כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ש (כלל קנג) שעבודא דרבי נתן
[א.] פסחים דף ל"א אתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה וכו' ומקשה הש"ס על רבא מהא דאמר רמי ב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ובא ב"ח דראובן וטריף ליה משמעון ואתא שמעון ופייסי' בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרו לי' לשמעון אנן מטלטלין שביק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי (לא שעבדו חכמים לב"ח דקרקע של יתומים הוא דאמרינן ב"ח גובה בחובת אביהם משום דמחיים חל שעבודו עליהן אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שעבודו מחיים עליהם וכשהם בעין אין כאן לוה ולבעלי מעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום) וחמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהן וכו' ואי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר וגובה הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי וכו' שאני התם דאמר להו כי היכא דמשתעבדנ' לי' לאבוכון משתעבדנא נמי לב"ח דאבוכון מדר' נתן דתני' ר' נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו (לאשר הלוהו לא נאמר וכו' לאשר הקרן שלו דאמרי' בב"ק אשם זה קרן). כתבו תוס' וא"ת גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן לי' כאלו הי' בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה מהן לכך משועבדת נמי לב"ח אבל מטלטלין אין להחשיבן כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרן אין גובה מהן ומכאן יש להוכיח דהלכה כר' נתן דהא רבא קאי כוותיה עכ"ל. (ועיין בכורות דף נ"ב בתוס'):
[ב.] ב"ק דף מ' ת"ר שאלו בחזקה תם ונמצא מועד בעלי' משלמין חצי נזק ושואל משלם ח"נ אמאי לימא לי' תורא שאילי ארי' לא שאילי אמר רב הב"ע שהוכר בו שהוא נגחן ונימא לי' תם שאילי מועד לא שאילי משום דא"ל סוף סוף אי תם הוי פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא ונימא לי' אם תם הוי מודינ' ומפטרנא ואפי' למ"ד פלגא נזק' ממונ' נימא לי' אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמ' אלא הב"ע כגון דאקדים בי דינא ותפסי' א"ה בעלים אמאי משלמים ח"נ נימא לי' אתפסי' לתוראי בידא מאן דלא מצינ' לאשתעוי דינא בהדי' משום דא"ל אי אהדרתיה נהלך לאו מינך הוי שקלי' לי' ולימא לי' אי אהדרתיה נהלי הוי מעריקנ' לי' לאגמא משום דאמר לי' סוף סוף לאו מעליה הוי משתלמי הניחא היכא דאית לי' נכסי היכא דל"ל נכסי מא"ל משום דא"ל כי היכא דמשתעבדנ' לדידך ה"נ משתעבדנ' להאיך מדר' נתן וכו'. כ' באספ"ז בשם המאירי מכאן אתה למד שבכל צד שיהא ראובן משועבד לשמעון הוא משועבד ללוי שנשתעבד לו שמעון ופורעם ראובן ללוי בלא רשות שמעון אף בלא תביעת לוי בב"ד אפי' לא הגיע ממון לשמעון מיד לוי הואיל ומ"מ נשתעבד לו לאיזה סבה שהרי בזו לא הגיע ממון מיד הניזק ליד הבעלים וכן הדין אם נתחייב שמעון ללוי מחמת שכירות שנשתכר לו עמו וטרחנו לכתוב זה מפני שראינו לגדולי עולם שהיו מפקיעין מזה שכירות וכל שעבוד שלא הגיע ממון ליד המשועבד האמצעי ויראה לי מזו סתיר' דבריהם לגמרי וי"א בזה צד אחר והוא שכל שלא נשתעבד ראובן אלא שנשתעבד ראובן לאיזה סיבה אין זה משועבד ללוי ונמצא מזיק של שמעון אינו משלם ללוי בחובו וראי' לדבריהם שהרי הענקה של ע"ע אין מוציאין אותו מאדון ליתנה לב"ח ואף בזו אין דבריהם כלום לא נאמר כן בע"ע אלא מכח המקרא לו ולא לב"ח. יש שואלים וכי מה הצרכנו ללמוד דבר זה מדרבי נתן וכי עד שלא בא ר' נתן לא היינו יודעין שנכסי לוה כולם משועבדים למלוה וכל מה שמשועבד ללוה בכל נכסיו הוא ושמא תאמר שהמקרא בא ללמדנו שראובן רשאי מצד ממון הבא מיד שמעון ליד ראובן לפרוע ללוי בלא רשות שמעון ונפטר משמעון אף זו פשוטה שהרי אדם תופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים ועוד שהרי אמר שמוציאין וכו' אלמא אף הוצאת ב"ד הוצרכנו ללמוד מר"נ ופירשו חכמי הדור שלא הוצרכנו לזה אלא בזמן שמת לוה ונפלו נכסים לפני היתומים שאין נכסי יתומים משועבדים לב"ח ושמענו מכאן שמה שזה הי' חייב לאביהם אינו בכלל נכסי היתומים שהרי כמו שנשתעבד לזה וכו' וכבר כתבתי בפ' האשה שנפלו מה שקשה על סברא זו וכו' ולדעת זה מיהו עכשיו שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי מן היתומים לא הוצרכנו לזה כלל וכו' יש אומרים הואיל והלכה כר"נ המוכר ש"ח לחברו אע"פ שלא כתב ומסר הואיל והלה נותן לו דמיו ונתחייב לו זה באותן הדמים יכול להוציאם מיד הלוה שהוא חייב לו אותו חוב וכו' מדר"נ וא"כ אין צורך כתיבה וכו' אלא לזה ששוה החוב יותר ממעות שקנהו או לענין טורפא. ויש חולקין וכו' שלא נאמרו דברי ר"ן אלא כשאין נכסים לשמעון אלא אותו החוב של ראובן אב אם יש לו עוד נכסים אין זה רשאי לפרעו וכו' ועוד כתבו שמוכר ש"ח לא שייכא בדר"נ שלא אמר ר"נ אלא בנושה בחברו וחברו בחברו שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבד לו למלוה אבל מוכר ש"ח אינו משועבד לו כלום אלא שמוכר לו את החוב ואם אין נכסים ללוה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לו לחזור על המוכר הלכך אין כאן שעבוד ואין יכול לקנות שעבודו של לוה אלא מכח השטר וכו'. ועוד כתב יש מי שאומר בראובן שנשתעבד לשמעון ויש לו ערב ושמעון נשתעבד ללוי ואין לראובן במה לפרוע אין הערב הנכנס לשמעון משועבד ללוי לא נאמרו הדברים אלא במשועבד מצד עצמו לשמעון וכן יראה בגיטין פ' השולח לו אין קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין מדר"נ ואלו ולחייב לו ולערב שלו לא קתני אלמא אין הערב משתעבד מדר"נ אלא דוקא לוה עצמו וחכמי הדור מפקפקין בה לומר שכל שערב משתעבד הרי הוא במקום הלוה לכל דבר וכן הדברים נראין וגדולי הדור סוברים שאם מכר ראובן קרקעותיו אין לוי בא וטורף מהם שהרי אין טורפה אלא משום דמלוה בשטר אית לי' קלא ואיהו דאפסיד אנפשיה ודאי זה שלא נאמר אלא על חובותיו של מוכר ולא הי' לו להעלות על לב מה שב"ח של מוכר משועבדים לאחרים וכן העידו עליהם קצת מתלמידיהם בפ"ב בפסחים ולא יראה כן ושכל מה ששמעון יכול לחזור עליו אף לוי בא מכחו הוא וחוזר עליו ג"כ כאלו בא בהרשאה ממנו עכ"ל. ור"ן בכתובות דף י"ט כ' ואי תימ' בלאו ר"נ למה לא יגבו לו חוב זה כמו שמגבין לו שאר נכסיו י"ל דשטרות לאו בני גוביינא שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו ומהכא שמעינן ליה עכ"ל. ורשב"א סוף קדושין כ' ומדרבנן דפליגי על ר"נ שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה אין נכסי יהודה משועבדין לראובן מדין שעבוד דהא ש"ד ואפ"ה לרבנן אין מוציאין ור"נ נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר וכו' הא מדין שעבוד לא. וא"א לומר דהכא בשעבודא אי ישנה דאורייתא או לא פליגי מדלא מייתי בשלהי ב"ב וטעמא מאי י"ל משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון לא וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה כדאיתא פ' מי שמת ופ' הגוזל וכו'. וא"ת ולר"נ כיון דמ"מ מוציאין מזה מאי נ"מ אי מדין שעבוד או מחדושו דלאשר וכו' וכ"ת נ"מ היכי דנפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון דאי משתעבדי ליה בנכסי אבוהון ממש אבל השתא דלא משתעבד אלא מדחדית רחמנא לא יהבי למלוה שלו וכר' עקיבא. לא היא דאפי' חל עלייהו שעבוד לא גבי מינייהו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וי"ל דודאי נ"מ להיכא דמית וכדאמרן והא דלא גבי דמטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינ' גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתא אמטלטלי אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מנייהו ומשום דשעבוד נכסיו אפי' שעבוד מטלטלין גורר אחר שעבוד גופו וכל היכא דאיהו משתעבד נכסים נמי משתעבד וה"ה לפקדון שיש לו ביד אחרים דכל היכא דאיתא ברשותיה איתא מלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנו מדר"נ אבל הכא דמית לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דמלוה ליתא אמטלטלי לא גבי מינייהו וכדמשמע בירושלמי פרק הכותב גבי האי דר' עקיבא דאמר כולן צריכין וכו' הגע עצמך שפטרוה משבועה ומשני זו תורה וזו אינה תורה מ"מ מה"ט הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומסתמ' לאו עיקר אסמכתייהו אמטלטלי ומיהו היכא דשעבד ליה בפי' מטלטלי גבי אפי' מיתמי כדמוכח בההיא דעשה שורו אפותיקי ומכרו אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפי' שעבדו לו בפי' משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן ואפי' תפס מפקינן מיניה כדמוכח בפ' מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' וזקפן וכו' וההיא דרב נחמן דאמר גבי קרקע יש לו מדרבנן הוא דנראי' כמקרקע דאבוהון אלא דצ"ע בפסחים מפרש טעמיה דר' נחמן משום דר' נתן ועוד צ"ע מדאמרי' בפ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שביק אבון וכו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדא אלמא מה שאינו גובה מן מלותו ממלוה דמטלטלי הוא וכו' וי"ל רבותא קאמר כלומר מה דשבק אבון גבך לא עדיף ממטלטלי דאפי' מטלטלי לא משתעבדי וה"ה למלוה וכו' עכ"ל: [ג.] קדושין דף ט"ו תניא מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אליעזר אומר מעניקין לו מ"ט דת"ק דכתיב גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ דאמר מוציאין מזה וכו' (איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא) ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. כתבו תוס' מכאן מדקדקין דאין הלכה כר"נ דהא ר' אליעזר ורבנן פליגי בדר"נ והלכה כרבנן ור"ת ור"י פרשו דהלכה כר"נ והר"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו דר"נ והכי נפרש אליבא דר"א לו ולא לב"ח משום דס"ל בעלמא כר"נ בשאר שכירות אתא לו ואפקי' פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ות"ק בעלמא וכו' פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר"נ משום דטרח בגופו אבל ב"ח כ"ע אית להו דר"נ עכ"ל. כ' הרשב"א הלכה כר"נ ודוקא מחיים דלוה דידיה משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה וזהו חדושו דונתן לאשר אשם לו אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה או פקדון ביד אחרים אין מוציאין מהן ונותנין לב"ח אלא ליורשין כדתנן בכתובות ר' טרפון אומר ינתנו לכושל ואמר ר' יוסי מה כושל ב"ח ר"ע אומר ינתנו ליורשין שכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה דר' טרפון סבר דאפי' ממלוה דשבק מפקינן מדר"נ ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוי מטלטלי ואידך כדר"נ וכ"ש מפקדון ור"ע סבר אפי' פקדון דליכא אלא חדא ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי ור"ש מלוה דאיכא תרתי דאפי' ר"נ לא אמר אלא מחיים אבל אחר מיתה לא וקי"ל כר"ע. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה בזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מינייהו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולעיל כ' הרשב"א דטעמא דמלתא דמוציאין מזה וכו' משום דהוי כעין הפוכי מטרת' שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות וכו' ב"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן ולאו הפוכי מטרת' ממש קאמינא דהא מצי לוה שני למימר ליה לאו בעל דברים דידי את והיינו נמי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר"נ הלכך אין כאן הפוכי מטרת' אלא דין גמור וכשגבו קרקע דב"ח דחוזר וגובה אותה מהם מדר"נ גופיה היא ואי לאו דר"נ הו"ל נכסי דקנו יתמי. והא דיהיב ר"ע טעמ' משום שבועה לאו למימ' דאם פטרו משבועה דנותנין לב"ח אלא לעולם נותנין ליורשין אלא הכא הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורשין שא"צ שבועה לעולם משא"כ האשה וב"ח וכו' והא דר"נ דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח אבל במקום שמוצא לגבות אין מוציאין מזה כדמוכח בב"ק דף מ' וטעמא דא"ל הנחתי לך מקום לגבות דב"ח כעין משועבדין ואין מוציאין במקום שיש ב"ח עכ"ל. וכ"כ הר"נ כתובות דף י"ט:
[ד.] ובהג"א פ' שור שנגח ד' וה' כתב הך דר"נ שייך בחוב של הלואה ובניזק ובשכירות ובהגוזל ונגזל ובנפקד ומסור ורבינו שמחה חולק במסור ודוקא היכא שלוה לוי מנה משמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואח"כ לוה לוי משמעון לא ובמרדכי פ' המניח כתב וז"ל הא דהמזיק שעבודו של חברו פטור כ' רבינו מאיר וז"ל א"ל מורי הר"ר יצחק מוינ' בשם רבינו יונתן מדלא מחייב ליה מדר"נ שהרי החופר בקרקע בורות וכו' מן הדין חייב לפרוע לבעל הקרקע דהפסידו וכיון דחייב לו יתחייב לב"ח מדר"נ כו' ש"מ דלא מחייב מדר"נ אלא כגון ראובן לוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי חייב ראובן ללוי מדר"נ כיון דבעידנא דנתחייב שמעון ונשתעבד לוי נשתעבד לו ראובן כמו כן אבל אם שמעון לוה מלוי תחלה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד רא ובן ללוי והיינו טעמא נמי דהכא פטור ואמרתי למורי דהכא מיירי בכה"ג שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים עצמן עשו לו ההיזק וכה"ג מיירי המזיק שעבודו של חברו עכ"ל: [ה.] כתבו תוס' בכתובות דף י"ט (בחד תירוץ) דשעבודא דר"נ אין יכול למחול כיון שהוא דאורייתא משא"כ במכירת שטרות שהוא דרבנן. וכ"כ הג"א שם. וכ"כ הר"ן דאין יכול למחול או כיון דהו' מדאורייתא או משום דשעבוד גופו של לוה נשאר גבי מלוה כפי סברת ר"ת והכא משתעבדא לקמא מדאורייתא ואי קשיא הא דאמרינן ב"ק דף פ"ז דאשה יכולה למחול לכתובה ולא תצטרך לשלם ההיזק שעשתה אין זו קושיא דהתם לאו מדר"נ אתינן לה והיינו טעמא משום דר"נ לא סגי אלא לכשיגיע זמנו פקדי' רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא אבל לא סגי דלהוי השתא שעבודא גביה כ"ש בשעבוד כתובה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינ' ומש"ה לא אתינן עלה מדר"נ כלל אלא דאמרי דתזבין כתובתה לההוא דחבלי ביה ולמאי דפרכי' מהדרי' דכל לגבי בעל מחלה ודאי אבל אין ה"נ דהיכא דחייב מדר"נ לא מצי מחיל עכ"ל. וכתב חדושי אנשי שם ומיהו לא מצי מחיל אע"ג דלא חל שעבוד קמא עדיין שהרי באותה שעה שיש למחילה לחול והיינו כשיגיע זמנו מיד יסתלק באותה שעה שעבוד' של שני ויחול שעבוד של מלוה ראשון עכ"ל (ע' בראב"ן שכ' לתרץ קושית התוס' (דלהימן במגו דאי בעי מחיל) דאביי ול"ל דשמואל כדמוכח ספ"ק דב"מ דאמר אביי אפילו תימא ליתא לדשמואל וכו'. א"כ לא מצי מחיל וליכא מגו):
[פסק]:
[ו.] בפ"ב ממלוה פסק הרמב"ם כר' נתן. ובפ"ג מעבדים כתב מוכר עצמו אין מעניקין לו כרבנן. כ' מש"ל תמה איך פסק כאן כת"ק דהא משמע בגמ' דת"ק לא ס"ל כר"נ וליכא למימר דס"ל כפי' רבינו נתנאל דא"כ היה לו לחלק בין מלוה לשכירות (וע' ריטב"א קדושין דף ט"ו דכתב והנכון דודאי קי"ל הכא כרבנן וקי"ל כר"נ והא דאמרי' הכא דרבנן לית להו דר"נ היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטריך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו היה משכא רב טביומי תנא דלא יליף שכיר שכיר הוי איפך לקיומי דחיה דיליה אבל מכיון דלא אשכח תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דתלמוד' דאמר לעיל אלא למאן דאמר דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קאמר ליה ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף ליה והיינו דמיעוט מוכר עצמו מכל הני דיני משום דלא כתיבי ביה ולא יליף להו ממכרו ב"ד ותו לא מצטרכינן לההיא מיעוטא ודריש ליה לו ולא לב"ח כר"א וכר"נ ומאי דאמרי' הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימר דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה דודאי הלכה היא דכר"נ אתיא ורבנן מודו בה וזה נכון וכ"פ רמב"ם כר"נ וכרבנן. ורבנן אחרינא פסקו כרבנן בכול' מתנית' ודחו דברי ר"ן ומאי שכתבתי עיקר עכ"ל הריטב"א) ול"נ דרבינו ס"ל דהא דאצטריך לומר דת"ק ל"ל דר"נ היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה אבל לפי האמת דדרשינן אם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו משום דבע"כ מכי משנה ש"ש נפק' תו לא אצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא כי משנה וכו' הוא טעם על הענקה כמו שפי' רש"י וכיון דטעמא דהענקה משום משנה ש"ש שמסר לו שפחה וכו' ממילא משמע דמוכר עצמו שאסור בשפחה ממיעוטא דלו אינו חייב להעניק א"כ אייתר לו דהענקה למעט ב"ח ולכך פסק רבינו דהענקה אין נותנין לב"ח עכ"ל. ועיין ש"ע ח"מ סי' פ"ו מדיני שעבודא דר"נ. וע' בב"י שם שכתב דרשב"א בתשו' נסתפק אם בלוה א"י שייך דר"נ. והרא"ש פרק יש נוחלין כתב בפשיטות דגם בא"י שייך דר"נ. ועיין תשובת הרא"ש כלל ט"ו סי' ו' וסי' ד' וסי' ג':