וכ"פ בזב"צ ס"ק כט וסז. ודלא כהדרכי תשו' ס"ק כח שהביא ד' הפר"ת סק"ו. ונעלם ממנו מ"ש הפר"ת אח"כ בס"ק יב הנ"ל. והן אמת שמצאתי להמאירי (ע"ז לא:) שחולק ע"ד האוסרים בזה. מ"מ הרי מרן לא הביאו כלל. וגם לעומתו ד' הריטב"א (ע"ז לא.) לאסור. וכ"כ בס' אהל מועד ח"א שער או"ה (ד"ז נ"ד. דכ"ב ע"א). ע"ש. וע' בשו"ג ס"ק כא. ודו"ק.

סעיף קטן מא

מא) ומיהו כל שכתוב שם כתב מיופה תו לא חיישינן לזיופא כלל ואפי' במקום מומרים. ובכל כתב ידו אנו רגילים להתיר בכל כתב במקום חותם [כשמכיר הכתב]. כ"כ בחי' הריטב"א (ע"ז לא.) וכן בא מעשה לידי הכנה"ג הגב"י או' ל והתיר ג"כ מטעם יפוי הכתב שניכר שהוא של ישראל. וזכה לכוין בקדשו לד' הריטב"א הנ"ל.

סעיף קטן מב

מב) ודע דבש"ע או"ח (סי' לב ס"י). איתא. מה שמסמנים הקלף המעובד לשם תפלין כעיו אותיות במרצע אע"פ שנקל לעכו"ם לזייף אין חוששים משום דמרתת הגוי פן יכיר הישראל בטביעות עין. וכ' המג"א ס"ק יג. וצ"ע דביו"ד סי' קיח כ' שבמקום שמצויים מומרים וכו'. ואפ' שגם שם לא החמיר אלא בשולח לחבירו שיודע הגוי שלא יכיר הכתב. א"נ י"ל דבד' מאכל החמירו טפי. כהב"י סי' קל. ע"כ. וק"ק על תי' א' דמדברי מרן כאן משמע דקאי עמ"ש בסעיף א' בין במפקיד בין בשולח. אך לתי' ב' ניחא דכל כי האי סימנא דידן מיירי במאכל. ומ"ש בס' אות חיים שם ס"ט ע"ז, דשאני ההיא דהב"י סי' קל דמיירי לענין יי"נ דהוי מדרבנן ע' פמ"ג שם שי"ל אף עיבוד לשמה מדרבנן כמ"ש בתשו' רמב"ם לחכמי לוניל, ועוד דביי"נ עשאוהו כשל תורה לב' חותמות או משום חיבת ניסוך או משום שאסור בנגיעה בלבד בלי חליפין. וע"ע בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קכד) בביאור ד' המג"א בזה. וע"ע באות חיים בשם מגן גבורים שס שכ' לתרץ, קו' המג"א, דה"ט משום שאיו העכו"ם חשוד להחליף בדבר שאין בו הנאה. והקשה ע"ז דהא כמה פעמים יש לו הנאה מזה וכו'. הנה קדמו הש"ך (סי' רעא סק"ו). שכ' דצ"ל דמיירי שיש לעכו"ם ריוח בחליפין דאל"כ בלא"ה לא חיישינן שיכוין להכשילו כיון שאין לו הנאה בדבר. וכמ"ש בסי' קיח. ע"כ. וכ"כ הפמ"ג א"א שם. ובעיקר קו' המג"א י"ל דמיירי באומן דלא מרע נפשיה לזיופי כדלעיל (סי' קיד ס"ה). וע"ע בכנה"ג הגב"י או' כג בכיו"ב. וכן בשואל ומשיב תליתאה (ח"א ס"ס שעז). ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' יז). ובכ"ד. וה"נ מרתת פן יודע לישראל שזייף האותיות שלו על קלף אחר. וע' תוס' (כתובות יט.) ושו"ר כן בשו"ג יו"ד (סי' רעא ס"ק יג). וע"ע בס' אניה דיונה (דכ"א ע"ד).

סעיף קטן מג

מג) [סעיף ד'] מפתח וחותם הוי ב' חותמות. ואין חילוק גבי מפתח בין כשהדלת סגור מבפנים ותוחבים המפתח בדלת לפתחו. ובין כשהדלת סגור מבחוץ. ע"י שלשלת שהיא קבועה בדלת ותחובה ראש השלשלת בטבעת במזוזה וסגור במסגרת מבחוץ. ב"ח. כנה"ג הגב"י או' ד. פר"ח ס"ק יח. לחה"פ ס"ק יז. זב"צ ס"ק לב.

סעיף קטן מד

מד) מפתחות של עץ עם שינים בולטים הנהוגים בארצות ישמעאל מהני במקום חותם א'. פר"ח ולחה"פ שם. וכן פסק בזב"צ ס"ק לג. אבל בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' פט). כ'. שאע"פ שמפתח וחותם דינם כב' חותמות. זהו במפתח של ברזל שאינו יכול להזדייף כ"א בעמל וטורח. אבל במפתחות שבארצות אלו יש לחוש לזיוף ואסור אף בדיעבד. ע"ש. וכן בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קמז). כ' לפקפק ע"ד הפר"ח בזה שהרי אף במפתח של ברזל כ' הריטב"א בשם קצת רבנים שלא התירו אלא במנעול חדש שא"א לזייף. ואף שהריטב"א חולק עליהם בזה. בכה"ג י"ל הבו דלא להוסיף עלה, ודיינו להקל במפתח של ברזל. ולא בשל עץ דבקל יכול לזייף. ושוב מצא בתשב"ץ הנ"ל כן. וסיים במסקנתו לאסור. ע"ש. וכ"כ במזמור לדוד פארדו (דקי"ג רע"ב). שאין להקל במפתח של עץ ודלא כהפר"ח. ע"ש. וע' היטב להגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חאו"ח סי' נה אות ה). ודו"ק.

סעיף קטן מה

מה) אבל בדברים שדי בחותם א' וכו' מפתח לא חשיב חותם. הנה אף שסתם מרן דמפתח לא הוי חותם. מ"מ אסברא לן הפר"ח סי' קיח. שלפ"ד הי"א שבסעיף א' (שהם ד' רש"י ותוס' והר"ן). שפיר מהני מפתח במקום חותם. ושכ"ה לד' הרמ"א בהגה שם שמחלק בין עכו"ם לישראל חשוד. וכן פסק הפר"ח להקל אף לכתחלה דמפתח מהני במקום חותם. ושכן פסק הב"ח. ע"כ. וכ"כ בלחה"פ ס"ק יז. גם הט"ז סק"ג וסק"ו פסק להקל בדיעבד מיהא עפ"ד הרמ"א הנ"ל. וכ"פ בשו"ת צמח צדק (סי' קטז). ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צח). וכ"פ בדמשק אליעזר על התו"ח הקצר (כלל לב או' כב). וכ"כ בערוך השלחן ס"ק טז. וע' בשו"ת דבר משה (סי' יח). אכן לעומתם ד' הש"ך ס"ק כב להחמיר במפתח אף בדיעבד. וכן בנקה"כ כ' לדחות ד' הט"ז. וכ"כ הכנה"ג הגב"י אות ג. והמנח"י כלל לב אות לז. וכ"פ בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' יט). וע"ע בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' טו). ובס' משחא דרבותא (דע"ב ע"ד). וי"ל ע"ד. וכ' בזב"צ סק"ל שהעיקר להחמיר כהש"ך משום שכ"ה ד' מרן שקבלנו הוראותיו. וע"ע בזב"צ ס"ק מב. ומיהו נראה דהזב"צ לשיטתו לעיל ס"ק יב שכ' שאין להקל כד' הי"א שבסעיף א' אפי' במקום הפ"מ. אבל לפמש"כ לעיל ס"ק יז דבהפ"מ שפיר סמכינן ע"ד הי"א שהביא מרן שם. יש מקום להקל גם כאן לפחות בהפ"מ. כשעבר וסמך על המפתח. ומה גם שישנם עוד פוסקים שכ' להקל כד' רש"י ותוס' והר"ן הנ"ל. הלא הם הראבי"ה והאור זרוע ח"ב (ספ"ד דע"ז סי' רלט). וכן ד' הרא"ה בבדק הבית (דקנ"א ע"א). וסה"ת (סי' קפב). והריטב"א (ע"ז לא.). והג"א (ספ"ד דע"ז). ועוד. וכדאים הם הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם במקום הפ"מ. וביחוד באיסור דרבנן. וכן מצאתי בשו"ת חקרי לב (סי' קמו). שהעלה כן לדינא להקל במפתח בחמפ"ג במקום הפ"מ. עש"ב. וכ"פ בחכ"א (כלל ע סי' ד). וכ"כ מהר"ם בנעט בשו"ת הר המור (סי' יג). שכיון שד' כמה עמודי עולם להתיר. שכדאים הם להתיר על פיהם איסור דאו'. וכ"ש במידי דרבנן. איך יעלה על הדעת לאסור בדיעבד ולהפסיד ממון ישראל. ע"כ. ומ"ש שם (ס"ס יד). שאין לעשות כן להתיר ע"י מפתח. שאף שהט"ז מתיר בזה. כבר חלק עליו הש"ך והוא בתרא וקי"ל כוותיה. ע"כ להלאה חלילה להתיר במפתח לבד. ע"ש. נראה שדוקא להבא הזהיר לכתחלה ועכ"פ סוגיא בדוכתה עדיפא. ובסי' יג עמד על דין זה במיוחד. והתיר בדיעבד בפשיטות. כנ"ל. וע"ע במסגרת השלחן סי' זה שכ'. דלענין דינא נ"ל להקל בדיעבד כהט"ז שהיא דרך אמצעית. ורק לכתחלה יש להצריך חותם דוקא ולא מפתח. ושכ"כ ה' בית לחם יהודה ושאר אחרונים. ע"כ. גם בשו"ת חת"ס (ר"ס קכו) כ' שרוב האחרונים דעתם להקל כהט"ז. ע"ש. וכן פסק בס' יין המשמח (סי' קל סק"ה). ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קח וסי' קכ). שכ' בשם הג' שערי דעה שיש להקל במפתח בדיעבד כהט"ז. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד סי' נח). שג"כ הסכים להקל לסמוך על מפתח לבדו. והוסיף טעם לזה. משום דבזה"ז יש עונש גדול בערכאות על המזייף ומרתת העכו"ם לזייף. ע"ש. גם הגר"ד פארדו כ' בס' מזמור לדוד. דאפי' אי נקטינן להחמיר כסתמיות פסק מרן ז"ל. מ"מ יש להקל במפתח דידן להחשיבו כחותם. שבאמת א"א להכחיש שיש שינוי גדול בין המפתחות שבזה"ז למפתחות שבזמן הש"ס והפו'. שבשלנו יש טורח גדול לזייף ולא מתרמי כ"כ שיהיו שנים שוים. בפרט בשל ערי אדום. ובצירוף ד' רש"י ותוס' והר"ן שמתירים הו"ל ס"ס להיתרא. וכן עמא דבר לסמוך על המפתח במקום חותם. ע"כ. ונראה שהסומך ע"ז בדיעבד מיהא אף בלא הפ"מ יש לו ע"מ שיסמוך.

סעיף קטן מו

מו) ומיהו ב' מפתחות לכ"ע הוי מיהא כחותם א'. פר"ח ס"ק יח. לחה"פ ס"ק יז. זב"צ ס"ק לא. והנה ד' התוס' והרא"ש (ע"ז לא.). דב' מפתחות חשיבי כב' חותמות. וכ"כ הרא"ה בבד"ה (דקי"ח ע"ב ודקנ"א סע"א). ובסה"ת (סי' קפב). וע' ד"מ אות ג'. ולפמש"כ באות הקודם נראה שחף כאן יש לפסוק כן בדיעבד (אע"ג דב' חותמות צריך לאיסור דאו'.) וכמ"ש בפר"ח ס"ק יח בד"ה אמנם, שהעיקר בש"ס כמ"ד דב' מפתחות הוי כב' חותמות. ע"ש. ועמ"ש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' לו). ובשו"ת ערוגת הבושם ח"ב (סי' קיז). ומכ"ש במקום הפ"מ שיש להקל. וכ"פ בחכ"א (כלל ע סי' ד). וע' שו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' עט). וג' מפתחות לכ"ע מהני. במקום ב' חותמות. קהל יהודה.

סעיף קטן מז

מז) בהגה אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפי' כחותם א'. ודוקא בתפירה רגילה שלא נעשית לחותם כי אם לצרכו. אבל בתפירה משונה אה"נ דמהני. שהרי גם הקשר משונה חשיב חותם (כנ"ל ס"ק כה). וה"נ בתפירה משונה. וצ"ע. חקרי לב (ס"ס רא). וכ"פ להקל בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' מז). וע"ע בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). גם בס' בית אהרן קריספין (מע' ח אות ג). כ' בשם שו"ת ירך אברהם (סי' ב). דתפירה משונה הויא חותם גמור. ע"ש. וכן עיקר.

סעיף קטן מח

מח) אא"כ הפך התפירות לפנים. שאז מועילה חתימת השק במקום חותם א'. פר"ח ס"ק יט. לחה"פ ס"ק יח. מסגרת השלחן. זב"צ ס"ק לה. וע' לעיל ס"ק כו. וע' בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ובס' גנזי חיים (מע' ח או' צא) ד"ה ומעשה.

סעיף קטן מט

מט) ואם חתם דבר ששלחו וגם השק הוי כב' חותמות פי' שחתם השק "בהפיכת התפירות" דאז הו"ל חתימת השק וחתימת הדבר ששלח ב' חותמות. פר"ח ס"ק כ. לחה"פ ס"ק יט. זב"צ ס"ק לו. ולפע"ד פירוש זה אינו מחוור לדינא. כי הנה ז"ל הד"מ (אות ו). כ' הכל בו בשם הר"פ. אם שלח בשר בשק צריך לחתום הבשר ולא השק. שהרי יכול לפתחו בתפירות. ואם חתם הבשר וגם השק הוי כחותם בתוך חותם. וכ' באו"ה כלל כב אם הפך התפירות לפנים די שיחתום השק. עכ"ל. (וד' הכל בו מקורם בארחות חיים יו"ד עמוד שמ"א. ומ"ש שם שהרי יכול לנקוב השק. נראה דר"ל לנקבו ע"י פתיחה במקום התפירות. וכמ"ש הכל בו.) מבואר להדיא דסגי בחתימת הבשר וחתימת השק לחשבו כב' חתימות אע"פ שלא הפך התפירות. שהרי בד' הכל בו לא נזכר עדיין מהיפוך התפירות. וכ"ה בתו"ח כלל לב או' יח. וכן מצאתי בביאורי הגר"א ס"ק טז שכ'. ואם חתם הדבר וגם השק ר"ל אפי' בלא היפוך התפירות. דתפירת השק הוא כמו מפתח. אא"כ היפך שאז הוא כחותם. עכ"ל. וכ"פ בס' חדרי דעה סי' זה. וכ' דה"ט דחותם הב' סגי בכל דהו. ע"ש. והלום ראיתי בערוך השלחן ס"ק יז שכ'. דקמ"ל הרמ"א דא"צ ב' חותמות וקשר את השק וחתמו הוי ב' חותמות ע"כ. ומוכח דס"ל דקשירת השק לא מהני אא"כ חתמו. וליתא. דקשירה נמי מהניא בלי חותם ע"ג השק. (וכנ"ל ס"ק כז). וקשירה ותפירה שוים בשיעורם. והעיקר כד' הגר"א וחדרי דעה הנ"ל. וכ"כ מהר"י בן סאמון בשו"ת עדות ביהוסף (סי' לט). שדין תפירה כדין מפתח ובצירוף חותם הוי כב' חותמות. והובא להלכה בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ומצאתי בס' יין המשמח (סי' קל סק"ח) שהעלה כאמור עפ"ד הד"מ. אלא שהחמיר לכתחלה כהפר"ח. ע"ש. וע"ע בסולת למנחה (כלל לב דין יח) שהעיר ע"ד הפר"ח. דבכל בו וד"מ לא משמע כן. ע"ש. ונראה שהעיקר להקל.

סעיף קטן נ

נ) תנור של גוי שמטמינים בו חמין לשבת א"צ חב"ח. דל"ד לשולח ע"י גוי או מפקיד אצל גוי. דהכא הגוי בעל התנור לא מרע נפשיה להחליף בשר שמן בכחוש וכיו"ב. שהוא מתירא שמא יכירו בעלי החמין שאין זה בשר שלהם ויתברר זיופו ויפסיד אומנותו. ודמי קצת למ"ש לעיל (סי' קיד ס"ה). שדבר שקונים מן האומן לא מרע נפשיה. ולכן אף לד' מרן דס"ל בעלמא דמפתח לא חשיב חותם. בנ"ד די במפתח התנור ביד ישראל כיון דאומן לא מרע אומנותיה. פר"ח ס"ק יח. וכ"ה להלכה בשו"ת חקרי לב (ס"ס רב). וכן דעת ה' סולת למנחה (כלל לב דין יז). וכ"כ בדמשק אליעזר על התו"ח הקצר (כלל לב או' כב). וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). אבל בשו"ת ח"צ (סי' לט) פסק לאסור, משום דלא שייך אומן לא מרע נפשיה אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא. אבל הכא איכא לאשתמוטי שהרי התבשיל מצטמק והולך כל הלילה. [וע' ה"ה פ"ח מהמ"א ה"י]. ועוד שאינו מתירא להפסיד אומנותו. בחשבו אם יתברר הדבר ולא יאמינו לו יחתמו חב"ח. ע"ש. וכ"כ בשאלת יעבץ ח"ב (סי' קמ). דשרא לי' מאריה להפר"ח שהקל במידי דאיסורא ע"ש. ולזה הסכים בס' מסגרת השלחן. שיו"ב סק"ב. זב"צ ס"ק לז. אבל בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד סי' נח). כ' שדברי הפר"ח שפיר ניתנים להאמר. וקו' הח"צ לק"מ. שמבואר בשו"ת בית שלמה (סי' קעח) בשם הר"ן. דאפי' בליכא למיקם עלה דמילתא סמכינן אהא דאומן לא מרע אומנותיה. וה"נ הגוי מרתת פן לא ירצה הישראל לעשות חב"ח ויניחנו וילך אצל אחר. ע"ש. וע"ע בשו"ת שמש צדקה (סי' טו). גם בשו"ת חיי אריה (סי' כו) הביא קו' הח"צ על הפר"ח. והאריך הרחיב ליישב דברי הפר"ח להלכה ע"ש. (ובס' ערוך השלחן (ס"ק כג) הסכים מטעם אחר דסגי בחותם א', כיון שיכול להכיר חותמו.) ונכון להחמיר לכתחלה כהח"צ וסיעתו. וע' משחא דרבותא (דע"ב ע"ב). ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' כא סוף אות ג). ודו"ק.

סעיף קטן נא

נא) יין הבא בכדים ופיהם סתום במטלית מהודקת ומזופתים בזפת. ועל הזפת דבוק היטב ניר שכתוב עליו בכתב ישראל "כשר". הורה מהר"י זיין בס' שערי ישועה להתירו בשתיה דשפיר מקרי חב"ח. ולא אמרינן שאפשר לזייף ע"י שיחמם ויפשיר הזפת ויוכל להסיר הניר ולהניחו שנית. והובא בשיורי ברכה סק"ג. אך בסק"ד כ' להעיר ע"ד מהר"י זיין. ממ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' שה) להחמיר בחבית שטחו אותה בזפת וכתבו על העץ שלה "כשר" וכו'. ואסר היין בשתיה. וסיים בשיו"ב. ואין תשו' מהר"י זיין תחת ידי. ע"כ. ובזב"צ ס"ק לח הביא להלכה ד' מהר"י זיין שהובאו בשיו"ב סק"ג ולא סיימוה קמיה דמר מ"ש אח"ז בסק"ד לפקפק עליו מתשו' הרשב"ש. וצ"ע.

נא) ונראה לתרץ קו' השיו"ב. כי בתשו' הרשב"ש שם כ' הטעם שאסר בזה. משום שאם ירצה לזייף לא יהיה ניכר זיופו לעולם. שהרי החותם שע"ג העץ אינו כלום וכו'. שעל טיחת הטיט או הזפת צריך שיהיה החותם. וכן עושים בחביות של חרס שע"פ החבית אחר שסדים אותם בסיד כותבים עליהם יין כשר כו'. ובנ"ד בקל יוכל להסיר העץ והזפת ולהחזירו. ולא דמי למגופה שטחה בטיט שא"א להסירה אלא בקושי וגם להחזירה צריך סיד אחר. וכל זה בקושי. משא"כ בזפת שבהבל פיו ירפה הזפת ויסירנו וישרוף אותו בהבל פיו וכו'. עכת"ד. ומוכח שאם היה החותם על הזפת באופן שאם יסיר המגופה לזייף יהיה ניכר זיופו, משרא שרי. ודוקא בנידונו החמיר שהיה אפשר להסיר המגופה ע"י הפשרת הזפת ולהחזירה שנית. והחותם נשאר על מקומו בלי היכר. וע"ע בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי טו). א"כ בנידון מהר"י זיין י"ל שהיה מדובק הנייר היטב ע"ג הזפת עד שאם היה מוציאו היה ניכר זיופו. דבכה"ג שפיר חשיב חותם גמור. (וכמש"כ לעיל אות לח). ומש"ה חמרא שרי. וע' משחא דרבותא (דע"ב סע"ג). ודו"ק.

סעיף קטן נב

נב) חביות של יין שסתמוה וטחוה בסיד. וכ' על הסיד במקום כשר "קשר" בקו"ף. והתיר הרשב"ץ ז"ל. דאטו מי שאינו יודע לכתוב כשר בכ"ף לאו ישראל הוא. שו"ת הרשב"ש סי' שה. (וע' שיו"ב סק"ה שהביאו בקצרה וע' בזב"צ ס"ק לט. ויש ט"ס שם.) וע' בכנה"ג הגב"י או' ל בדין גוי שהביא גבינות ועליהם היה רשום בסכין תיבת "כשר" ובקצת גבינות כ' כשר בשי"ן הפוכה. והעלו הרב כמהר"א מוטל ומהרח"ש לאסור. ע"ש. וכ"ה בשו"ת דבר משה (סי' טז). ובשו"ג מחודש ד. ויש לחלק בין זה לנידון הרשב"ש הנ"ל. אבל בשו"ת חקרי לב (ס"ס קמח) למד מדברי הרשב"ש לדחות ד' הכה"ג הנ"ל. ואינו מוכרח. וע' בס' ישרי לב (דט"ו סע"א) ודו"ק.

סעיף קטן נג

נג) חביות של יין שהובאו ע"י גוים. והחותמות שע"פ החביות היו כהוגן, אך בקצת מהם לא מצאו הפתק שהודיעו עליו בעליו. נשאל בזה בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנ). והשיב, שהואיל והחותם כהוגן דב' אותיות כב' חותמות היין כשר. שבגדר האפשר הוא שנפל הפתק או ששכח להניחו. וכן אם לא נמצא כתוב על הסיד ונמצא הפתק כשר. שאפשר ששכח ולא חתם. וכיון דב' אותיות כב' חותמות, בפתק או בכתיבת הסיד היה די. אלא דלאו כ"ע דינא גמירי. ועושים תוספת שמירה. ע"כ. והביאו בקיצור נמרץ בשיו"ב סק"ו. וכן בזב"צ ס"ק מ. (ויש שם ט"ס ע"ש.) וכ"ה בשו"ת בני בנימין (סי' ו). וע' לעיל ס"ק ל.

סעיף קטן נד

נד) השולח לחבירו גבינות בתיבה של עץ ומסומרת במסמרות רבים אי חשיבא כחותם א'. הנה בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' טו) כ' לצדד בזה. הואיל ולא שייך בה היכר זיוף משום שיכול להסיר המסמרים ולהחזירם. אפשר נמי דגריעא אפי' ממפתח. אבל מהר"י לאמפרונטי בעל פחד יצחק בתשו' שם כ' דלא גרע תיבה קבועה במסמרים ממגופת חבית מהודקת שהתיר בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צח). משום שהכל תלוי בטירחא יתרה דלא טרח ומזייף. וה"נ בודאי שטירחא רבה יש לפתוח התיבה. מאחר שקבעוה במסמרים הרבה היאך יוכל הגוי להסירם על נקלה אשר על הרוב תשבר בהסיר המסמרים וכו'. ע"ש. ובס' ערוך השלחן (ס"ק כ). כ'. שכיון שקשירה חזקה הויא כחותם כ"ש כשנתון הדבר בכלי עץ או מתכת ודבוק המכסה במסמרים הרבה. דהוי כחותם א'. דאנן סהדי שיש בזה טעמא רבה. והדבר ברור. דלא כמי שנסתפק בזה. ע' פתחי תשו' סק"ג. ע"כ. וכ"מ בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד ס"ס עט) לסמוך ע"ז בדיעבד. ע"ש. וע' לעיל ס"ק כד. וע' בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). ובשו"ת ישמח לב גאגין (סי' ח). ובשו"ת מקור ישראל (סי' א-ב). ובשו"ת זרע אמת ח"ג (ס"ס צז). ובעקרי הד"ט (סי' טז או' טו). ובשיו"ב סק"י.

סעיף קטן נה

נה) ספינה שבאה ממקום א', ובתחתית הספינה היו מונחים חביות יין כשר. ועליהם הונחו חביות של יי"נ. באופן שא"א להוציא היין הכשר אא"כ יפרקו מעליו חביות היי"נ. ויהודי א' שומר שם. ובחצי הדרך שמע השומר שבאים שוללים על הספינה וברח משם ואח"כ הגיעה הספינה בשלום אל העיר. וכשבאו ישראלים לקחת היין הכשר, ע"פ הודעת השומר שיש שם כו"כ חביות. א"ל המלחים שא"א לקחת היין הכשר שלכם עד שיפרקו המטען שעליו. והניחו שם שומר עד שפרקוה. היין מותר. כיון שחביות הרבה היו על היין הכשר ולא היה אפשר לעכו"ם לנגוע בו אא"כ יפרקום מעליו. וזהו ברור שלא פירקום עד שבאו לעיר ועדיף טפי מסנ שע"פ חבית סתומה ומהודק דקי"ל (ע"ז לא.) דהוי חב"ח. וה"נ הואיל והיו עליו חביות הרבה ולא היה אפשר לזייף בו אין כל חשש בדבר. שו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' כא.) זב"צ ס"ק מא. וע' בשו"ת דבר משה ח"א (סי' יח). ע"ש. ויש לצרף עוד בזה מ"ש בשו"ת המבי"ט ח"א (סי' רח). ובשו"ת שמש צדקה (סי' טו). שבספן או בעל עגלה קבוע חשיב כעין אומן דלא מרע נפשיה לזייף. ע"ש. וכ"ה בס' פחד יצחק (מע' בשר הנשלח). ובשו"ת לב חיים ח"ב (סי' צט). ובשו"ת בגדי יום טוב (סי' ה). וכ"כ בשו"ת חקרי לב (ס"ס רב). והביא להלכה גם ד' התשב"ץ הללו. ע"ש.

סעיף קטן נו

נו) וכל שכן באניות קיטור וספינות של אש ההולכות במהירות מעיר לעיר. שלא נחשדו בעלי האניות לזייף ולהחליף. ועוד דמצויים שם רבים ומתיראים מפני הרואים ולכן אם יהיה משקל ומנין מכוון יש להקל. שו"ת לב חיים ח"ב (סי' צט). וכ"כ בשו"ת ויען אברהם (חיו"ד סי' ז). וע"ע בשו"ת בגדי יו"ט (סי' ה).

סעיף קטן נז

נז) [סעיף ה'] אם שלח ע"י גוי ירך בלא חותם וכו' אחר חטיטת הגיד כשרה. י"א דדוקא בדיעבד ששלח הוי הניקור וכיו"ב סימן. אבל לכתחלה אין לשלוח ע"י גוי בלא חותם ע"י הכרת הניקור. או"ה כלל כב אות יו"ד. תו"ח כלל לב. ט"ז סק"ח. ש"ך ס"ק כ"ג. ערוך השלחן ס"ק כא. מסגרת השלחן. ושכן מורה ל' הש"ע. אולם בש"ך שם העיר שאין מל' הש"ע ראיה. שהרי הטור ג"כ כ' כלשון הזה. ואעפ"כ כ' הטור (סי' סה) שמותר לשלוח לכתחלה ע"י היכר ניקור. ע"ש. וכן מבואר להדיא בהרשב"א בתה"א (דקי"ח ע"ב). וכ"כ במשמרת הבית (דקי"ט ע"א). דהשתא ע"י סימן ב' אותיות הקלות להזדייף ביד עכו"ם סמכינן עליה. חטיטת גיד לא כ"ש. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. ע"כ. וכ"כ בארחות חיים יו"ד (עמוד שמב) בשם רש"י. וכ"ה בהר"ן (חולין צד.) בשם רש"י. וכ"ה באור זרוע ח"א (סי' תנ). וכ' הפר"ח ס"ק כא שכן עיקר. וכ"כ מנ"י כלל לב ס"ק לח. לחה"פ ס"ק כ. וכ"מ בפרי תואר סק"ח. וכן פסק בשלחן גבוה ס"ק כד. ושכן הוא ד' מרן ז"ל. ושכן עמא דבר פה שאלוניקי ששולחים בשר מנוקר ע"י גוי לכפרים בלי חותם. ואין פוצה פה. ע"כ. וכ"נ מד' הזב"צ ס"ק מג. וע' בשו"ת שער שלמה (סי' כ). ובשיורי ברכה סק"ט.

סעיף קטן נח

נח) וכן כל חתיכה שניכר בה ניקור כו' כגון בנטילת חוט דידא וכו'. ובכלל זה תרנגולת שניכר בה ניקור הגידים של הצואר כמו שישראל עושים שיש לסמוך ע"ז להתיר. ט"ז סק"ט. וכן עשה מעשה להקל הכלה"ג הגה"ט או' כג. וכ"פ פר"ח ס"ק כא. לחה"פ סוף סק"א. שו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צז). גנזי חיים (מע' ח או' צא). שיו"ב סק"ט. שו"ג ס"ק כח. זב"צ ס"ק מה. ערוך השלחן ס"ק כא. ומיהו כ' בס' שערי דעה סק"ה דבכה"ג שאין בו אומנות כ"כ אין לסמוך ע"ז לשלוח לכתחלה ע"י גוי ורק בדיעבד יש להקל. והובא בדרכי תשובה ס"ק מ. אך בס' בית הלל סק"א משמע קצת דבכה"ג נמי שרי אף לכתחלה. וי"ל.

סעיף קטן נט

נט) וחוט שאצל החזה "וכיוצא בו". משמע דלאו דוקא בניקור גיד סמכינן אלא גם בניקור שאר איברים מידע ידיע והוי סימן לסמוך עליו. וזה כמ"ש כנה"ג ס"ק כג בשם הרא"ש. ולא כד' הרשב"א. זב"צ ס"ק מו. וע"ע בזב"צ סי' סג סק"ה. ומיהו כשעשאו לסימן במיוחד לכו"ע מותר כההיא דב"מ (כג:) רבה בר"ה מחתך לה אתלת קרנתא. וכ' הרא"ש שם דעדיף טפי מחותם א' והו"ל כחב"ח. (וע' תוס' ע"ז לא. דל"מ כן). וע' מנח"י כלל לב ס"ק לח. ובשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צז) ובשו"ת ויען אברהם (סי' ז). ע"ש.

סעיף קטן ס

ס) ומיהו כל זה אינו אלא בשולח ע"י גוי. אבל נמצא ביד גוי ירך חתוכה ומנוקרת לא סמכינן אניקור להתירה. דשמא אחר שחתכה נודע לו שהיא טרפה ומכרה לגוי זה. (ומ"מ לא שכיח כ"ך דניחוש גם לאחלופי כששלח ע"י גוי). כן מוכח בתוס' (חולין צד.) וכ"ה בריטב"א והר"ן שם. או"ז ח"א (סי' תנ). או"ה (כלל כב או' י). ב"י (סי' סה). פר"ח ס"ק כא. לחה"פ ס"ק כ. זב"צ ס"ק מד. ערוה"ש ס"ק כא.

סעיף קטן סא

סא) ונראה דה"ה אם נמצאת ברחוב ירך מנוקרת. דחיישינן שמא נטרפה ומכרה לגוי וממנו נפלה. (ואמרי' נמי כה"ג הואיל ונפל איתרע). וכ"כ לדינא בשו"ת גור אריה יהודה (סי' צא) שיש לאסור כה"ג. וה"ט משום דלא אמרינן לסמוך על ניקור הגיד וכיו"ב אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה. ובמציאה בכ"מ אף בדיעבד הוי כלכתחלה. כדקי"ל באו"ח (סי' רסו). ע"כ. והובא בדרכי תשובה ס"ק מא. אולם לפמש"כ לעיל ס"ק נז דאף לכתחלה מותר לא שייך טע"ז. ומ"מ י"ל שהדין דין אמת וכנ"ל. אבל בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאי (סי' קט) העלה להתיר בנמצא בשוק. דהניקור הוי סימן להכשיר הבשר. והובא בדרכי תשו' לעיל (סי' סג ס"ק לב). ע"ש. וכ"מ בש"ך (ס"ק כה), ע"ש.

סעיף קטן סב

סב) תרנגולת שניכר בה שהובהבה באש ע"י קש ותבן וכיו"ב להסיר הנוצות הדקות שעליה כמו שישראל עושים כדלעיל (סי' סח ס"ג). התירה רב גדול א' הובא בפ"ת ס"ק ו. משום שאין העכו"ם רגילים לעשות כן אלא ע"י מליגה ברותחין. ע"ש. והפ"ת כ' ע"ז וצ"ע. ונראה שאף שקשה לסמוך ע"ז בלבד מ"מ מצטרף עם עוד סימן. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים סק"א.

סעיף קטן סג

סג) וה"ה לחיתוך טלפים שרגילים לעשות לפני המליחה. וכמ"ש לעיל סי' סח ס"ח. דחשיב סימן להתיר כנטילת חוט החזה וכיו"ב. וכן פסק בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' קעז). וכ"כ בכף החיים לעיל (סי' סג סק"ו) בשם דעת קדושים.

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה