אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן קסז

סימן קסו

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] בוצע בפת במקום שנאפה היטב. וכ"כ בזוה"ק פ' עקב דף רע"ב ריש ע"ב דצריך למבצע מאחר דבשולו יפה בגין דבשול הוא גמר פרי ודא ו' עכ"ל. ובפ' משפטים ריש דקכ"א ע"ב כתב מאתר דבשולו יפה לאפוקא פת שרוף אלא ממקום שהוא מוטעם יעו"ש:

סעיף קטן ב

ב) שם במקום שנאפה היטב. במס' דרך ארץ רבה פ"ו תניא לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה ע"כ. והביאו ב"י. וכ"כ הלבוש. מ"א סק"א ר"ז אות ב' ואפי' מי שחביב עליו מקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה. ואע"ג דאמרינן בעלמא חביב עדיף הכא שאני דבעינן חביבותו דפת. הלק"ט ח"ב סי' קפ"ח בי"מ אות י"ד:

סעיף קטן ג

ג) מיהו זקן שא"א לו לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך הלק"ט שם. י"א בהגה"ט. בי"מ שם. ואם זה הזקן הוא בעה"ב או גדול שבסעודה שצריך לבצוע לאחרים יש לבצוע לו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה וכיוון דכיוונו לברכתו וביצע להם ממקום הקשה הו"נ הבציעה על מקום הקשה ועיין בי"מ אות ט"ו ואות ט"ז מ"ש בזה ולפי מ"ש א"ש ודו"ק:

סעיף קטן ד

ד) שם במקום שנאפה היטב. כתב בהגמ"י פ"ז מה' ברכות בשם סה"מ שיש לבצוע מצד התחתון של פת ששם מתבשל תחלה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגין בצרפת אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחלה והר"ם היה חותך חתך אחד משני צדדין לצאת ידי כולם עכ"ל. והביאו ב"י. וזהו שכתב מור"ם ז"ל ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת וכו' ר"ל דבפת דידן שהוא עבה ויכול האדם לבצוע מצד אחד או למעלה או למטה יש לבצוע מן הצד ויחתוך מצד העליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע. ומ"ש הט"ז סק"ב לחלק בין פת שלהם הנאפה בתנור ובין פת שלנו הנאפה על קרקעות הוא תימה שהרי גם בפת שלהם יש פלוגתא איזה מתבשל קודם כמ"ש סי' רנ"ד ס"ה ובט"ז שם סק"ב יעו"ש. וכן הקשה המאמ"ר אות ג' והניח דברי הט"ז הנז' בצ"ע יעו"ש. וכ"כ האחרונים בסתם משמע דבכל פת צריך לחתוך חתך אחד מצד עליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע. לבוש. ב"ח וכתב וכן נוהגין. סו"ב במק"ח אות א' ר"ז אות ב' ח"א כלל מ"ב אות י"א. ונראה דכשחותך את הפת קודם הברכה יתחיל לחותכו מצד מטה עד שיגיע לצד מעלה ובצד מעלה לא ישלים החיתוך כדי שיראה למעלה שלם ממש בשעת ברכה ואחר הברכה בוצע מה שנשאר מחובר למעלה ככדי שיאחוז הקטן וגדול עולה עמו כנז' בש"ע. ועיין לקמן אות י"א:

סעיף קטן ה

ה) שם הגה. ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון. וה"ה אם אין לו לחם שלם והביאו לפניו פרוסה של לחם שכתב ב"י בשם רש"י ז"ל שלא יבצע ויברך מאמצעיתו אלא משולי הפת יעויין שם יש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מן הצד מצד העליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע ועיין לקמן אות י"ב ובסי' קס"ח אות ט"ז:

סעיף קטן ו

ו) שם ויחתוך מעט וכו' ויש לחתוך כנגד המתבקע כי מחמת שבזה הצד התחיל לאפות נדחקה העיסה עד שנתבקע כנגדו. ד"מ אות א' בשם א"ז. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ר"ז שם:

סעיף קטן ז

ז) שם ויחתוך פרוסת וכו' בטור כתב יש שאין רוצים לחתוך הלחם כלל קודם הברכה כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא נהירא דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהא בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד הפרוסה עד לאחר הברכה עכ"ל. והוא מתו' ברכות ט"ל ע"ב יעו"ש וא"כ משמע דדוקא בפת עבה וקשה שיש שיהוי בחתיכתו וגם ע"י סכין כידוע זהו שצריך לחתוך קודם ברכה אבל פת רכה או דקה שא"צ שיהוי בחתיכתו ונחתך בידים אין לחתוך כ"א אחר ברכת המוציא כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה. ואח"כ ראיתי שכ"כ הר"ז סוף אות ג' קיצור ש"ע סי' מ"א סוף אות ג':

סעיף קטן ח

ח) כתב הלבוש דאם יש לו פת שלם מצוה הוא שיבצע על פת שלם כדי שיברך את השי"ת על פת שלם שנתן לו שהוא דרך כבוד ושבח לו ית' עכ"ד וכתב עליו הא"ר אות ב' דמטעם זה שמעתי שאין לבצוע מלחם שנשרף ממנו קצת עד שאין ראוי לאכילה ואם אין אחר שלם טוב יותר שיחתוך הנשרף ממנו שאינו דרך כבוד אבל מצאתי בתשי' שע"א סי' א' דכל כמה דלא נחתך הנשרף נקרא לחם שלם לענין לחם משנה יעו"ש עכ"ל הא"ר. וכ"כ בתשו' ח"צ סי' ס"ב. ב"ד סי' ף' מקום שמואל סי' מ"ח. מיהו הער"ה בסי' רע"ד אות א' חלק על דברי השע"א הנז' וכתב דק"ל כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי יעו"ש וע"כ נראה כיון דיש פלוגתא בזה אם יש לו אחר לא יברך עליו המוציא וגם אין ליתנו ללחם משנה ואם אין לו אחר אז היותר נכון שלא לחתוך מקום השרוף עד אחר ברכת המוציא כיון דרבים סוברים חשוב לחם שלם אלא כשחותך פרוסה להמוציא יחתוך מצד הנאפה יפה. ומיהו אם הוא בענין כשגוררו עדיין נראה הפת שלם יש לגוררו מקודם:

סעיף קטן ט

ט) שם ויחתוך פרוסת הבציעה. היינו לכתחלה כדי ליזהר אף בהפסק מעט אבל בדיעבד פשיטא דלא חשוב כלל הפסק מידי דהיה אטול בריך דא"צ לחזור ולברך. ותדע דהרי הרא"ש לא נחלק על מ"ש התו' דבשבת נכון לברך קודם שיחתוך אלמא דלא הוי הפסק מה שחותך אחר שמברך. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות א' וכ"כ כט"ז סק"ג דאינו אלא על צד היותר טוב יעויין שם. וכ"כ ר"ז אות ג':

סעיף קטן י

י) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו' כ"כ הרא"ש בפ' כיצד מברכין והביא ראיה מדשנינו פ"ג דטבול יום ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמיהו ר' יהודא אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר"י ע"כ. וכ"כ בהגמ"י פ"ז מה' ברכות בשם הר"ף והב"ד ב"י וכתב דאעפ"י שכתבו שם בהגמ"י אחר זה שר"ב כתב דאין לחוש לכך הו"ל יחיד לגבי הר"פ והרא"ש יעו"ש. ולזה פסק כן בש"ע. וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן יא

יא) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו' מהרי"ל ז"ל בחול היה מחתך החתך כמין טבעת ובאמצע הניחו מחובר והיה בוצע החתיכה מלמטה נגד מעלה ובשבת היה נוהג לעשות עוגה סולת לבצוע עליה ומאחר שהיתה דקה לא היה צריך חתוך אך הניח שמונה אצבעותיו למעלה על גבה והב' גודלים למטה ובירך המוציא ובסיום הברכה כפפה מלמטה נגד מעלה עד שתשבר. דרשות מהרי"ל ה' המוציא. שכנה"ג בהגה"ט אות ד' עו"ת אות ב' מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ועיין לעיל סוף אות ד' ולקמן אות ל"ב יתבאר ע"פ דברי האר"י ז"ל כיצד יאחז הפת בידו בשעת ברכה בחול ובשבת יעו"ש:

סעיף קטן יב

יב) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו' ואפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראת יותר גדולה וכן נוהגין. מ"א סק"ד. א"ר שם י"א בהגה"ט ואם ניטל החלה מפת שלם דינו כפרוסה. א"ר שם. ועיין לעיל אות ה' ולקמן סי' קס"ח אות יו"ד:

סעיף קטן יג

יג) שם ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך. אבל בשעת ברכה אסור לחתוך משום דאסור לעסוק בשום דבר בעת שהוא מברך ואפי' תשמיש קל אסור לעשות כמ"ש לקמן סי' קצ"א סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן יד

יד) שם ויתחיל לברך. אם בירך על הככר לפרוס עליו מצד זה ולא עלה בידו והוצרך לפרוס ממנו מצד אחר הר"ז צריך לחזור ולברך וקודם שיברך צ"ל על הברכה הא' בשכמל"ו. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ג שאכלו. כנה"ג בהגה"ט. אבל העו"ת אות ב' כתב עליו דצ"ע למעשה וכ"כ המאמ"ר אות ד' דלפי מ"ש לקמן סי' ר"ו ס"ו הדין פשוט כאן דא"צ לחזור ולברך ולא מיבעיא לפי דברי רמ"א שם אלא גם לדעת מרן נמי א"צ לברך יעוש"ב. ועיין לעיל סי' ק"מ ס"ג ובדברינו לשם אות ט"ו ודו"ק וכן מ"ש הברכ"י אות י"ב והביאו שע"ת אות כ"ב במי שבירך המוציא ונפל מידו הפרוסה דיחזור ויברך ויפרוס. אנן לא ק"ל הכי משום דאיכא פלוגתא בזה בסי' ר"ו ס"ו וק"ל סב"ל אלא יחזור ויפרוס בלא ברכה כיון דדעתו לאכול עוד מזה הפת:

סעיף קטן טו

טו) שם לא יבצע פרוסה קטנה וכו' ושיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית. רוקח בשם הירושלמי. ב"י. מיהו מדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתב לכל אחד כזית משמע דפוסק כיש אומרים דצריך כזית לברכת המוציא וכ"מ ריש סי' תע"ה דצריך כזית לברכת המוציא וגם צריך לאוכלו בב"א בלתי הפסק יעו"ש וכ"כ העו"ת אות י"א בשם של"ה דצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית דפחות מכזית לא חשיב אכילה יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב דבציעה של המוציא צ"ל כזית יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ז וכתב דיש להחמיר לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הב"ח שם בסי' תע"ה. י"א בהגב"י בזה הסי' יפ"ל אות ב' וה"ד כשרוצה לאכול יותר יש לאכול כזית בב"א לכתחלה בברכת המוציא אבל לענין ברכה אפי' פחות מכזית יש עליו ברכת המוציא וכמ"ש לקמן סי' קס"ח ס"ט וכ"כ הדג"מ יעו"ש. ופשוט דגם הדג"מ לכתחלה קאמר דהא חוזר על דברי המ"א אבל בדיעבד כיון שבירך וטעם אפי' הפסוק בשיחה וכדומה א"צ לחזור ולברך ודלא כהבי"מ אות ט"ז שהאריך ללא צורך יעו"ש ועיין לקמן אות מ"ה:

סעיף קטן טז

טז) שם הגה. ובשבת לא יחתוך וכו' וה"ה ביו"ט. ר"ז אות ג' והטעם שלא תשמט ידו לבצוע כולה קודם שתכלה הברכה ואז לא יהיה לו לחם משנה. לבוש. וכ"כ התו' ברכית ט"ל ע"ב. אבל בתשב"ץ סי' שכ"ג כתב טעמא אחרינא משום כשחותך נופלין פירורין ממנו ואינו שלם. א"ר אות ג' והמרדכי שם בפ' כיצד מברכין כתב דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה. והביאו מ"א סק"ה וכתב עליו משמע דאם לא נפלה לגמרי היו לחם משנה אבל באגודה בחולין סי' ק"ן כתב בשם מהר"ן דוקא כשאוחז בפרוסה עילה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה. וכתב שכ"מ בש"ג שם על המרדכי ולשון מור"ם ז"ל דאם חתך יותר מקרי פרוסה יעו"ש. ועיין לעיל אות יו"ד:

סעיף קטן יז

טוב) שם הגה. עד אחר הברכה וכו' הטעם משום דבשבת בעינן לחם משנה. ואי משום הפסק בין ברכה לאכילה כיון דלאו הפסק גמור לכבוד שבת שיהא לחם משנה הקלו. עו"ת אות ג' ועיין לעיל אות ט':

סעיף קטן יח

חי) שם עד אחר הברכה וכו' והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה. ב"ח בשם רש"ל עט"ז. מ"א סי' ער"ד סק"א א"ר אות ב' מיהו הישי"ע כתב דאינו נכון וכ"כ הצל"ח בחי' לברכות ט"ל ע"ב דהיותר טוב שלא לרשום כלל והביאו הבי"מ אות ח"י יעו"ש. וע"כ נראה דהנכון לעשות פתין דקין לברכת המוציא של שבת כדי שלא יצטרך לרשום בסכין קודם ברכה וגם כדי שלא לשהות בחיתוך בין ברכה לאכילה וגם בחול יש לעשות כן אם אפשר כדי לברך על ככר שלם ממש. ועיין לעיל אות י"א:

סעיף קטן יט

יט) שם וצריך ליתן מן הפרוסה וכו' פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה מט"מ ומהרי"ל. מ"א סק"ו. מיהו מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דע"ב ע"ב משמע דצריך לבצוע מן הככר שעשה עליו המוציא ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו יעו"ש. ואע"ג דשם מדבר בשבת לא יש חילוק בזה בין שבת לחול דאם היה צריך לתת מחתיכה הראשונה לכולם היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאשתו כביצה ואח"כ למסובין אלא משמע דחתיכה הא' דוקא צ"ל לו לבדו ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהככר עצמו שבירך עליו המוציא ועיין באות שאח"ז ודוק:

סעיף קטן כ

כ) כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ו' וז"ל כמה חתיכות צריך לחתוך בברכת המוציא. מ"כ סימנם הז"ג ה' חתיכות בליל שבת כנגד ה' תיבות שבפסוק יאר ה' פניו. ז' חתיכות בשחרית כנגד פסוק ישא ה' פניו. ג' חתיכות בסעודה ג' כנגד פסוק יברכך ה' עוד ראיתי כתוב שבשבת בכל הסעודות ז' חתיכות כנגד ז' בני אדם שקורין בתורה בשבת. וביו"ט ה' חתיכות. כנגד ה' בני אדם שקורין בתורה. ובר"ח ובחו"ה ד' חתיכות כנגד ד' עולין ובחול ג' חתיכות כנגד ג' עולין. וגם בסעודה ג' של שבת י"א ג' חתיכות מפני שהיא לאחר מנחה שקורין ג' עכ"ל. והביאו א"ר סוף אות ב' מיהו לפי דברי האר"י ז"ל לא יש טעם שכתב בשער הכוו' דע"ב ע"ב וז"ל ואח"כ תבצע מן הלחם הימיני שהוא כנגד אות יו"ד של הוי"ה והוא כנגד החכמה אשר משם נמשך המזון המעולה מכל השאר ותבצע ממנו תחלה שיעור כזית ותאכלנו אתה ותכוין שהכזית הזה הוא כנגד אות יו"ד של היי"ה שהוא הז"א ואח"כ תבצע בציעה ב' כשיעור כביצה ותתן לאשתך ותכוין שהוא כנגד אות יו"ד אחרונה של אדנ"י שהיא בנוק' דז"א ותכוין שיתחברו ויעשו שם יאהדונה"י. ואח"כ תבצע ותתן לשאר בני הסעודה היושבים שם עכ"ל וזה שצריך ליתן כביצה לאשתו דוקא בליל שבת משום דסעודה זו נמשכת הארה אל בחי' המלכות כנז' בשער הכוונ' שם אבל ביום שבת אין לבצוע לה אלא כזית כמו שאר המסובין וא"כ משמע דאין לבצוע כ"א דוקא לו ולאשתו ולמסובין אם יש ואם לא יש מסובין אין לבצוע יותר וזהו בשבת וכ"ש בחול דלא יבצע יותר מכזית אם לא יש מסובין:

סעיף קטן כא

כא) וכתב השל"ה בשער האותיות אות ק' דפ"א ע"ב קבלתי שטוב לבצוע ובפרט בשבתות וביו"ט על לחם העשוי באורך שהוא כדמות ו' ואז מרומז שם הוי"ה הכול לכל עשר הויו"ת דהיינו בציעת המוציא הוא כדמות י' ושני ידים שתופס בהן הלחם בכל יד ה' אצבעות שהם ה' כנגד ה' הם שני ההין מהשם והלחם כדמות ו' ואז נשלם השם עכ"ל. והביאו א"ר אות ב' ועיין לעיל אות א' ולקמן אות ל"ב:

סעיף קטן כב

כב) [סעיף ב'] ברך המוציא וכו' במס' ברכות דל"ח ע"א יש פלוגתא בזה רבנן אמרי המוציא לחם מן הארץ ורבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ ואמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע (ופרש"י והברכה לשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ) אלא בהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסיק תלמודא הלכתא כרבנן דאמרי דאפיק משמע וכתבו שם התו' ואעפ"י דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ יעו"ש. והב"ד ב"י וט"ז סק"ד. והב"ח תירץ עוד דהא דתיקנו לברך המוציא דוקא כדי שיכוין המברך על לשעבר ועל להבא שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות יעו"ש. וכ"כ בזוה"ק פ' פנחס דרמ"ד ע"ב ופ' עקב דרע"ב ובשה"מ פ' עקב דצ"ל דוקא המוציא וגם צריך לדקדק בה' דהמוציא כאלו יש בתוך מילויה ה' אחרת שהיא המלכות ובה' ראשונה תכוין שהיא כנגד בינה ובה' שנייה של המילוי כנגד המלכות והוא להשפיע מבינה למלכות יעוי"ש ועיין לקמן אות ל"ב:

סעיף קטן כג

כג) שם יברך המוציא וכו' ואם בירך מוציא יצא כ"מ מהגמ' שהבאנו באות הקודם. וכ"כ העו"ת אות ד' וצריך לברך המוציא במקום סעודה. מהרי"ו סי' קצ"א כנה"ג סי' קס"ו בהגה"ט ועיין בדברינו לסי' קס"ו אות יו"ד:

סעיף קטן כד

כד) שם יברך המוציא לחם וכו' כתב הרד"א המוציא לחם ר"ל מזון כמו עביד לחם רב שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנה לחם. וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם וידוע שלא ירד לחם עכ"ל. אבל בתולדות יצחק פ' בהר כתב דמברכין המוציא לחם לפי שעתיד יוציא לחם כמביאר בסוף כתובות דא"י תוציא גלוסקאות ובזה מיושב מ"ש לחם מן הארץ ולא מן האדמה דארץ מרמז על א"י. והכלבו כתב דהוי כאלו הוציא הלחם דאין בגרגיר חטה שום פסולת שאף הסובין ראויין עמהן אף שמעורב שכך העני אוכל עכ"ד. ורד"א תירץ על הא דלא תיקנו לחם מן האדמה דלישנא דקרא תיקנו. והב"ד א"ר אות ד' וכ"כ הב"ח הא דמברכינן על הלחם הלמ"ה כלישנא דקרא להוציא לחם מן הארץ ועל הפירות מברכין בפה"א כלישנא דקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה יעו"ש ובשה"מ שם נתן טעם בסוד שהלחם הוא גי' ג' הויו"ת יעו"ש ועיין לקמן סי' קס"ח אות ע"ז בענין אם עשה פת מה' מיני דגן הגדל בעציץ שאינו נקוב יעו"ש:

סעיף קטן כה

כה) שם יברך המוציא וכו' במס' ברכות דל"ה ע"א ילפינן לה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. וכתבו שם התו' דלאו ק"ו ממש הוא דאינה אלא מדרבנן יעו"ש. וכ"כ הרשב"א והב"ד ב"י. ונ"מ דאם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו דאינו מברך כיון שהיא מדרבנן וספקא דרבנן לקולא וכמ"ש הטור וכ"פ בש"ע לקמן סעי' ט' יעו"ש אבל ברה"מ שהיא מדאורייתא אם נסתפק לו צריך לחזור ולברך וכמ"ש לקמן בסי' קפ"ד סעי' ד' יעו"ש. ועיין לקמן סי' קס"ח אות ע"ג:

כה) ואמרו שם בגמ' כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. וע"כ על כל אוכל ומשקה קבעו עליהם ברכה כוללת בפה"ע לכל פירות העץ ובורא פה"א לכל פירות היוצאים מן הארץ חוץ מן הפת שקבעו עליו המוציא לחם מן הארץ אעפ"י שיוצא מן הארץ ועל היין בורא פרי הגפן אעפ"י שיוצא מן העץ וכנז' שם במשנה ופי' רש"י ז"ל מפני חשיבותן יעו"ש. והטעם כתב הר"ז בזה הסי' אות א' שהיין חשיבותו מפני שמשמח את הלב שנאמר ויין ישמח לבב אנוש והלחם מפני שסועד הלב שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד יעו"ש. וכתב השל"ה בש' האותיות אות ק' דפ"ג ע"ב דצריך לכוין בברכות השלחן יותר משאר ברכות כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה לב ולכן צריך להתבונן כדי שימשוך לבו תאות השי"ת ולא לצד תאות מאכל ומשתה יעו"ש. והביאו א"ר אות ה' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ח אות ע"ו עונש המזלזל בברכת הנהנין וכמה צריך ליזהר בכוונת הברכות יעו"ש:

סעיף קטן כו

כו) שם יברך המוציא וכו' מי שנטל ובירך המוציא וידע שהמים שנטל פסולים לנט"י וצריך ליטול פעם אחרת. יאכל מיד פחות מכזית דא"צ לנט"י כדעת הרשב"ץ ודעמיה ושוב יטול ויגמור סעודתו. ואם אירע לו דאחר שבירך המוציא לא טעים מידי וחזר ונטל ידיו נסתפק בזה הרב בני חיי ססי' קס"ג ולי נראה דא"צ לברך דלא גרע מטול כרוך. ברכ"י אות י"ג. שע"ת או' י"ג:

סעיף קטן כז

כז) שם הגה. ואם רבים מסיבים יכוונו וכו' וכשם שהמברך מכוין בברכתו להוציא השומעים כך השומעים מכוונים באמן שעונין להוציא המברך. ד"מ אות ד' בשם הירושלמי. ועיין לקמן סי' רי"ג ס"ג. ובדיעבד אפי' לא ענו אמן המסובים כלל רק שכיוונו לברכתו יצאו כמ"ש שם בסי' רי"ג ס"ב יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' קכ"ד אות כ"ו שכתבנו דמי שהוא מחויב באותה ברכה ושומעה מאחרים לצאת י"ח דאין לענות ב"ה וב"ש אחר המברך משום הפסק יעו"ש:

סעיף קטן כח

כח) שם יתן ריוח וכו' שלא יבליע המ"ם. טור. וכתב בה' מהר"ן הנותן ריוח בין לחם למן הארץ מובטח הוא שאינו ניזוק באותה סעודה. א"ר אות ד' צריך להתיז הה' של הארץ ר"ל בקמ"ץ. דברי מנחם בהגה"ט אות ז':

סעיף קטן כט

כט) שם יתן ריוח וכו' וכן בין שאר ב' אותיות ששוות בברכות. ר"ז סוף אות ה':

סעיף קטן ל

ל) [סעיף ג'] אין לברך קודם וכו' וכמ"ש לעיל סי' כ"ה ס"ח גבי תפילין דצריך לברך אחר שהניחם על הקבורת וקודם קשירה אבל לא קודם הנחה על היד משום דהו"ל קודם דקודם ועיין בדברינו לשם אות מ"ז. וכ"כ מ"א סי' תרנ"א ס"ק י"א גבי לולב יעו"ש. ופשוט דבדיעבד אינו מעכב אם לא אחזו בשעת ברכה כל שהיה הפת מונח לפניו בשעת ברכה. מאמ"ר אות יו"ד. ועיין סי' ר"ו ס"ו ובדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן לא

לא) [סעיף ד'] יתן שתי ידיו על הפת וכו' ואם יש לו בית יד צריך להסירו. מ"א סק"י י"א בהגה"ט. א"ר אות ה' וה"ה בכל דבר המברך שיאחז ובימינו יסיר בית יד. א"א אות יו"ד:

סעיף קטן לב

לב) שם. יתן שתי ידיו על הפת וכו' פשטן של דברים דמלבד שצריך לאחוז הפת לבצוע יתן עליו עשר אצבעות כנגד עשרה מצות וכו' אבל הל"ח פ' כיצד מברכין אות מ"ג פי' דכוונת הטור לומר שיאחזנו בשתי ידיו יעו"ש. שכנה"ג בהגה"ט אות ה' וכ"כ בשה"מ פ' עקב דבתחלה תכוין בענין הלחם בעצמו שהם ג' הויו"ת כמנין לחם והם ג' גבורות הנמתקות בהיותם ביסוד ז"א בעת עליית ג' חסדים המגולים בסוד אור חוזר למעלה להגדיל את ז"א ואח"כ תקח הלחם בין שתי ידיך מזה ומזה ותברך המוציא וכו' ובמילת המוציא תגביה שתי ידיך האוחזית בלחם למעלה מעט והוא רמז לעליית המלכות בבינה יעוי"ש. ועיין לעיל סוף אות כ"ב וע"כ יר"ש יצא ידי כולם דהיינו בתחלה קודם שיתחיל הברכה יניח שתי ידיו על הפת ויתחיל לברך עד תיבת מלך העולם ואחר שיאמר מלך העולם יתפוס הפת בין שתי ידיו ויגמור הברכה ואח"כ יבצע ועיין בדברינו לעיל סימן קנ"ח אות ע"ג ודוק. וכן כתב בסידור הכוונות של הרש"ש ז"ל וז"ל תניח שתי ידיך על הפת ותכוין להשפיע מכל העשר ספירות אל המלכות הנק' לחם ותדגיש ה' דהמוציא ובמילת המוציא תגביה ב' ידיך והלחם באמצע עכ"ל משמע דתחלה צריך להניח ב' ידיו על הפת עד שיגיע לתיבת המוציא ואז יניחנו בין ב' ידיו ויגביהם בתיבת המוציא ואח"כ ישלים הברכה. וכן בשבת וכן ביו"ט שצריך לבצוע על שני ככרות בתחלה יניח ב' ידיו על ב' הככרות עד תיבת המוציא ואח"כ יניח הב' הככרות בין שתי ידיו ויגביהם וישלים הברכה בעוד שהם בין ב' ידיו ואח"כ יבצע. ולקמן בסימן ער"ד ית' בס"ד כמה ככרות צריך להניח בשבת על השלחן לפי דברי האר"י ז"ל וגם סדר הבציעה בשבת לפי דברי האר"י ז"ל יתבאר שם בס"ד:

סעיף קטן לג

לג) שם יתן שתי ידיו על הפת וכו'. וכתב בדרשות מהרי"ל כשהיה מזכיר תיבת ה' בברכת המוציא היה מגביה הפת בב' ידיו למעלה עד שסיים הזכרת ה' והורידו כבראשונה בחול היה מרים הפת הא' ובשבת השנים. עו"ת אות ד' מ"א סק"י. א"ר אות ה' ומיהו כבר כתבנו באות הקודם בשם האר"י ז"ל דלפי סודם של דברים אין להגביה כ"א בתיבת המוציא יעו"ש:

סעיף קטן לד

לד) שם כנגד יו"ד מצות וכו' ואלו הן. לא תחרוש בשור ובחמור. כלאים. לקט. שכחה. פאה. ביכורים. תרומה. מעשר ראשון. מעשר שני. חלה. טור. וכ"כ בכלבו וברוקח בשם הירושלמי פ"ק דחלה ומדרש ויכולו אלא שבמקום ביכורים כתוב שם לא תחסום ב"י. והטעם כתב פרישה אות ה' משום שאין אדם מביא ביכורים מכל שדה ושדה שלו רק מכל שדותיו פעם אחת ומש"ה אינו מונה ביכורים ומש"ה ג"כ אינו מונה י"א עם לא תחסום וביכורים עכ"ד. והרוקח סימן שכ"ט הוסיף דאמרו פ' הרואה דיש עשר מלאכות מן החרישה עד האפיה. מחב"ר אות ג' ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו לעיל אות ל"ב הטעם דיניח עשר אצבעותיו על הפת לרמוז אל המלכות המקבלת השפעה מעשר ספירות יעו"ש:

סעיף קטן לה

לה) [סעיף ה'] לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח וכו' במס' ברכות מ' ע"א כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח לפני כל אחד ואחד וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' ברכות יעו"ש. והא דכתבו הטור והש"ע בלשון יחיד כתב הט"ז סק"ה דהטור מיירי ביחיד שאוכל והגמ' ורמב"ם מיירי במסובין רבים יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק י"א דאם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל אחד ואחד. מיהו הי"א בהגה"ט כתב דבזמן התלמוד שכל אחד היה אוכל בשלחן קטן לפניו מש"ה אמרו שצריך לפני כל אחד ואחד אבל בזמנינו זה שכולם אוכלין בשלחן אחד לפני הביצע די ומש"ה לא כתב הטור לפני כל אחד ואחד עכ"ל. ונראה דבפת שלנו שיש בו מלח ואין מטבלין במלח אלא רק הפרוסה של המוציא כדי למתק הגבורות ולסלק הסט"א כמ"ש לקמן אות ל"ז אף לדברי הט"ז והמ"א אפילו המסובין רבים אין צריך להביא מלח רק לפני הבוצע:

סעיף קטן לו

לו) שם. לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח וכו' ומיהו לכתחלה צריך להזמין המלח על השלחן קודם נטילה כדי שלא ישהה בין נטילה לברכת המוציא וכ"כ לעיל סימן קס"ו אות ג' יעו"ש:

סעיף קטן לז

לז) שם. עד שיביאו לפניו מלח וכו'. וכתב בשה"מ פ' עקב וז"ל אחר שתבצע הלחם צריך לטבל פרוסת המוציא במלח ותכוין כי לחם ומלח אותיות שוות אבל השינוי הנמצא בהם כי הלחם רומז אל ג' הויו"ת שהם גי' לחם והוא סוד ג' חסדים שביסוד ומלח הוא ג' הויו"ת של הגבורות שביסוד הנמתקות ותכוין למתק הג' גבורות ע"י החסדים ע"י טבול זה כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין עכ"ל. וכ"כ בסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל וסיים וז"ל ולכן צריך שתטבול הפרוסה במלח ג"פ כנגד ג' הויות דלחם הממתקים את המלח. וגם תכוין כי מה שהיתה מ' פתוחה במלח נאלמה ונסתם פיה בלחם והוא כנגד הקלי' המסתלקת מעל השלחן ע"י טבול זה עכ"ל וכ"כ מהר"ם פאפירש בס' אור צדיקים סי' כ"ג אות י"ז צפורן שמיר סי' ה' אות ס"ד. וכתב שם בס' אור צדיקים כי יש בזה ג"כ בנתינת מלח על השלחן תיקון לנפש. והסו"ב אות ה' כתב שהמלח הוא להוציא בירורין מן הדומם ואם אין לו מלח נראה דיטבל פרוסת המוציא בלחם עצמו ג"פ ויכוין להמתיק ג' גבורות בג' חסדים בכל טיבול גבורה א' והטעם משום דהלחם אותיות מלח וגם הוא גי' ג' הויו"ת ונוכל לכנות אותם לג' גבורות ג"כ ובפרט בפת דידן שיש בו מלח ויכוין למתק המלח שבו אלא שפרוסת המוציא יכוין שהיא כנגד ג' חסדים ולחם התחתון שמטבל בו נגד ג' גבורות כיון דא"א בענין אחר. ומ"ש היפ"ל אות יו"ד דאם אין לו מלח יטבול בסוכר אחר הס"ר מכת"ר אינו נראה דמה שייך סוכר במקום מלח בענין זה כיון שהטעם היא כדי למתק הדין והסוכר אינו דין לא בשמו ולא בטעמו לא כן המלח או הלחם וגם מ"ש שם בשם הד"ט חא"ח סי' י"ד אות ל"ו ומעשה אברהם חי"ד סי' ל' דמותר למלוח הבשר בסוכר כבר דחה סברה זו רב פעלים ח"ב חי"ד סי' ד' מדברי ראשינום ואחרונים יעו"ש אמנם מ"ש שם היפ"ל דבסעודה א' של חתונה ובר"ה יניח סוכר על השלחן לטבול בו פרוסת המוציא לסימנא טבא יש לעשות זה אחר שיטבול פרוסת המוציא במלח למתק הדין אח"כ יחזור ויטבול אותה בסוכר לסי' טוב אבל לא כמ"ש בסוכר לבדו כי זה אינו נכון לפ"ד המקו' וכ"כ אחרונים:

סעיף קטן לח

לח) שם ואם היא נקייה וכו' אבל כל שאין הפת נקייה אעפ"י שאין זה חפץ לא במלח ולא בלפתן כתב הב"ח דלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן וכתב ודלא כפי' הערוך יעו"ש. אבל מל' הש"ע שכתב או שנתכון לאכול פת חרבה וכו' משמע דאפי' אינה נקייה אם רוצה לאכלה כך בלא מלח ובלא לפתן א"צ להמתין וכ"מ בב"י יעו"ש. והלבוש אחר שכתב ל' הש"ע חזר וכתב ואפש"ל דאע"ג שנתכוונו לאכול פת חרבה שאינה נקייה צריכין לפחות מלח או לפתן לפרוסת ברכת הבציעה שבטלה דעתן אצל כל אדם יעו"ש. ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו באות הקודם דאפי' הפת נקייה ומתובלת במלח צריך לטבל פרוסת המוציא במלח כדי למתק הגבורות ולסלק הסט"א מהשלחן וכ"כ בתשו' בית יעקב סי' קס"ה והביאו י"א בהגה"ט:

סעיף קטן לט

טל) שם א"צ להמתין. בד"מ אות ה' דבכולהו נראה שאם רוצה להמתין על המלח הרשות בידו או שמא אינו רשאי כי היכי דליהוי תיכף לנטילה ברכה עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק י"ב וכתב דלפי מ"ש סעי' ו' דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפי' לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע עכ"ל ומ"ש ולכן סתם פה בש"ע חוזר על מור"ם ז"ל ור"ל מדכתב בש"ע א"צ להמתין ומשמע דאם רוצה יכול להמתין ולא הגיה מור"ם ז"ל על דברי הש"ע דאינו רשאי להמתין הו"ל כסתם הש"ע דמותר להמתין ולא הוי הפסק וחזר ממ"ש בד"מ או שמא אינו רשאי וכו' וכ"כ המחה"ש ס"ק י"ב יעו"ש וכ"כ הר"ז אות א' דאם רוצה להמתין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא לצורך סעודה אעפ"י שאינו לצורך המוציא. וכ"כ א"א אות י"ב. לב"ש. דה"ח אות ו' ולפי מ"ש לעיל אות ל"ז בשם האר"י ז"ל יש חיוב להמתין עד שיביאו לפניו מלח כיון שהוא לצורך המוציא ג"כ יעו"ש אלא דלכתחלה יש להזמינו קודם נטילה כדי שלא ישהה בין נטילה להמוציא. ומ"מ נראה דאם ימתק עד שיביאו מלח יהיה שהייה מרובה ויש חשש שיהיה הסח הדעת לנטילה אז יטבול פרוסת המוציא בלחם עצמו וכמ"ש לעיל אות ל"ז ואח"כ כשיביאו מלח חוזר לטבל פרוסת לחם במלח ויכיין כוונת הנז' וכן אם כבר בירך המוציא לא ימתין אלא יעשה כנז' וכ"כ בן א"ח פ' אמור אות יו"ד:

סעיף קטן מ

מ) שם הגה. ומ"מ מצוה להביא ע"כ שלחן מלח וכו' ומצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח בשלחן וידוע שאשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השלחן. חס"ל אות ח' וצריך להשאר המלח על השלחן עד אחר בהמ"ז כמ"ש לקמן סי' ק"פ אות ג':

סעיף קטן מא

מא) שם הגה. כי השלחן דומה למזבח וכו' ולכן אסור להרוג כינה על השלחן שאוכלין עליו וההורג עליו כאלו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת בהמ"ז משום שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ס"ח סי' ק"ב. והביאו מ"א ס"ק י"ג וכ"ה לקמן בש"ע ססי' ק"פ יעי"ש ומיהו מ"ש מכסים הסכינים בשעת ברהמ"ז. בשער רוה"ק דף יו"ד ע"א כתב בשם האר"י ז"ל דמי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין מעל השלחן בעת ברהמ"ז לגמרי ולא יספיק לכסותו יעו"ש וא"כ לדידן שאין אנחנו יודעין מי הוא זה משורש הבל לבד לפי שנתערבו ניצוצי הנשמות זה בזה כמ"ש בש' הגלגולים הקדמה ל' ובפע"ח ש' הק"ש פ"ג צריכין הכל להסיר הסכין מעל השלחן בעת ברהמ"ז ולא די בכיסוי. ועוד נ"ל דהיותר טוב ונכון שלא להניח סכין כלל על השלחן משעת המוציא עד אחר ברהמ"ז מטעם כי חרבך הנפת וכו' אלא אם יצטרך לו סכין לחתוך בו לחם או בשר יניחה אצלו ולא על השלחן וחותך בה וחוזר ומניחה אצלו. ועוד נ"ל דיש לזהר בזה שלא להרוג כנה ולהניח סכין גם בשלחן שלומד עליו. וכנה לא דוקא אלא ה"ה פרעוש וכדומה אסור להרוג על השלחן:

סעיף קטן מב

מב) שם בהגה. והוא מגין מן הפרענות. דאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. תו' ברכות מ' ע"א. ב"י. מ"א ס"ק י"ד. וכתב שם המ"א דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל עכ"ד. ומיהו עיין בדברינו לעיל סי' קס"ה אות י"א שכתבנו דיש אוסרין להפסיק בד"ת בין נטילה להמוציא אלא רק יזהר שלא להפסיק כלל ותכף יברך המוציא יעו"ש:

סעיף קטן מג

מג) שם הגה. וע"ל ססי' ק"ע. פי' אע"ג דאין אני נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה משום דיש בפת מלח מ"מ מציה להניחו על השלחן. מ"א ס"ק ט"ו. ולפי דעת המקו' לא די בהנחת המלח על השלחן אלא צריך לטבל בו ג"כ פרוסת המוציא ואפי' אם הפת נקייה ויש בה מלח כמ"ש לעיל אות ל"ז ול"ח יעו"ש. וכ"כ המ"א והמחה"ש שם:

סעיף קטן מד

מד) [סעיף ו'] יאכל מיד וכו' לכתחלה לא ישהה בין הברכה לאכילה יותר מכדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ובדיעבד אפי' אם שהה הרבה א"צ לחזור ולברך אא"כ דבר בנתיים. מ"א סי' ר"ו סק"ד יעו"ש. אבל אם הפסיק בדיבור אפי' אין בו כדי שאילת שלום כגון ב' תיבות או תיבה אחד צריך לחזור ולברך. כ"מ מל' הש"ע שאמר הביאו מלח הביאו לפתן וזהו ב' תיבות ואם לא היה צורך סעידה היה צריך לחזור ולברך וכ"מ ממ"ש לקמן אות ס"א דתיבת אמן אפי' שהיא תיבה אחת חשובה הפסק יעו"ש. וכ"כ נ"א כלל ה' אות י"ב ויתבאר עוד שזה בדברינו לסי' ר"ו ס' ג' בס"ד:

סעיף קטן מה

מה) שם ולא ישיח וכו' ולכתחלה לא ישיח עד שיאכל כזית של פרוסת המוציא כמ"ש לעיל אות ט"ו. וכ"כ השל"ה בשער האותיות אות ה' דף פ"א ע"ב בהגה והביאו מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ כף החיים סי' כ"ג אות ז'. בן א"ח פ' אמור או' י"ד. וכן צריך ליזהר ג"כ שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע כי הליכה ממקום למקום חשובה הפסק כמ"ש לקמן סי' קע"ח סעי' א' יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ט. ואם שח בעודו לועס קודם שבלע מפרוסת המוציא כתב שם השל"ה מן הראוי היה שצריך לחזור ולברך מטעם שכתב ב"י סי' ר"י בשם סמ"ג גבי מטעמת א"צ ברכה ופסקו בש"ע שם סוף הסי' אלא משום סב"ל בדיעבד אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך יעו"ש. והביאו מ"א שם. עו"ת אות י"א. ומיהו הלק"ט ח"ב סי' ל"ג כתב בפשיטות דא"צ לחזור ולברך וכתב דההיא דמטעמת שאני דלאו לאכילה מיכוונא יעו"ש. וכן הסכים הער"ה אות ג' יעו"ש. וכ"פ הרב טל אורות דף ד' ע"ב. והביאו דברי מנחם בהגה"ט אות יו"ד יעו"ש. ומ"ש הבי"מ אות ב' לדחות דברי הלק"ט ופסק דאם סח בעודו לועס קודם שבלע חוזר ומברך. נראה דאלו היה רואה כל דברי הפו' הנז' לא היה כותב כן ועוד הא ק"ל דכל דאיכא פלוגתא במלי דברכות אין לברך משום סב"ל. וע"כ מי ששכח וסח בעודו לועס קודם שבלע בדברים שאינם מצרכי סעודת א"צ לחזור ולברך. וכ"פ בן א"ח שם:

סעיף קטן מו

מו) שם ואם שח צריך לחזור ולברך. וה"ה אם בירך ברכה אחרת בין ברכה לאכילה שצריך לחזור ולברך. ולפיכך חתן וכלה שבאו ליארס וליכנס לחופה מיד והחזן חשב שלא באו ליכנס אלא לחופה ובירך ברכת חתנים צריך לחזור ולברך ב"ח אחר שבירכו ברכת אירוסין וקדשו. הרא"ם ח"א סי' ד' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סי' ר"ו סק"ג. מיהו מהריק"ש א"ה סי' ס"ב הביא דברי הרא"ם הנז' וחלק עליהם וכתב דיברך ברכת אירוסין אח"כ לבד ואצ"ל ולברך ז"ב יעו"ש. והכנה"ג בא"ה שם בהגה"ט אות ו' אחר שהביא דברי הרא"ם הנז' כתב דמדברי הריב"ש ססי' פ"ב נראה דא"צ לחזור ולברך ברכת ארוסין ולא ברכת חתנים שנית יעו"ש. והב"ד הזכ"ל ח"ב חא"ה או' ב' וכתב ודלא כבאה"ט סי' ס"ב סק"ג יעו"ש. וכ"כ פ"ת שם אות ד' יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אם אירע כזה שבירכו ב"ח קודם אין לברך עוד לא ברכת אירוסין ולא ב"ח אלא רק יתן כסף קידושין:

סעיף קטן מז

מז) שם מענין דברים וכו'. ואפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק לצורך סעודה לא הוי הפסק. ב"י לבוש. ב"ח. מ"א ס"ק י"ז:

סעיף קטן מח

מח) שם הביאו מלח וכו'. ואפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש סעיף ה' מ"מ כיין דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ט"ז סק"ז. עו"ת אות ז' ר"ז אות ט' ונראה דה"ה אם אמר הבא סכין לבצוע בו דלא הוי הפסק דאין סברה לחלק בין אוכל למכשירי אוכל. אור זרוע. ומשמע אפי' דבר להביא טעלי"ר ושאר כלי סעודה וכדומה לא הוי הפסק. א"א אות י"ז. פת"ע אות כ"ו:

סעיף קטן מט

מט) שם תנו לפלוני לאכול וכו'. ואין לחלק בין עשיר לעני דמ"מ צורך סעודה הוא. עו"ת אות ח' א"ר אות ט' א"א אות ח"י. יפ"ל אות י"א:

סעיף קטן נ

נ) שם תנו מאכל לבהמה וכו'. משום דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וע"כ הוי מצרכי סעודה. לבוש. עו"ת אות ט' מ"א ס"ק ח"י. ר"ז שם ואין חיליק בין בהמה חיה ועוף ובין טמאה וטהורה. שבו"י ח"ג סימן י"ג. אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה. ס"ח סי' תקל"א מ"א שם. א"ר אות יו"ד ב"ד סימן ף' ברכ"י אות ו' א"א שם. ר"ז שם. ומיהו י"א דגם בלשתות בהמה קודמת. כתב סופר סימן ל"ב. עיקרי הד"ט סימן ט' אות נ"ב. יפ"ל אות י"ב. ונ"מ לסברה זו דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו לבהמה לשתות דא"צ לחזור ולברך דכיון דשתיה צורך סעודה ובהמה קודמת הוי צורך סעודה ולא הוי הפסק כמש"ל אות מ"ז וכן אם הפסיק בין ברכת השתיה ואמר תנו לבהמה לשתות א"צ לחזור ולברך כיון שהיא קודמת:

סעיף קטן נא

נא) וכתב הט"ז סק"ז דטעימה בעלמא נראה דאין איסור קודם שיתן לבהמתו דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן וכו' יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ח' אבל הברכ"י אות ה' הקשה על דברי הט"ז והא"ר הנז' שהרי הרי"פ והרא"ש שם בברכות גרסי אסור שיטעום יעו"ש. והכי נמי גרסי ראב"ן ושה"ל ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י ורבינו טוביהו בפסיקתא פ' עקב אסור לאדם שיטעום. ברכ"י שם בשיו"ב אות ג' וכ"מ בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' טו"ב דטעימה נמי אסור וכמ"ש באות שאח"ז. וכ"כ ב"ד סי' ף' כתב סופר שם. וכ"כ לעיל סי' זק"ן אות ל"ב בשם מהריק"ש יעו"ש. וכ"ז בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכ"ש שא"צ להקדים. עיקרי הד"ט סי' ט' אות ל"ב. וכן אם אחרים נותנין לו ומקדימין אותו לבהמתו ליכא איסורא בין באכילה בין בשתיה כתב סופר שם בשם אביו הח"ס:

סעיף קטן נב

בנ) ומשמע בגמרא שלהי הניזקין דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם. שאלת יעב"ץ סי' טו"ב. ברכ"י אות ז' שע"ת אות ט'. וא"צ דוקא שיתן לפניהם אלא כל שצוה שיתנו מיד לפניהם הותר לאכול. נה"ש אות ד':

סעיף קטן נג

גנ) המגדל כלב או חתול אין לו חיוב להקדים מזונותם ומיהו למדקדק נכון להקדימם ג"כ. שאלת יעב"ץ שם. ברכ"י אות ח' זכ"ל אות ס' שע"ת שם:

סעיף קטן נד

דנ) בכתב סופר שם נסתפק בשבת ויו"ט דמצוה לאכול אפשר דאין איסור לאכול קודם בהמתו ונ"מ לענין הפסק יעו"ש. והביאו הפ"ת וכתב דלו נראה פשוט דאף אי נימא דבשבת ויו"ט מותר לאכול קודם לא הוי הפסק דמ"מ מענינא הוא:

סעיף קטן נה

הנ) שם תנו מאכל לבהמה וכו' מי שנדר שלא לטעום כלום קודם שיאמר מזמור אחד ושכח ובירך ברכת המוציא וקודם שיטעום נזכר מנדרו כתב הבי"מ אות יו"ד דיש לו ללמוד מה שנדר קודם שיטעום ולא הוי זה הפסק כיון דאסור לו לטעום קודם לימודו זה הו"ל מדברים דלצורך הסעודה דומיא דתנו מאכל לבהמה יעו"ש. מיהו הפתה"ד אות ד' תמה עליו בזה וכתב דאישתמיט מניה פסק מור"ם בהגה לקמן סי' ער"א ס"ה דאדם ששכח להבדיל עד לאחר שבירך המוציא ונזכר קודם שאכל דיאכל תחלה כדי שלא יהא ברכתו לבטלה והמ"א שם סקי"ב כתב דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל ולא דמי לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאורייתא יעו"ש ודעתו לומר דה"נ דכוותא דאם נדר בסתם דיש כמה פו' דס"ל שהוא מדרבנן יטעום תחלה ואח"כ יאמר המזמור כדברי הא"ר שם. שפסק כדברי מור"ם ז"ל אבל אם נדר בלשון קונם או שבועה דהוי לכ"ע דאו' אז יאמר המזמור קודם שיטעום וא"צ לברך שנית על אכילת הפרוסה וטוב לומר מז' ה' רועי דהוי מענין סעודה כמ"ש המ"א סי' קס"ו סק"ב יעוש"ב. ולעד"נ כיון דבשכח להבדיל יש פלוגתא וגם בנודר סתם יש פלוגתא יש לראות דעת הנודר דאם כוונתו בנדרו היתה משום כדי לומר ד"ת קודם אכילה אז הוי אמירת מזמור זה צורך סעודה ולא הוי הפסק ומותר לומר מז' ה' רועי קודם טעימא וא"צ לברך שנית בין שנדר סתם ובין אמר בל' קונם או שבועה אבל אם לא היתה כוונתו משום אכילה אלא רק ללימוד בעלמא ומ"ש קודם שיטעום הוא רק משום לזרוזי נפשיה אז יאמר בשכמל"ו אחר הברכה ויאמר מז' ואח"כ יברך שנית ויאכל:

סעיף קטן נו

ונ) שם הגה. ומ"מ לכתחלה לא יפסיק וכו' כ"כ מרן ז"ל בב"י בשם הכלבו דלכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דיקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפי' בדברים אלו עכ"ל ומשמע דדבר זה הוא מוסכם גם לדעת מרן ז"ל מדלא הביא פלוגתא ע"ז בב"י יעו"ש. וא"כ צריך להזמין המלח או הלפתן אם הוא צריך ללפתן לפרוסת המוציא קודם ענט"י וכן אם רוצה ליתן מאכל לאדם או לבהמה צ"ל ליתן להם קודם נט"י כדי שלא להפסיק לא בין ענט"י להמוציא ולא בין המוציא לאכילה ואם לא אמר תנו קודם נט"י לכתחלה לא יפסיק עד שיטעום פרוסת המוציא והגם שאמרנו לעיל אות נ"א דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו היינו לכתחלה אבל אם כבר בירך לא יפסיק בעבור זה לכתחלה בין ברכה לטעימה. ועיין בשד"ח כללים מע' א' אות ק' שכתב בשם כמה פו' די"א דאין זה דבהמה קודמת אלא מדרבנן וי"א שהוא רק ממדת חסידות יעו"ש. וע"כ לכתחלה אין להפסיק בין ברכה לטעימה:

סעיף קטן נז

זנ) שם ומ"מ לכתחלה לא יפסיק וכו' וכתב הרו"ח אות ב' דמכאן אתה תדין דאע"ג דאסור לקרוץ בפ"א דק"ש אם הוא להש"ץ כדי שלא יאמר במהרה כדי להשיג לומר סיום הק"ש עם הש"ץ מותר לקרוץ ביד כיון שהיא לצורך הק"ש יעו"ש. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' ס"א אות י"ד וט"ו דיוכל היחיד לכפול הג' תיבות. שבסיום הק"ש א"כ לא הוי זה הכרח לצורך הק"ש כדי שיוכל לקרוץ ועיין בדברינו לשם סי' ס"ג אות כ"ה ודוק:

סעיף קטן נח

חנ) שם בהגה. ה"ד שח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו'. כ"כ ב"י בשם הרוקח אלא שהוא ז"ל דחה דבריו וכתב כשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך יעו"ש. וכן הסכים הט"ז סק"ח לדברי מרן ז"ל ודחה ראיית הב"ח שהביא לדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק י"ט וכתב דכ"כ התו' פסחים ק"א ע"א ד"ה ר"י בהדיא והרמב"ן סי' קפ"א והרא"ש והמרדכי ובוודאי אילו ראה רמ"א ז"ל דברי התו' והרא"ש והמרדכי לא היה חולק עליהם יעו"ש. וכ"פ הפר"ח אות ז' א"ר אות י"ג. פרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד. י"א בהגב"י. ער"ה אות ד' וכתב מהריק"ש דראה למרן ז"ל שנהג כן והביאו הברכ"י אות ג' וכ"כ בשיו"ב אות ב' בשם חד מרבוואתא יעו"ש. וכ"פ זכור ליצחק סי' ל"ח דף ס"ב יעו"ש. ר"ז אות יו"ד. ח"א כנל ה' אות י"א בי"מ אות י"א ועיין לקמן אות נ"ט שכתבנו דיש סוברים כהרוקח יעו"ש. ומ"מ נראה דכיון דכל הני רבוואתא סברי כמרן ז"ל הכי נקטינן דאם סח המכוון קודם שטעם אע"ג דטעם הבוצע הוא חוזר ומברך והגם דכתבנו בכ"מ דכל דאיכא פלוגתא במילי דברכות אינו מברך משום סב"ל ואפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל נראה דבכה"ג דלא בירך בפיו רק בכוונא לא חיישינן כ"כ לספק ברכות ואזלינן בתר רובא ואמרינן כיון דסח אזלא לה הכוונה וצריך לברך. ומ"מ כתב שם הט"ז שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעה"ב הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שאכל וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם אמת כדעת הרוקח עכ"ל. והביאו י"א והבי"מ שם. והא"ר שם כתב ראיתי נוהגין שכל אחד מברך בפני עצמו על פרוסה שנותן לו הבוצע יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' קס"ה סוף אות י"א דהיותר טוב ונכון לנהוג שכל אחד יבצע לעצמו כדי שלא יצטרך לשהות בין נט"י להמוציא וגם לא בין המוציא לאכילה יעו"ש. וגם נראה כי כן נכון לעשות לפי דברי המקו' דכיון דע"י הברכה הוא מברר נצוצי קדושה שבמאכל ההוא וצריך כל אחד לתקן בחי' עצמו כפי כוחו ושדרשו ורוב כוונתו אין ראוי לסמוך על אחרים במקום שאפשר והוא יוכל לתקן יותר. ועוד דעיקר התקנה שאחד מוציא את חבירו הוא מפני שאינו יידע אבל במקום שהוא יודע ואם יסמוך על אחרים יצא מזה איזה חששות נראה דהיותר טוב דאין לסמוך על אחרים. ועיין לקמן אות פ':

סעיף קטן נט

נט) שם אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו' וה"ה אם אכל אחד מהמסובין אעפ"י שעדיין לא טעה המברך יצאו כולם. מהר"ם מריקנטי סי' נ"ט. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות פ"א. עו"ת אות יו"ד. א"ר אות י"ב מש"ז אות ח' ומיהו דעת הפו' אינו כן אלא אפי' אם טעם אחד מן המסובין או המברך השח קידם שטעם צריך לחזור ולברך כמ"ש באות הקודם יעו"ש. אבל אם הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח"כ י"ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם לא הפסיקו בדיבור. מש"ז שם וכ"כ הבי"מ אות י"ב יעו"ש. בן א"ח פ' אמור אות ט"ז. והבוצע עצמו ששח קודם טעימה אם צריך לחזור ולברך כתב שם המש"ז דבאנו למחלוקת הרוקח והב"י וא"כ לפי מ"ש באות הקודם דהסכמת הפו' כב"י צריך לחזור ולברך וכ"כ הבי"מ שם אמנם לפי מ"ש שם דיש לחלק בענין ס"ב בין שומע למברך י"ל דהמברך עצמו אם שח קודם טעימה והאחרים כבר טעמו קודם ששח א"צ לחזור ונברך משום סב"ל. ועיין באות שאח"ז:

סעיף קטן ס

ס) שם בהגה. יצאו כולם בברכת הביצע וכו' משמע דאם המסובין הפסיקו בשיחה בטילה קודם שאכל הבוצע צריכין לחזור ולברך וכ"כ הלבוש בהדיא יעו"ש עו"ת אות י"א:

סעיף קטן סא

סא) כשרבים מסובין הן בברכת היין או בהמוציא ולכל אחד ככר לפניו וכל אחד מברך לא יענה אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום תחלה דהוי הפסק. פמ"א חלק ב' סי' ה' ברכ"י אות ד' שע"ת אות י"א. וכן אם ענה אמן בתר נפשיה הוי כדבר דברים בטלים. בה"ג דף יו"ד והביאו א"ר אות ז' וכן אם שמע קדיש או קדושה בין הברכה לטעימה לא יענה כמ"ש לעיל סי' כ"ה סעי' יו"ד לגבי תפילין יעו"ש. וכ"כ הרב בן א"ח ז"ל פ' אמור אות י"ג דאפי' אמן דקדיש לא יענה יעו"ש. ומיהו בדיעבד אם שגג וענה קדיש או קדושה או ענה אמן י"ל דאינו חוזר ומברך כמ"ש לעיל סי' כ"ה אות ס"ג ואות ס"ד גבי תפילין משום דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יעו"ש. ונראה דהה"נ אם ענה אמן בתר נפשיה דאינו חוזר ומברך דאינו כדבר דברים בטלים ממש כיון דאינו אלא מגונה העונה אמן אחר ברכותיו וכמ"ש בב"י רסי' רט"ו יעי"ש. ובענין אם הפסיק באמצע הברכה כבר כתבנו לעיל סי' ה' אות ד' יעו"ש. ויתבאר עוד מזה בסי' ר"ו סעי' ג' בס"ד:

סעיף קטן סב

סב) [סעיף ז'] ונתכוין להוציא השומעים. וגם השומעים נתכוונו לצאת בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ג יעו"ש:

סעיף קטן סג

סג) שם ואח"כ ניגב ראובן ידיו וכו' וה"ה אם אח"כ נטל ראובן ידיו ובירך ענט"י דלא הוי הפסק כמש"ל אות כ"ו בשם הברכ"י יעו"ש. ומיהו מ"ש ואח"כ ניגב ובירך ענט"י ל"ד דברכת ענט"י צ"ל קודם הניגוב כמש"ל סי' קנ"ח אות פ"ג ואות פ"ה יעו"ש:

סעיף קטן סד

סד) שם לא הוי הפסק וכו' משום דענט"י שבירך הוי צורך סעודה. לבוש. עו"ת אות י"ד. ר"ז אות יו"ד:

סעיף קטן סה

סה) שם ויוצא בברכת יעקב וכו' עיין א"א אות י"ט דמפרש דברי הש"ע דמיירי אפי' אם בירך ראובן ענט"י קודם שאכל יעקב המוציא יצא ראובן בברכת יעקב יעו"ש. וכתב בס' דרכי חיים דק"ט ע"ב דמ"מ נכון שראובן ימתין מלברך ענט"י עד אחר שיאכל יעקב פרוסת המוציא ודוקא בדיעבד אם בירך ראובן ענט"י קודם שאכל יעקב יצא יעו"ש. ומ"מ לכתחלה יש ליזהר בברכת ענט"י להיות קודם המוציא משום דכצ"ל לפי סודם של דברים:

סעיף קטן סו

סו) [סעיף ח'] אם נזכר בתוך הסעודה מברך. ר"ל על מה שרוצה לאכול עוד. לבוש. מ"א סק"ד:

סעיף קטן סז

סז) שם אינו מברך. ולא דמי לענט"י בסי' קנ"ח סעי' י"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי. ברכות נ"א ע"א. מ"א ס"ק כ"א:

סעיף קטן סח

סח) שם אינו מברך. כתב ב"י בשם הכלבו שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחלה אבל הוא ז"ל כתב דאפי' יכול לחזור ולאכול א"צ יעו"ש. וכ"כ הב"ח דאפי' לא תהיה אכילתו אכילה גסה דקץ במאכלו אפ"ה כיון דגמר בדעתו שלא לאכול ואח"כ נזכר שלא בירך אינו מברך עכ"ל אבל המ"א שם כתב שטוב לעשות כדברי הכלבו מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אעפ"י שגמר סעודתו ויעו"ש בב"י סי' קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא עכ"ל. וכ"כ הר"ז אות י"א. חס"ל אות י"א. בי"מ אות י"ד. ומיהו אם קץ במזונו אסור לברך דביוה"כ כה"ג פטור הוא ולאו אכילה כלל. א"א אות פ"א. וכ"כ א"ר סוף אות ט"ו:

סעיף קטן סט

סט) [סעיף ט'] אינו חוזר ומברך. משום דברכת המוציא מדרבנן ולא יברך מספק. טור. לבוש. ט"ז סק"י. ר"ז אות י"ב. וכ"כ לעיל אות כ"ה יעו"ש. ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול אבל לא לברך שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה. ר"ז שם. וכ"כ לעיל סי' ד' אות נ"א וסי' ח"י אות ז' דכ"מ שאומרים סב"ל אין יכול לברך כלל מספק משום חומר דלא תשא יעו"ש. וכ"כ הער"ה סי' ר"ו אות ו' וכ"כ השד"ח אסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות ח"י בשם כמה פו' יעו"ש:

סעיף קטן ע

ע) והא דאמרינן דסב"ל ולא יברך ה"ד בשב ואל תעשה אבל לעשות מעשה ולאכול בלא ברכה מספק לא. כגון מי ששמע ברכת המוציא וסח קודם אכילה דלהרוקח ולמור"ם ז"ל א"צ לחזור ולברך אם כבר טעם הבוצע ולרבינו המחבר ושאר האחרונים ז"ל צריך לחזור ולברך אין לומר בזה סב"ל ויאכל בלא ברכה כיון דלהאומרים דצריך לחזור ולברך אם אוכל בלא ברכה עובר על מה שנהנה בלא ברכה מעל ואם יברך למי שאומר שא"צ לברך הו"ל ברכה לבטלה ע"כ שב וא"ת עדיף ולא יאכל אלא אם יוכל להמצא שישמע הברכה מאחר שחייב לברך ויצא הוא ג"כ י"ח ואם לאו לא יאכל דשוא"ת עדיף. הרב דבר משה ח"ג חא"ח סי' י"ד. והביאו י"א במ"ב סי' ס"ז בהגב"י. זכ"ל ח"א ה"ב אות ס' ומיהו הזכ"ל שם האריך לדחות דברי הדב"מ הנז' וכתב דבכל ספק ברכות שאמרו להקל הוא אפי' בקום עשה שא"צ לברך ויאכל בלתי ברכה יעו"ש. וכ"כ בח"ג באות הס' אות צ"ד יעוש"ב. והביאו השד"ח שם אות ט' יעו"ש. וסיים שם הזכ"ל בח"א דזה ודאי אין ספק דהטוב והישר לעשות כמ"ש הרב ז"ל לשמוע הברכה מאחר שחייב אבל שלא יאכל אם לא ימצא אחר זה לא ניתן ליאמר יעו"ש. ומיהו נראה דאם לא יש אחר להוציאו ורוצה לאכול יש לכוין הברכה בלבו דבהרהור ליכא חשש דלא תשא כמ"ש לעיל סי' זק"ן אות יו"ד יעו"ש. אבל לא יאמר הברכה בלשון לע"ז או תרגום משום די"א גם בזה שייך הזכרת שם לבטלה וכמ"ש השד"ח שם אות ז' יעו"ש. ועיין לעיל אות ח"ן ודיק:

סעיף קטן עא

עא) [סעיף יוד'] אם במקום המוציא בירך שהכול וכו' דהכי אמרי' במס' ברכות דף מ' ע"א במתני' ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא ואתמר בגמ' רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ור"י אמר אפי' פת ויין ופסקו הפו' כר"י כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"ה לקמן בש"ע סי' ר"ו סעי' א':

סעיף קטן עב

עב) שם בירך שהכל וכו' פי' שאמר בא"י אמ"ה שהנ"ב ב"ח ט"ז ס"ק י"א:

סעיף קטן עג

עג) שם או שאמר בריך רחמנא וכו' פי' שאינו אומר בא"י אמ"ה אלא בריך רחמנא הוא במקום בא"י אלהינו מלכא דעלמא הוא במקום מלך העולם דק"ל כר"י דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה כדלקמן בסי' רי"ד. ב"ח. וכ"כ פרישה אות ח' דצ"ל מלכא דעלמא מאריה וכו' כדלקמן סי' רי"ד. יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ב א"ר אות ט"ז. מאמ"ר אות י"ב. ר"ז אות י"ג. וכ"ה לקמן סי' רי"ט סעי' ד' וברבינו יונה ריש פ' הרואה כתב דצ"ל בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא יעו"ש:

סעיף קטן עד

עד) שם מאריה דהאי פיתא. ואם אמר מריה דהאי ולא אמר פיתא בדיעבד יצא. ב"י. ב"ח מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ואם נסתפק לו אם בירך המוציא בלשון זה וברור לו שלא אמר פיתא י"ל דחוזר ומברך משום דהוי ס"ס לחומרא. א"א אות כ"ב. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' דגם באיכא ס"ס בברכות אמרינן סב"ל ואין לברך י"ל דיהרהר הברכה רק בלבו וכמש"ל אות ע' יעו"ש:

סעיף קטן עה

עה) ואם בירך על הפת בורא מוני מזונות כתב בתשו' בית יהודה חא"ח ס" מ"א דלא יצא יעו"ש. אבל הברכ"י אות יו"ד כתב דיצא וכתב שכן הוא נמי דעת מרן ז"ל בסי' קס"ח והט"ז שם סק"ו וא"ר שם אות ט"ז ואבן העוזר שם לדעת מרן ז"ל דאם בירך על לחם גמור במ"מ יצא יעו"ש. וכ"כ בשיו"ב בסי' זה אות ה' ובסי' ר"ז בשם כמה פו' דיצא יעו"ש. והב"ד שע"ת אות י"ג וכ"פ הער"ה אות ה' וכן הסכים קול אליהו סימן י"ב זכ"ל ה"ב מע' ט' עיקרי הד"ט סימן ט' אות י"ג ח"א כלל נ"ח אות א' קיצור ש"ע סימן נ"ו אות א' כר"ש סי' קס"ח יפ"ל שם אות א':

סעיף קטן עו

עו) ואם בירך על הפת בורא פה"א כתב מרן ז"ל בכ"מ פ"ד מה"ב דין ו' אפשר דיצא דהא פרי האדמה הוא יעו"ש. וכ"כ הרמ"ע ז"ל באלפסי זוטא פ' כינד מברכין דיצא. מיהו הברכ"י שם בשיו"ב כתב דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר בר חיים בס' הפרדס ס"ל דלא יצא ודנא כהרמ"ע יעו"ש. והביאו הזכ"ל שם שע"ת שם. אבל הער"ה אות ו' כתב דיצא. וכ"כ הרב פמ"א ח"א סי' נ"ח דיצא והביאו הער"ה סי' ר"ח אות ו' וכ"כ נ"א כלל נ"ח אות ב' יעו"ש וכ"כ בס' שלחן הטהור דל"ה ע"א והביאו ד"מ בהגה"ט אות י"ג וכן הבי"מ אות ו' האריך בזה והעלה דהעיקר כס' הכ"מ והרמ"ע דיצא והחוזר לברך המוציא עובר בלא תשא יעו"ש. ועיין בכ"מ שם שכתב דאם בירך על הפת בפה"ע אפשר נמי דיצא וכמ"ד עץ שאכל ממנו אדה"ר חטה היה יעו"ש והביאו הער"ה שם. וכ"כ בתו' ירושלים דבדיעבד יצא והביאו עה"ש על קיצור הש"ע שם:

סעיף קטן עז

עז) וכתב הבי"מ שם דנסתפק היכא דטעה הבוצע ובירך על הלחם שהכל או במ"מ או בפה"א במקום המוציא דדינא הוא דיצא אם גם השומעים יצאו והעלה דיצאו מטעם שומע כעונה והו"ל כברכו הם בעצמם יעו"ש. ולי נראה דזה תלוי בדעתם דאם כשטעה ובירך ברכה אחרת קבלו אותה עליהם וכוונו לה יצאו אבל אם כשראו שטעה לא נתנו דעתם עוד לברכתו לא יצאו שהרי לא כוונו לה ואנן בעינן שומע ומשמיע צריך לכוין כמ"ש סימן רי"ג סעיף ג' יעו"ש:

סעיף קטן עח

עח) ואם בירך ברכת המוציא אלא שבמקום לחם אמר המוציא פת מן הארץ לא יצא. כן דקדק הבי"ע בכ"י ממ"ש הרשב"א בפ' כ"מ. והפתה"ד בח"ב סימן ר"ב דכ"ז ע"א נתן טעם דפת נקרא רק אחר האפיה וזה מוציא שקר בברכתו יעו"ש והב"ד השד"ח באסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות א' ולי נראה דיצה דהא גם לחם אינו נקרא אלא אחר אפיה והפסוק אמר להוציא לחם וכו' אלא מאי אית לך למימר דקראו לחם על שם העתיד וה"נ נקרא פת ע"ש העתיד ועיין לעיל אות כ"ד ודוק:

עח) מ"כ דמהר"ם פעם אחת נתאכסן אצל בני אדם שהיו מדלגין מלכות בברכת המוציא כגון אנשים שמסכסכין תיבותיהם וחזר מהר"ם ובירך בפרוסה שהושיט לו בעה"ב המוציא בנחת ע"כ. ודבר זה קיימתיו מסברת מקודם. ברכ"י בשיו"ב אות ד' זכ"ל אות ב' בה"ב מע' המוציא. ואם בעה"ב מדקדק בברכותיו כתב בס' שלחן הטהור דף נ"ו ע"א דמי שחוזר ומברך לא שפיר עביד שבה"ב בירך על השלימה והוא על הפרוסה ובפרט אם היה שבת ויו"ט שצריך לחם משנה יעו"ש. והביאו ד"מ בהגה"ט אות ט"ז. ולעד"נ דאם הוא יודע בעצמו שמכווין בברכה יותר מבה"ב אע"ג דבה"ב מדקדק בברכותיו יברך הוא דגדול מצות הכוונה יותר מפת שלימה ובפרט שכבר באה פרוסה זו מככר שלימה. ופשוט שצריך ליתן דעתו מקודם שאינו רוצה לצאת בברכת הבה"ב דאם כיון עליו והוא מדקדק בברכותיו אינו יכול לברך אח"כ:

סעיף קטן עט

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה