כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ש (כלל קנב) שעבודא דאורייתא או לא
[א.] ב"ב דף קע"ה מתני' המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. [גמ']. אמר עול' דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבוד' דאורייתא (יוציא אליך העבוט וה"ה למקרקעי) ואלא מ"ט אמרו מלוה ע"פ אינו גובה אלא מב"ח משום פסיד' דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו דאפסיד אנפשייהו. ורבה אמר ד"ת אחד מלוה בשטר וכו' אינו גובה אלא מב"ח מ"ט שעבוד' לאו דאוריית' (וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ דף קי"ד) ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה ממשועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי מלוה ע"פ נמי התם ל"ל קלא. ומי אמר רבה הכי (שעבוד' ל"ד) והא אמר רבה גבה קרקע (בחובת אבי') יש לו (לבכור פי שנים) גבה מעות אין לו וכי תימא איפוך דרבה לעול' וכו' והא אמר עולא ד"ת בעל חוב דיני' בזיבורית (ונפקא לי' בב"ק דף ח' מהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וכו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא שעבוד' דזיבורית דאורייתא) רבה טעמא דבני מערב' קאמר ולי' לא ס"ל. כתבו תוס' ד"ה ב"ח דינו בזיבורית תימא היכא מוכח מהכא דשעבוד' דאוריית' דלמא היינו מיניה דמיניה פשיטא דגבי בין קרקע בין סובין. ושמא עול' אמרי' על הא דגיטין דף נ' דאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש ב"ח ואפי' הן זבורית דמשו' פסיד' דלקוחות אוקמ' אדאורייתא ומדקאמר אדאוריית' משמע דהתם נמי דאורייתא מיהו לא אשכחן דקאמר איהו בהדיא הכי אלא הגמרא קאמר כדעולא וכו' ונראה שמא מדקאמר מזיבורית משמע קרקע זיבורית מדלא הזכיר סובין. ואין נרא' לפרש דהאי דמ"ד לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה דהא פשיטא שחייב לשלם ואם אין לו מעות פשיטא דאינו פטור בכך אלא יתן לו סובין או קרקע. אלא בשעבוד לקוחות מיירי שמשועבדים אע"פ דכתב ליה אחריות בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין דמדאורייתא לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות אע"פ שיכול למוכרן. ומה שפירש רשב"ם גבי שעבוד' דאוריי' הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך וכו' וגבי לאו דאורייתא פי' דהא דכתיב יוציא במשכנו וכו' משמע דבשיעבוד דבמיניה פליגי ולא ידע רבי מאי קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למאן דאמר לאו דאורייתא דקרא במשכנו דבשלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב עכ"ל. עוד כתבו תוס' הקשה ר"י מקורבל (אי שעבודא דאורייתא) האיך נשבעין במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד הקרקעות ואומר רבי כגון שמחל השעבוד א"נ בדליכא עדים דהא דשעבוד' דאורייתא היינו ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא עכ"ל. ובב"מ דף ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין כתבו תוס' וא"ת למ"ד ש"ד מודה במקצת למה נשבע הא כופר ש"ק וי"ל שמחל לו השעבוד או שאין לו קרקע אפי' משעבדי. אבל לר' יוחנן דאמר שבועות דף ל"ז כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דלעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות ואע"ג דסבר ר"י ש"ד היינו משום כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ משום פסיד' דלקוחות חשיב כאלו מחל לו השעבוד. ומיירי דאית ליה משעבדי ול"ל ב"ח דאי אית ליה ב"ח אפי' בעדים פטור ואי ל"ל אפי' משעבדי אפי' יש עליו שטר חייב עכ"ל. ועיין תוס' שבועות דף ל"ז ע"ב ד"ה ואין ועיין בר"ן פרק שבועות הדיינין שהקשה נמי קושיות התוס' וכתב וז"ל תירצו בתו' בשאין לו קרקע ומיהו ה"מ לדינ' דאורייתא אבל השתא דתיקון רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות אין כאן שעבוד קרקעות וכו' ולעיל כתב הר"ן אהא דאמר ר' חייא בב"מ מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו חמשים משלם חמשים וישבע על השאר וא"ת ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שעבוד' דאורייתא וכו' וי"ל הכא במאי עסקינן כגון שהעדים אינן מעידין אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטעני' להו דלמא פרעי' ומיהו מיניה גבי ומש"ה נשבע שכיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי. ולקוחות לא מחייבי בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתה דידיה אלא אמרי דלמה לוה פרע עכ"ל. רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מלקוחות מ"ט של"ד ר"י ור"ל דאמרו תרווייהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות מ"ט ש"ד. כתבו תוס' ד"ה לא מן היורשין תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשל"ד שלא בשטר נמי מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דל"ל קלא וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקל' ולגביאות דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשים עכ"ל. ועוד כתבו שם תוס' הא דאמר משום נעילת דלת בפני לוין לאו דוקא ה"ה במקח וממכר וכו'. מתיבי החופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו (אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשים וקשי' לרב ושמואל) אמר ר' אילעא אמר רב כשעמד בדין (דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי) והא הרגו קתני אמר רב אדא בר אהבה שעשאו טרפה והא אמר ר"נ תנא תני מת וקברו התם (השור דחפו וקברו בתוך קרקעות הבור) דיתבי דייני אפומא דבירה (לפני מותו) וחייבוהו אמר ר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דל"ל קלא. כתבו תוס' הכא אוקי הך מלתא אליביה דכ"ע בין למ"ד דאורייתא בין למ"ד של"ד ובקדושין אמרינן גובה מן היורשין ש"ד ויש לפרש דר"פ לא אמר אלא גובה מיורשים וגמרא מפרש לה הכא למ"ד של"ד והתם למ"ד ש"ד ובשם הר"ר אליה מ"כ מפרש דהא דפסק ר"פ התם ש"ד היינו לענין קרבן דאיירי התם וכן משמע מתוך פי' ר"ח וכן עיקר:
[ב.] קדושין דף י"ג הדר יתבו (רבנן דאזלי לאנקוטינהו לשמעתתי' דרב אסי כי נח נפשי') וקאמרי הא דתנן האשה (יולדת) שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהוד' אמר שמואל והוא שהפרישת' מחיים אבל לא הפרישת' מחיים לא אלמא קסבר שעבוד' ל"ד (הא דאמר רבנן נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת ל"ד לומר נכסי דאינש ערבין ביה ומשתעבדין מדין ערב ויהיו מלו' ע"פ ומלו' בשטר שוין אלא מלו' בשטר שהוא שעבודו דכתוב ליה נכסיי אחראין לך משתעבדי מלו' ע"פ לא משתעבדי) אמר רב אשי אמר רבי יוחנן אע"ג שלא הפרישת' מחיים אלמא קסבר שעבודא הוי דאורייתא. והא פליגי בה (רב ושמואל. ור' יוחנן ור"ל בב"ב וכו') חדא זימנא וכו' צריכ' דאי אתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלאו מלו' הכתוב' בתורה היא אבל בהך אימא מוד' ליה לר"י (דמצות המלך היא עליה אימא חמירי ככתוב' בשטר) ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר' יוחנן דמלו' הכתוב' בתור' ככתוב' בשטר אבל בהך אימא מוד' ליה לשמואל צריכי אמר ר"פ הלכתא מלו' ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מלקוחות גובה מן היורשין ש"ד ואין גובה מן הלקוחות דל"ל קלא. כתבו תוס' בשם ר"ח דהכא מיירי במלו' הכתוב' בתור' כגון נזקין וערכין וקרבן ואמר לעיל דש"ד דלא שייך טעמא דנעילת דלת דלענין יורשין עשאום כמלו' בשטר ולענין לקוחות לא עשאום כמלו' בשטר אבל התם (בפרק גט פשוט) במלו' ע"פ שאינ' כתוב' בתור' עכ"ל. וכתב ריטב"א והוי יודע דמאן דס"ל של"ד אפי' במלו' בשטר נמי איתא והכי מוכח בב"ב ובערכין פרק שום היתומים כו' וטעמא דמ"ד של"ד משום דסבר שאין הקנא' לחצאין ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסים דאתנהו בשעת הלוא' וכ"ש אנכסים דקנ' אחר שלו' שאין אד מקצה דבר שלא בא ברשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסי' ליורשין או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפי' מלו' בשטר אלא דעבדי רבנן תקנתא משום נעילת דלת אבל מלוה ע"פ אוקמו' אדינא אפי' לגבי יורשין. ור"י סבר ש"ד אע"ג דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסים דהשתא ואנכסים דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותי' מיהת הלכך אפי' מלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשוין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לקחום לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות. כתב רשב"א בחדושיו על הא דאמרי' מלוה הכתוב' בתור' ככתוב' בשטר דמי. תמוה לי והא מלוה הכתוב' בשטר נמי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינ' גביא אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפי' למ"ד של"ד אם שעבד נכסיו בפי' בשטרא גביא מדאורייתא וכן משמע מדברי רש"י לעיל ע"ש ותימא הוא דהא קי"ל אחריות ט"ס א"כ כל מלוה בשטר לגבי מדאורייתא והדרא קושי' לדוכתי' דבגט פשוט אמרי' דמלו' בשטר משום נ"ד. אלא דאיכא למימר דס"ל לרבינו דכששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדן ד"ת וההיא דגט פשוט מיירי בשלא שעבדן בפי' ולא אלים אחריות ט"ס למגבי' מדאורייתא כיון שלא נכתב בפי' בשטר וצ"ע עכ"ל. וכ"כ בגיטין דף נ'. (ושער המלך פי"א ממלוה כתב ואפשר דרש"י לא כתב היכא דשעבד בפי' מהני אלא לגבי יורשים דעלה קאי ומשום דכיון ששעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשים מכח אבוהון קאתו טריף להו אבל מלקוחות אע"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות כמ"ש תוס' בגט פשוט ד"ה ד"ת. ואתי שפיר ההיא דעול' דאמר ד"ת ב"ח בזיבורית דמיירי בבא לטרוף מלקוחות כמ"ש תוס' מש"ה לא מצי לשנוי התם דעול' מיירי שכתב לו אחריות בפי' עכ"ל). עוד כתב רשב"א קשיא לרבוותא הכא אמר ר"פ ש"ד ובגט פשוט אמר של"ד ותירץ רי"ף דהתם ה"ק גובה מיורשים דאוקמי אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת והקש' הראב"ד דהא שמעי' לר"פ בב"ב ובכתובות פריעת ב"ח מצוה דאלמא של"ד ואפי' מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה כדאמר בכתובות א"ל לר"פ וכו' אמר לא בעי' למעבד מצוה וכו' אמר להו מכין אותו וכו' אלמא של"ד. עוד הקשה הרמב"ן למאי איצטריך לטעמא דנ"ד דמדינא גביא דבכדי לא עקרי דינא דאוריית' וא"ת לדידן נמי כי נימא שעבוד' לאו דאורייתא אמאי איצטריך דאינו גובה מלקוחות דל"ל קלא דהא מדינא לא גבי איכא למימר דאי לאו האי טעמא הוי גבי מלקוחות משום נעילת דלת כי היכי דתקינו מלו' בשטר משום נעילת דלת. והראב"ד תירץ דהכא ה"ק הלכתא כמ"ד גובה מן היורשים דס"ל ש"ד מיהו לאו מטעמיה דשל"ד אלא משום נ"ד וכו' ולענין פסק קי"ל ש"ד דר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן ועוד דרב הונא דאמר טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ופליג אר"פ דאמר משום מצוה וכו' משמע דס"ל דש"ד ולאו משום מצוה גרידא ועוד בפרק הניזקין משמע דרבא ס"ל ש"ד בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומין ובערכין נמי בפרק שום היתומין דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומין משום שובר וכו' וה"נ אסיקנא בגט פשוט דרבא ש"ד ס"ל מדאמר רבא יתומין שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם ור"נ נמי הכי ס"ל. אלא דקשיא לי דפ"ק דערכין גבי היוצא ליהרג אמר רבא דכ"ע מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ושמא רבה גרסינן התם עכ"ל. ותוס' רי"ד כתב נמי דר"פ ס"ל של"ד דהא חזינן בערכין דקסבר של"ד אפי' בשטר ומהתם מוכח אע"ג דמפרש שעבוד' בשטר' אפ"ה ל"ד כדפרישית בגט פשוט כו' דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים לשום שטר אלא לשטר א"י וכו' הא לשטר מלוה אע"פ שכתוב בו אחריות אין נזקקין אלמא אע"ג דמפרש אמרי' של"ד. ועוד כ' מהכא מוכח דבמלוה בשטר כ"ע לא פליגי דש"ד מדקאמר ככתוב' בשטר וקשה דבגט פשוט אמר רבא ד"ת אחד מלוה בשטר וכו' של"ד וי"ל שלש מחלוקות בדבר (דלרב ושמואל דוקא מלוה ע"פ אבל מלוה בשטר ש"ד ולעול' אפי' מלוה ע"פ ש"ד ולרבא אפי' מלוה בשטר של"ד) וריטב"א כתב אע"ג דשנ"ד אפי' בשטר עבדי רבנן תקנתא במלוה בשטר משום נ"ד ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה מן הכלל שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ועוד כ' והנכון דר"פ אליבי' דנפשי' ס"ל של"ד כדאמר בכתובות ובערכין פריעת ב"ח מצוה והכא והתם פרק גט פשוט לא אתי אלא למפסק הלכתא ולו' בין למ"ד ש"ד ובין למ"ד של"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשין והכא פי' הטעם למ"ד ש"ד ובג"פ פי' למ"ד של"ד והני תרתי מימרא דר"ח בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסידר הכא חדא ואידך פרק ג"פ ואליבא דהלכתא מסתברא דהלכתא כמ"ד ש"ד וכ"ת כיון דפסק ר"פ דלמ"ד ש"ד ולמ"ד של"ד מלוה ע"פ גוב' מן היורשין ואינו גוב' מלקוחות מאי נפקא לן השתא אי ש"ד או של"ד וכ"ת דנ"מ לענין מלוה ע"פ ומלוה בשטר וזמן מלוה ע"פ קודם דלמ"ד ל"ד מלוה בשטר דאית ליה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמ"ד ש"ד מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתי לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדין דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרי' בריש פרק מי שהי' נשוי ע"ש וכיון דכן כי היכי דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות אפי' למ"ד ש"ד משום דל"ל קלא ומתקנתא דרבנן ה"נ אינו גובה במקום מלוה בשטר מב"ח וכ"כ הגאון אלפסי בתשובה [עיין ש"ע ח"מ סי' ק"ד סעיף י"ג שפסק דמלוה ע"פ קודמת לגבות מבני חרי כרב האי דס"ל הכי] ומסתברא דנ"מ לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמא דלודעינהו ליתמי כדכתיבנא בפרק ג"פ עכ"ל. ועיין ב"ב דף קכ"ה ע"ב דאמר ר"פ הלכתא וכו' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. כתבו תוס' וצ"ע דר"ע סבר הכא בין גבו קרקע וכו' אין לו א"כ סבר של"ד דלקמן (דף קע"ה) מדמו להו אהדדי ובקדושין דף י"ג סבר ר"פ ש"ד:
[ג.] ב"ק דף י"ד ת"ר שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות אבל אם קדם הניזק ותפס מטלטלים ב"ד גובין לו מהם אמר מר שוה כסף מלמד וכו' מאי משמע אמר רב אשי שוה כסף ולא כסף והני כולהו כסף נינהו (דמטלטלים ועבדים ושטרות כסף נינהו דמצי לאמטונהו ממתא למתא) רמי ליה רב יהודה לרב הונא ברי' דר"י תנא שאין ב"ד נזקקין וכו' והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין הכא במאי עסקינן ביתמי (דאי שבק להו אבוהון המזיק קרקע גבי מנייהו אבל ממטלטי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנ אום) אימא סיפא אם קדם ניזק ותפס מטלטלים וכו'. אי ביתמי אמאי ב"ד גובין וכו' כדאמר רבא וכו' ה"נ שתפס מחיים בפני ב"ד (כך כ' במתני') פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד (שאין ב"ד נפרעין מן הלקוחות) ש"מ לוה ומכר נכסיו ואח"כ בא לב"ד אין ב"ד גובין לו מהם (בתמיה והא קי"ל דאתי מלוה וטריף) אלא פרט לב"ד הדיוטות. כתבו תוס' על הא דאמר ביתמי וא"ת לרב ושמואל שעבודא ל"ד ומלוה ע"פ לא גבי מיורשים אפי' נכסים שיש להם אחריות אין נזקקין וי"ל דאיירי שעמד בדין עכ"ל (וכה"ג משני הש"ס ב"ק דף ק"ד ע"ב אע"ג דמלו' ע"פ אינו גובה מיורשים בשעמד בדין גובה). ועוד כתבו תוס' על הא דפי' בקונטרס והא קי"ל דאתי מלוה וטריף ותימא אי נזקין כמלו' בשטר לא הוי ליה למימר ש"מ וכו' אלא הוי למפרך והתנן המלו' חברו בשטר גובה וכו' ואי חשיב מלוה ע"פ מאי קאמר ש"מ וכו' פשיטא דאין גובין וכו' ומפרש ר"ת ש"מ לוה ומכר דשעבודא ל"ד ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלו' בשטר דוקא תיקון רבנן דלגבי ממשעבד' משום נ"ד דאי ש"ד ובמלו' ע"פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א"כ תקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלו' ע"פ דהתם מאן דיזיף בצנעה יזיף אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וקשה למ"ד שעבודא דאורייתא עכ"ל. וע' רמב"ן גיטין דף מ"ט שכתב בשם הירושלמי דר' חייא נזק וחצי נזק גובה ממשעבדי. וכתב הוא דקסבר שעבודא דאורייתא ולא חשו רבנן משום פסידא דלקוחות שתנעול דלת מפני גוזלין וחומסין אבל לדידן קי"ל שאין הנזקין גובין מן הלקוחות: [ד.] בכורות דף מ"ח מתני' מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך ל' האב פטור מת האב והבנים קיימין רמ"א אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים [גמ'] דמת האב אימת וכו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל הב"ע דליכא אלא ה' סלעים ודכ"ע אית להו דרב אסי דאחים שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות וכ"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ודכ"ע אית להו דרב פפא דמלו' ע"פ גוב' מן היורשי' ואין גובין מלקוחות והכ' בחמש ולא בחצי חמש קמפלגי ופריך עלה הש"ס ומסיק אלא הכא בדרב אסי ורב פפא קמפלגי (דר"מ אית ליה דרב אסי ור"פ ור"י ל"ל) ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קדמו וכו' ומצות בנו עליו אמר ר' ירמיה הכל מודים היכא דליכא אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דידי' עדיף כי פליגי היכא דאיכא ה' משועבדות וה' ב"ח ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ודידי' אזיל וטרף ממשעבדי ובהני ה' בני חורין פריק לברי' ורבנן סברי לאו ככתובה וכו' הלכך מצוה דידיה עדיף. כתבו תוס' אי הנך משעבדי בנכסים שהיו לו מאביו ניחא אבל בנכסים שקנה הוא היכי משתעבדי לפדיונו דהאי אימת חל חיוב פדיון עצמו כשהביא ב' שערות שנעשה גדול תו לא נשתעבד נכסים שקנה אח"כ דלא כתב לכהן דאיקני וצ"ל דמיירי שירש מאביו. מיהו לר"י נמי זימנין דמשכחת לההוא קודם לבנו כגון שאין לו נכסים מאביו ומשהביא שערות קנה הני קרקעות ומכרום לאחר לידת בנו דלפדיון בנו טריף ממשעבדי. ועוד י"ל דנכסים שקנה אח"כ חל עלייהו שעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאיקני וכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון וכיון דחשבי' ליה כמלוה בשטר הוי כאלו נכתב לאחר שקנה קרקעות. ע' ערכין דף ו' ע"ב דלשנויא דרבא ר' יוסי סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי. וגם ר' שמעון בן אלעזר סבר כן ורבנן סברי לאו ככתובה בשטר. וכתב ריטב"א בקדושין דף כ"ט הא דאסיקנא דלר' יהודה ככתובה בשטר ובבכורות דף מ"ח אמרי' לר' יהודה לאו ככתובה בשטר לא תקשי דהתם מסקנא דרבא והכא מסקנא דרב ירמיה דאמר התם נמי לר' יהודה ככתובה בשטר:
[ה.] כתובות דף ק"א ע"ב אתמר האומר לחברו חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדים דמי ר"ל אמר פטור אמר רבא כתנאי ערב היוצא אחר חתום שטרות גובה מנכסים ב"ח מעש' בא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מב"ח אמר לו בן ננס אינו גובה לא מב"ח וכו' א"ל למה א"ל הרי שהיה חונק את חברו בשוק ומצאו חברו וא"ל הנח לו ואני אתן פטור שלא על אמונתו הלוהו לימא ר"י דאמר כר' ישמעאל ור"ל כבן ננס. אליביה דבן ננס כ"ע ל"פ (דמודה ר"י דלב"נ פטור ומה ערב דשעבוד' דאורייתא דכתיב אנכי תערבנו פטור כ"ש כה"ג) כי פליגי אליביה דר' ישמעאל ר' יוחנן כר"י ור"ל עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך לשעבודא דאורייתא (ערב שעבודא דאורייתא) אבל הכא לא שייך שעבודא דאורייתא. עיין ר"ן בהלכות פרק מי שהיה נשוי גבי מי שהיה נשוי ד' נשים דרבנן סברי דרביעית נפרעת שלא בשבועה ובן ננס סבר דצריכה שבועה ומוקי שמואל פלוגתייהו כגון שנמצא אחת מהן שדה שאינו שלו ת"ק סבר ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובן ננס סבר מה שגבה גבה ורב נחמן אמר רבה בר אבהו דכ"ע מה שגבה לא גבה וכו' וכתב הר"ן וקי"ל מה שגבה לא גבה דהא ר"נ אמר דכ"ע וכו' ואפי' לשמואל וכו' הלכה כרבים ועוד דמשמע דבהא פליגי מ"ד לא גבה סבר שעבודא דאורייתא ומ"ד גבה סבר של"ד ואנן קי"ל שעבודא דאורייתא הלכך נקטינן לא גבה עכ"ל:
[ו.] גיטין דף נ' אמר מר זוטרא משמיה דר"נ ש"ח היוצא על היתומין אע"פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורי' אמר אביי תדע (דלא מהני תנאי לגבי יתומים) דב"ח דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית. א"ל רבא הכי השתא ב"ח דיניה מדאורייתא בזיבורית כדעולא דאמר ד"ת ב"ח בזיבורית שנא' בחוץ תעמוד וכו' מה דרכו להוציא פחות שבכלים ומ"ט אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת וגבי יתמי אוקמי אדאוריי' אלא הכא כיון דדינא מדאוריית' בעידית (שהרי שעבדה ונעשה קרקע זו ערב למלוה וערב משתעבד מן התורה דכתיב אנכי אערבנו) אפילו מיתמי נמי מעידית. כתבו תוס' נראה דסבר ש"ד דאי דרבנן אע"ג דמיניה דידיה מדאורייתא בעידית מיתמי יהא בזיבורית כיון דמדאוריי' לא גבי כלל ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית צ"ל דסברי של"ד דאי לאו הכי מ"ט אפקינהו רבנן ביתמי א"כ לא פליג רבנן ביתמי עכ"ל. וכ"כ הרא"ש וז"ל ואע"ג דקי"ל ש"ד י"ל דלא פליג רבנן ביתמי לגבות מן הזיבורית. ופריך הש"ס ולרב' והא תני אברם חוזאה אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזבורית אפי' הן נזקין וכו' הב"ע כגון שהיתה עידית דניזק כזבורית דמזיק וכר' ישמעאל דמדאוריי' בדניזק שיימינן ומפני תיקון עולם בדמזיק וכו' וגבי יתמי אוקמי אדאוריי': ועיין תוס' ב"ק דף י"ב דכתבו דר"נ סבר של"ד וכ"כ הרא"ש שם (וע' מה שכתבתי בכלל עבדא כמקרקע וכו') ועיין תוס' גיטין דף מ"ח ע"ב:
[ז.] בסוף פ' גט פשוט כתב הרא"ש בשם רי"ף דהלכ' כעולא דהא ר"פ דהוא בתרא פסק הלכה בקדושין דשעבוד' דאוריית' וכו'. ובגיטין דף מ"ט כתב הרא"ש נמי דקיי"ל שעבודא דאוריי'. ובב"ק דף י"ב ובהגוזל דף צ"ז כ' דעבד' כמקרקעי למילי דאוריי' אבל במילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים שעבוד' לאו דאוריי' וכו' והקשו האחרונים עליו דהוא סותר את עצמו. ותירץ שער המלך פ"ג מגזלה דלא קאמרו תוס' ורא"ש אלא אליביה דר' נחמן דע"כ טעמיה משום של"ד דאי לאו הכי מאי מייתי ראי' מברייתא דתני אבימי דפרוזבול אינו חל על עבדים מכלל דעבדא כמטלטלי דהתם במילי דרבנן אלא ע"כ דהוא ס"ל של"ד אמנם לדידן אע"ג דש"ד נוכל לומר אין גובין מעבדים מטעם דכתב רשב"ם ביש נוחלין דלא סמכי דעתי' דב"ח כיון שיכול להבריחן עכ"ל. ובסוף פרק שבועת הפקדון אהא דאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור משום דהוי שעבוד קרקעות וכו' כתב הרא"ש וז"ל הקשו בתוס' מ"ש שטר מעדים דעדים נמי שעבוד קרקעות דהא ר' יוחנן אית לי' שעבודא דאוריי' ועוד ק' למ"ד ש"ד מודה במקצת וכן עד אחד דמחייב שבועה היכי משכחת לה ותירץ דמחל השעבוד או אין לו קרקע וכו' ורמב"ן כ' דהא בורכתא דכל מודה מקצת שאין בו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך בידי אלא נ' בשטר חייב שבועה דאוריי' כיון דאמר דאין השטר כאן ואין יכול לגבות בו מן המשועבדי' לאו שעבוד קרקעות מקרי ואין דבריו נראין לי כיון דשעבוד דאוריי' אפי' מלוה ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות משום דאין המלוה ידועה כיון שאין עדים בדבר ואפי' הלוה מודה דחיישינן לקנוניא ואם הי' הלוקח מודה בהלואה הי' גובה ממנו הלכך אין שעבוד קרקעו' תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית לי' ש"ד אלא בכל הלואה נשתעבדו נכסי הלוה עכ"ל ורשב"א בשבועות דף ל"ז כתב כרמב"ן וכן תירץ הר"י הלוי בפרק י"נ והדין דר"ח קמייתא בפ"ק דב"מ אע"פ דהתם איכא עדים בפנינו מיירי דאמרי עדים שלוה נ' אבל אינן יודעים אם פרען אם לאו דעכשיו אינו גובה בעדות זו ממשועבדים ע"ש ברשב"א: [פסק] [ח.] בפרק י"א ממלוה הלכה ד' כתב הרמב"ם כל מלוה שבשטר גובה אותו מן היורשים ומן הלקוחות כמו שנתבאר ומלוה ע"פ גובה אותו מן היורשים ואין גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה אבל מלוה שבשטר קול יש לה ולוקח הפסיד על עצמו שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדין במלו' שעליו שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת ידי הלוקח אע"פ שאין שם שטר ביד הלוקח ה"ז חוזר וטורף מנכסים משועבדין וכו' שכל המוכר בפרהסיא מוכר וקול יש לו (דין זה איתא בב"ב דף מ"ב אמר רב המוכר שדהו בעדים וכו' וקאמר בש"ס אע"ג דסבר רב מלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וכו' מאן דזבין בפרהסיא זבין כי היכא דליפוק קלא) כתב הרב המגיד ורשב"א כתב בשם ר"ח דמתנה עבדי אינשי בצינעה ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקיבל עליו אחריות אין גובה ממשועבדין עכ"ל. ובפ"א מחגיגה כתב המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבין להביאה כ' כ"מ בירושלמי מדמי הא לאשה שהביאה חטאתה דמביאין יורשין עולתה אע"פ שלא הפרישתה מחיים ואין לומר דמיירי שלא ירשו קרקע הוי לי' לבאר וכו'. ובפ"א ממחוסרי כפרה כתב הרמב"ם אשה שהביאה חטאתה וכו' יביאו יורשין עולתה אע"פ שלא הפרישתה מחיים כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשעבוד דין תורה. וטור ח"מ בסי' ק"ה כתב דמלוה ע"פ גובה מיתמי לדין תורה בקרקעות (ש"מ שסובר שעבודא דאוריי' וכן כתב ב"י בסי' ל"ט) וכתב הש"ך בסי' ל"ט בדין זה דשעבודא דאורייתא או לא דאוריי' מחלוקת הפוסקי' דעת הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן וריטב"א דש"ד ומדברי תוס' קדושין דף י"ג ע"ב בכורות (דף מ"ט) וב"ב (דף קע"ו) בשם ר"ח ור' אלי' מבואר דשל"ד וכן פסק המרדכי סוף ב"ב וכ"כ העיטו' וז"ל שעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה קאמר כגון האשה שהביאה חטאתה וכו' ודעת הרא"ש לא ברירא לי שלכאורה נראה מדבריו סוף פרק גט פשוט דשעבוד' דאוריי' וכ"כ הב"ח ס"ס פ"ט בדעת הטור לדעת הרא"ש אבל נראה דרא"ש סבר של"ד מההיא דכתב בב"ק (דף י"ב) ובהגוזל (דף צ"ז) וכו' ומסיק הש"ך דדין זה אי ש"ד או לא הוי ספיקא דדינא. ועיין בת מים סי' ל"ט העלה לדינא ש"ד אבל במטלטלין ועבדים כיון שיכול להבריחן הוי כאלו מחל השעבוד ושל"ד. עיין ש"ע י"ד סי' ש"ה סעיף ט"ו בש"ך דאנן פסקינן מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר וכן משמע דעת רמב"ם פי"א מבכורים. ועיין פ"א מערכין שפסק רמב"ם כר' יוסי דאם היוצא ליהרג הזיק חייב:
[ט] כתב שער המלך בפי"ט ממלוה בשם הש"ך דוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאוריי' דעבד לוה לאיש מנוה אבל מלוה הבאה מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל ובעל חוב וטורפ' דכ"ע של"ד. וצ"ע מהא דאקשו תוס' שבועות (דף ל"ה) למ"ד ש"ד האיך משכחת שבועת מודה מקצת אמאי לא תירץ דמשכחת שבועה במלוה הבאה מחמת מכר אלא משמע דבכל גונא ש"ד [ולי נראה דהא כי הוא זה דמיניה ילפינן מודה במקצת למלוה קאי אפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני וכו' ואם כן הכתוב מיירי בהלואה גמורה ולא קשה קושית שער המלך] ועוד כתב מה שתירצו תוס' דמיירי בשאין לו קרקע קשה הא דרשינן שבועות (דף מ"ז) וכו' ולא בין היורשים הא אי ל"ל קרקע מדינא לא גבי מיורשים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואם תוס' ס"ל כדעת הרשב"א שכתב בחדושיו לקדושין דף ע"ד דמדאוריי' אין חילוק בין מטלטלי לקרקע והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתא אמטלטלי הלכך כל שאינן ביד הלוה ממש לא גבי מינייהו וכו' וכן נראה דעת הרמב"ן בב"ב ובמלחמות בפסחים בסוגיא דלמפרע הוא גובה ע"ש לא קשיא מידי דהא דבר תורה מטלטלי נמי משתעבדי לב"ח עכ"ל. עיין בט"ז סי' פ"ח שמקשה מהא דנשבע וגובה מחצה מב"ח ועיין ש"ע ח"מ סי' ק"ז סי"א קכ"ט רע"ח תי"ט ועיין תוס' בכורות דף נ"ב שכתבו בשם ר"ת דתקנת הגאונים שתקנו לגבות ממטלטלי אפי' מיתמי הוא דאורייתא ע"ש. ועיין פני יהושע בחדושיו על טור ח"מ שרצה לצדד דהא דאמרינן ש"ד היינו דמעת שהלוהו כל הנכסים מש ועבדים לו הוא דבר תורה אמנם מלקוחות י"ל דאינו גובה ד"ת ע"ש שהאריך בזה:
[י.] כתב הראב"ן בסי' ס"ט וז"ל אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר וכו' מ"ט שעבודא דאורייתא כלומר מדאורייתא נכסי לוה משועבד למלוה משעת הלואה דקסבר עולא כתנא דאמר בפרק המקבל ב"ח שבא למשכן לא יבא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד המלוה והלוה יוציא העבוט ואם לא יוציא מנתקו (ללוה) המלוה בשוק בע"כ וכו' ואי לאו דמשעבדי נכסי לוה למלוה היכי מצי לדחוקי להוציא לו משכון או לנתוחי בלא בית דין אלמא משועבד לו וקרא סתמא כתב בין נושה בשטר בין בע"פ דמשעבדי ליה נכסי וכו' ורבה דאמר שעבודא לאו דאורייתא שעבוד נכסי לוה משעת הלואה לאו דאורייתא אלא משעה שמחייבין אותו בית דין וכותבין אורכתא למלוה על נכסי הלוה דקסבר רבה שליח בית דין ממשכן ומנתח ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד והאיש זה שליח ב"ד אלמא דלא משעבדי נכסי עד שעת הדין דמשעבדי ליה בי דינא עד כאן. ועוד כתב שם וטעמא מאי אמרי' עדים לית להו קלא דסתם עדים תרי ומלת' דמתעבדא באפיה תרי אית בה משום לישנא בישא אם מפקי לקלא אבל שטר מתעבד באפי תלתא סופר ועדים ולית ביה משום לישנא בישא וכעין זה אמרי' בבבא בתרא דפליגי אמוראי במחאה אי בפני שנים או בפני שלשה ע"ש עוד מ"ש: