כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ר (כלל קמד) רוב
[א] חולין דף י"א מנא הא מילתא דאמר רבנן זיל בתר רובא מנלן (בתמי') דכתיב אחרי רבים להטות רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין לא קמבעיא לן. כי קמבעי' לן רובא דלית' קמן כגון קטן וקטנה (דפליגי רבנן עלי' דר"מ ביבמות (דף ס"א) דתנן יבם שבא על יבמה קטנה יגדלו זע"ז ולא חיישי' שמא תמצא איילונית או הוא סרים וכו' אלא אמרי' זיל בתר רוב קטנים והיינו רובא דלית' קמן) (כ' הר"ן בחדושיו פירש"י דאיידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקט נמי הא. ונ"ל דמאי דאמרי' מנ"ל דאזלי' בתר חזקה ומנ"ל דאזלי' בתר רובא תרווייהו אמילת' דר"ה קיימ' דאמר לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור וכו' והיינו משום דמוקמינן לה אחזקה קמיית' והדר אמר נשחטה הותרה עד שיודע לך וכו' והיינו משום דאזלי' בתר רובא ורוב בהמות אינן טרפו' ומשום חזקה ליכ' לאכשורה דמנלן דלא היתה טרפה מבטן אלא ודאי אע"ג דאמר בחזקת היתר משום רובא הוא דקאמר וכו' ומש"ה א"ש מאי דאמרינן לקמן אתי' משחיטה עצמה כלומר דעליה שקלא וטרי דאסיפ' דמילת' דר"ה קיימינן עכ"ל). ותוס' כתבו וא"ת כיון דאמרי' זיל בתר חזקה כ"ש בתר רוב דרוב' וחזקה רוב' עדיף וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי' דלא קים לי' חזקה מקר' (ע' מהרש"א) ולמאי דמפרש ר' חיים דהא דרוב' עדיף מחזק' לא מסתברא אלא ילפי' מפרה אדומה דאזלינן בתר רוב אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא אתי' שפיר הכא עכ"ל. אמר ר' אלעזר אתי' מריש' של עולה דאמר קרא אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים וניחוש שמא ניקב קרום של מוח (וקרבן טרפה פסולה במנחו' (דף ה') מן הבקר להוציא את הטרפה) אלא לאו דאזלינן בתר רובא. ממאי דלמ' פלי ובדק ואי משום אותה לנתחיה היכ' דלייף ל"ל בה, (וע' שעה"מ פי"א ממאכלות שהק' על כ"מ שכ' בפ"ב מאיסורי מזבח וז"ל מ"ש רבינו דטרפה פסול' שהרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה הא בפ"ג דתמורה דרש מן הבקר להוציא את הטרפ' משמע שמן התור' הוא ואפשר דסוב' דאסמכת' בעלמ' הוא כו' עכ"ל וקשה לדעת מרן הא מסוגי' דחולין דף י"א בכולה שמעת' מוכח דקרבן טרפה פסולה מן התור' וצ"ע. ובפ"י מק"פ כ' קשה לי איך קאמר ולא נתחיה לנתחיה לפי הס"ד דעדיין לא ידעי' מקרא אחר דאזלינן בתר רובא דהא אמרי' זבחים (דף ס"ו) אמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל ופרכינן אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה"נ וכו' וכתבו תוס' דמכל לאוין שבתור' וכו' לא ק"ל דלמאי כתבי' אם לא ללאו אבל הא דמסבר' ה"א דחייב להבדיל אמרי' דא"צ להבדיל קאמ' וכו' והשת' אמאי לא נימ' דקרא ה"ק דדוק' לנתחים חייב לחתוך וא"צ לחתוך נתחי' לנתחים דסד"א דנחתוך משום חשש' שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דאזלינן בתר רובא, וכעין קושי' זאת מקשה מוהר"א ברודא דמנ"ל דועצם לא תשברו בו לאזהר' אתא אימ' דא"צ קאמר דסד"א דמחויב לשבור שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל ותירץ הוא כיון דקי"ל דהשובר בטמא אינו לוקה משום דאמר קרא בו בכשר ולא בפסול ע"כ קרא לאזהרה אתי. אמנם קושי' דידן במ"ע. וצאן קדשי' תי' קושית הרב. דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו וע"כ ללאו כתיב וכו'. וא"כ י"ל על קושי' דידן נמי דהא כתיב נמי ואם מן הצאן וכו' ונתח אותה וכו' ואי א"צ קאמ' למאי אצטריך קרא לשנות אלא מוכרח דלאיסור' הוא דאת'. ואשמעי' דבצאן נמי אסור עכ"ל). כתבו תוס' מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנו' דדחי שבת ולא חיישי' שמא ימצא קרבן טרפה ונמצ' שחלל שבת. ונ"ל דאין יכול להוכיח משם דאיכ' למימר דמספק נמי אמר רחמנ' דלדחי שבת מצות קרבן כמו שבפקוח נפש אמרי' דלא הלכו בו אחר הרוב עכ"ל. מר ברי' דרבינ' אמר אתי' משבירת עצם בפסח דכתיב ועצם לא תשברו בו דלמ' ניקב קרום של מוח אלא וכו' ממאי דלמ' דמנח גומרת' עלי' דתני' השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ר"נ בר יצחק אמר אתי' מאליה דכתיב תמימה וניחוש דלמ' נפסק חוט השדרה וכו' ממאי דלמ' דפתח וכו' היכא דלייף ל"ל בה רב ששת אמר אתי' מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה וליחוש דלמ' טרפה וכי תימ' מאי נ"מ. כפרה כתיב בי' כקדשים. רבה בר שילא אמר אתי' מפרה אדומה דאמר ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שרפתה כשהיא שלמה וכו' וכ"ת מאי נ"מ חטאת קריי' רחמנ'. כתבו תוס' וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דלמ' היינו משום דאוקמוה אחזק' שאינ' טרפה למ"ד טרפ' אינ' חיה (מכאן מוכח דס"ל לתוס' דכל טרפ' אינה חי' ולא אמרי' דרוב אינן חיות. ואפשר דס"ל דהוא מיעוט דלא שכיח' והוי כמו מיעוט' דמיעוט') ומיהו כאן י"ל דאיכ' חזקה אחרת כנגדה העמד טמא על חזקתו אבל לקמן דיליף מעדים זוממין קשה וי"ל דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה א' לא אזלינן בתרה עכ"ל (ע' בכלל חזקה) (ע' בר"ן שהקש' בזה"ל דלמ' טעמא דפרה משום דאיכ' רובא וחזקה וכו' אבל רובא לחוד' וחזקה לחוד' אין הולכין אחריה וכו') רב אחא בר יעקב אמר אתי' משעיר המשתלח דאמר ולקח שני השעירים שיהיו שניהם שוין ודלמ' חד מינייהו טרפה (האי דעזאזל בשלמ' הך דלשם בדיק לה לאחר שחיטה) וכ"ת מאי נ"מ הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם וכ"ת דבדקי' לי' והתנן לא הי' מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים וכו' (ומדאורייתא הוא דנפיק לן מדכתיב אל ארץ גזרה בעינן צוק שיהי' אפשר שיעש' בו אברים. ר"ן בחדושיו). רב מרי אמר אתי' ממכה אביו ואמו דאמר רחמנ' קטליה ליחוש דלמא לאו אביו הוא אלא וכו' ורוב בעילות אחר הבעל. ממאי דלמא כגון שהיו אביו ואמו חבושים וכו' אפ"ה אין אפטרופס לעריות. כתבו תוס' הוי מצי למידק דלמ' משום דאזלי' בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת עכ"ל (ותורת חיים הקש' אמאי לא מוכח ממ"ש התור' דקרבנות יקריבו כהנים ודילמ' לאו כהן הוא וליכ' לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים אכתי ניחוש שמא אביו לא הי' כהן ועוד הקשה אמאי לא מוכח מדשרי רחמנ' למיסב איתת' וניחוש שמא ממזרת או אביה ואמה היו ממזרים ובפ"ט מטומאת המת תירץ השער המלך לדעת הרמב"ם דספק' מן התור' לקול' ליכא ראי' מקרבנות דאיכא למימר כיון דספק' הוא מותר אמנם ממכה אביו מוכח שפיר כיון דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה נמי מוכח שפיר כיון שתמי' בידן לברורי ספק אסור מה"ת כמ"ש מהרימ"ט ומה שהק' מממזר לא ק' דבספק ממזר לכ"ע מותר מה"ת כדנפק' לן מקהל ועוד אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים מאי מייתי ממכה אביו הא אמרי' בהחולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום א"כ זה ודאי אינו ממזר ונר' דמאי דפריך ודילמ' לאו אבוה הוא לאו משום חשש ממזרת אלא כלפי מאי דקי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנוי' ובין בנשואה א"כ דילמ' בא עליה נכרי או עבד לפי זה למה שהתירה תור' לישא אשה ליכ' להוכיח דליכ' למיחש דילמא ממזרת היא דהא לא חי' ושוב שמעתי דאית' בילקוט דהא דממזרת לא חי' אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיו כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל וכו' ע"ש. ועוד הק' שער המלך שם אמאי לא מוכח מהא דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה וניחוש שמא טרפה הוא וקי"ל בכור שנטרף בתוך ל' אין פודין אותו דנפק' לן מדכתיב אך כדאית' ב"ק (דף י"א) וכפי' ר"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב ש"ך יו"ד וכו' והשתא אם אית' דחיישי' למיעוט היכא קאמר קרא מבן חדש תפדה שמא טרפה וגם לפי האמת קשה דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונ' הוא וצ"ע עכ"ל). רב כהנא אמר אתי' מהורג את הנפש דאמר רחמנ' קטליה וליחוש דלמ' טרפה הוי (ההורג וגבר' קטיל' קטיל) וכי תימ' דבדקינן ליה הא קא מינוול וכ"ת משום אבוד נשמה דהאי (רוצח דלא לימות משום דבעי' והצילו העדה) נינוולו' (להאי נהרג) (פי' מנ"ל למילף מהכא זיל בתר רוב דילמ' לא קטלינן עד דבדקינן ואע"ג דמינוול נילף מהכא דמותר לנוול כשיש לאדם אבוד נשמה) וניחוש שמא במקום סייף נקב הוי. כתבו תוס' מקשי' ונילף מרוצח גופיה דלמ' רוצח טרפה וטרפה שהרג פטור ושמא דאזלינן בתר רוב מדלא חיישי' להרוג את הטרפה לא נילף בעלמ' ועוד נ"ל דטעמ' דטרפה שהרג פטור משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ אין להוכיח אלא במאי דקטלי' לעדים וכו' אך קשה מאי קאמר וכ"ת דבדקי' מ"מ הוי ליה התראת ספק ושמא קסבר שמה התראה אבל קשה מאי קאמר דלמ' במקום סייף וכו' הא משכחת כגון שהי' קרום של מוח מגולה ובא זה ונקבו והרגו וי"ל דדוחק להעמיד הפסוק בכך וא"ת במכות (דף ז') אמרו ר"ט ור"ע אלו היינו בסנהדרין לא הי' אדם נהרג דהוי בדקי לה שמא במקום סייף וכו' והכא משמע דלא חיישי' דאזלי' בתר רוב וי"ל דר"ע לטעמיה דחייש למיעוט' דסבר חלב אינו פוטר ואע"ג דאפי' לר"א דחייש למיעוט מודה היכ' דלא אפש' ר"ע חשיב לי' אפשר דאיכ' לאוקמי קרא כשהי' קרום של מוח מגולה וכו' עכ"ל. רבינ' אמר אתיא מעדים זוממין שנאמר ועשיתם לו וכו' וליחוש דלמ' הך דאסהידו ביה טרפה הוי אלא וכו'. וכתבו תוס' וא"ת דחובשין אותו י"ב חדש ואם יחיה לאו טרפה וי"ל שמא קסבר טרפה חיה ועוד נ"ל דאי אין הורגין העדים עד לאחר יב"ח וכו' א"כ גם אותו שמעידין עליו אין להרגו עד לאחר יב"ח וכיון דלא באו להרגו אלא לאחר יב"ח א"כ לא יהרגו הם אף לאחר יב"ח דדלמ' נעשה טרפה הך דאסהידו בי' בסוף יב"ח והרי לא באו אלא להרוג את הטרפ' עכ"ל. רב אשי אמר אתי' משחיטה עצמ' (דאיירי בה עד השת') דאמר קרא ושחט שחוט ואכול ליחוש שמא במקום נקב קשחיט אלא וכו' אמר רב אשי אמרית' לשמעתי' קמיה דרב כהנא וכו' ואמר לי דלמא היכ' דאפשר אפשר (לעמוד על בירור הדברים בודקין ולא סמכינן ארוב') והיכי דלא אפשר לא אפשר (והני כולהו דלא אפשר) דאי לא תימ' הכי לר"מ דחייש למיעוט' ה"נ דלא אכיל בישר' וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מאי איכ' למימר (אלא ודאי אכל דסמך ארוב היכא דלא אפשר ואפ"ה פליג בקטן וקטנ' משום דאפשר) הכא נמי היכ' דאפשר וכו' (לדידן נמי היכי ילפי' מיניה אלא ודאי הל"מ הא דסמכי' ארוב' אפי' היכא דאפשר אי נמי אחרי רבים להטות משמע בין רוב' דאית' קמן ובין דלית' קמן דמ"ש האי מהאי ואהא מילת' סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות ונקיבת הריאה משום דשכיח בה ריעות' בדקינן והיכ' דאתרמי דאפרש' ריאה ולא בדק מתאכל' דסמכי' אהא ואדר"ה נשחטה הותרה ואין מפרסמין הדבר) (ואפי' ר"מ דחייש למיעוט' נמי משמע ודאי דאית לי' הכי וכו' וטעמ' כדאמר לר"מ היכ' דאפשר וכו' ואע"ג דבחולין אפשר למבדק כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכי' ארוב' אף בחולין כן דלחצאין לא שרא לן רחמנ' עכ"ל רשב"א) כתבו תוס' מבשר תאו' לא פריך משום דנר' דמדאוריי' לא חייש ר"מ למיעוט אלא מדרבנן ופסח וקדשים אין יכול להחמיר ומדקדק כי היכי דלר"מ יש חילוק מדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה"ה לרבנן עכ"ל ולקמן דף כ"ח ע"ב כ' דהכי פירושו וכ"ת דלא אכיל בלא בדיקה פסח וקדשים מאי איכ' למימר דאי אפשר להפריד עור מבשר דאין לך מום גדול מזה וכו' עכ"ל, [מתוס' דהכא מוכח דאפילו היכא דאיכ' חזקה נגד הרוב סובר ר"מ דאינו אלא מדרבנן דהא הכא בהמה בחזקת איסו' עומדת לפי מסקנ' דהכא דיש חילוק בין אפשר ללא אפשר שוב לא קשה שום קו' דהקשו המפרשי' אמאי לא ילפי' מכתוב זה או מזה ועיין בספריהן של אחרוני' כי על כל קושי' שייך תירוץ זה]:
[ב.] סנהדרין דף ס"ט אמר ר' כרוספדאי אמר ר' שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד יתיב ר' יעקב מנהור פקוד קמיה דרבינ' וקאמר משמי' דר"ה בריה דר"י ש"מ מר' כרוספדאי יולדת לשבע' אין עוברה ניכר לשליש ימיה (מדלא קרי' לי' ראוי להיות אב עד ג' חדשים ש"מ אפי' אשתו היתה יולדת לשבעה אינו ניכר בפחות מג' חדשים) דאי ס"ד ניכר ל"ל ג' בתרי ותילת' סגי (ונ"מ לאש' שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת ונתעברה אם הוכר העובר לשני חדשים ושליש לנשואי אחרון ודאי מן הראשון דאפי' היא עתידה לילד לשבעה לאחרון לא היה ניכר לשליש ימיה) א"ל לעולם אימ' לך עוברה ניכר וכו' זיל בתר רובא (ולהכי לא מפטר כל אדם בתרי ירחי ותילתא לאחר הבאת ב' שערות דלא קרי' ביה ראוי לאב דאזלי' בתר רוב נשים שיולדות לט') אמרוה קמיה דר"ה בריה דר"י א"ל ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו ואת אמרת זיל בתר רוב'. וכתב הר"ן בחדושיו וא"ת והא בפ"ק דחולין ילפי' מדיני נפשות דאזלי' בתר רוב משום דלא חיישי' דלמ' טרפה הרג (והא דלא מקשה הר"ן מקרא דאחרי רבים דמיירי בד"נ כדמוכח סנהדרין (דף ג') די"ל דהתם רובא דאיתא קמן) י"ל דהתם מיירי היכ' דאי אפשר למבדקה להרוג אי חיישי' לומר שמא במקום סייף נקב הוי ובכה"ג כיון דאמר רחמנ' למקטל רוצח ע"כ ס"ל דאזלי' בתר רוב דאינשי דלא הוי טרפה אבל היכא דאפשר לקיים הדין במקום שיש לפטור אחד מפני חשש הי' ראוי לחוש בו כגון זה שאפשר שיהי' ראוי לקרותו אב דמכיון ששהה שנים ותילת' חדשים משהביא ב"ש והיינו דמקשי' מושפטו והצילו עכ"ל. אהדרוה קמיה דרבינ' א"ל ובד"נ לא אזלינן בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' עדותן קיימת וכו' ואי ס"ד לא אזלי' בתר רוב נימא הני דוקא קמסהדי ומכחשי אהדדי אלא לאו משום דאזלינן בתר רוב ורובי דאינשי עבדי דטעו בעבור' דירחי א"ר ירמיה מדפתי אף אנן נמי תנינא (דאזלי' בתר רוב וקטלינן) בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' וחייבין עליה משום אשת איש וכו' ואמאי אימ' איילנות היא ואדעת' דהכי לא קדשה (ולא א"א היא) אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילנות נינהו לא מאי חייב דקתני קרבן (ובשוגג) והא קתני אם בא עלי' אחד מכל העריו' מומתין על ידה וכו' הכא במאי עסקינן בדקבלה עלויה (חפץ היא בה ואפי' תמצא איילנות):
[ג.] נדה דף ל"ב מתני' בנות כותים נדות מעריסתן וכו'. [גמ']. ה"ד אי דקא חזיין אפי' דידן נמי ואי דלא חזיין דידהו נמי לא אמר רב ששת הב"ע בסתמ' דכיון דאיכ' מיעוט' דחזיין חיישי' (למיעוט ומטמאינן לכולהו מעריסתן דלמא חזאי) ומאן תנא דחייש למיעוט ר"מ היא דתני' קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ אמרו לו לר"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשי' אשה לאיש ומה טעם אין מיבמין א"ל קטן שמא ימצא סריס (לאו בר הקמת שם הוא ואינו מצוה ליבם וכן איילנות וכיון דמיבם בלא מצוה נושא אשת אחיו וערוה היא בכרת) קטנה שמא תמצא איילנות ונמצא פוגעין בערוה שלא במקום מצוה ורבנן זיל בתר רובא דקטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו וכו' אימר דשמעת ליה לר"מ מיעוט דשכיח אבל מיעוט דלא שכיח מי שמעת לי' הא נמי מיעוט' דשכיח דתניא מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה וכו'. כתבו תוס' אהא דשמא תמצא איילנות וא"ת תתייבם ממ"נ דאם איילנות היא הוי קדושי אחיו טעות כדתנן וכולן שנמצאו איילנות צרותיהן מותרות משום דלא הוי צרת ערוה ותירץ רבינו תם דהכא איירי בדקבל עלוי' אחיו ובהאי גוונ' משני סנהדרין (דף ס"ט) עכ"ל:
[ד.] סנהדרין דף ג' ע"ב שלשה מנלן (דב"ד צריך שיהיו ג') דת"ר ונקרב בעל הבית אל האלקים הרי כאן אחד עד האלקים יבא דבר שניהם הרי כאן שנים אשר ירשיעון אלקים הרי כאן ג' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אין ב"ד שקול (דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות) מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג' ור' יאשיה (דבעי קרא לרבות שלישי) לית לי' ב"ד נוטה (שצריך שיהי' כדי שיתקיים אחרי רבים להטות ולדידיה ארבעה כשרים) וכו' ואלא האי לנטות מאי עביד ליה מוקים ליה בדיני נפשות (שתתקיים בו הטיי' לטובה ע"פ אחד) אבל בד"מ לא אלא הא דתנן ב' אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי ב' אומרים חייב וכו' נימא דלא כר' יאשי' (דאי כר' יאשיה כיון דשלישי מקראי נפק' ולאו משום נוטה צריך שתהא דעת שלשתן שוה) אפילו תימא כר"י מייתי לה בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אזלינן בתר רובא ד"מ לא כ"ש (מודה ר"י היכא דחולקין אזלינן בתר רובא). כתבו תוס' וא"ת שמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מד"נ ואין לומ' דד"נ לא אזלינן בתר רובא דליתא קמן אלא ברובא דאית' קמן דהא לקמן (דף ס"ט) משמע דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא בד"נ וכו' וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רוב' הלכך לא סמכינן אהך רובא בד"מ עכ"ל (עיין תוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב):
[ה.] סנהדרין דף פ' מתני' הנסקלין בנשרפין ר"ש אומר נידונין בסקילה שהשרפה חמורה וחכ"א נדונין בשרפה שהסקילה חמורה וכו'. כתבו תוס' שאל הריב"ם את ר"ת אמאי קאמר ר"ש בסקילה ניזל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא חולין (דף י"א) ותירץ דלא אזלינן בתר רוב' לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוי אי שלם הוי ועי"ל דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ ופטור מדאוריי' דספק נפשות להקל מכאן מוכח דס"ל לתוס' אף אם אינו ניכר במקומו הוי קבוע וזה סותר למ"ש תוס' ב"מ דף ו' ובדוכתי טובא] וכי תימא נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש וכו' אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו ועוד גזרה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמרא (אהא דמתני לי' רב יחזקאל לרמי ברי' הנשרפין בנסקלין וא"ל אבא לא תתניי' הכי מאי אירי' דשרפ' חמורה) תיפוק ליה דרובא נסקלין ה"פ לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלין עכ"ל. ובזבחים דף ע"א כתבו תוספו' בזה הלשון דלא אזלינן בתר רובא להחמיר כיון דנהרג בלאו הכי במיתה אחרת אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה ומהאי טעמא לא תקשי לן הא דאמר סנהדרין (דף ע"ט) דרוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם כולן פטורין דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינן ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפ' וכו' ובחולין דף י"א כתבו תוס' וז"ל כיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא עכ"ל:
[ו.] נדה דף י"ז ע"ב תני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה. ורב קטינ' אמר אין חייבין ואין שורפין וכו' אמר ר' יוחנן בשלש' מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי. מקור. שלי' חתיכה. (משום דאזיל בתר רובא) מקור. הא דאמרן (במתניתין נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור וכדתני ר' חייא אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן לי' מן המקור). שלי'. דתנן שליא בבית הבית טמא ולא שהשלי' ולד אלא שאין שלי' בלא ולד ושורפין עליה את התרומ' (אלמ' כיון דרוב שליות אינם בלא ולד מחזקי' לה בטומאה ודאית) ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא (ונעשה דם ונתערב בדם לידה ובטל ברוב והבית טהור). חתיכה. דתנן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת (דאמרי' הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעלי' ילדן אלא שנימוק) ותו ליכא והא איכא ט' חניות דתני' ט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב. טומאה קאמרי' איסור' לא קאמרי' והאיכא תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחת מהן וא"י באיזה נגע ברה"י ספקו טמא ברה"ר טהור ובנמצא (שפירש אחד מהן למקום אחר) הלך אחר הרוב. טומאה דאשה קאמרי' טומאה בעלמא לא קאמרינן. כתבו תוס' הכא (גבי ט' חניות) איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת וגבי ט' צפרדעים נמי קאמר הלך אחר הרוב ואם רוב שרצים טמאים אע"ג דאיכא חזקת טהרה נגד הרוב דאי לא הוי חזקה כנגד הרוב לא הוי פריך מידי דמצינן למימר דר"י לא חשיב אלא היכא דאיכא חזקה נגד הרוב עכ"ל:
[ז.] יבמות דף ל"ז הכונס ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי. גמ']. א"ל רבא לר"נ לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן א"ל נשי דידן לשבעה ילדן א"ל נשי דידכו הוי רובא דעלמא א"ל הכי קאמינא רוב נשים ילדן לתשעה ומיעוט לשבעה וכל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה (דאי הוכר לא הוי מספקא לן) אתרע לי' רובא אי כל היולדת לתשעה עוברה ניכר הא מדלא הוכר ודאי בן שבעה אלא אימ' רוב היולדת לתשעה הוכר וכו' (אתרע לי' דלא תשדיי' בתר רוב נשים אלא ספק בתר מיעוט ספק בתר רוב) כתבו תוס' וא"ת מאי מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה אכתי יכול לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לששה חדשים ויום א' או אפי' ג' ימים דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' או הוא בנו של שני דיולדות לשבעה יולדות למקוטעין וזהו תימא לומר שתהא אשה צריכה שלשה חדשים ושלשה ימים דלקמן משמע דג' חדשים דוקא קאמר דאמר חוץ מיום שמת וכו' ואין לומר כיון דהמתינה ג"ח שריא לינשא ולא חיישינן שמא תלד משני לסוף ששה וב' ימים דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא"כ דסמכינן ארובא דלט' ילדן א"כ אפי' תוך ג' תנשא דסמכינן ארובא וא"צ להמתין אלא חודש אחד ושוב אין ספק דאם תלד לסוף ט' חדשים ממיתת הראשון אין להסתפק שמא הוא משבעה לאחרון דאזלי' בתר רוב דלט' ילדן אלא ע"כ כל מקום שיכול לבא לידי ספק החמירו חכמים וי"ל דכל כך לא הי' משתהה הכרת העובר של ראשון עד שליש ימיה מן השני ובדבור השני כתבו וכ"ת דאיכא רוב אחרינא דרוב נשים מתעברות ויולדות לפיכך יש להחזיקה כמעוברת לראשון דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עברו ומתו בעליהן דרוב מעוברת ולקמן הוא דא"ל גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י עכ"ל: [ח.] יבמות דף ל"ו ע"ב רשב"ג אומר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל. הא לא שהה ספקא הוי. כתבו תוס' לא כמו שפי' בקונטרס דבפיהק ומת מיירי דבהא אפי' רבנן מודו אלא כשנפל מן הגג וכו' כדאמר שבת דף קל"ו וא"ת ואמאי לא אזלי' בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואור"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמרי' ביה ומחמרינן נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים כדאמרינן שבת דף קל"ה מיהו לענין אבלות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בכורות דף מ"ט עכ"ל. ובשבת דף קל"ה איתא תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חודש תפדה שמונת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וכו' (אינן שוין דיום שמנה כלאחר שמנה ויום שלשים כלפני שלשים כדתנן בכורות דף מ"ט ואפי' ר"ע דפליג לא קאמר אלא דמספקא אם הוא כלפני שלשים וכו' ולענין אבלות אפי' ר"ע מודה דהוי כלפני וכו' תוס') ועיין בתוס' שהוכיחו מסוגיא דהכא דרשב"ג בסתם ולדות מיירי ובבן ח' נמי מיירי כדמוכח יבמות (דף פ') דאמר התם האי בר שבעה ואשתהוי אשתהי ומוכיח מרשב"ג דתני כל ששהה וכו' אלמא משמע דבבן ח' איירי. והא דפליגי רבנן עליה דוקא בסתם ולדות אבל לא בבן ח' וכו' ע"ש שהאריך. ועיין יבמות דף פ' ונדה דף מ"ד. ואפסקא התם הלכתא כרשב"ג. וכתב הרא"ש תמיהני אהאי פיסקא דכדרבנן קי"ל אפי' לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ומחזקינן לה בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב יולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר להצריך חליצה לאשת ישראל (אם מת תוך ל') ולאסור בהמה שנשחטה תוך ז' ימים וכו' עכ"ל. וע' ב"י סימן ט"ו שכתב בשם א"ח דקצת הגאונים אמרו דהא דצריך שמנה בבהמה אינו אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' ביומו מותר וכתב עליהם ואין כן דעת פוסקים ומש"ל פ"ג מאיסורי ביאה כתב דהגאונים מיירי בכלו לו חדשיו ואעפ"כ בקרבן צריך שמנה ע"ש ובפרי חדש סי' ט"ו:
[ט.] יבמות דף ס"ז ת"ר הניח (הכהן) בנים (ולא הניחה מעוברת) אלו ואלו אוכלין (עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל) הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין שהעובר אינו מאכיל לא את אמו ולא את העבדים) הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו הבת מאכלת הבן אינו מאכיל רשב"י אומר זכרים יאכלו כלן נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום. מאי איריא שמא וכו' תיפוק לי' דנקבה נמי פסלה חדא ועוד קאמר וכו' זכרים יאכלו. והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוט (שמא יהא זכר ויש לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות נקבה או מפילות כדפרישית לעיל שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ויש שמפילות סמוך מיעוט דמפילות למחצה נקבות הוי להו זכרים הראוין לירש מיעוטא) ואיבע"א לעולם קסבר חוששין למיעוט דעבדי' לי' תקנתא כרב נחמן וכו' ומסיק דבחוששין למיעוט קמפלגי דת"ק סבר חוששין ור"ש סבר אין חוששין. וכתבו תוס' דהכא חייש ר' יוסי למיעוט ולקמן דף ק"ה קאמר דקטנה חולצת ואמאי והא אין עולה ליבום שמא תמצא איילנות. וי"ל דחשיב עולה ליבום כיון דאם יבא אליהו ואומר דאינה איילנות היתה יכולה להתייבם ולא דמי לחולצת תוך ג"ח דאפי' יבא אליהו ואומר דלא מעברה לא משגיחין בי' וא"ת בכתובות דף י"ד בתינוקת שנאנסה לא חייש ר' יוסי למיעוט ואור"י דברובא דאיתא קמן כ"ע מודו דלא חיישי' למיעוט מיהו צ"ע בב"ב דף צ"ד אזל ר' יוסי בתר רובא דזריעה להוציא ממון ואייתי מיניה ראיה לרב דהולכין בממון אחר הרוב אלמא לא חייש ר' יוסי למיעוט לענין ממון וכ"ש לענין איסור ויש לחלק עכ"ל:
[י.] יבמות דף ס"ה ת"ר נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. כתבו תוס' משמע דמן השני יש לה כתובה ותימא לר"י כיון דאסר לשלישי א"כ סבר בתרי זימנא הוי חזקה וכו' ואור"י דלענין ממון מודה רבי דבג' זימני וכו' ומיהו תימה דהשתא לענין איסורא לא סמכינן ארוב נשים דחזיין לבנים משום דאתרע רובא ולענין ממון סמכינן אהאי רובא אע"ג דאתרע בתרי זימנא ובעלמא אמרי' איפכא דאזלינן בתר רוב לענין איסור ולענין ממון לא אזלינן עכ"ל:
[יא.] סוטה דף כ"ז תני רבי תחליפא קמיה דר' אבהו אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל בעי ר' עמרם היתה פרוצה ביותר מהו (דאיכא למיחש רוב בעילות משל אחרים) אליבא דמ"ד דאין האשה מתעברת אלא סמוך לווסתה לא תבעי לך דלא ידע בה ולא מינטר לה כי תבעי לך למ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה (לאחר שטבלה ביום טבילתה או ליום מחר ופלוגתא היא נדה דף ל"א) מאי כיון דידע בה נטורי מנטר לה או דילמא כיון דפרוצ' ביותר לא תיקו:
[יב.] חולין דף ע"ז מתני' המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים (שאין בה קדושה) ובמוקדשין תקבר. [גמ']. מ"ט אמר רב איקא בריה דר' אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש בבכור' ומאי נינהו נדמה וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוט דנדמה למחצה נקבות והוי להו זכרים מיעוט (הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא נדמה דהיינו רחל שילדה מין עז דלא קדיש ואמרי' בכורות דף י"ב דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור):
[יג.] קדושין דף נ' אתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבה וכו' מאי הוה עלה אר"פ באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישי' פשיטא לא צריכ' דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוט מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוט קמ"ל ויש גורסין דרובא מסבלי וכו' מהו דתימא לא ניחוש למיעוט קמ"ל. כתב הריטב"א לגירסא זו אע"ג דקי"ל כל התורה דלא חיישי' למיעוט אפי' לחומרא איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון קטן וקטנה אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט ודאי חוששין למיעוט לחומרא שהרי כיון שתלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט עכ"ל:
[יד.] נדרים דף נ"ג מתני' הנודר מן השמן מותר בשמן שומשמין. [גמ']. תניא הנודר מן השמן בא"י מותר בשמן שומשמין בבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא ניזל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא (וכיון דאיכא מיעוט דמסתפקין מההוא מינא איכא לספוקי דלמא אפי' לאלו נתכוין). (עיין לקמן מ"ש בשם לחם משנה למה לא אזלינן בתר רובא):
[טו.] חולין דף ה' ר"ג ובית דינו (ר"ג בנו של ר"י הנשיא) נמנו על שחיטת כותי ואסרוה מ"ט גזרו בה רבנן כי הא דרשב"א שדרי' ר"מ לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה הלך וספר דברים לפני ר"מ וגזר עליהן מ"ט אמר ר"נ בר יצחק דמות יונה מצאו להם בהר גריזים שהיו עובדין אותה ור"מ לטעמי' דחייש למיעוט וגזר רובא אטו מיעוט ור"ג וב"ד כר"מ ס"ל:
[טז.] קדושין דף פ' תינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח (בשרצים ונבלות שבאשפה) והוינן בה מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומד' וסמוך מיעוט לחזקה אתרע לי' רובא (דמטפחין דלר"מ לא בטיל מיעוטא לגמרי דשמעי' לי' נדה דף ל"ב דחייש למיעוט הלכך במקומו עומד וכי משכח מידי לאצטרופי בהדי' מצטרף) ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי (דבטיל לי' גבי רובא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוט) רובא וחזקה רובא עדיף. כתבו תוס' הא דאמרי' הכא (לר"מ) סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא פירוש והוי רוב כמאן דליתא וביבמות אמרי' דהוי פלגא וכי תימא דהכא נמי הוי פלגא והא דמטהר ר"מ משום דתינוק אין בו דעת לישאל ואף ברה"י ספקו טהור דהא בהדיא אמרי' לקמן דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל וי"ל שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכן מרע לי' מיעוט וחזקה תדע מדאמרי' עשאוהו חכמים כמי וכו' ולכך מטמאין את העיסה ואי הוי רוב חשוב אפי' אין בו דעת לישאל הוי לן לטמויי וע"כ צריך לומר כן דאל"כ קשה אליבא דרבנן דקאמרי ביבמות מיעוטא כמאן דלית' וא"כ אמאי קאמר הכא ר' יוחנן אליבא דרבנן לא זו חזקה ששורפין עלי' את התרומה אלא ש"מ שאין זה רוב חשוב ולפיכך התם דרוב חשוב תנשא עכ"ל. אמר ר"ל משום ר' אושעי' זו היא ששורפין עלי' את התרומה (דהאי מטמאין דאמרי רבנן לשרוף קאמרי) ור' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין וכו' (וכי אמרו רבנן לתלות קאמרי) אלא איזה חזקה לר"י ששורפין וכו' כדתנן עיסה בתוך הבית שרצים וצפרדעים מטופלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה (ואין ידוע אם של שרצים או של צפרדעים) אם רוב צפרדעים טהור' אם רוב שרצים טמאה (אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שם יותר מצפרדעים טמא אף לישרף דחזקה ורובא דאיתא קמן הוא אבל ההיא דתינוק רובא דליתא קמן הוא) תניא כוותי' דר"י וכו'. כתב רמב"ן בחדושיו לנדה דף י"ח. מה שפירש"י על תינוק שנמצא וכו' היינו בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב מטפחין באשפה ושרצים מצוין שם ובצק בידו שנגע בעיס' זה הפי' אינו נכון שאם ודאי נגע בעיס' למה אין שורפין תרומה הרי זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי דהתם נמי איכא למימר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית בחזקת טהור עומד סמוך מיעוט לחזק' אלא כיון דשליא בבית אין חזקתו של בית כלום אלא הרי הבית כשליא ורובא ומיעוטא בתר רובא אזלינן וכו' אלא הפי' הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו דכיון שנמצא בצד העיס' ובצק בידו אמרי' רוב תינוקות מטפחין בעיס' וכו' ועיס' זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוט לחזק' שהרי שתי מדות הללו מחזיקין טהר' לעיס' לומר שלא נגע בה התינוק וממקום אחר היה לו בצק או אדם אחר נתן לו ומעולם לא טפח בבצק. משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזק' זו מלמדת שאין עם השליא ולד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקת' כלום שודאי נגעה ונעש' כמוה אבל בעיס' ותינוק שאנן מחזיקין שלא נגע תינוק בעיס' וכן מפורש ירושלמי קדושין רוב תינוקת מטפחין בעיס' עכ"ל. וכ"כ רשב"א וכ"כ הרמב"ם פט"ז מאבות הטומאות דמיירי בתינוק ודאי טמא. וכ"כ ר"ת ע"ש בתוס'. וע' כתובות דף ט' על הא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסר' עליו. ופריך הש"ס ואמאי ס"ס הוא וכו' איבע"א באשת ישראל דקיבל בה אביה קדושין פחות' מג' שנים. כתבו תוס' וא"ת ונוקמא בחזקת היתר לבעל' וי"ל דאונס קלא אית ליה והשתא דליכא קלא הוי רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזק' רובא עדיף. וא"ת א"כ בס"ס נמי תאסר ואור"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי ובמקום חד ספק חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא. ואשכחן כה"ג גבי תינוק וכו' דלא הוי רובא אלא מדרבנן עכ"ל. ואספ"ז כתב בשם גליון תוס' דלא אמרי' סמוך מיעוט לחזק' אלא כשהחזק' היא מענין אחר והמיעוט מענין אחר אבל כשהחזק' והמיעוט הם מענין אחד כיון שנתבטל' החזק' מחמת הרוב המיעוט נמי בטל מאליו. וה"נ דחזקת כשרות בא מכח מיעוט אונס ולא שייך לומר דסמוך מיעוט אונס לחזקת כשרות ואתרע ליה רוב דרצון וכו' עכ"ל:
[יז.] יבמות דף קי"ט מתני' האשה שהלך בעל' וצרת' למדה"י ובאו וא"ל מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרת'. היה לה חמות' אינה חוששת (שמא נתן לה יבם במדה"י אע"ג דחיישי' שמא ילדה צרה התם כל מה שילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה מיבם אבל חמות' דאי נמי ילד' לא זקוק לה להך אא"כ ילד' זכר וכולי האי לא חיישי') יצאת מלאה חוששת (יצאת חמותה מעוברת חוששת שמא זכר היה) ר' יהושע אומר אינ' חוששת (דאיכא למימר שמא הפיל' וכו'): [גמרא]. בשלמא יבומי לא דלמא מעבר' וקפגע באשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות לימא ר"מ היא דחייש למיעוט (בחולין דף ו' גבי כותים גזר על כלם משום אותן שמצאו דמות יונה) אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין (דהואיל ורוב מזכין קמן נינהו) אבל רובא דליתא קמן לא אזלי רבנן בתר רובא (תימה היכי פליג ר"מ והכתיב אחרי רבים להטות ועוד היכא אשכחן דפליג ר"מ ורבנן בט' חניות. ושמא לאו דוקא נקט ט' חניות וסנהדרין אלא כגון מיעוט דפליגי בחולין דף י"א ובע"א דף מ' תוס') והרי קטן וקטנ' דרובא דליתא קמן ואזלי רבנן בתר רובא דתניא קטן וקטנ' וכו' אלא מחוורתא מתני' ר"מ היא. כתבו תוס' וא"ת אמאי לא מוקי כרבנן וכי אזלי רבנן בתר רובא היינו דלא תלי במעש' דכה"ג משני בבכורות וי"ל דהכא כרבא דל"ל האי שינויא א"נ אין חשיב תלוי במעש' אלא ממילא בא שאדם נזקק לאשתו עכ"ל. ופריך הש"ס אימא סיפא הית' לה חמות' אינ' חוששת אמאי הלך אחר רוב נשים שמתעברות ויולדות מיעוט מפילות וכל היולדות מחצה זכרים מחצ' נקבות סמוך מיעוט דמפילות למחצ' דנקבות והוי ליה זכרים מיעוט וליחוש. דלמא כיון דאחזק לשוק לא חיישי' רישא דאחזיק ליבום תתיבם אר"נ אמר רבה בר אבהו רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו. אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת וכו' (הא מידי דספקא לאו הרחק' דרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עבדו הרחק' וכו' דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד) (מכאן קשה על אות' גירס' דמצא כסף משנ' ברמב"ם דבאיסור כרת ספק דאורייתא מן התור' לחומרא ובשאר ספקות מדרבנן) אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזק' לא עדיף כי רובא ואייתי מיעוט דמפילות סמוך לחזק' והוי ליה פלגא ופלגא לא תנשא ולא תתייבם (רישא חזקה מייתי לה ליבום ורובא מייתי לה להיתר לשוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילד' צרת' ונפטר' גם היא וחזק' לא עדיף כי רובא דניזל בתר' הלכך לא תתיבם ולשוק נמי לא כר"מ דחייש למיעוט) סיפא חזק' לשוק ורובא לשוק והוי ליה זכרים מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ. וכתבו תוס' וא"ת בקדושין דף פ' אמרינן סמוך מיעוט דאין מטפחין לחזקת טהר' ואתרע ליה רובא ומטהרין לעוס' והכא אמרינן דהוי פלגא ופלגא ומחמרינן ואומר ר' חיים דקטן אין בו דעת לישאל והוי ספקו טהור אפי' ברשות היחיד ולהכי איתרע רובא עכ"ל. ועוד כתבו על מה דאמר למיעוט דמיעוט לא חייש הקש' הר' אלחנן א"כ היכי פריך מיני' בכורות דף כ' על ר' יהושע דחייש למיעוט והכא לא חייש והא הכא איכא מיעוט דמיעוט. ותירץ דיצאת' מלאה אתרע לה חזקה ואפ"ה לא חייש רבי יהושע. וחשיב לי' כמו מיעוט כיון דת"ק אסר ביצאה מלאה. עוד כ' היכא דחזק' מסייע לרוב הוי המיעוט מיעוטא מיעוט' וצ"ע גבי גבינת בית אונייקו דאסר ר"מ דרוב עגלים נשחטין לע"א של אותה העיר ופריך מאי אריא רוב אפי' מיעוטא נמי דהא ר"מ חייש למיעוט ומאי קושיא כיון דרוב עגלים אין נשחטין וחזקה דחלב בחזקת היתר א"כ אתרע ליה רובא כדאמר הכא (וע' תוס' פ' כסוי דם ובמהרש"א) ועוד כתבו תוס' ד"ה מחוורתא אנן לא קי"ל כר"מ מדאמר חולין דף י"א ור"מ היכא אכיל בשר' וכו' וקשה דבכורות (דף כ"ד) פסק רבי יוחנן כרשב"ג דבנה כרוך אחריה פטור' מבכור' משום דלא מרחמ' וכו' אבל מטעמא דחלב לא מפטר' אע"ג דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות אלמא חיישינן למיעוט אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוט דאי אמרת אוקי בהמה בחזקת' שלא ילדה אדרב' העמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכור' שהי' חולין במעי אמו. וי"ל דר' יוחנן לא פ' כוותיה אלא בהא דלא מרחמא וכו' ונ"מ היכי שראינו שהי' לה חלב קודם לידה דההיא לא מפטר' מטעם חלב. ואפשר דרשב"ג סובר דחלב פוטר והשתא אתי שפיר דמשכחת רשב"ג דלא חייש למיעוט בע"ז דף מ' וכו' והא דאמר רשב"ג כל ששהה וכו' הא לא שהה ספקא הוי אפי' נפל מן הגג וקי"ל כוותיה אע"ג דרוב אינן נפלים וכן תוך ח' ימים בבהמ' אסר התם. התם משום שלא יבואו להקל בערו' והצריכוה חליצ' כמת תוך שלשים ולא רצו לסמוך על הרוב להתיר' לשוק בלא חליצ' משום שלא יאמרו העולם פיהק ומת. ואסרו כמו כן בבהמ' אטו אדם דאי לא הא לא קיימא הא א"נ אסרו בבהמ' בברי' שמא יבא להתיר בחול' שיהא קרוב לפיהק וא"ת לר"מ דחייש למיעוט היכא משכחת דמאי כיון דאיכא מיעוט דאין מעשרין ועוד דאיכא חזק' דטבל. ומיהו אי לא חייש ר"מ למיעוט מן התור' אפי' היכא דאיכא חזק' בהדיא אלא מדרבנן הוי אתי שפיר. וי"ל דלא חיישי' כהאי גוונא למיעוט דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אע"ג דגבי כותים גזר ר"מ על כולם משום מיעוט שאני כותים דאומ' אחת הן ואין נזהרין במצות כישראל עכ"ל. וכן כתב הרא"ש. וכתב נמוקי יוסף הקש' הרשב"א מ"ט דמילתא דבסוגיא מיירי ממיעוט דמפילות ולא ממיעוט דאינן מתעברות דהוי מסייעי מיעוטי להדדי. ותירץ דמעוט דמפילות מרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרוב' שמתעברות אתה מסלקו שיש מקצתן מפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה אבל מיעוט שאין מתעברות אינו ממעט ומגרע כחו של רוב ממש אלא שהוא מיעוט העומד לגמרי נגד הרוב מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל. וריטב"א כ' דמיעוט שאין מתעברות גרוע הוא ובכלל מיעוט דמפילות חשבינן ליה דלהוי תרווייהו מיעוט שלם. עכ"ל. כ' הרשב"א בחדושיו האי אוקימתא דרבא אליבא דר"מ וכיון דלא קי"ל כר' מאיר ממילא אדחי לה מתני' ונפקא לה מהלכתא ולעולם תנשא לשוק משום דאזלינן בתר רובא בין להחמיר בין להקל אבל הרי"ף והרמב"ם פסקוה בהלכותיהם ונרא' שהם מפרשים דרבא אליבי' דכ"ע מוקי לה למתני'. ומקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אלא אמר רבא לעולם רבנן היא וכ"כ רבינו האי דע"כ לא קאמרי רבנן זיל בתר רובא אלא ברובא דליכא חזק' כנגד' אבל היכא דאיכא חזק' סמכינן מיעוטא לחזק' והוא כפלגא ופלגא ולא שרינן לה וכו' ואי קשי' לך הא דקדושין דף פ' דאמרי רבנן מיעוט כמאן דליתא דמי רובא וחזק' רובא עדיף כתב הרמב"ן דהתם הכי קאמרינן מיעוט לא חשיב כולי האי לצרופ' גבי חזק' לטהר עדיין הרוב מכריע וטמא לתלות ולא לשרוף ועוד יש לי לומר דשאני האי מיעוטא דהכא משום דהאי מיעוט מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו כלומר מאותו חלק המרוב' שמתעברות יש מקצתן שמפילות לפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזק' אבל התם שהמיעוט ההוא אינו ממעט ומגרע כחו של הרוב ממש אלא שהוא מיעוט העומד לגמרי כנגד הרוב מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף והיינו דלא חשיב הכא מיעוט שאין מתעברות דאינו חשוב להצטרף עכ"ל. וכ"כ ריטב"א קדושין דף פ':
[יח.] בבכורות דף י"ט ע"ב הלוקח בהמה מן הא"י ואינו יודע אם בכרה וכו' ר' ישמעאל אומר עז בת שנת' ודאי לכהן (דקודם לכן לא ילדה) מכאן ואילך ספק וכו' א"ל ר"ע אלו בולד הבהמה נפטרת כדברך אלא אמרו סימן הולד בדקה טינוף בגסה שליא באשה שפיר ושליא (ושמא טינפ' בתוך שנת' והוי סימן ולד ונפטר' הלכך אפילו עז בת שנתה ספק): [גמרא]. מכאן ואילך ספק הלך אחר רוב בהמות ומתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו והא ודאי מילד לימא רבי ישמעאל כר"מ דחייש למיעוט וכו' אלא אמר רבא מחוורת' ר"י כר"מ וכו' רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעש' אבל רובא דתלי במעש' (כגון עבור בהמה דתלי בהרבע' ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר הלכך ספק) לא. כתבו תוס' דתשמיש אדם לא חשיב תלוי במעשה כמו תשמיש בהמה דפעמים דבהמה צריך להרביע עכ"ל:
ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן וכו' מכאן ואילך ספק וכו' דברי ר' ישמעאל כשנאמרו דברים לפני רבי יהושע אמר טעית אלו בולד וכו' אלא סימן ולד בדקה וכו' (כך שמעתי) ואני איני אומר כן אלא עז שטינפ' בבת ששה יולדת בתוך שנתה וכו' במאי קמפלגי ר"י ור' יהושע בחוששין לטינוף רבי ישמעאל סבר אין חוששין ור' יהושע סבר חוששין. וכתבו תוס' וא"ת והא רבי יהושע לא חייש למיעוט כדדייק לקמן. ועוד דבכה"ג אפי' ר"מ לא חייש דהכא איכא רוב שאין מטנפות וחזק' בחזקת שלא ילדה וי"ל דמ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא ואפי' לרב דאזלי' בממון אחר הרוב היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב א"נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין ליש לו תובעין ומיהו היא קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב לגבי מזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למעוט דמטנפות משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו עכ"ל. ופריך הש"ס ולא חייש ר"י למיעוט והא אמר רבא ר"י כר"מ כי חייש לחומרא לקולא לא חייש (ואפי' לכהן ינתן כיון דקרב למזבח תוס') ואיבע"א בין לקולא וכו' והכא במטנפת וחזר' ויולדת תוך שנתה קמפלגי. כתבו תוס' אין לדקדק מכאן דר"מ חייש למיעוט מדאורייתא מדחייש הכא אפי' להקל דהיינו שאינו נותנו לכהן דלא אזלינן בממון אחר הרוב אי נמי משום דאיכא דרוב מתעברות כשמגיעות לזמן הראויות להתעבר שמסייע למיעוט ובע"ז (דף ל"ד) משמע דלא חייש למיעוט אלא מדרבנן וכו' ובחולין דף י"ב נמי משמע כן מדלא פריך מבשר תאו' וכו' מיהו היכא דחזק' מסייע למיעוט נראה דחייש ר"מ למיעוט מדאורייתא מדטהר גבי תינוק (אין ראיה משם דהתם הוי רוב גרוע ולכך כי איכא חזקה בהדי מיעוט אתרע האי רוב גרוע) ועוד רוצה להתיר בחולין דף ע"ו לשחוט אותו ואת בנו אחר שחיטת חש"ו וכו' (וביבמות כתבו תוס' דאף אי איכא חזקה הוא ג"כ מדרבנן לר"מ) וא"ת דבב"מ (דף נ"ה) משמע דדמאי הוי מדרבנן אפי' לר"מ ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זה חזקה דדלמא כר' אושיעא עבד שהכניס' במוץ ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין עכ"ל. מאי איכא בין ר"ע לר' יהושע א"ר חנינא מסורא חלב פוטר איכא בינייהו ר"ע סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות שאין חולבות אא"כ יולדות ור"י סבר הא איכא מיעוט דחולבות אע"פ שאין יולדות ומי חייש ר"י למיעוט והתנן יצתה מלאה ר"י אומר אינה חוששת ואמרי' מ"ט דר"י קסבר רוב מעוברות יולדת וכו' סמוך מיעוט דמפילות למחצה נקבות והוי זכרים מיעוט ולמיעוט לא חיישינן אלא איפוך. והתניא (בניחותא) חלב פוטר דברי ר' יהושע ר"ע אומר אינו פוטר. כתבו תוס' פסק ר"ת דחלב אינו פוטר דלקמן מסקי' כרשב"ג דלא מרחמ' אא"כ ילדה אבל מטעם דחלב לחוד לא מפטר' ומתוך כך מדקדק ר"ת דתני הלכתא דחיישי' למיעוט היכא דאיכ' חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה ואפי' לא קי"ל כר"מ דמטהר בתינוק מטעם סמוך מיעוט וכו' להחמיר מיהא חיישי' (כלומר מדרבנן דאי דאוריית' אפי' לקול' נמי וכ"כ מהרש"א חולין דף י"א אע"ג דבחולין דף י"א משמע דאין הלכה כר"מ אפי' להחמיר מדלא קאמר אנן היכא אכלינן בישרא מ"מ היכא דחזקה מסייעתו חיישי') [ויש לעיין דהא אי ניקב הושט אין שחיטה מועלת וא"כ הכא נמי גבי שחיטה אי חיישי' דלמא במקום נקב קשחיט איכ' חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור ועיין מהרש"א שכתב על הך קושי' דאין זה מקרי נשחטה שלא כראוי ואף אם ניקב הושט מטהר מידי נבלה. וצ"ע הא הרמב"ם כתב בפירוש דלאחר שנשחטה הוי נבלה ועיין פרי מגדים סי' ל"ג בי"ד שהק' כן על מהרש"א] והא דאמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ולא אמרינן סמוך מיעוט דאין מומחין לחזקה דבחיי' בחזקת איסור עומדת ההוא רובא מצוי ושכיח טובא כדאמרי' גיטין סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ולא חייש ר"מ וכו'. ובסוף מסקי תוס' דלא כר"ת כמ"ש ביבמות ד"ה מחוורתא וכ"כ הרא"ש דלא כר"ת וכן פסק הרמב"ן דחלב פוטר וכו':
[יט] חולין דף פ"ו מתני' חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרי' רואין אותן חייב לכסות בינן לבין עצמן פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסו' לשחוט אחריהם בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרין ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים: [גמ']. בשלמ' רבנן לחומרא (במלת' דספקא אזלינן לחומרא) אלא ר"מ מ"ט אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבלה מ"ט אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין א"י ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למעוטא וסמוך מיעוט לחזקה ואתרע לי' רובא דתנן תינוק שנמצא בצד עיסה וכו' אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר (הלכך אי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין דאיכא רובא וחזקה לא הי' מתיר לשחוט אחריהם דר"מ חייש למיעוט ושמא יפה שחטו) ומסיק הש"ס הורה רבי כר"מ. כתבו תוס' וא"ת ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהן מתוקנין א"כ יהא מותר לאכול משחיטתן וכו' ואי פלגא ופלגא א"כ סמוך פלגא דמקולקלין לחזקת איסור ואתרע מחצה דמתוקנין א"כ יהא מותר לשחוט אחריהם וי"ל דמספק' להו אי רוב מעשיהן מקולקלין או מתוקנין וא"ת לר"מ אע"ג דרוב מקולקלין מ"מ כיון דחייש למיעוט אמאי לקי משום נבלה ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי"ל דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוי לי' מיעוט דמתוקנין מיעוט דמיעוט ולא חייש ר"מ עכ"ל. ובד"ה סמוך וכו' כתבו תוס' וביבמות משמע דהוי פלגא ופלגא וטעם דספק טומאה לטהר ואע"פ שבטומאה נמי איכא איסור אם הי' תרומה מפרש רבינו חיים משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל וגמרי' מסוטה לטהר אפי' ברה"י ואע"ג דליכא חזקה כגון הכא דכי סמכינן מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא וא"ת אמאי קאמר ר"י דעשו כמי שיש בו דעת לישאל והא לרבנן בלאו הכי אתי שפיר דמטמא דלא חייש למיעוט ורובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי רוב גמור ומשום דנראה כאלו הוא רוב עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל וא"ת למה לי' למימר לר"מ סמוך מיעוט לחזקה בלא חזקה נמי הוא מטהר דכיון דחיישי' למיעוט א"כ הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל וליכא למימר אע"ג דהוי ספק מ"מ לא גמרי' מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא דנהי דמסוטה לא נילף נילף מדרב גידל דדריש סוטה דף כ"ט אשר יגע בכל טמא ודאי טמא לא יאכל הא ספק יאכל ומוקי לה באין בו דעת לישאל וי"ל בלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוט לחזקה אלא לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא דאי הוי בהדי רובא הוי מיעוט דמיעוט ולמאי דפרישית לעיל (דף י"א) לר"מ דלא חייש למיעוט אלא מדרבנן להחמיר אתי שפיר דבלא חזקה לא הוי חייש למיעוט לטהר אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה לכך מטהר עכ"ל: [כ.] ע"א דף מ' מתני' כל הצלמים אסורים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר"מ וחכ"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור רשב"ג אומר אף כל שיש בידו כל דבר. [גמ']. אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ"ט דרבנן א"ר יצחק ב"י אמר ר' יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישי וכו' לא גזרו וכו'. כתבו תוס' וא"ת לעיל דף ל"ד גבי גבינת בית אונייקי לא גזר ר"מ שאר מקומות (והכי איתא לעיל מפני מה אסרו גבינת בית אונייקי אר"ל מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לע"א מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוט אי אמר' רוב איכא מיעוט אלא אי אמרת מיעוט כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לע"א ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטים לע"ז הו"ל מיעוט. דמיעוט ולא חייש ר"מ) וי"ל דשאני התם דבאותו מקום נמי לא היו נשחטין לע"א כ"א המיעוט (כלומר רוב עגלים נשחטין לע"א ולא שאר בהמות והוי רוב עגלים מיעוט לגבי שאר בהמות) ואי הוי גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום הוי מיעוט דמיעוט אבל כאן במקומו היו כולן עובדין עכ"ל ועיין גיטין דף ב' דאמרי רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למיעוט סתם ספרי דדייני מגמר גמירי (דצריך לשמה). וכתבו תוס' והוי כמו מיעוטא דמיעוטא ע"ש ובהכי ניחא לי על מה ששמעתי מקשים למה לא הוכיח בגמרא דאזלינן בתר רובא מהא דאמרי' בכורות דף י"ז דשעיר ר"ח ושעירי רגלים בעי' בן שעירה מ"ט אמר קרא אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית (שיהא ממשפחת עזים) ודלמא נזקק למין אחר אלא ע"כ דאזלינן בתר רוב ע"כ ולפי האמור ניחא דסתם מין מזדקק למינו ולא לאינו מינו והוי מיעוט דמיעוט]:
[כא.] בכורות דף מ"ב איכא פלוגתא דטומטום ספקא הוא וקדוש בבכורה מספק ור"ש אומר דלא קדוש ואמרי' מטיל מים במקום זכרות דכ"ע לא פליגי דזכר הוא כי פליגי במטיל מים במקום נקבות מר סבר חיישי' שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומר סבר לא חיישי' וכו' ור"ל אמר לא אמרו טומטום ספק אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום א' אבל בהמ' מטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקבה מתקיף לה רב אושעיא וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבות. א"ל כמאן כר"מ דחייש למיעוט (בתמי' כלומר מי חיישי' ליחידאה) אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרווייהו אפי' תימא רבנן (נמי פרכינן הכי) הואיל ואשתני אשתני (דהואיל דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו) אית דאמר אשתני ואית דאמר לא אשתני (ומשני אית דאמר כלומר איכא למ"ד אמרי' הואיל ואשתני) [מסוגיא דהכא מוכח נמי דאין הלכה כר"מ דחייש למיעוט מדפריך בפשיטות כמאן כר"מ]:
[כב.] חולין דף ג' ע"ב לישנא קמא דרבינ' מוקי מתני' דהכל שוחטין הכל מומחין שוחטין בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו וכו' לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע וכו' מותר לאכול משחיטתו וכו' איכא דאמרי רבינא אמר הכל מוחזקין שוחטין (שראינו ששחט כמה פעמים יפה ולא קלקל) אע"פ שאין מומחין (דלא ידעינן בהו שיודע לומר הלכות שחיטה) וכו' ואמרי התם כולהו (דמוקי מתני' באוקימתות אחרים) כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין וכו' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן להך לישנ' דאמר מוחזקין אין וכו' לעלופי לא חיישי'. וכתבו תוס' ושוחטין אף לכתחלה. כתב הרא"ש ללישנא קמא אסור למסור לו לכתחלה ע"מ שיבדקנו משום דל"ל רוב מצוין וכו' ואי ליתא קמן שלא נוכל לבדקו או אי אישתלי אסורא קא אכיל וללישנא בתרא דרבינ' לדעת רש"י ותוס' שוחט לכתחלה והגאונים מפרשים משום דאית לי' רוב מצוין מוסרין לכתחלה לשחוט ע"מ שיבדקנו אחר השחיטה וכ"כ הרי"ף ועוד כתב בשם הרי"ף איכא מאן דס"ל כלישנא קמא דרבינא ואנן לא ס"ל הכי דמסקינן בגמרא דבתר רבינא רוב מצוין וכו' ואי קשי' הא דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו' דשמעית מיניה דספק שחיטה לחומרא התם כגון דאתילד ריעותא בסכין אבל הכא כיון דקי"ל רוב מצוין כמאן דאתידע לך במה נשחטה עכ"ל (וע' תשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד שכ' הא דקשי' לך אם לא בדק בסימנין אמאי לא אזלינן בתר רוב המצוין אצל שחיטה מומחין לא קשי' דאמרי' רוב המצוין וכו' והם יודעין הלכות שחיטה ובודקין הסימנין אחר השחיט' דהא נמי מהלכות שחיטה היא הלכך מצא תרנגולת שחוטה סמכינן ארוב ואמרי' יפה שחט וגם בדק סימנין אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק ה"ז מודה שלא שחט כדין ולא מצאנו דקאמר רוב השוחטין שוחטין את רוב הסימנין דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקתה שאינה זבוחה). וכ' הג"א ובא"ז פסק דוקא בדיעבד היכא שכבר נשחט סמכינן ארובא אע"ג דאיכא קמן השוחט לא בעי למבדקיה אבל לכתחלה לא שבקינן ליה למשחט עד דבדקינן לי' דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא עכ"ל. כ' הרא"ה בבדק הבית בבית א' שער א' הא דאמרי' רוב מצוין וכו' לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דא"כ לא סגי לן בהכי כיון דסמוך מיעוט לחזקה וכו' והוי כפלגא ופלגא כדאיתא ביבמות אלא כל המצויין קאמרי' וכו' והאי דנקט רוב אשגרת לישן הוא וטעמא דמילתא לפי שדבר מפורסם הוא בישראל ואפי' אצל ע"ה שהנבלה אסורה וכן אבר מן החי ואין תקנה לזה אלא בשחיטה הלכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אא"כ יודע ה' שחיטה עכ"ל ורשב"א במשמרת דחה דבריו וכ' אי בעינא אמינא דההוא דיבמות ר"מ היא אבל לרבנן מיעוט כמאן דליתא ורובא עדיפ' אפי' לשרוף התרומה דתנן עיסה בבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם וכו' אם רוב שרצים טמאה וכו' אע"ג דאיכא לעיסה חזקת טהרה (ורש"י נשמר מזה התם שמפרש דלכך שורפין תרומה משום דהוא רובא דאיתא קמן ע' קדושין דף פ') ועוד אפי' אם תמצא לומר דרבא ביבמות אפי' לרבנן אמר מ"מ היה לו להכותב הזה לשום לבו על אותו עיסה בבית אלא אפי' תימא בעלמא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה לא אמרי' אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י המתעסקים לסלקה ורוב המתעסקין מסלקין אותה ודאי ושנתעסק אחד ולא ידענא אם מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוט כמאן דליתא והיינו טעמא דעיסה בבית שהרי רוב הנוגעין בה דוחין חזקת טהרתה וכיון שנמצאו עלי' איברים מטופלים על כרחנו נדחה חזקתה שאין לנו לדון כאן אלא רוב נגד המיעוט וקרוב לזה כ' רש"י בקדושין לחלק בין אותה דשרצים ובין אותה דתינוק כיון דודאי נגעי אין חזקת עיסה כלום שהרי הורעה דהא בעלמא רובא נגד חזקה לרבנן חוששין באיסורין ואין עושין מעשה עכ"ל (ברש"י שלפנינו לית' החילוק הזה אלא כמש"ל לחלק בין רובא דאיתא וכו') ולגבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה ורוב כשרין הורעה החזקה ואין מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתא. עוד אני אומר דשאני ההיא מיעוט' דיבמות דאותו מיעוט מרע' הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו והכא גבי רוב מצוין המיעוט אינו מסולק מן הרוב וכמאן דליתא דמי עכ"ל (וכ"כ ריטב"א קדושין דף פ' וע' תוס' בכורות דף כ' ורא"ש יבמות דף קי"ט): [כג.] יומא דף פ"ד ע"ב אמר רב יוסף אר"י אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ה"ד וכו' אלא דאיכא ט' כותים וישראל א' הא נמי פשיטא דכל קבוע וכו' לא צריכא דפריש לחצר אחרת (ושם נפלה על האחד מפולת דבכל דוכת' אמרי' מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרי' הכי ואע"ג דבפרישתן כולהו ניידו) מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותי ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל אמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל לייחסו לא (דמעלה עשו ביוחסין) ושמואל אמר לפקח עליו הגל. כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב כותים כותי אמר שמואל ולענין פקוח נפש אינו כן. כתבו תוס' דהיינו טעמא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב משוה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל: [כד.] ב"ב דף צ"ב מתני' המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו ואפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. [גמ']. אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. רב אמר מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא זבני ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסור' (כגון ט' חניות) אבל בממונא לא (אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה) מיתבי' האשה שנתארמלה וכו' היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומ' כתובתה מאתים. טעמ' דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים בתולות נישאות. אמר רבינא משום דרוב הנישאות בתולות יש לה' קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא וכו' ת"ש המוכר פירות לחברו וזרען וכו' ואפי' זרע פשתן מאי לאו אפי' זרע פשתן דרובא לזריעה זבני ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא תנאי היא דתניא המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן זרע פשתן אינו חייב באחריותן רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע אמרו לו הרבה לוקחין אותן לדברים אחרים (ובתר רוב לוקחין אזלינן ור' יוסי בתר רובא דזריעה אזיל שהיחיד הקונה לזריעה קונה יותר ממאה הקונים למאכל ולרפואה ומיהו ת"ק דר"י היינו טעמיה דודאי בתר רובא דזריעה הו"ל למיזל כר"י ולחייבו אלא שאין הולכין בממון אחר הרוב דאי לא תימא הכי אלא אזיל נמי בתר רובא דאינשי א"כ מאי איכא בין ת"ק לאמרו לו) מאן תנא אילימא ר"י ואמרו לו תרווייהו בתר רובא אזלי וכו' אלא אי ת"ק ור' יוסי אי תנא קמא ואמרו לו:
[כה.] ב"ק דף כ"ז אמר ר"פ (על מתני' דפתח בכד וסיים בחביות) היינו כד היינו חביות למאי נ"מ למקח וממכר ה"ד אילימ' באתרא דכדא לא קרי חביות כו' הא לא קרי לי' לא צריכא דרובא קרו לכדא כדא וכו' ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב (היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון המוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא אמרי' זיל בתר רובא ולחרישה קנאו אלא אמר הממע"ה). כתבו תוס' ואומר ר"ת דאפי' רב דאמר הולכין בממון אחר הרוב הכא מודה שהמוחזק יכול לומר למוציא אע"פ שרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעיתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב עכ"ל. ועוד כתב תוס' בד"ה קמ"ל תימא מ"ט אין הולכין בממון אחר הרוב ליתי בק"ו מד"נ כדאמרי' סנהדרין (דף ג') ואפי' רובא דליתא קמן אזלינן בד"נ א"ר כדאמרי' סנהדרין דף ס"ט וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזק' מרי' דהא ב"ד מפקינן מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. ותומים בח"מ סימן כ"ה קיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ד כ' דבתשובת הר"א ששון נתקשה בדברי תוס' ונראה דודאי כך קבלה בד"מ שלא להוציא ממון מיד המוחזק בספק וזהו כלל גדול הממע"ה במקום רוב רק שם בדיינים ב' אומרים חייב וא' אומר זכאי א"כ הזכאי בטל במיעוטו לגבי נים המחייבים והרי כל ב"ד המחייבין והם הכופין את הנתבע לשלם כי הם עיקר ב"ד והיחיד בטל נגדם וא"כ שהם מוציאין ממון הם אינן מוציאין בספקא כי להם הדבר ברור שהוא חייב כי כך אמרו דעתם בבירור וכו' משא"כ בלוקח שור דהב"ד אינם יודעין אם הוא מהרוב או מהמיעוט והב"ד בעצמן אין להם בירור בזה א"כ מספקא לא מפקינן ממון מיד המוחזק אף שהרוב נגדו דחזקת ממון מסייע למיעוט ואין להוציא ממון מספק ולא ילפינן בזה ק"ו מד"נ דשאני ד"מ דיש בהן חזקת ממון משא"כ בדיינים שפיר ילפינן ק"ו דליכא חזקת ממון דהדיינים המוציאים להם הדבר ברור וזהו מבואר בלשון תוס' דהתם בדיינים חשוב מיעוט כמי שאינו וא"כ עיקר ב"ד הם המחייבים וא"כ ל"ל אוקי ממונא בחזקתו דהא ב"ד מוציאין ולהם אין ספק כלל ולא שייך דאין להוציא מספקא אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה היינו חזקת ממון דהא ב"ד מסופק אם הוא מהרוב לא אזלינן בתר רוב ולא ילפי' ד"מ מד"נ ועוד כ' לקמן בשלמא רוב דזבני לרדיא ומיעוט דזבני לשחיטה שניהם אמת א"כ לא אזלינן בתר רוב אולי הוא ממיעוט אבל הדיינין המחולקין בדין דא' מהן טוע' ויש כאן שקר ואמת ויותר מסתבר דיחיד טועה משנימא דרבי' טועין וא"כ דהמזכה טועה בדין איך נימא לילך בתר המיעוט וכי נלך בתר שקרא ואפשר לכוין זה בכוונת התוס' אבל העיקר כמ"ש למעלה עכ"ל. וע' ב"ב דף כ"א ע"ב דרי"ף ורא"ש גרסי' דרובא קרי לבית בית ולבירה בירה וכו' מהו דתימא כול' זבין קמ"ל מדהו"ל למכתב ולא שיירי זביניה אילין ולא כ' ש"מ שייר ומהרש"ל גרס דאיכא דקרי לבית בית ותמה על גירסת הרי"ף וכו' ע"ש:
[כו] כתובו' דף ט"ו ע"ב מייתי הש"ס הא דתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותי אם רוב ישראל וכו' למאי הלכתא אר"פ להחזיר לו אבדה. כתבו תוס' אפי' לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחברו שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנה לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא עכ"ל. וכ"כ תוס' ביומא דף פ"ג. ובב"מ דף כ"ג כתבו תוס' היכא דליכא חזק' מודה שמואל. כ' בס' הפלאה אהא דמחלקו תוס' בין הא דשמואל וכו' ובין הא דמחזירין אבדה וז"ל מיהו אילולי דברי הפוסקים היה נראה דכאן לא שייך כלל אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דהוי ישראל לכל מילי כדקאמר להחיותו וכן ההורגו חייב (זה אינו כמ"ש הרמב"ם פט"ו מא"ב דאף ברוב ישראל ההורגו אינו נהרג ואם קידש אשה צריכה גט מספק) וה"ה לענין שחייב במצות ולענין שליחות וקדושין הו"ל ישראל נמי לענין ממונא וכן להיפך ברוב כותים דאל"כ תקש' מהא דאמרה תורה בקנס דמפות' כסף ישקול כמהר וכו' ודלמ' לאו אביה הוא וקי"ל דיתומ' ומפות' פטור מיהו בהא י"ל כיון דהחיוב ודאי והמחיל' ספק הוי כאיני יודע אם פרעתי וקי"ל דאפי' אם ספק הפרעון קודם הלוא' אפ"ה חייב כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ע"ה. מיהו אכתי קשה ממוציא ש"ר דנותן לאביה ודילמא לאו אביה הוא וקי"ל המוציא ש"ר על היתומ' פטור וכן הרב' קושיות כאל' ובשעה"מ הקש' בפדיון בכור במת לאחר ל' יום דחייב לשלם דילמא טרפ' הוי והניח בצ"ע ונרא' בזה דכיון דאוקמא התור' על הרוב דלאו טרפ' הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן בשור לענין אכיל' וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא ה"ה לענין ממונא ולא אמר שמואל דאין הולכין וכו' אלא היכא דלא נ"מ אלא לענין ממונא כגון בנמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש"ס א"כ ה"נ לא שייך דשמואל הכא עכ"ל. [ומצאתי און לדברי הפלא' בתוס' בכורות דף כ' שכתבו מיהו קצת תימא דלענין ללקות אגיזה ועבוד' וכו' כמ"ש לעיל אות י"ח ע"ש ול"נ דרשב"ם תירץ בב"ב כל הקושיו' האלה במ"ש בדף צ"ב וז"ל בממונ' לא אזלינן וכו' אלא אחר טענ' טוב' ועוד שנה בזה בעמוד ב' וז"ל לא אזלינן בתר רובא אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענ' וכוונתו דאם אין לו טענ' שיוכל לומר דעתי לכך היה או שאני מן המיעוט בודאי אזלינן בתר רובא כיון דלדידי' נמי מספקא ליה]:
[כז.] מכשירין פ"ב מתני' מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותי כותי ואם רוב ישראל ישראל מחצ' למחצ' ישראל ר' יהוד' אומ' הולכין אחר רוב המשליכין (דהיינו כותים) מצא בה מציא' אם רוב כותים אינו חייב להכריז ואם רוב ישראל צריך להכריז מחצ' למחצ' צריך להכריז וכו' (ועוד שם הרב' דברים מענין הרוב ע"ש). וע' יבמות (דף י"ד) דאמר רב לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו. אימת וכו' איבע"א קודם בת קול וכגון דב"ה רובא מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי וכו'. וע' שבת דף י"ג דאמר רבא רוב ע"ה מעשרין הן. כתבו תוס' הא דחשו הכא למיעוט טפי מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיח טובא עכ"ל. ובדף כ"ג כתב רש"י דאביי אמר דמאי ספק הוי ולרבא אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין עכ"ל:
[כח.] כתובות דף י"ג מתני' ראוה מדברת עם א' ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יה ושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעול' לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדברי' הית' מעוברת וכו': [גמרא]. אמר ריב"ל לדברי המכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולים (דאמרינן אוקמי אחזק') ומוכח מסוגיא דהתם דטעמא דאזלינן בתר חזק' נגד רוב פסולים משום שטוענת ברי ואית לה מגו דאי בעי אמר' לא נבעלתי או בלא מגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה אבל גבי נאנס' לא לא שייך למימר בודקת ומזנה וצריך מגו אף אי טוענת ברי כ"כ תוס' בדף י"ד ע"ב ד"ה כמאן. ואמר שמואל לרב יהוד' שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין ומסיק הש"ס דה"ק דבדיעבד אפי' ברוב פסולים כשר ולכתחלה בעינן רוב כשרין ע"ש: [כט.] ב"ב דף כ"ג ע"ב מתני' ניפול הנמצא בתוך חמשי' אמה של בעל השובך וכו' חוץ לחמשים של מוצאו נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו וכו' מחצ' על מחצ' יחלוקו (כתבו תוס' חוץ לחמשים אמה וכו' דאזלינן בתר רובא דעלמא ואפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במקום שהוא מוחזק אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזלינן וכו' וא"ת בב"מ דף כ"ד לרבנן דרשב"א דאמר אפי' בעיר שרובה כותים חייב להכריז בדבר שיש בו סי' ואמאי לא אזלי' בתר רובא כיון דליכ' חזק' דממונא וי"ל דתקנת חכמים הוא כדי לקיים מצות השבת אבד' כיון דיכול להתברר ע"י הכרז' אם היא של ישראל וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתי' דלמא משכח ישראל ויכריז עכ"ל). [גמרא.] אמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב (אם בא דבר לפנינו ויש בו לילך אחר הרוב והוא כך ואם תלך אחר הקרוב אינו כך הלך בו אחר הרוב) ואע"ג דרובא דאורייתא (דכתיב אחרי רבים להטות) וקורבא דאורייתא (דכתיב והי' העיר הקרוב') אפ"ה רובא עדיף. וכתבו תוס' וא"ת ומאי קמ"ל מתניתא היא ט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב לחנו' המוכרת נבל' ונרא' לר"י דהוי אמינא בנמצא באמצע ועוד אר"י דר"ח אתי לאשמועי' אפי' בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא עכ"ל. (וע' בביצ' בסוגיא דזימן שחורים). מתיב ר' זירא והי' העיר הקרוב' וכו' ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישה מיני' בדליכא. וליזל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים אמ' אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלייה דמקרבי (מהכא מוכת דאע"ג דב' דברים הם קרובים כל שאחד קרוב יותר קצת מחברו רוב וקרוב מקרי דהא אמר הכא אע"ג דאיכא עליי' דמקרבי טפי הרי אע"ג דחדר ועליי' קרובים נינהו אפ"ה כיון דעליי' קרוב' יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מיני' סייעת' לר' חנינ' מזה נראה דעת הרשב"א שהביא בשיט' מקובצת אמנם השער המלך הביא בשם המאירי הפך מזה והוא הקש' עליו מההיא דפרוזדור ע"ש בפ"ב מהל' י"ט הלכ') א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת (דמיו מרובין יותר משל עליי' ועוד שהן תדירין לצאת) רוב ומצוי ליכ' למ"ד (בהא ליכא מאן דפליג אר"ח) דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומ' ואמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאורייתא וש"מ איתא לדר' זירא אע"פ שאין דלתות מדינ' נעולות והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההיא. כתבו תוס' דחשיב לי' רבא רובא דליתא קמן דבאיתא לקמן לא צריך למידק ש"מ רובא דאורייתא דקרא כתיב אחרי רבים להטות עכ"ל. ואספ"ז בשם ר' יונה כ' ש"מ רובא דאורייתא מכמה משניות שמעי' לה אלא רוב שיש קרוב כנגדו קא פשיט מיני' עכ"ל. אתמר חבית שצפ' בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרוב' ישראל מותר כנגד עיר שרוב' עכו"ם אסור ושמואל אמר אפי' נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור אימר מהאי דקרא אתאי (שם מחוז על נהר פרת ואין ישראל מצוין שם) לימא בדר"ח קמפלגי וכו' לא דכ"ע אית להו דר"ח והכא בהא קמפלגי דמר סבר אם אית' דמהאי דקרא אתאי עקולי ופשורי הוי מטבעי לה ומר סבר חריפ' דנהרא נקט ואתאי ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיס' דערל' שריא רבינ' לימ' משום דסבר כר' חנינ' (וליכ' למימר משום דספק ערלה בח"ל מותר דהא אי לית ליה כר"ח אלא אזלינן בתר קרוב א"כ הוי ודאי ערל' תוס') שאני התם דאי מגנב מיני' אצנועי' בגוי' לא מצנעי וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי. הנהו זיקי דחמר' דאשתכח בי קופאי (בין הגפנים שבכרם והוא של ישראל) שרינהו רבא לימא לא סבר להא דר"ח שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה"מ ברברבי (דליכא למיחש לרובא דעלמא) אבל זוטרי אימר מעוברי דרכים נפול ואי איכ' רברבי בהדייהו אימור באברורי הוי מנחי (ואף הקטנים מותרין דברברבי לאו אורחייהו לעוברי דרכים אלא כולהו מלוקח יין של מדינה זו נינהו וישראל הן וקטנים שאין דרך ללוקח יין להביאן אימא להשוות משא החמור לקחו): [ל.] כלאים פ"ט צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצ' על מחצ' אסור. כתב הר"ש תניא בתוספת' בזמן שהביא צמר גמלים וכו' וטרפן אבל העוש' חלוק מצמר גמלים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט פשתן בצד א' של חלוק אסור פי' כשבאו החוטין של צמר ושל פשתים זה אצל זה אבל אם זה בצד א' של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר עכ"ל. ובע"א דף ס"ה ע"ב בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנ' כתבו תוס' וליבטל ברוב' כדפריך תמור' דף ל"ד גבי שער בכור וכו' ותירץ הר' יוסף ב"ר י"ט דשאני כלאים דכל עיקרו אין אוסרין אלא ע"י עירוב שהרי שניהם היתר לכך אוסר עירובו ולא בטיל וא"ת והרי בשר בחלב וכו' אפ"ה בטל וי"ל דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדי' דבטל כדאמר התם דרך בישול אסרה תור' עכ"ל. ובנד' דף ס"א ע"ב כתבו תוס' וז"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין ע"י תערובות כך אסור המרוב' כמו המועט עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם דהיתר שנתערב בהיתר וע"י תערובות זה נאסר לא שייך בי' ביטול ברוב דאין כאן אלא חתיכ' אחת של איסור והא דבעינן נתינת טעם בבב"ח אע"ג דהוי היתר בהיתר שאני התם דדרך בישול וכו' ולא מקרי בב"ח בלא נתינת טעם עכ"ל:
[לא.] ב"מ דף ו' ע"ב מייתי הש"ס מתני' דבכורות דף נ"ט קפץ א' מן המנוין לתוכן כולן פטורין (ממעשר) כתבו תוס' תימ' דלבטל ברוב' ולחייבו כולן במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע לא שייך אלא כשהאיסו' ניכר ובריה נמי לא הוי כדפרישית בחולין [ואיני מבין דברי תוס' דהא בריה נמי אינ' בטל' מדרבנן הוא כמ"ש הפוסקים וכן הקש' הריטב"א וכתב אע"ג דמדאוריית' בטל יש כח ביד חכמים לעקור וכו' ותירוץ זה לא ניתן ליאמר בדעת תוס' דהא כתבו דהא דדבר שבמנין וכו' וא"כ ע"כ אינן סוברים טעם זה ואפשר דתוס' ס"ל דברי' מדאוריית' לא בטל' כמו דס"ל במעיר' דמטבע לא בטיל מן התור' וצ"ע] ואין לומר דלא נשאר רק א' דליכ' רוב' דלשון לתוכן לא משמע הכי עכ"ל ואספ"ז במציע' כתב בשם הרא"ש כיון דחזינן דאפי' היכ' דיכול לעשורי ממ"נ פטו' דעשירי ודאי אמ' רחמנ' וכו' ולא ספקו אפי' כי אמרי' כל דפריש מרוב' פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתור' התיר' ספק זה באיסורין משום אחרי רבים להטות ונהפך האיסו' להית' ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל. וכן תירץ הריטב"א:
[לב.] כתב הרא"ש בחולין דף מ"ח בשם בעל העיטו' דאם נסרכו יחד האומ' והאונ' בסירכ' אחת בדופן אם רוב הסירכ' מן האונ' ומיעוט מן האומ' תלינן דעיק' הנקב היה באונ' וסירכ' סריך באומ' וכשר' ואם רוב מן האומ' טרפ' וכו' וכן אם יש מכה בדופן והסירכ' במקום המכ' וחוצ' לה בכולהו אזלינן בתר רוב' כי היכ' דאזלינן בכל האיסורין בתר רוב ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכל מקום הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוט' ואזלי בתר רוב' אבל הכא אפשר להיות שניהם האונ' והאומ' והמשק' יוצא משניהם נסתבך יחד וכו' מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב והכשיר עכ"ל:
[פסק]:
לג בפ"ח מסנהדרין כתב הרמב"ם ב"ד שנחלקו מקצתן אומרים זכאי ומקצתן חייב הולכין אחר הרוב וזו מצות עשה של תורה שנאמר אחרי רבים להטות בד"א בד"מ ובשאר דיני איסו' ומותר טמא וטהור וכיוצא אבל בדיני נפשות אם נחלקו אם יהרג או לא אם היו רוב מזכין זכאי רוב מחייבין אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכין שנים. ובפ"ח ממאכלות כתב ט' חניות וכו' אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש אם היו רוב המוכרים א"י אסו' ואם היו רוב המוכרין ישראל מותר וכן בשר שנמצא ביד א"י ואינו יודע ממי לקח וכו' זה דין תורה אבל אסרו חכמים כל הבשר הנמצ' בין בשוק בין ביד א"י אע"פ שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל וכו'. כתב ה"ה זה כרב מטעם בשר שנתעלם מן העין מ"מ קשה הא נמצא ביד א"י מודה רב דמותר כדאיתא חולין (דף צ"ה) ונרא' שסמך אירושלמי במסכת שקלים דאמר ר"י דנמצא ביד א"י כנמצא בפלטיא וכו' עכ"ל. ובפ"ד משחיט' כתב ישראל שיודע הלכות שחיט' לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשר' היודע הל' שחיט' ושחט בפני חכם עד שנעש' רגיל נקרא מומח' וכן המומחין שוחטין לכתחל' בינן לבין עצמן ואפי' נשים ועבדים וכו' הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם יודע ואם אינו יודע ה"ז מותרות וכן האומר לשלוחו צא ושחוט ומצא הבהמ' שחוטה ואין יודע אם שלוחו שחט' או אחר ה"ז מותרת שרוב המצוין אצל שחיט' מומחין הם. כתב משנה למלך דמדברי ריב"ש סי' קצ"ה מוכח דאף לענין בדיק' אמרי' רוב מומחין הן עכ"ל. ובפ"ב משחיט' כתב חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט שני אחריהם (דהיינו אותו ואת בנו) לפי שאין שחיטתן שחיט'. ובפ"ד מבכורות כתב הלוקח בהמה מא"י אפי' הית' קטנ' וילד' תוך שנת' ה"ז ספק בכור שמא טינוף הפילה ברשות א"י וכן בהמה גסה שהפיל' שליא ה"ז סי' ולד ונפטר' מן הבכור' ומות' להשליך אות' שליא לכלבים שאין מתקדש בבכור' אלא זכר וחזקת הנולדים מחצ' זכרים ומחצ' נקבות וכבר בארנו שהזכר שאין בו מקצת סימני אמו אינו מתקדש בבכור' נמצא מיעוט הנולדין הן המתקדשין בבכור' וא"ח למיעוט. ולעיל כתב לקח בהמ' מניק' מן הא"י אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניק' אלא ה"ז בחזקת שילד' ואפי' היא זה שמניק' כמו מין אחר ואפי' כמין חזיר ה"ז פטור' מן הבכור' וכן בהמ' שהיא חולבת פטור' מן הבכור' שרוב הבהמות אינן חולבות אא"כ כבר ילדו. ובפ"ג מיבום כתב יצתה חמותה מעוברת ה"ז חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עובר חמותה. וע"ש עוד מדינים אלו. (וע' שעה"מ שהקש' דהא סיפא דהך מתני' ע"כ אליב' דר"מ דס"ל חוששין למיעוט בשלמ' ריש' אתי' אפי' כרבנן כמ"ש רשב"א משום טעמ' דחזק' ליבום ורוב' לשוק וסמוך מיעוט וכו'. אבל ביצת' מלא' דליכ' חזק' ליבום כמו דמוכח מתוס' שם ד"ה האש'. א"כ ליכ' אלא מיעוט ואיך פסק כת"ק דר' יהושע וכן הקש' מהריב"ל וצ"ע) ובפ"א ממילה ופ"א מיבום ופ"א מאבל כתב לענין כל ששהה ל' יום אינו נפל דמיירי שלא נודע לכמ' נולד וע' עוד פ"א מנחלות. ובפט"ו מא"ב כ' ירא' לי שכל מדינ' שיש בה שפחה או א"י הראוי' לילד הואיל והאסופי שנמצא ספק א"י או ספק עבד כשיש' גיורת כמו שביארנו ה"ז ספק א"א והב' עליה פטו' שאין הורגין על הספק. וכן ירא' לי שהשתוקי שנש' אשה שאפש' שהיא ערוה עליו והרי היא ספק א"א שאין קדושין בעריות. וכ' הראב"ד מצאנו בסנהדרין שהולכין בד"נ אחר הרוב. ובמס' מכשירין ר' יהוד' הוא שאמר כן שאם הית' שם שפח' או א"י היא חשוד' להשליך עכ"ל. כ' ה"ה דודאי רבינו לא פסק כר"י וכו'. אלא כיון דאמרי' כאן לענין יוחסין לא אזלינן בתר רוב להרוג את הנפש לא כ"ש כיון דלא מצינו רוב כה"ג בד"נ עכ"ל. עוד כתב שם בהלכ' כ"ה האסופי הנמצא בעיר שיש בה אינם ישראלים בין שהיו רוב אינם ישראלים או רוב ישראל ה"ז ספק א"י לענין אם קידש אשה צריכ' גט מספק וכו'. כתב ה"ה בכתובות אמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ומפרש שם דאפי' ברוב ישראל אינו ישראל לענין יוחסין ופירש"י אם בת היא אסור' לכהונ' ובודאי אם קידש אשה שהיא ספק מקודשת וכו' והטעם משום דאיכ' מקצת א"י או מקצת ישראל קבועין בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרוב' כמע"מ דמי עכ"ל. הטבילוהו ב"ד לשם גירות או שטבל משהגדיל הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל. היה רוב העיר א"י מות' להאכילו נבלו' מכאן צ"ע על ה"ה שכ' דהטעם דהוי קבוע א"כ איך מותר להאכילו נבלות הא הוא ספק ישראל כיון דמקצת ישראל קבועין בעיר] היה רוב ישראל מחזירין לו אבדתו כישראל. מע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון הממע"ה. כ' ה"ה בזה חולקין עליו הרבה מן המפרשים שסוברים דבמע"מ אין מצויין להחיותו אלא דוק' ברוב ישראל ולפקח עליו את הגל אפי' ברוב כותים מפקחי'. דקי"ל לא הלכו בפ"נ אחר הרוב. וכב' נשאל ר' על דין זה דפ"נ שנרא' מדבריו שאין מפקחין ברוב כותי'. והשיב דאדברי ר' יוחנן סמך דא"ר אמי אמר ר' יוחנן ט' כותים וישראל א' באות' חצר מפקחין בחצ' אחר' אין מפקחין ואוקימנ' בשפרשו כול' שהרי לא נשאר שם קבוע לפיכך אם פירש א' מהן לחצר אחר' אין מפקחין דכל דפריש מרוב' פריש וה"ה לזה שפיר' מעיר שרוב' כותי' שאין מפקחין עליו עכ"ד (גם מזה מוכח דבכה"ג לא מקרי קבוע) ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלהחיותו עד שיהיה רוב ישראל ולפקח עליו את הגל אפי' ברוב כותים ומ"ש והרי הוא לענין ניזקין וכו' אבל ברוב כותים חשבינן לי' ככותי ומשלם נזק שלם כדין שור של כותי וכו' לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק אם הוא כותי או ישראל ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דהא קי"ל דלא אזלי' בממונ' בתר רוב והיינו דקאמרי דוקא להחזיר לו אבדה לפי שאין למוצא אות' חזקת ממון בה אבל לשלומי נזקא אפי' ברוב ישראל לא מפקינן ממונ' מישראל למיתן לזה דאי לא לאשמעי' לנזקין ברובן ישראל וכ"ש בחזרת אבדה כך נ"ל עכ"ל. ועיין פ"ה מא"ב לענין דם הנמצא בפרוזדור. ובפרק ט"ז ממכירה פסק דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכ"פ ש"ע ח"מ סי' רל"ב. ובפ"ט מנדרים כתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא ה"ז ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר וכו' כיצד נדר מן השמן במקום שמסתפקים בשמן זית ובשמן שומשמין ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית וכו' ומיעוט קורין אף לשמן שומשמין שמן סתם אסור בשניהם. כתב לח"מ וא"ת כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא באיסור' הכא אמאי לא וי"ל דאם לא הי' אפשר לפרש אלא משמעות אחד ודאי היינו מפרשים אותו המשמעות אשר הוא מסכים לדברי הרוב ולא המשמעות אשר מסכים למיעוט אבל כיון שאנו יכולין לפרש שתי המשמעות נפרש הלשון ונאמר דנתכוין על הכל ונעשה הלשון סתמי כולל כיון דאיסור הוא כ"ל (וסברא זאת נראה שהיא נגד סברת בעל עיטור שכתבתי באות ל"ב). ובפ"ט מרוצח כתב אין העיר הקרובה מביאה (עגלה ערופה) אלא בזמן שמנין שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה אף על פי שהולכין אחר הרוב מן התורה והולכין אחר הקרוב הרוב עדיף. כתב כ"מ תימה למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים עכ"ל וע' תוס' ד"ה רוב וקרוב ועיין ת"ח. ופר"ח י"ד סי' ס"ג כ' דרמב"ם ס"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא לכך השמיט יושבת בין ההרים והך פירכא ליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכ' והתרצן לפום שיטתיה דמקשן קמשני ליה וכו'. ומרכבת תירץ דרבינו מפרש ביושבת בין ההרים היינו שהעיר הקרוב' יושבת בין ההרים ועינינו רואות דליכ' שום עיר סביבו' החלל זולת העיר הזאת הקרובה משא"כ כל שאינה יושבת בין ההרי' צריך למדוד עד שימצא איזה עיר רחוקה שמא תהי' היא רוב כנגד העיר הקרובה וכו' דודאי התורה תלתה הדבר במדידה שכל העיר הקרובה אל החלל היא תערוף ואין חוששין לרוב' דעלמא ועיין באר שבע פ' עגלה ערופה דף מ"ד ד"ה ומודדין (והנכון שהרי העיר שאין בה ב"ד בהכרח אין בה ק"כ אנשים וממילא עיר שאין בה ב"ד קטנה מעיר שיש בה ב"ד וכו') ואני אומר שאינו מוכרח דיכול להיות עיר שאין בה ב"ד גדולה מעיר שיש בה ב"ד כגון שאין בה שני חכמים שאחד יכול לדבר ואחד יכול לשמוע כדאיתא רמב"ם פ"ז מסנהדרין] ולפ"ז הא דאמר ביושבת בין ההרים ר"ל שנראה לעינים שאין שם עיר קרובה זולתה ומ"מ מודדין לה כדקי"ל אפי' נרא' בעליל שהיא קרובה מודדין כדי לפרסם ופי' וניזל בתר רובא דעלמ' היינו שנלך בתר הרוב שבעיר שסביבות החלל אעפ"י שרחוקה יותר מן העיר הקרובה משא"כ כשכל העיירו' שסביבו' החלל אין בהם גדולה יותר מן העיר ודאי לא ס"ד דש"ס לילך בתר רובא דעלמא דאנן בעינן סביבות החלל וכל עיר הגדולה שחוץ לכפר הסמוך לחלל אין משגיחין בה והיינו דקאמר ביושבת בין ההרים ואנו רואין כפרים סביב החלל בין ההרים דשוב אין משגיחין בעדים שסביבות ההרים שהרי הם סביב הכפרים הקרובים ולא סביב החלל משא"כ מן הסתם כל ההרים שסביב החלל בני הפסק אפי' רחוקה קי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב (והי' מקום לומר דרהיט' דש"ס ביושבת בין ההרים אליב' דר"ח דס"ל אפי' קורבא דמוכח לא מהני נגד הרוב ע' ת"ח ואנן קי"ל דקורבא דמוכח עדיף מרוב מ"מ דרך הראשון נכון) עכ"ל. ובפ"י ממאכלות כ' חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתי' ומותרת בהנאה שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו אבל ענבים הנמצאים טמוני' שם אסורים שמא משם נלקטו והצניען שם. וכתב לח"מ קשה בתרתי חדא במה שנותן הטעם שאין הגנב וכו' וזה לא צריך למאי דפסקינן כר' חנינא דהולכין אחר הרוב. ועוד למה פסק בענבים אסורים הא לפי האמת דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אף ענבים מותרין עכ"ל (וע' חדושי רמב"ן לב"ב שכ' דאפי' לר' חנינא דאזלינן בתר רובא אפי' כי איכ' קורב' דמוכח הכא אסרינן ענבים דאמרי' כ"נ וכאן היו כדאמרינן בפ"ק דקדושין כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לה בארץ אסור. וטעמ' דמלת' לפי שדרך הגנים למכור ע"פ גנותיהן והו"ל כמקומו ממש וכו' עכ"ל. ואשתמיטתי' ליה להרב לח"מ לפי שעה ההיא דרמב"ן). וש"ע י"ד סי' רכ"ד פסק נמי כרמב"ם דענבים אסורים ודלא כרא"ש שם. וכתב נמי הט"ז שם דטעמ' משום כאן נמצא וכו' (וגם עליו יפלא מדוע כתב זה מדעת עצמו הלא המה דברי רמב"ן וגם נמוקי הביא לההוא דרמב"ן) ובפי"ב דמאכלות כתב חבית שצפה בנהר אם נמצא כנגד עיר שרובה ישראל מותרת בהנייה כנגד עיר שרובה כותים אסורה. מקום שהיו רוב מוכרי יין ישראלים ונמצא בו כלים גדולי' מלאים יין והם כלים שדרך המוכרים לבדם לכנוס בהם היין הרי אלו מותרין בהניי'. חבית שפתחוה גנבים אם רוב גנבי העיר ישראל מותר בשתיי' ואם לאו אסור. כ' כ"מ למה אמר לעיל מותר בהנייה אפי' בשתייה מותר כיון דרוב שפוכאי ישראל. ולח"מ כתב תימה למה לא ביאר בהא דנמצא נגד עיר שרובה ישראל מותר היינו היכא דאיכ' עקולי ופשורי ולכך אין לתלות ברוב הסביבות שהם כותים אלא בעיר הזאת שהיא קרובה אבל אי ליכא עקולי הא קי"ל כר"ח דהלך אחר הרוב וכן קשה למה לא הזכיר בנודות זוטרי ורברבי דמותרים וצ"ע. ובפ' ט"ו מאבדה לענין יוני שובך פסק דהלך אחר הרוב אע"פ שא' קרוב וכ"פ ש"ע ח"מ סי' ר"ס. ובסי' ש"ו בח"מ כתב המחבר הנותן בהמה לטבח ונבלה בשכר חייב לשלם. בחנם אם הי' מומחה פטור ואם אינו מומחה חייב ואם אינו ידוע שהוא מומחה עליו להביא ראיה (ואע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אפ"ה צריך להביא ראי' וכ"כ הרמב"ם פ"י משכירות וכן משמע ב"ק (דף צ"ט ע"ב) וצריך טעם למה אין הולכין אחר הרוב. ובפר"מ י"ד סימן א' כ' בשם חכם א' דהנה רואין שקלקל שחיטה א"כ אינו מהרוב אלא שנוכל לומ' דאירע לו קלקול זה באונס כמ"ש הרשב"א שלפעמים יקרה לשוחט קלקול באונס אם כן בודאי שרוב פעמים שוחט שפיר אלא לפעמים ע"י אונס יקרה לו ואם כן בהאי שוחט מאי חזית לילך בתר מיעוט המומחין שיקרה להם פעמים קלקול נימא שהוא מהמיעוט שאין מומחין כלל) וע' ש"ע י"ד סי' א' לענין רוב מצוין אצל שחיטה. ובסי' ב' כ' המחבר גבי אוכל נבלו' לתיאבון צריך שיודעין בו שיודע ה' שחיטה וכו' וזה דעת ר"ן ור"י וכ"נ שהוא דעת רמב"ם אבל הרשב"א בת"ה כ' דגם באוכל נבלות לתיאבון אמרי' רוב מצוין וא"צ לידע שיודע ה"ש וע' בסי' ק"י לענין דכל דפריש מרובא פריש. ובסי' שט"ז פסק המחבר חלב פוטר מבכורה ורמ"א כ' וי"א דאין סומכין על מה שהיא חולבת ואם יש עוד צד היתר לזה סומכין להתיר. ובסי' ר"ח כ' הטור סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיי"נ שיש במשמעותו מליח של קדשים או יי"נ לשמים שהוא נדר ויש עוד במשמע בשר מליח ויי"נ לעכו"ם וכו' אנו תולין להחמי'. ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח וכו' נאמן וא"צ שאלה ואם רוב אנשי המקום שקורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליי"נ לשמים יי"נ סתם אינו נאמן. והק' ב"י משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן ולקמן סי' רי"ז לענין שמן אזלינן בתר מיעוט להחמיר ע"ש. וש"ך תירץ דשאני הכא כיון דפירש דבריו ואמר ליי"נ נתכוונתי לא אזלינן לחומר' אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פי' דבריו אזלי' לחומרא וע' סי' ר"כ סעיף י"ד. וט"ז תירץ דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלי' בתר רוב אבל אם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטי' לסימן ודאי אנו מפרשים ההוא סי' בתר לישנא דרוב' וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין לדבר ברור דלא מחית נפשי' לספק' וראי' מקדושין (דף ס"ד) גבי ב' כיתי בנות דר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מגדולה שבגדולות וקי"ל כוותי' ומפרש טעמ' דלא מחית וכו' ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי עכ"ל ובש"ע סי' רי"ז לענין שמן כ' ואם מסתפקין משניהם אע"פ שרוב ספוקם מא' מהם אסור. ולעיל סעיף ג' כ' נמי כזה. וכ' הש"ך מיהו אם אומר כך נתכוונתי כמו שקורין הרוב נאמן (והוא הולך בזה לשיטתו). ובש"ע י"ד סי' קכ"ט כתב גנבים שנכנסו למרתף אם רוב גנבי העיר כותים אסו' ואם רובן ישראל מותר וכו' ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך הכותים מפסיקתה הולכין אחר רוב בני השכונה אע"פ שרוב בני העיר כותים (הרשב"א בת"ה) וכ' הש"ך וט"ז הרא"ה בבדק הבית הקשה על הרשב"א הא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב (אפילו קורבה דמוכח) ותירץ משמרת הבית בבית ה' סוף שער ד' דלא אמרינן כן אלא כשאין המועט מובדל בפ"ע אבל אם הוא מובדל כהך דהכא שיש שם שכונה לישראל לבד בטלה רוב העיר מן השכונה ההיא ולא אזלינן אלא בתר רוב השכונה לחוד שאין רגל בני העיר מצוי' שם עכ"ל. ועיין ש"ע אה"ע סי' ד' לענין רוב בעילות אחר הבעל. ובסי' מ"ה לענין סבלונות אם רוב מסבלי וכו' שאעפ"כ חוששין. ובסימן קנ"ו לענין ולד ששהה ל' יום דהיינו אם לא נודע לכמה נולד וכו':