אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן קסח

סימן קסז

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] מברך על השלם וכו' וי"א שמברך על הפרוסה שהיא נקיה הר' יונה והכלבו. וי"א שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע. רש"י והראב"ד כמ"ש בב"י יעי"ש וכ"כ בס' קובץ על הרמב"ם ה"ב פ"ח והביאו פ"ת וכ"כ א"ר אות א בשם הנ"ץ יעו"ש. אבל הסכמת רוב הפו' כדעת מרן ז"ל דאין לברך כ"א על השלימה לבדה. לבוש. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. מאמ"ר אות ב' ר"ז אות א' ח"א כלל מ"ב אות ה' בי"מ אות א' דה"ח אות א' קיצור ש"ע סימן מ"א אות ח' מ"ב אות ב':

סעיף קטן ב

ב) שם מברך על השלם וכו' מי שנטל פרוסת פת לברך עליה ובתוך כך הביאו לו שלימה יניח הפרוסה בתוך השלימה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה ידיו תבצענה הפרוסה. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סימן פ"ד ברכ"י אות א' שע"ת אות א' ונ"ל דמ"ש יניח הפרוסה בתוך השלימה ומברך ה"ד אם כבר התחיל לברך על הפריסה אבל אם עדיין לא התחיל לברך והביאו לו שלימה יברך על השלימה לבדה:

סעיף קטן ג

ג) שם מברך על השלם וכו' ואפי' הרבה מעלות נקי וגדול ופת ישראל ושלם פת עכו"ם אם אין נזהר מפת עכו"ם שלם עדיף. מש"ז אות א' ועיין לקמן סעיף ה':

סעיף קטן ד

ד) שם מניח הפרוסה תחת השלימה וכו' ואפי' פרוסה גדולה של חטין יותר משל שלימה של שעורין אפ"ה מניח שתיהן יחד. מש"ז אות ב' מ"ב אות ד':

סעיף קטן ה

ה) שם מניח הפרוסה תחת השלימה וכו' ונראה דדין זה דוקא במי שהוא סועד יחידי כדמשמע לשון שהיו לפניו חתיכות אבל אם שנים סועדים טפי עדיף שיברך אחד על הפתיתין של חטין והשני יברך על שלמים של שעורין וכ"כ מהרש"ל ושראה כך נוהגין אבל בשניהן ממין אחד אין לעשית כך כיון דק"ל דשלם עדיף. ב"ח. וכ"כ מט"מ סי' רפ"ד. שכנה"נ בהגב"י אות א' עו"ת אות א' עט"ז אות א' ומיהו המ"א סק"ב תמה על דברי רש"ל והב"ח הנז' והניח בצ"ע יעו"ש. וכן הסכים הער"ה אות א' שלא יברך אחד על השלימה וכתב ודלא כהא"ר אות ג' יעו"ש. וע"כ נראה כיון דיש מפקפקין ע"ז וגם הרש"ל והב"ח לא כתבו זה בתורת חיוב אלא רק על צד היותר טוב אין לברך אלא אחד על שניהם וכמ"ש בש"ע. ואם הם בעה"ב ואורח פורס בעה"ב בתחלה משניהם לעצמו וחוזר ופורס משניהם לאורח. ואם שניהם בעלי בתים או ב' אורחים וכל אחד מברך לעצמו ולפני כל אחד יש פרוסה ושלימה אז כל אחד ואחד פורס משלימה ופרוסה ואם אחד יש לו שלימה של שעורים ואחד פרוסה של חטים כל אחד מברך על פת שלו:

סעיף קטן ו

ו) שם מניח הפרוסה תחת השלימה וכו' ואם האחד שיפון א"צ להניחו בתוך הפרוסה כיון דאינו ממין ז' וכ"ש אם החטים פת ישראל והשיפון פת של עכו"ם מ"א סק"ב וה"ה אם האחד של כוסמין א"צ להניחו בתוך הפרוסה דדוקא בשלם שעורים מניח. א"ר אות ב' וכ"כ א"א אות ב' ח"א כלל מ"ב אות ז' דה"ח אות ג' ונראה דה"ה אם הפרוסה של שעורים ושלם של שיפון או של כוסמין דמברך על הפרוסה של שעורים לבדה כיון שהיא מעין ז' וכ"כ דה"ח שם מ"ב אות ג':

סעיף קטן ז

ז) שם הגה. וכל זה כשרוצה לאכול משניהם וכו' וכ"כ לקמן בסי' רי"א סעיף ה' בהגה יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן ח

ח) שם בהגה. ואין לחוש לשני וכו' אעפ"י שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו. ט"ז סק"ג. והא דכתב בסעי' ה' דמסלק פת עכו"ם היינו שרוצה לאכול אלא משום פרישות נזהר בזה ומשו"ה מסלק. א"ר אות יו"ד. מש"ז אות ג':

סעיף קטן ט

ט) [סעיף ב'] מברך על הגדולה. ה"ד אם שניהם שוים ביופי אבל אם הקטן פת נקי והגדול פת קיבר מברך על הקטן. א"ר אות ד' בשם הנ"ץ והביא ראיה לדבריו יעו"ש. ער"ה אות ב' ח"א כלל מ"ב אות ז'. חס"ל אות א'. וה"ה אם שתיהן פרוסות והקטנה נקיה מן הגדולה דמברך על הקטנה. כ"מ מהא"ר שם. וכ"כ החס"ל שם. דה"ח אות א'. ועיין לקמן אות ך':

סעיף קטן י

י) שם יחברם יחד בעץ. ואם נטל ממנו כדי חלה א' מחלק מ"ח או פחות הר' מנחת יעקב בסוף הס' סי' י"ב כתב דהוי כשלם כמו עירוב בסי' שס"ו סעיף ו' אבל הא"ר סי' קס"ז אות ב' כתב שהוכיח בתשו' דדינו כפרוסה יעו"ש. ער"ה אות ג'. ועיין לעיל סימן קס"ז אות י"ב:

סעיף קטן יא

יא) שם יחברם יחד וכו' כתב המ"א סק"ד אפשר דבחול א"צ לחברם כלל וכן נוהגין. אבל הא"ר אות ה' כתב עליו דלא נהירא וכ"כ א"א אות ד':

סעיף קטן יב

יב) שם שלא יהא נראה וכו' אבל אם נראה שנתחבר יחד לא מיקרי שלם כמ"ש סי' שס"ו סעיף ו' מ"א סק"ג. וכ"כ הפר"ח אות ב' א"א אות ג':

סעיף קטן יג

יג) שם ואפי' בשבת וכו' ואע"ג דבשבת בעינן לחם משנה ושלם מ"מ זה מקרי שלם. מ"א סק"ד ר"ז אות ג' ואם יש לו לחם שלם אין לסמוך ע"ז כי י"ל דאינו נחשב כשלם אלא לענין עירובי חצירות בלבד ר"ז שם. וכ"כ א"ר אות ה':

סעיף קטן יד

יד) שם ואפי' בשבת וכו' כשמחברם בשבת יזהר שלא יקח עץ שהוא מקצה. מ"א שם. א"ר אות ה' ר"ז שם אבל כלי שמלאכתו לאיסור כמו אותו שאורגין בהם בתי רגלים או מחט מקצה רשאי דכלי שמלאכו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו. א"א אות ד':

סעיף קטן טו

טו) שם ואפי' בשבת וכו' מי שנשברה לו עוגות של שבת לכמה שברים אסור לחברם בקסמים כדי לבצוע עליהם דאין לך בו אלא חדושו מה שהתיר בש"ע כאן בשנים ולא יותר אלא ישתדל להמציא לו לחם אחר שלם. ח"ס חא"ח סי' מ"ו. א"ח אות ג':

סעיף קטן טז

טז) [סעיף ג'] הגה. רק יבצע ממקום השלם שבה. וגם כי שם הוא קדים בשילי. ד"מ אות א' והביאו מ"א סק"ה וכתב וצ"ע דא"כ גם בפרוסה יבצע ממקום השלם דשם קדים בישולא וזה לא ראינו מעולם אלא די כשחותך מצד הפת יעו"ש אבל המאמ"ר אות ה' כתב עליו דלא ראינו אינה ראיה ודבר זה קיימתיו מסברא כשנזדמן לו לבצוע על הפרוסה וכן ראוי לנהוג לבצוע ממקום השלם יעו"ש. וכ"כ לעיל סימן קס"ז אות ה' דכן ראוי לנהוג כדי לצאת אליבא דכ"ע יעו"ש:

סעיף קטן יז

טוב) [סעיף ד'] מברך על השעורים וכו' ונ"ל להרמב"ם חביב עדיף כמ"ש סי' רי"א סעיף ב' מ"א סק"ו. וכ"כ הער"ה אות א' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן יח

יח) שם מברך על השעורים וכו' ואע"ג דבטור סי' ר"ח כתב דכוסמין בכלל חטים דמין ז' הם ושבולת שועל ושיפון בכלל שעורין וא"כ למה מברך על השעורין הטעם כתב המ"א סק"ו בשם האגודה דשעורין עדיפי משום דכתיבי בהדיא בקרא יעו"ש. והפר"ח אות ד' תירץ דאע"ג דכוסמין מין חטים והחטים מין ז' מ"מ כוסמין בפ"ע אינו מז' המינין דלא מקרי חטה. והביאו י"א בהגה"ט:

סעיף קטן יט

יט) שם מברך על השעורים וכו' וה"ה פת שיפון ופת כוסמין פת כוסמין קודם. דכוסמין מין חטים ושיפון מן שעורין וה"ה לאינך. ועיין יו"ד סי' שכ"ד ששם מפורשים. פרישה אות ג' מש"ז אות ד' ושיבולת שועל ושיפון שיפון קודם דחשוב ונקי יותר משעורים כידוע מש"ז שם:

סעיף קטן כ

ך) שם מברך על הנקייה. אפי' הקיבר גדול מהנקייה דמעלה דנקיות הוזכרה בירושלמי משא"כ מעלה דגדול. מ"א סק"ז א"א אות ז' ועיין לעיל אות ט':

סעיף קטן כא

כא) שם מברך על הנקייה. ואפי' אם יאמר הבוצע דאותו שאין לבן כ"כ חביב ליה לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם. ב"י. מ"א סק"ז. וכתב שם המ"א וצ"ע דבסימן רי"א לא משמע הכי אלא אזלינן בתר דעתו ותירץ אפשר דנקי עדיף לברך עליו אפי' אינו חביב. והי"א בהגב"י תירץ דלא דמי כלל דהתם כל פרי ופרי יש לו טעם בפ"ע ויש מי שחביב עליו טעם פרי זה מפרי אחר אבל הכא שהכל הוא לחם מי שחביב עליו פת קיבר יותר מפת נקייה ודאי דבטלה דעתו:

סעיף קטן כב

כב) שם מברך על הלבנה ביותר. ואם השנייה גדולה מזו כתב המ"א סק"ח דיש להסתפק אבל הא"ר אות ז' כתב בפשיטות דאפי' השנייה גדילה מברך על הלבנה ביותר יעו"ש. וכ"כ דה"ח אות א':

סעיף קטן כג

כג) שם מברך על הלבנה ביותר ואם היה לפניו פת של נחתום עכו"ם שהיא לבנה ונקיה יותר מפתו אבל מ"מ פתו לא פת קיבר הוא וגם הוא יותר גדול מפת של נחתום דאעפ"י שאינו נזהר מפת של עכו"ם יש לו לבצוע על של ישראל שיש לו ב' מעלות וזה ברור. מאמ"ר אות ו':

סעיף קטן כד

כד) אנו נוהגין כשמביאין לחם בשלחן ומביאין ג"כ גלוסקאות יפיפיות יותר מן הפת שנילושה במים ומעט שמן להסיר הגלוסקאות מעל השלחן ולברך המוציא על הפת. שכנה"ג בהגב"י אות ד' א"ר אות ז' וכתב ומשמע אפי' הן שוים בגדלות. חס"ל אות ג' ועיין לקמן אות ב"ן ואות ס':

סעיף קטן כה

כה) זה הכלל חטים קודם לכל. ואחריו מעלת השלם. ואחריו מעלת נקי. ואחריו מעלת גדול. ח"א כלל מ"ב אות ח':

סעיף קטן כו

כו) [סעיף ה'] פת עכו"ם וכו' פה ירושלם תוב"ב מצויים תולעים במים שבבורות וטועים רבים בזה במה שקונים פת מעכו"ם והדבר ידוע שלשו אותו במים שיש בהם תולעים בלא סינון דאהך מנקיותא לא קפדי ואין להתיר מטעם רביתייהו שהרי אלו המים שואבים אותם מן הבור ויש לחוש שפירשו בדלי או בדופני הכלי שהם מונחים לשם. פר"ח ביו"ד סי' פ"ד סוף אות ל"ג. בל"י שם אות כ"א. שפ"ד שם אות ח' מחב"ר שם אות ג' עוד וזאת אחרת דעכשיו יש איזה קמחים שיש בהם תולעים הרבה קטנים וגדולים והעכו"ם לא קפדי אמנקיותא ולשין אותם עם התולעים ורובם ככולם הפרטלים קונים מזה הקמח לפי שהוא בזול ולפ"ז אם יש איזה עיר שיש תולעים במים או בקמח אסור לקנות פת של עכו"ם וצריך להזהיר המון העם על זה:

סעיף קטן כז

כז) גם בזה טועים במה ששותין הקאוי של גיים שעושין מהמים הנז' ומה שאומרים שהתולעת יורד למטה הם דברים בטלים ואינם כדאי לסמוך עליהם. וגם בזה טועים במים שבכלים שמניחים הגוים בבית א' לשתות מהם עוברים ושבים ששותין מהם המון העם בלא סינון וכן במי הריגאלי"ס וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר ולדרוש ענינים אלו לעם יותר מלדרוש להם פשטים. פר"ח שם. בל"י שם. הכלל העולה כל דבר שמניחים בו מים אסור ליקח מן העכו"ם במקום ההוא שיש תולעים במים וצריך האדם להשגיח וליתן דעתו ע"ז:

סעיף קטן כח

כח) שם פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל וכו' בשל"ה דף פ"ט האריך לדקדק דאם שניהם שוין במין א' ובנקיות א' צריך להקדים פת של ישראל יעו"ש והביאו הא"ר אות ח' וכתב והוא דבר פשוט וכן ראיתי שכ"כ להדיא התו' דף ט"ל ומרדכי שם עכ"ד. וכ"כ הר"ז אות ו' קיצור ש"ע סי' מ"א אות ט':

סעיף קטן כט

כט) וכתב שם השל"ה מסתברא דהא דמברך על איזו שירצה בשניהם שלימים או אינם שלימים אבל אם אחד שלם השלם קודם משום דיש לזה מעלה יתירה על האחרת יעו"ש וכן דקדק הנ"ץ. והב"ד א"ר אות ט':

סעיף קטן ל

ל) שם ופת קיבר של ישראל וכו' ואם של עכו"ם פרוסה ונקי ושל ישראל שלימה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה ונקי ושל עכו"ם שלם וקיבר מברך ג"כ על של ישראל משום שיש לו ג"כ שתי מעלות. אבל מ"מ נראה דמניח פרוסה בתוך שלימה או אם יש אחר אצלו יעשה א' על השלימה וא' על הפרוסה ובכה"ג כ"ע מודים דמצוה לחלק ויש בה הידור מצוה. ומכ"ש שראוי לעשות כן בזה שמוזכר אח"כ באם בעה"ב אינו נזהר מפת של עכו"ם ובני ביתו אוכלים פת כשר. ופת עכו"ם נקייה שיתן לאחד מבני ביתו לברך על פת כשר והוא מברך על פת נקייה של עכו"ם. עט"ז אות ג' בשם מהרש"ל. ומיהו מ"ש בתחלה דאם של עכו"ם פרוסה ונקי ושל ישראל שלימה וקיבר מברך על של ישראל דב' מעלות יש בו כתב עליו המאמ"ר אות ח' דמשנה שא"צ היא דהא בכה"ג אפי' תרווייהו מישראל מברך על השלם כמבואר בסעי' א' ואפי' היה קיבר וחטן מן הפרוסה ומאי ארייא של עכו"ם והבאה"ט העתיק זה ולא הרגיש במ"ש יעו"ש:

סעיף קטן לא

לא) שם ופת קיבר של ישראל וכו' ול"ד פת של עיסת ישראל ממש אלא אפי' עיסת גוי שהוכשר התנור ע"י ישראל בחיתוי גחלים או בשאר דברים המכשירים אותו כמ"ש ביו"ד סי' קי"ב פת של ישראל קרי ליה לענין זה של"ה דף פ"ט ע"ב בהגה יעו"ש:

סעיף קטן לב

לב) ואם של ישראל פרוסה וקיבר ושל עכו"ם שלם ונקי מברך על של עכו"ם הואיל ויש לו ב' מעלות. ואם שניהם נקיים או שניהם של קיבר ושל ישראל פרוסה ושל עכו"ם שלם מברך על איזה שירצה הואיל ושוין הן במעלה. עט"ז שם בשם הע"ץ וכתב עליו דלו נראה מניח פרוסה בתוך שלימה או אם יש אחר אצלו נכון לחלק כנז"ל עכ"ד. מיהו במש"ז אות ה' כתב דאם של עכו"ם שלם אפי' של ישראל נקי וגדול שלם עדיף יעו"ש:

סעיף קטן לג

לג) ואם של עכו"ם מחטים וישראל שעורים יברך על של עכו"ם. ומי שלבו נוקפו בדבר הזה יבצע לשתיהם ויניח של ישראל תחת של עכו"ם. א"ר סוף אות ט' וכ"כ המש"ז שם דיבצע על שניהם יעו"ש. ואם הוא נזהר מפת עכו"ם והוא שלם ושל ישראל פרוסה צ"ע ויר"ש יניח זה אצל זה ויבצע רק מכשר. מש"ז שם:

סעיף קטן לד

לד) שם מברך על איזה מהם וכו' ואם אחד מיסב אצלו יבצע כל אחד על פת אחד. מ"א סק"ט ח"א כלל מ"ב אות ט' בי"מ אות יו"ד. וכתב הלב"ש דכוונת מ"א בשני בעלי בתים דאילו באורח כבר כתב בסק"ב דאף מהרש"ל מודה יעו"ש ולע"ד נראה דאפ"ל הכא אפי' באורח משום שהם שקולים משא"כ התם בסק"ב דיש עדיפות אחת על חברתה יעו"ש ודוק:

סעיף קטן לה

לה) שם ואם היא נזהר מפת עכו"ם מסלק וכו' משמע דוקא דאם הוא נזהר מפת עכו"ם מסלק פת נקי של עכו"ם אבל אם אינו נזהר דמברך על איזה מהם שירצה א"צ לסלק פת נקי של עכו"ם. אבל הב"ח חולק וכתב דבאינו נזהר יסלק פת של עכו"ם ובנזהר א"צ לסלק כיון שאינו אוכל ממנו וכמ"ש לעיל סעיף א' בהגה יעו"ש. וכן הט"ז סק"ה האריך להקשות על דברי הש"ע יעו"ש. מיהו המ"א סק"ט כתב דבאגודה משמע כדברי הש"ע דדוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא היה הר"ש מסלקו משא"כ באינו נזהר כיון דבירושלמי איתא בהדיא דמברך על איזה שירצה א"צ לסלק. וכתב דמ"מ משמע שם דאף באינו נזהר היה הר"ש. מסלקו אלא אפשר דהרב"י לא רצה להורות כמותו בזה כיון דמוזכר בירושלמי בהדיא דמברך על איזו מהם שירצה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ט' דאעפ"י שמבואר מדברי הב"י בשם תה"ד דהשר מקוצי (הוא הר"ש) כ"כ באינו נזהר נמי והכי משמעות דברי התו' והמרדכי ז"ל מ"מ מרן ז"ל לא פסק כוותיה לגמרי אלא עשה כעין פשרה דבאינו נזהר הרשות בידו כיון שלדעת רוב הפו' כן הוא דעת הירושלמי ובנזהר פסק כס' השר מקוצי עכ"ל. וכ"כ א"ר אות יו"ד דעיקר כפסק הש"ע ולבוש דאלי ראה הב"ח דברי האגודה ומהרי"ל לא היה כותב כן וגם על הט"ז כחב דהאריך בכאן בחנם וכתב הטעם שצריך לסלק מי שנזהר דכיון שאינו אוכל אלא משום פרישות לא דמי לכשאין רוצה לאכול ממנו בסעי' א' עכ"ד. וכ"כ הטעם לעיל אות ח' בשם המש"ז יעו"ש. מיהו באות ט' כתב הא"ר ז"ל וז"ל לענין הלכה בנזהר לעולם יסלק הלבן ויברך על פת כשר ובאינו נזהר מברך על איזה שירצה ואם רוצה לברך על פת הכשר יסלק הלבן עכ"ל וכן נלע"ד עיקר דכיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא זה אומר בכה וזה אומר בכה כנז' יש לצאת אליבא דכ"ע ולסלק פת נקי של עכו"ם בין אם נזהר בין שאינו נזהר ורוצה עתה לאכול פת כשר:

סעיף קטן לו

לו) שם ואם הוא נזהר מפת עכו"ם וכו' וכתב הרב ז"ל בשה"מ פ' וילך וז"ל יזהר שלא לאכול פת של גוים אפי' מן הפלטר כלל ואפי' בספיקו צריך ליזהר ולבדוק אם הפת שמוכר ישראל החנוני אם הוא מפלטר גוי כדרך שנוהגים בא"י שיש חנוני ישראל שמוכר פת של פלטר גוי עכ"ל. וכ"כ בס' נגיד ומצוה ובסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל. וכ"ש בשבת ויו"ט שיש ליזהר שלא להניח על השלחן פת של פלטר גוי לפי שהככרות רומזים אל אורות עליונים וכאשר יבואר במקומו בס"ד:

סעיף קטן לז

לז) שם ואין דעתו לאכול וכו' וא"כ הכא לכ"ע א"צ נסלקו וכמ"ש לעיל ססעי' א' בהגה. מ"א סק"י:

לז) שם ושתי הלחם מוצאים על השלחן: ר"ל אחד בשבילו ואחד בשביל בני ביתו:

סעיף קטן לט

טל) שם הואיל והוא הבוצע וכו' ר"ל ואע"ג דבני ביתו אוכלין פת כשר ואם יבצע היא מפת עכו"ם צריך לתת להם ג"כ פרוסת המוניא מפת עכו"ם אפ"ה אזלינן בתריה הואיל והוא הבוצע ומותר להם לאכול פרוסת המוציא מפת עכו"ם ואשמעינן בכאן דיש להקל בפת עכו"ם בין אם אין בעה"ב נזהר וב"ב נזהרין דמותר להם לאכול מחמת בעה"ב ובין אם בעה"ב נזהר ואורח אינו נזהר דמותר לבעה"ב לאכול מחמת האורח ולא זו אף זו קתני דל"ד דאזלינן בתר בעה"ב להקל אלא גם בתר אורח. והטעם כמבואר בב"י דכיון דפת של עכו"ם אינו אלא רק משום פרישות היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר כגון הכא שנתחבב בו המצוה לבצוע על פת נקי שרו ליה רבנן יעו"ש. ומיהו נראה דלפי מ"ש לעיל אות ל"ו ע"ש האר"י ז"ל דיש להחמיר הרבה בפת עכו"ם ואפי' בספיקו וגם כתבנו לעיל בסי' קס"ז אות ק"ה דיכול בעה"ב לחלוק כבוד לאחרים לבצוע יעו"ש א"כ הכא למי י"ל דהיותר נכון דאם בעה"ב אינו נזהר וב"ב נזהרין שיתן להם רשות שיבצעו הם מפת כשר והוא יבצע לעצמו מפת עכו"ם הנקי. וכן אם בעה"ב נזהר והאורח אינו נזהר שיתן רשות לאורח שיבצע מפת נקי והוא יבצע מפת כשר ואע"ג דלפום דינא מותר מ"מ המחמיר תע"ב. ועיין לעיל אות ל' ולקמן אות מ"ב ודוק:

סעיף קטן מ

מ) שם ואם בעה"ב נזהר מפת עכו"ם וכו' משמע דוקא ביזהר זהירות בעלמא הא כשקיבל בנדר או שלא התנא שלא יהא כנדר צ"ע בזה אם מותר. א"א אות י"ב. ובל"ה כבר כתבנו באות הקודם דיש להחמיר ולבצוע הוא מפת כשר יעו"ש:

סעיף קטן מא

מא) שם מיסב עמו וכו' דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח שרוצה לאוכלו דודאי הנקייה חביב ליה וצריך שתעלה גם הברכה עליו וכיון שאינו יכול לסלקו משום חבירו התירו לו לבעה"ב לבצוע על איזה שירצה. לבוש. עו"ת אות ה' מ"א ס"ק י"א. והב"ד המחה"ש ס"ק י"א וכתב ולפ"ז אם האורח גדול שכתב מ"א סי' קס"ז ס"ק ל"ב בשם הל"ח דבזה"ז יוכל ליתן לבצוע האורח א"כ ליתא להך דינא ואפשר בזה"ז אפי' אין האורח גדול כיון דהמנהג שכ"א מברך המוציא לעצמו ואין יוצאין בברכת בעה"ב א"כ ליתא לטעם הלבוש וליתא להאי דינא אך לא ידעתי טעם למנהג עכ"ל. ומיהו מ"ש שלא ידע טעם המנהג כבר כתבנו הטעם לעיל סי' קס"ז אות ח"ן קחנו משם ומ"ש דליתא להאי דינא לא ידענא למה דהא לפעמים אין האורח גדול ומברך בעה"ב וגם יש מקומות נוהגין שבעה"ב בוצע אי גדול וא"כ גם עכשיו איתא להאי דינא אלא דמ"מ כבר כתבנו באות הנז' דהיותר נכון דיש לנהוג כל אחד יברך לעצמו יעו"ש:

סעיף קטן מב

מב) שם יבצע מן היפה וכו' כלומר אם רוצה בו לאכול יברך עליו דהא נפשו חשקה בו רק שמניח משום פרישות ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב המצוה שרו ליה רבנן. מ"א ס"ק י"ב בשם תה"ד וכ"ז הוא לדברי הש"ע אבל הב"ח חולק בזה וס"ל דכיון שהוא נזהר צריך לברך על של ישראל. והנ"ץ מפרש הדבר דבעה"ב יבצע על פתו והסועד אצלו יבצע על פת כותים. והט"ז והש"כ ביו"ד סי' קי"ב הסכימו לפסק הש"ע ולבוש והב"ד א"ר אות י"ב וכתב וכן עיקר יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות ט"ל דכיון דהרב החמיר מאד בפת כותים יש לעשות כדברי הנ"ץ דבעה"ב יבצע מפתו והאורח מפת כותים יעו"ש. ועוד דהא כתבו הלבוש והמ"א בדעת מרן ז"ל דאינו חובה על בעה"ב שיבצע מפת כותים אלא רשות ולפ"ז כשיבצע הוא מפת כשר והאורח מפת כותים הוי ככ"ע ודוק:

סעיף קטן מג

מג) [סעיף ו'] פת הבאה בכסנין מברך עליו בורא מיני וכו' ואם טעה ובירך עליו המוציא יצא אבן העוזר אות ה' וכ"כ ח"א כלל נ"ח אות ב' קיצור ש"ע סימן נ"ו אות א' כר"ש אות ה' וכ"כ המאמ"ר אות ח"י דבדיעבד יצא ודלא כהא"ר אות ך' שכתב דלא יצא יעו"ש ואעפ"י שטעה ובירך המוציא לפניו לאחריו מברך מעין ג' ולא ג' ברכות מאמ"ר שם:

סעיף קטן מד

מד) שם ולאחריו ברכה מעין ג' כ"פ מרן ז"ל בב"י להלכה וכ"ה הסכמת הפו' וכן עמא דבר. מיהו הרי"פ בפ' כ"מ כתב היכא דאכיל לה בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והביאו ב"י וכתב שי"מ דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום וי"מ שמברך בורא נפשות ע"כ. וכ"כ שה"ג אשר סביב הרי"פ שם יעו"ש. ואע"ג דלא ק"ל הכי כנז"ל מ"מ נראה דנ"מ אם אחד טעה ובירך אחר פת הבאה בכסנין בורא נ"ר דיצא כיון דאיכא דס"ל הכי וק"ל סכ"ל:

סעיף קטן מה

מה) שם ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע וכו' הנה השיעור של קביעות סעודה לא פירש ודוחק גדול לומר שתלוי הדבר בהבחנת האדם כפי מה שהוא רואה באחרים ויש ללמדו מדין עירוב דהתם אמרינן דמזון סעודה אחת לבנוני הוא שיעור ג' ביצים של פת לדעת הרמב"ם וד' ביצים לדעת הטור כמ"ש סי' שס"ח סעיף ג' ובמשקל הם נ"ד דראהם למ"ד ג' ביצים וע"ב דראהם למ"ד ד' ביצים לפי חשבון י"ח דראה"ם הביצה ולפ"ז יש ליזהר שלא לאכול מפת הבאה בכסנין וכיוצא אלא או פחות מנ"ד דראה"ם שלכ"ע א"צ לברך המוציא אלא מיני מזונות או ע"ב שלימות שלכ"ע צריך לברך המוציא אבל מנ"ד דראהם עד ע"א לא יאכל שלא יכנס בספק ברכה ואם כבר אכל נ"ד דראהם או יותר ואינו יכול להשלים ע"ב נראה שיברך בהמ"ז לפי שסברת האומר ג' ביצים הביא הש"ע בסימן שס"ח בסתם וכן סתם בסי' ת"ט סעיף ז' וכן בסי' תרי"ב הביא ס' ג' ביצים באחרונה וכל י"א וי"א הלכה כי"א אחרון. ב"ד סי' פ"ב. וכ"כ הרב כפות תמרים בתו' יוה"כ על מס' יומא דע"ט ע"ב דפחות מג' ביצים קבע לא הוי וסגי ליה בברכת מעין ג' יעו"ש. וכ"כ מהר"ם ן' חביב בס' שמות בארץ בחי' לפ' יוה"כ דף יו"ד ע"ד וכן הסכים פרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד. והב"ד י"א בהגה"ט וכן הסכים י"א מה"ב בהגה"ט אות ב' לס' ב"ד יעו"ש וכ"כ הברכ"י אות ד' ובספרו שו"ת חיים שאל סי' ע"ה. מחב"ר אות ו' וכתב שכן מנהג העולם. וכ"פ בספרו מו"ב סי' ג' אות צ"ה וכתב הגה דיש חולקים סברה זו עיקר וכן הסכימו כמה אחרונים עכ"ל. ומ"ש הבי"מ אות ט"ז דגם לכתחלה יכול לברך המוציא וברהמ"ז על נ"ד דראהם אין נראה כן מדברי הפו' הנז' דכיון די"א שיעור הסעודה הוא ע"ב כיצד לכתחלה יכניס עצמו לבית הספק ולא התירו אלא דוקא אם כבר אכל נ"ד וגם יש עוד סניף אחר שלא יכול להשלים שכבר שבע זהו שמברך ברהמ"ז אבל לכתחלה לא יאכל כ"א פחות מנ"ד ויברך מעין ג' או ע"ב ויברך ענט"י והמוציא ובהמ"ז. וכ"פ בן א"ח פ' פנחס אות י"ט וכן עמא דבר:

סעיף קטן מו

מו) ומ"ש הב"ד דמשערינן שיעור ביצה במשקל כל ביצה י"ח דראהם הוא ממ"ש הרמב"ם במס' עדיות והבאנו דבריו לעיל סי' פ"א אות ג' יעו"ש. וכ"כ הרב מט"י סי' ח' דשיעור כזית לברכה אחרונה הוא במשקל ולא בכמות יעוש"ב. וכ"ה דעת החיד"א שמשערין במשקל המ"ש באות הקודם. וכ"כ הפתה"ד בסי' ק"ל בשם כמה פי' דסברי לשער במשקל וכן הסכים לדינא יעוש"ב. וכן המנהג עכשיו פשוט אצל בעלי היראה לשער כל השיעורים דהיינו כזית מצה בפסח וכזית מרור וכזית לשיעור ברכה אחרונה ואתרוג כביצה וששה ביצים של עירובי חצירות וכדומה כולם במשקל לפי חשבון ביצה ח"י דראה"ם וכזית חצי ביצה תשעה דראהם ואין לשנות ועיין עוד לקמי סי' ק"ץ אות ט"ז ודבר שלא היה בו שיעור ונשרה במים והיה בו שיעור עיין דינו לקמן סימן קפ"ד אות ל"ח:

סעיף קטן מז

מז) שם שאחרים רגילים לקבוע עניו וכו' ואם היא קבע סעודתו עליו אעפ"י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות. מ"א ס"ק י"ג. והביאו הברכ"י אות ו' וכתב דהמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות וגם אני שמעתי שהקשו עליו דק"ל פ' קדשי מזבח דשני דברים דלא שוו בשיעוריהן אינם מצטרפין וה"ה נימא ה"נ דבשר וכיוצא אין להם שיעור ולא קבע ואיך כתב המ"א דמצטרפי אמנם אי מהא לא איריא והחילוק מבואר אבל למעשה צ"ע עכ"ל ונראה הא שכתב צ"ע למעשה אע"ג שכתב והחילוק מבואר משום דכבר כתב דאין ראיות המ"א מכריעות וגם לשון הטור והש"ע לא משמע הכי שכתבו ואם אכל ממנו שיעור וכו' משמע דדוקא אכילת השיעור תהיה ממנו ולא בהצטרפות דבר אחר עמו ועוד דהא נתת דבריך לשיעורין כי כל מה שיהיה הבשר או אותו דבר יותר הוא אוכל יותר מעט מפת הבאה בכסנין ונעשה אותו דבר עיקר וע"כ אע"ג דיש פו' שכתבו כדברי המ"א אין העולם נוהגין כן אלא כדמשמע מסתמיות הטור והש"ע דאם לא אכל שיעור ג' ביצים אע"ג דאכל עמו דבר אחר ושבע אין מברכין אלא מעין ג' ודלא כהבי"מ אות י"ג שהכריע לומר ברהמ"ז. ואם צריך לברך על דבר שאכל עם הפת הבב"כ בתחלה או בסוף יתבאר לקמן סימן ר"ח סעיף י"ג בס"ד:

סעיף קטן מח

מח) י"א דשבת קובעת שאם אכל מעט מפת הבב"כ מברך המוציא ולבסוף ברהמ"ז. והרב מהר"י חאגיז בס' עץ חיים פ"ד דמעשרות נסתפק בזה והגו"ר כלל ג' סימן י"א פשיטא ליה דלענין כסנין אין חילוק בין שבת לחול והב"ד הברכ"י אות ה' וכתב דדברי הגו"ר נכונים בטעמם דלענין כסנין כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת דעל אכילת עראי מברך במ"מ ומעין שלש וכן עמא דבר עכ"ל. והביאו שע"ת אות ט' וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ד ע"ב דלענין פת הבב"כ אין לחלק בין שבת לחול יעו"ש. והביאו א"ח אות ד':

סעיף קטן מט

מט) שם שאחריה רגילים לקבוע וכו' על האלטריאה והמאקרוניס הן ודומיהן אי קבע עליהן דעת הרה"ג מחנה הפרים בתשו' כי באה בס' פרח שושן כלל א' סי' ד' דאף כי קבע יברך במ"מ וברכה מעין ג' וכן הסכים בס' לשון למודים חא"ח סימן פ"ה אך דעת הגו"ר והפרח שושן שם סי' ה' לברך המוציא וברה"מ. והרב נחפה בכסף חא"ח סימן כ' האריך בזה ונטה לדעת מחנה אפרים והשיב להשגות פרח שושן וכתב דלענין הלכה יר"ש יברך על פת תחלה ואם אין לו פת יברך תחלה במ"מ ולבסוף ברכה מעין ג' יעו"ש. והב"ד י"א מ"ב בהגב"י אות יו"ד. ברכ"י אות יו"ד בי"מ אות כ"ה. וכתב עו"ש הברכ"י בשם השה"ל סי מ"א וז"ל ויטרי ומאקארוני ופראסקירילי הן וכל הדומה להן שהן מעשה קדרה מברכין עליהן במ"מ בין אם קבע עליהן סעודתו בין אם לא קבע בין אם בשלם במים ושמן בין אם בשלם בדבש וחלב או שאר משקה עכ"ל. וכתב עליו שם הברכ"י דדברי השה"ל מבוארים דכל מעשה קדרה אפי' קבע מברך במ"מ עכ"ל. וע"כ נראה לענין דינא דכל דבר שיש בו פלוגתא בקבע אי יברך המוציא או במ"מ יש ליזהר שלא לאכול כ"א פחות מג' ביציה ואז יברך במ"מ ומעין ג' ואם רוצה לאכול יותר אז תחלה יאכל כביצה מפת ויברך עליו ענט"י והמוציא ואח"כ יאכל מזה והטעם שצריך כביצה משום דעל פחות מכביצה פת אין מברכין ענט"י כמ"ש לעיל סי' קנ"ח סעיף ב' יעו"ש. ואין לומר אע"ג דאם יאכלם בתוך הסעודה לא ינצל מספק דהא י"א דאם אוכל פת הבב"כ לקינוח בתוך הסעודה צריך לברך עליו וכמ"ש בסעיף שאח"ז י"ל דזה יכול לתקן דהא אם בירך המוציא במקום במ"מ יצא כמ"ש לעיל אות מ"ג וא"כ ה"נ יכוין בברכת המוציא בתחלה לפטור גם את הפת הבב"כ וכן יעשה בכל עת שנראה לו שרוצה לאכול פת כסנין בתוך הסעודה לכוין לפטור אותו בהמוציא כדי לצאת לכ"ע. ועיין לקמן אות ס"ד ואות ק"ח ואות קט"ז ודוק:

סעיף קטן נ

נ) שם מברך עליו המוציא וכו' וכל זמן שקובע עליו ומברך המוציא וברהמ"ז צריך ג"כ ליטול ידיו ולברך ענט"י כמ"ש לעיל סי' קנ"ח אות ז' יעו"ש:

סעיף קטן נא

נא) שם לאכול ממנו מעט וכו' מי שאכל פת הבב"כ ובירך במ"מ ואח"כ נמלך לאכול יותר אם לא אכל בפעם השנייה שיעור כדי לקבוע עליו כ"א בצירוף הראשונה פשיטא דאינו חוזר ומברך לא ברכת המוציא ולא ברכת במ"מ ואם נמלך לאכול בפעם שנייה שיעור כדי לקבוע סעודתו בלי צירוף האכילה הא' מברך המוציא הרש"ך ח"א סי' קע"ג. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק י"ד. א"ר אות י"ז. ומיהו מ"ש ואח"כ נמלך לאכול יותר היינו בעודנו אוכל נמלך בדעתו לאכול עוד אבל אם הסיח דעתו מלאכול ואח"ך חזר ונמלך לאכול עוד צריך לחזור ולברך כמ"ש המ"א סימן ר"ו סק"ז יעו"ש. ומ"ש דאם נמלך לאכול בפעם שנייה שיעור כדי לקבוע סעודתו חוזר לברך המוציא נראה ה"ד לסברת האומר דאם בירך על הפת במ"מ לא יצא אבל לס' האומר יצא כ"ש לפת הבב"כ דיצא ואפולי אם קובע עליהם סעודתו וכבר כתבנו לעיל סי' קס"ז אות ע"ה דכ"ה הסכמת רוב הפו' דיצא יעו"ש. וע"כ ה"נ אם בתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך במ"מ ואח"כ בעודנו אוכל נמלך בדעתו לאכול עוד אח"כ שיעור ע"ב דראה"ם שהוא שיעור סעודה לכ"ע כמ"ש לעיל אות מ"ה יטול ידיו ויברך ענט"י ויחזור לאכול על סמך ברכה ראשונה אלא שצריך ליתן דעתו שלא יסיח דעתו מן ברכת במ"מ שכבר בירך. ואם אין דעתו לאכול עוד אח"כ עד ע"ב אלא רק מנ"ד ולמעלה ולא יגיע לע"ב דראה"ם נראה דרק יטול ולא יברך כיון דאיכא פלוגתא בזה:

סעיף קטן נב

בנ) ואם מונח לפניו על השלחן פת גמור ופת הנילוש בשומן אפי' אם דעתו לקבוע סעודה ממנו אפ"ה יברך המוציא על פת גמור. מש"ז אות ז' ועיין לעיל אות כ"ד:

סעיף קטן נג

גנ) [סעיף ז'] פת הבאה בכסנין יש מפרשין וכו' פי' לסברה הראשונה פת הבב"כ נקרא ע"ש המילוי כי העיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוקר או דבש או אגוזים. ולסברה שנייה כיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ולסברה שלישית לא יש תבלין לא בעיסה עצמה ולא בתוכה אלא נקרא כיסנין ע"ש שהם יבשין ובני אדם כוססין אותם ולפי שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליהן כ"א אוכלין מהן מעט לכך אם לא קבע עליהם מברך במ"מ ומעין ג' כמבואר בב"י וט"ז סק"ו:

סעיף קטן נד

דנ) שם שממלאין אותם דבש וכו' ובכלל זה ממה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותן בשומשמין. ואין חילוק בין מילוי בפירות או בבשר ודגים. ט"ז שם. אבל השל"ה בשער האותיות אות ק' דף צ"א ע"ב כתב דדוקא הממולאים בדבש וצוקר וכיוצא בדברים שאינם עשויים ללפת בהם הפת חשיבי פת הבבה"כ אבל הממולאים בבשר ודגים שעשויים ללפת בהם הפת דינה כפת גמור וכמ"ש לקמן סעיף י"ז יעו"ש ועיין בדברינו לשם אות קל"ז בס"ד כי שם ית' לענין דינא:

סעיף קטן נה

הנ) שם שממלאין אותו בדבש וכו' ואע"ג דמולייתא עיקר ואין מכוינין לאכול העיסה מ"מ מין דגן חשוב ולכך מברך במ"מ כמ"ש סימן ר"ח סעיף כ"ג. של"ה שם. והביאו מ"א ס"ק ט"ו. ר"ז אות ט' ואם אינו אוכל העיסה רק הפירות שבפנים מברך על הפירות וכמ"ש סימן קע"ז סעיף א' מ"א שם. ר"ז אות יו"ד:

סעיף קטן נו

ונ) שם שממלאין אותו דבש וכו' ואפי' אם לקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כסנין עליו. והטעם דאנו הולכין בתר שעת אפייה. ט"ז סק"ח. א"ר אות ט"ו. סו"ב אות ו' ר"ז שם. וכן רקיקין שנותנין עליהם מרקחת שקורין נויאט אם נוטל המרקחת ואוכל הרקיקין לבד מברך במ"מ. א"ר סוף אות ח"י. ועיין לקמן אות ע"ב:

סעיף קטן נז

זנ) שם וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש וכו' או חמאה או שומן או מי ביצים או מי פירות ויין או שאר משקין חוץ ממים. ר"ז אות י"א. וכ"מ בב"י יעו"ש וכ"כ באבן העוזר אות א' כר"ש. ח"א כלל נ"ד אות ג' קיצור ש"ע סימן מ"ח אות ב' ועיין לקמן אות קל"ט. וה"ה כשנלישה ביין צמוקים הכשר לקידוש. או שנלושה בשכר שעורים כיון שנשתנה הטעם ומראה המים הוי מי פירות ודין העיסה כהבא בכסנין. אבל אם נלושה ברוטב של בשר לא הו"ל דין כסנין. העפיל טראנק ג"כ י"ל דאין לי דין מי פירות דיש לו מראה מים. ת"י. וכ"כ הג' רש"ק בס' החיים דל"ה. מי פירות אלו המשקין הנסחטין מהפירות אבל לא המים שנתבשלו בהם הפירות לכן רוטב של בשר לא הו"ל דין מי פירות לענין זה עכ"ל. מסגרת זהב על קיצור הש"ע שם אות ב' ולע"ד נראה דיש להסתפק בזה ברוטב של בשר ובמים שנתבשלו בהם הפירות ויש לחשוב אותם כמו מולייתא הממולאים בבשר ודגים שכתבנו לעיל אות ד"ן שיש פלוגתא בזה יעו"ש. וע"כ אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה או לקבוע סעודה עליהם דהיינו שיאכל ע"ב דראהם ויטול ידיו ויברך ענט"י והמוציא ובהמ"ז. וכשאוכלם בתוך הסעודה יכוין לפוטרם בברכת המוציא וכמ"ש לעיל סוף אות מ"ט יעו"ש. וכן בכ"מ שאנו אומרים מספק יאכלם בתוך הסעודה לכתחלה יש לכוין ג"כ לפוטרם בברכת המוציא ודוק:

סעיף קטן נח

חנ) שם והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות וכו' כ"כ מרן ז"ל בפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אלא שבתחלה כתב והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן בה הרבה אע"ג שנתן בה ג"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר. ואח"כ כתב איכא למידק איפכא דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אא"כ אכל שיעיר שדרך בני אדם לקבוע עליו והיא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בש"ע אלא שמור"ם ז"ל בהגה פסק כס' הראשונה שלא די בטעם הניכר אלא צריך הרבה תבלין או דבש והמים מעט כדי שיהיו הדבש והתבלין עיקר. וכ"פ רבני האשכנזים כס' מור"ם ז"ל. לבוש. ב"ח. עו"ת אות ו' ט"ז סק"ז. מ"א ס"ק ט"ז. ר"ז שם ח"א שם. קיצור ש"ע שם. מיהו הספרדים נוהגין להקל כפסק מרן ז"ל דכל שניכר טעם הפירות או התבלין מברכין במ"מ ומעין שלש ובעמק ברכה ושנ"ה כתבו וירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכל לכתחלה פת הנאפה מעיסה שעירב בה דבש ושמן או חלב או תבלין אם טעם התערובת ממי הפירות או התבלין ניכר בעיסה אלא בתוך הסעודה דהיינו שבירך המוציא תחילה על לחם גמור או יאכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע דאז יברך עליו המוציא וברה"מ. והן הדין בשמל"ץ או פיט"ר קוכי"ן. אבל פת שנילוש בחלב ואין בו מים כלל כ"א חלב ממש וטעם החלב ניכר יפה לכ"ע דין פת הבב"כ יש לה ואין מברך עליו המוציא וברה"מ רק במ"מ כשאוכל אותם שלא בתוך סעודה אא"כ אוכל שיעור שדרך אדם לקבוע עליו וכ"ש קרעפלי"ך שאנו עושים בפורים ע"כ. והב"ד א"ר אות י"ד וכתב וכן ראוי לנהוג. ועיין לקמן אות ס"ד:

סעיף קטן נט

נט) שם הגה. וי"א שזה נקרא פת גמור וכו' משמע דלא פליג מור"ם ז"ל אלא רק בהא מילתא לחוד שכתב הש"ע דהוי כסנין מצד הכרת הטעה אבל במ"ש תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליגי. וכ"כ הט"ז סק"ז יעו"ש. סי"ב אות ז':

סעיף קטן ס

ס) שם בהגה. אא"כ יש בהם הרבה תבלין וכו' כתב הב"ח דבסתם דובשני כיון דקמח עיקר מברכין עליהן המוציא אעפ"י שנלושה בדבש לחוד בלי שום תערובת מים ומ"מ כיון דיש חולקין ונותנין להם דין כסנין אין לאכול כלל סתם לעקוכי"ל אלא בתוך הסעודה. וכן הני שמאל"ץ קוכ"ן או פוט"ר קוכ"ן אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה בין שיש שם תערובת מים בין אין שם תערובת מים ואעפ"י שכבר נהגו לעשות שמאלץ קוכ"ן ללחם משנה בליל שבת ולברך עליו המוציא אינו נכון לכתחלה עכ"ל. מיהו הט"ז שם כתב דיפה עושין שאופין בשבת שמאל"ץ קוכ"ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכן על מ"ש הב"ח דגם על לעקוך אין לברך במ"מ אא"כ התבלין והדבש עיקר וקמח מעט כתב עליו הט"ז שם דלא חיישינן לזה דדברי יחיד הם יעו"ש. וכ"כ הא"ר שם. אמנם מ"ש הט"ז להקל לעשות שמאל"ץ קוכ"ן ללחם משנה כבר כתבנו לעיל אות כ"ד דנוהגין להחמיר יעו"ש. ומיהו לחם שנותנין בו זאפרין אין זה בכלל ולכ"ע לחם גמור היא. וכן אם נותנין צמוקין מעט מ"מ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין מעורב ושפיר הוה לחם משנה. מש"ז אות ז':

סעיף קטן סא

סא) וכתב עו"ש הב"ח דהני פורים קרעפליך שהעיסה נילושה בדבש ובתבלין או בשומן אווז ואח"כ עושין אותם כמו כיסין לתת בתוכו אגוזים ורוזינק"ש וכן הויזן בלאזן כ"ע מודו דיש להם דין כסנין. וכ"כ הט"ז שם. מ"א ס"ק ח"י א"ר שם:

סעיף קטן סב

סב) שם כעכים יבשים וכו' וראייה לדבר וכל לחם צדם יבש הים נקודים תרגומו וכל לחם זוודהין יבש הוה כסנין. ב"י בשם הערוך והט"ז סק"ח כתב כעכים יבשים פי' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות כפרש"י בברכות ט"ל. ומ"ש וכוססין אותם וכו' היינו הקכליך שעושין בסעודות לתיאבון ולא כדי להשביע עכ"ל. והמ"א ס"ק י"ז כתב שנקראו רעסלי"ך והלב"ש כתב כעכים יבשים כך שמם בערבי ובלשון ספרד נקרא בשקיגיש והם בלישתן ואפייתן נעשים יבשים עד שנפרכין ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת עכ"ל. וכן על רקיקין דקין הרבה ויבשים נוהגין לברך במ"מ מטעם שאין זה נקרא אוכל אלא כוסס וגם כי אין דרכם לאכול מזה הרבה. ועיין לקמן אות ס"ה ואות ס"ו:

סעיף קטן סג

סג) שם והלכה כדברי כולם וכו' והטעם כתב מרן ז"ל בב"י דכיון דספיקא במידי דרבנן היא נקטינן כדברי כולם להקל יעו"ש. מיהו הב"ח תמה על דברי מרן הנז' וכתב דלמה אמר שהוא קולא והלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך הוא חומרא שעובר משום לא תשא. ולכן כתב דנראה עיקר דאם אינו מתובל כלל אלא דעשאן כעכין יבשין ואפי' אית בהו נמי תבלין דבר מועט כיון שנילושה במים בלבד או אפי' הני כסנין שנילושין בדבש או שמן או חלב והמים הם הרוב כל אלו אין לאוכלן אלא בתוך הסעודה יעו"ש. אבל הדרישה סוף אות א' כתב טעמא דמרן ז"ל משום שהדין שברכת במ"מ היא ברכה כוללת כמו ברכת שהכל ולכן יש לברך על כולם במ"מ ובברכה אחרונה מקילין ומקצרין ומברכין מעין ג' ואעפ"י שברכת מעין ג' אינו עומד במקום ג' ברכות ע"כ. וכ"כ הט"ז סק"ו על דברי הב"ח הנז' דלא קשיא מידי דודאי ברכת במ"מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא ושלש ברכות משו"ה כל שאין ברור שיש שם חשיבות ואינו בכלל כסנין יש להקל שלא להצריך המוציא. ויש על זה גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא וג' ברכות עכ"ל. והב"ד א"ר אות ט"ז. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד יעו"ש. וכ"כ בס' א"ח ה' סעודה דף ל' אות כ"ז בשם הר' דוד בר לוי על כמה מיני פת הבב"כ דכיון דאיכא פלוגתא מספיקא עבדינן בהו במ"מ ולבסוף מעין ג' יעו"ש. והביאו המאמ"ר שם וכתב דזה מכוון לדברי מרן ז"ל ודלא כהב"ח וכן עיקר עכ"ל. ונ"מ מכל זה דאם יש לאדם ספק פת הבב"כ ואינו יכול לקבוע עליו או לאוכלו בתוך הסעודה כדי לצאת מספק והוא נצרך לאכול שאינו יכול להמתין דאז יברך לפניו במ"מ ולאחריו מעין ג' משום חמרא דלא תשא:

סעיף קטן סד

סד) שם והלכה כדברי כולם וכו' ולא נראה למרן ז"ל לפסוק שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה מתרי טעמי. חדא דאין זה ספק דין ולאו כ"ע ניחא להו בהכי ואעפ"י שכבר מצינו למרן ז"ל פסק כיוצא בזה לקמן סימן ר"ב גבי שריית מי צמוקין שפיר יש לחלק דשאני התם שנחלקו בפי' והוא מחלוקת שקול. ועוד דע"כ לא כתב שם אלא דיר"ש יזהר. ועוד דהכא א"א ליזהר בזה כ"כ כמו התם דהא רובא דרובא אוכלים פת הבב"כ שלא בתוך הסעודה והוא מילתא דשכיח וטריחא מילתא טובא ליזהר בזה משא"כ התם. מאמ"ר שם. ובאות ט"ו כתב עוד ט"א דאפי' אי אמרינן שיאכלם בתוך הסעודה לקינוח צריך לברך עליהם וכמ"ש בסעיף שאח"ז בדין לחמניות וה"ה הכא. ואם לא יברך נמצא נהנה מן העולם בלא ברכה וא"ת לגזור שלא יאכלם בקינוח זה קשה יעו"ש ומיהו לפי טעם זה נ"ל דיכול לתקן והוא שיכוין עליהם בברכת המוציא וכמ"ש לעיל סוף אות מ"ט יעו"ש ואפי' אם לא כיון נמי יכול לומר דיצא דכיון דברכת המוציא פוטרת ברכת במ"מ י"ל דנכנסו בברכת המוציא ולא הוי נהנה מן העולם בלא ברכה וע"כ הרוצה להחמיר לאוכלם בתוך הסעודה וכמ"ש הב"ח יכול להחמיר וניצול מספק ודוק:

סעיף קטן סה

סה) [סעיף ח'] לחמניות אותם שבלילתן עבה וכו' פי' לחמניות הם רקיקין דקין שמתחלתן עסה דהיינו כשנתנו המים בקמח היתה בלילתן עבה וגם סופן עיסה דנאפה בתנור אפי' לא קבע עלייהו מברך המוציא וג' ברכות דלחם גמור היא והוא שקורין אובליאו"ש. ב"ח ולא דמי זה לרקיקין שכתבנו באות ס"ב שמברכין עליהם במ"מ אע"ג דשם ג"כ מתחלתן עיסה עבה וסופן נאפות בתנור משום דהתם דקין הרבה וגם יבשין שכוססין אותם ואין דרך לאכול מהם הרבה וע"כ אי לא קבע מברך במ"מ ואח"כ מעין ג' יעו"ש:

סעיף קטן סו

סו) שם לחם גמור הוא וכו' דאין עשוים כאותן כעכין שכתב בסעיף ז' דאותן אינן אלא לקנוח בעלמא. מ"א ס"ק י"ט. ומשמע דכל שאינם עשויין כאותן כעכין לקנוח בעלמא אלא לקביעות סעודה לחם גמור הוא ואעפ"י שהן יבשים. וכ"כ ב"ד סימן פ"ג דלחם גמור שנותנים אותו לפעמים בתנור ליבשו שיהא קשה כמו הבישקיגו"ש כדי שלא יתעפש או יפסיד בימי הקיץ צריך נט"י וברה"מ אפילו בכזית עכ"ל ומיהו מ"ש דצריך נט"י היינו בלא ברכה דלפחות מכביצה אין מברכין ענט"י כמ"ש סימן קנ"ח סעיף ב' יעו"ש:

סעיף קטן סז

סז) שם ואותם שבלילתה רכה ודקין מאד וכו' כגון אותם שקורין ברוסיא נאלסינק"י דהיינו שנותנין קמח ומים בקדרה או בקערה ומערבין אותם בכף הקמח והמים יחד ודרכם לשפוך אותה העיסה בכף עלי ירקות רחבים שלא ישפכו לחוץ ונאפין בתנור בלי לישה וגלגול כלל לפי שהיא רכה מאד כמו דייסא או יותר של"ה דף ץ' ע"ב. וכ"כ הב"ח והב"ד הט"ז סק"ט. מ"א סק"ך. ח"ר אות ח"י. ר"ז אות י"ג. ועיין לקמן אות ס"ט:

סעיף קטן סח

סח) שם ודקים מאד וכו' אבל אם אינם רכים כ"כ מברך המוציא כמ"ש סעיף י"ד בהגה. מ"א שם:

סעיף קטן סט

סט) שם ואי קבע מברך המוציא וכו' זהו לפי פי' התו' ברכות מ"ב ע"א והרא"ש שם. אבל בשם הר"ש כתבו שם התו' דאפילו קבע אין לברך עליהם המוציא דהוי כמו דייסא. וכ"כ שם התו' בדף ל"ח ע"א ד"ה מר זוטרא. שהר"מ היה נוהג לברך המוציא על הפת תחלה כדי לפוטרם משום שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא וכ"כ שם המרדכי והב"ד ב"י יעו"ש. והב"ח לחלק יצא דאותם נובליא"ש שעושין בשני ברזלין דקין טובא אין קביעות בזה לעולם אבל שאר נובליא"ש שאינן כ"כ דקים מהני בהו קביעות ומברכין עליהן המוציא וג' ברכות יעי"ש. וכ"כ שם השל"ה דעל אותם שקורין ברוסיא נאליסנק"י שאופין על העלין אי קבע עליהן מברך המוציא וג' ברכות אבל על אותה עיסה שעושין בפראג בלילתה רכה מאד ושופך אותה בדפוס של ברזלים ויעלו על אותן הרקיקין צורות ותמונות ונקראין אותן הרקיקין בלשונם וואלטקו"ס אפי' קבט סעודתו עליהם אינו מברך אלא במ"מ יעו"ש והביאומ"א סק"מ וא"ר שם. וכ"כ הט"ז ססק"ט לענין הלכה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י מהני להם קביעות לברך המוציא יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סוף אות מ"ט דכל דבר שיש בו פלוגתא אי מהני ביה קביעות או יאכל פחות מג' ביצים ויברך במ"מ או לפוטרו בתוך הסעודה כיון דאפשר לתקן ולצאת אליבא דכ"ע יעו"ש:

סעיף קטן ע

ע) שם ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכו' פי' שאינו קובע עליהם לאוכלם לשם סעודה למלא כריסו אלא לתענוג ולקנוח בעלמא אז דינם כפירות שצריכים ברכה לפניהם. של"ה דף צ"א ע"א וכ"כ מ"א ס"ק כ"א. אבל הט"ז סק"י חולק וכתב דאינו תלוי בדעתו אלא תליא בשיעור אכילתו אי אכל דבר מועט ודאי לקינוח וצריך ברכה ואם אכל הרבה הוי מחמת סעודה יעו"ש. והביאו מחה"ש ס"ק כ"א. ועיין באות שאח"ז:

סעיף קטן עא

עא) שם טעונים ברכה לפניהם וכו' דין זה הוא גם בפת הבא בכסנין דנקט בסעיף שלפני זה. ט"ז סק"י. מ"א ס"ק כ"ב. ועיין שם בשל"ה שכתב דאם באו בתוך הסעודה כסנין הממולאים בפירות או במיני מרקחת או מיני מתיקה שקורין לעקו"ך או אותן שנאפין בתנור על העלין ונקראין בלשון רוסיא נאליסנק"י או אותן רקיקין שעושין בברזלים הנקראים וואפלטקי"ש כל אלו והדומה להם אי אכל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם אבל שאר מיני מאכלי עיסה הבאים בתוך הסעודה זולת אלו ד' מינים הנז' פה ואפי' אותן עוגות הדקין שקורין הויזין בלאזין שהם דקין ביותר ומטוגנים בשמן או בשאר משקין ולעולם אין מברכין עליהם כ"א במ"מ כי אין בהם צורתא דנהמא הואיל ובלילתם עבה בתחלה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן יעו"ש. והט"ז שם חולק וכתב דגם באלו שקורין הויזי"ן בלאזי"ן יש לברך במ"מ בתוך הסעודה כדין שאר כסנין יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א שם. אבל הדג"מ כתב דעל אותו שהוזכרו בסעיף ז' אין לברך תוך הסעודה דהרי בכל חד מנייהו איכא פלוגתא אי זו היא פת הבב"כ אלא משום דספק דרבנן לקולא דהיינו באוכל מנייהו שלא בתוך הסעודה אזלינן לקולה שא"צ לברך המוציא ובהמ"ז אבל בתוך הסעודה אזלינן להיפך לקולא שזה לא מקרי פת כסנין אלא פת גמור ויוצא בברכת המוציא שבירך על הפת ואין לברך בתוך הסעודה אלא על דבר שהוא כסנין לד"ה עכ"ל וכ"כ הרשב"א דאין לברך על פת הבב"כ בתוך הסעודה משום דפת פוטרתו והביאו ב"י סימן קע"ז יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל מ"ג אות ט' דאם יברך על פת הבב"כ בתוך הסעודה יש ספק ברכה אלא ראוי לאדם שיכוין בברכת המוציא לפטור אותו יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סימן מ"ג אות ו' וע"כ ירא שמים יצא ידי כולם דהיינו אם יש בדעתו קודם סעודה לאכול פת כסנין בתוך הסעודה אז יכוין בברכת המוציא לפטור אותו דהא אם בירך המוציא על פת כסנין יצא כמ"ש לעיל אות מ"ג ואם לא היה בדעתו קודם סעודה לאכול כדי לפטור אותו בהמוציא אלא אח"כ בא לדעתו לאכול אם הוא מיני מתיקה או מטוגן בשמן שיכול לאכול ממנו עם הפת אז יעשה כן כדי שיהא מדברים הבאים מחמת הסעודה שא"צ ברכה ואם לאו לא יאכל עד אחר בהמ"ז כדי לצאת אליבא דכ"ע:

עא) כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כמעשה קדרה שקורין עפי"ל פלאד"ן ופאוידל"י פלאד"ן תמיד מחמת סעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקמחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליה בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר מ"א שם בשם של"ה. וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן סימן קע"ז אות ה':

סעיף קטן עב

עב) שם אבל אותם רקיקין וכו' דאין מתכוונים לאכול הרקיקין רק שעושין הרקיקין שלא יטנפו הידים מהמרקחת. מ"א ס"ק כ"ג. ואפי' אם אכל המרקחת ונשאר העיסה לבדה אין לברך על אותה עיסה כיון שבשעת אפייה לא נאפה בתורת לחם רק טפל אלא דבזה יש חילוק דכל זמן שאוכל אותם עם המרקחת אין מברך כלל על העיסה כדין מברך על העיקר ופוטר הטפל ואם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ. ט"ז ס"ק י"א. ועיין לעיל אות נ"ו ולקמן סימן רי"ב אות י"ד:

עב) שם הם טפילים וכו' ובמדינות אלו שמניחים המרקחת על הדובשנים שקורין פלאדי"ן שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ על אכילת הדובשנים ומברך עליהם במ"מ ופוטר את המרקחת שהיא טפילה למין דגן. ר"ז סוף אות ט' ועיין לקמן סימן רי"ב אות ט"ז:

סעיף קטן עג

עג) [סעיף ט'] פת גמור אפי' פחות מכזית וכו' כתב העו"ת אות ט' ויש לתמוה דהא סמך לברכה ראשונה הוא דילפינן מק"ו מברכת המזון כשהוא שבע מברך וכו' ואמאי לא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה בהמ"ז דוקא בכזית אף ברכת המוציא בכזית ע"כ. והביאו א"ר אות כ"א וכתב עליו דאשתמיטתיה דברי תו' סוכה נ"ו ויומא ע"ח והרא"ש שם שהקשו קושיא זו ומתרצי דלאו ק"ו גמור הוא אלא מדרבנן וגילוי מילתא בעלמא היא משום דאסור להנות בלא ברכה יעו"ש. ובכ"מ פ"ג מה"ב דין י"ב כתב על דברי התו' והרא"ש הנז' ואכתי קשה לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהוא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא דאורייתא ותירץ שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך וא"ל לא יברך עכ"ל. והביאו א"ר שם. ועיין לעיל סימן קס"ז אות כ"ה:

סעיף קטן עד

עד) שם אפילו פחות מכזית וכו' מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר בתוך אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון כתב הלק"ט ח"ב סימן קמ"ז בדרך אפשר שצריך לברך יעו"ש. אבל המאמ"ר אות י"ט כתב בפשיטות שצריך לברך והביא ראיה ברורה לדין זה ממ"ש סעיף ו' דאם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך במ"מ ואח"כ אכל שיעור דצריך לברך בהמ"ז אעפ"י שלא בירך המוציא תחלה יעו"ש:

סעיף קטן עה

עה) שם אפי' פחות מכזית וכו' כתב הב"ח סימן תע"ה דאם יש לו צריך לאכול לכתחלה כזית יעו"ש. וכ"מ ממ"ש רש"י בחולין סוף דף ז' ע"ב יע"ש. אבל מדברי התו' והראב"ד בס' תמ"ד נראה דאפילו יש לו סגי בפחות מכזית יעו"ש. ער"ה אות ח' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ח סוף אות יו"ד:

סעיף קטן עו

עו) שם מברך עליו המוציא וכו' כ"פ מרן ז"ל בב"י כדעת הרמב"ם והרא"ש והרשב"א ודלא כהראב"ד ז"ל שכתב דבפחות מכזית לפניו מברך במ"מ ולאחריו מעין ג' יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים כפסק מרן ז"ל וכן עמא דבר:

סעיף קטן עז

עז) שם מברך עליו המוציא וכו' כתב הח"א כלל נ"א אות י"ז אחד מה' מיני דגן שגדל בעציץ שאינו נקוב ועשה ממנו פת אינו מברך עליו המוציא לחם מן הארץ דאינו נקרא ארץ כדאיתא בירושלמי כלאים סוף פ"ז אלא מברך עליו במ"מ ומ"מ מברך אחריו ברהמ"ז ונראה דה"ה דאין מברך בפה"א ועל פירות האילן צ"ע אם מברך בפה"ע יעו"ש. אבל השד"ח כללים כלל ך' אות ק' הרבה להשיב על דברי הח"א הנז' וכתב דאין ראייה מהירושלמי כלאים הנז' וצריך לברך המוציא וגם בפה"א אם הוא פרי האדמה יעו"ש וכן הפתה"ד ח"ב סי' ר"ג אות א' האריך מאד בעניינים אלו ומסקנתו לדינא דעל פת מה' מיני דגן הגדל בעציץ שאינו נקוב ומונח בארץ מברך המוציא ועל פרי הגדל בו מברך בפה"א יעו"ש. והביאו השד"ח שם. א"ח אות י"א:

סעיף קטן עח

עח) [סעיף יוד'] חביצא דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד וכו' לאו דוקא דאפילו רק שרויים בתוכו דינא הכי כמ"ש סי"א וסי"ב אלא לרבותא נקט דאעפ"י שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ. מ"א ס"ק כ"ד. וכ"מ בלבוש. וכ"כ הסי"ב אות ט' וכל שהיה בהם כזית בשעת בישול תו לא מהני אח"כ לפררם א"א אות כ"ח אלא שסיים וצ"מ. וכ"מ מדברי הר"ז אות ח"י דבעינן דוקא בשעת בישול אין בהם כזית או שנימוחו ע"י בישול ולא נשאר בכל פרוסה כזית אבל לא אח"כ יעו"ש:

סעיף קטן עט

עט) שם אם נתבשל וכו' דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליה רותחין לא מיקרי נתבשל. ב"י בשם המרדכי. והביאו מ"א ס"ק כ"ה וכתב מאחר שיש מחלוקת ביו"ד סימן ס"ח אם עירוי מבשל ככ"ר לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה אליהם מכ"ר ונראה שיש בהם תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאורייתא אם יברך בהמ"ז לכן יברך על פת אחר תחלה כמ"ש סימן קע"ו עכ"ל. וכ"כ מי"ט והב"ד א"ר אות כ"ב. סו"ב אות יו"ד. ר"ז אות ח"י. והיינו דוקא אם נראה שיש עליהם תואר לחם אבל אם הלך מהם תואר לחם ע"י העירוי וגם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ. ר"ז שם. ומיהו אם אין יד סולדת בו אף על האש לא הוי בישול. א"ח אות ל':

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה