כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן שכ
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] זתים וענבים אסור לסחטן, דבר תורה אין חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. שבת קמ"ה ע"א, הרמב"ם פ"ח דין יו"ד, מ"א ריש הסי' ואף סוחט ביד קערה חייב ולא דוקא דורך בכלי כמ"ש הרמב"ם שם להדיא יעו"ש א"א ריש הסי' ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, הרמב"ם שם, ושיעור כגרוגרת עיין לקמן סי' שס"ח סעי' ג':
סעיף קטן ב
ב) שם זיתים וענבים אסור לסחטן, משום דהו"ל מפרק ומפרק חייב משום דש, הרמב"ם פכ"א דין י"ב. לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' א'. וכן הסוחט צמוקין חייב משום דש, ח"א כלל י"ד או' ב' ומיהו אם סוחט לתוך מאכל שרי כמ"ש לקמן סעי' ד'.
סעיף קטן ג
ג) שם זתים וענבים אסור לסחטן. אבל שאר פירות מותר לסחטן מה"ת להוציא מימיהן מפני שכל מי פירות אין עליהם תורת משקה אלא היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד ותורת אוכל עליהם והרי זה כמפריד אוכל מאוכל שאין בו משום מפרק. ר"ז שם. אלא שיש דברים שאסרו חכמים לסחוט משום שיש בני אדם סוחטין אותם לשם משקה וכמבואר לקמן:
סעיף קטן ד
ד) שם ואם יצאו מעצמן אסורין וכו' מדרבנן גזירה שמא יסחוט לכתחלה. לבוש והיינו אסורים עד מו"ש כ"כ האחרונים. ולדעתי הוא פשוט:
סעיף קטן ה
ה) שם אפי' לא היו עומדים אלא לאכילה. כלומר ל"מ סתמא דפשיטא דאסור אלא אפי' אם לא קבצם אלא לאכילה אפ"ה המשקין היוצאין מהם אסור. והטעם משום דזתים וענבים רובן לסחיטה קיימי ויהיב דעתיה וניחא ליה ויבא לסחוט בידים. עו"ש או' ג':
סעיף קטן ו
ו) שם ותותים ורמונים אסור לסחטן. מפני שקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורמונים הם סוחטין אותם לשם משקה כזתים וענבים ואלו היו כן הרבה לשאר בני אדם היו ג"כ רגילים לסחטן לשם משקה לפיכך כל מי שסוחטן לשם משקה מועלת מחשבתו להיות שם משקה עליהם מד"ס ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ר"ז שם:
סעיף קטן ז
ז) שם ואם עומדים למשקין אסור. וה"ה בסתמא נמי אסור דסתמא למשקין כ"מ בר"פ חבית וכ"כ העו"ש או' ה' והשש"א וכ"ה במאירי ודלא כקרבן נתנאל:
סעיף קטן ח
ח) שם. ושאר כל הפירות מותר לסחטן. בב"י הביא פלוגתא בזה דלהרי"פ והרמב"ם והרא"ש והטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחילה אפי' למימיהן אבל לרש"י ותו' והגהת סמ"ק דוקא לסחוט למתקן שרי אבל למימיהן אסור יעו"ש ומסתמיות דברי הש"ע משמע דאפי' למימיהן מותר לסחוט אבל הב"ח כתב דאין להורות היתר בשום פרי לסוחטו למימיהו ודלא כמ"ש בש"ע בסתם וגם בהגהת ש"ע נמשך אחריו דליתא והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסחטו למימיהן עכ"ד. והביאו מ"א סק"א וכ' בודאי היכא דנהוג נהוג אבל מ"מ היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם שה"ל והרא"ש יעו"ש וכ"כ הר"ז סוף או' א' דהעיקר כסברא הראשונה אבל במקום שנהגו להחמיר אין לשנות. ומ"ש הט"ז סק"א לחלק דגם לדעת הש"ע שכתב ושאר כל הפירות מותר לסחטן היינו כסתמא אבל במטין להוציא מהן משקה אסור כבר השיגו עליו הח"מ, והנה"ש, והמט"י או' א' יעו"ש. ומ"מ לענין דינא הגם דהעיקר כסברא הראשונה שהוא דעת הש"ע ודעמייהו ורק היכא דנהוג להחמיר אין לשנות וכמ"ש הר"ז, מ"מ לכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים. וכ"פ ח"א כלל י"ד או' ג' בן א"ח פ' יתרו או' ג':
סעיף קטן ט
ט) שם הגה ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות וכו' אע"ג דפשט דברי מור"ם ז"ל משמע דאין איסור אלא לבני אותו מקום ולא לכל העולם מ"מ כיון דמוצא מקור דין זה הוא מדברי ב"י ושם ביאר אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו אסור לסחטו בכל מקום כדאשכחן ברמונים א"כ צריך לפרש דברי ההגה כך ואם יש מקום שנהגו לסחוט דינו כתותים ורמונים דאסור לכל העולם ולשון ובמקום אינו מדוקדק ומוכרח הוא כן מדסיים וכתב דינו כתותים ורמונים ומוכח כי היכי דהנך אסורין לכל העולם הכי נמי לשאר כל הפירות דמאי שנא ודלא כהמ"א סק"א שכתב דמור"ם ז"ל חולק על מרן ב"י וס"ל דאין האיסור אלא לאנשי אותו המקום שנהגו לסחוט דליתא, ועיקר כדעת ב"י וכ"ה דעת ההגה. מט"י או' ב'. ועי"ש וכן הח"מ או' ג' הרבה להשיג על דברי המ"א בזה ומסיק דעיקר כהב"י וכן ס"ל לרמ"א ומוכח ממילא מדכתב שדינו כתותים ורמונים יעו"ש. והני אגסין שקורין בערכים בל"א (ובלשון ערבי אנגא"ס) אף המ"א שם כתב דאסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנז נהגו לסחטן למשקה יעו"ש וכן תפוחין אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנז ממלאין מהם חביות הרבה למשקה כמ"ש ח"א כלל י"ד או' ג' וכ"ז שכתבנו הוא לדעת המתירין לסחוט בשאר פירות אמנם כבר כתבנו באו' הקודם דלכתחלה יש לחוש לדעת האוסרין ואין לסחוט שום פרי בכל מקום לצורך משקה יעו"ש:
סעיף קטן י
י) שם בהגה לרפואה לבד אין לחוש, משמע אם סוחטין אותו למשקה אע"ג שהוא רוצה אותו לרפואה אסור לסחוט:
סעיף קטן יא
יא) שם בהגה אבל מותר למצוץ וכו' ואע"ג דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סעי' ל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו. ב"י בשם שה"ל מ"א סק"ב, תו"ש או' ד' ומ"ש הט"ז סק"ב שיש ט"ס בשה"ל כבר כתב עליו הא"ר או' ב' דלא דק דקאי איונק מבהמה וכן השיג עליו התו"ש או' ו' יעו"ש:
סעיף קטן יב
יב) שם בהגה וכ"ש בשאר דברים, כ"כ ב"י בשם השה"ל דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל אכל בשם הגמ"י פכ"א כתב שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או השירה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקין אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם עכ"ל וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש אוסרין למצוץ בפיו וכו' ודעת מרן ז"ל בב"י משמע כהמתירין כמ"ש הברכ"י בשיו"ב או' א' אבל הב"ח כתב בשם רש"ל דיש לחלק דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם דכבר היה שם משקים עליהם משו"ה קרוב הוא לחיוב חטאת ואסור למצוץ אבל משקה היוצא מענבים מקודם שהיה עליו שם משקה כגון זה שמוצץ בענבים בפיו ומשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא ומ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל וכתב עליו הב"ח דהכי נקטינן דבבשר ובפת אסור ובענבים שרי אבל המ"א סק"ד כתב שמדברי רמ"א משמע דשאר דברים קילי מענבים וכתב וכ"מ מפירש"י יעו"ש וכ"ה דעת העו"ש או' ט' להחמיר דוקא בזתים וענבים וכ"ה דעת הא"ר או' ג' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ יש ליזהר מלמצוץ בין בשר ופת שנבלע בו משקה ובין זתים וענבים אבל בשאר פירות נראה דיש להקל:
סעיף קטן יג
יג) שם בהגה, ויש אוסרין למצוץ בפה וכו' ונראה דה"ד אם מניח קצת הפרי בפיו וקצתו בחוץ ומוצץ אסור שכן הוא דרך המציצה אבל אם מניח כל הפרי בתוך פיו ומוצץ לכ"ע שרי מפני שזה דרך מאכל הוא:
סעיף קטן יד
יד) שם בהגה ויש אוסרין למצוץ בפה וכו' מיהו מיני טיגון שנבלע בו שומן הרבה מותר לסחוט דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ח"א כלל י"ד או' ו' וכ"כ בס' זכרו תורת משה:
סעיף קטן טו
טו) [סעיף ב'] זתים וענבים שנתרסקו מע"ש וכו' פי' אפי' הכניסם לשתיה וכ"ש תותים ורמונים עו"ש או' יו"ד. וכתב הב"ח דמיירי שנתרסקו יפה שאינם מחוסרים אלא שחיקה אבל אם מחוסרין דיכא משקין היוצאין מהם אסורין. וכ"כ העו"ש שם. והיינו לדעת הטור שכתב שנתרסקו יפה אבל לדעת הש"ע אפי' מחוסרין דיכא שרי וכמ"ש לעיל סי' רנ"ב או' נ"ט דחילוק יש בין דעת הטור לדעת הש"ע יעו"ש ובחנם תמה הב"ח על הש"ע שלא העתיק תיבת יפה דהש"ע לשיטתיה אזיל כמ"ש סי' רנ"ב ומ"מ לכתחלה. יש להחמיר כדעת הטור:
סעיף קטן טז
טז) שם שנתרסקו מע"ש וכו' דשוב ליכא למגזר שמא יסחוט בידים דהא אף אם יסחוט ליכא חיובא כיון דנתרסקו כבר ואתי ממילא. תו"ש או' ז' ועיין לעיל סי' רנ"ב סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן יז
טוב) שם שנתרסקו מע"ש וכו' ולענין אם מותר לתת צימוקים במים ולעשות שירב"ט בשבת עצמו כבר כתבנו לעיל סי' רנ"ב או' ז"ן שיש פלוגתא בזה ויש להחמיר ולשרותן מע"ש יעו"ש ולענין סינון עיין לעיל סי' שי"ט ובדברינו לשם או' ק"ח:
סעיף קטן יח
חי) שם מתבטל ביין שבגיגית. ולא דמי לדבר שיל"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דה"מ כשהאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול. ב"י בשם המרדכי ט"ז סק"ג מ"א סק"ה ולפ"ז אם הענבים מונחים בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה כבר מע"ש אסור כל היין להסתפק ממנו בשבת משום דבר שיל"מ שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר. סה"ת סי' רכ"ג:
סעיף קטן יט
יט) שם מתבטל ביין שבגיגית. נראה דאפי' נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה לקמן בסעי' ט' ב"ח ומשמע דאפי' לכתחלה שרי ליתן כמו שלג וברד דסעי' ט' וכ"כ המ"א שם. מיהו הט"ז שם חלק על הב"ח וכתב דאיסור גמור הוא דסחיטה הוא תולדה דדש ואסור אפי' כלאחר יד ואין היתר אלא בדיעבד יעו"ש וכ"פ הר"ז או' ד' אבל הא"ר או' ה' והתו"ש או' ח' השיגו על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל י"ד דשרי אפי' לכתחלה:
סעיף קטן כ
ך) שם מתבטל ביין שבגיגית. ומשמע דבעי ששים כדין לח בלח במינו אף בדרבנן בעינן ששים ולא אמרינן קמא קמא בטל. מש"ז או' ג' וא"כ כיון דלא ידעינן כמה יין יוצא מהענבים צריך להיות ביין שבגיגית ששים כנגד כל הענבים כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח סעי' ד' ואם לאו אין לשתותו בשבת:
סעיף קטן כא
כא) [סעיף ג'] מותר לשתותו. כיון שנתרסקו מבע"י, ב"י בשם המרדכי. מ"א סק"ו ונ"ל דצמוקין שחתכן ונתן עליהם מים וסוחטן בשבת חייב לכ"ע דהא לא אתי ממילא כידוע. ומ"מ נ"ל דאם נתן הצמוקין והיין לתוך משמרת או סודר מע"ש ומסתנן והולך בשבת אפ"ה מותר לשתות מאותו יין בשבת ודוקא שהסידר או המשמרת מגיע עד היין שבכלי בענין שתיכף כשיצא מן המשמרת אינו ניכר כלל ובטל ח"א שם:
סעיף קטן כב
כב) [סעיף ד'] מותר לסחוט אשכול ענבים וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ח דין יו"ד ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל אבל אם סוחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב עכ"ל ואי בעינן אשכול העומד לאכילה עיין בב"י שהביא בשם הכלבו פלוגתא בזה דלהראב"ד דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור ולבעל השלמה בין עומד לאכילה בין עומד למשקה יעו"ש. אמנם מסתמיות דברי הרמב"ם הנ" והש"ע משמע דאפי' עומד למשקה שרי וכ"כ המאירי. וכ"מ מסתמיות דברי הפו':
סעיף קטן כג
כג) שם. מותר לסחוט אשכול וכו' עיין לעיל סי' ער"ב סעי' ב' ובדברינו לשם או' טו"ב:
סעיף קטן כד
כד) שם. לתוך קדרה שיש בה תבשיל וכו' מלשון רש"י משמע דבקערה אע"ג דיש בה אוכל אסור כיון דזימנין דלמשקה קאי אבל מדברי הש"ע ושאר פו' שלא הזכירו לאסור בקערה מוכח דלעולם כלי שיש בו אוכל מותר מט"י או' ג' וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל או' כ"ב דבכל כלי שיש בו אוכל מותר יעו"ש, וכ"ה דעת האחרונים:
סעיף קטן כה
כה) שם. כדי לתקן האוכל וכו' אבל אגוזים מרים וכיוצא אסור לשרותן במים בשבת להעביר מרירותם כיון דלא חזו לאכילה בלאו הכי. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ן' ברכ"י או' ב':
סעיף קטן כו
כו) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' ודוקא לתוך האוכל אבל לתוך משקה אסור. עו"ש או' י"א. א"ר או' ו' תו"ש או' יו"ד. וה"ה תותים ורמונים כה"ג אסור. מש"ז או' ה':
סעיף קטן כז
כז) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' אבל אם אין בה אוכל אסור לסחוט לתוכה אעפ"י שעתיד לערב בה אוכל. ר"ז או' ו וברמונים ג"כ כה"ג כל שאין אוכל בתוכה ממש אסור. מש"ז שם:
סעיף קטן כח
כח) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' וג' דינין יש בענין זה לתוך האוכל מותר לכתחלה. לתוך המשקה או לתוך הכוס או לתוך הקערה סתם חייב חטאת אבל פירש דלאוכל קא בעי ליה פטור אבל אסור. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרפ"א. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ברכ"י או' ד' ועיין לקמן בהגה לסעי' ז':
סעיף קטן כט
כט) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' ואף שאין רוצה לאכול המאכל לאלתר שרי, תו"ש או' יו"ד:
סעיף קטן ל
ל) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' אבל לחלוב הבהמה לתוך האוכל אסור כמ"ש לעיל סי' ש"ה או' פ"ב יעו"ש:
סעיף קטן לא
לא) [סעיף ה'] יש מי שאומר דה"ה לבוסר וכו' דהיינו ענבים שלו הגיעו לכפול הלבן. ר"ז או' ט' ועיין לקמן או' ל"ד:
סעיף קטן לב
לב) שם. ור"ת אוסר בבוסר, ואף דכלל מסור בידנו מגדולי האחרונים דכל פוסק שמביא סברא אחת בסתם ואח"כ אומר ויש מי שאומר וכו' דעתו לתפוס כאותה סברא שכתב בסתם ושכותב יש מי שאומר ויש מי שאומר דעתו לתפוס כיש מי שאומר האחרון אפשר דהכא שאני שלא אמר יש מי שאומר ויש מי שאומר אלא ור"ת איסר בבוסר ואולי דר"ל דסברת ר"ת יחידאה היא ואעפ"י שהסמ"ה לא הביא אלא סברת ר"ת וגם ריא"ז הכי ס"ל אפשר דשאר רבוותא כהר' יוסף ס"ל דשרי ואף אם נאמר דהרב לא פסיקא ליה מליתא וכתב ב' הסברות ולא הכריע אין ספק דלא לחנם כתב סברת המתיר אלא לומר דהרוצה לסמוך על הברא זו יכול לסמוך עליו. שכנה"ג בהג"בי או' ז' אמנם הר"ז שם הביא ב' הסברות וכתב דיש להחמיר. וכ"מ מדברי הפו' שנכתב באו' שאח"ז ופליגי בענין אם רוצה לאוכלו לאלתר משמע דבאינו אוכל לאלתר דעת כולם לאסור יעו"ש:
סעיף קטן לג
לג) שם. הגה הואיל ואינו ראוי לאכול. ואפי' האוכלו בטלה דעתו והוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור בשם ר"ת. והביאו הט"ז סק"ד ומ"א סק"ז. וכתב שם הט"ז וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי"ט לענין בורר עכ"ל, וכ"כ העו"ש או' י"ד, אמנם המ"א שם כתב על דברי העו"ש הנ"ז דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכא כדי לאכול לאלתר אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סי' שכ"א סעי' י"ב ולהכי בקנון ותמחוי אסור לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' י"א וכן הסכים בנ"א כלל י"ד או' ג' לאסור אפי' לאכול לאלתר אלא שכתב שם טעם אחר משום דש יעו"ש. וכ"פ הבי"מ או' ס' והגם דהא"ר או' ח' מצדד להקל נראה דהנכון להחמיר:
סעיף קטן לד
לד) שם בהגה הואיל ואינו ראוי לאכול. ולפי מ"ש סי' ר"ב וביו"ד סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר לכן כתב רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור מ"א שם. ור"ל הא שלא תלה רמ"א ז"ל בהגה טעם האיסור בגודל אלא באכילה לפי שאין אנו בקיאין כמ"ש סי' ר"ב סעי' ב' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ולפי שלא נודע לנו שיעור פול הלבן אסור לסחוט ענבים לתוך אוכלים עד שיהיו ראוים לאכילה לרוב בני אדם.
סעיף קטן לה
לה) שם בהגה. הואיל ואינו ראוי לאכילה. וה"ה בשאר פירות שאינם ראויים לאכילה אסור לסחטן למימיהן. מ"א שם. א"ר או' ז' תו"ש שם. נ"א שם. בן א"ח פ' יתרו או' ד' ולכן פרי חמוץ שקורין בערבי דבדי"ב אסור לסחטו אפי' לתוך האוכל מפני שזה אינו ראוי לאכילה אבל פרי שקורין בערבי נארינג"א ראוי לאכילה הוא ומותר לסחטו לתוך האוכל וכן נוהגין בעי"ת בגדא"ד יע"א לסחוט פרי הנ"ז בתוך הביצים בשבת ונראה דשרי לסחטו גם לתוך כלי ריקן כדי להניח את המשקה באוכל או כדי לטבל במשקה פת וכיוצה אבל אסור לסחטו לתוך כלי ריק ולשתותו כמו שהוא. בן א"ח שם. ונראה הא שהתיר לסחוט הנארנג"א לתוך מאכל היינו אחר גמר בישולם כשמתאדם הקליפה שלהם שאז ראויים קצת לאכילה אבל קודם לזה בעודם ירוקים כעשבי השדה אין להתיר שאז הם חמוצים ביותר ואין ראויים לאכילה כידוע:
סעיף קטן לו
לו) [סעיף ו'] מותר לסחוט לימוניש. שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן לפי שאין דרך כלל לסחוט לימוניש לצורך משקה אלא לצורך אוכל, ב"י בשם תשו' הרא"ש ועוד כתב בב"י דאפי' לנוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו יעו"ש. והביאו מ"א סק"ח ומסתימת הש"ע משמע דאפי' לסחוט לתיך קערה ריקנית מותר וכ"כ שכנהג בהגב"י או' ד' אלא דיש פלוגחא בין הפו' דהא דשרי לסחטו לקערה ריקנית אי דוקא כדי לתתו אח"כ לתוך האוכל או אפי' לשתותו כמו שהוא דהמט"י או' ד' כתב דאפי' לשתותו כמו שהוא שרי אבל הנו"ש השיג עליו וכתב דלא שרי כ"א לתתו אח"כ לאכיל או לטבל בו אוכל כדמוכח בב"י יעו"ש. אמנם הדרב"ז בתשו' ח"א סי' יו"ד כתב אפשר דבמקום הרא"ש לא היו עושין מי לימוניש ולפיכך התיר אבל במצרים שעושים מהם משקה וממלאים מהם חביות ומוליכין למכור במקומות אחרים הרי הוא כמו תותים ורמונים של בית מנשיא שהיו סוחטין מהם בחול להוציא משקה ומשו"ה אסרו לסחוט אותם כל מקום בשבת ומפני קושיא זו למדתי לסחוט הלימוניש על הסוכר קודם שיתנו עליהם מים דהוי משקה הבא לאוכל ומותר ומיהו עי"ש שכתב טעם גם להמתירין והביאו הברכ"י או' ג' יעו"ש אבל המו"ק חלק על מרן בב"י ואסר לסחוט לימוניש לעשות משקה אף שמערבו במשקה אחר יעו"ש, והביאו המחב"ר או' ב' וכתב ולכן הנכון שמי שעושה לימונאדה שיתן הסוקר בכוס ועל הסוקר יסחוט הלימון ואח"כ יתן המים. וכ"כ ח"א כלל י"ד או' ד' חס"ל או' ב' ונתנו סי' והנה סל"ם מוצב בתחלה סוקר ושוב לימון ובסוף מים. רו"ח או' א' בן א"ח שם או' ה':
סעיף קטן לז
לז) וכן כשרוצה לאכול ביצים עם מי לימון לא יסחוט תחלה לתוך הקערה ואח"כ יתן הביצה אלא יתן הביצה תחלה לתוך הקערה ויעשנה חתיכות ואח"כ יסחוט הלימון בתוכה כדי שיהא משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי:
סעיף קטן לח
לח) ואם מותר לשפשף הידים בלימוניש בשבת להסיר הזוהמא. עיין שכנה"ג בהגב"י או' ה' שכתב דבלימוניש שכבר נסחטו לתוך האוכל יכול לשפשף ידיו בקליפתן שנסחטו בהיתר ואין כאן חששא לשמא יסחוט וכמו שהוא מנהג פשוט בישראל לשפשף הידים בקליפות הלימוניש והנראנגא"ש שנסחטו לתוך האוכל אבל לחתוך הלימוניש ולשפשף ידיו בלי סחיטה לתוך האוכל יש לחוש לסברת האוסרים יעו"ש. והביאו א"ר או' ט"ז:
סעיף קטן לט
טל) שם מותר לסחוט לימוניש. ולימוני"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות דסעי' ז' מ"א סק"ח. א"ר או' ד' תו"ש או' י"ב. ופשוט דשרי לסחוט אותם לרכך המאכל כמו בשאר פירות דהוי למתק הפרי. תו"ש שם:
סעיף קטן מ
מ) שם מותר לסחוט לימוניש. ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותם שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי. ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך. ט"ז סק"ה. וכ"כ הנה"ש או' ד' דיש להקל להתיר לסחוט רמונים ותפוחים למתק יעו"ש. אבל הח"מ או' ה' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין לסמוך להקל וגם נראה כל שסוחט כ"כ עד שיוצא משקה ממנו כדי לשתות אין זה למתקן כלל יעו"ש ולפי מ"ש לעיל או' ט' דעתה עושין ממנו חביות למשקה ודאי דאסור לסחוט כדי לשתות ואע"ג דאינו מכוין כ"א למתק. וכ"מ מדברי הט"ז עצמו שכתב מפני שאינו עומד לכך משמע הא עומד לכך אסור ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סוחט כל האוכל ממנו ולא להוציא מימיו ממנו. ט"ז שם. א"ר או' ד' ר"ז או' ט"ו:
סעיף קטן מא
מא) [סעיף ז'] לסחוט כבשים וכו' משקה הצף עליהם והנבלע בהם. ב"י בשם רש"י
סעיף קטן מב
מב) שם אם לגופם וכו' כלומר לרכך אותם או משום מתיקת הפרי סוחט מימיהם מהם וא"צ למימיהן עו"ש או' י"ז. וכן תותים שרי למתקן א"א או' ט':
סעיף קטן מג
מג) שם אם לגופם וכו' דכיון דא"צ למימיהן לא הו"ל מפרק כלל. ולא דמי לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותם למימיהן. ואם צריך למימיהן אסור. והא דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן משום דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם מ"א סק"ט:
סעיף קטן מד
מד) שם אם לגופם וכו' וה"ה דמותר לכתחלה לסחוט מיני לאקשי"ן משומן הנבלע בהם אם הוא עושה מפני שאינו יכול לאוכלן מפני שומן הרבה שבהם דרישה:
סעיף קטן מה
מה) שם אפי' סוחט לתוך קערה וכו' פי' ל"מ דאם סוחט לתוך אוכל או אם זורק המשקה לאיבוד דפשיטא דמותר אלא אפי' לתוך הקערה מותר והטעם מבואר דלא יהא אלא שאר פירות דמשקה גדל מהם דמותר לסחוט לכתחלה לצורך עצמן למתק מכ"ש שלקות וכבשים שאין המשקה גדל בהם דפשיטא דמותר. עו"ש או' ח"י:
סעיף קטן מו
מו) שם אפי' סוחט לתוך קערה וכו' ודוקא לצורך שבת אבל לצורך מו"ש אסור גמרא:
סעיף קטן מז
מז) שם שיש בה אוכל וכו' דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל. סמ"ק אבל לתוך המשקין אסור. מ"א סק"י. תו"ש או' י"ד. ר"ז או' י"ג:
סעיף קטן מח
מח) שם אבל אם אין בה אוכל אסור. אבל חיובא ליכא בהם. ולא משום שאין המשקין יוצאין מגופם דהא בסעי' ט"ו נמי אין המשקין יוצאין מגופם ואפ"ה חייב עליה מדגזרו שם שמא יסחוט משמע דאית ביה חיובא אלא הטעם כתבו התו' משום דאין חייבין מה"ת אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ולכך אינו חייב עליהם אלא דמדרבנן מיהא אסור כיון שהיו עליהם שם משקה מקודם אבל סתם פירות מותר לסחוט אותם כמ"ש סעי' א' חו"ש או' ט"ו:
סעיף קטן מט
מט) שם אבל אם אין בה אוכל אסור ואעפ"י שעתיד לערב בהאוכל אסור. א"א או' יוד' ר"ז או' י"ב. ועיין לעיל או' כ"ז. ואם יצאו מעצמן מותרין. מש' ז' או' ו':
סעיף קטן נ
נ) שם ולר"ת כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת. דפסק כר' יוחנן דס"ל דזה דמי למ"ש סעי' ט"ו ולדידיה אפשר דהא אמרינן לא אמרו אלא בדריכת זתים וענבים בלבד ה"ד במשקין של עצמן ולא במשקין הבלועים גם אפשר דפליג ר' יוחנן על מילתיה דרב דס"ל לא אסרה תורה אלא בדריכת זתים וכו' ופסק כר' יוחנן. תו"ש או' י"ז:
נ) ודע דהגירסא הכתוב בש"ע ולר' תם הוא ט"ס וצ"ל ר' חננאל שהרי ר"ת הוא מכת הפו' כשמואל גבי אשכול וכדמוכח לעיל סעי' ה' גבי בוסר דלא אסר אלא מטעם דאינו ראוי לאכילה יעו"ש. מט"י או' ה' וכ"כ העו"ש או' כ"א והתו"ש או" ט"ז והמש"ז או' ו':
סעיף קטן נא
נא) שם אפי' סחט לקדירה וכו' דס"ל דמסתם ר' יוחנן ולא חילק בין קדירה לקערה משמע דס"ל דאין לחלק והיינו דמסיק רמ"א וכתבו לדבריו וכו' תו"ש, או' ח"י:
סעיף קטן נב
בנ) שם הגה ולדבריו הסוחט אשכול וכו' מבואר בפוסקים דבעלי סברא זו פליגי בדין אשכול דסעי' ד' וכמ"ש ההגה ולא היה צריך לכתבו אלא כיון דסתם הש"ע סעי' ד' הייתי מחלק דהתם הוי לתקן האוכל והכא א"צ אלא לצורך המשקה קמ"ל דר"ח פליג ג"כ בהך וזהו לשון נמי שכתב ההג"ה וכ"כ הט"ז יעו"ש והוא פשוט. ועל כל פנים דעת הש"ע להקל דסתם כאן ובסי' תק"ב גבי היתר חליבה ביו"ט כדעת המתירין. מט"י שם. וכ"כ הא"ר או' ט' דהב"י והב"ח ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה. מיהו הח"א כלל י"ד או' י"ג כתב דנכון ליזהר בספק איסור תורה:
סעיף קטן נג
גנ) [סעיף ח'] הסוחט דג לצירו. כלומר להוציא צירו. רש"י ועיין לקמן או' נ"ו:
סעיף קטן נד
דנ) שם הסוחט דג לצירו וכו' דנבלע בו נמי משקין דעלמא להכי דינו כסוחט כבשים ושלקות. תו"ש או' י"ט:
סעיף קטן נה
הנ) שם הסוחט דג לצירו וכו' דלאו אוכל הוא וכן שלקות. רש"י ואפ"ה אסור כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות כמ"ש סעי' א' מ"א ס"ק י"ב:
סעיף קטן נו
ונ) שם הסוחט דג לצירו וכו' משמע שכבוש בחומץ הא צירו מגופו מותר. א"א או' י"ב. ומ"ש רי"ז דדג לצירו מותר לסחטו וכתב עליו המ"א שם דצ"ע ליישב דבריו כתב הא"א שם דהיינו לצירו מגופו דשרי:
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ט'] השלג והברד אין מרסקין אותם וכו' ופרש"י הטעם משום דקמוליד בשבת ודמי למלאכה שבורה מים הללו אבל הר"ן כתב הטעם דמשום סרך מלאכה נגעו בה. אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדים לאכילה וכ"מ מדברי הרמב"ם פכ"א. וכן דעת המחבר דמהתיר בסמוך להניחם בחמה וכו' ואי משום נולד הוא נאסר אפי' הניחם בחמה ונפשרו וכ"כ ב"י בהדיא. עו"ש או' כ"ד:
סעיף קטן נח
חנ) שם. אין מרסקין אותם וכו' וכתב ב"י דוקא שמרסקין בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפ' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד. ט"ז סק"ז. עו"ש או' כ"ה. תו"ש או' כ"א ר"ז או' יו"ז:
סעיף קטן נט
נט) שם אבל נותן הוא לתוך כוס וכו' משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדים למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו. מ"א ס"ק י"ג תו"ש או' כ"ב וכ"פ ח"א כלל י"ד או י"א. אבל הלבוש פסק כדברי הש"ע. וכ"פ הר"ז או' ט"ו. וכ"כ הרב בן א"ח פ' יתרו או' ט' ואע"ג דרבים וגדולים המה המתירים בזה מ"מ כיון דמרן ז"ל דעתו כדעת האוסרין לרסק אפי' בתוך כוס המים וכ"ה דעת קצת האחרונים הכי נקטינן:
סעיף קטן ס
ס) יגורט"י שקורין בערבי לב"ן שהוא חלב קפוי ויבש ומניחין עליו מים וממחין אותו ע"י כף עד שחוזר כמו חלב עיין רב פעלים ח"ג סי' י"ד ובספרו בן א"ח פ' יתרו או' י"ג שכתב שזה דינו כמו שלג וברד שנתנו עליהם מים דלדעת מרן ז"ל אסור לרסקו בידים ולדעת הרמב"ן ודעמיה שכתבו בשם התוספתא שרי וע"ה כתב דאסור להמחותו במים בשבת מאחר דלדעת מרן אסור ורק במקום שנהגו להתיר אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו שהם רבים וגדולים ואך המחמיר תע"ב וכתב דכן הדין בסוכר למחותו בתוך המים בשבת אלא שכתב דיש להקל יותר בסוכר דלצורך אורחים אין להחמיר יעו"ש ומ"מ נראה דאם אינו מרסקו בכף אלא רק מנענעו כדי שימחה במהרה לכ"ע שרי. ולרסק סוכר יבש בלי מים פשיטא דשרי דאוכלא הוא:
סעיף קטן סא
סא) שם והוא נימוח מאליו וכו' דמשום נולד ליכא כיון שאינו ניכר ושרי אף לדעת המחמירין בסי' שי"ח סעי' ט"ז גבי שומן דהתם השומן צף למעלה וניכר בפ"ע. ומשום משקין שזבו ליכא למיסר דכיון שנתערב במים ואינם בעין ל"ג ביה אטו שמא יסחוט פירות העומדים למשקין תו"ש שם:
סעיף קטן סב
סב) שם וכן אם הניחם בחמה וכו' ואפי' לכתחלה שרי. הגרע"א. וכ"כ הר"ז או' ט"ז:
סעיף קטן סג
סג) שם אם הניחם בחמה וכו' דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהן לכל דבר. ב"י. לבוש. ולפי מ"ש רמ"א סי' שי"ח סעי' ט"ז גם הכא אסור משום נולד אלא א"כ הוא מעורב במים ר"ן. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ג. וכבר נתבאר שם בהגה דבמקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה וכתבנו שם באו' קס"ו דכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ע"ז שהעיקר כסברא ראשונה רק לכתחלה נוהגין להחמיר. וע"כ ה"נ לכתחלה יש ליתן בתוכו מים ואח"כ יניחנו בחמה או כנגד המדורה אבל אם אין לו מים והוא נצרך אליו לשתות או לדבר אחר שרי להניחו בחמה כמו שהוא בלא מים:
סעיף קטן סד
סד) שם או כנגד המדורה וכו' במקום שאין יכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו כמ"ש לעיל סי' שי"ח סעי' י"ד. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ט"ז:
סעיף קטן סה
סה) [סעיף יוד'] מותר לשבר הקרח וכו' שהרי אינו בורא מים בזה. ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו'. מרדכי ס"פ במה טומנין. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק ט"ו. ונ"ל דבנהר או באר אסור. מ"א שם. וה"ה מקוה או כלי שמחזיק מ' סאה דיצא מתורת כלי כמ"ש רסי' שי"ד. מחה"ש. מיהו הא"ר או' ט"ו כתב דאפי' בנהר או באר מותר דלא כמ"א. וכן התו"ש או' כ"ד כתב להוכיח דמותר וכתב וכבר נהגו להתיר אותן הטובלין בשבת לצורך מצוה ואין מי שמוחה בידם יעו"ש. וכן המאמ"ר הסכים להתיר יעו"ש. אמנם הא"א או' ט"ו כתב על דברי הא"ר הנז' דאינו מוכרח. וכן המחה"ש שם פקפק בהוכחת התו"ש יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ח"י כדברי ט"א. וכ"פ החס"ל או' ז' וכ"פ הרב בן א"ח פ' יתרו או' יו"ד אלא שכתב דרק הטובלים בשבת לצורך מלוה יש לסמוך על המתירין וכמ"ש התו"ש דכבר נהגו להתיר יעו"ש. ונראה דה"ה דאם אין לו מים לצורך נעילה שרי משום צורך מצוה. וכן אם אין לו מים לשתות ומצטער בצמא שרי די"ל במקום צער לא גזרו:
סעיף קטן סו
סו) וכתב בשו"ת ח"ס חא"ח סי' פ"ט שעלה על דעתו לומר דאפי' הקרח שבכלי דמותר לכ"ע לשבור אפ"ה אסור לטלטל אח"כ השברי קרח דהוי כמו שברי כלי שנשבר בשבת והניח בצ"ע יעו"ש. אבל בשו"ת מאמ"ר סי' ב' כתב דקרח הוא דבר הניטל בשבת ומותר לטלטלו גם בכה"ג יעו"ש:
סעיף קטן סז
סז) [סעיף יא'] צריך ליזהר בחורף שלא יטול וכו' שלא יבא לידי ריסוק:
סעיף קטן סח
סח) שם ואם יטול. כגון שאין לו מים אחרים:
סעיף קטן סט
סט) שם יזהר שלא ידחקם וכו' ולפי מ"ש סעי' ט' שרי מ"א ס"ק ט"ז. ור"ל דהש"ע שכתב יזהר שלא ידחקם וכו' לשיטתיה אזיל דס"ל בסעי' ט' דלרסק בידים אפילו לתוך מים אסור אבל לפי מ"ש שם המ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן דלתוך המים אפילו לרסק בידים שרי ה"ה הכא דהא מתערב עם מי הנטילה מחה"ש, אמנם הח"מ או' ו' כתב על דברי מ"א הנ"ז דלא דמי להתם ואפי' להרמב"ן הכא אסור יעו"ש ובל"ה כבר כתבנו שם או' נ"ט דאנן ק"ל להחמיר כדברי הש"ע וא"כ ה"ה הכא צריך ליזהר שלא ידחקם וכו' כדברי הש"ע:
סעיף קטן ע
ע) [סעיף יב'] יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח. לפי שהוא נימוח והוי נולד. כ"כ הטור בשם בה"ת. מיהו עיין לעיל או' ז"ן גבי שלג וברד שכתבנו עוד שני טעמים בשם הר"ן וכתבנו שם דמרן ז"ל לית ליה טעמא דנולד אלא טעמא דהר"ן יעו"ש וא"כ ה"נ לית ליה טעמא נולד והא דפסק כאן הדין של בה"ת צ"ל דס"ל כוותיה ולא מטעמיה. כ"כ האחרונים:
סעיף קטן עא
עא) שם שלא ישפשף ידיו במלח. בין מלח שחופרין בקרקע דאוכלא הוא לענין זה ובין מי מלח שלנו דמשקה הוה. מש"ז או' ט':
סעיף קטן עב
עב) שם שלא ישפשף ידיו במלח. ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר סי' שכ"א. ט"ז סק"ט. וכ"כ האחרונים ומ"ש רק שיזהר וכו' ר"ל שלא יעשה הרבה או ליתן שני שלישים מלח וכמ"ש ס"י שכ"א סעי' ב' יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ו סעי' יו"ד בהגה:
סעיף קטן עג
עג) שם שלא ישפשף ידיו במלח. וכשם שאסור לשפשף ידיו במלח כך אסור לשפשף כלי במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה אבל אם נתן מלח במים עד שנימוח מאליו בתוך המים מוחר להדיח כלים באותם המים כמ"ש לקמן סס"י שכ"ג יעו"ש:
סעיף קטן עד
עד) שם שלא ישפשף ידיו במלח. וכ"ש בבורית (שקורין בערבי צאבו"ן) כ"כ מור"ם ז"ל לקמן בהגה סי' שכ"ו סעי' יו"ד. וכ"כ בס' הזכרונות דף נ"א והביאו כנה"ג בהגה"ט סי' זה וכ"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם ה"ש פכ"ב דין י"ג דמכאן יש ללמוד איסור הרחיצה בשבת בבורית שקורין סאבון דהרי ממרח וממחק בהכרח שהוא אב מלאכה ופסיק רישיה דניחא ליה וכ"כ הפו' והוא פשוט יעו"ש ועיין עוד לקמן סי' שכ"ו או' מ"ג
סעיף קטן עה
עה) [סעיף יג'] דורס שלג ברגליו וכו' נראה דאע"ג דח"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימוס השלג שם. ט"ז סק"י והלבוש כתב משום דהו"ל דבר שאין מתכוין ואינו פסיק רישיה. וכ"כ התו"ש או' כ"ז והר"ז או' ך'
סעיף קטן עו
עו) [סעיף יד'] מתיר להטיל מי רגלים בשלג. שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש. טור:
סעיף קטן עז
עז) שם והרא"ש היה נזהר, שאינו דומה לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח. טור. וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאיסור דהא בסי' שכ"ו אסרו לחמם ידים אחר נטילה אעפ"י שלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה ואסור וה"נ דכוותה עכ"ל והביאו הב"ח אבל הט"ז ס"ק י"א כתב דלפי מ"ש בסמוך (לעיל או' ע"ה) ודאי הוי הדריסה פסיק רישיה ואפ"ה לא גזרו ה"נ בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ולא דמי לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו עכ"ל וכן הא"ר או' י"ד השיג על דברי רש"ל הנז' וכתב דיש להקל יעו"ש ומ"מ משמע מדברי הט"ז הנז' דהיכא דאפשר יש ליזהר. וכ"פ א"ר שם. ר"ז או' ך':
סעיף קטן עח
עח) שם והרא"ש היה נזהר. ולא דמי לסעי' ט' דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה. מ"א ס"ק י"ז:
סעיף קטן עט
עט) שם והרא"ש היה נזהר. אבל בזרעים מותר להטיל מי רגלים כמ"ש לקמן סי' של"ו סעי' ג' יעו"ש: