כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ש (כלל קנ) שליחות
[א.] קדושין מ"א מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוח' האיש מקדש את בתו כשהוא נערה בו ובשלוחו. [גמ']. שליחות מנא לן דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח (מדלא כתיב וגרשה מביתו) ושלחה מלמד שאשה עושה שליח (לקבל גיטה קרי בי' ושלחה בלא מפיק הא) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח (שני פעמים נאמר בענין) אשכחן גירושין בקדושין מנלן וכי תימא דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנן בע"כ (הלכך אתנהו נמי ע"י שליחו') אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה וכו' ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעה"ב ואם אינו יודע דעת בעה"ב תורם בבינונית אחד מנ' פוחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה (דאמר לי' בהכי אמדתך) מנלן (דשליח תורם) וכי תימא מגירושין מה לגירושין שכן ישנן חול אמר קרא אתם גם אתם (כן תרימו גם אתם והאי גם יתירה הוא) לרבות את השליח. ונכתוב רחמנ' בתרומה וניתו הנך ונגמרו מיניה משום דאיכ' למפרך שכן ישנו במחשב' (נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה דכתיב ונחשב) והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ושחוט עלינו ובקש ומצא ושחט והן לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו (שהרי עשאוהו שליח לשחוט ושלהן פסול) מנלן (דשלוחו כמותו לשחיטת קדשים) נפקא ליה מדר"י ב"ק דאמר מנין ששלוחו ש"א כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל וכו' וכי כולם שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מכאן ששלוחו ש"א כמותו (כתב ריטב"א על מתני' דחבורה שאבד פסחה קשה למה לי קרא הא זכות הוא וזכין שלא בפניו (וזכיי' לאו מטעם שליחות) איכ' למימר דילמא גזירת הכתוב שיעשנה בגופו ולא עוד אלא דאלו מדין זכייה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצא הדר ביה כדמוכח מהא מתני' וכו' והא לא אפשר אלא מדין שליחות אבל תוס' סוברין דזכייה מטעם שליחות עכ"ל) כתבו תוס' וא"ת אמאי לא יליף דשליחו' מהני בקדשים מפרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהוא בבעלים דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים (כדאית' מנחות דף י"ט) וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן היינו חטאת דוקא דומיא דפרו של אהרן והיינו טעמ' משום דכתיב בחטאת אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי אית' לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ לא הוי ידעינן שיכול לעשות שליח אי לא דנפקא מדר"י ב"ק עכ"ל (וע' מהרש"א שכתב שצריך להיות בהיפך דבשאר קרבנות מקריבין בע"כ וכו'). נכתוב רחמנא בקדשים וניתי הנך ונגמרו מיניה משום דאיכ' למפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיה, ע"י שליח לא נכתוב בקדשים ותיתי מהנך מה להנך שכן ישנן חול אצל קדש לא נכתוב ובגירושין ותיתי מהנך מה להנך שכן ישנן במחשבה אלא לא לכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך הכי נמי ואלא גם אתם למה לי מבעיא לי' לכדר' ינאי דאמר גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית (להכי כתיב גם לרבוי שליח משום דבעי לאקשוי למשלחו למימר דבעובד כוכבים פסול) הא למה לי קרא מדר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין (אלמ' לא בעי קרא דמסברא אית לן למימר דמידי דלא שייך בי' לא מתעביד עליה שליח) (ולשיטת הר"י מגאש דמטעמ' דליתא בתורת גיטין לא מפסל אלא לשליח קבלה מאי פריך דלשתוק קרא מגם אתם הא איצטריך קרא למפסל לעובד כוכבים מדין שליחות ונ"מ דאפי' להולכה פסול ועוד קשה נמי לדידן דנימא דאיצטריך קרא למעוטינהו מדין שליחו' משום דנ"מ לענין זכייה ורבית דאע"ג דאיתנהו בכלל משא ומתן די"ל דמאי דפריך בגמר' הוא דלגבי תרומה לא איצטריך קרא דמדר' חייא נפקא וכו' כ"כ שער המלך פ"ו הל' ו' מגירושין) איצטריך סד"א עבד דלאו בר היתרא הוא כלל (אינו בשום צד היתר אשת איש שאינו מגרש דהא אין לו קדושין) אבל עובד כוכבים הואיל ואיתי' בתרומה דנפשיה דתנן העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה (ליאסר לזרים קסבר אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ומירוח עובד כוכבים אינו פוטר) אימא שליח נמי עביד קמ"ל ולר"ש דפטר דתנן תרומת עובד כוכבים מדמעת וחייבין עליה חומש ור"ש פוטר (דקסבר אין מירוח עובד כוכבים חייב בתרומה) אתם גם אתם למה לי איצטריך סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין ולא שותפין ולא אפטרופס ולא התורם את שאינו שלו אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל (להכי איצטריך גם לרבוי') כ' המרדכי תימ' לר"ש דלא דריש בכל דוכתי גם אתם מנא לי' הא דקי"ל עובד כוכבים לאו בר שליחות לא לענין זכייה ולא לענין רבית עכ"ל. (ע' תוס' גיטין דף כ"ג). הניח' לריב"ק אלא לר' יונתן דמפיק לי' להאי קרא לדרשא אחרינא מנלן דתני' ר"י אומר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד (אע"פ שאין כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכב' אלא זריק' דם לחוד') שנא' ושחטו אותו וכו' והלא אינו שוחט אלא א' מכאן שכל ישראל וכו'. שליח בקדשים מנא לי' מיניה (מן המקרא עצמו דמ"מ אחד מהם שוחטו בשליחתן) ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' (דהא של כל הקהל הוא אבל שליח בעלמ' לא). (כתבו תוס' ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא שותפות לא מצי משוי שליח דהא תנן (פסחים דף פ"ח) אמר לו רבו צא ושחוט וכו' ושכח מה אמר לו רבו וכו' יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר הרי טלה שלי וגדי שלו משמע שאין לו שותפות בגדי אפ"ה שוחט גדי עבור רבו עכ"ל) אלא מהכא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית (אחד לוקח לכל המשפחה) ודילמא התם נמי דאית לי' שותפות א"כ תרי קראי ל"ל אם אין ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך. האי מבעיא ליה לדר' יצחק דאמר איש זוכה ואין קטן זוכה ההוא מאיש לפי אכלו נפקא. ואכתי מבעיא לי' דשוחטין הפסח על היחיד קסבר אין שוחטין על היחיד (רבי יהודה אמרה ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד) ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשי' אחד וכו' תיפוק לי' שליחות מהכא. ותסברא דהא שליחות והא קטנים לאו בני שליחות (וכי הזוכין להם בתורת שלוחין באים והלא אין שליחו' לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב כי יקח איש. ומינה ילפינן דאין הקטן עושה שליח בב"מ דף ע"א) אלא כי הא (ההוא לאו לאתוי שליח אתא אלא זכין לאדם וכו') דאמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנ' ונשיא אחד וכו':
[ב.] פסחים דף צ"א ע"ב ר"ש אומר אשה בראשון עושין טפלה לאחרים וכו' מאי טעמא דר"ש דכתיב בראשון איש איש אין אשה לא מאי איש דקאמר ר"ש אי נימא ויקחו להם איש שה. מבעיא לי' לכדר"י דאמר איש זוכה ואין קטן זוכה (איש זוכה לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לאחרים או קיבל מתנה לשם אחרים ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח) אלא מאיש לפי אכלו. כתבו תוס' תימא אמאי איצטריך קרא והא קי"ל אין שליחות לקטן ובב"מ דף י"ב מוכח דזכיה מטעם שליחות וכי תימא מהכא קי"ל דאין לו שליחות אכתי קשה אמאי איצטריך למעט דאינו זוכה הא אפי' לעצמו אין לו זכייה. וי"ל דוקא במציאתן אבל מתנה דדעת אחרת מקנה אותו עדיף עכ"ל:
[ג.] כתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולין למתוח (ע' ברא"ש שכ' הרי"ף הביא הך דגר קטן בפ' החולץ ולא הביא הך דרב יוסף ותימא הוא ור"י הלוי פסק כרב יוסף) כתבו תוס' תימא דהא זכייה מטעם שליחות ואין שליחו' לקטן ונרא' לר"י דה"נ זכין לו מדרבנן וכו' קסבר יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מהתור' ולפי ספרים דגרסי' בב"מ דף ע"א קטן זכייה מיהו אית לי' ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית לי' זכייה מהתור' ונכרי קטן כיון שדעתו להתגייר חשבינן לי' כישראל קטן ואע"ג דזכייה מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התור' ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא הי' רוצה לפוטרו בחטה אחת או שמא הי' רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל:
[ד.] גיטין דף כ"ג מתני' הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו וסומא וכותי קיבל הקטן והגדיל וכו' פסול. [גמ']. חש"ו דלאו בני דיעה נינהו (וגבי שליחות איש בעינן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה אחד לוקח לכולן כותי דלאו בר היתרא הוא (דאין להם קדושין ואין גיטין נוהג בהן ובמידי דלנפשי' לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני) בעי מיני' מרב אמי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה (ותהא מגורשת בקבלתו וה"ה נמי להולכה דכולה חדא טעמ' היא אלא כך הית' שאלה בבהמ"ד) (וכן כתב הרי"ף אבל הר"י מגאש כתב להולכה שרי ונתקשה הרב בטעם הענין ורמב"ן כ' שליח קבלה מכיון דאתא גט לידי' מגורשת שייך למפסליה משום דליתא בתורת גיטין דהא אינהו לאו בני גירושין נינהו אבל להולכה עד דמטא גיטה לידה לא מגרשה לא שייך כולי האי למפסליה משום דאינו בתורת גיטין דהא בשליחו' איתנהו מ"מ קי"ל לחומר' דאפי' להולכה פסול עכ"ל הרשב"א בחדושיו) א"ל מדקא פסיל לי' לכותי מכלל דעבד כשר (וכי היכא דכשר להבאה וכו' כך כשר לקבלה וכו' שאין חילוק טעם ביניהם) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין מתקיף לה ר"א טעמ' במילת' דליתא הא במילת' דאית' כשר והא כותים דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו וכו' ותנן כותי שתרם של ישראל אפי' ברשותו אין תרומתו תרומה מ"ט לאו משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל (ומהאי טעמא נמי איכא למעוטי לעבד שתרם את של ישראל אפי' ברשות) אמרי דבי רבי ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית (לאפוקי כותי אבל עבד בן ברית הוא דכתיב מחטב עציך וכו'). כתב שער המלך בפ"ב מק"פ קשה למאי דס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות תקשי לדידי' מתני' בפסחים דף פ"ח ע"ב האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וי"ל דס"ל לר"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו והכי אמרינן בפרק השואל בב"מ לענין שאלה בבעלים עכ"ל [ובזה מיושב קושית פני יהושע דהא משנה בתרומות חמשה לא יתרומו ולא קחשי' עבד ע"ש די"ל דלא מצי למיתני עבד משום דעבד שלו רשאי לתרום מטעם יד עבד כיד רבו כנ"ל א"כ לא פסיק'] כתבו תוס' וא"ת בקדושין משמע דלר"ש לא איצטריך לי' למידרש מה אתם בני ברית ומוקי לדרשא אחרית' וא"כ לדידי' מנלן הא דקי"ל בכל דוכתי דכותי לאו בכלל שליחות לענין זכייה ורבית במס' בבא מציעא דף ע"א וי"ל דמ"מ כיון דדרשינן מתרומה שליחות מגם אתם ומינה יליף בעלמ' מסתמ' לא מרבינן בעלמ' אלא דומי' דאתם עכ"ל וע' תוס' גיטין דף ס"ד ע"ב דכתבו דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילת' דלית' כגון תרומה דלית' בתרומה דנפשי' אבל בזכייה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים וכו' ודבריהם דהכא סותרין לכאור' דלעיל דף כ"ג וצריך לחלק ועיין. ועיין סנהדרין דף ע"ב ע"ב דאמרינן הי' רודף אחר חברו להרגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא וכו' כתבו תוס' ישראל הוא ולא כותי בן ברית הוא ולא מין העובד כוכבים ומזלות דמינים העובדים כוכבים מורידין ולא מעלין עכ"ל: ובש"ע אה"ע סי' קמ"א כ' הרמ"א בשם ש"ג דמין העובד כו"מ לענין שליחות כדין פסולי עדות דאוריית'. וכתב ב"ש ס"ק מ"ז טעמ' משום דכותי ממועט מטעם אינו בן ברית או מטעם שאינו בתורת גיטין ומין בן ברית הוא והוא בתורת גיטין לכן סבירא לי' דכשר לשליחות וכו' מיהו בתוס' סנהדרין משמע דדין מין העובד כוכבים כדין כותי וכן משמע מרמב"ם פ"ג לכן כתב דין מין עובד כוכבים כדין כותי ומיום שנעשה מין לעבוד כוכבים הוי כאלו אינו בתורת גיטין וכו' עכ"ל. ומגן אברהם בסי' קפ"ט כתב כשיש מין העובד כוכבים במקום סעודה צ"ל בני ברית דמין העובד כוכבים אינו בכלל בן ברית כמו שכתבו תוס' וקשה דא"כ למה כ' רמ"א באה"ע דמין דינו כפסול לעדות משמע דאם נתקיים גט בחותמיו מותר לשלחו ע"י מין לכ"ע תיפוק לי' דאינו נעש' שליח משום דאינו בן ברית וי"ל דתוס' מיירי במין העובד כוכבים להכעיס וכדמסיים טעמ' דמורידין וזהו דוק' בלהכעיס כמ"ש ביו"ד סימן קנ"ח ורמ"א אפשר מיירי בלתיאבון עכ"ל מ"א:
[ה.] ב"מ דף ע"א ע"ב ת"ר מלו' ישראל מעותיו של כותי מדעת הכותי אבל לא מדעת ישראל כיצד ישראל שלוה מעות מכותי ובקש להחזירם ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעל' לו אסור ואם העמידו אצל כותי מותר. וכן כותי שלו' מישראל ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל וכו' ואני אעל' לך מותר. ואם העמידו אצל ישראל אסור בשלמא סיפא לחומרא (דמשמע דכותי זה חשיב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא) אלא רישא כיון דאין שליחות לכותי (וישראל מישראל קבלם) איהו ניהו דקשקיל מיני' רבית'. אמר רב הונא בר מנוח הב"ע כגון דאמר לו (כותי לישראל ראשון) הניחם ע"ג קרקע והפטר. אי הכא מאי למימרא אלא אמר ר"פ כגון שנטל ונתן ביד ואכתי מאי למימרא מהו דתימ' כותי גופ' כי עביד אדעת' דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל. רב אשי אמר כי אמרי' אין שליחות לכותי ה"מ בתרומ' אבל בכל התור' יש שליחות לכותי. והא דרב אשי בדות' מ"ש תרומ' דלא דכתיב אתם וכו' מה אתם בני ברית וכו' שליחות דכל התור' נמי מתרומ' גמרינן לה (בקדושין). (פי' רשב"א בקידושין דעיקר שליחות אתי מביני' כדאית' התם אלא מדגלי רחמנ' בתרומ' דאין שליחות לכותי על הכלל כולו בא ללמד וה"ק שליחות דכל התור' דע"י ישראל ולא ע"י כותי מנלן מתרומ' עכ"ל שם) איכ' דאמרי אמר רב אשי כו' כי אמרי' אין שליחות לכותי ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינ' להו שליח. והא דר"א בדות' מ"ש אינהו לדידן דלא דכתיב גם אתם וכו' מה אתם ב"ב אנן לדידהו נמי מה אתם ב"ב קאמר (ואתם היינו שלוחין לא נאמר' שליחות אלא בשליח ישראל ושולח ישראל) רבינ' אמר נהי דשליחות לכותי ל"ל זכייה מדרבנן אית ליה (שיהי' ישראל זוכ' לצורך כותי הלכך האי ישראל זוכ' לו מדרבנן בהלוא' זו מישראל שני) מידי דהוי אקטן קטן לאו אע"ג דל"ל שליחות (דכי כתיב שליחות בגדול כתיב בראוי לתרום שיה' הקדשו הקדש ודבורו חל דגבי הקדישות ונדרים איש כתיב. וגבי תרומ' מאת כל אשר ידבנו לבו) ה"נ לא שנא. ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות וכו' כותי לא אתי לכלל שליחות. כתבו תוס' אהא דאמרינן לעיל סיפ' לחומר' תימ' אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הכותי רבית שהרי נעש' ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של כותי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות חברו במציא' הכא אין קבלתו מן הכותי זוכ' לישראל חברו דנהי אם היה כותי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחברו השתא מיה' שהכותי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלו' ע"י זה הלו' אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של כותי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לכותי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומר' אמרי' יש שליחות לכותי. אלא ריש' אמאי שרי בהעמידו אצל כותי כיון דאין שליחות לכותי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לכותי ואינו חייב לכותי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לכותי הרי הוא נותן עבור ישראל המלו' ופוטרו נגד הכותי והוי כנותן לישראל עצמו עכ"ל [מדברי תוס' נרא' דס"ל כדעת הר"ן שא"א לזכות לחברו מתורת שליחות אא"כ נעש' שלוחו של בעל הממון כמ"ש בכלל חצר אות י"ד]. ועוד כתבו תוס' אומר ר"ת דהשת' דמשני שנש' ונתן ביד תו לא אמרי' סיפ' לחומר' וכו'. ור"ת כתב דלעולם סיפ' לחומר' עכ"ל (וכן דעת רש"י דלחומר' יש שליחות לכותי וכן משמע מרא"ש שפסק כן הכא):
[ו.] קדושין דף ט' אמר רבא אמר ר"נ כתב לו על הנייר וכו' בתך מקודשת לי וכו' בין ע"י אביה בין ע"י עצמ' מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה וכו'. כתב הרא"ש הא דאמר בקטנה מדעתו מקודשת מיירי בדאמר לה צאי וקבלי קדושיך וכו' ופירש הראב"ד דלאו מתורת שליחות הוא דקטן וקטנ' לאו בני שליחות אלא משום דה"ל כמו שאמר תן ככר זה לכלב שלו או ע"ג סלע. ומיהו קשה דהא קבלת הקדושין הוא המעש' וכו' ונתינת כסף הקדושין אי אפשר להיות אלא מטעם שליחות דחשבינן להו כאלו קבל אביה קדושין וכן שטר הקדושין צריך שיב' ליד דאב ויד' לא הוי כחצר האב דאף לעצמ' אינ' קונ' להתקדש דקטנ' שאין לה אב אין לה קדושין מן התור' כלל א"כ ע"כ צריכין אנו לומר כשקבל' קדושין מדעת אבי' הוי' היא שליח האב דאין לה יד להתקדש מכח קבלת'. הלכך נרא' לי דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעש' שליחות לזכות לאחר דמיעוט' דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכת' דאתרב' שליח בגט בתרומ' ובפסח והיינו דוק' לאחר בשליחתו אבל בקדושי קטנ' שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחותה לעצמ' כאלו קבל אביה קדושין בשביל' דקטן אית ליה זכייה כשדעת אחרת מקנה לו ובשליחות אביה היא זוכ' לעצמ' עכ"ל. וכ"כ לקמן דף י"ט דלטובת' לזכות' נעשה שליח וכו':
[ז.] קדושין דף מ"ד בעא מיני' רבא מר"נ נער' מהו שתעש' שליח לקבל גיטה מיד בעל' (לרבנן דאמרי מקבלת גיטה) כיד אביה דמי' מה אביה משוי שליח אף היא נמי משוי שליח או כחצר אבי' דמי' ועד דמטי גיטה ליד' לא מגרש' ומסיק הש"ס לעולם פשיט' ליה כיד אבי' דמי והכי קמבעי' ליה מי אלימ' כיד אבי' לשוויי' איהי שליחא או לא א"ל אין עושה שליח: [ח.] נזיר דף י"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים וכו' אמר רבא ומודה ר' יוחנן באש' שאין לה לא בת וכו' ולא אחות ואע"פ שהית' לה אחות ונתגרש' לאחר מכאן. דההי' שרי'. ומסיק הש"ס דטעמ' משום דלא משוי אינש שליח אלא במלתא דמצי עביד השתא במלתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי שליח (לאפוקי היכא דבההיא שעתא לא משתרי ליה). כתבו תוס' והא מעשים בכל יום שאש' אומרת לחברת' לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעש' שליח הא בשע' שנעש' שליח לא הית' יכול' בעצמ' להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיוב' שאין מפרישין חלה מקמח. ואומר ר"ת דיש ביד' להביא עיסה מגולגלת ולומר עיס' זו תהא חלה על קמח לכשיהי' נילוש ודברים שביד' קיימין דאין זה דשלב"ל כיון שביד' לעשות כדאית' בקדושין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעש' ומ"מ בהאי טעמ' לחוד לא סגי לן למימר דמצי למעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש מדאמר יבמות דף נ"ב האומר לחברו כתוב גט לארוסתי וכו' מפני שבידו לגרש' ובעי התם ליבמתו מהו. ומאי קמבעי' ליה והא בידו לבא עליה ולגרש' א"ו כיון דהשתא לא מצי לגרש' לא מצי למשוי שליח כיון דמחוסר מעש' לבא עלי' ה"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות כיון דמחוסר לישה עכ"ל (ול"נ דאי משום הא לא אירי' דגבי יבמה לא מקרי בידו ממש כיון דאם היא אינ' רוצ' להתיבם אליו אינו יכול לבעול אותה בע"כ כמו שאינו יכול לבעול אשתו בע"כ אם מרד' מתשמיש וה"נ יבמ' תקרי מורדת אבל בע"כ אינו יכול ליבמ' ולכך לא מקרי בידו אבל גבי חלה שאינו תלוי בדעת אחרים כלל שפיר נוכל לומר דמקרי גם בידו לענין זה. ולמה נחלק בכך דלענין שלב"ל מקרי בידו ולענין שליח לא). ת"ש האומר לאפטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פ' הפר לה והיפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל איש' יפירנו דברי רבי יאשיה וכו' טעמא דאמר ריש' יפירנו הא לאו הכי אפטרופוס מיפר ואלו גבי דידי' תני' האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן וכו' הרי הן מופרים ר"א אומר מופר וחכ"א אינו מופר קס"ד כי אמר רבי יאשיה אליבי' דרבנן דאמרי לא מצי מיפר ואי לאו דאמר רחמנא איש' וכו' אפטרופוס הוי מיפר (אלמא במלתא דלא מצי למעבד השתא משוי לה שליח). ודלמא אליבא דר"א דאמר מצי מיפר אי הכי למה לי' לשוויי' שליח ליפר לה איהו קסבר דלמא משתלינ' וכו' (וע"ש בסוגי' דמתחל' נתן טעם כי משוי שליח במילתא דקיימ' קמי' במילת' דלא קיימ' קמי' מסתמא אין דעתו לשוויי' שליח והש"ס סותר טעם זה ומסיק כדלעיל). כ' סמ"ג עשין קל"ה דעוש' אדם שליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו עד עולם מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותם לו שיקנ' לו גוף הקרקע לפירותיו. כך פי' ר"י פ"ב דנזיר עכ"ל. ומש"ל פ"ד מתרומות כתב שדין זה תמוה. כתב אספ"ז בשם הר' עזריאל אמרן יכול אדם לעשות שליח לשחוט פסחו קודם י"ד וכן להפריש חלתו קודם גלגול. ואע"ג דלאו איהו מצי עביד והיינו טעמא הואיל ויכול להקנותן הפסח או הקמח או הדמים ליקחם בשוק וכל שבידו לעשות לאו מחוסר מעש' עכ"ל. עוד כ' לפי הס"ד דגמ' אם פי' בפי' שעשאו שליח אפי' לנשים שהן עתה אסורות אם יהיו מותרות הוי שלוחו. אמנם לפי המסקנ' אפי' אמר בפי' לא הוי שליח כיון דאיהו לא מצי עביד השתא וכו'. (ועיין בכלל דבר שאינו שלו אות ב' מה שכתבתי בשם תו' קדושין דף כ"ז):
[ט.] קדושין דף כ"ג ע"ב בעי רבא לרשב"א (דאמר בשטר ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו דיד עבד כיד רבו) עבד כנעני מהו שיעש' שליח לקבל גטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דלמא אשה דאיהו מצי מקבלת גיט' שליח נמי מצי משוי' עבד דאיהו גופ' לא מקבל גיט' שליח נמי לא מצי משוי'. בתר דבעי' הדר פשט' לה לה מאש' כאש'. ואלא הא דאמר ר"ה ברי' דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ואינהו מצי עבדי. ולא והא עבד' דאיהו לא מצי לקבל גיט' ושליח מצי משוי. ולא היא ישראל לא שייך בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין (אם אינו מקבל גיטו משום דלא יצא הגט מרשות רבו מקבל הוא גט לחברו דהא יצא הגט לרשות שאינו שלו) דתניא וכו'. כתבו תוס' בנדרים בעי הני כהני שלוחי דידן וכו' ולא אפשטא וכו' דרצה לפשוט ממשנ' או בריית' ולא מאמורי. א"נ י"ל דהתם קמבעי' אי שלוחי דרחמנא דוקא או שלוחי דידן נמי ונ"מ אם כהן מקריב שלא מדעת בעלים אי שלוחי דרחמנ' הן כשר ואי הוי נמי שלוחי דידן אינו כשר עכ"ל: [י.] ב"מ דף כ"ב פריך הש"ס על הא דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני' מהא דתני' כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומ' הרי שירד לתוך שדה חברו וליקט (לצורך בעה"ב) ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל (שתרם תרומתו בלא רשותו מקפיד בעה"ב על מה שעשה) אין תרומתו תרומה וכו' ואם לאו תרומתו תרומ' ומנין הוא יודע וכו' אם מצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו וכו' וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומ' אמאי בעידנ' דתרם הא לא הוי ידע אלמ' כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקר' נמי ניח' ליה וכו') תרגמ' רבא אליבי' דאביי דשוויי' שליח. הכי נמי מסתבר' דאי ס"ד דלא שוויי' שליח מי הוי תרומתו תרומ' והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם (מאתם גם אתם נפק' שלוחו ש"א כמותו לתרומ' שהשליח שתרם תרומתו תרומה וכיון דשליחות מהכא נפקא ע"כ שלוחכם דומי' דאתם בעינן אף שלוחכם לדעתכם שהבעלים מינוהו שליח) אלא הב"ע דשוויי' שליח וא"ל זיל תרום וכו' וסתמי' דבעה"ב כי תרים מבינונית ואזל איהו ותרם מיפות וכו'. וכתבו תוס' אם נמצאו יפות וכו' דמסתמ' גם מתחל' היה דעתו כן וכו' משום מצוה עכ"ל (וע' מה שכתבתי בכלל זכין לאדם אות ט' בשם תה"ד):
[יא.] כתובות דף ע' מתני' המדיר אשתו מליהנות לו לו עד ל' יעמיד פרנס. [גמרא]. ופרנס לאו שליחותי' קעביד (נמצא עובר על נדרו) אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותי' עביד והתנן מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו (צ"ל לדעת תוס' דס"ל דכתיב' לא בעי שליחות הא דפריך הכא היינו מנתינ' דלכ"ע בעי שליחות) הכי השתא התם קאמר יכתבו הכא מי קאמר יזון כל הזן קאמר:
[ב.] גיטין דף י"ג מתני' האומר תנו גט זה לאשתי וכו' לא יתנו לאחר מית'. כתבו תוס' קמ"ל דאין גט לאחר מית' אע"ג דבהדי' תנן לקמן (דף ע"ב) דאין גט לאחר מית' הכא איצטריך לאשמעי' דאע"ג שמינ' המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים עכ"ל (וכל השלוחים לא מהני אם מת הבעל אבל אם שליח ראשון מת מהני שליח שני וכן הג' וכו' דכולהו מכח הבעל קאתי כדאיתא בש"ס):
[ג.] ב"מ דף צ"ו א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי מהו בעליו ממש בעינ' וליכא או דלמ' שלוחו של אדם כמותו ואיכ'. א"ל רב אחא ברי' דרב אוי' לרב אשי שליח פלוגת' דרבי יונתן ורבי יאשי' דתני' האומר לאפטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאב' וכו' הפר לה והיפר לה יכול יהו מופרים ת"ל איש' יקימנו ואיש' יפירנו דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר מצינו בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (בנדרים דף ע"ב רצה הש"ס להוכיח דבעל מיפר בלא שמועה מהכא דאפי' ר"י לא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא אבל דכ"ע שלוחו של אדם כמותו והא לא שמיע ליה. פירש הרא"ש שם ושמיעת אפטרופס אינ' כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות) כתבו תוס' וא"ת היכי מדמי שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשה איכא לר' יאשי' ולא הוי שליח כמותו דבעלמ' לא פליגי. וי"ל דטעמ' דר' יאשי' משום דכתיב תרי זימנא אישה למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו תרי זימנא. א"נ משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו עכ"ל. א"ל רב עילש לרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה עבד דלאו בר מצוה לא (ושליחות נפקא לן מגם אתם דבעי' דומי' דמשלח שיהו דיניו נוהגין בו וזה אין דין שואל נוהג בו וגם משאיל שאין לו כלום בלא רב) או דלמא אפי' למ"ד אין שלוחו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמי. א"ל מסתברא יד עבד כיד רבו דמי. (וצריך לעיין אי בכל מקום דאמרינן דאין שלוחו כמותו אפ"ה גבי עבדו מהני מטעם יד עבד דהוי כאלו עשה הוא בעצמו. אמנם מתוס' קדושין דף מ"ב ד"ה ודלמא מוכח היכא דשליחות לא מהני יד עבד וכו' נמי לא מהני. וצריך לחלק בין ההיא דהכא שהוא לענין ממון ובין ההיא דפסח שם דהוי מצוה עיין בשער המלך פ"ב מקרבן פסח שהקשה כן על תוס') כתב הרא"ש לענין שליח לא אפסק בה הלכתא בהדי' אלא מדחזינן לרבא דאמר מסתברא דיד עבד וכו' מכלל דאחר דלאו כידו לא הוי שאלה בבעלים וכן לענין נדרים נמי אינן מופרין. כ"כ הרי"ף. ולא הבנתי דבריו דהא דאמר מסתברא וכו' לאו למעוטי שאר שליח נקט האי לישנא אלא לפי דבריו השיב לו דאפי' לר' יאשי' יד עבד וכו' ולא חיישינן להא דאינו בר מצוה וכ"ש לרבי יונתן דהוי שאלה בבעלים דלא גרע משליח אחר עכ"ל הרא"ש ובנדרים דף ע"ב כתב הרא"ש דהלכתא כר' יאשי' דגבי נדרים אינן מופרין עכ"ל: [יד.] גיטין דף כ"ד גבי האש' עצמה שהביא' גיטה צריכה לומר בפני נכתב וכו' פריך הש"ס אשה מכי מטא גיט' לידה אגרש' וכו' אלא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך. והא לא חזרה שליחות אצל הבעל (שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראוי' לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמ' ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחו' קודם שתחזור). (וע' תוס' שכתבו שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונטרס לא פי' כן עכ"ל) דאמר לה כי מטית התם הוי שליח לקבלה וכו'. ולקמן דף ס"ג ע"ב אית' דר"ח בר אבא מספק' לי' אם אומרים צריך חזרת שליחות או לא דהיינו אם הבעל עשה א' לשליח להולכה והאשה אמרה ליהוי בידך כלומ' שתהיה אתה שליח לקבלה (וע' פני יהושע דלפרש"י מצינן למימר דבהאי דהכ' דהוא הוי בעל המעש' הכל מודים) ורשב"א כתב הא דאמרינן לעיל בפשיטות והא לא חזרה שליחות וכאן מספק' להו אפשר לומר בכל כי האי גונא דמחחלת השליחות הוי לי' שליח שלא ניתן לחזרה ליכ' מאן דפליג ופסול לכ"ע. אלא הכא מספק' להו כיון דמתחלת השליחו' הוי לי' שליחו' הראוי לחזור אצל בעל דלמ' אע"פ שנעשה מרצון עצמו שליח לאחרים עד שלא יצא מידי שליחות הבעל אין בכך כלום. או דלמ' כיון דהשת' מיהא אינה חוזרת שליחות שאינה חוזרת מקרי עכ"ל (וע' שם בסוגיא דר"נ ס"ל דלא בעינן חזרת השליחות):
[טו] גיטין דף כ"ט תנן המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר. ורמינהו אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו. אינהו אין אבל שליח לא אמר אביי התם טעמ' משום בזיון הבעל. הכא לא קפיד. רבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרין לשליח (אין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרין לשליח אבל גט דאית ליה ממש' חוזר ונמסר) מאי בינייהו שליח מתנה (שאמר הבעה"ב לב' עדים כתבו שטר מתנה לפלוני למ"ד מילי ל"מ הני נמי לא ממסרין) ובפלוגת' דרב ושמואל. דרב אמר מתנ' אינה כגט ושמואל אמר מתנה כגט. כ' תוס' לקמן פלוגת' ר"מ ור' יוסי באומר לג' תנו דר"מ סבר עשאן ב"ד ור"י פליג אבל באומר לשנים תנו ולג' כתבו ותנו אפי' ר"מ מודה דיכתבו ויתנו ולא מימסרן לשליח עכ"ל:
ובגיטין דף ס"ו איתא. מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לג' תנו הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ וזו הלכה העלה ר' חנינא איש אונו מבית האסורים (משמו של ר"ע) מקובל אני באומר לג' תנו שיאמרו לאחרים וכו' אמר רבי יוסי נומינו לשליח אף אנו מקובלין אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו וכו' שילמדו ויכתבו. [גמרא] אמר שמואל הלכ' כר"י דמילי לא ממסרין לשליח. ורוצה הש"ס לומר לס"ד דמודה ר"י באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. ולבסוף מסיק דרבי יוסי תרתי אמר (בין שאמר לג' תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו) ושמואל סבר לה כוותי' בחדא (היכ' דלא אמר אמרו) ופליג עליה בחד' (באומר אמרו). כתבו תוספות באומר אמרו לא דמי לעד מפי עד דה"מ כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני שלא נמסרו עדות לאלו המעידים אבל כאן עיקר עדות לא נמסרו אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל עכ"ל. ובגיטין דף ע"א ע"ב אית' אמרו לו נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו אמרו לסופר וכ' לעדים וחתמו וכו' הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וכו' טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין מני ר"מ דאמר מילי ממסרין לשליח אימ' סיפא עד שיאמר לסופר כתוב אתאן לר"י דאמר לא ממסרין לשליח. אין רישא ר"מ (דאמר מילי ממסרין דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו) וסיפ' ר"י וכו' ומסקינן דתני וכו' דבאומר אמרו נמי פסול לר"י:
כתב הר"ן בפ' התקבל וז"ל הקשה הרמב"ן מ"ט דמאן דפסול באומר אמרו אי משום מילי מאי מילי קא מסר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וא"ת שלא חולק ר"י אלא באומר אמרו מדעתכם ולא בירר פלוני סופר וכו' אבל לא בעושה שליח לאותו פלוני בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי וכו' ותירץ דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר דברים עושה אדם שליח שלא בפניו. לפיכך יכול' אשה לומר פלוני שבמדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל גיטי ומיהו מסתבר' שאין שליח לקבלה עושה שליח דהוי מילי אלא באומר אמרו ומינ' אותו היא שליח שלא בפניו עכ"ל הרמב"ן והרא"ה תלמידו הקשה עליו א"כ דס"ל לר' יוסי אפי' בממנהו שליח שלא בפניו פסול בגט מנא ידעינן דטעמ' דר"י משום מילי לא ממסרין וכו' דלמ' טעמא משום דבעינן שישמעו מפיו ממש לפיכך כתב דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתכם וכו' וכתב הר"ן מאי דקשי' לי' לא קשי' דאם אית' דסובר ר"י דמילי ממסרין לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו כשסופר ועדים שומעין מפי שליח הרי הן כאלו שומעין מפי הבעל וכו' אבל דעתי מסכמת לדעת הרא"ה ז"ל עכ"ל הר"ן. עוד כתב דשמואל דסבר דר"מ ור"י פליגי במילי באומר לג' דוקא ר"מ סבר נהי דלא ממסרין לשליח לבי דינא ממסרין דאלימ' מילת' דבי דינ' ור"י סבר דכי היכי דלא ממסרין לשליח ה"נ לא ממסרין לב"ד עכ"ל. כתב הרא"ש והלכת' כר"י דמילי לא ממסרן וכו' ואפי' אם אמר אמרו לסופר וכו' הרי זה גט בעל וכו' ונראה דוקא לענין ציווי בעל הוא דבעינן שידבר בפיו ושישמעו קולו כדתני' וכו' עד שישמעו קולו אבל לענין שליחו' האשה כל היכא דקים לן שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קולה וכו' הלכך יכולה אשה למנות שליח קבלה למקום אחר ועדים כותבין וחותמין על פיה שהאשה מנתו להיות שליח קבלה וכו', ונראה לי דאיש ואשה שוין בדבר זה דגם האיש יכול למנות שליח לגרש במקום אחר ואין צריך השליח שישמע קולו ודוקא לענין כתיבת הגט וחתימה הוא דבעינן שמיעת קולו. והלכת' נמי כשמואל בשליח מתנה דמילי נינהו ולא ממסרין לשליח עכ"ל. ומרדכי סוף התקבל כתב וז"ל הקשה בספר החכמה והא דאמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ואין זה כ"א מילי והיכי משוי שליח ויש מפרשים דקבלת גירושין הגט או קדושין הוי מעשה גמור. וממורי הכהן קבלתי כל היכא שאין הדבר נגמר ע"פ השליח חשיב מילי ולא ממסר לשליח אבל קבלת הגט זהו גמר הדבר אבל הכתיבה שאמר לעדים חשיב מילי משום דאין הדבר נגמר עד נתינת הגט אע"ג דהם שלוחים על הכל מ"מ שליחת הכתב מילי נינהו. ואע"ג דפליגי ר"מ ור"י במילי וכו' ה"מ כשעשאן ב"ד אבל אומר לשנים כולי עלמא מודו דלא ממסרין עכ"ל. ובפ' האיש מקדש כתב וז"ל פסק הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' אתנוס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עוש' שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ איכ' מסירת טבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בע"כ ומיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האש' אינה מתקדשת הלכך הוה ליה מילי עכ"ל (וצריך לעיין לדידן דאית לן חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ גיטין דמי לקדושין והאיך יכול שליח הגט לעשות שליח). כ' תוס' רי"ד בקידושין שליח דאשה לא מצי משוי שליח משום דמילי נינהו שלא מסרה לו האשה אלא דברים בעלמא התקבל גיטי וקי"ל כר"י דאמר מילי לא ממסרין וכו'. ועוד כ' האי דילפינן שיהא האיש מקדש ע"י שליח אבל לא שהשליח יעשה שליח משום דמילי נינהו ואפי' מסר לו חפץ לא דמי לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד אין כח לשליח לגרשה אבל חפץ הקדושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה משלו נמצא שעיקר השליחות מילי הוי עכ"ל:
[טז] מנחות דף צ"ג ע"ב ת"ר ידו (וסמך ידו) ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו (והנך כולהו מחד ידו ממעטי) כל הני ל"ל צריכ' אי כתב רחמנא חד הוי אמינ' למעוטי עבד דלאו בר מצות אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו ש"א כמותו (דגמרינן מפסח דכתיב ושחטו אותו וכו') אימא לסמוך ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופו אבל אשתו דכגופו דמי אימ' תסמוך צריכה. ובעירוכין דף ב' איתא וסמך וכו' על ראש קרבנו ולא קרבן חברו (דאין סומך) כתבו תוס' וא"ת כיון דאמרינן וסמך ידו ולא שלוחו כ"ש ולא קרבן חברו וי"ל אי לאו קרבנו אמינ' דידו למעוטי חברו אבל שלוחו סומך עכ"ל ובסנהדרין דף קי"א ע"ב אית' ת"ר ויצאו הן ולא שלוחן (אם הדיחו ע"י שליח כיחידים הם בסקיל' וממונן פלט). וביבמו' דף ק"א ע"ב תני' וקראו לו (גבי יבם) הם ולא שלוחן וכו' כתבו תוס' תימ' אדילפינן קדושין (דף מ"א) מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרב' ניליף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי עגלה ערופה נמי דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן ובמנחות דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים ממעט שליח להפרת נדרים לר' יאשיה וא"ת ל"ל קראי בקדושין דשלוחו ש"א כמותו נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמעינן מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוי דרשינן כל הני קראי לדרש' אחריתא ה"ר אלחנן עכ"ל. וכן כתבו תוס' ערכין (דף ב') ד"ה קרבנו. ובבתרא דף פ"ב כתב הרשב"ם היכ' דשלח בכורים ע"י שליח בעלים קוראין דשלוחו כמותו ויכול לומר הנה הבאתי אבל השליח אינו קורא כדתנן במס' בכורים שאין יכול לומר אשר נתת לי עכ"ל. ותוס' שם כתבו ואין נראה שיקראו בעלים כדמשמע בירושלמי עכ"ל. אבל תוס' גיטין דף מ"ז ע"ב כתבו כרשב"ם. ובמנחות דף י"ט פריך הש"ס על ר"ש דסבר דיציק' שמן למנחה פסול בזר משום דסבר וי"ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה ה"נ בזר תהא פסול' שאני התם דכתיב וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים (לר"ש פריך) לא מצית אמרת ק"ו מה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר גלי רחמנא ביה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים:
[יז.] קדושין דף מ"ב ע"ב והא דתנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וכו' שילח ביד פיקח פיקח חייב ואמאי נימ' שלוחו של אדם כמותו (ויתחייב שולחו ולא השליח) (ונחייב המשלח פי' ואע"ג דשליח לא מצי לאפטורי כיון שהוא פיקח נפק' מיני' דאי ליכא לאישתלומי מיני' מפרע מן המשלח תוס' רי"ד) שאני התם דאין שליח לדבר עברה דאמרי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הא דתני' שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעה"ב מעל (ומבי' קרבן מעילה) ואמאי נימא אין שליח לדבר עבירה (כתבו תוס' תימא הא ע"כ בשוגג איירי דאי במזיד ליכא מעילה א"כ יש שליח לדבר עבירה דלא שייך דברי הרב וכו' כיון שהוא שוגג דהכי נמי משמע בב"ק דף ע"ט ואור"י דהכא מיירי אפי' דנזכ' שליח קאמר דמעל בעה"ב כדמוכח מעילה דף כ"א דתני נזכרו שניהם חנוני מעל משמע הא נזכר שליח לבד בעה"ב מעל עכ"ל) שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה (לרוב דברים היא למודה מתרומה במסכת מעילה) מה תרומה משוי שליח (להרמתה) אף מעילה משוי שליח ונילף מיניה (לכל דבר עבירה דיש שליח) משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים ואין מלמדין דתני' על כל דבר פשע וכו' בש"א לחייב על המחשב' כמעש' וב"ה אומרין אינו חייב עד שישלח בו יד א"כ על כל דבר פשע ל"ל שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע. הניחא לב"ה אלא לב"ש וכו' נילף מיני' משום דהוי מעילה וטביח' ומניר' ב' כתובים דאמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י שליח אף טביחה וכו' (אפי' טבחו שליח נתחייב הגנב דו"ה) הניחא למ"ד ב' כתובים אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכ' למימר (נילף מיניה דיש שליח לד"ע) גלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שלוחו אשכחן שחוטי חוץ. בכל התור' מנא לן אדיליף משחוטי חוץ נילף מהנך הדר כתב רחמנא ונכרת האיש ההוא אם אין ענין לגופו תנהו ענין לכל התור' ולמ"ד אין מלמדין (ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דברי הרב וכו') הני ההוא ההוא מאי דריש. חד למעוט' שני' אוחזין בסכין ושוחטין וחד למעוטי אנוס שוגג מוטעה והא דתני' האומר לשלוחו צא הרוג הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנ' אותו הרגת' בחרב בני עמון מ"ט דשמאי הזקן קסבר ב' כתובים מלמדין (ויליף ממעילה וטביחה דיש שליח לד"ע) והוא ההוא לא דריש (והני ההוא דריש חד למעוטי שנים וכו' וחד למעוטי אנוס וכו' והוא ההוא לא דריש) ואבע"א לעולם דריש ומאי חייב בדיני שמים מכלל דתנ' קמא סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור (בתמי') אלא דינ' רבה ודינ' זוטא איכא בינייהו אבע"א שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת וכו' ואידך הרי לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה אין אתה נענש עליו מ"ט מורד במלכות הוי וכו' אמר רבא את"ל סבר שמאי ב' כתובים מלמדין והוא ההוא לא דריש (והאי דחייב דקאמר בדיני אדם ויליף ממעילה וטביחה) מודה (אפ"ה מוד') באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התור' כולה זה נהנה וזה מתחייב, כתבו תוס' וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וכו' וי"ל דמעיל' לא נתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קני' וההי' שעת' חייב משלח אמנם מסופק ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן סיכה או שב על עורו' של הקדש וכו' והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשת' לא עשאו שליח אלא מן הנאה אם יתחייב המשלח כדאמרי' גבי מעילה או דלמ' זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' עכ"ל. ובמעילה דף י"ח ע"ב כתבו תוס' הא דאמרי' התם אכילתו ואכילת חברו מצטרפין מיירי שנתן לתוך פיו של חברו דליכ' לפרושי אכילת חברו ע"י שליחות שצוה חברו לאכול מהקדש הא לית' אע"ג דיש שלד"ע במעילה הני מילי במעילה הבאה ע"י הוצאה אבל במעילה הבאה ע"י אכילה והנאה לא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. א"נ שמא יש ליישב גם ע"י שליחות כגון שצוה את חברו ליטול ולאכול ומדאגבה קני' ומעל קודם אכילה עכ"ל. ובחגיגה דף י' ע"ב איתא מעילות מכתב כתובין (ואמאי אמר שהם כההרים התלוין בשערה) אמר רמב"ח לא נצרכה אלא לכדתנן השליח שעשה שליחתו בעה"ב מעל וכי זה חוט' וזה מתחייב היינו כהררים וכו' אמר רבא ומאי קושי' דלמא שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה מה התם שלוחו ש"א כמותו אף כאן. ובב"ק דף נ"א אית' בור של שני שותפים אי סביר' לן בור ברשותו פטור דלא כר"ע היכ' משכחת דחייב ברשות הרבים וברה"ר בור של שני שותפין היכא משכחת לה ואי דשויא שליח תרווייהו ואמרי לי' זיל כרי לן בור ואזל וכרה להו אין שליח לד"ע (להתחייב שולחו אלא שליח מחייב וסבר' הוא דברי הרב וכו' דברי מי שומעין) וכו' ומסיק הש"ס כגון דעקרו שניהם חולי' בבת אחת והשלימו לעשר':
[יח.] ב"מ דף י' ע"ב אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות סבר חצר משום שליחות אתרבאי ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה חצר וכו' דחצר משום יד אתרבאי מי איכא למ"ד חצר משום שליחות והתני' בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וכו' מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ואי ס"ד חצר משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עברה (לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעש' השליח וקי"ל דא"ש לדבר עברה) (כתבו תוס' איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוו מעילה וטביחה ב' כתובים דיש שליח ואין מלמדין עכ"ל). אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא (שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור המשלח דאמרי' לי' דברי הרב וכו' ולא הי' לו לעשות) אבל בחצר דלאו בר חיובא מחייב שולחו אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו ה"נ דמחייב שולחן אמרי אשה ועבד בני חיובא והשתא מיהו לית להו לשלומי רב סמא בר רקתא אמר היכא אמרי' אשלד"ע היכא דאי בעי עביד (את השליחות) ואי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה מחייב שולחו. מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמר אי בעי עביד לא מחייב שולחן להך לישנא דאמר כל היכא דשליח בר חיובא מחייב שולחן. כתבו תוס' וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר אלפני עור כיון דכי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קדושין (דף ע"ח) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח (תמורה ד"ה) א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל. (ועיין רש"י שכתב על הא וקדש לי אשה גרושה. ומשעת קדושין עובר משום לא יקח). כתב באספ"ז על הא דאמר א"כ מצינו שליח לד"ע מכאן דקדק ר"י דכי אמרי' אשלד"ע לחייב השולח משום דברי הרב שלא חלק הכתוב בין שהשליח שוגג או מזיד שאל"כ מה שייך למפרך מחצר כלל הלכך אם השליח מזיד השליח חייב והשולח פטור ואם השליח שוגג שניהם פטורין הריטב"א. ובקדושין דף מ"ב כתב הריטב"א על הא דאמר דברי הרב וכו' פי' טעמא קאמרי' שהוא כן על הרוב מיהו דינא דאוריית' הוא כדלקמן אפי היכא דלית' להאי טעמ' כגון שהוא שוגג וכיוצא בזה כדאמרי' גבי כהן שאמר לישראל וכו' אע"ג דלא שייך בהו דברי הרב דהא לא מפקד כלל ואע"ג דאיכא משום לפני עור וכו' דאפי' משום לפני עור ליכא כדפרישית דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום לפני עור והיינו דאמרי' דשליח לאו בר חיובא. והיינו דאקשי ממעילה אע"ג דהתם לא שייך דברי הרב וכו' דהוי שוגג ועוד דאפי' בשוגג שייך האי טעמ' דאנן אמרי' אלו ידע האי שליח דהקדש הוא לא הוי ליה שליח כי דברי הרב וכו' וה"ל כשליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה מעשה בשוגג עכ"ל. ותוס' רי"ד כתב אע"ג דבשגגה היא ואין לומר דברי מי שומעין כיון דאלו הוי מזיד לא הי' חייב המשלח כ"א השליח השת' נמי דהוי בשגגה לא למעול אלא השליח שהשגגה הולכת אחר המזיד דומיא דחייבי חטאת שכל שחייב במזיד כרת חייב בשוגג חטאת וה"נ מי שחייב במזיד אי לאו וכו' הוא חייב על השוגג קרבן מעילה עכ"ל. עוד כ' אספ"ז ולכולי לישנא דהכא חיילי הקדושין כשמקדש ע"י השליח ולענין העבר' הוא דפליגי אי מחייב המשלח או לא. אי נמי בקדושין עצמן פליגי אי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. ועוד כתב דהאי לישנא דאי בעי עביד סבר דמ"מ שייך דברי הרב וכו' משום לפני עור והאי לישנא דכל היכא דבר חיובא סובר דבעי שיהא עובר דברי הרב בעבר' עצמה והיינו טעמ' דבקדושין ילפינן משחוטי חוץ או ממעילה וטביחה והתם עובר דברי הרב מן העבר' עצמה והאי לישנא סבר דבעינן ממש דומי' דהנך ואידך לישנא סבר כיון דדמי להנך דשייך בי' דברי הרב סגי לי' בהכי. עוד כתב דטעמ' דדברי הרב לא קאי בקדושין במסקנא דהתם דלא צריכ' כלל ומ"מ יש ללמוד קצת דומי' בעינן דהנהו כדפרי' עכ"ל. (אמנם בקדושין כתב הרי"ף ולדבר עברה לא אמרינן שלוחו כמותו דקי"ל אין שליח לד"ע דאמרי' דברי הרב וכו' משמע דס"ל דלמסקנא נמי אמרי' האי טעמ'). וכתב הר"ן בקדושין דף מ"א ולדבר עברה לא אמרי' שליח ש"א כמותו שיתחייב שולחו ולא השליח. דאמרי' דברי הרב וכו' הלכך אינו כשלוחו אלא כעושה מאליו עכ"ל. (ונראה דסבר כתי' הב' דתוס' דקדושין אין חלין). וכתב נמ"י ונראה דקטן שאין לו יד כלל כגון שאין מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר לחייב שולחו דהא לא שייך לומר בי' אי בעי עביד עכ"ל. (ועיין ש"ך ח"מ סימן קפ"ב דכתב ולא נהירא דהא קי"ל אין שליחות לקטן ולא דמי לחצר דהוא רשותו והוי שלוחו משא"כ קטן עכ"ל). כתב הרא"ש בב"מ כתב רמ"ה דהלכתא כר' סמא דאמר קמי' דרבינא ושתק רבינא וקבלה והדר בי' ממאי דהוי אמר איהו הלכך לא משכחת שליח לדבר עברה אלא בחצר עכ"ל: [יט.] מעילה דף כ"א מתני' שילח ביד חש"ו אם עשה שליחתו בעה"ב מעל לא עשה שליחתו חנוני מעל. [גמר']. והא לאו בני שליחות נינהו (ואמאי מעל בעה"ב) אמר ר"א עשאום כמעטן של זיתים (כיון דניח' ליה לבעה"ב במה דעביד חש"ו הוי לי' כשליח תוס') דתנן הזיתים מאימת מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן ולא זיעת המקפ' ר' יוחנן אמר כאות' ששנינו נתנו (לעירוב) ע"ג הקוף והוליכו ה"ז עירוב. אלמ' קא עבד' שליחותי' (אע"ג דלא הוי בן דעת הואיל ואיתעבד שליחותי' הוי עירוב) ה"נ (גבי חש"ו) אתעביד שליחות'. כתבו תוס' וא"ת אדרבה נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה דבעי שליח בר דעת דהוי עדיפא למילף מתרומה דעיקר שליחות דמעילה מתרומה יליף וי"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושנוי רשות הוא דהוי והכא הוי שנוי רשות ע"י שליחות בר דעת לכן מסתבר לי' לדמוי להנך דמייתי דאין קפידא בבר דעת וגבי מידי דהנאה לא מהני שליחות במקום שהמעילה בא ע"י הנאה כדאמר קדושין דף מ"ג ומ"מ אצטריך למילף שליחות מתרומה דלח תימא דאשלד"ע עכ"ל:
[כ.] ב"ק דף ע"ט בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין או לא ת"ש נתנו לבכורות בנו (נתנו הגנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לש"ח) או לב"ח או לש"ח לשואל וכו' היה משכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור מאי לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרין. כתבו תוס' האי לשון שכתב רש"י דנתנו לבכורות הגנב נתן וכו' האי עיקר וא"ת ואמאי מחייב במשיכה (דהא מושכו קאי אכהן או ב"ח ומתחייב הגנב במשיכת הני) והא אין שליח לדבר עבירה. וי"ל דהנהו לא ידעו דאתי לידי' באיסורא אלא סבורי' שהי' שלו ובין ללישנא דמפרש בב"מ דף י' טעמא משום דשליח בר חיובא ודברי הרב וכו' ובין ללישנא דאי בעי עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע ששליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבר שהוא שלו. (ועיין תוס' ב"מ דף י' ע"ב שכתבו נמי כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוי לי' כחצר דבע"כ מותיב בה. ובנמוק"י דחה דברי תוס' וס"ל אפי' לא ידע השליח א"ש לד"ע) ולעיל גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח ע"י אחר פריך היכן מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבר שהוא שלו אלא דמשני האמת. אבל קצת קשה היכי יליף מה מכיר' ע"י אחר אף טביחה דילמא דוקא שסבור שהוא שלו כיון דליכ' יתור עכ"ל. עיין ב"מ דף ה' אהא דאמרי' שנים שהגביהו מציאה קנו אמר רבא טעמא מיגו דזכי לנפשי' תדע שאלו אמר לשלוחו צא וגנוב לי פטור ושותפין שגנבו חייבין. (פרש"י שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חברו כדאית' בב"ק דחייבין. ותוס' כתבו שהגביהו שניהם):
[כא.] כתובות דף צ"ח מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. גמ']. מ"ש שוה מאתים במנה דאמרי את אפסדת. שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא אמר ר"נ כאן שנה רבי הכל לבעל המעות (השולח שלוחו לשוק לסחור' ולקח בזול הכל לבעל המעות) כדתני' (דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא) הוסיפו לו אחת יתרה הכל לשליח דברי ר"י ר' יוסי אומר חולקין. והתני' ר"י אומר הכל לבעל המעות אמר רמי בר חמא כאן בדבר שיש לו קצבה (כגון קטניות הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתרה חולקין דמתנה הוי י"ל לשליח נתנה וי"ל לבעל המעות נתנה) אבל דבר שאין לו קצבה (כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול וכו') הכל לבעל המעות (שאין כאן מתנה אלא מכר) איבעיא להו אמר ליה זבין לי ליתכ' (אמר לשלוחו מכור משדותי בית חצי כור) ואזיל וזבין לי' כורא מאי מוסיף על דבריו הוי וליתכ' מיהא קני (לוקח ואם בא בעה"ב לחזור אינו חוזר) או דלמא מעביר על דבריו הוי וליתכ' נמי לא קני ואיכ' דאמרי האי לא תבעי' לך דודאי מוסיף הוי כי תבעי' לך דאמר לי' זבין כור' ואזל וזבין ליה ליתכ' מאי מי אמרי' אמר לי' דטב' לך עבד' לך דאי לא מצטרכת לך זוזי לא מצית הדרת ביה או דלמא א"ל לא ניחא לי דלפשו שטרא עילוואי (ולא איפשטי') עיין ב"ק דף ק"ב. ובדף צ"ט ע"ב אמרי' היכא דטע' שליח (ומכר בזול) בקרקעו' אע"ג דגבי בעה"ב אין אונאה לקרקעות אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעה"ב פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ואלו גבי בעה"ב תני' תרם ועלה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה: [כב.] קדושין דף מ"ג אתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר' שיל' אמרי אין נעשה עד מ"ט דרב אלומי קא מאלימנ' למלתיה דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוי לי' כגופו מיתבי' אמר לג' צאו וקדשו לי האשה א' שליח ושנים עדים דברי ב"ש וב"ה אומרים כולם שלוחין ואין שליח נעשה עד עד כאן לא פליגי אלא בג' אבל בב' דברי הכל לא הו דאמר כי האי תנא דתני' ר' נתן אומר בש"א שליח ועד א' (יכולין להעיד על הדבר) ובה"א שליח ושני עדים. ורב כב"ש איפוך (דב"ה לב"ש) ורב אחא ברי' דרב' מתני איפכ' רב אמר אין שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד אמר רבא אמר ר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות (אם שלח חוב למלוה ע"י שנים) (עיין ראב"ן סי' פ"א דמיירי שאמר להם פרעו לפלוני חוב שיש לו בידי דומי' דנתן קדושין לשנים דאמר קדשו אשה פלונית אבל אמר הוליכו או תנו לית להו מגו דהא אינן רשאין להחזיר ללוה כרב בגיטין ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח) וצריכה דאי אשמעינן קדושין משום דלמיסרה קאתי (הלכך מה להם לאוסרה עליהם ועל כל העולם בשקר) אבל גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה ואי אשמעינן גירושין משום דאיתתא לבי תרי לא חזי אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי צריכה. מאי קסבר (ר"נ דאמר וכן בדיני ממונות) אי קסבר המלוה חברו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן דאי אמרו לא פרעניה אמר להו פרעוני אלא לעולם קסבר המלוה חברו בעדים א"צ וכו' ומיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרעני' למלוה והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבעי מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה. כתבו תוס' תימא דאמר בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ויש לומר דההיא בתר דתיקון רבנן שבועת היסת:
[פסק]:
[כג.] כתב הרמב"ם בפ"ד מתרומות עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר גם אתם לרבות שלוחכם. התורם משלו על של חברו ה"ז תרומה ותיקן פירותיהן התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומ' שהרי אינו מקפיד ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומ' (שלא אמר לו אלא על דרך מחוי). כתב כ"מ ואע"ג דבב"מ אוקמי דשוי' שליח לא חש לה רבינו משום דבקדושין דף נ"ג גבי דקדיש בפרימא דשיכרא משמע דבלא שווי' שליח הוא עכ"ל. כתב מש"ל ומה שכתב רבינו אם בא בעה"ב וכו' כלך אצל יפות וכו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע ירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' ודוק עכ"ל. ובפ"א משלוחין כתב האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי ה"ז מוכר ולוקח וכו' וכל מעשיו קיימין ואין עושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חברו שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום וכן אם טעה בכ"ש בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי. וגם פסק שם דמוסיף על דבריו הוי ע"ש הלכה ג' ובהשגות. עיין פ"א הלכה ה' אם שלחו ליקח חטין ולקח שעורין. ובפ"ב משלוחין כתב אין הכותי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם וכן אין ישראל נעשה שליח לכותי לדבר מן הדברים שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית וכו' וה"ה לכל התורה כולה מה משלחכם בן ברית אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית עושה אדם שליח איש או אשה ואפי' א"א אפי' עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן אבל מי שאינן בני דעת והן חש"ו אין נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן ואחד הקטנה. כתב מש"ל הרב משאת בנימין בתשובה צ"ז נסתפק אם כותי לכותי מצי עביד שליח וכו' ועיין בירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' תמצא שדין זהו ליתא אלא שאין הכותי בתורת שליחות כלל (א"ה עיין מגן אברהם סימן תמ"ח בית שמואל ס"ס ה' מהר"ם מינץ תשובה ה' והש"ך ח"מ סי' רמ"ג ס"ק ה' כתב בפשיטות דברי המשאת בנימין) ובפ"ו מגירושין כ' הכל כשרים לשליחות הגט בין לשליח קבלה בין לשליח להולכה והובאה חוץ מן החמשה הכותי והעבד וחש"ו ואם קיבל או הביא אחד מהם אינו גט. ובהלכה ט' כתב וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. כתב הראב"ד זה הטעם אין לו טעם אלא גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בן דעת עכ"ל ועיין בלח"מ (ועיין במ"ש לעיל בשם הרא"ש קדושין דף ט') ועיין במש"ל שם שכתב דבעי בירושלמי חצרו של שליח מהו ולא אפשטא וטור כתב דמספקא לן וכו' וכתב מרן לא ידענו מה ס"ד לאפלוגי בינייהו עכ"ל ותמהני איך נעלם מרבותינו הירושלמי הזה עכ"ל (עיין בכלל חצר). ובפ"ג מאישות כתב הרמב"ם כל העושה שליח לקבל קדושין צריך לעשות בעדים אבל האיש ששלח שליח לקדש אשה אין צריך עדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שהשליח שהרשוהו להפריש תרומה וכיוצא בהם בכ"מ ששלוחו כמותו ואין צריך עדים. כתב הראב"ד אין הנדון דומה לראי' דשליח הגט גיטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל אבל דקדושין דאפי' שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והמשלח נמי לאן כלום היא עכ"ל. השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחין לקדש לו אשה הן הן שלוחיו והן הן עידי קדושין וכו' הכל כשרים לשליחות חוץ מחש"ו לפי שאינם בני דעת והכותי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם וכו' מה אתם בני ברית וכו' להוציא את הכותי אבל העבד אף על פי שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול לשליחות הקדושין וגיטין לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. ובפ"ב מגירושין כתב וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתמו הרי שאמרו לו ב"ד או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וחתמו וכתבו הם עצמם וחתמו בו ה"ז כשר אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים ה"ז גט בטל שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתוב. אמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתמו ואמרו לסופר וכתב וכו' או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב וכו' ואתם חתמו ה"ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. כתב הראב"ד בגמרא שלנו הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר וכו' פ' מ"ש קורדיקוס עכ"ל ע"ש בכ"מ ובלח"מ. ובפ"ד מזכיי' כתב המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לג' אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום וכו' וכן אם אמר לב' כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אין יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הם עצמם כותבין כמו בגט (עיין מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ו מי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוי מילי) ועיין רמב"ם פ"ו הלכה כ' מאישות דאם שינה השליח בשליחותו אינה מקודשת. וע"ש במש"ל. ופ"ג מגנבה כתב הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו ושחט לו בשבת הרי הגנב חייב בד' וה' וכו' כתב מש"ל מדקדוק דבריו נ"ל דוקא בשעשאו שליח סתם שישחט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא חייב אבל אם עשה שליח שישחט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור הגנב מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא שחדשה תורה וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עביר' ה"נ לענין טביח' לא נעש' שלוחו וראי' ממ"ש רבינו בפ"ז דמעיל'. וראיתי לבעל הטורים בטח"מ סי' ש"נ שכתב עשה שליח לשחוט לו בשבת וכו' ע"ש עכ"ל. וע' בפ"ב משלוחין בהגמיי' שכתב וז"ל פ"ק דב"מ היכא דשליח בר חיובא הוא לא מחייב שולחו אם אמר אחד לחברו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא שאינו שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריותו של שור במשיכת השליח כיון ששליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה אע"ג דאי בעי עבד ואי בעי לא עבד. פר"י עכ"ל. ובפ"ב מרוצח כתב השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' חייב מיתה לשמים וכו'. כתב מש"ל בשם הריטב"א דוקא שוכר דעביד מעש' חייב בד"ש אבל בדבור לא מחייב וכו' ובזה ניחא לי ההיא דאמרי' בסנהדרין דאין טוענין למסית ויליף מנחש דה"מ לטעון דברי הרב וכו' וקשה מה מועיל טענ' זו הא בד"ש חייב אלא ודאי דאף בדיני שמים פטור דלא היה כ"א דבור (א"ה ע' ש"ך ל"ב סק"ג ור"ס קפ"ב). כתב מהרי"ט ח"א סי' קי"ו דיש להסתפק אי באיסור דרבנן אין שליח לדבר עביר' וכו' ואני תמה עליו מב"ק דאמרינן התם נימא כרי' גרם ליה פרש"י כגון שהית' כרוי' ועומדת קודם לכן דאי הוי כריה הוי כורה חייב דאין שליח לד"ע דאסור לקלקל בר"ה ואיסור זה דמקלקל בר"ה פשיטא דהוי דרבנן גם בור של ב' שותפין אמרי' אי דשווי' שליח א"ש לד"ע ועברה היא מ"ש רש"י בדף נ"ג דאסור לקלקל שוב הוקש' לי מהא דאמרי' אקפי לי קטן ונשים מוזהרות מדרבנן בלא תקיפו כדא' בנזיר דלא כר' הונא דהתם וצ"ע עכ"ל. ובפ"ב משאל' גבי שאלה בבעלים פסק הרמב"ם כר' יאשי' דשליח לא מהני אך העבד מהני שידו כיד רבו. ובפ"ז ממעיל' כתב מי ששגג ולקח הקדש וכו' ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין אם עשה שליחותי' המשלח מעל ואם לא עשה שליחות" אלא עשה השליח מדעתו השליח הוא שמעל וכו' אמר לשליח תן לאורחים חתיכ' של בשר הלך השליח ואמר טלו שתים בעה"ב מעל שהרי נעש' דבורו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על השליחות של בעה"ב ולא עקר השליחות אבל אם אמר להם השליח טלו שתים מדעתי שניהם מעלו נטלו האורחים ג' אף האורחים מעלו מפני שכל א' מהן עשה שליחות חברו והוסיף מדעתו נמצא חברו חייב לפי שנעשו דבריו ולא נעקר' השליחות והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו (כ', כ"מ קשה כיון שפוסק שמוסיף על דברו הוי למה פטור השליח בריש' וכתב הר"י קורקס ואפשר לומר שדעת רבינו דאוקמתא דרב ששת לאו לדחוי דלא תיליף דמוסיף הוי אמר כך אלא כי היכי דלא תקש' כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותי' בעה"ב מעל ולא השליח ומשמע אפי' הוסיף על מה שצוה דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמיד' שאמר טלו א' מדעתי כיון שכן ראוי שימעול גם השליח ובגמרא קבע אות' למדחי דלא תילף מהכא דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמי מתני' לבעיי' עכ"ל) בד"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעיל' ובכל התורה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר. כתב כ"מ תוספתא היא במעילה וכו'. (ע' במהרי"ט שכ' והא דאמר חוץ ממעילה הא יש שליחות יד וטביחה י"ל לדעתו דהא דגלי רחמנא בשליחות יד לאו מדין שליח הוא אלא מדין פשיעה שחייב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים וכו' הא אלו אמר לשליח שישלח יד בשל אחרים שלא נעש' שומר עליו פטור והא דהוי ב"כ היינו דאי ס"ד דנילף ממעיל' נשתוק משליחות יד ונילף מדין שליח וכו' ע"ש). וש"ע ח"מ סי' קפ"ב כ' שלוחו של אדם כמותו. כתב הרמ"א חוץ מלדבר עביר' ודוקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפי' לדבר עביר' (הגמיי', פ"ב משלוחין) כתב הש"ך דלא משמע כן מהגמיי' אלא אדרב' קי"ל כרב סמא וכן דעת הרא"ש בשם הרמ"ה וכן נרא' דעת הרי"ף בקדושין שכתב אין שלד"ע ולא הביא היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע אע"כ שפסק כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר דבע"כ מותיב בה עכ"ל. (וע' סי' ל"ב סעיף ב' בש"ך היכא דאין שליח לד"ע אם חייב לצאת י"ש דמתוס' ב"ק (דף כ"ו) נרא' דאינו חייב כל זמן שלא שכר עדים אבל בגמרא דקדושין דפריך התם מכלל דת"ק סבר אפי' ביד"ש פטור נרא' דחייב ומהר"ם ומרדכי פסקו כשנויא דרבינא). ובש"ע ח"מ סי' רצ"ב כ' המחבר אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב. כתב סמ"ע אע"פ דכתיב על כל דבר פשע אינו חייב בדיבורו עד שישלח בו יד ומאי דכתיב על כל דבר פשע דרשו בגמר' דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו דחייב המשלח ובפריש' כתבתי דנרא' דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו מה לשלם וכמ"ש ר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שליח לדבר עביר' עכ"ל. וכ' הש"ך הכל תפסו על הסמ"ע ע' תוס' י"ט ס"פ המפקיד דאשתמיט מיני' סוגיא דקדושין דאמרי' דהוי שליחות יד וטביח' ב' כתובין וכו' ועוד הקשה כמה קושיות עליו והגאון אמ"ו יישב דברי הסמ"ע דודאי ידע דבשליחות יד אמרי' יש שלד"ע אלא דקשי' ליה למה יתחייב המשלח ישלם שליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהמשלח שלחו הרי קי"ל דאין שלד"ע דדברי הרב וכו' וא"כ כיון דעכ"פ חייב השליח לשלם למאי נ"מ אתי קרא לחייב גבי שליחות יד המשלח ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקים די"א שאם לא ידע השליח אמרי' יש שליח לד"ע וכו' ועוד יש מחלוקת אם השליח אינו בר חיובא א"כ קאמר דלהפוסקים בעלמא היכא דלא ידע אין שליח וכו' אם כן הכא גבי שליחות יד אתי קרא להיכא שלא ידע השליח שחייב המשלח ולהפוסקים דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא דאינו ב"ח קרא אתי להיכא דאין לו לשלם דודאי התור' אתי לחייב המשלח ולא לפטור השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר ב"א וכו' עכ"ל. ובש"ע ח"מ סי' שמ"ח כתב סמ"ע וז"ל בד"מ הביא דברי המרדכי בשם מהר"ם אם אמר קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שאינו שלו ולגונבו נתכוין חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנבה ונ"י פרק מרוב' כתב דהשליח חייב דאין שלד"ע אפי' במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור עכ"ל (וז"ל נ"י שם גבי נתנו לבכורות בנו לפי' רש"י צ"ל גנב חייב משום דכהן הוא שלוחו ואע"ג דאין שליח לד"ע היינו היכא דשליח ידע במילתא דאיסורא דאיכא למימר דברי הרב וכו' אבל הכא ל"ל הכי ומחייב שולחו וכתבו האחרונים דאינו נכון דבב"מ אמרי' אי ס"ד חצר משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה ומאי קשיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח ובקדושין נמי אמר דדוד לא נענש על שהרגו לאוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לד"ע ואע"פ שלא היה יודע בדבר והיה סובר כשראה הספר ששלחו לו המלך שהי' חייב לו מית' ויש שפירשו דכמו שפטור הכהן מלשלם לבעלים ה"נ חייב דקתני ר"ל הכהן או השומר חייב לשלם על דרך מה שאמר במקום אחר תחזור פרה לבעלים הראשונים וכתב הרא"ה ז"ל דזה נכון עכ"ל). וכתב הש"ך דמ"ש בשם נ"י דחייב השליח ליתא דלא כתב נ"י רק דמשלח פטור אבל שיהא חייב שליח אין לזה טעם ועוד כתב הש"ך דמהרש"ל פסק כמרדכי ותוס' היכא דלא ידע שליח אמרי' יש שלד"ע ומחייב המשלח. וש"ך מסיק כנ"י וריטב"א דאע"ג שלא ידע והיה שוגג אמרי' אין שלד"ע דטעמא דדברי הרב לא קאי במסקנא דלבתר דמסיק משום דהוי מעיל' ושליחות יד או טביחה שני כתובין א"כ אפי' בלא טעמא דדברי הרב שפיר ילפינן מדאיצטריך רחמנא ב' כתובין דיש שלד"ע ש"מ דבעלמא אין שלד"ע וגזרת הכתוב הוא וכו' וכ"כ תוס' רי"ד וריטב"א דאפי' בשוגג אין שלד"ע ודלא כתוס' וכו' ע"ש שהאריך. ובאה"ע סי' קמ"א סעיף א' כתב המחבר אם אמרה האשה לשליח הולכה ליהוי גט בידך כלומר ותהא שליח לקבלה ה"ז ספק מגורשת. ובסי' קמ"ב סע' י"ג גבי האשה שהביאה גיטה וכו'. כתב ב"ש אם אמר לה הי' את שליח להולכה עד שם ושם הוי את שליח קבלה לא הוי גט כלל משום שלא חזרה שליחות וכו'. ובאה"ע קמ"א סעי' מ"ג כ' המחבר ב' דעות אם שליח קבלה יכול למנות שליח אחר משום דהוי מילי ויש מתירין וכו'. וטור שם כ' בשם רמ"ה דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח אפי' חלה דמילי לא ממסרין וכ' הטור ולא נהירא דל"א מילי וכו' אלא כשמוסר לו דבר לעשותו א"י למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום אינו יכול לומר לאחר לחתום אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחתמו יכול לעשות כדאמרי' באומר אמרו וכו' דלא הוי מילי עכ"ל וע' אה"ע סי' ק"כ לענין אומר אמרו. וטור ח"מ סי' רמ"ד הסכים לרמב"ן דבמתנה כשר אמר אמרו. וש"ע שם הביא דעת רמב"ם בתחל' ואח"כ כתב יש מכשירין באומר אמרו וע' ט"ז שם. ובש"ע אה"ע סי' ל"ו כתב יש מי שאומר דשליח קדושין אין יכול למנות שליח דמילי נינהו וכו'. וד"מ סי' ל"ה כתב משמע דאם שולח טבעת לקדש כיון דאיכא קפידא יכול למנות. וש"ג כתב בשטר כיון דאין יכול לעשות שטר אחר יכול למנות אבל כששולח כסף שאין קפידא אם יחלוף אין יכול למנות ורמ"א סי' ל"ה כתב י"א שיכול לעשות שליח שני אם מוסר לו הקדושין אבל אם אינו מוסר רק צוה לקדש' בכל כסף שירצה אין עושה וי"א בכל ענין אין עושה שליח שני עכ"ל עיין ב"ש שם ובסי' שמ"ו בח"מ פסק המחבר כרי"ף ורמב"ם דע"י שליח אין שאלה בבעלים ורמ"א כתב (בשם רמ"ה) ויש חולקין ואומרים שלוחו כמותו וכתב הש"ך דמספקא לא מפקינן ממונא ע"כ. ובש"ע י"ד סי' של"א גבי כלך אצל יפות פסק המחבר כרמב"ם דאפי' בלא שווי' שליח (וגם דברי הסמ"ג וטור מורין כן דמיירי אפי' בלא שווי' שליח. וט"ז שם כתב טעמא דרמב"ם כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דווקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוי מצוה וניחא ליה ולא בשאר דוכתי וע"כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן מדהשתא ניחא לי' ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום מן היפות יתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היה בכך עכ"ל). בי"ד סי' ש"ה כתב רמ"א (בשם ריב"ש) דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא אב. וש"ך וט"ז הסכימו דיכול לפדות בנו ע"י שליח דשלוחו כמותו. וכן מוכח מר"ן פ"ק דפסחים ע"ש. (ושער המלך פ"ו מאישות הקשה על רמ"א מהא דאמר בקדושין הילך מנה ע"מ שתחזירהו וכו' ומסיק התם בכולהו קני דמתנה ע"מ להחזיר וכו' ואם איתא תיפוק ליה דתנאי בטל שא"א לקיים ע"י שליח וצ"ע):
[כד.] כתב הש"ך בח"מ סי' קפ"ה וז"ל אמרינן בגיטין מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספקא וכו' כמו שנתבאר באה"ע סי' קמ"א ואע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלו' ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנ' לא הוי כזכי אפי' עשאו המקבל שליח לקבלה כמו שנתבאר ח"מ סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו וא"ל אדם א' תהי' שלוחי לקנות ממנו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספקא דדינא והממע"ה. ע' בטור שי' קפ"ה תשובת הרא"ש (שכ' שם הטור בשמו. מכאן נרא' שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותן דמים שהרשוהו בעלים למכרו לפי שנעש' שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולקנות דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצא' דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד וכו') עכ"ל הש"ך. ולי צ"ע אם בממון נמי בעינן חזרת השליחות מאי קאמרי תוס' ב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא דהישראל הוא שליח מכותי וכו' ומשטחיית דבריהם משמע שהזוכ' צריך שיעש' שליח המזכ' וגם שליח הזוכ'. אמנם אפשר לומר כיון דכבר כתבנו דתוס' ס"ל כר"ן דבדבר שאינו של הפקר צריך להיות הזוכה שליח בעל הממון כיון דאין יכול לעשות את עצמו שליח לזכות לחברו כמו שיכול בהפקר א"כ הכותי עושה אותו שליח לזכות לחברו. כי מבלעדיו אין יכול לעשות א"ע שליח וא"כ שפיר קאמרי תוס' שאין שליחות לכותי דכיון דכותי צריך לעשותו שליח לזכות לישראל שני. והנה כחו של כותי בזה כמו כחו של ישראל עצמו בדבר הפקר שעוש' עצמו שליח לזכות לחברו וא"כ אין עוש' ב' מיני שליחות. והבן זה] ומחנ' אפרים בסי' ד' משלוחין כתב שמצא בשם הרא"ה דמה שאמרו הא לא חזרה שליחות אינו אלא גבי גט דהוי כטול גיטך מע"ג קרקע. עיין במהרי"ט ח"א סי' קכ"ז:
[כה.] כתב מש"ל פ"ה ממלו' הלכ' י"ד דרבית ע"י שליח אסור ועיקר טעם הדבר נראה כיון שהתור' אסר' שלא יהנ' המלו' מן הלו' בשכר הלוא' ואפי' ששלח הרבית ע"י כותי דלאו בר שליחות הוא או אפי' ע"י קוף אסור שהרי באו מנכסי הלו' למלו' בשכר הלוא' וע"כ לא אמרו אין שלד"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה איסור כגון כהן שאמר לישראל וכו' שעיקר האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדש' וכו' אבל הכא גבי ריבית שהאיסור בעצמו עוש' המשלח פשיטא דאסור וכו' וראי' לדין זה מדפרכינן פרק המדיר ופרנס לאו שליחותיה קעביד. ומאי פריך אימא א"ש לד"ע וליכא למימר דקושיתו אינ' אלא לרבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן שהרי כל הפוסקים אוקמי' למתני' כך. ועוד תנן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו' דמשמע דלומר שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה א"ש לד"ע כיון שנהנ' מנכסיו ה"נ גבי רבית אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה וכו' ע"ש שהאריך. ובמרדכי ב"מ כתב בשם תשובת רש"י שרי ישראל למימר לחבריה ישראל לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידי' הוא. ואי משום שלוחו ש"א כמותו קי"ל דאין שליח לדבר עביר' להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר עכ"ל. והג"ה שם כ' הר"י קרא השיבו ואמר שום תלמיד טועה כתבו כ"כ מהר"ם וב"י ביו"ד סי' ק"ס דחה דין זה ורמ"א שם כתב שעיקר כתשובת רש"י ומ"מ אם הלוה קיבל המעות בעצמו מן המלו' רק ששולח לו הרבית אסור וש"ך הסכים לרמ"א וט"ז חולק: [כו.] כתב הר"ן בפ"ק דפסחים וז"ל כתב בעל העיטור דמסתברא דשליח מבטל חמץ דגבי הפרה וגבי השואל פרתו היא דפליגי בה תנאי אי שלוחו כמותו משום דבשואל כתיב בעליו ובהפר' כתיב אישה וכו' הא בעלמא כ"ע מודו דשלוחו כמותו. ואחרים חולקין דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח ודאי לא מצי לבטל שהרי אם אמר אדם לחברו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ"ל הר"ן. וטור א"ח סי' תל"ד כ' שלוחו יכול לבטל וכן הסכים ב"י וכ' דאע"ג דמדין הפקר נגעו בה שפיר יכול לבטל ע"י שליח משום דכיון דחמץ אינו ברשותו בגלוי דעתא דלא ניחא ליה דלהוי זכותי' בגוי' כלל סגי אי נמי דטעמא דהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח נדרים (דף ז') וכדכתב הרמב"ם וכיון דדין נדר יש לו מש"ה לא מהני שליחות שהאומר לחברו קב עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאין ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות עכ"ל וכ"פ ש"ע שם וע' בחק יעקב שם שכתב וטעמא דאין יכול להפקיר ע"י שליח משום שלא זיכה נכסיו לשלוחו לכן לא יכול להפקירו אבל הכא אמרי' מסתמא ניחא לי' וזיכה לשלוחו חמצו כדי שיוכל להפקירו ולבטלו וכו' ע"ש. ע' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ז דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוי מילי ולא ממסרין לשליח. ומחנה אפרים תמה עליו דמה שאמרו מילי וכו' היינו שיחזור וימסור לשליח אחר אבל כל שעושה שליח להקדיש מה מסירה שייך כאן דשלוחו של אדם כמותו. ויש ראיה דמצי להקדיש ע"י שליח מתמורה (דף י') דאמרי' דשוו שליח לאקדושי ע"ש. וע' רמב"ם פי"א מברכות שכ' א' העושה מצוה לעצמו וא' העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות וכו' אבל אינו מברך שהחיינו אלא על. מצוה שעוש' אות' לעצמו וכ' כ"מ בשם רמ"ך נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו ומנהגינו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה לאשה לברך מברך אות' בעבור' וחשבינן כמו שמברכת היא דשומע כעונ' עכ"ל רמ"ך. דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן עכ"ל כ"מ ועיין מגן אברהם סי' תקפ"ה ס"ק ג': [כז.] כתב כ"מ בפ"א הל' י"א מתרומות וז"ל כתב בא"ח סוף חלה בשם הראב"ד אפי' קנה מהכותי דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ואם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומ' דשלוחו ש"א כמותו. אבל חם המוכר כותי מרחו פטור עכ"ל ומ"ש דשלוחו כמותו יש לגמגם דהא אין שליחות לכותי עכ"ל כ"מ. ושעה"מ כתב ומח"א בהל' שלוחין סי' י"א תירץ דאפשר דהראב"ד מיירי כשמרחן ע"י פועלים כוחי דנהי דאין כותי נעש' שליח לישראל פועלים שאני דידן כיד בעה"ב וכאלו מרחן בעה"ב דמי וכן משמע מהירושלמי עכ"ל וכתב שע"ה פ"א מתרומות קשה ע"ז מהא דב"ק (דף נ"ג) דפריך בור של ב' שותפין היכא משכחת אי דשוי שליח אין שלד"ע והקשה הרשב"א דלמא שוו שליח כותי וי"ל דאין שליחות לכותי וכו' והשתא תקשי למה לא משני דמשכחת בשכרו פועל כותי דידו כיד בעה"ב דמי אלא ודאי דלא שנא. והעיקר כמו שתירץ עוד המח"א דהא דאמרינן אין שליחות לכותי היינו דוקא במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומ' אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח שאם בא חברו ומרחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר בהא ודאי לא אמרינן אין שליחות לכותי וע' בב"ח י"ד סי' שנ"א עכ"ל שער המלך: [כח.] בפ"ו מגירושין כתב שע"ה על הא דכתב הטור וש"ע בא"ע סי' קמ"א אי עבד כשר לשליח להולכה או לא. וקשה הא בסי' ל"ה כ' סתם ולא חילק. וגם ב"ש הקש' כן. ונרא' דלענין קדושין כ"ע מודו. וטעמא דדוקא גבי גט כיון דבע"כ מגרש נמצא דמשע' שכ' לה הגט הרי היא עומדת להתגרש בודאי ושליחות העבד אינו אלא מעשה קוף בעלמא משא"כ בקדושין כיון שאינה מקודשת אלא מדעתה ח"כ מכי עשאו שליח להתקדש עדיין אין כחן שם קדושין דמי יימר שתרצה ונמצא דעיקר הקדושין באים ע"י העבד ומשום הכי כיון דליתא בתורת גיטין וקדושין לא מהני עכ"ל: