כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות פ (כלל קלה) פלגינן דבוריה או לא
[א] סנהדרין דף ט' ע"ב אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונס' הוא ואחר מצטרפין להורגו. לרצונו רשע הוא והתור' אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול לשים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי תור' פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגינן דבורי' ומהימנינן לי' גבי חבריה ולא מהימנינן לי' לגבי דידי' לעדות) אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה מאי קמ"ל דפלגינן דבורי' היינו הך מהו דתימ' אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי' (אדם קרוב לענין פלגינן דבורי' והואיל ומהימן אההוא דבורא למקטליה לחבריה ליקטלה נמי לדידה) קמ"ל. (וכ"כ תוס' אע"ג דבעל כאשתו לענין עדות ס"ד הכא דמגו דמהימן להרגו מהימן להרגה) בעי רבא פלוני רבע שורי מהו מי אמרי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו או דילמ' אמרי' אדם קרוב אצל ממונו בתר דבעי' הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו ולא אצל ממונו (לענין פלגי' דבורי' והשור יסקל וכי אמרי' בתמורה (דף כ"ח) נרבע ע"פ בעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל ה"מ היכ' דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא הי' עד שני עמהם אבל הכא דגברא מקטל ע"פ בעל השור לא פלגינן דבורא משום ממון):
כתבו תוס' ד"ה לרצונו והא דפריך במכות (דף ו') נרבע יציל אין לפרש לפי שהוא פסול מחמת ששונא הרובע דהכא מוכח דלאונסו כשר וכו' ונראה לפרש דהתם מנרבע לרצונו פריך ואע"ג דלרבא כשר התם איירי שיש עדים שנרבע לרצונו דאז אינו ראוי להעיד והוי נמצא אחד מהן פסול ועדותן בטל' (כלומר לפי הס"ד דלא ידע במקיימי הדבר הכתוב מדבר) עכ"ל. עיין תוס' מכות (דף ו'). ועוד כתבו תוס' ד"ה אין אדם וכו' הקשה הר"י בר מרדכי הא בכתובו' גבי העדים שאמרו אנוסים היינו וכו' נאמנים ואמר רמב"ח ל"ש אלא אנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון אין נאמנין משום דאין אדם משים עצמו רשע ורבא הו' דמסיק התם הכי ואמאי לא פלגינן דבורי' ונהימנינהו במאי דקאמרי שהיו אנוסין אבל לא מחמת ממון ונראה דההיא דכתובו' אתיא כמ"ד ב"ב (דף קל"ד) דלא פלגינן בחד גופא וכן אנוסים וכו'. דאי מהימנ' לי' שהוא אנוס ניהמני' שהוא מחמת ממון נאנס וכן פלוני רבעו לרצונו אין לפרש דלא מהימן במאי דקאמר לרצונו אלא פלגינן לומר שרבע אבל לא שרבעו וכן מוכח מפלוני רבע שורי דאי הוי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א דנאמן לומר שרבע שור אחר אבל לא שורו דבשורו אין שייך לחלק בין אונס לרצון. וכן מוכח מלקמן דף כ"ה דחד אמר לדידי אוזפן בריבית דמהימן שהלוה בריבית אבל לא לדידי' ותדע דאם הי' כהן נשוי (אחותו) והוא ואחר מעידין שפלוני בא עלי' סבר' הוא דלרבא מצטרפין להרגו אבל לא להרגה אפי' לאוסרה על בעלה אע"פ שנאסרה באונס ואע"ג דבההיא דכתובו' פלגינן דמהימנינן להו במאי דאמרו כתב ידינו הוא היינו אפי' בלא טעמ' דפלגינן. ועי"ל דהתם כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא לומר שאנוסים היו מחמת נפשו' ואע"ג דאשכחן גיטין (דף ח') דפלגינן גבי עבד וכו' דהתם כך הוא נוהג בכל שטרו' דעלמ' דבגט אשה ושחרור הימני' רבנן ע"י בפני נכתב ובשאר שטרות הצריכו קיום עכ"ל:
ותוס' כתובות דף י"ח כתבו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירוש' דאנוסים אבל לרצונו ובא על אשתי הוי דבור בפני עצמו א"נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבא לומר שלא ראו המלוה א"כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שפלוני נהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו ובא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן ולגבי' להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן עכ"ל. ור"ן בפ"ב דכתובות כתב לא דמי לפלוני רבעני וכו' דהתם מאי דמהימנינן ליה לגבי' נקטי' כדאמר דפ' רבעו ברצון הרובע ולגבי נרבע אי הוי לרצונו או לאונסו מילתא אחריתא היא דמ"מ לגבי רובע כדקא אמר מהימנינן ליה אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדאמרי דהוי אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כי האי גוונא מיעקר דבור הוי ולא מפלגי' דבורא עכ"ל. וכ"כ נמוקי יוסף פ"ב דיבמות. ועוד כתב וא"ת והא קי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה י"ל דהכא מה שהעיד על עצמו שנרבע לרצונו או שהרג אינו עדות אלא הודאה ולא נתבטל כלום למה שנקרא עדות דהיינו במה שהעיד על חברו כדאמר התם במקיימי דבר כלומר בעדים עכ"ל. ועיין במרדכי פ"ב דיבמות שכתב נמי כר"ן דבכל הני פלגינן דאין אנו צריכין לבדות שום דבר מלבנו אלא דלא מהימן על מה שאומר ברצון או במזיד הרגו אבל בההיא דכתובות צריכין לבדות שלא היה אונס זה מחמת ממון כי ה"ג לא פלגינן דבורא עכ"ל. וכתב הר"ן בחדושיו לסנהדרין על הא דכ' רש"י מהו דתימא אצל אשתו לא אמרי' הואיל ומהימן אחברי' ליקטלוה נמי לדידה וכו' וכן פי' לקמן גבי שור וכו' ולא מחוור דהא לא אמרי' עדות שנתקיימה מקצתה נתקיימה כולה אדרבא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועוד דאין עיקר זה הפירוש נכון דכי מקשינן מאי קמ"ל היינו הך משמע דעיקר פירכא ממצטרפין להרגו ואם כפירש"י הוי לי' לתרוצי אבל לא להרגה אצטריכא ליה וכו' אלא עיקר הפי' כמ"ש הראב"ד שעיקר חדושו של רבא ממה שאמר מצטרפין להרגו שאע"פ שאינו נאמן במקצת עדותו לגבי עצמו יהא נאמן במקצת האחר לגבי חברו והא מילתא דתמיהא היא דאית לן למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא טעמא דרבא דאמר פלגינן דיבורי' היינו משום דלא שייך למימר בי' עדות שבטלה וכו' דכי אמרי' הכי ה"מ במאי דשייך בי' עדות כעדות קרובים או פסולים אבל כשהוא מעיד על עצמו לא שייך בי' תורת עדות כלל ומש"ה אמרי' אדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דבורי' ולגבי עצמו לא מהימן ולגבי אחר מהימן וע"כ הכי הוא דמאי דאדם קרוב אצל עצמו לאו משום עד פסול וכו' כמ"ש מכות דף ו' במקיימי הדבר הכתוב מדבר והיינו דאמר אדם קרוב אצל עצמו אמרי' כלומר דמילתא דפשיטא דלגבי עצמו לא שייך עדות ומש"ה מצטרפין להרגו דפלגינן אבל לגבי אשתו סד"א דתהא אשתו כקרוב דעלמא ונימא עדות שבטלה וכו' כי היכי דעדותו פסול לגבי אשתו יפסול לגבי בועל קמ"ל אשתו כגופו וכי היכא דלגבי עצמו לא שייך עדות ופלגינן וכו' ה"נ לגבי אשתו פלגינן משא"כ בשאר הקרובים שאם העיד ראובן פלוני בא על קרובתי לא יצטרף הוא ואחר להרוג הבועל דעדות שבטלה וכו' וכשתדקדק בכל המקומות שנזכרו בתלמוד דין פלגינן דבורא לגבי עדות תמצאם כך שמקצת העדות היה על עצמו של מעיד לקמן בר בניתוס וכו' וביבמות גבי הרגתי' ובגיטין גבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך ואמר בפ"נ נאמן על השחרור ואינו נאמן על הנכסים דפלגינן וכו' ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה וכו' שמה שמעיד על מתנת נכסים אינו נקרא עדות דאע"ג דמסקינן הכא אצל ממונו לא אמרי' היינו לעשות דין בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד שלו שהרי הקפידה תורה לדונו בכ"ג ולפיכך זה העדות אינו כמעיד לעצמו אלא כמעיד על קרובו ועדותו בטלה לגמרי אבל אם יאמר אני מעיד שנכסים אלו שלי או שאינן שלי זהו ודאי מעיד אצל עצמו ולא שייך בו עדות כלל ופלגינן כההוא דעבד ואמרי' נמי כתובות דף י"ח דנאמנין במה שאמרו כתב ידינו אבל לא במה שאמרו אנוסים מחמת ממון ולא אמרי' עדות שבטלה דלגבי עצמן לא שייך עדות וא"ת אמאי לא פלגינן ונאמין אותם שהם אנוסים אבל לא מחמת ממון שכל מה שנוכל לקיים בעדותן יש לנו לקיים עד שיעידו בדבר שישימו עצמן רשעים בפירוש י"ל שבמה שאמרו אנוסים היינו אין להאמינם שהרי אין אנו יודעין אם האונס הוא מחמת ממון או נפשות לפיכך אנוסים היינו מחמת ממון הוא דבור אחד וכתב ידינו הוא דבור אחר ופלגינן דבורייהו עכ"ל: [ב] סנהדרין דף כ"ה בר ביניתוס אסהידו בי' תרי סהדי חד אמר קמי' דידי אוזיף בריבית וחד אמר לדידי אוזיף בריבית פסליה רבא לבר ביניתוס והא רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (אין יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה ואדם קרוב אצל עצמו). כתב הרא"ש מכאן דקדק ה"ר יקר שהנשבע להכחיש את העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפוסלו ולא הוי כנוגע בדבר שכבר נשבע ונפטר ממנו כי היכא דחזינן הכא דמי שלוה בריבית מצטרף עם אחר אע"פ שגם הוא עשה עברה עכ"ל. ובמרדכי כ' ומצאתי בשם ריב"א שפסק דה"ה הנשבע להכחיש את העד אע"פ שפטר עצמו בשבועתו מיהו לאלתר נפסל לעדות ולשבועה שהרי בעל דינו והעד אומר שנשבע לשקר ודוקא בפקדון אבל לא במלוה (וע"ש בהגהה הטעם למה מחלק בין פקדון למלוה) וה"ה הנגזל מצטרף עם אחר להעיד על הגזלן שפסול לעדות ולשבועה עכ"ל:
[ג] יבמות דף כ"ה מתני' מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו. [גמ']. הרגתיו לא ישא הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי וכו' לרצונו רשע הוא וכו'. וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והאמר רב מנשה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה וכו' נימא רב מנשה דאמר כר' יהודה א"ל רב מנשה אנא דאמרי אפי' לרבנן וטעמא דרבנן כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע (רבא פליג על רב יוסף ואמר אפי' לרצונו נמי מצטרף דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואינו נאמן אצל עצמו ממה שאמר לרצונו דקרוב פסול לעדות בין לטובה ובין לרעה וכו' ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת בעל דין כמאה עדים (דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו כ"כ רש"י קדושין דף ס"ה ע"ב) ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולמפסל לא) כתבו תוס' ד"ה אין אדם וכו' היינו לפסול את עצמו אבל נאמן לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר כריתות דף י"ב דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה והא דאמרי' קדושין דף נ' דלא עבד אינש דמשוי נפשי' רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום דאינו נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא עכ"ל. לימא רב יוסף דאמר כר' יהודה (דאמר במתני' הרגתיו לא תנשא אשתו אפי' לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד כן פירש"י במתני') אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפי' לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן (הלכך אפי' רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשה) ורב מנשה דאמר כר' יהודה (והכי מתוקם סוגיא רב יוסף מוקי לרב מנשה כר"י ורב מנשה מוקי לרב יוסף כר"י. והא דאמר ר' יהודה הרגנוהו תנשא אשתו מוקמינן בגמרא באומר אני הייתי עם הורגיו אבל הוא לא הרג וכו') כתבו תוס' תימא דהכא לר' יהודה ל"ל פלגינן דבורי' ולקמן דף מ"ז אמרי' ההוא דאתא לקמיה דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא פלגינן דבורא ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויא אנפשי' חתיכ' דאיסורא או אם נגח שור ישראל שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל וכ"כ הרא"ש ע"ש:
[ד]. ב"ב דף קל"ד ע"ב אמר רב יוסף אר"י אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה אמר רב יוסף השתא דאמרי' הואיל בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן איני והא אמר ר' חייא בר אבין אר"י נאמן לא קשיא כאן למפרע כאן להבא איבעי' להו אמר למפרע מהו להימנינא להבא (היכא דקאמר זה ל' יום דהיינו למפרע שגרשתי את אשתי מהו לפוטרה מזנות דלהבא ובמאי דאמר זה ל' יום לא מהימנינן לי' דליכא מגו דגבי להבא איכא למימר מגו דמה לו לשקר לפוטרה להבא בטענת גירושין למפרע הא אי בעי מצי מגרש לה השתא) מי פלגינן דבוריה או לא פלגינן (אלא כיון דלא מהימנינן לי' בגירושין למפרע משום דאין בידו לעשות נמצא שלא גירש את אשתו למפרע והשתא נמי לא גירש דאיהו לא טען אלא גירושי למפרע ואנן טענינן לי' בתמיה הלכך כל היכא דאמר בעל גרשתי אתמול לא מהימנינן כלל דמגו דלא מהימן למפרע לא מהימן להבא דלא פלגינן דבורא ולא משכחת לה דמהימן אלא היכא דאמר סתמא גרשתי אי נמי עכשיו גרשתי) רב מרי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן מאי שנא מדרבא דאמר רבא (בעל שאמר לפני ב"ד) פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו ולא להרגה (דאצל אשתו פסול הוא לעדות אלמא פלגינן) בתרי גופי פלגינן (בועל ואשה פלגינן דלגבי בועל אנו מאמינין כל העדות) בחד גופא לא פלגינן (למפרע ולהבא באשה אחת):
[ה]. גיטין דף ח' ע"ב ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוין לך עצמו קנה נכסים לא קנה (דנאמן הוא על שטר שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו נכסים לא קנה דבעי עדים כשאר קיום שטרות) אבעי' להו כל נכסיי קנוין לך מהו (מיהו אמרי' עצמך ונכסיי תרי דבורי נינהו אבל כל נכסי כיון דבחד דבור אתי לי' שחרור ומתנת נכסים דקי"ל הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח הלכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן וכו' א"ד פלגינן) אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים וכו' הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו וכו' אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה (בין עצמך ונכסי' בין כל נכסיי) עצמו קנה נכסים לא קנה א"נ רב אדא בר מתנה לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דבורי' דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו (כגון כל נכסיי נתונים לך) יצא בן חורין שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח (דהכא דנחית לשיורא אמר' לדידי' נמי שייר ולחנופי ליה את' ולא שחררו) ר"ש אומר לעולם היא ב"ח עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם (ומדקאמר ר"ש לעולם אשמעי' ל"ש היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ול"ש היכא דלא קנה שאר נכסים כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר אפ"ה הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה אלמא פלגינן דבורא דהוא כל נכסיי קאמר ולא קנה אלא את עצמו ואת נמי כר"ש ס"ל) והאמר ר"נ הלכה כר"מ (דלא יצא לחרות) ומי אמר ר"נ הכי (דלא פלגינן והאמר ר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין (אלמא פלגינן וכו') אלא אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא (טעמא דר"מ דלאו כריתות גמור הוא):
כתב הרי"ף גבי פלוגתא דאביי ורבא דפלגינן דבורא. וכן הלכתא. כתב הר"ן אע"ג דבב"ב (דף קל"ד) פליגי אי פלגינן היינו בחד גופא אבל עבד ונכסים תרי גופי ופלגינן כדרבא דאמר פלוני בא על אשתי וכו' והכא לטעמי' אזיל ומשמע דקרוב נמי שהביא גט אשה בח"ל וכתוב בו מתנת נכסים נאמן לומר בפ"נ לגבי אשה ואע"ג דאמרי' בסנהדרין סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי' כלומר ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו לפי שאין גבי עצמו תורת עדות כלל ובאשתו נמי דמסקינן דפלגינן היינו משום דאשתו כגופו אבל גבי קרוב אחר לא דעדות מקרי ועדות שבטלה מקצתה וכו' אפ"ה הכא אפשר דפלגינן לפי שעל פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלוי מילתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימת ידייהו דסהדי לאפוקי מחשדא דעלמא דחיישי' בה אלא מיהו איכא למידק דגרסי' בירושלמי כ' כל נכסיו לעבדו וכו' אתי' כהדא כתב נכסיו לב' בני אדם והיו עדים קרובים לזה ורחוקי' לזה ר' יוחנן אמר פסולין לזה ולזה וכו' אלמא דהא בהא תליא ואשכחן לרי"ף פ"ק דמכות פסק כר' יוחנן א"כ היכא מסקינן הכא דפלגינן דבורא ואפשר דהתם ה"ק לר"ל דאמר התם פלגינן כ"ש הכא ומיהו לר"י אפשר דהכא פלגינן מטעמא דכתיבנא והתם מקרי עדות שבטלה מקצתה וכו' ומש"ה נקטינן כוותי' עכ"ל:
[ו]. מכות דף ז' אילעאי וטוביה קריבא דערבא הוי סבר ר"ש למימר גבי מלוה ולוה רחוקי נינהו א"ל ר"ה בריה דרב יהושיע אי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל מלוה (עדי הלואה היו קרובין אצל הערב כן פירש"י וע' ריטב"א) כ' הרא"ש ודמי להאי דירושלמי כ' נכסיו לב' ב"א והעדים כשרים לזה ופסולין לזה ה"נ כיון דאי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא א"כ נכתב השטר על הלוה ועל הערב וכיון דפסולין לערב פסולין אף ללוה והראב"ד כ' שטענותיהן על עסקי פרעון כגון שאמר לוה למלו' פרעתיך ובטענ' זו נפטר הערב והביא עדים שלא פרע ונמצא הערב מתחייב וא"ת ולהימני' לגבי לוה שלא פרע ולא ליהמני' לגבי ערב דפלגינן דבורא כמו פלוני רבעו לרצונו וכו' ויש מתרצין דלא דמי דהתם הני סהדי לחיוביה גברא ולא למפסליה אתו הלכך בעיקר העדות שהם אומרים שרבע או שלוה נאמנים ובמה שאמר לדידי מילי אחריני נינהו ולא מקבלינן מיניה אבל להאמינם לחייב לוה ולא הערב אי אפשר כיון שיש שטר שהוא ערב והראב"ד בתשובותיו כתב שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דבוריה דהא לא פליג בהו רחמנא דאמר מה שנים וכו' אלמא לא פלגינן עדותן והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו היינו דוקא שהעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי וכו' ודמי להאי דאמרינן במקיימי הדבר הכתוב מדבר וכו' ומוכח כדבריו בסנהדרין דאמר פלוני בא על אשתי וכו' קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל ופלגינן וכן פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל שורו לא אמרי' פירוש ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטל' מקצתה ולפ"ז ניחא ההוא דירושלמי כתב נכסיו לב' בני אדם כו' ר"י אומר פסול וסייעי' ר' אלעזר ממתני' נמצא אחד מהם קרוב וכו' דכי היכי התם עדות שבטל' מקצתה בטל' כולה ה"נ וכו' ובירושלמי גיטין כתב כל נכסיו לעבדו וכו' (והיינו פלוגתא דאביי ורבא) וקאמר עלה בירושלמי אתי כהדא כתב כל נכסיו לב' ב"א כא' והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה וכו' אתפלגון ר"י ור"ל ר"י אמר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה ר"ל אמר פסולים לזה וכשרים לזה אמר ר"א מתני' מסייע לר"י ר' יעקב אמר אתפלגון חבריא חד אמר יאות אמר ר"א נעש' כעדות אחת באיש אחד וחד אמר לא יאות אמר ר"א נעש' כשתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה ופסק ר"ח כר"י והא דתנן פאה פ"ג הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח ההיא בשטר מקוים. ור' אפרים פסק כר"ל וכן נמצא בתשובה לרב האי בשטר צוואה שאחד מן העדים הי' קרוב לא' מן היורשין והשיב ידוע דראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דלית' דמי ואין לקרוב אלא ע"א והרחוקין מן ראובן יש להם ב' עדים ומן העיקר הזה הוה ההיא דאמר רבא פלוני בא על וכו' ואמר בתרי גופי ד"ה פלגינן דבורא וכן משמע בגמר דילן דק"ל כרבא דאמר עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דבורא היינו כר"ל כפי הירושלמי דמדמי להו אהדדי ור' יו הלוי פסק כר"י וכתב דרבא לית לי' ההיא דירושלמי דמדמי אהדדי ומודה בכתב לב' בני אדם דמאחר שפסולין לזה וכו' וטעמא משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאחלופי הואיל וצריך לומר בפ"נ וכה"ג אמר בריש גיטין ובפ"ב דגיטין עכ"ל:
[פסק]:
[ז.] בפי"ב מעדות כתב הרמב"ם אין אדם נפסל בעברה ע"פ עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית אף על פי שמשלם ע"פ עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל בעילה אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם ב' עדים שאין אדם משים עצמו רשע לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה בריבית הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אף על פי שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע ובין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להורגו פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה. פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להרגו שאין אדם קרוב אצל ממונו. כ' הראב"ד א"א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים פלוני רבע שורי שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו דלא פלגינ' דבורא וגם על שורו נתכוין להעיד וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה וכו' עכ"ל. ובפי"ד כתב הכותב כל נכסיו לב' בני אדם בעדות אחת והעדים קרובי' לאחד ממקבלי מתנה ורחוקים מן הב' הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלוני ושנתתי לשמעון שדה פלוני נמצאו העדים קרובין לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו ב' עדיות אף על פי שהם בשטר א' למה זה דומה לאומר הוו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך שנתתי לשמעון כך וכך ושלויתי מלוי כך וכך שאף על פי שכתב בשטר א' והמקנ' איש אחד הרי אלו ג' עדות וכ' כ"מ דלא תקשה מינה אמ"ש רבינו פ"ז מעבדים דעצמו קנה נכסים לא קנה דפלגי' דיבורא דגמרא דילן לא מדמי אהדדי משום דהתם הוי כב' מעשי' דהיינו שחרור דעבד ונתינת נכסים לו דבבחינת עצמו הוי כאומר הריני משחרר פלו' עבדי ובבחינת נכסים הוי כאומר נכסי נתונים לאיש פלוני והוי תרי עובדי בתרי גופי דפלגינן וכו' אבל הכא הוא מעש' אחד בשני גופים לא פלגינן עכ"ל. ובפ"ז מעבדים כתב כל נכסיי קנוין לפלוני עבדי עצמו קנה נכסים לא קנה שחולקין הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו ואינו צריך לקיים אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראי' ברור' לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר. ובש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה אין אדם נפסל בעביר' ע"פ עצמו וכו' לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו בריבית ויש ע"א עמו מצטרפין אף על פי שעוש' עצמו רשע פלגינן וכו' (וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן וכו' ובלבד שלא יהא לו הנאה מעדותן מרדכי פ' ז"ב) (ואיתא התם בשם ראבי"ה הא דאמר פלוני אוזיף ברבית כגון שאין מעידין כלל על הרבית אלא אוזיף ברבית ולא שקיל מידו דהשתא לאו נוגע בעדות הוא כלל וכו'). יש אומרים שהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו ולפסלו וכתב רמ"א וה"ה אש נשבע לשנים הם מעידין עליו לפסלו ואין חילוק אם נשבע להם כא' או בזה אחר זה ויש חולקין (רמב"ן) ואפי' היו שני בעלי דינין ולכל אחד ע"א אינן מצטרפין אחר שעמד בדין ונשבע על עדותן אבל קודם לכן יכולין להעיד עליו (דעת רמב"ן כיון דהאמינתו תור' בשבועה נגד העד הרי עדותן בענין זה כלא אבל קודם שנשבע כגון ששניהן מעידין שיודעין בזה שהוא גזלן וכו' ע"ש בסמ"ע) (וע"ש עוד אהא דמצטרפין להעיד דהיינו שיעידו בפירוש מחדש ולא נפסל מיד כשנשבע כסברת ריב"א ורא"ש בתשובה). עיין תשובת רשב"א שכתב אם אומר אשה פלונית זינתה עמי הוא ואחר מצטרפין להרגה דתופסין מאי דאמר זינתה ואין מקבלין מאי דמסיק דבריו ואומר עמי אבל באומר אני באתי על אשה פלונית מיד נתבטל' עדותו לגמרי משום דאי אפשר לומר בזה אלא לרצונו ולא לאונסו לפי שאין קשוי אלא מרצון וא"ת אכתי אפשר לאונסו וכגון שאמרה התקשה לי ואי לא קטלינא לך לא היא דאפי' בהאי משים עצמו רשע שאם עבר מתוך האונס מ"מ חייב הוא ליהרג ואל יעבור ואם עבר רשע הוא וא"ת אכתי נימא לא לרצון כגון שנתקש' לאשתו והדביקוהו עלי' לא היא דדבר רחוק הוא ובכלל כי הא לא סמכינן לומר פלגינן לאכשורי סהדותא למקטלה והוא הדין והיא הטעם באומר רבעתי את פלוני והיינו דנקט פלוני רבעני וכו' ובהרגתיו אע"פ שיש במשמע סתם דבריו שהרגו לרצונו או אפי' אמר בהדיא הרגתיו לרצוני פלגינן ואמרי' לאונסו או בשוגג עכ"ל. ובסי' תקנ"ב כתב שנאסרת על בעל' אם הודה החשוד שבא עלי' מטעם פלגינן. וכן הוא ברמ"א אה"ע סי' קט"ו ע"ש:
[ח.] כתב הראב"ן וז"ל (בפירושו לסנהדרין) אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו וכו' דוקא שהאחד המצטרף עמו אינו מעיד על ריצוי של נרבע דאם הי' מעיד על ריצוי והנרבע מוד' לו לא הי' אומר רבא דהנרבע מצטרף להרגו לרובע דודאי הוי לי' רשע בעדותו של עד ובהודאתו לעד שלרצונו נרבע דאי לא תימא הכי לימא נמי רבא רבעתי את פלוני לרצונו היא ואח' מצטרפין ומדלא אמר הכי שמעי' דאין מצטרפין משום דהעד מעיד על ריצוי דאמר פלוני רבע פלוני ואין קשוי אלא לדעת וגם הוא מודה שרבע לרצונו הלכך אין מצטרפין עם העד דהוי לי' רשע בהעדאת העד ובהודאתו עכ"ל. ובסימן כ"ז מביא עוד ראי' לזה וז"ל שם ודקדוקי בדברי רבא מהא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להרגה ואמרי' מה קמ"ל דפלגינן היינו הך ומשני לאשמועינן דאמרי' נמי אדם קרוב אצל אשתו ולימא נמי רבא בעלתי אשתו של פלוני לרצונה הוא ואחר מצטרפין וכי אמרי' מאי קמ"ל וכו' מהו דתימא כי אמרי' אין אדם משים עצמו רשע היכא דאין העד מעיד על רשעתו דהוא ריצוי כדפרישית בנרבע אבל היכ' דהעד מעיד על רשעתו ליהוי רשע ותפסל עדותו קמ"ל אף על גב דהעד מעיד על רשעתו ואמר דפלוני בעל וכולי הרי מעיד דלרצונו בעלה דאין קשוי אלא לדעת ואפ"ה עדותו עדות ולאשמעי' דאפי' עם העד אין משים עצמו רשע והוי רבותא. ומדלא אשמעי' הכא ש"מ דאם העד משים עצמו רשע כדפרישית ופסול לאותו עדות עכ"ל:
[ט.] בש"ע ח"מ סימן ל"ז כתב כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. כתב סמ"ע בעיר שושן כתב ולא משום דחשדינן לי' שמשקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עכ"ל ולא ידעתי מנין לו הא ופשוט הוא בעיני דהטעם הוא משום דחשדינן לי' בדבר שיגיע לו הנאה ממנו וכולי ומש"ה כ' נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים אהא דאמרי' התם דכיון דאסהיד דלוי היא היכא מצי מפיק לה וכולי וז"ל שמעי' מהא דפסול נוגע בעדות אינו כפסול קורבה דאלו קרוב אינו מעיד בין לזכותו בין לחובתו אבל מאן דאית לי' צד נגיעת עדים כל שהוא מעיד בענין דלא מטי לי' שום הנאה מקבלין עדותו הרנב"ר ז"ל עכ"ל ולא אמרו אדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר של הנאת עצמו עכ"ל סמ"ע. וכתב הש"ך דטעם של הע"ש משום דקשה לי' קושית מהר"ם לובלין שם וכי אינש חשיד להעיד שקר בשביל שלא יהא לוה רשע וכו' ותירץ בתירוץ הב' כסברת הע"ש דטעם נוגע משום קרוב ע"ש ואינו עיקר אלא כמו שתירץ רמב"ן בחידושי ב"ב בשם ר"י הלוי דהכי קאמר דלא ליקריי' אינשי לוה רשע ולהוציא ידי הבריות מתכוין וכן תירץ מהר"ם לובלין בתירוץ הא' וכן עיקר: