כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן שכא
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] חבילי פיאה אזוב וקורנית וכו' מיני עשבים הם ראוים להסקה וראוים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו וכן בשאר מיני תבלין שהן כיוצא באלו. מ"מ פכ"ו דין ח"י:
סעיף קטן ב
ב) שם הכניסן לעצים וכו' ואם הכניסן סתם הוי כהכניסן למאכל בהמה חו' ב"ח. מ"א סק"א, ר"ז או' א' ונראה דהיינו באין מנהג אבל כשיש מנהג הולכין אחר המנהג:
סעיף קטן ג
ג) שם אין מסתפקין מהן דמקצה דעתו מנייהו והו"ל מוקצה:
סעיף קטן ד
ד) שם. אבל לא בכלי. כדרך חול. רש"י. לבוש:
סעיף קטן ה
ה) שם. ומולל בראשי אצבעותיו. מפרק השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י. מ"א סק"ב:
סעיף קטן ו
ו) שם. בראשי אצבעותיו. ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. גמ' וכתב רש"י אבל בכולי ידו אסור. ועיין לעיל סי' שי"ט סעי' ז' שכתב שם מור"ם ז"ל בהגה דיש מחמירן וכתב שם הב"ח דודאי דגם דעת מוהר"מ ז"ל להלכה כדעת המתירין ע"י שינוי אלא דס"ל שטוב להחמיר והכי נקטינן וכ"כ בסי' זה יעו"ש ובדברינו לשם אבל התו"ש או' ג' בסי' זה כתב דדעת הרז"ה לחלק בין מלילות של תבואה לפיאה וקורנית וס"ל דבפיאה וקורנית שרי אף לפרך האוכל וכתב ונראה שזהו דעת מור"ם ז"ל שסתם כאן כדברי הש"ע ולכך יש להקל בזה יעו"ש. ונראה דכ"ה דעת האחרונים שלא הביאו כאן דעת המחמירין של שם:
סעיף קטן ז
ז) [סעיף ב'] אין עושין מי מלח וכו' פי' מים במלח או ביין וחומץ או בשאר משקה. סמ"ג וסמ"ק. א"ר או' ב':
סעיף קטן ח
ח) שם. אין עושין מי מלח הרבה וכו' משמע דוקא לתת לתוך הכבשים אסור אבל אם ירצה לעשות מי מלח הרבה לאכול מיד ולתת בתוך התבשיל מותר אבל ממ"ש בסופה אבל יכול לעשות וכו' יש לדייק אפכא דמרובה אפי' ליתן לתוך התבשיל אסור. ונ"ל דהש"ע אורחא דמלתא נקט דדרך העולם הוא שעושין מרובה לכבשים ומועט לתוך התבשיל ובאמת אסור מרובה אפי' עושה ליתן לתוך התבשיל דלא פליג רבנן. עו"ש או' א' וכ"כ א"ר או' ג' דבעושה הרבה אסור לתת אפי' לתוך התבשיל ואפי' לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל עכ"ד. וכ"כ השש"א וכתב ודלא כהתו"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ג' בן א"ח פ' בא או' י"ט:
סעיף קטן ט
ט) שם. אין עושין מי מלח הרבה וכו' ואם נתן שמן תחלה לתוך המים ואח"כ נתן המלח או נתן שמן תחלה לתוך המלח ואח"כ נתן המים כתב העו"ש שם דמותר לעשית הרבה. וכ"כ התו"ש או' ז' יעו"ש. אבל הא"ר או' ג' כתב דגם אם נתן שמן תחלה אסור לעשות הרבה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ב' וכ"כ הר"ז שם. ועיין א"א או' ד' שכתב שכ"מ מדברי הש"ע יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר:
סעיף קטן י
י) שם. לתת לתוך הכבשים. דהיינו מיני ירקות או שאר דברים שכובשים להתקיים ואפי' אם יאכל מהם לאלתר שאינו טורח בשביל החול לבד אסור ר"ז שם:
סעיף קטן יא
יא) שם. אבל יכול לעשות ממנו מעט וכו' היינו לצורך טבול אותה סעודה. ר"ן. משמע דלצורך סעודה אחרת אפי' מעט אסור. מ"א סק"ד. וכ"כ העו"ש שם. ר"ז שם. בן א"ח שם. אבל הא"ר או' ג' כתב דמותר לעשות כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן דנקט לסעודה זו ארחא דמלתא נקט דכיון דאינו עושה אלא לאותה סעודה עושה מעט וכתב שכ"ע בהרמב"ם פכ"ב ור"י דף ע"ז וכן מבואר בשה"ל סי' ד' וכ"מ בס' תניא ודלא כעו"ש ומ"א יעו"ש. וכן מצדד הנה"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ב' דכל שהן מועטין לא נכנס בסוג מלאכה ולהכי שרי אפי' לסעודה אחרת דבו ביום משא"כ גבי בורר דאיתיה לאיסוריה אפי' לבו ביום יעו"ש. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתה בזה נכון לזהר לעשותו סמוך לסעודה:
סעיף קטן יב
יב) שם. מעט לתת לתוך התבשיל. משמע אבל לתת לתוך הכבשים אפי' מעט אסור ומ"ש ברישא אין עושין מי מלח הרבה לתת לתוך הכבשים ארחא דמלתא נקט דהדרך לעשות הרבה לתת לתוך הכבשים וכמ"ש לעיל או' ח' אבל לענין דינא אפי' מעט אסור משום דהכבישה עצמה אסור בשבת וכמ"ש לקמן סעי' ג' יעו"ש:
סעיף קטן יג
יג) שם. לתוך התבשיל. וה"ה דמותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ומכ"ש כשנותן מלח לחוד בו ואח"כ המשקה דאפי' לר' יוסי מותר דשומן ממתיק המלח כמו שמן. תו' שם. וסה"ת וסמ"ג. א"ר או' ד' ועיין לקמן או' ל"ב:
סעיף קטן יד
יד) שם. ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח. ושליש מים או שאר משקין. ר"ז או ג' ועיין בס' יסוד יוסף שכתב דה"ה דאסור לעשות שני שלישים צוקר ושליש מים יעו"ש:
סעיף קטן טו
טו) שם. אסור לעשות ממנו אפי' מעט. והטעם כתב הרמב"ם בכ"ב דין יו"ד מפני שנראה כעושה מורייס. וכתב ב"י דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשין אסור. וכתב א"ר או' ד' בשם מהר"ש דמותר להוסיף חומץ במורייס אחר שנתייבשה. והביאוהו האחרונים:
סעיף קטן טז
טז) שם. אפי' מעט. לצורך טיבול סעודה זו אסור. ר"ז שם:
סעיף קטן יז
טוב) [סעיף ג'] אסור למלוח חתיכות צנון וכו'. ובהרמב"ם פכ"ב דין יו"ד כתב צנון וכיוצא בו מפני שנראה ככובש כבשים וכו' ור"ל דכל דבר שדרך לעשות ממנו כבשים אסור למלחו בשבת מפני שנראה ככובש כבשים ולא דוקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשים אלא ה"ה כל דבר שהמלח מועיל בו שממתקו ממרותו אסור. וכ"כ הט"ז סק"ב דלאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה (ר"ל שמועלת בו המליחה לרככו או להקשותו או להפיג מרירתו. ר"ז או' ד') כגון בצלים ושומים. וכ"כ א"ר או' ה' ר"ז או' ד' אבל דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו שרי כמ"ש לקמן או' כ"ד. וה"ד לאותה סעודה כמ"ש לקמן או' כ"ה:
סעיף קטן יח
חי) שם ד' או' ה' ביחד וכו' זהו לשון הטור. ומ"ש בסעי' שאת"ז יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות וכו' היא מדברי תה"ד שהביא בב"י ואע"ג דמשמע בב"י דהתה"ד אינו חולק על הטור אלא מפרש דבריו וא"כ למה כתב בש"ע דברי התה"ד בשם יש מי שכתב. כתב השכנה"ג בהגב"י או' א' נראה שרבינו המחבר נסתפק בהבנת כוונת הטור מה כוונתו דאפשר דכוונתו כמ"ש התה"ד דדוקא ביחד אסירי הא כל א' וא' לבדה שרי אפי ד' או ה' חתיכות או אפשר לומר דדעתו דכל שנמלחו פעם א' אעפ"י שכל א' וא' נמלחה לבדה אסור ולכן הביא דברי הטור ככתבם וכלשונם לומר שדבריו סובלים שני הפירושים ואח"כ כתב סברת תה"ד בשם יש מי שכתב לומר דהתה"ד הסכים לפרש כן יעו"ש. ול"נ הטעם הא דכתב זה הש"ע בשם יש שכתב משום דהתה"ד עצמו כתב זה בדרך אפשר כאשר יעויין דבריו בב"י ודוק:
סעיף קטן יט
יט) שם. ד' או' ה' ביחד וכו' וצ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו והא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפני עצמו. ונראה דהטעם כיון דאין מניחין אותו כלל להזיעו אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח. ט"ז סוף סק"א. ובשה"ג פ"ח שרצים כתב דמותר לעשות המלוח מירקות בשבת שנותנין המלח על הירקות ואח"כ השמן ואח"כ החומץ וכן כל כיוצא בזה. והביאו כנה"ג בהגה"ט ומ"א סק"ו. וצ"ל דמיירי שנותן השמן והחומץ על הירקות תיכף אחר שנתן המלח דאם משהה אותה במלח עד שיזיעו ואח"כ נותן השמן והחומץ אסור כנ"ז בשם הט"ז, וכ"כ הנה"ש או' ג' ר"ז או' ד ת"א כלל ל"ב או' י"א. בן א"ח פ' כ"א או' י"ז. ועיין לקמן או' ס"ז.
יט) ועל כן העושין סלאט"ה ביום שבת מקשואין או ירקות וכיוצא שחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח צריך שתיכף שנתן עליהם המלח יתן החומץ מיד וגם אסור לסחטן במלח כדי לרככן והגם דלעיל בסי' ש"ך סעי' ז' התיר לסחוט כבשיה כדי לרככם שאני התם דכיון שהיו מלוחים מקודם שבת אין הסחיטה מועלת בהם אבל הכא שעתה בא למלחם אם סוחט אותם במלח המלח פועל בהם בשבת ע"י הסחיטה והוי ככובש כבשים אלא אם רוצה לסחטם כדי לרככם יסחוט אותם בלא מלח עד שיתרככו ואח"כ יתן עליהם המלח ותיכף יתן החומץ. והיותר טוב שיעשה אותה מע"ש אם אפשר.
סעיף קטן כ
כ) והוי יודע דאסור ליתן ירק חי לתוך חומץ חזק כשיעור שיתן על האור וירתיח (והוא שיעור ח"י מניטין ס' כלכלת שבת) דהוי כבוש כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' מש"ז או' ג' וכן הסכים בן א"ח פ' בא או' ח"י יעו"ש. ואימתי נקרא חזק עיין בדברינו לעיל סי' ר"ד או' כ"ב.
סעיף קטן כא
כא) שם. מפני שנראה ככובש וכו' טעם זה הוא מהרמב"ם כמ"ש לעיל או' טו"ב, ורש"י פי' מפני שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון. והב"ד ב"י והט"ז סק"ג, ודע דבכל זה לא שרי אפי' לצורך אותה סעודה דלא דמי למי מלח דשרי לצורך איתה סעודה. תו"ש או' י"ב. ועיין לקמן או' ל'.
סעיף קטן כב
כב) שם. מפני שנראה ככובש וכו' ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשיה דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז שם. א"ר או' ו' תו"ש או' יו"ד. ח"א כלל ל"ב או' ח' והי"א בהגב"י כתב לאסור מטעם אחר משום דמחזי כעובדא דחול יעו"ש. ולכן אותם שיש להם חבית שעושין בו חומץ וכשיהיה להם תמרים או תאנים מתולעים או צימוקין אחר שלקחו מימיהן זורקין אותם שם כדי שיהיו גם הם חומץ אסור לזרוק שם בשבת משום דהוי ככובש כבשים או דמחזי כעובדא דחול.
סעיף קטן כג
כג) שם. והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ור"ל דדומה למבשל אבל לא מבשל ממש דהא הרמב"ם פ"ב דין יו"ד לא כתב בו חיוב אלא אסור משמע דאינו אלא איסור מדרבנן.
סעיף קטן כד
כד) שם. אבל ביצים מותר למלחם. ד' או' ה' או יותר מה שצריך ביחד שאין דרך לכבשן. לבוש. ול"נ הטעם מפני שאין המלח מועיל להם כל כך. מ"א סק"ה. תו"ש או' י"א. אלא שהוא נותן בו טעם בלבד. ר"ז או' ה'. וא"כ דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו לשנות טבעו אלא רק ליתן טעם לכ"ע שרי. וה"ד לאותה סעודה כמ"ש באו' שאח"ז.
סעיף קטן כה
כה) שם. אבל ביצים מותר למלחם. והיינו דוקא לאותה סעודה אבל למלחם ולהניחם לסעודה אחרת אסור כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש.
סעיף קטן כו
כו) [סעיף ד'] יש מי שכתב וכו' הא דכתב הש"ע זה הדין בשם יש מי שכתב כבר נתבאר לעיל או' ח"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר ואין לטבל כ"א כל אחת לבדה ולאוכלה כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ הב"ח דאסיר למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחת במלת ואוכל יעו"ש. והביאו מ"א סק"ו. וכ"כ א"ר או' ה' ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ב או' ז' חס"ל או' א'.
סעיף קטן כז
כז) שם כדי לאכלם מיד וכו' אבל מתחלת סעודה עד אחר העודה אסור ב"י בשם תה"ד לדעת רש"י. עו"ש או' ג' ר"ז שם. וכתב שם הר"ז דאפי' בחתיכה א' לבדה אסור והיינו לסברת התה"ד שהוא יש מי שכתב שכתוב בש"ע אבל לדעת האוסרים שכתבנו באו' הקודם אסור להשהות במלח כלל אפי' שעה מועטת ואפי' חתיכה א' לבדה אלא מטבל אחת אחת ואוכלה לאלתר. וכ"כ הר"ז שם. וכן הדין בכל דבר שהמלח מועיל לו. ר"ז שם:
סעיף קטן כח
כח) מקום שדרכם להביא על השלחן קערה מלאה גרגרי רמונים חמוצים ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם צריכין ליזהר שלא יעשו כן בשבת מפני שכל דבר שהמלח מועיל לתקנו אסור למלוח ולהניח לפניו מיהו אם ירצה ליקח חתיכת רמונים שיש בה כמה גרגרים ולטבלה במלח ולאכלה כולה מיד שרי. בן א"ח פ' בא או' י"ד:
סעיף קטן כט
כט) [סעיף ה'] אסור למלוח בשר מבושל וכו' וז"ל השה"ל מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאכלה לאלתר אבל למלחה ולהניחה אסור וכן מצאתי בתשו' הגאונים משום דמליחה אב מלאכה היא וכו' ע"כ. ומביאו ב"י. והא דכתב בסעי' ג' אבל ביצים מותר למולחם מיירי כשרוצה לאכול מיד וקמשמע לן דמותר למלוח הרבה ביחד. עו"ש או' ד' ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן ל
ל) שם. או ביצה מבושלת להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור. מ"א סק"ז מיהו מ"ש המ"א בבשר ובצים דאפי' להניח מסעודה לסעודה אסור כתב עליו הא"ר או' ט' דאינו מוכרח ודעתו להתיר אפי שלא לאותה סעודה יעו"ש אבל התו"ש או' י"ג כתב כדברי מ"א וכ"מ מדברי העו"ש שכתבנו באו' הקודם. וכ"נ דעת הא"א או' ז'. וכ"פ ח"א כלל ל"ב או' ז' חס"ל או' א' בן א"ח שם או' ט"ו. מיהו בט"ז סוף סק"ה כתב שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר יעו"ש. והביאו הר"ז או' ה' וכתב דיש לסמוך על דבריו להקל אם צריך לכך. וכ"כ בן א"ח שם דאין לסמוך על זה אלא לצורך גדול. ועיין שע"ת או' ט' מ"ש בשם פמ"א ומ"מ כיון דהאחרונים מתירין לצורך גדול הכי נקטינן:
סעיף קטן לא
לא) ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרקי"ס (מיני קשואין. ר"ז או' ד') חיין דהא רגילין לעשות מהם בבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון. וה"ה כל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תכף שרי. מ"א שם. א"ר או' ה' תו"ש שם. ר"ז או' ד' ח"א שם. ועיין לעיל או' י"ט:
סעיף קטן לב
לב) ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואח"כ נותן עליו מים או יין. הג"מ פכ"ב בשם סה"ת. מ"א שם תו"ש שם. ועיין לעיל או' י"ג:
סעיף קטן לג
לג) וכתב ב"י בשם השה"ל דבשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח דבשבת לא שייך לאערומי כמו ביו"ט דהא לא ניתן לצלות ולבשל בשבת ע"כ. והביאו מ"א סק"ז וכתב דאפי' במקום הפסד אסור ואפי' אם כבר נמלח והוכשר מדמו. ר"ז או' ב') ואפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו (אם עדיין לא נמלח להכשירו מדמו. ר"ז שם) ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סס"י ת"ק מ"מ אסור דמחזי כעיבוד יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' י"ג ר"ז שם. ח"א שם או' יו"ד. וכן שאר דברים אסור למלוח בשבת כדי שיתקיימו אפי' במקום הפסד מרובה. ר"ז שם ולענין טלטול בשר חי והדחתו עיין לעיל סי' ש"ח סעי' ל"א ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן לד
לד) ונ"ל דמותר לתח הבשר לחוך החומץ כדי לאכלו כמ"ש ביו"ד סס"י ס"ז. מ"א שם. ומשמע דאפי' בכדי שיתן על האור וירתיח בחומץ חזק נמי שרי ואף דהוי כבוש ממש אבל ראוי לאסור לדעת הש"ע בסעי' ג' דפסק כהרמב"ם דנראה ככובש כבשים. א"א או' ז' ועיין לעיל או' ך':
סעיף קטן לה
לה) [סעיף ו'] אין למלוח הרבה פולין וכו' ואפי' לאוכלם לאלתר דהם דומים לצנון שהמלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבור. ט"ז סק"ו. וכ"כ המ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ד ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ב או' ט' וע"כ מקום שדרכן לבשל פולין בקליפתן אם שכחו להניח בהם מלח בעת בישול אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם וכן ה"ה בפרי שקורין רוביא אם לא נתנו בהם מלח בבישול אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן אלא מטבל אחת אתת במלח ואוכל וזה הפרי שקורין רוביא יש בו איסור יותר מפני שיש מקומות שעושין מהם כבשין. בן א"ח פ' בא או' ט"ז:
סעיף קטן לו
לו) שם שנתבשלו בקליפתן. עיין שבת ע"ו ב' וחולין קי"ז ב' דסתם קליפתן היינו מה שיש קליפה על כל עדשה עצמה ולכן יש ליזהר באוכל עדשים שלא ימלחם בקערה אפי' לאכול מיד אלא מעט מעט בידו כמו בצנון. א"ח או' ו':
סעיף קטן לז
לז) [סעיף ז'] מותר לדוך פלפלין אפי' הרבה ביחד. ומשמע מדברי הרמב"ם (פכ"א דין ך') דוקא לצורך לאכול (ר"ל לאותה סעודה) יעו"ש אבל מסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת לסעודה מש"ז או ז' אמנם העו"ש או ו' כתב דאפשר דגם דעת המחבר כהרמב"ם והא דכתב אפי' הרבה יחד כלומר לאפוקי דלא צריך לדוך כל חדא וחדא יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים להחמיר דוקא לצורך אותה סעודה.
סעיף קטן לח
לח) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן. הרמב"ם שם. ואפי' לדוך אחת במכתשת אסור משום טוחן דחצי שיעור אסור מה"ת. כ"כ האחרונים.
סעיף קטן לט
טל) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' דבמדוך של אבן (וה"ה של מתכת) הוי טוחן גמור וחייב חטאת ובמדוך של עץ הוי שנוי קצת ופטור אבל אסור ובקתא הוי שינוי גמור ומותר אפי' לכתחלה. תו"ש או' ט"ו.
סעיף קטן מ
מ) שם. והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה. משמע דבעינן תרי שנויים שהוא הקתא של הסכין וגם הקערה וכ"כ בהדיא בב"י וז"ל והא דשרי למידך פלפלי בקתא דסכינא דוקא בקערה אבל לא במכתשת כ"כ הרמב"ם פכ"א עכ"ל אלא דבשם האגור כתב ב"י יש מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא או בשולי הקערה וה"ה לפלפלין עכ"ל ולכאורה משמש דדי בשינוי אחד או בקתא דסכינא או בשולי הקערה. וכ"כ המ"א סק"ט יעו"ש. אמנם המט"י או' ב' כתב על דברי האגור הנז' דלאו למימרא דבשינוי חד סגי דאין כוונתו אלא על דבר שדכין בו שיהא בסכין או בתחתית הקערה ולא מיירי באיזה מקום נידוכין ואין ה"נ דמודה דמקום הדיכה אסור להיות במכתשת אלא ע"ג קרקע או לתוך הקערה וכיוצא מקומות שאין מיוחדין לדיכה וכתב ודלא כדברי מ"א יעו"ש. וכ"מ מדברי הלבוש והט"ז סק"ז דבעינן שני שנויים בקתא וגם בקערה. וכ"כ העו"ש או' ו' א"ר או' י"א והשיג על המ"א יעו"ש. ח"א כלל י"ז או' א' ביאורי הגר"א. בן א"ח פ' משפטים או' ד'
סעיף קטן מא
מא) שם. והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה ואנן לא נהגינן הכי דלא בקיאינן לדוך בקתא דסכינא פלפלין כתושין יפה וגם שמא ישבור הקערה ולפחות אתי לאיסורא דרבנן. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ב'. אבל הבי"מ או' כ"א כתב על דברי הנ"ז דאין בחששה זו דשמא ישבר הקערה כלום דאינו מוכרח שישתבר ואפשר שלא ישתבר וכיון שכן גם דישתבר לא עביד איסור אפי' דרבנן כלל דהו"ל דבר שאין מתכוין דמותר לכתחלה כמו דשרי לגרור מטה ושלחן אע"ג דאפשר דיעשה חריץ וע"כ אין לחוש כלל ושרי לכתוש בקתא דסכינא בקערה בלי מיחוש כלל עכ"ד. והרב בן א"ח שם כתב ויזהר שתהי הקערה עבה שלא תשבר מפני שהפלפלין קשין הם.
סעיף קטן מב
מב) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' ומשמע דלחותכם בסכין אסור וה"ה לכל תבלין. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב, והיינו בתבלין שאין דרך לאוכלם אלא ע"י תערובת, ואפי' כדי לאכול מיד אסור. ר"ז או' ז' ועיין לקמן סעי' י"ב.
סעיף קטן מג
מג) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' אבל אין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהוי מוליד ריחא דומיא למ"ש בסי' תקי"א סעי' ד' בהגה. ט"ז סק"ה. וכ"ה דעת המ"א בסי' תרנ"ח סק"ב. א"ר או' י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז שם. אמנם בסי' תקי"א בט"ז סק"ח משמע דחזר בו מזה והסכים למהרש"ל דשרי משום דאינו מכוין לזה יעו"ש וכ"ה דעת המט"י או' א' להתיר יעו"ש.
סעיף קטן מד
מד) [סעיף ח'] אין כותתין מלח במדוך של עץ. וכ"ש במדוך של אבן או של מתכת שמיוחד לדיכה דאסור כמ"ש לעיל או' ט"ל יעו"ש. ואפי' אם דעתו ליתן מיד לתוך התבשיל אסור כמ"ש לעיל או' מ"ב:
סעיף קטן מה
מה) שם. אבל מרסק הוא ביד של סכין וכו' ובתוך הקערה כמ"ש בסעי' הקודם גבי פלפלין. עו"ש או' ח' א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ח"א כלל י"ז או' א' וכן הסכים הרב בן א"ח פ' משפטים או' ד' וכתב והגם דהגר"א לחלק יצא בין מלח לפלפלין העיקר הוא כהפו' הנז' דאין לחלק יעו"ש:
סעיף קטן מו
מו) שם. אבל מרסק הוא ביד של סכין וכו' משמע דוקא לרסק ביד של סכין הוא דשרי אבל לחתוך דק דק בחרפיה דסכין אסור וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתב במלח המבושל מותר לחתכו בסכין משמע אבל באינו מבושל אסור. ואח"כ ראיתי שכ"כ הר"ז או' י"ב.
סעיף קטן מז
מז) שם. ואינו חושש. וה"ה דמותר לפררו בידו. כ"מ בב"י בשם שה"ל. וכ"כ א"ר או' י"ב:
סעיף קטן מח
מח) שם. בהגה מותר לחתכו בסכין וכו' היינו אפי' דק דק כמו שמותר בפת משום שאין טוחן אחר טוחן, ר"ז או' י"ב:
סעיף קטן מט
מט) שם. בהגה. מותר לחתכו בסכין וכו' אבל לכתוש במדוך אסור. עו"ש או' א':
סעיף קטן נ
נ) שם. בהגה מותר לחתכו בסכין וכו' וצוקר דינו כמו מלח זה. מש"ז סוף או' יו"ד.
סעיף קטן נא
נא) [סעיף ט'] מותר לחתוך בשר וכו' משום דאין גידולו מן הארץ לא שייך ביה טחינה ואפי' למי שאינו יכול ללעוס אלא א"כ יחתוך שרי דאזלינן בתר רובא דעלמא. ב"י בשם תה"ד סי' נ"ו. ט"ז סק"ח. מ"א סק"י. והגם דכתב שם המ"א בשם השה"ג דאינו מוכרח דהא בשר חשיב גידולי קרקע כמ"ש התו' (דף ע"ג ע"ב) והר"ן לענין מפרק תולדה דדש מ"מ אנן ק"ל כדעת הש"ע דפסק כהת"הד וכ"ה דעת האחרונים. ר"ז או' ח' ח"א כלל י"ז או' ג' בן א"ח פ' משפטים או' ג':
סעיף קטן נב
בנ) שם. מותר לחתוך בשר וכו' הרבה דעות יש בדיני טחינה דלדעת התו' אין טחינה באוכלין הראוין לאכילה אלא דוקא גבי סלקא שייך טחינה כדאיתא בש"ס. ולר"ח והרא"ש גם בסלקא שרי והא דאסרינן בש"ס שם מיירי בעצי דקלים דכשמפרק הנימין יוצא כמו קמח דק ממנו. והרמב"ם (פכ"א דין ח"י) מחלק בין אם חותך הירק כדי לאוכלו חי דאז שרי וכשמחתך את הירק כדי לבשלו אז חייב עליה אעפ"י שראוי לאכלו חי והרשב"ם והרא"ם ס"ל דבכל אוכלים שייך טחינה. תו"ש או' י"ז והוא מב"י יעו"ש. ולענין דינא אנן ק"ל כפסק הש"ע ומור"ם ז"ל דדוקא בדבר שאין גידולו מן הארץ כמו בשר מבושל כנ"ז או שכבר נטחן כמו פת שאין טוחן אחר טוחן כמ"ש לקמן סעי' י"ב בהגה אין בו איסור משום טוחן וכמ"ש לקמן. ועיין בנ"א כלל י"ז או' ב' שהאריך וכתב דבטחון ממש א"צ גידולי קרקע כמו בבישול וכיוצא בו רק בדבר שאינו טוחן ממש בעינן גידולי קרקע וכן הדין בכל המלאכות דבמלאכה ממש לא בעינן גידולי קרקע רק בדומה למלאכה יעו"ש.
סעיף קטן נג
גנ) שם מותר לחתוך בשר וכו' אפי' שלא לאכול מיד. ר"ז שם. ואפי' בבקר לצורך סעודת בין הערבים. בן א"ח שם.
סעיף קטן נד
דנ) שם. דק דק בסכין. כלומר לא מיבעיא ביד בלא כלי דפשיטא דשרי אלא אפי' בכלי מותר. עו"ש או' י"א.
סעיף קטן נה
הנ) שם הגה. אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי וכו' ויש להסתפק אם לאחר זמן דוקא הא מיד שרי דאין טוחן לאלתר או דלמא כל שאין אוכל אדם אסור לעופות לאלתר. מש"ז או' יו"ד. מיהו לקמן סי' שכ"ד בא"א או' ג' כתב בפשיטות דלאלתר שרי אף לעופות יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ל"ג. ועיין לקמן או' נ"ט.
סעיף קטן נו
ונ) שם בהגה. אבל אסור לחתוך דק דק וכו' משמע אבל לחתיכות גדולות מותר.
סעיף קטן נז
זנ) שם בהגה. אבל אסור לחתוך דק וכו' ולהיתך ביצי דגים מותר דאין בהם משום טחינה משום דראוי לאכול כמו שהוא חי ולא קמשוי ליה אוכל. תשו' אגורה באהלך דף ח' פ"ת. ועיין לקמן או' קי"ח.
סעיף קטן נח
חנ) שם בהגה. קמשוי ליה אוכל. מיהו דעת הט"ז בסי' שכ"ד סק"ד להקל' וכ"נ דעת הגר"א, ועיין בדברינו לשם או' כ"ט.
סעיף קטן נט
נט) שם בהגה. ועיין לקמן סי' שכ"ד סעי' ז' דמוכח שם דכל שהוא קשה ביותר מותר לחתכו. מ"א ס"ק י"א. דשווייה אוכלא מותר ואינו אסור רק למטרח באוכלא כמבואר שם. תו"ש או' ח"י. והיינו חתיכות גדולות הא קטנות אסור ודוקא לאחר זמן הא לאלתר שרי אף לעופות. א"א שם או' ג' ועיין לקמן או' ע"ה.
סעיף קטן ס
ס) [סעיף יוד'] אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ וכו' ובל"א קורין רי"ב אייזי"ן. דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור. ריב"ש סי' קמ"ז. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאר העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא. מ"א ס"ק י"ב. ר"ז או' ח'
סעיף קטן סא
סא) שם. אסור לגרור הגבינה בשבת וכו' ואפי' כדי לאכיל מיד אסור. מ"א שם תו"ש או' י"ט. ר"ז שם. בן א"ח פ' משפטים או' ג'
סעיף קטן סב
סב) שם. במורג חרוץ וכו' אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש סעי' ט' ואפי' הוא קשה מאד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי. וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגרה אעפ"י שקשה קצת כדאיתא פי"ז במשנה. מ"א שם. א"ר או' י"ד. ר"ז שם. וכתב שם הר"ז דאפי' שלא לאכול מיד מותר לחתכו דק דק בסכין או בקרדום. וכ"כ בן א"ח שם, אבל הח"א כלל י"ז או' ג' כתב דוקא בשעת אכילה מותר לחתכו בסכין דק דק.
סעיף קטן סג
סג) דבר שאינו חפץ לאוכלו (ולא להאכילו לתינוק לאלתר ר"ז או' י"ג) אסור ללועסו בשיניו משום טחינה. מ"א שם. וראיה מהא דאיתא סי' של"א סעי' ז' והיינו בגידולי קרקע. והלבוש כתב ביו"ד סי' רס"ו דאסור מדרבנן. תו"ש או' י"ט.
סעיף קטן סד
סד) שם במורג חרוץ וכו' וה"ה דאסור לגרור צינון שקורין רעטטי"ג בכלי הזה ולא הוצרכתי לכותבו אלא שידעתי כמה נוהגין היתר ואינם עושין כדין אבל מושקיטנו"ס יש להתיר לגרור בסכין תוך השכר. כר"ש.
סעיף קטן סה
סה) [סעיף יא'] מותר להשקות את התלוש וכו' דכיון דירקות הללו ראויות לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן. ב"י בשם תשו' הרשב"א. מ"א ס"ק י"ג. אבל אם אינם ראויין ביומן אסור להשקותן עו"ש או' ט"ו. מ"א שם. תו"ש או' ך' ר"ז או' ו' ועיין לקמן סי' של"ו סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן סו
סו) [סעיף יב'] המחתך הירק דק דק וכו' היינו ירק התלוש מבע"י. ומדסתם משמע דאפי' בירקות שראוי לאכלם חיים יש בהם משום טוחן. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל או' בן.
סעיף קטן סז
סז) שם. המחתך הירק דק דק וכו' והיינו דוקא במחתך כדי לאכלו למחר או לאחר שעה אבל לאכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. ב"י בשם הרשב"א. וכתב הב"י נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשאלד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א. ואפי' אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי. ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דרשב"א בהא וכו'. ומ"מ נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל בכה"ג נראה דלית ביה בית מיחוש לד"ה יעו"ש. וכן הב"ח הביא דברי הרשב"א הנ"ז וכתב דעל זה סומכין בסעודות גדולות לחתוך הירק דק דק ולהשים בהן תבלין וראזינ"י ושמן זית כדרך שמתקנין החזרת והעולשין שקורין סלאט"א וכן נראה עיקר דכיון דאשכחן בדברים שאסרו חכמים משום בורר דשרי לאלתר באותה סעודה ה"נ בדבר שאסרו משום טוחן שרי לאלתר באותה סעודה דמאי שנא הא מהא עכ"ל. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה ססעי' זה. ומ"מ יש ליזהר לחתכם לחתיכות גדולות קצת וכמ"ש מרן ב"י. וכ"כ ח"א כלל י"ז או' ב' ועיין לעיל או' י"ט.
סעיף קטן סח
סח) שם. המחתך הירק דק דק וכו' והמפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווע"ר וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן. שבת ע"ד. ח"א שם או' ה' ור"ל מפרש"י שם ע"ב. ועיין לעיל סי' ש"ב ססע"י ז' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן סט
סט) אבק הטוטון ששואפין אותו בחוטם ולפעמים יתיבש בכלי שלו ונעשה כמו רגבים מדובקים וא"א לשאוף אותו אלא א"כ מפררין אותו דק דק מותר לרסקו ולטחנו בין אצבעותיו בשבת ואין כאן משום טוחן מפני שכבר נטחן מקודם ע"י אדם ואין טוחן אחר טוחן אך לא התירו לרסקו ע"י כלי אלא רק בראשי אצבעותיו דהוי שינוי גמור. בן א"ח פ' משפטים או' ז' יעו"ש. וכ"כ הרו"ח סי' שי"ב. ועיין לקמן סי' שכ"ד או' ט"ו. וסי' שכ"ח או' רי"ג.
סעיף קטן ע
ע) שם הגה. וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וכו' כלומר דלא תימא דוקא מיני ירקות הוא דאסור אבל שאר פירות מותר וכדעת הרמב"ם לפי קצת נוסחאות קמשמע לן דאפי' בשאר פירות שייך משום טחינה. עו"ש או' י"ז:
סעיף קטן עא
עא) שם הגה. וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וכו' ולענין דיכה דינם כמלח דבעינן תרי שנוין ולא סגי בשינוי אחד שכ"מ מדברי התוספתא דשבת וביצה שהביא הרב המגיד ז"ל בפכ"א מה"ש דין ג' יעו"ש. בן א"ח שם או' ה' אלא שכתב דבעי"ת בגדא"ד יע"א נוהגין לדוך תמרים ואגוזים ולוזים ואפונים קלוים במכתשת (של מתכת) שדכין בה בחול ורק עושים שינוי קצת להפוך יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב ולפי האמור גם בשאר פירות בעינן תרי שנויים וכאן אין עושין אלא שינוי אחד. והאריך בזה וסיים דהיפוך המכתשת דלא ניחא תשמישיה חשיב כלאחר יד ושינוי קצת הוא ולכן במלח דלכ"ע יש איסור תורה בדיכתו לא מהני היפוך המכתשת אבל בכתישת פירות דאיכא בזה פלוגתא (כמ"ש לעיל או' ב"ן) דאית דס"ל דהוא איסור דרבנן אין למחות ביד העושים כן להפוך יד המכתשת וכתב שגם בעה"ק ירושת"ו נוהגין כן כמו בג'דאד יע"א להפך יד המכתשת ולדוך בו בשבת יעו"ש ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכ"ע. והגם דהתמרים ע"י הדיכה נעשים כמו עיסה כיון שהוא ע"י שינוי ורוצה לאכול מיד שרי כמו בורר לעיל רסי' שי"ט יעו"ש.
סעיף קטן עב
עב) שם בהגה. לפני הזקנים. ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ב. א"א או' י"ד. ולא דמי למ"ש סעי' ט' דשרי אף למי שאינו יכול ללועסו דשאני התם שאינו גידולי קרקע משא"כ כאן. תו"ש שם. א"א שם. והיינו דלפני זקנים אסור לחתוך ולהניח לאחר זמן ולפני מי שיוכל לאכול כך שרי אף להניח לאחר זמן והיינו באין לו צורך לחתוך אבל מה שחותכין ירק דק כמו צינון שקורין מאורי"ע וכדומה בעינן באותה סעודה. א"א שם:
סעיף קטן עג
עג) שם בהגה. ודוקא פירות וכו' דכל שהוא גידולי קרקע יש בו משום טחינה. לבוש:
סעיף קטן עד
עד) שם בהגה. אבל מותר לפרר לחם וכו' היינו אפי' דק דק ולהניח לאחר זמן. מיהו הח"א כלל י"ז או' ד' כתב דיש ליזהר דוקא לאכול לאלתר דלמקצת פו' גם בזה חייב ויעו"ש בנ"א או' ג':
סעיף קטן עה
עה) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך ר"ן מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' ט"ו. תו"ש או' כ"ד. ר"ז או' יו"ד. וה"ה לעכו"ם שיאכל מיד שרי. א"א רסי' שכ"ה:
סעיף קטן עו
עו) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' וכן מותר לפרך הדס כדי שיהא ריחו נודף להריח מיד. שו"ת בית יהודה ח"א א"ח סי' כ"ו. ברכ"י או' א' ועיין לקמן סי' שכ"ב או' כ"ה:
סעיף קטן עז
עז) שם בהגה, אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' פי' לאותה סעודה כמו בבורר ואע"ג דמכין קודם הסעודה לאוכלו תוך הסעודה קרוי לאלתר. ט"ז סק"י:
סעיף קטן עח
עח) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' ובשה"ג מפקפק בהיתר זה וגם הרב"י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת יעו"ש, אבל במדינתינו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מה שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש רסי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו, מ"א שם, תו"ש שם ר"ז שם. ומיהו הגם שיש להם על מי לסמוך החותכים דק דק כנז' מ"מ כל בעל נפש יתוש לעצמו לסברת האוסרים ויזהר לחתוך חתיכות גדולות קצת כמ"ש הרב"י ועיין לעיל או' ס"ז:
סעיף קטן עט
עט) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר, ח"א כלל י"ז או' ב'