אור ברסלב
כסף נבחר חלק ג אות ק (כלל קמג) קניס שוגג אטו מזיד או לא

כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות ק (כלל קמג) קניס שוגג אטו מזיד או לא

אות ק (כלל קמב) קנין פירות אי הוי כקנין הגוף או לא

[א.] גיטין דף נ"ג ע"ב לימא כתנאי המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דר"מ ר' יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר היזק שאינו ניכר שמי' היזק וכו' אר"נ בר יצחק דכ"ע לא שמיה היזק והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי דמר סבר קנסו וכו' (ואע"ג דמזיד גופי' קנס') ורמי דר"מ אדר"מ ור"י אדר"י דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דר"מ ר"י אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית דר"מ אדר"מ לא קשי' כי קניס בדרבנן (מטמא ומדמע איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמי' היזק אין כאן איסור דאורייתא ודברי סופרים צריכין חיזוק הלכך קניס אף שוגג) בדאורייתא לא קניס (דלא שכיח דעברי עלה) והא מנסך דאורייתא וקניס (כלומר אם אמרי' מנסך ממש) משום חומרא דע"ז (להרחיקו מן האיסור קניס לי' ועביד לי' חיזוק) דר"י אדר"י לא קשי' כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס (משום דעביד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס שוגג) והא מנסך דאורייתא משום חומרא דע"א מבדל בדילי מיני'. כתבו תוס' וא"ת והא מתניתין ר"י היא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין וי"ל דאי קנסינן להו שוגגין ממנעי ולא עבדי עכ"ל. ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר דר"מ רי"א בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשבת בין בשוגג וכו' יעקר ולטעמיך תקשי לך היא גופה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מאי שנא וכו' אלא התם כדקתני טעמא ר"מ אומר מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים וכו' מפני שישראל מונים לשביעית ואין מונין לשבתות (ואין מונין נסיעותיהן לשבתות שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת) ד"א נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות וכו' דר"י אדר"י לא קשי' באתרי' דר"י חמיר' להו שביעית. ת"ש אכל תרומה טמאה משלם חולין כל דהו אכל טהורה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאין מהו סומכוס אומר משום ר"מ בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכ"א אחד זה ואחד זה תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין ואמר רב אחא ברי' דרב איקא הכא בקנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו (דר"מ לא קניס ורבנן קנסו והא הכא דאיסורא דרבנן דמדאורייתא תשלומין מעליי' היא דלפי מדה משלם וכו' ולא קניס ר"מ שוגג) הכי השתא התם גברא לשלומי קא מכוי' אנן ניקום וליקנסי' (לשלומי מכוין ואדם כשר הוא וניקום ונקנסי' על שגגתו אבל מטמא ומדמע וכו' שוגג אינו מתעסק בטובה). ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצ' במזיד לא הורצ' (והך איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא זורק לכתחל' דהציץ מרצ') אמר לך ר"מ התם גברא לכפורי קמכוין אנן ניקום ונקנסי' ת"ש המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכו' המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש במזיד לא ישתמש בהן וכו' הכי השתא התם גברא לתקוני קמכוין וכו' ולטהורי מאני קמכוין ניקום וליקנסי'. ורמי דר"י אדר"י בדרבנן דתני' נפלו ונתפצעו (אגוזי פרך אין בטלין) אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל (דכתיב אחרי רבים להטות) ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה התם היינו טעמא דר"י משום דאתי לאערומי (ולהתכוין ולומר שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותן כתבו תוס' תימא דתניא בירושלמי פרק בתרא דערלה דר"מ סבר בין בשוגג וכו' לא יעלו וכו' ור' יהודה בין בשוגג בין במזיד יעלו ור' יוסי סבר שוגג יעלו וכו' טעמא דר"מ דקניס שוגג וכו' טעמא דר' יוסי כדר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור טעמא דר' יהודה משום דכבר קנסו בידו פירוש כבר נתקלקלו פירותיו בשעת פציעה עכ"ל. וע' פ"ב משנה ג' דתרומות דהמטביל כלים וכו' שוגג ישתמש וכו' המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל הנוטע שוגג יקיים וכו'. ודע דרש"י בחולין דף ט"ו פירש טעמא דר' יהוד' גבי מבשל בשבת הוא מטע' דלא נמטי' הנא' מאיסור' לכך אסור אפי' לאחרים בו ביום ובמזיד לא יאכל הוא דלדידי' קנסו ולאחריני לא. ור' יהוד' סבר דלא קניס שוגג אטו מזיד. וע' במהרש"א שכתב שמצא נוסחא אחרת ברש"י ומסיק ליישב רש"י שלפנינו דלא תקשי מסוגיא דגיטין דשם מבואר דטעמא דר' יהוד' משום שוגג אטו מזיד משום דסוגיא דחולין אזלא אליבי' דרב דדייק ליה איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיה"כ ע"כ לר"י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר (דהא מוקי מתני' כר"י) אית לן למימר ע"כ דטעמי' לאו משום קניס דלאחריני לא שייך למקנס אלא דטעמיה דלא נמטי' הנאה וההיא סוגיא דגיטין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא ס"ל הך דרב דהכא דקאמר דטעמא דר"י משום דלא לתהני דלהך טעמא לא קשיא דר"י אלא משום קנס ולא חש לדקדק הך מילתא דמדקדק רב (דאי טעמא משום קנסא אמאי משתרי לאורתא כפירש"י שם דאיכא למימר דלא רצו לקנוס שוגג אטו מזיד כ"כ לאסור עולמית:

[ב.] ביצה דף י"ז איבעי' להו עבר ואפה מאי (מי שלא הניח עירוב תבשילין ואפה לשבת מהו שיאכל בשבת) ת"ש מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל וכו' ואם רצה לאכול עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה וכו' ה"ז לא יאפה וכו' אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור (וקס"ד ה"ה לעבר ואפה) אמר רב אשי הערמה קאמרת שאני הערמה דאחמירו רבנן טפי ממזיד (לעולם עבר ואפה מותר והערמ' אחמור בה רבנן טפי ממזיד דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדין ממנו והוא עצמו משים על לבו ושב הלכך לא מיעקר' תורת עירוב אבל הערמ' סבור לעשות בהיתר הילכך לא ישוב אל לבו ואחרים למידין הימנו ומיעקרא תורת עירוב הלכך קנסו רבנן) תנן המעשר פירותיו במזיד לא יאכל לא צריכה דאית ליה פירי אחרינא (אבל ל"ל לא אחמור רבנן גבי עונג שבת) ת"ש המטביל כליו וכו' לא צריכא דאית ליה מאני אחרינא אי נמי אפשר בשאל' ת"ש המבשל בשבת במזיד לא יאכל איסורא דשבת שאני (בישול בשבת איסור סקיל' הלכך קנסוהו רבנן למזיד אבל עבר ואפה וכו' דאיסור דרבנן וכו'). כתב הרא"ש ולא אפשט בעיין ויראה מרב אשי ור"נ ב"י דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיטתא דמסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו. וכ' הג"א אבל בשוגג פי' ריב"א דשרי (היינו אליבא דכ"ע) ולא כדברי ר' יואל וכו' וע' תוס' בעירובין דף מ"ב ד"ה מכלל שכתבו דקי"ל דלא קנסו שוגג וכו' לא בדאורייתא ולא בדרבנן וע' שבת דף מ"ח שם נפסק הלכה כר"י בהמבשל. ובחולין דף ט"ז פסק רב כר"מ:

[פסק]:

[ג.] כתב הרמב"ם פ"ו משבת ישראל שעשה מלאכ' בשבת אם עשה בזדון אסור לו ליהנות באות' מלאכ' לעולם ושאר ישראל מותר ליהנות בה למוצאי שבת מיד שנאמר כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קודש כיצד ישראל שבישל בשבת וכו' ואם בישל בשגגה למ"ש יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל כיוצא בזה. כתב ה"ה וי"ח ואומרים שהוא כדי שלא יהנ' ממלאכת שבת וכו' והצריכו בכאן המתנ' בכדי שיעשו וכו' עכ"ל. וז"ל הרשב"א בחולין דף ט"ו ר' יהוד' אומר בשוגג יאכל למ"ש וכו' דאע"ג דקניס שוגג אטו מזיד ה"מ ביומי' כי היכי דלא ליתי לאערומי ולבשולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי אבל לקונסו עולמית לא דכיון דקנסי' ליה ליומי' תו לא אתי לבשולי כיון דלא אהני ליה מעשיו וכו' כתב רש"י וכן בה"ג וכל מאי דשרי לערב היינו בכדי שיעשו וטעמא דמסתבר הוא כיון דאסרי' לה ביומו כדי שלא יהנ' ממעשיו אם אתה מתיר' לערב מיד הרי הועילו מעשיו ויש מי שפירש לערב מותר מיד וכ"כ רבינו הרב דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעש' ע"י א"י כגון שהביא דורון וכו' וטעמא דמילתא דאי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת שיביא לפי שאמיר' לא"י קל בעיניו אי נמי בדבר הנעש' ע"י ישראל אלא שיעש' מאליו כההיא דפרק יציאות השבת לא תמלא אשה קדר' עססיות בע"ש עם חשכה ואם עשה כן במ"ש אסורין כרי שיעשו אבל המבשל ליכא למגז שאין ישראל עשוי לבשל בשבת וכו' עכ"ל. ועוד כ' שם הרשב"א לענין המבשל בשבת יש מי שפסק כר"מ (והוא דעת ר"י בתוס' חולין דף ט"ו וכ"כ הרא"ש שם בשם ר"י) דהא כי מורי רב לתלמידים כר"מ מורה להו אבל בהלכות ורמב"ם פסקו כר"י וכו' דע"כ לא מורה רב כר"מ אלא משום דס"ל בעירובין (דף מ"ו ע"ב) ר"מ ור"י לית הלכתא כר"י אלא מטין איתמר אבל אנן כר' יוחנן ס"ל דאמר התם הלכ' אתמר וכו'. ובפרק כ"ג משבת כתב הרמב"ם המגביה תרומות וכו' בשבת או בי"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל עד מ"ש ובין כך ובין כך תיקן את הפירות וכו' ומטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש עד למ"ש. ובפ"ו הי"ט כתב עבר ואפה אין אוסרין עליו שהחמירו על המערים ולא על המזיד וכו'. כתב לח"מ לפ"ז צריך לאוקמי הך דמעשר בשבת דאית ליה פירי אחריני ורבינו בהל' שבת כתב סתם וכו' וי"ל דרבינו סמך אאי נמי דקאמר התם דאפשר בשאל' דהך אי נמי קאי נמי אפירי דאפשר לשאול מחברו עכ"ל. ובפ"א משמטה פסק דבין שוגג ובין מזיד יעקר מפני שישראל חשודין על השביעית וא"ת שוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי (איני מבין טעמו למה צריך לומר הטעם שישראל חשודין על השביעית הלא הוא פסק המבשל בשבת בשוגג כר"י ובגיטין מסקינן דטעמא דר"י משום דבדאורייתא קניס שוגג א"כ למה צריך לטעמא דנחשדו וכו'). ובפרק י"ו ממאכלות פסק גבי נתפצעו אגוזים בשוגג יעלו וכו'. ועיין ש"ע א"ח סי' שי"ח דפסק נמי כרמב"ם גבי המבשל בשבת. וכתב מ"א עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח וע' סי' של"ט לענין המעשר וכו' וע' סי' שכ"ג לענין טבילת כלים (דכתב שם דכלי חדש מותר להטביל בשבת ויש אוסרין) וע' מ"א סי' ת"ה ס"ק י"ד. ובפ"ז מחובל כתב הרמב"ם המטמא וכו' בשוגג פטור במזיד חייב:

[ד.] ובש"ע י"ד סי' ק"י כתב דבר שאינו בטל מחמת חשיבתו שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג (בין שאכלו עצמו ובין שאכלו אחרים) או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל אחרים שאנו תולין האיסור הלך לו ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים וכו'. (וע' ר"ן פ' השוכר את הפועל שכ' ופשטא דשמעתא זבחים (דף ע"ד) בנפל לים הותרו כולן אפי' לאכיל' תלינן להיתר אלא דאיכא נוסחי דגרס התם לא התיר ר"ל אלא טבעת אבל תאנ' לא לפ"ז לא שרינן אלא לענין הנאה אבל לאכיל' לא וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בירושלמי דתרומות משמע דלאכיל' שרי). כ' הש"ך לשון הטור ופירש ר"י דוק' שנפל מעצמו אבל אם הפיל' אפי' שוגג אסור אטו מזיד (דברי ר"י הם בתוס' זבחים דף ע"ד) וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם הפיל' קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למגזר כיון שעדיין לא נודע התערובות. וכ' ב"י בשם תה"ד סי' קע"ה דאפי' לדברי ב"י אם אכלו או האכילו בשוגג לב. ברית שרו האחרונים ולא קנסינן בכה"ג אטו מזיד כלומר שיאכיל א' מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת שיאכיל הוא האיסור בודאי אבל האכיל בשוגג לכלב וכו' קנסינן ועפ"ז כתב המחבר ונאכל בשוגג וגבי הפילו דקדק לכתוב ונפל מעצמו אבל לפע"ד דברי מהרא"י אינם מוכרחים דנרא' דנהי דליכא למגזר שיאכיל במזיד מ"מ הא ודאי אם נאכל מותר כ"ש נפל לים א"כ ניחוש כי שרינ' ליה נאכל בשוגג יפילו במזיד לים וכו' או שמא יאכיל לכלב להתיר באחרות וגם בתשו' הרא"ש כלל כ' סי' י"ז משמע דאפי' נאכל קנסי' שוגג דכתב שם אמעש' שלקחו קהל כבשים ואח"כ נודע שכבש א' טרפ' היה שם דאם נאכל א' מן הכבשים הותרו כולן ואע"פ דפ' ר"י דוקא נפלה אבל הפיל' שוגג גזרי' אטו מזיד כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למקנס' עכ"ל אלא אם תאמר דמיירי שנאכל ע"י א"י וזה אינו במשמע עכ"ל הש"ך וכ"כ הט"ז. ובב"י סי' צ"ט כ' מ"ש רבינו כל איסורין שריב' עליהם שוגג מותר במזיד אסור ובסי' ק"י כ' רבינו גבי נפל א' מהם לים פי' ר"י דוקא נפל' אבל אם הפיל' אפי' שוגג אסור אטו מזיד והם דברי תוס' וכו' ורא"ש בתשוב' ונרא' שהם סוברים כר"מ ור"י דקנסי' שוגג בנפלו ונתפצעו והוא תימא למה פסקו כמותם נגד ר' יוסי ור"ש וגם על רבינו יש לתמוה למה כתב כאן דקי"ל דשוגג מותר ושם בסי' ק"י כ' פר"י דאפי' הפיל' בשוגג אסור ולא כתב שום חולק וכו' ושמא י"ל דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל א' מהם לים דאע"ג דמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן עכ"ל. וכ' פר"ח ר"ל דבמפיל כיון דיש לתלות שהאיסור חלף לו קיל להו לאינשי ואתי לאערומי שיפילהו במזיד ויאמר שוגג הייתי ומש"ה קנסינן שוגג אטו מזיד אבל במבטל דאיתא לאיסורא בתערובות אף שהוא מבוטל חמירא להו לאינשי טפי ולא אתי לאערומי ולא קנסינן שוגג אטו מזיד עכ"ל. וט"ז בסי' צ"ט תירץ קושית ב"י דהטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואין פצועין והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרב' או נתפצע. ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשע' שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרב' אלא איהו דגלי לן שנתרב' אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצ' להתיר ע"פ עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינין לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא הית' מתרת. וראי' לחילוק זה מהא דאמרי' בכורו' (דף ל"ו) מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרו וכו' ע"ש שהאריך:

[ה.] כתב פר"ח בסי' צ"ט לענין אי קנסי' שוגג אטו מזיד מדברי הרמב"ם נרא' דבדרבנן לא קניס דהא פסק המעשר בשבת בשוגג יאכל וכו' ובמבשל פסק אפי' בשוגג יאכל למ"ש משום דבדאורייתא קניס שוגג וכו' כללא דמילתא לרמב"ם בדאורייתא קנסינן שוגג ובדרבנן לא קנסי' לפ"ז מ"ש בפט"ז ממאכלות גבי אין מבטלין איסור ואם ביטל ה"ז מותר לא מיירי אלא בשיעורין דרבנן אבל אי איכא במין בשא"מ כזית בכא"פ דהוי דאורייתא או לדידן היכא דאיכ' טעמא דטעם כעיקר לדידן דאורייתא אף אם ביטל בשוגג אינו מבוטל משום דקנסינן שוגג אטו מזיד וכ"נ דעת רשב"א דבדרבנן לא קנסינן דבתה"א כ' דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. וגם כתב בתה"א דוקא הפיל במזיד וכו' דלא קנסי' שוגג אטו מזיד וכו':

[ו.] כ' שעה"מ בפכ"ג משבת בשם המאירי וז"ל. ואע"ג דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואפי' במזיד לאו למימרא דמצי למיכל מיני' אלא מתוקן הוא שיצא מידי טבל ומותר בטלטול וכו' ומיהו בפ' המביא משמע דאפי' באכילה מותר אם עבר ותקנו ומש"ה מפרשים דדוקא אחרים אבל הוא לא יאכל ואע"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם איכא איסו' תורה אבל מעשר ליכ' אלא איסו' דרבנן דמחזי כמתקן עכ"ל ומתוס' פ' כירה (דף מ"ג) מוכח דס"ל דאפי' לאחרים נמי אסור ואע"ג דליכ' אלא איסור דרבנן שכתבו קשה לרשב"א דתנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל ולישנ' דקאמר הכא עבר משמע מזיד. ונראה דנקט עבר כגון דל"ל פירי אחריני עכ"ל. ומדלא תירץ דההיא דעבר וכולי מתוקן לאחרים משמע דס"ל אפי' לאחרים אסור וכן משמע מסתימת לשון רבינו שכתב סתם במזיד לא יאכל עד מו"ש משמע דאפי' לאחרים אסור וכ"נ דעת הטור דאפי' לאחרים אסור ע' בסי' תק"ה. אלא דקשה על הרמב"ם דבפ' כ"ה פסק לההיא דאם עבר ותקנו וכו' במאי איירי אי בל"ל פירי אחריני הא מדכ' סתם במזיד לא יאכל משמע אפי' ל"ל פירי אחריני וכו' ואולי דס"ל דעבר לאו במזיד אלא בשוגג וערש"י ס"פ כ"ש גבי עברה ולשה דפי' דבשוגג קאמר וכו' עכ"ל:

[ז.] כ' מש"ל בפ' י"ט הל' א' מאבות הטומאה אמאי דאמרי' נפלה א' מן התערובו' לים הגדול או שנאכלה הותר התערובו' דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קודם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל א' מהם לא הותרו דומיא דמתני' (דשני שבילין) דדוק' אם נטמאו או נאכלו קודם שבא הדבר לכלל ספק הותרו הטהרו' הב' הא אם כבר בא הדבר לכלל ספק בעודן קיימות אם שוב נאכלו או נטמאו לא מהני. וב' שבילין נמי אין טומאתן אלא מדרבנן וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה