כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ע (כלל קלד) עשה דוחה לא תעשה
[א.] יבמות דף ג' ע"ב טעמא דכתב רחמנא עליה (ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עלי' בחי' דבכל העריו' פטורה מן החליצה ומן היבום) הא לאו הכי הוי אמינ' יליף אחות אשה מיבמה מאי טעמ' דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה אימר דאמרי' וכו' לא תעשה גריד' ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גריד' מנלן דדחי דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (ודרשי' סמוכין ושרינן כלאים בציצית אלמא אתי עשה ודחה לא תעשה) ואמר רב יוסף אפילו מאן דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש וכו' איבעית אימ' (למה דריש סמוכין במ"ת) משום דמוכח (מוכח למדרשינהו אהדדי סמכינהו) ואי בעית אימא משום דמופנה צמר ופשתים גבי כלאים מופנה דלא לכתוב וכו' ואנא ידעינן דצמר ופשתים מדתנא דבי ר"י דבגדים סתם האמורים בתורה צמר ופשתים אלא לאפנויי. תינח לר"י (דאייתר לי' צמר ופשתים) אלא לרבנן (דלא מייתר) מנא להו (דעשה דוחה ל"ת) נפק' להו מראשו דהך תנ' דתניא ראשו (במצורע) מה ת"ל לפי שנא' תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע נזיר כן ת"ל ראשו (אלמ' אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו שאין שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכ' דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ללאו השוה בכל) איכ' למפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאל' דאי לא תימ' הכי הא קי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועש' ליגמר מנזיר (תער לא יעבור וכו' קדוש יהי' גדל פרע) אלא מ"ט לא גמרי' דאיכ' למפרך שכן ישנו בשאלה (לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ל"ת) אלא לעולם מקר' קמא ולרבנן נמי לאפנויי אתי (צמר ופשתים) וכו' אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא ל"ת שיש בו כרת היכ' אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למישרה וכי תימ' לילף ממילה [שדוחה שבת שיש בו כרת] מה למיל' שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. מפסח (שדוחה שבת). מה לפסח שכן כרת. מתמיד. מה לתמיד שכן תדיר ממילה ופסח שכן כרת. מפסח ותמיד שכן צורך גבוה. ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור [לפני מתן תורה] ואליב' דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוי. ומכולהו נמי לא שכן ישנן לפני דבור. אלא איצטריך סד"א תיתי מכבוד אב ואם דתני' יכול יהא כבוד אב דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי [מאני ה' דריש לי'] מאי לאו דאמר לי' שחוט לי בשל לי. וטעמ' דכתיב את שבתותי וכו' הא לאו הכי דחי. לא לאו דמחמר (ובהאי לאו ליכא כרת וכמ"ד (שבת דף קנ"ד) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור) ואפ"ה לא דחי. אלא דקי"ל דעשה דחי ל"ת לגמר מהכ' דלא לדחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמ' קאי ולא פריך דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר אל תחזיר ישמע לו ת"ל וכו' את שבתותי וכו' אלא לעול' דאמר לי' שחוט וכו' (ואפ"ה לא איצטריך עליה) משום דאיכ' למפרך מה להנך שכן הכשר מצוה שחוט לי וכו' הכשר מצו' בחלול שבת בעקירת ל"ת הוא מקיים עשה דכבוד וזהו הכשר קיומו וא"א לקיימו בלא עקירת הלאו הלכך אי לא כתיב שבתותי וכו' ה"א לדחי אבל יבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור הלאו ולא איצטריך עלי'. עכ"ל רש"י]. (ותוס' הקשו טוב' חדא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ב'. דחליצה במקום יבום לאו מצוה. ג' דמסקינן דבשום מקום אין דוחה ל"ת שיש בו כרת משמע אפי' בהכשר מצו' ונרא' לר"י דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכ' לא נילף בעלמ' דלא לדחי לאו גריד' דמה לכבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא וכו' כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו וכו' אבל בעלמ' דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי. ואור"י דכבוד אב אפי' עוסק בגוף המצוה לא דחי דבכל ענין קפסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כבוד רגילין להיות ע"י הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ"ל תוס') אלא סד"א תיתי מהבערה דתניא מה ת"ל לא תבערו אש וכו' מושבות דכתיב רחמנא גבי שבת למה לי משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת יכול בין בחול ובין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול וכו' או אינו אלא אפי' בשבת ת"ל בכל מושבותיכם ולהלן היא אומר והיו לכם לחקת משפט וכו' בכל מושבותיכם מה מושבות האמור' להלן בב"ד אף מושבות האמורה כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש וכו' אמר רב שימי בר אשי האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת איצטריך קרא למיסר מיתת ב"ד בשבת] אלא משום דמייתי לה מק"ו דדחי שבת] וכו' ולמאי דסלק' דעתין מעיקר' דאתי עשה ודחי ל"ת מאי או אינו דקאמר וכו' הדר אמר אימר דאמרי' דאתי עשה וכו' ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה וכו' הדר אמר אטו עשה דדחי לל"ת לאו לא תעשה חמיר מיניה וקאתי עשה ודחי מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא לא תבערו וכו' [ולרב שימי דמפרש האי תנא מק"ו מייתי א"כ הדרא קושיא לדוכתה למה איצטריך עליה] אלא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מייבמה אף אחות אשה מייבמה וכו' ואיצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי [הואיל ואשתרי אשת אח המוקדם אשתרי נמי אחות אשה המאוחר כדעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו ביאה במקצת למקדש הותר לקריו. כן מסיק הש"ס לקמן ע"ש] איבעית אימא אתיא בהיקשא דר' יונה דאמר ר' יונה אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאשת אח (כיון דהוקשו כלן זה לזה] מה אשת אח שרי' אף כל עריות נמי שריין כתב רחמנא עליה [והוקשו כל עריות לאחות אשה דלחומרא מקשינן] רבא אמר ערוה גופה לא צריך קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכו' כי איצטריך קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה [דאי לא כתוב עליה הוי ילפינן מלצרור דצרת אחות אשה אסור בכל מקום] מ"ט אמר קרא עליה במקום עליה הוא דאסור' שלא במקום עלי' שרי' [במקום עלי' היא דכתיב לצרור למיסר צרה ולא במקום אחר] ע"כ הסוגי' בקצרה:
כתבו תוס' בדף ג' ע"ב ד"ה ל"ת שיש בו כרת וכו' וא"ת ואמאי לא ילפינן דלדחי מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח וכ"ת היינו דקאמר לקמן סד"א תיתי אחות אשה מאשת אח דא"כ היכי דחי מי דמי התם חדא איסור' הכי תרי איסור' הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי וכו' אלא ע"כ לקמן לאו בכל דוכת' בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה כדמסיק טעמ' הואיל ואשתרי אשתרי וכו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמ' דלדחי עשה ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום וכו' אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר בעלמ' דאי לא מקיימת מצות תכלת בפשתי' מקיימת בצמר ואפ"ה דחי וכן וגלח את כל שערו דמצורע מקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינ' בי' כמו כל מלאכה לא תעשו דשבת דלא קאי אלא אמלאכות דלא דחי שבת א"נ כל שערו ממש ובצמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתי מקיימי בדוכת' אחריתי עכ"ל. ועוד כתבו בד"ה לא תלבש. ואיפכ' ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש כדאמר בסמוך במקום כי ישבו וכו' לא תחסום. דא"כ לשתוק קרא מיניה וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים עכ"ל. ובדף ה' ע"ב ד"ה כולה כתבו תוס' וא"ת והיכי ילפינן בעלמ' מהכא שאני כלאים דהותרה מכללו אצל בגדי כהונה ואור"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים מבגדי כהונה לא הוי מצי למילף בעלמ' משום דמצותו בכך ובענין אחר א"א לקיים מצותו ועוד דצורך עבודה שאני וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משרפת קדשים דלא דחי כדדרשי' (פסחים דף פ"ג) דאין שרפת קדשים דוחה י"ט מוהנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן בקר שני לשרפתו וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרפו אחר י"ט. ומ"מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי. וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משרפת קדשים מדאיצטרך התם לומר קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי. ואור"י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפי' אוכל נפש שרי ולמ"דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליביה דמ"ד קריבין עכ"ל. ובדף ט' בד"ה והרי כתבו בכל דוכתא פשיטא לי' לש"ס דחייבי לאוין לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל לאו בני חליצה ויבום כמו חייבי כריתות וכו' ותימא לר"י דאמאי לא אמרי' נמי לר"ע דליתי עשה ולדחי ל"ת עכ"ל:
[ב.] יבמות דף כ' מתני' איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת. [גמ']. קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין (נמי אין כהן גדול מיבם) בשלמ' מן הנשואין עשה ול"ת הוא אלא מן האירוסין ל"ת גרידא יבא עשה וידחה ל"ת וכו' אלא אמר רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניי'. הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילת' היא דאמרי דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שתיהם מוטב. ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת מיתבי אם בעלו קנו בביאה ראשונ' ואסור לקיימן בביאה שניי' (אלמא מדאוריי' רמיא קמי' למדחי ל"ת) תיובתא. לימא תהוי נמי תיובתא דר"ל א"ל ר"ל כי אמינא אנא היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה. (ועיין בפרשת דרכים שנסתפק בכ"ג שנפלה לו יבמה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דהוי עשה ול"ת אם עבר ובא עליה אם חייב כרת כיון דמדין תורה אינו עולה ליבום הוי אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה לא הוי צריכ' אלא דריבה אותה הכתוב מדכתיב יבמתו דמיניה מרבינן חייבי לאוין דחולצות] ונהי דלחליצה ריבה אפשר דבאיסורא קיימא או דלמא כיון דריבה הכתוב לחליצה פקע מינה איסור אשת אח וצ"ע. ושער המלך פ"י מיבום כתב דמחדושי רשב"א וריטב"א ביבמות שם אהא דפרכי' בגמרא מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין מוכח דס"ל כצד ראשון. כל שאינו עולה ליבום דבר תורה קיימא עלה באיסור אשת אח. ומדברי הרמב"ם וה"ה פ"ו מיבום ומדברי מהרש"א ביבמות [דף כ' ע"ב] גבי ביאת כ"ג באלמנה וכו' נרא' דס"ל כצד השני דאיסור אשת אח פקע מיני' ע"ש עכ"ל). עיין ר"ן חדושי סנהדרין דף י"ח ע"ב שכתב די"ל אע"ג דבאלמנה מן הנשואין איכא לאו ועשה מ"מ כה"ג שקדש אות' קדושיו קדושין דקדושין תופסין בחייבי לאוין וצריכ' ממנו גט הכי נמי זיקת אחיו עליה והוי לי' כאלו קדשה דצריכה ממנו חליצה. א"כ י"ל דאפי' באלמנ' מן הנשואין ראוי' היא לו להתייבם מן התור' דאע"ג דאית בה לאו ועשה מ"מ אתי עשה דיבום דשוה בכל ודחי לאו ועשה דאלמנ' שאינה שוה בכל וכי אקשי' בגמר' יבמות (דף כ') בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועש' לרווחא דמילת' קאמר דאפי' לא פסיקא לן דעשה השוה בכל ידחה לאו ועשה מ"מ מאי אמרת באלמנ' מן האירוסין דליכ' אלא לאו ומתרצינן גזרה אטו בואה שנייה ובהאי תירוצ' איתרצא קושי' קמייתא דאפי' אמרי' דעשה דיבום דחי לאו ועשה גזרי' אטו ביאה שניי' עכ"ל:
[ג.] כתובות דף מ' מתני' נמצא בה דבר ערוה (באונס ומפתה) או שאינה ראוי' לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנא' ולא תהי' לאשה אשה הראוי' לו. [גמר']. אמר רב כהנא אמרית' לשמעתא קמי' דרב זביד מנהרדעא ניתי עשה (דלו תהי' לאשה) וידחה ל"ת (דאינה ראוי' לבא) א"ל היכא אמרי' ניתי עשה וכו' כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי אית' לעשה כלל (השתא נמי מלמדין אותה לומר אינה רוצה). כתבו תוס' וא"ת מאי פריך ניתי עשה. הא דריש מקרא דבעינן אשה הראוי' לו ולמאי דמשני דלא חשיב עשה קשה דמאי אצטרך קרא למעוטי שאינה ראוי' וי"ל דלאו מיתורא מפיק לי' במתני' אלא דלו תהי' לאשה משמע מדעתה ולהכי ממעט אשה שאינה ראוי' דהא אי אמרה לא בעינ' וכו' ומ"מ ס"ד דפריך השתא היכא דאמרה בעינא ליתי עשה וכו' ומסיק דאפי' אמרה בעינ' לא חשיב עשה דלא דמי למילה בצרעת א"נ מיתור' דקרא קדריש ופריך וליתי עשה וכו' ויתור' דקרא נוקי לחייבי כריתות אי לאו קרא הוי שרינן אפי' חייבי כריתות הואיל ואתרבי לקנס לעיל אתרבי נמי לנשואין דקראי משתמע שפיר היכא דאיכ' קנס איכא נמי נשואין א"נ י"ל דהכי פריך וניתי עשה וכו' וכי תימא שאני הכא דגלי קרא א"כ נגמור מיני' בכל דוכת' דלא דחי. ומשני דלא חשיב עשה ומ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא הוי חשבינן לי' דלא אפשר לקיים שניהם וחשיב עשה דעיקר מצוה היא לישא כי היכי דאמרי' דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל. ובאספ"ז כתב אי אמרה לא בעינא וכו' פי' רמב"ן וכיון דאיהי מצי לעכובי כי אסור' לי' נמי אנן סהדי דלא ניחא לה ואפי' אמרה בעינא כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי דניחא לה שהרי אסורה לו ולדידה נמי איכ' איסור' דכל היכא דאיהו מפקיד איהו נמי מפקדא פירוש אחר מי איתא לעשה ולא אשכחן עשה דקיל שברשות האדם לבטלו מעיקרו שיהא דוחה ל"ת ואי קשיא והא סדין בציצית דמצי למפטר נפשי' בטלית של צמר ואפ"ה דחי התם עשה מיהא אית' אבל עשה דאי בעי לית' כלל לא דחי וזה נ"ל עיקר וכ"כ הרא"ה תלמידו וכ"כ נמוקי יוסף בכתובות פ"ג עכ"ל. ותוס' ישנים הקשו בשם ה"ר עזרא אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל וי"ל דלא דמי דהתם מ"מ מיד כשצוה האב הוי עשה לעשות מצותו. ולי נרא' דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינ' לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרי' ביש מותרות עכ"ל. ועוד כתבו תוס' הא דנקט כגון מילה וכו' אומר ר"ת לסימנ' בעלמא נקטי דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ול"ת ומהם לא ילפינן בעלמא דמה למילה שכן נכרתו וכו' אלא עיקר מילתא מכלאים בציצית. וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר. ואור"י דבטלית של פשתן א"א לקיים שניהם וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר עכ"ל. (ועיין נזיר דף מ"א דלרבנן דילפי מצורע מזקנו דבהשחתת זקן אתי עשה דוגלח ודחי ללאו יליף מהכא עשה דל"ת ולר"א ילפינן מגדילים וכו'):
[ד.] קדושין דף ל"א תוס' ד"ה דאקריב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם דבור דוחה ל"ת דאחר הדבור. (ומהר"י מטראני בחדושיו הקשה הא אמרי' ביבמות מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור לכך דחי וכו' א"כ בהפך מדברי תוס'). ובפ"ב מחלה משנה א' מביא הר"ש האי ירושלמי בזה הסגנון ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא. עד כדון לחה אפי' יבשה א"ל אפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליי' כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקיה תהית בי' דלא אמרי' לי' שנייה היא שמ"ע דוחה ל"ת. על דעתיה דר' יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אלא א"כ הית' כתובה בצדה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכו' פי' יבשה משל אשתק' סבר דכולה אסורין מלפני עומר דהשת'. ותימא למה לא התיר העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב עומר במדבר דביאה כתיב בי' ואז נאסר הכל אפי' ישן וקאמר ר' יונה דאתי עשה ודחי ל"ת ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתוב בצדו (כלומר בצדו ממש כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך) ופליג אכולה גמרא דקי"ל דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב' בצדו ותקשי' לי' מתני' יבמות (דף כ') דאיסור מצוה ואיסור קדוש' חולצת וכו' וי"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמרא דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת דעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצדה ממה שלא נצטוו וחד כמצה וחדש. דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ (והיינו כתירוץ תוס' דעשה לפני הדבור וכו') אבל קשה ללישנ' דגרסי' שבת (דף קל"א ע"ב) ימול אע"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה וכו' ועשה דמילה קדמה ללאו דבהרת. ושמא הי' מפרש היינו או אינו דקאמר עכ"ל. (ועיין תוס' ר"ה [דף י"ג] ד"ה דאקריבו:
[ה.] גיטין דף מ"א מתני' מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד את רבו יום א' ואת עצמו י"א דברי ב"ה ב"ש אומרי' תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול וכו' אלא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח (עיין ב"ב דף י"ג דפריך הש"ס מהאי מתני' אמ"ד דאמרי' גוד או אגוד. וכתב אספ"ז אמאי לא משני דהכא אפי' אגוד ליכא דרבו אינו יכול לשחררו משום עשה דלעולם בהם תעבודו י"ל דהא אי דינא הוא דמצי למימר אגוד א"כ אינו משועבד לרבו כלל דליכא עשה דיתן לו חצי דמיו ויפטר בע"כ ובדין אין לרבו עליו אלא דמיו אם הוא רוצה ליתנם עכ"ל) כתבו תוס' וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדח' לאו דלא יהי' קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפיי'. ועוד דכי מעיקרי' לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזי להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מפקדה אפשר בכיוצא בה (ועיין תוס' ב"ב דף י"ג כתבו נמי דלאו מיעקר בשעת העראה ועשה אינו מקיים אלא בגמר ביא' וכו' עיין שם. ועיין תוס' יבמות דף כ' ע"ב על הא דאמרי' גבי כ"ג באלמנה גזרה ביאה ראשונ' וכו' וכתבי ביאה שניי' לאו דוקא דהא אפי' בגמר ביאה ראשונ' אסור דיבמה נקנית בהעראה מצי למימר גזרה אטו גמר ביאה. ולעיל דף כ' ד"ה יבא עשה וכו' כתבו תוס' הקשה ריב"א דכיון דאין האשה מתעברת מביאה ראשונ' (כדאמר יבמות דף ל"ז) האיך תתיבם דבביאה ראשונ' ליכא הקמת שם וביאה שניה אסורה לי' ואור"י דלא בעינן שתהא ראוי' להקמת שם אלא שהיבם והיבמה יהיו ראוי' להקמת שם ולא ממעטינן אלא איילונית וסריס אבל ביאה שאין ראוי' להתעבר לא ממעטי וכו'. אמנם הר"ן פ"ק דקדושין אהא דאיבעי לן תחלת ביאה קונה וכו' הקשה נמי קושית תוס' דלעיל למה לא אמרי' גזרה אטו גמר ביאה. ותירץ דכולה ביאה ראשונ' ביאה דמצוה היא ושרי' דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעינן ביאה ראוי להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת מביאה ראשונה זמנין דמתעברה עכ"ל):
[ו.] נזיר דף נ"ו ע"ב תוס' ד"ה ורב אדא בר אהבה אחד המקיף ואחד הניקף ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף חייב מקיף חייב והאי קטן הואיל והיא גופא לאו בר עונשין וכו' מקיף נמי לא מחייב (לכן אמר המקיף את הקטן פטור) כתבו תוס' וא"ת לרב אדא דמקיש מקיף לניקף וה"ה דנקיש ניקף למקיף ונימא דכל היכא דמקיף לאו בר חיובא הוא ניקף נמי פטור ויהא מותר להיות ניקף מן הא"י וי"ל לרב אדא מקיף לניקף מקשי. משום דעיקר חיובא דקרא אניקף כתיב לא תקיפו פאת דהיינו פאת דניקף וכו' אבל כשניקף בר חיובא אסור דקרא אתי לאקושי מקיף דמשתמע מלישנ' דלא תקיפו אניקף דמשמע מגופיה דפשט' דקרא אבל אין סברא להקיש גופיה דקרא למקיף דלא משתמע אלא מלישנא בעלמא וכו' ותדע דאל"כ מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שתיהן שיקיפו קטן ואשה וא"י אלא ש"מ כדפרישית. ועיין שם בכל הסוגיא. ובשבועות דף ג' תוס' ד"ה ועל הזקן כתבו ואין להביא ראי' (לרב אדא כשניקף בר חיובא אסור) מדאמר יבמות (דף ה') דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה וא"י דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאיצטרך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה וא"י. ואין לומר ימתין עד שימצא אשה וכו' מדבעי למימר חולין [דף ק"מ] דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשלוח הקן ולא אמרי' ימתין עד שימצא אחר עכ"ל. ועיין שער המלך פי"ב מע"א שמביא קושיא בשם ר"י אשכנזי אמאי דאמרו תוס' דגלוח דמצורע אפשר לקיים ע"י אשה וא"י הא איתא בת"כ דתגלחת מצורע צריך להיות ע"י כהן שנאמר זאת תהיה תורת המצורע. וכ"פ הרמב"ם פי"א הל' ג' מטומאת צרעת שכתב ואינו מגלחו אלא כהן ועוד קשה על תוס' דא"כ מילה היכא דחי שבת הא אפשר למיעבד ע"י א"י למ"ד מילה בא"י כשרה ואפי' למאי דקי"ל דפסולה אפשר ע"י קטן דכשרה לכ"ע. ולומר דלא דחי שבת אלא היכ' דליכא קטן היודע למול לא לשתמיט א' מפוסקים לאשמעי' האי חילוקא. וגם אין לומר דמילה שאני דנפקא לי' מקר' דביום והותרה אצל שבת דומיא דטומאה דהותרה אצל צבור ולא מהדרינן אטהורין דמסוגי' פ"ק דיבמות מבואר דמילה דחויה אצל שבת מטעם דחי עשה דקאמר התם ונילף ממילה דאתי עשה וכו' וקשה מאי קאמר ונילף הא התם הטעם משום דהותרה עכ"ל החכם. ותירץ שער המלך דלא הוקשה לתוספת אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף הקטן מותר אע"ג דבכל התור' הוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסור' בידים גבי הקפה ס"ל לר"א דגזרת הכתוב הוא וכו' לומר דהיכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי מותר אמנם בשאר איסורין דקיימ' לן דהוזהרו גדולים על הקטנים אין מקום להקשות וכו' שהרי כי עביד מילה ע"י קטן עבר אאיסור דהוזהרו גדולים וכו' וכיון דע"כ משום דחי' אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדי לי' ע"י גדול עכ"ל: [ז.] שבת דף קל"ב מנין למילה שדוחה שבת. ומסיק אמר ר' יוחנן ביום אפי' בשבת תניא כוותיה דר"י וכו'. ת"ר מילה דוחה צרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה י"ט אינה דוחה אלא בזמנה. מנה"מ דת"ר ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת יקוץ ומה אני מקיים השמר בנגע צרעת חוץ ממילה או אינו אלא אפי' מילה ת"ל בשר וכו'. לישנא אחרינא מילה דוחה צרעת מ"ט אתי עשה ודחי ל"ת ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרי' אתי עשה וכו' ל"ת גרידתא האי עשה ול"ת הוא [השמר ל"ת ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה] וכו' ת"ל בשר (רבויא הוא ולדרשא) (והא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נילף ממילה י"ל מה למילה שכן נכרתו וכו' תוס'). רבא אמר מילה בזמנה דוחה לא צריך קרא מק"ו אתי' ומה שבת דחמורה דוחה צרעת לא כ"ש א"ל רב ספרא לרב' ממאי דשבת חמיר' דלמ' צרעת חמיר' שכן דוחה עבוד' ועבודה דוחה שבת. התם לאו משום דחמיר' צרעת אלא משום דגברא לא חזי. אמאי ויקוץ בהרתו ויעבוד וכו' אלא אמר רב אשי (הא דאמרי' שבת חמירא מצרעת אע"ג דצרעת דחי' לעבודה לאו חומרא דידיה הוא אלא היינו טעמא) היכא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה וצרעת א"נ כלאים וציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה הכא (צרעת הנקצצת משום עבודה) בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מקיים עשה (אכתי לא מקיים עשה דעבודה) עיין ביצה דף ח' ע"ב:
[ח.] פסחים דף נ"ט ת"ר אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת וכו' ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בע"פ שטובל שנית ואוכל פסחו לערב. ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מחוסר כפורים דשאר ימות השנה. בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י בנו של ריב"ב מאי אולמי' דהאי עשה (דהשלמה) מהאי עשה. אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה וכו' ועוד יש הרבה שנוי'. כתבו תוס' הקש' ריב"א הא בעידנא דמעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח ותירץ דמיירי שישחטו הפסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה וכו' הלכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הי' ראוי לאכול שאם לא הי' יכול להקריבה לא יהי' ראוי לאכול לערב והפסח הי' פסול ור"י מתרץ דדוק' בל"ת דחמיר בעינן בעידנא וכו' אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה חמור בעידנא דעבר אעשה הקל כדמוכח גיטין (דף ל"ח) גבי ר"א ששחרר עבדו ובחולין (דף קמ"א) דהוי דחי עשה דמצורע דחמור לעשה דשלוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה עכ"ל. ובחולין דף קמ"א איתא שלח תשלח את האם אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין [כגון קן יולדת וטהרת מצורע] ת"ל תשלח מ"מ א"ל ר' אבא ברי' דרב יוסף בר אבא לרב כהנא טעמא דכתיב תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא לא צריכ' דעבר ושקלי' לאם דלאו עברי' עשה הוא דאיכ' ליתי עשה ולדחי עשה קמ"ל וכו' הניח' וכו' אלא אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וכו' מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה ס"ד הואיל ואמר מר גדול השלום וכו' והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש וכו' ליתי עשה דידי' ולדחי עשה דשלוח קמ"ל. כתב רש"י כמ"ד במ"ק (דף ט"ו). ימי ספורו אסור בתשמיש ק"ו לימי חלוטו. ובאספ"ז לנזיר כתב ואפי' למ"ד דמותר בתשמיש איכא קצת שלום דקודם תגלחת שמשולח חוץ לג' מחנות לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה עכ"ל. (כתבו תוס' מכאן קשה לפי' ריב"א פסחים (דף מ"ז). דהיכא דלא דחי עשה את ל"ת ועשה אינו לוקה וכו' והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלי' איכא עשה ול"ת. וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי לי' לגמרי עכ"ל):
[ט.] שבת דף כ"ד ע"ב מתני' אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט. [גמ']. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט מנה"מ (דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה) אמר חזקי' אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן בקר שני לשרפתו אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו (וממילא שמעי' מיניה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה י"ט וה"ה לשרפת קדשים טמאים) רב אשי אמר שבת שבתון עשה דמשמע שבות בו] והוי לי' י"ט עשה ול"ת וכו' (ואף ע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרים גם זו לא יצאה מן הכלל). כתבו תוס' דהכא משמע דרב' ל"ל יו"ט עשה ולא תעש' ובביצה (דף ח') משמע דאית לי' ור"י מפרש דרבא לא קאי אשרפת קדשים אלא אמילה ואתי' בק"ו מנדרים ונדבות דקרבין בי"ט אע"ג דלא נכרתו י"ג בריתות כמילה. ואית לי' לרבא די"ט עשה ול"ת להכי איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוי צריך קרא למיסר ורבא לא קאי אשרפת קדשים אלא הש"ס מייתי דמינה נמי שמעי' דאין שרפת קדשים דוחה י"ט עכ"ל (צריך לעיין על מה שכתבו תוס' דאי לאו ק"ו וכו' הא מצינו גבי מילה דדחי ל"ת ועשה. שבת דף קל"ב. וע"ש בתוס') [עיין תוס' ביצה ח' שכ' דרבא פליג די"ט הוי ל"ת גרידא ועיין תוס' פסחים דף פ"ד]. ורשב"א כתב ואיכא דקשי' ליה ותהוי נמי שרפת קדשים עשה וי"ט ל"ת גרידא אכתי היכא דחי הא אפשר להמתין עד למחר ולקיים העשה כדר"ל דאם יכול לקיים שניהם מוטב ותירץ רמב"ן דלא אמר ריש לקיש הכי אלא היכא דאפשר לקיים שניהם עכשיו בלא דחיית הלאו כגון גבי אלמנ' לכ"ג וכו' אבל היכא דלא אפשר לקיים העש' היום אלא בדחיית ל"ת א"א לקיים שניהם מקרי ובודאי כדבריו משמע בפ"ק דיבמות דאמרי' התם אתי' מבנין בהמ"ק דתניא יכול בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו וכו' ואם אית' האיך אפשר לומר כן דהא בנין בהמ"ק אפשר למחר. דכי האי גוונא איכא למידק מדאתי' למפשט ממיתת ב"ד ואע"ג דאפשר למחר עכ"ל [ותוס' שם כתבו דאסור לענות דינו]. ובביצה דף ח' כתב רשב"א נמי גבי אי כסוי דחי יום טוב והא אפשר לקיים שתיהן לכסות למחר ותירץ כיון דא"א השת' לקיים שניהם וכו':
[י.] ב"מ דף ל' ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כיצד הי' כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינו לפי כבודו ת"ל והתעלמת. למאי איצטרך אילימא לכהן וכו' פשיט' האי עשה והאי עשה ול"ת (השב תשיב אע"ג דהכא ל"ת נמי איכא אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי לה. וגבי כהן איכא עשה דקדושים ול"ת לנפש לא יטמא) ותו לא דחינן איסור' מקמי ממונא וכו' אלא לזקן ואינו לפי כבודו. כתבו תוס' וא"ת ביבמות (דף כ') לא חשיב אלמנ' לכ"ג אלא ל"ת גריד' וכו' וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בהאי פרשה. וא"ת והא כי אמרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ ל"ת ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח נזיר (דף נ"ח) דעשה דמצורע דחי לאו ועשה דכהנים וי"ל דעשה דמצורע חמיר משום גדול השלום אבל עשה דעלמא לא דחי אפי' אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש ולדידיה י"ל דהכ' סמך על ותו מי דחינן איסור' ובפ"ב דיבמות גבי פלוגת' דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנ' אי פטרה צרתה וכו' אמרי' אלמנה מן הנשואין כ"ע ל"פ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה י"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנ' עשתה איסור כמו הכהן דאקרי בי' לא יקיח אע"ג דאינו שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגלוח זקן שאינו שוה בנשים נדחה מקמי עשה דמצורע עכ"ל (ועיין תוס' יבמות דף ה' ד"ה ואכתי וכו'). כתב באספ"ז הקשו בתוס' הא הוי עשה ול"ת שאינו נוהג בזקן וכו' ובנשים דכל כבודה בת מלך פנימה ולאו מילתא היא דבין בזקן בין בנשים נוהג שכל דבר שבשלו דרכו ליטול בשל חברו חייב להחזיר. ועוד כתבו דעשה דבתולה יקח היא נמי מוזהרת עליו אע"ג דדריש לי' מלא יקחו נרא' דה"ה דעשה דבתולה עכ"ל. ועל מה שכתב רש"י אבל לאו אינו דוחה וכו' כתבו ומ"מ קשה דמנלן דל"ת דאבדה לא יועיל כלל וכו' אימא איפכ' דל"ת דטומאה לא יועיל כלל לגבי דחיי' וא"כ ליכא בטומאה אלא עשה ולא ידחה העשה ל"ת ועשה דאבדה. ואומר ה"ר נתן דמסתבר טפי לומר דעשה דאבדה יהא נדחה מעשה דטומאה דכי דחינן עשה דאבדה אין זה קום עבור ואי דחינן עשה דטומאה היינו קום עבור לך ותטמ'. עוד אמר ה"ר יהוד' דמשכחת שפיר באבדה דליכ' ל"ת כגון שרדף אחרי' כדי להשיגה ולהחזירה עד שנכנס' לבית הקברות והשת' ליכא לאו דהעלמה שהרי לא העלים עינו ממנ' וליכא אלא עשה דהשבה וכו'. וקשה על גירסת רש"י דהא השבת אבדה ל"ת בלחוד היא כדאמר לעיל המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכו' עוד אפשר לומר דהכי קאמרי' דאע"ג דלא עבר משום השב עד שתבא לידו מיהו כיון שאם החזירה קיים מ"ע של השב חשיב לי' עשה שאם ביטל עשה דטומאת כהן הרי קיים עשה דהשב אבל אינו נכון כיון שלא חל עליו מצות השב וכו' ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפי' עשה ל"ת גרידא נמי היכא דחי לי' והא כי מטמא עבר לי' ללאו ולא מקיים עשה עד דמהדר לי' ולא הוי בעידנא ואפשר דלרווחא דמילתא אקשי' לי' ואיכא נוסחי עתיקא דכתיב בהו פשיט' מי דחינן איסורא וכו' ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפי' בעל אבדה כהן אינו רשאי להיטמא בה האיך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינא לה ליתא לעשה הלכך לא דחינן מצות עשה משום מצות שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם חייבים בכבודו של מקום וכו' ודמי לההיא דכתובות אי אמרה לא בעינא וכו' פירוש הואיל ואפשר לה לבטלו אע"פ שאמרה בעינא לי' אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבוד של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דלדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי עכ"ל. עוד כתב והר"ן יש לו שיטה אחרת וז"ל וראיתי בחדושי רמב"ן דברים רחוקים מאד ואע"ג שגדולי אחרונים סמכו עליו אין דעתי נוחה בהם לפי שהם הוצרכו לדחוק משום דס"ל שהרואה אבדה ואינה מחזירה והולך לו אינו עובר אעש' דהשב אלא משום לא תוכל להתעלם ואני איני אומר כן אלא עיקרן של דברים כך הוא ומי שרואה אבדה ומניח אותה באבדתה הרי הוא עובר בלאו ועשה וכו' אבל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אע"פ שלא קיים עשה שבה לאלתר מ"מ לא בטלה ומחמת הבעלים הוא שנתבטל שנתייאשו ממנה ואפ"ה משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה הבעלים נמצאת למד שכל הרואה אבדה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ול"ת ונתקיימו סוגיו' הללו כפשטן. עוד כתב בשם הריטב"א והא דאמרי' בכל מקום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"ה שאינו דוחה לעשה לבדו דמאי אולמי' וכו' ומאי דנקטי' בכל דוכתיה אין עשה דוחה ל"ת ועש' לרווחא דמילתא נקט עכ"ל. (ונרא' דסבר כריב"א דל"ת מדחי עכ"פ ולא לקי עלה ושפיר קשה לי' למה נקט ל"ת ועשה. אמנם אי אמרי' דלא כריב"א איצטריך לאשמעי' דלא דחי לל"ת כלל שע"י עשה הל"ת אלים ולא יוכל העשה לדחות אותה) ורי"ף בפרק אלו מציאות כתב וקשיא לן והא השבת אבדה נמי עשה ול"ת. ותירץ כמו רש"י. וכתב נמוק"י איכא דמקשה למה לי' לש"ס למימר דלא דחי משום עשה ול"ת תיפוק לי' דלא הוי בעידנא. ותירץ בשם הר"ן דהכא נמי בשעה שעבר הלאו קיים העש' כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ולא ממעטינן אלא כההיא דיקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה והוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם הוא מכוון לגוזלה או לילך לו מיד עבר העש' וכו' אבל הרב ר' יהוסף כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי דיכולין לומר דלא דמי למילה דמילה כל שנעש' בה הוא גוף המצו' עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי מצוה כמו שלא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעו' אבל גבי השבת אבדה עיקר גוף המצוה השבת אבדה בבית בעלים שזהו עיקר גוף כונת המצו' והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצות שאף שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מכל מקום העיקר הוא הנטילה וכו' הלכך צריך לתרץ דלרווחא דמילתא אקשי הכי עכ"ל. (ודברי הר"ן פליגי אדברי תוס' גיטין [דף מ"א] דודאי אף דלא מקיים העשה אלא בגמר ביאה מכל מקום משעת העראה הוא מתעסק בגוף המצוה כמו אבדה. שער המלך פכ"א מאיסורי ביאה):
[יא] ברכות דף כ' פריך הש"ס על רב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהא דתני' ולאחותו מה ת"ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה (והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תור') שאני התם דכתיב ולאחותו ולגמר מיני' שב וא"ת שאני (דברים רבים התירו לעקור דבר תור' מפני סייג וכו' היכא דאין עוקר דבר במעש' וכו' והלובש כלאים עוקרו במעש' שהוא לובשו וטומאה גופי' שהותר' לכהן ונזיר ליטמא למ"מ דקא מיעקר בידים וכו' דלאו שב וא"ת היינו טעמא דלא גמרי' מיניה דהתם לאו כבוד הבריות דחי ל"ת דידי' דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתה תדחה המצוה) ותוס' כתבו לא נהירא דא"כ כ"מ דאמרי' עשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעש' והאיך קרי לי' דחיי' אימ' שאינו דחיי' אלא דהתם לא נאמר הלאו. ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמר פרק אלו דברים אלמא מקרו שפיר דחיי' אלא נרא' דמנזיר לא גמרי' דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל עכ"ל:
[יב.] פסחים דף מ"ז ע"ב פרכינן אהא דאמר יש חורש תלם אחד וחייב ח' לאוין וכו' בי"ט וכו' אי אמרת הואיל אחרישה (בי"ט) לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור. ומשני באבנים מקורזלות. ראויות לכותשן וכתיש' בי"ט מי שרי וכו'. כתבו תוס' הקשה ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חריש' משום הואיל. ועוד תימא היכי פריך הכא דליתי עשה דכסוי ולדחי לאו די"ט הא י"ט עשה ול"ת. ובחולין תירץ ריב"א דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו הלאו אינו לוקה. דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתא דעש' דחי לי' ע"ש ורשב"ם מפרש הואיל וחזי לכסוי לא משום דחייה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרא ופטור עכ"ל: [יג] זבחים דף צ"ז ע"ב ת"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה היא תפסל. אמאי (תפסל משום האי פורתא) ניתי עשה (דואכלו אותם דכשרה) ולדחה ל"ת דלא תאכל פסולה דאיכ' ל"ת באכילת פסולין כדאמר פסחים (דף כ"ד) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו) אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח וכו' אמאי ניתי עשה ולדחי ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. (בסוף כיצד צולין דריש מדכתיב ועצם לא תשברו בו בפסח שני מוכח שאפי' עצם שיש בו מוח דהוי אמינ' יבא עשה וכו' קמ"ל ועצם וכו' בפסח שני. והא דפריך הכא ואמאי ניתי עשה הכי פריך כלומר מהכא נגמר דאין עשה דוחה ל"ת בעלמ' אלא ודאי במקדש שאני. תוס'). כתבו תוס' וא"ת דשאני הכא דאפשר לקיים שניהם דמנח גומרת' עלי' ושקיל לי' מוח וי"ל דרבא לטעמי' דמפרש פסחים (דף פ"ד) דלא אפשר בגומרת' משום פסידא דקדשים וכו'. מיהו אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי ל"ת הא בעידנ' דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה עכ"ל (ובפסקי תוס' כ' אם אי אפשר לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא וכו' עכ"ל וזהו דבר חדוש). רב אשי אמר יקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה: [יד] עירובין דף ק' כתנאי הניתנין במתנ' אחת שנתערבו וכו' מתן ד' במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר ינתנו במתן אחת. כתבו תוס' וא"ת וליתי עשה ולדחי ללאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו ועוד י"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עכ"ל מכאן מוכח דס"ל לתוס' דרב אשי לא פליג התם ארבא אלא אמר בלאו האי טעמ' נמי לא קשה דכתיב יקדש דאי אמרת דפליג א"כ איך יתרץ רב אשי האי מתניתין דמתן ד']: [פסק]:
[טו] בפ"א ממיל' כ' הרמב"ם מילה בזמנה דוחה שבת וכו' ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת אע"פ שקציצת נגע צרעת בל"ת יבא עשה וידחה ל"ת. ובפ"י מטומאת צרעת כתב נמי מי שהי' בהרת בערלתו ימול ואע"פ שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה ל"ת בכל מקום כתב מש"ל תימא הא אמרי' דהוי עשה ול"ת והא דקי"ל מילה שלא בזמנה דוחה צרעת מבשר הוא דנפק'. ונ"ל דרבינו ס"ל כאידך בריית' דדריש לקרא דלעשות אבל אתה עושה בסיס שעל גבי רגלו. וס"ל דליכא בסימני טומאה עשה וכו' עכ"ל. בפ"ג מציצית כתב ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותו לפשתן ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם יכול לקיים את שתיהן הרי מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן אפשר לקיים שתיהן. כתב כ"מ לכאורה נר' מדברי רבינו שסובר אף על פי שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתן וכו' כיון דאפשר במינו וא"כ לא קי"ל כשמואל דאמר (מנחות דף ל"ט ע"ב) חוטי צמר פוטרין בשל פשתן אלא כדר"ל וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר"ל ומדאוריית' קאמר שאע"פ שהתור' התירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתן דא"א לקיים מצות תכלת אלא ע"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר במינו לא דחי ואע"פ שכבר יש כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת דכל מאי דאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן. אבל ק' האיך כתב לעיל ואם רצה לעשות לכל שאר מינין מצמר או מפשתי' עושה דכיון דבזמן דאיכ' תכלת מיירי נמצא שהוא כלאים במקום שאפשר לקיים שניהם וכו' לכך נראה במטיל לבן לבדו מיירי וכו' אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשו' לבן שלה של צמר כיון דבלאו הכי נמי אין אנו מקיימין שניהם וכו' וא"ת לא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו תוס' שאין זה חשוב אפשר וכו'. ולי נראה דקושיא מעיקר' לית' דכיון דדרשינן סמוכין למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרי רחמנא היכ' משכחת להו. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני תכלת, גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הוי שתיק מיני' עכ"ל. וע' תוס' מנחות דף מ' ד"ה כיון וכו' (אהא דאמרי' התם כיון דאפשר במינן לא. כדר"ל וכו') שכתבו לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמגו דתכלת פטור בשל פשתן לבן נמי פטור ואע"ג דאפשר במינו והאי דפשיט' לי' טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים אי נמי מדאוריית' שריי' ורבנן הוא דגזור כיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאוריית' שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחייה. והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאוריית'. אי נמי מסקנ' לא קיימא הכי עכ"ל:
עוד כתב הרמב"ם שם כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחה מפני שעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בליל' שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על ל"ת בשעת שאין שם מ"ע שחובת ציצית ביום ולא בלילה שנא' וראיתם אותו בשעת ראיה וסומא חייב בציצית וכו'. כתב כ"מ נראה מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה עכ"ל (דלא כרש"י שפי' כסות המיוחד ללילה):
ובפ"א משופר כ' שופר של ר"ה אין מחללין עליו את י"ט אפילו בדבר שהוא משום שבות וכו' ואין צ"ל שאין חותכין אותו או עושין בו מלאכה מפני שתקיעת שופר מ"ע וי"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה (ובאמת בגמרא ר"ה (דף ל"ב) אמר נמי זה הטעם. ור"ן בהלכות כתב קושט' דמילת' קאמר די"ט הוי עשה ול"ת ולא הי' צריך לזה דאפילו לא הוי אלא ל"ת גריד' לא דחי כיון דלא הוי בעידנ'. ומ"א סי' תמ"ו כתב בשם שבולי לקט דהקש' נמי קושית הר"ן ותירץ בשם ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דבעידנ' דמעיק' לאו לא מקיים עשה וכתב שם מ"א דחמץ לא מקרי עשה דרבים דדוק' שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים וכו' ע"ש. וצריך לחלק בין הא דכתב הנמוק"י בשם הר"ן גבי אבידה ובין הך דהכא דהכא הוי רק מכשירי מצוה והתם הוי התחלת מצוה ע"ש בנמוק"י). כתב משנה למלך אם עבר ודחה הל"ת לדעת ריב"א אין לוקה משום דלאו כמאן דליתא דמי ונראה דאף שרשב"ם ור"ת תירצו הא דכתישה בענין אחר לא פליגי אהאי דינא דריב"א וכו' (עיין בכלל הואיל אות ב' שאר דברי מש"ל) עוד נ"ל דאף דנימ' דכל היכא דאיכ' עשה ול"ת דלקי על ל"ת אף שיש כנגדו עשה מ"מ היכא דנצטרפו ב' איסורין כגון י"ט וכלאים והי' דם צפור וחרש כדי לכסות דאף שלוקה על ל"ת די"ט על ל"ת דכלאים אינו לוקה כיון דבכלאים ליכ' עשה דדוק' היכא דבמצוה אחת אית' עשה ול"ת אז אמרי' דאלים כחה דל"ת זה ולוקין עליו אבל גבי כלאים דליכ' עשה בהדי בשביל דאתרמי בי"ט לא תוסיף תת כח בלאו דכלאים ללקות עליו וזה פשוט ומ"ש תוס' בשם ר"ת דבחרישה דכלאים קאי דליכ' אלא לאו גרידא לקי על לאו דכלאים משום דהוי בי"ט לא קשי' דהתם לא הי' שם דם צפור ומשום הואיל הוא דבעינ' למפטריה ועל זה אמרו דלא שייך הואיל כיון שהי' בי"ט דאפילו אם היה שם דם צפור אסור דהואיל דאיסור' לא אמרי' אבל לעולם שאם הי' כאן דם צפור לא הי' לוקה אלאו דכלאים עכ"ל. ובפי"ט משבת כתב הרמב"ם היוצא בטלית שאינו מצויצת כהלכתה חייב מפני שאותן חוטין חשובין אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונו ויעשו ציצית אבל טלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום ובין בלילה שאין הציצית הגמורה משוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסי' כמו ערימרא וכיוצא ואלו היו חוטי הציצית שהוא מצויצת כהלכתה משוי הי' חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת (ועיין בסוף כלל זה מה שכתבתי מתשובת רמב"ם): ובפ"ו מממרים כתב מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות ל"ת או לבטל מ"ע אפי' של דבריהם לא ישמע לו שנאמר איש אמו וכו' כלכם חייבין בכבודי. כ' הגמ"יי מכאן למדנו שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיט' שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד ספר המצות עכ"ל:
ובפ"ז מנזירות כ' כיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות ה"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנא' במצורע וגלח את כל שערו וכ"מ שאין יכול לקיים שתיהן יבא עשה וידחה ל"ת והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנא' קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירו' מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ונא נשאר אלא ל"ת והיא תער לא יעבור וכו' ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותן. כ' הראב"ד אני שונה ביבמות משום דהוי לי' לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילו עכ"ל. כ' כ"מ י"ל דתרי טעמ' איכא במילת' וגמרא חדא מינייהו נקט. ובפ"ח מטומאת צרעת כ' כיצד מגלחין את הנתק וכו' ואפי' הוא נזיר הי' מגלח. כ' מש"ל במ"ש רבינו בנזירות משום דימי חלוטו אינן עולין לו ואותו טעם ל"ש הכא דימי הסגרו עולין לו אך לפי מה שכתב הראב"ד שם משום דאיתא בשאלה טעם זה נמי שייך לתגלחת דימי הסגרו אלא שאני תמה דמלישנ' דת"כ דמייתי מרן משמע דדרשינן מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגלח שבא לרבות אפילו נזיר וכו' לרבינו ניח' דאצטריך קרא משום דימי הסגרו עולין לו אך לטעם דראב"ד למה לי קרא תיפוק לי דאיתא בשאלה וכו' ואולי עשה זה דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו אותה בכלל העשין ואינו אלא הכנה לידע הפשיון ומש"ה איצטריך הכא לרבות מקרא דנזיר לתגלחת וצריך עיון עי' ברכת הזבח דף ל"ד עכ"ל:
כתב שער המלך פ"ג מנדרים מדברי רבינו שכתב כיצד חלים נדרים על דבר מצוה האומר וכו' הרי המצה בלילי פסח אסורה עליו והרי ישיבת סוכה בחג הסכות אסורה עליו אם אכל או ישב לוקה יש להוכיח שדעתו שלא כדעת ריב"א דסובר דאם עבר ודחה ל"ת אינו לוקה כמ"ש תוס' חולין ופסחים דהנה הרב החינוך בפ' יתרו הקשה וז"ל ואם תשאל ומי שנד שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה ל"ת תשובתך הנדר עשה ול"ת לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש א"כ לדעת ריב"א משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה וכו' משמע דס"ל דלא כריב"א ועיין תוס' קדושין (דף ל"ד) ד"ה מעקה וכו' אולם כד דייקת אין ראי' מרבינו משום דתי' דהחינוך לאו דסמכ' הוא וכבר הרב פרשת דרכים הקשה הא אית' בשאלה וביבמות אמרי' כיון דנזיר אית' בשאלה אתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת וראיתי שרמב"ם נתן טעם אחר ואולי הי' כך גרסתו וגרסת החינוך עכ"ל א"כ לפי גרסתו קושית החינוך במק"ע ואפשר לתרץ קו' החנוך משום שעל ידי פשיעה באה שנדר שלא יאכל מצה והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו כמ"ש תוס' ולכך לא דחי וכו' וא"כ אין ראי' מרבינו דסובר דלא כריב"א (וצריך לעיין בהא דאמרי' זבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוה וכו' ופריך וניתי עשה וכו' ולפי סברת תוס' מאי פריך הא הכא ע"י פשיעתו בא שנגע בשר קדש בפסול ולא דחי וכו' ע"ש מה שתירץ) ועל קושי' מש"ל אפשר לומר דס"ל לחינוך ורשב"א (דהוא נמי תירץ לקושי' החינוך כמוהו בנדרים דף ט"ו) דדוק' גבי עשה דמצורע דהוי אלים משום גדול השלום דחי עשה ול"ת היכ' דאית' בשאלה אבל בעלמ' לא וכו' ועוד אפשר לתרץ קושי' מש"ל דלכאורה מאי מקשה החינוך דיבא עשה הא בנדרים (דף י"ו) ילפינן מקרא דכתיב לה' דנדר חל על דבר מצוה אם כן גזרת הכתוב היא כמו שהקשו תוס' זבחים (דף צ"ז) וע"כ צ"ל כתירוץ תוס' דקושית החינוך נמי הכי אזלי דליכ' למימר גזרת הכתוב הוא דא"כ אדיליף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת נילף מהכא לחומרא דלא דחי ואהא תרצו דמהכא ליכ' למילף בעלמ' משום דעשה ול"ת הוא לפ"ז לא ק' קו' מש"ל והכא שאני דגזרת הכתוב הוא בנדרים אפי' איתא בשאלה גם אין להקשות דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דאית' בשאלה נילף מנדרים וכו' דהתם גבי מצורע לאו מסבר' הוא דאמרינן הכי אלא מקרא מראשו וגזרת הכתוב היא וכו'. ודע דלסברת ריב"א לכאור' קשה מהא דב"מ (דף ל') דפריך למאי איצטריך קרא אילימ' לכהן וכו' פשיט' האי עשה וכו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכו' ומאי הקשה אימא דאצטרך והתעלמת לאשמעי' דכהן ובה"ק ליתא לעשה דהשבת אבדה כלל מ"מ אם עבר ונכנס לוקה דאי לאו דמיעטי' קרא אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ לא לקי להכי אצטריך והתעלמת וכה"ג נמי קשה מהא דפריך אברייתא (דף ל"ב) שאם אמר לו אביו הטמא וכו' טעמ' דכתיב אני ה' הא לא"ה ה"א ציית לי' ואמאי האי עשה וכו' ומה קושיא (כדלעיל) ועיין רמב"ם פי"ג משחיטה כתב אסור ליטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונראה שאין מכאן ראי' דס"ל דלא כריב"א דהתם ה"ט משום דגלי קרא תשלח אפילו לדבר מצוה כדאית' התם וכו' עכ"ל שער המלך. (וע' כ"מ שהקשה הא מעיקר' אינו אלא לא תעשה דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לרבנן דאמרי' שלח בתר הכי משמע וצריך עיון):
ובפי"א מאבדה כ' הרמב"ם כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזיר שבעת שקיים מ"ע של השב אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על ל"ת של לא יטמא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. כתב ה"ה זה גרסת הלכות אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דתיפוק לי' דבעידנ' דקא מיזיל לבה"ק אכתי לא מקיים עשה דהשב ולענין דינא לא נפק' לן מידי עכ"ל (מדבריו מוכח דלא ס"ל כריב"א דאי ס"ל א"כ איכ' נ"מ לענין אם עבר אם לוקה או לא עיין שעה"מ פ"ג דנדרים): עיין כריתות שכ' כלל' דמילת' כל עשה דוחה ל"ת ואף שיש בו כרת וכו' כדאית' פ"ק דיבמות (ולפי דברי רבא התם אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת) וע' תוס' זבחים דף כ"ג ע"ב ד"ה לענין שכתבו דעשה שיש בו כרת אלים טובא למדחי עשה ול"ת. ועיין תוס' יבמות ד"ה אמר קרא והתקדשתם שאין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה. ועיין בספר הליכות עולם שכתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור וכו' ותירץ כי העשה תנאי הוא בל"ת כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור א' נאמרו והוא ענין התנאי שכתבתי הלכך אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת עכ"ל. ויבין שמועה הקשה עליו מסוגי' דברכות (דף כ') שכתבו תוס' ורש"י דאם הוא תנאי בל"ת לא מקרי דחיי' ע"ש. וע' רמב"ם פ"ו מיבום דפסק דאלמנה מן אירוסין מותר לכ"ג לייבם מן התור' אלא מדרבנן אסור גזרה ביאה שנייה ומן הנשואין אסור מן התור' שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועיין ראב"ן שכתב ביבמות וז"ל סוגיא דשמעתין דהכא דעשה שאין בו כרת דוחה ל"ת שאין בו כרת ועשה שיש בו כרת כגון מילה ופסח דוחה ל"ת שיש בו כרת ואין עשה גרידא דוחה ל"ת שיש בו כרת:
[טז] כ' הרמב"ם בתשובה סי' ס"ב זה ששאלתם על ענין הציצית (אם יכול לצאת בשבת בטלית כרוך על ראשו ועל כתפיו לרשות הרבים) הנה מדברי רבינו יצחק בעל הלכות זצ"ל היה אוסר לצאת בציצית בליל שבת מפני שאינו זמן חיוב וראיתי לו תשובה בענין זה ושם נאמר מדאמר ר"ה (שבת דף קל"ט) היוצא בטלית שאינ' מצויצת כהלכתה חייב חטאת וסבר ז"ל שהטעם שחייב מפני שלא יצא ידי חובתו דהא אינ' מצויצת כהלכתה למד הוא ז"ל מכאן שבליל שבת שאינו זמן חיוב לא יוכל לצאת בציצית. והנה כל הת"ח הבאים אחריו למדו מזאת ההקדמה שאין אדם רשאי לכרוך הטלית על ראשו ולא לחגור בו וכיוצא אלא באופן שיוצא בו ידי חובתו דהיינו שיהי' עטוף בו ומכוסה ראשו וכו' אמנם לדידי חזי לי דמותר לצאת בשבת בציצית בלילה וכן יכול לכרכו על ראשו או על צוארו או לחגור בו וכו' ולדעתי אם הציצית משא איך נוכל להתירו משום מצו' לצאת בשב' אפי' בעטיפה דהא לא אתי עשה דציצית ודחי שבת שהיא ל"ת שיש בה סקילה. ולכן מותר לצאת בו שאינו משוי לא שנא עשה בו מצוה או לא עשה ובין ביום ובין בלילה יכול לצאת שאין הציצית משוי אלא מנוי הבגד אבל אם אין הטלית מצויצת כהלכתה אז אינו יכול לצאת ולא מן הטעם שאינו יוצא בה ידי חובתו אלא ממה שאמרו חשיבי ולא בטלי דאם היא מצוייצת כהלכתה אז הוי נוי ואם אינה מצוייצת כהלכתה אז היוצא בה חייב חטאת וכו' ולא מפני שלא יצא י"ח ואין הדבר תלוי אם יצא י"ח או לא אלא הטעם שאם היתה כהלכתה אין אותן חוטין משאוי אלא תכשיט ואם לא היתה כהלכתה אז ודאי אינן תכשיט והמצויצת כהלכתה יכול לצאת בה בין ביום ובין בלילה שאינו זמן חיוב ובין אשה וקטן ביום וכו' עכ"ל. ועיין תשובת הרא"ש כלל ב' שכתב וי"א שכל טליתו' שלנו הויין מצויצת שלא כהלכתן ואין יוצאין בהם לרשות הרבים ואינן דברים של טעם דאם אינן מצוייצת כהלכתן האיך אנו מברכין עליהם אלא ודאי התורה אמרה שיש ליתן בכנף שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת והלכה למשה מסיני שהתכל' אינה מעכב את הלבן והי' מספיק לנו ב' חוטין אלא שאנו נותנין עוד שני חוטין זכר לתכלת ועוד אף לפי דבריהם שאינן מצויצות כהלכתן מותר לצאת בו לר"ה דאמרי' בשבת (דף קל"ט) מתעטף אדם בכולה ויוצא בהן לר"ה ומ"ש מדר"ה דאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת וכו' ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי ופי' ר"ח האי דציצי' חשיבי ולא בטיל כי דעתו לתקן שאר הציציו' שנפסקו ולצרפן לזו שהיא כשרה הלכך לא בטלי' הני כסכין בטלי לגבי כילה עכ"ל. ועיין ב"י או"ח סימן י"ג: