כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ע (כלל קכז) עד אחד נאמן באיסורין ובשאר דברים
[א.] יבמות דף פ"ז ע"ב. מתני' האשה שהלך בעל' למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו' ניסת שלא ברשות (ב"ד אלא ע"פ עדים) מותרת לחזור לו וכו'. [גמר']. מדקתני סיפ' שלא ברשות וכו' שלא ברשות ב"ד אלא בעדים מכלל דבריש' ברשות ב"ד ובעד אחד אלמ' עד אחד מהימן וכו' ותנן נמי עד אחד אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור טעמ' דאמר לא אכלתי הא אישתק מהימן אלמ' ע"א מהימן מדאוריית' מנא לן. דתני' או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחיש יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ ש"מ ע"א מהימן וממאי דמהימן דלמ' משום דקא שתיק ושתיקה כהודאה וכו' אלא סברא הוא (הא דהימנוהו רבנן לע"א באשה) מידי דהוי אחתיכה ספק של חלב וספק של שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן (והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עלוי כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו). מי דמי התם לא אתחזק איסורא (בהאי חתיכה) הכא אתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים. הא לא דמי אלא לחתיכה ודאי חלב ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דלא מהימן. מי דמי התם אפי' אתי בי מאה לא מהימני הכא דכי אתי בי תרי מהימני חד נמי ליהמניא מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות. האי טבל ה"ד אי דידי' משום דבידו לתקנו אלא דאחר מאי קסבר אי קסבר תורם משלו על של חברו א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי צריך דעת בעלים ואמר אנא ידענא ביה דמתוקן הוא גופי' מנלן. הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותן וכו' אמר ר' זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה. לא לחמור ולא ליקל משום עיגונא אקילו בה רבנן. כתבו תוס' ד"ה חתיכה ספק חלב וכו' יש מפרשים דגמרי' מנדה דאמר וספרה לה לעצמ' וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסור' ואור"י נדה דנהי דעכשיו ראתה מ"מ לא אתחזק איסורא שתראה לעולם עכ"ל. ועוד כתבו תו' וא"ת והיכי ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואור"י דאי הוי שייך למילף מטבל הוי אמינא דהאי אין בדבר שבערוה וכו' ה"מ לאוסרה על בעלה דאין ע"א נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירא חד נמי נאמן עכ"ל (ועיין תו' שכתבו אהא דבידו לפדותו. אפי' דחברי' ולא דמי לנטע רבעי דאין יכול לפדותו אלא בעליו דחשיב ברשות בעלים אע"פ שהוא ממון גבוה כיון שהן אוכלין אותו בירושלים אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם). ועוד כתבו אהא דאמר מתוך חומר. נראה לר"י דל"ל למימר אנן סהדי דדייקא ומנסבא נאמן ע"א בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה דבר הגון להאמין וכו' דדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מהתורה עכ"ל. כתב נימוקי יוסף הסכימו המפרשים כבעלי תוספת דלא בעי עלה ע"א דמתני' באשה דנאמן מדאוריית' מנלן דמהיכי הוי ס"ד למפשט דע"א נאמן לעדות אשה והא אין דבר שבערוה וכו' אלא לעולם ע"א דנאמן באשה מדבריהם משום עיגונא אלא דקס"ד דחכמים סמכו דבריהם לעשות איסור זה כשאר איסורין של תורה שנאמן בהם ע"א מן התורה הא אלו לא היה ע"א נאמן באיסורין דעלמא בכיוצ' בזה לא היו מקילין שיהי' נאמן משום תקנא ומדאורייתא מנלן קאי אהא דאכלת חלב. וראוי שתדע דהא דמסקינן הכא משום שתיקתו חייבינן ליה ברישא ואין כאן דין עדות כלל היינו ללישנא דכריתו' דטעמא דרבנן משום דכתיב או הודע התורה האמינתו בזה יותר מק' עדים אבל לאידך לישנ' דודאי עדים נאמנין יותר ממנו וטעמא דפטרי רבנן משום שאנו יכולין לתקן לשונו לא אכלתי שוגג אלא מזיד דלעולם דין עדות יש כאן וברישא דלא פליגי רבנן בשתיק' משום עדות הוא והיינו כסוגיא דאביי בקדושין (דף ס"ה) שאם א"ל אכלת חלב והוא שותק נאמן ומדקאמר נאמן משמע דלאו משום שתיקה דהאי מחייב וכולה סוגיא דהתם רהטת אפי' במידי דלא הו"ל למידע וכו' ואנן כלישנ' דנקט אביי קיימ"ל עכ"ל: עוד כ' מ"ש רש"י על הכא לא אתחזק איסור' בהאי חתיכה מכאן ראי' דבמקולין שהי' שם טרפה וכשרה ואמר לן ע"א חתיכה זו היא כשרה נאמן אע"ג דאתחזק איסור' במקום הזה כיון דבחתיכה עצמה לא אתחזק איסור' והוא מעשים בכל יום דאל"כ במקולין שיש שם נבלה לא יקנה משם בשר אלא בעדים וא"ת אמאי לא מייתי ראיה דאפי' אתחזק איסור' מנדה וי"ל דשאני התם שא"א אלא בכך. ועוד כיון שדרך הדם להיות פוסק רגלים לדבר ואי משום טבילה הא בידה לטבול. והא דקאמר הכא בידו לאתשולי דקי"ל כב"ה דיש שאלה להקדש ודוק' עד שלא בא ליד הגזבר וכו' ומה שאמר ר"ז משום עיגונ' יש לתמוה האיך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור א"א וכו' ומטעם ב"ד מתנין אי אפשר לומר מדלא פשטוה מהא וגם אי אפשר לומר מטעם אפקעינהו דא"כ היכי אמרי' לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה ואחיו של שני חולץ מדרבנן איפכ' הוי ליה למימר. וריטב"א משבח רבו הרא"ה שתירץ דקים להו רבנן דבמילת' דעבידי לגלויה ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושט' קמסהיד וכי דייקא ומנסב' שפיר מנסב' ואנן סהדי במילת' ופרסום כזה נחשב לכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאוריית' והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזה דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרי' משום עיגונ' וכו' ה"ק חכמים שמחמירין בכל מקום הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כ"ז שלא באו עליו עדי הכחשה. והיינו דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א אלמ' עדות ע"א שנאמן בעדות אשה מדאוריית' היא. וסוגין באתחזק איסור' ואין בידו לתקן לא אפשט' שיהא נאמן ע"א. וכ' הרשב"א ז"ל דלאידך לישנ' דכריתות דמשום נאמנותו של עד חייב כדכתיבנ' לעיל הא אפשט' מיניה לכל איסורין. וסוגי' דהכא רהיטא אאידך לישנ' שאינו אלא מפני שהתורה האמינתו על העדים ואנן קי"ל כאביי כדפירשנו וא"כ בכל האיסורין ע"א נאמן. ומיהו כתב הריטב"א שראוי לחוש להחמיר עכ"ל נ"י. וזה לשון הרשב"א בחדושי יבמות דף פ"ח ולענין פסק הלכה משמע מהכא בשאר איסורין שאין ע"א נאמן באתחזק איסורא ואין בידו לתקן א"כ מצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לנבלה או לשחיטת כותי אין ע"א נאמן וי"מ דסוגי' זו שאלות בעלמ' נינהו מדאוריית' מנלן ולעולם ע"א נאמן בכל איסורין. ואין הטעם הזה מספיק בעיני לסמוך עליו בשל תורה. ולי נראה דסוגיין כולה אליב' דלישנ' דאתמר בכריתות משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אתמרא ומש"ה שקלינן וטרינן בדאתחזק איסור' ואין בידו לתקן מנלן ולא קמה לן אבל אידך לישנ' משום מגו וכי שתיק אידך דחייב משום נאמנותו של עד הוא דרחמנ' הימני' בעיין אפשט' ומינה לכל האיסורין דעד אחד נאמן בהם אפי' בדאתחזק איסור' ואין בידו של עד לתקן. כן נראה לי. מיהו ודאי לכ"ע היכ' דלא אתחזק איסור' בגוף זה ממש כאשת איש ואי נמי טבל והקדש דאינהו גופייהו אתחזקי באיסור עד א' נאמן בהם אע"ג דאתחזק איסור' במקום זה כגון ב' חתיכות אחת של חלב וא' של שומן ואת' ע"א ואמר זו של שומן נאמן דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חברו דהא אתחזקה בהמה בחלב ושומן והאיך יהא נאמן ועוד מעשים בכל יום במנקרי בשר שסומכין על אחד לומר אלו גידי הכשר ואלו גידי איסור ואע"ג דאתחזק בי' איסור ג"ה וכו'. ומינה למעשים בכל יום שנמצאת במקולין טרפה או נבלה ונתערבו חתיכת של היתר בחתיכת של איסור שע"א נאמן לומר זו של היתר ואע"ג דאתחזק איסור במקולין ואין בידו לתקן. ועוד תדע לך דא"כ אין לך ליקח בשר מן המקולין ביום שנמצאת שם טרפה אלא בעדים עכ"ל:
[ב.] גיטין דף ב' אהא דתנן המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפ"נ. מ"ט אמר רבא לפי שאין בקיאין לשמה. פריך הש"ס לבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה וכו'. עד אחד נאמן באיסורין (שהרי האמינה תורה כל אחד וא' על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב). אימר דאמרי' ע"א נאמן כגון חתיכה ספק של חלב וכו' דלא אתחזק איסור' (דחלב בהך חתיכה איסור' גופא) הכא אתחזק איסור א"א (בהך איתת'. ומטבל ושחיטה לא גמרינן דבידו לתקנו) הוי דבר שבערוה וכו' רוב בקיאין הן. כתבו תוס' מידי דהוי אכל עדיות גרסי' ואית דגרסי עריות. ולא נהירא דא"כ מאי משני ע"א נאמן באיסורין מה לו להזכיר איסורין הא ערוה נמי איסור והכי הו"ל למימר לא דמי לשאר עריות והו"ל ליתן טעם ומיהו י"ל דה"ק ע"א נאמן באיסורין להתיר והא דבעי תרי ה"מ לאסור דחד לאו כל כמיני' אבל הא דקאמר כל עריו' לא א"ש דמאי כל עיקר עריו' זהו בגיטין וקדושין וזנות לאוסר' על בעלה עכ"ל. ועוד כתבו תוס' מה שפי' בקונט' שהרי האמינה וכו' לא הו"ל להזכיר הפרשת תרומה וכו' דבהנהו נאמן משום דבידו לתקנו דמעיקר' היה בידו לשחוט דאל"כ אמאי מהימן כיון דאתחזק איסור' דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול א' עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצוין אצל שחיט' מומחין כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר. ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הל' שחיטה כיון שבידם ללמוד או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי וא"ת מנ"ל דע"א נאמן וי"ל דילפינן מנדה. וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסור' וי"ל דאינה בחזקת שתהי' רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממיל' ולא אתחזק איסור' וגם בידה לטבול עכ"ל. עוד כתבו אמאי דמשני ע"א נאמן באיסורים הקש' ר"ת מה תשובה היא זו עיקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים ותי' דה"ק ע"א נאמן וכו' דעיקר הגט נעשה כבר ושוב א"צ אלא גלוי מלת' לידע אם לשמה נכתב עכ"ל. ורמב"ן כ' וי"מ משום דכתיב וספרה לה וק"ל התם אתחזק איסור' שאפי' פירסה נדה עמו במטה סופרת לה וכו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנ' על בעלה אבל בשאר עדיו' מנ"ל אי נמי התם א"א שתבי' עדים לפיכך האמינתה תורה ואין למדין לשאר עדיות שאין דנין אפשר משאי אפשר ובתוס' תירצו וכו' ע"ש: ובחולין דף י' פריך הש"ס אהא דמצריך בדיקת הסכין בין כל חדא וחדא א"ה תבעי נמי בדיקת חכם וכו' עד אחד נאמן באיסורין [דכל יחיד האמינתו תורה וזבחת ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים על ידו ולא הזקיקה להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת ב"ד ולעריו' דגמר דבר דבר מממון]. כ' הג"א א"ז הקשה האיך נאמין לשוחט הא ע"א אינו נאמן היכ' דאתחזק איסור' בשלמ' היכא דנמצ' שחוטה אמרי' רוב מצוין אבל היכ' שנתנו לו בשר לאכול ולא ראה בית השחיטה האיך נאמין שמא הרגה בקופיץ בשלמ' היכא שבעצמו אכל איכ' למימר שאינו חשוד לאכול נבלות אבל היכ' שאחרים אוכלין ולא הוא האיך נאמין וליכ' למימר דלא עבר אלפני עור וכו' ובא"ז לא תירץ כלום אבל ר"א ממיץ תירץ דהא דאמרי' דע"א אינו נאמן באתחזק איסור' היינו דוק' באנשים ריקים ופוחזים דומי' דשנים שהאמינה תורה כמו שהם ובההיא אין ע"א נאמן אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ואפי' אשה כדאמרי' פרק בא סימן ר' ישמעאל מוסר לאמו (לבדו' נשים) וכו' כללו של דבר כל שהו' בחזקת איסור מן התורה אין קטן נאמן ולא אשה ולא גדול דלא מהימן כבי תרי אבל בדרבנן כגון בשר שנמלח שדם מלוח אינו אלא מדרבנן כדאמר זעירי במנחות ויי"נ וכיוצ' בו אפי' קטן מהימן וכל אדם מהימן כדאמרי' בפסחים ומיהו כל זה לפי' רא"ם דפי' כל שבידו דבר שעתה בידו לתקן אבל לפ' ר"ת דבר שכבר היה בידו לא צריכנ' לכולי האי ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב מצוין וכו' לא בעינן תרי אע"ג דאתחזק איסור' עכ"ל. ורשב"א חולין דף ט' כ' וז"ל וא"ת בשחיטה האיך נשים ועבדים נאמנין ואפי' עד א' נמי והא אתחזק איסור' ואין בידו לתקן שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן וכו' נ"ל משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן שחיטה הראויה וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהייה נקרית לו בשחיטתו וכן רוב הפעמים הוא שוחט או שנים או רוב שנים ואם לא שחט קודם שיעור שהייה מתבונן בשחיטה וחוזר וגומר שחיטתו קודם שהייה ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתיאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין ולא בשאר איסורין כגון בחתיכה ספק חלב וכו' ואפ"ה בבודק סכין ונותן לו שוחט לכתחלה אלמא מסתמ' חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן הלכך אוכלין משחיטתו והכ' כל שכן הוא עכ"ל: כתב הר"ן בחדושיו אפי' אשה נאמנת באיסורין מהא דאמר פרק המדיר גבי מאכילתו שאינו מעושר אי דלא ידע מנא ידע כלומר נסמוך עלה ועבד נמי מהימן מדאמרי' יבמות (דף פ"ז) על מתני' הוחזקו להיות משיאין וכו' מפי עבד אלמ' ע"א נאמן מנלן וכו' ואע"ג דהאי סוגיא דחי כי בעי למגמר מטבל משום דבידו היינו לומר דאי מהתם לא איריא אבל קושט' דמלת' דע"א נאמן באיסורין אע"ג דאתחזק איסור ואין בידו לתקן ואפי' אשה ועבד והא דאמר בפסחים כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוהו היינו לפי שיש טורח גדול ואלו היה דאוריי' לא סמכינן עלייהו שהיינו חוששין משום עצלות יקילו בבדיקה דמורו ואמרו הכא לא שכיח חמץ וה"נ מוכח מדתנן כל הפסולים ששחטו וכו' שהשחיטה כשרה בנשים וכו' ומדלא קתני אחרים עומדין על גביהן ש"מ אפי' בינן לבין עצמן כשרה עכ"ל וכ"כ רשב"א בחולין דף ט':
[ג.] יבמות דף צ"ג ע"ב בעי' מיניה מרב ששת ע"א ביבמה שמת בעלה כדי שתתיבם] מהו טעמ' דע"א משום דייק' ומנסב' והכא כיון דזמנין דרחמ' ליה לא דייק' א"ד טעמ' דע"א משום דמלת' דעביד' לגלוי לא משקר וה"נ לא משקר ופשיט רב ששת דמהימן כתבו תוס' וא"ת ומאי מבעי' ליה הא ודאי משום דייקא כדמוכח לעיל ואור"י דמבעי' הא דסמכינן אדיוק' משום דעביד' לגלויי והאי דעביד לגלויי הוא עיקר הטעם ולהכי יש לסמוך אדיוקי זוטא כי הכא וכו' או דלמ' עיקר טעמו משום דיוק' הואיל וכן בעינן דיוק' רבה וממאי דהיא גופא נאמנת לומר מת בעלי להתייבם לא בעי למפשט להא לישנ' דקסבר דודאי משום דרחמ' לא משקר' במזיד אבל אעד אחד איכ' למימר דסמכ' שפיר ולא דייק' הכא כבעלמא עכ"ל. ואיכ' דאמרי הא לא תבעי לך דאפי' איהי מהימנ' וכו' כי תבעי לך למשרי יבמה לעלמ' טעמ' דע"א משום דעבידי לגלויי ה"נ או דלמ' משום דייק' והא לא דייקי דזמנין דמסני' (ליבם) (ואיהי לא מהימנ' לומר מת יבמי שתנשא כדלקמן) ופשיט רב ששת דנאמן וש"ס דחי לה. אמר רבא ע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש א"ל ההוא מרבנן היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת ולאיסור לאו לא התרת ואלא איהי מ"ט לא מהימנא משום דזמנין סני' ליה הכא כיון דזמנין סניא ליה לא דייקא. כתב הרא"ש הרי"ף פסק כר"ש ורבא ונראה לי דבר תימא איך פסק להקל דע"כ דחייא דרבא טובה וחזקה היא וכו' לכך קשה הדבר להקל וכן במת בעלך ואח"כ מה בנך אע"ג דאיהי מהימנ' (משום מגו דאי בעי אמרה מת בעלי ושתקה) ע"א לא מהימן אבל מת בנך ואח"כ בעלך פשיט' להו דע"א נאמן אע"ג דאיהי לא מהימנ' כדפרישי' עכ"ל: [ד.] יבמות דף קי"ו איבעי' להו ע"א בקטטה מהו מ"ט דע"א משום מילת' דעביד' וכו' ה"נ לא משקר או דלמ' משום דייק' ומנסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייק' תיקו:
[ה] יבמות דף קט"ו איבעי' להו ע"א במלחמ' (הוחזקה מלחמ' בעולם ובא ע"א ואמר מת בעלך) מהו טעמ' דע"א משום דעביד' וכו' ה"נ לא משקר (ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהיה גלוי תוס') או דלמ' משום דהיא גופ' דייק' והכ' לא דייק' (ותרווייהו אמרי בדדמי) (ותוס' כתבו לעולם לא יאמר ע"א בדדמי מ"מ אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי האשה לא דייק' כאן וסומכה עליו יותר ממה שיאמר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר עכ"ל) ולא אפשט' האבעי':
כתב הרא"ש בשם הרי"ף דע"א במלחמה היכ' דאמר מת וקברתיו נאמן ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש ע"א דחיישי' דלמ' אאומדן דעתי' קמסהדי וכן הלכת' וכתב עליו הרא"ש מה שכתב דתרי סהדי מסהדי באומדנ' לא משמע כן בגמר' מדקאמר והא מים שאין להם סוף כמלחמה דמי ומאה נשים כע"א דמי משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי' בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותי דתרי סהד' לא דייקינן וראב"ד כ' דע"א במלחמה לא בעי וקברתיו ומנסב' לה לכתחלה ודייק ליה מהא דחס' דאנסבי' אפומ' דחד סהדי ולא אפקיה אפי' במי' שאל"ס אלמ' במים שיש להם סוף אפי' לכתחלה מנסב' לה ואפי' לא אמר קברתיו ואינו נ"ל דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה דלא שייך לומר בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביביו המים ושהה כדי שתצ' נפשו ודאי מת ויראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינן לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפל למי' בדבר מועט יאמרו אלו הם שנפלו למים אבל מי שלא יראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחוד' נאמן ואין מדקדקין אחריו עכ"ל: [ו.] קדושין דף ס"ה אמר רב יהודה המקדש בע"א אין חוששין לקדושין בעו מיניה מרב יהודה שניהם מודים מהו (הא דאין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנה או דלמ' משום דאין קדושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון כתיב בעריות ערות דבר ובממון ע"פ שנים עדים יקום דבר) אין ולאו ורפי' בידיה אתמר אר"נ אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים וכו'. מתיב רב אחדבוי שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וכו' ואשה אומרת אלו שני עבדיי וחבילה שלי צריכה ב' גיטין ה"ד אי דאית להאי סהדי ולהאי סהדי מי מצי אמרת אלו ב' עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ותסבר' ע"א בהכחשה מי מהימן (דאיכ' חד סהדא דקמכחש לי' מי מהימן אפילו לא מכחשה ליה איהי ליכ' למ"ד דאין האחד בא אלא לשבועה וכו') אלא למשרי לעלמ' דכ"ע ל"פ דשרי. והכ' ה"ק צריכ' ב' גיטין כדי לגבות כתובה מן החבילה. ור"מ היא דמטלטלי משעבדי לכתובה. כ' מהרימ"ט ח"א סי' ט"ו נראה דמשמע מדברי רש"י דס"ל הכחשת בעל דבר עצמו לא מהני וקשה הא מתני' היא ע"א אומר אכלת חלב הו' אומר לא אכלתי פטור וכן ע"א אומר נטמאת והו' אומר לא נטמאתי טהור ע"ש. ושער המלך כתב נר' שדעת רש"י כדעת המ"כ שהבי' ב"י בסי' קכ"ז דאם מכחישו לע"א נאמן ה"מ לעצמו ולב"ב אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דבעל הבית דע"א נאמן באיסורין וכו' וא"כ לא קשי' על רש"י מהני דוכתי דהתם לגבי בעל דברים עצמן אבל הכא דפריך ותסבר' דמשמע דאינה צריכה גט ומותרת לעלמ' הוכרח רש"י לומר דהיינו משום דאיכ' הכחשת ע"א. אמנם זה לית' דהא מוכח מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דבעי לאוקמי בע"א אפ"ה ס"ל הכחשת אשה מהני למשרי לעלמ' ולכן נראה דאף המ"כ לא אמר אלא בשאר איסורין אבל בדבר שבערוה אפילו לאחריני שרי וקשה על רש"י וכו' ועיין תרומת הדשן סי' רי"ב שכתב דהכחשת בע"ד עצמו מהני ומדברי רש"י לא משמע כלום ע"ש. אמנם בכתובות משמע דע"א מהימן בהכחשת האשה דקאמר התם תרגמ' בע"א וכו' ואין דבריו של אחד במקום שנים. משמע הא לאו הכי צריכה גט ע"פ ע"א וע"כ איירי בהכחישתו דאי מודה אמאי לא תצא הא שווי' לנפשי' חתיכה דאיסור' וכן יש להוכיח מן תוס' שם ויש לדחות דהתם מיירי שהי' ג"כ מסופקת באיזה ענין הי' וכו' וצ"ע בתוס' שם ועוד מוכח מתה"ד אם ע"א אמר שנתקדשה לפניו ובפני עוד אחד כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה חוששין לדבריו וראי' מההיא דאחד אמר קרוב לו ואחד אמר קרוב לה דחוששין ע"ש עכ"ל. וקאמר הש"ס מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקדושין ר"פ אמר חוששין א"ל רב אשי לרב כהנ' מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים (דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו) אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים א"ל התם לא קא מחייבי לאחריני הכא קא מחייבי לאחריני (שנאסרו קרובותיה בו וקרוביו בה). ורשב"א כתב אי הכי גר וגיורת וא"כ מי שאין להם קרובים דלא מחייבי לאחריני לימ' הודאת בע"ד וכו' ונראה דה"פ מחייבי לאחריני דנאסרה אכ"ע בהודאתה זו עכ"ל. וריטב"א כתב מחייבי לאחריני פי' לחייב הבא עליה מיתה עכ"ל:
[ז.] אמר אביי אמר ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן העד וכשר הקרבן ואין כאן משום ולא שיודיעוהו אחרים והו' מכחיש) ותנא תונא א"ל עד א' אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור טעמ' דאמר לא אכלתי הא אשתק מהימן. כתבו תוס' פי' דשתיקה כהודאה דמי' והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב או הודע ולא שיודיעוהו. ודוקא אחד אבל שנים נאמנין כדאמר כריתות (דף י"א) וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והי' לך לידע והוא שותק עכ"ל: ואמר אביי א"ל ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ותנ' תונ' ע"א אומר נטמאו והלה אומר לא נטמאו פטור טעמ' דאמר לא הא אשתק מהימן (פי' שאמר לו העד בפניך נטמאו תו') ואמר אביי א"ל ע"א שורך נרבע והל' שותק) ואסו' להקריבו אבל לסקלו תרי בעינן דאמר ב"ק (דף מ"ד) כמיתת הבעלים כך מיתת השור) נאמן. ותנא תונ' ושנעבדה בו עבר' ושהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים נאמן האי ע"פ ע"א ה"ד אי דקא מודו בעלים היינו ע"פ בעלים אלא לאו דשתק. (וצריכ' בכולהו לאשמועי' דשתיקה כהודאה) דאי אשמעי' קמיית' אי לאו דקים לי' בנפשיה דעבד חולין בעזרה. לא הוי מייתי אבל נטמאו וכו' מימר אמרי' האי דשתק דסבר חזי לי' בימי טומאתו (ולא איכפת לי' ולאו הודאה ומותרין לטהורין) ואי אשמעי' הא משום דקא מפסיד לי' בימי טהרתו אבל שורי מימר אמר לאו כל השוורים לגבי מזבח קיימי צריכ':
כתבו תוס' בגיטין (דף נ"ד) מייתי הי' עושה עמו בטהרות וא"ל נטמאו טהרותיך נאמן. טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן. מ"ש ריח' וכו' אמר אביי כל שבידו נאמן וכו' וסיפ' איירי שאין הטהרות בידו וכו' והכא אמר דנאמן אע"ג דאין בידו להאכילו חלב וכן אין בידו להרביע שורו. וי"ל דההי' דגיטין מיירי במכחישו וכו' ומיהו קשה מרב' דהכ' משמע דלא פליג רבא אאביי דאמר כל דבר שאין בידו בעי שותק והתם משמע הכי דא"ל מיד נאמן בכל ענין אפי' אינו בידו ואינו שותק וכו' וי"ל שאני התם לפי שהיה בידו פעם אחד דהיינו בשעת עשייתו אבל הכא מעולם לא הי' בידו כלל ולכן בעי שותק ונרא' דהלכה כרב'. ועתה בענין זה ג' דינין דבר שהיה בידו וכו' ואפי' לא היה שותק ובדבר שאין בידו לעולם כגון שאכלת חלב אי שתק מהימן ובדבר שאין בידו עתה אבל הי' בידו פעם אחרת פליגי אביי ורבא והלכה כרב' וכו': ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כגון נתנסך בפניך דומי' דאכלת חלב אבל נתנסך שלא בפניך ושותק ההי' שתיקה אינה כהודאה שלכך לא ישיב לו לפי שאינו יודע בירור הדברים. ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן לי' כבי תרי אבל אי מהימן לי' נאמן כדאמר גבי סמי' וכו' אע"ג דהוי דבר שבערוה כ"ש דברים אחרים. וצ"ל דהא דאמר בכל דוכתין ע"א נאמן באיסורין היינו דוק' להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפרשתי. והא דאמרי' בדבר שאינו בידו כי אינו שותק אינו נאמן היינו בדבר שאין יכול להתברר אבל ביכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עובד כוכבים ומזלות מנסך יינך בא ואראך בהא ודאי דיש לחוש ולבדוק כדאמר לקמן גבי בעל מום דמצי א"ל שלח ואחוי לך וכשאדם עושה חברו שליח לשמור יינו או להבי' מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן עליו כבי תרי כשסומך עליו. והא דבעינן שותק היינו דוק' בשלא עשאו שליח עכ"ל:
איבעי' להו אשתך זינתה בע"א (שאמר לו ע"א שזינתה) ושותק מהו (ליאסר העד עליו) אביי אמר נאמן ורב' אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין פחות משנים ומסיק הש"ס היכ' דמהימן לי' כבי תרי שצריך להוצי'. כתבו תוס' תימ' על אביי והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים ובין שלא בעדים ואין אנו צריכין אלא שידע הבעל האמת וקשה דבסוטה (דף ב') משמע דאין האשה נאסרת אלא על עסקי קנוי וסתירה משמע דבעינן עדים וי"ל דהתם מיירי באינו שותק והכ' בשותק בע"א מהימן עכ"ל. ועוד כתבו בד"ה רבא. וא"ת כיון דשתיק' כהודא' למה לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשותה עליו חתיכ' דאיסור' וי"ל דסבר רבא דטעמ' דשותק מהימן לאו משום שתיקה כהודאה אלא משום דאיכ' רגלים לדבר מהימניה לי' וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימניה דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה עכ"ל:
כתב הר"ן לשיטת ר"ת דטעמ' דאביי דאמר נאמן משום שתיקה כהודאה רבא נמי הכי ס"ל דכיון דלא פליג אלא באשתו זינתה משמע דבשאר איסורין כאביי ס"ל כדיני' וכטעמי' משום שתיקה כהודא' הא אלו אמר איני יודע אינו נאמן. והא דמתרץ רבא בגיטין וכו' כולה בריית' לרב' בדהוי בידו מתוקמ' דאלו לאו בידו כיון דאמר איני יודע לא מהימן כלל ואפי' במידי דבידו ס"ל לרב' דאי אשכחיה מעיקר' ולא א"ל לא מהימן וסייע ר"ת מהא דאמרי' בכולהו שתיק' כהודא' וכו' וקהו בה קהיית' טוב'. דא"כ מאי לישנ' דנאמן הא אין זה מחמת נאמנותו של עד. והוי לי' למימר חייב קרבן וכו' ועוד אי הוי טעמי' דאביי משום שתיקה כהודא' הא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור'. ועוד פשט' דמלת' דהאי סמי' וכו' ולא הוי ידע וכו' אלא ודאי אפי' באומר איני יודע כל שאינו מכחישו נאמן. וכי תימ' א"כ היכי מוכיח אביי ממתניתין דאכלת חלב אפי' בהלה אומר איני יודע דנאמן דהא ביבמות דחינן טעמ' דמתני' משום שתיקה כהודאה ומוכח לה מסיפ' ע"ש י"ל דהתם ס"ל דרישא נמי רבנן ומש"ה מוכחינן מרבנן דסיפא דטעמ' דיוק' דרישא משום שתיקה כהודאה אבל אביי ס"ל דרישא נמי ר"מ הוא והכ' מתוקמ' בכריתו' וכיון דלים למידק מסיפ' מידי נקטינן דיוק' כפשטיה דוקא בשאמר לא אכלתי דקא מכחיש לי' בהדיא אבל אמר איני יודע מהימן וכו' וכ"ת היכ' אמר אביי בגיטין דוק' משום דבידו והא אמרי' הכא דע"א נאמן אע"ג דלאו בידו ואפי' אמר איני יודע י"ל דפועל שאני דכיון ששמירת טהרות עליו חזקה ששמרן יפה ומאי דקאמר השת' לצעורי קמכוין ומש"ה לא מהימן אלא משום טעמ' דבידו כלומר בידו לטמאה א"נ דפועל כיון דעלי' דידיה רמי' לאודועי כל שלא אמר כן בשעת שהוציאן מידו לא מהימן אם איתא דקושטא הוא ההיא שעתא רמי עליה לאודועי כעין טעמים דרבא אלא דרבא סבר שאע"פ שלא אמר לו בשעה שהוציאן מידו כיון דא"ל כי אשכחיה נאמן דשמ' בפעם ראשונה הי' מתיר' מפני הפסד שכרו וכו' ומיהו כל הני מילי בפועל דעלי' דידי' רמי לאודועי לבעה"ב אבל אינש דעלמ' אפי' אשכחיה מעיקר' ולא א"ל נאמן לעולם. וכי תימ' הא אמרי' סנהדרין (דף ל') מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין והא מעשר שני איסור' הוא ולא מהימן אלא כל שבידו ליטלן י"ל אלו אמר מעשר שני הם בודאי ה"נ דנאמן ואפי' אינו בידו אבל הוא אינו מעיד אלא שאביהם אמר לו כך וכל היכ' דלאו בידו חוששין שמא שלא להשביע עצמו אמר כן אבל כל שהניחה בפניו במקום שבידו ליטלן הדבר מוכיח דכיון שהוא בטוח בו קושט' א"ל. ורמב"ן תירץ דמעשר שני נמי אפוקי ממונ' הוא שהוא מוצי' ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה ועד א' אינו נאמן אלא באיסור גריד' ומיהו התם נאמן אפי' בשאמר הלה איני יודע זו שיטת האחרונים ולי נרא' דברי ר"ת עיקר וכן מטין דברי רש"י ז"ל ומאי דמקשו עליו מלישנ' דנאמן וכו' לית' שאלו הי' העד גזלן דלא מהימן לא הי' מחייב מפני שתיקתו דדוק' בעד כשר הוא דאמרי' שכל שהלה שותק נאמן וחדוש הוא שחדשה תורה באיסור וכו' ובודאי אפי' למאי דאמרי' התם דילמ' משום דשתיקה כהודאה אין הטעם אלא מפני נאמנותו של עד דכל היכ' דשתיק דמחזי כמודה העד נאמן ולא מפני הודאתו בלבד דאפי' יודע זה בלבו שאינו יודע חייב שאלו תאמר מפני הודאתו בלבד מתחייב קרא או הודע ל"ל והא ודאי אם הוא יודע בעצמו שאכל חלב פשיט' דחייב ואם הוא יודע שלא שתק מפני הודאה האיך הוא מתחייב שמא תאמר מפני שאנו דנין על כרחו הודאתו כשתיקה והתנן חייבי חטאות וכו' אין ממשכנין וכו' אלא ע"כ אפי' למאי דאמרי' דלמ' משום שתיקה כהודאה מפני נאמנותו של עד מתחייב ולא מפני הודאתו וכי אמרי ממאי דמשום דמהימן ה"ק ממאי דמהימן אפי' באומר איני יודע דלמ' איני יודע כהכחשה דמי והתור' לא האמינתו מרבוי דאו הודע אלא היכי דאשתק וגזרת הכתוב הוא באיסורין מרבוי דאו הודע שתה' שתיקתו של בע"ד לגבי ע"א כהודאה ולא מן הדין שהרי אין דנין כן בממון אלא באיסור בלבד ונמצ' שמפני נאמנותו של עד הוא ולא מטעם הודאתו וכו' וגם לא קשה גבי אשתו זינתה הא שוויי' אנפשי' וכו' דלאו הודאה גמורה אלא גזרת הכתוב באיסור שיה' ע"א נאמן במקום שתיקה ושתחשב שתיקה כהודאה ומאי דמקשו דסמי' לא הוי ידע לפי מה שפרשתי קרוב אני לומר דכל ששתק בשע' שהעיד העד הוי שתיק' כהודאה אע"פ שהו' לא ידע בדבר כלום וכו' כך נרא' בעיני דברים הללו עכ"ל הר"ן. וכתב המרדכי פר"ת דטעמ' דשתיקה כהודאה משום כיון דשתק נראה לו הדבר אמת וידע רגלים לדבר ואין לפרש כהודאה ממש דא"כ אפי' אומר לו עד פסול אשתו זינתה יהא נאמן וזה החילוק דוק' כשאין הדבר ביד העד אבל היכ' שעדיין בידו נאמן ואפי' מכחישו דעת' הוא כמו בעלים ופיו כפיהם שהרי האמינו לו על שמירת הטהרות עכ"ל. עיין ראב"ן סי' ס"ד דכתב כיון דשתק ולא הכחישו וקיבל עדותו נאמן כבי תרי בעלמ' דעדות ע"א באיסור כעדות ב' בממון ומקר' יליף לה בת"כ או הודע וכו' וגם באשתו זינתה נאמן ע"א ובקדושין בעינן ב' עדים דהו' קיום דבר ילפינן דבר דבר מממון ע"ש:
[ח.] גיטין דף נ"ד ע"ב ת"ר הי' עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו. הי' עושה בזבחים ואמר לו וכו' נתפגלו נאמן אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וכו' אינו נאמן מ"ש ריש' ומ"ש סיפ' אמר אביי כל שבידו נאמן (כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן וריש' כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד קמיירי כגון שהעידו בין שחיטה לזריקה וכו' שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה) רבא אמר (אע"פ שאין בידו נאמן וסיפא) כגון דאשכחי' ולא אמר לי' ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר לי'. כתבו תוס' מכאן אמר ר"ת דאדם המטהר יין לחברו אי אשכחי' וא"ל בזימנא קמיית' מהימן כרבא אפי' מכחישו כיון דהי' בידו אבל אחר לא מהימן אי מכחישו או אמר איני יודע ואי שתק מהימן וכו' ואפי' היכא דלא מהימן מ"מ לדידי' אסור דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסור' עכ"ל: ההוא דא"ל לחברי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרב אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אסי ר' אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו (ואפי' לאחר זמן) היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה"ג ביה"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן (דהא כתיב המקריב אותו לא יחשב וקרינן לא יחשוב מחשבת פגול ואם חשב פגול יהי') ומנא ידעי' והכתיב כל אדם לא יהי' באוהל מועד אלא לאו משום דמהימן ודלמ' דשמענ' דפגיל (דאמר בקול רם הריני מזה על מנת להקטיר אימורין חוץ לזמנן) אי לאו דמהימן אע"ג דשמעי' נמי לא מהימן דדלמא בתר הכא קאמר ודלמא חזיני' בפשפש (דבשעת אמירה הי' מזה) קשיא: ההוא דאתא לקמי' דרב אמי א"ל ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת א"ל ר' ירמיה נהי דהפסיד שכר אזכרו' שכר ס"ת כולה מי הפסיד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרו' שלו לשמן אינו שוה כלום. וליעבר עלייהו קולמוס וניקדשו כמאן נימא דלא כר' יהודה דתנן הרי שהי' צריך לכתוב את השם וכו' אפי' תימא ר"י עד כאן לא קאמר ר"י אלא בחד' אזכרה אבל דכולי ס"ת לא משום דמחזי כמנומר. ההוא דאתא לקמי' דר' אבהו וא"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתין לשמן ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ומאי שנא מדר' אמי התם איכ' למימר טעה בדר' ירמיה (איכ' למימר שמשקר ומכוון להקניטו וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות) הכא כיון דקא מפסיד כולי אגרא ואתא ואמר אימור קושט' קאמר:
כתב רמב"ן בחדושי גיטין והוי יודע שלא אמרו כן אלא בפועל משום דמיד הי' לו להודיע וכו' אביי סבר שאינו נאמן אלא כשעדיין בידו לטמאם ורב' סבר כל זמן שלא הוציא מלאכתו מתחת ידו או שהוציא ולא מצאו לומר לו אע"פ שאין בידו לעשות נאמן וכו' עוד יש לפ' דפועל דכיון שקיבל עליו לעשות בטהרה וכו' אינו נאמן על עצמו בכך דנזהר הוא בהן ולא כל כמינ' לומר פשעתי וקלקלתי אבל בע"א דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה וראב"ד כתב נ"ל דלאביי אי א"ל בשעה שהוציא מתחת ידו כל שבידו קרינן ביה וכו' ורש"י ור"ח פירשו כל שבידו לטמאם וכו'. וכ' עוד הראב"ד אבל עד אחד דעלמ' נאמן אפי' אינו בידו וראי' מהא דאמרי' לעיל גבי היזק שאינו ניכר מה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו משמע דאם מודיעו הוא נאמן ואע"פ שאין זו ראיה גמורה שמא כדי שיודיעו קאמרי' (ולא משום דנאמן בע"כ דבעה"ב אלא דלמ' אם יודיעו יאמין לי' כ"כ רשב"א בקדושין דף ס"ה) עכ"ל. ועיין בר"ן בהלכו' אהא דס"ת ביד מי כתב נמי דוקא משום דחזקת פועל עשה כהוגן מה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן דחזקה משקר ומיהו באדם דעלמ' ע"א נאמן באיסורין בכל צד דסתמ' אמרו נאמן:
[ט.] כ' הרא"ש בשם הריצב"א דאפי' היכא דהיה לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתל' לדבריו דמה ששתק מעיקר' לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר לדעת אם הוא אומר אמת אם לאו הך שתיקה לאו כהודאה כדאמרי' ב"מ (דף ל"ו) גבי גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזה הוא וכו' וארבעה עשר חילוקים יש בענין נאמנות איסורין: (א) כל דבר שהוא ספק ולא אתחזק לא איסור ולא היתר עד א' נאמן לומר שהוא מותר כדמוכח יבמות [דף פ"ח] וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא שנאמן הוא כיון דלא אתחזק לא איסור ולא היתר. (ב) היכא דאתחזק היתר' ואמר עד א' איסור היא אינו נאמן כדמוכח גבי טהרו' שעשיתי עמך ביום פלוני אינו נאמן משום דאתחזק היתרא. (ג) היכא דאתחזק איסור' ואמר ע"א היתר הוא אינו נאמן כדמוכח יבמו' (דף פ"ח) גבי הקדש וטבל דנאמנים הבעלים משום דבידו לתקן הא אחר דלאו בידו לא. (ד) כל אדם נאמן על שלו אפי' אתחזק איסור' וכו' הואיל ובידו לתקנו וכו'. (ה) עמי הארץ וחשודים אינן נאמנים על שלהן כדתנן דמאי פ"ד החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן א"נ דחיישינן לגומלין אלמא איהו גופ' לא מהימן אטבל דידיה משום דחיישינן לגומלין אע"פ שחברו מסייעו. ועוד אמרי' גבי מדומע אף בחול שואלו ואכלו על פיו משמע דוקא מדומע אבל שאינו מדומע לא. (ו) האומר טבל הלה מתוקן אמרו לו היאך ואמר אמרתי לפלוני לתקנו והלכו ושאלו ואמר לא תקנתיו הרי היא בחזקת טבל ואע"ג דבכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים מ"מ כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תקנתיו ה"ה בחזקת טבל. (ז) אשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו'. (ח) אשה שאמרה מת בעלי נאמנת דדייק' ומנסב' מתוך חומר וכו'. (ט) חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנין ואפי' הן בני יומן בירושלמי מפרש והוא שמת ביישוב הדעת דאמר חזקה על חבר שאינו מוציא מידו דבר שאינו מתוקן. (י) אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומ' כדאמר כתובו' [דף כ"ג] דאפי' ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכ' דאיכ' למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואע"ג דעביד' לגלוי והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנו' כהונה לו ולזרעו לדורותיו. (יא) כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' אתחזק היתר' נאמן ע"א לטמא או לאסור אפי' מכחישו או שאמר א"י כדתני' הכא וכו' ומפרש אביי הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן וכו' אע"פ שכבר נכתבו ועוד אמרי' ביבמו' [דף פ"ח] דאי סבר תורם משלו וכו' אין צריך דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום על של חברו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו [ואפי' תרם משל חברו]. (יב) דבר שאין עתה בידו או לא הי' בידו מעולם ואתחזק היתרי אינו נאמן והוא שמכחישו או שאמר א"י כהא דטהרות שעשיתי עמך ביום פלוני וכו': (יג) אבל אם שתק שתיקה כהודאה וכו' ודוקא שאמר לו העד נטמאו בפניך או ידעת רגלים לדבר אבל בענין אחר הוא דשתק משום דלא ידע וכו'. וע"א אינו נאמן לאסור כיון שאין בידו. (יד) אפי' דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנ' קמייתא דאשכחי' א"ל עדיין נקרא בעליו ומהימן כדאמר רבא כיון דלא מצי א"ל אלא השתא וכו' ואע"ג דהך עובדא דר' אמי דס"ת דלכאורה אתי כאביי מדבעי מיניה ס"ת ביד מי אפ"ה הלכת' כרבא דהך עובד' דלעיל גבי טהרות דאתא לר' אמי וא"ל אינו נאמן היינו נמי כאביי וכשאמר לו משמי' דר"י שהוא נאמן חזר בו. והך עובד' נמי הוי מקמי' דשמעי' להא דר"י אי נמי מתחלה שאל לו אם הספר תורה בידו וכשאמר לו שאינו בידו עדיין הי' לו לישאל אם אמר לו בפעם ראשונה כשמצאו אלא שהבין מתוך דבריו כשאמר לו ס"ת ביד לוקח שהו' בעצמו החזירו לו לא אמר כלום הילכך אמר לו דשוב אינו נאמן עכ"ל. ועיין במרדכי ביבמו' כ' נמי י"ד חילוקים:
[י.] קדושין דף ס"ד תניא כוותי' דרב חסדא בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו י"ב שנה ויום א' נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולערכין אבל לא למכות ולעונשין [להחזיק שערותיהן בחזקת סימן למלקות ולהעניש] כתבו תוס' נאמן לנדרים דע"א נאמן באיסורין. תימא הא אין נאמן אלא בדבר שבידו וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו. מיהו קשה מאי איריא אב אפי' אחר נמי וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיע לאחרים לכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים עכ"ל. ולעיל אמרי' מהו לסקול על ידו אם אמר קדשתי את בתי ועדי קדושין אינן באים לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה מאורסה ולסוקלה] רבא אמר אין סוקלין כי הימנ' רחמנא לאב לאיסור [את בתי נתתי לאיש הזה לאוסרה על כל העולם לקטלה לא הימניה]. רב אסי אמר סוקלין לכולי מילת' הימניה רחמנ'. אמר רב אסי ומודינ' באומרת נתקדשתי שאין סוקלין. אמר רב אסי הני שמעת' דידי מרפסן איגרי השתא ומה במקום שאם בא לכנוס כונס אמרת סוקלין מקום שאם בא לכנוס אינו כונס אינו דין שסוקלין ולא היא לאב הימניה רחמנ' לדידה לא הימנה ורב חסדא אמר א' זה ואחד זה אין סוקלין וכו'. [ועיין מהרימ"ט בחדושיו דכתב דאם הוחזק לגדול ע"פ אביו ואח"כ בא על הערוה בפני עדים חייב מיתה כיון שבשעה שאמר שהוא גדול עדיין לא נתחייב מיתה הרי הוחזק אם עבר שום עבירה למה לא יתחייב מיתה. והכא לא איירי בכה"ג ע"ש]:
[יא.] סוטה דף ל"א מתני' אמר ע"א אני ראיתיה שנטמאת (שזינתה) לא הית' שותה ולא עוד אלא אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה [שלא תשת' ולא תטול כתובתה] וכו'. עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומר' נטמאת ואשה אומר' לא נטמאת היתה שותה. א' אומר נטמא"ז ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה. שנים אומרים נטמא' ואחד אומר לא נטמא' לא היתה שותה: [גמ']. עד אחד מהימן מנה"מ דת"ר ועד אין בה בשנים הכ' מדבר אתה אומר בשנים או אינו אלא באחד ת"ל לא יקום עד אחד באיש וכו' מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנא' עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכ' אחד ואמר רחמנ' תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה. וכיון דמדאוריית' ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כ"מ שהאמינ' תור' ע"א הרי כאן שנים (הרי הוא כשנים) אלא אמר עולא תני גבי ע"א אומר נטמאת וע"א אומר לא נטמאת) לא היתה שותה. וכן אמר ר' יצחק וכו' ור' חייא אמר הית' שותה לר"ח קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת (מתני' כשהעידו שניהם בתוך כ"ד דבטלי דבריו מיד ולא נתקיימו עדותן בב"ד והיכן האמינו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושי) כאן בזה אחר זה. (עיין תוס' כריתו' דף י"א ע"ב ד"ה אמרו):
כתבו תוס' קשיא דהכא משמע כיון דנתקבל עדותו של ראשון אע"פ שלא עשו ע"י עדותו שום מעשה ולא שום הורא' כפירש"י והא ביבמו' (דף קי"ז) משני דהכי קאמר עד אומר מת שהתירוה לינשא ובא אחד וכו' לא תצא מהיתר' הראשון והא חיה (ח"ג) התם בזא"ז ופרש"י התם אבל אם קודם שהתירוה בא עד שני מודה עולא דלא סמכי אקמאי דאכתי לא אחשבינהו כתרי, לכן נראה לפרש הכא בזא"ז שהורו ע"פ עדותו. מיהו תימ' עולא גופי' דתני לא היתה שותה מאי דוחקי' למימר הכי והא מתני' לא משמע ששהה השני אחר הראשון עד שהורו ואסרוה עליו י"ל דמתני' בסתם קתני. אי נמי ר' יצחק ועולא הוי מתרצי ההי' דיבמות כדמתרצי אליבי' דר"י כתובות (דף כ"ב) משום לזות שפתים. וההי' דהאשה רבה (דף פ"ח) לא דמי לתרוייהו משום דגבר' אתי וקאי עכ"ל. ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז תירץ קושית תוס' דההי' דיבמות דאין ע"א נאמן אלא מדרבנן ודוק' כשאומר בפני ב"ד דהא קי"ל נשאת בעד א' שלא ע"פ ב"ד תצא [דין זה דאם נשאת בלא התרת ב"ד כתוב באה"ע סי' י"ז סל"ט. ושם אית' אם נשאת שלא בהוראת ב"ד י"א שלא תצא. וכתב ח"מ דאע"פ שהמחבר כתב בלשון י"א והוא דעת הר"ן לא נמצא מפורש מחלוקת בזה אלא דמתשו' רמב"ן משמע בלא הוראת ב"ד אין ע"א כלום ובאמ' גם מזה לא מוכח ומסיק ח"מ דבאמת ליכ' פלוגת' בזה אף שכ' בלשון י"א וב"ש כתב נמי שלא נמצ' פלוגת' מפורשת. וע' תשוב' מהרשד"ם שמבי' ראיה אם נשאת בלא התרת ב"ד לא מהני. וע' בב"ש א"כ הש"ך שכ' דהא קיי"ל וכו' תמוה היכן קי"ל הכי] והלכך כל כמה דלא התירוהו ב"ד לא חשיב כשנים אבל גבי סוטה דרחמנ' הימנה מיד נאמן כשנים עכ"ל. תנן ע"א או' נטמאה ושנים אומרים וכו' היתה שותה הא חד וחד לא היתה שותה תיובת' דר' חייא אמר לך ר"ח ולטעמך אימ' סיפ' ב' אומרים נטמאת ואחד וכו' לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה. אלא כולה בפסולי עדות ור' נחמיה היא דתני' ר' נחמיה או' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות (הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולין וכשרין שוי' בה והלך אחר רוב דעות המעידין בדבר) ועשו ב' נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואיכ' דאמרי כל היכ' דאת' עד אחד כשר מעיקר' אפי' מאה נשים נמי כע"א דמיין (אם אמר ע"א כשר נטמאה ונתקבל עדותו ואח"כ באו ק' נשים כע"א דמיין והוי לי' קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים) והב"ע כגון דאתי אשה מעיקר' ותרצ' לר' נחמיה הכי כ"מ שהאמינה וכו' הלך אחר רוב דעות ועשו ב' נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל ב' נשים באיש אחד כי פלג' ופלג' דמי [כלומר כי חד וחד אי בבת אחת אוקמי' אספק' ואי בזא"ז וההו' דהאמינה תורה קדם ואתא בריש' הוי ליה כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו. והיכ' דשתים אומרו' נטמא' וע"א כשר אומר לא נטמאת היתה שותה כי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההו' חד הוי פסול] ותרתי בפסולי עדות ל"ל [למתני מתני'] מהו דתימ' כי אזלי' בתר רוב דעות לחומר' (שתשתה) אבל לקול' לא אזלי' (בתר רוב דעות בפסולי עדות והיכ' דב' אומרות נטמאת וא' אומר לא נטמאת כיון דאיכ' הכחשה וכו' אוקי מלת' אספק' ותשת') קמ"ל. כתבו תוס' תימ' היכי הוי מתרץ ר' יצחק מתני' דכריתות (דף י"א) דתנן ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל וכו' מבי' אשם תלוי כיון דהאמינה תורה ע"א דנפק' מאו הודע חטאת הו"ל לאתויי בשלמ' ר"ח הוי מוקי בבת אחת. ירושלמי גידל בר בנימין בשם רב אמר בכ"מ שהכשירו ע"א עדות האש' כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש וכו' ותו בירושלמי ע"א אומר נטמאת וע"א אומר לא נטמאת שמעון בר' אבא בשם ר' יוחנן כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין וטעמ' מפני שכאן רגלים לדבר ומסיק נמי התם דבעדי טומא' לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר עכ"ל: [יב.] סוטה דף מ"ז מתני' ע"א אומר ראיתי את ההורג ע"א אומר לא ראיתי היו עורפין וכו'. [גמ']. טעמ' דמכחיש לי' הא לא וכו' ע"א מהימן מנה"מ דת"ר לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפי' אחד בסוף העולם (הכיר בו) לא הוו עורפין. השת' דאמרת ע"א מהימן אידך חד היכ' מצי מכחיש והאמר עולא וכו' אמר לך תני לא היו עורפין וכו' (וכל הסוגי' כמו שכ' בדף ל"א):
[יג.] יבמו' דף קי"ז ע"ב מתני' עד אומר מת ונשאת ובא א' ואמר לא מת לא תצא. [גמ']. טעמ' דנשאת הא לא נשאת לא תנש' והא אמר עולא כ"מ שהאמינ' וכו' (חשוב כשנים כגון בעדות אשה לומר מת בעלה ובסוטה לומר שנטמאה רש"י דף פ"ח) הכי קאמר ע"א אומר מת והתירוה לינש' לא תצא מהיתר' הראשון (ודוק' התירוה קודם שיבא עד השני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשבינהו כתרי). כתבו תוס' הכא משמע דלא איירי עול' אלא בזא"ז ובסוטה משמע דמיירי בכל ענין וכו' ומיהו י"ל דעול' לא איירי אלא בזא"ז אלא שנראה לו דוחק להעמיד מתני' דוק' בב"א ועוד אור"י דאפי' איירי עול' בכל ענין ה"מ התם מדאוריי' ע"א מהימן בסוטה אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזא"ז ואע"ג דיש חילוק בין דאוריית' ובין דרבנן מייתי הא דעול' דנראה לו דחשיב כשנים בזא"ז מדרבנן כמו בדאוריית' בבת אחת עכ"ל ומוכח מסוגי' זו דלגבי תרי ממש פשיט' דמודה עולא דחשוב כחד ובטל ולא אמרי' תרי ותרי נינהו] ועיין כתובות דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה אי הכי. כתב נמוקי יוסף בשם הריטב"א נראין הדברים כדברי ר"י ז"ל שאמר דוק' בעדות דבר שבערוה דבעי' שנים והאמינוהו לזה כשנים אבל באיסור דעלמ' דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינ' ואכחשי' הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל. כתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז וכן דעת מהרש"ל חולין (דף ט') וב"ח סוף סי' א' ופסקו דלא כמהרי"ק שפסק על א' שאמר על השוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו שהשחיטה כשרה מטעם כיון דהאמינו לשוחט הוי לי' כשנים וכו' אבל. המחבר סי' א' פסק כמהרי"ק וכן נר' מהרא"ש פרק הניזקין. וכן משמע תוס' כריתות ריש פרק אמרו לו וכן דעת רמ"א שהביא הטור בח"מ סי' מ"ו [גבי ע"א אומר תנאי וע"א אומר לא הי' תנאי דנאמן הראשון] דאפי' במילת' דלא הוי דבר שבערוה אמרי הכי. ונ"ל ראי' לדבריהם מסוף סוטה גבי ע"א אומר ראיתי ההורג דאמרינן נמי כ"מ שהאמינה ואפשר לומר דדעת הריטב"א וסייעתו דדוק' היכא דגלי לן קרא דע"א נאמן ה"ל כב' דהא התור' האמינתו כשנים אבל היכא דלא גלי לן קרא אלא דמסבר' או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב ואומר עד אחד דהוא שומן או היכ' דאמר לו עד אחד נתנסך יינך וכו' כיון דלא גלי קרא אינו חשיב כשנים אלא דבעדות אשה דמדינ' בעי שנים וחז"ל האמינוהו כשנים אין דבריו של אחד וכו' וגבי עגלה ערופה ילפינן מקר'. לפי זה יש לומר דרמ"ה מודה לריטב"א דאיהו בשבועה מיירי דגלי קרא דקם לשבועה. מיהו בהא לא פליג מהרי"ק וסייעתו דבבת אחת לא אמרי' הוא כשנים ואע"ג דעובד' דשוחט הוי כבת אחת שאני התם כיון דהאמינוהו לשוחט מטעם דחזקת רוב מצוין וכו' מסייע ליה הוי כאלו נתקבל עדותו בב"ד וכו' והיינו נמי טעמ' דבכ"מ דע"א נאמן מן התורה אפי' האחד מכחישו מיד בב"א אין דבריו כלום כמ"ש תוס' בכתובות (בתירוץ הב' וכן ביבמות) משום דכיון דהאמינה תורה ע"א הוי כאלו נתקבל עדותו כבר בב"ד עכ"ל הש"ך. ובפרק האשה שלוה כתב נ"י ומסתבר' הא דעולא אפילו אשה במשמע דהא האמינה תורה כדאמרינן הכא דעדות אשה הוי עדות בענין זה וא"כ אפילו אם בא עד כשר אחר שהתירוה להנש' ע"פ אשה להכחישה הוי ליה חד ועדות' שהי' ראשון חשיב כשנים וכו' וכן משמע כתובות (דף כ"ג) גבי את וחברתך טמאות דחשיבא עדות אשה כעד כשר וכן איתא בירושלמי וכו' ויש מי שאומר דאשה לגבי עד כשר אע"פ שהתירוה או אפי' נשאת תצא כיון דעד כשר מכחישה ושאני גבי שבוי' בכתובות דהקילו. וכן דעת הרמב"ם ורמב"ן מודה כשהתירוה ע"י עצמה וכו' שתצא אבל חולק עליו כשהתירוה ע"פ אשה מן הטעם שאמרנו. הרשב"א ז"ל ע"ש עוד עכ"ל:
[יד.] שבועות דף מ' אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל לא שנו (דבעי טענת ב' כסף) אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה חייב מ"ט דכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וכו' הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ותני' כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. כ' הרא"ש יש מדקדקים מדקאמר אבל טענת מלוה אלמ' אין נשבעין בע"א אלא בטענה וכפירה כלומר בטענת ברי אבל לא בטענת שמא כגון שאמר לו ע"א אמר לי שנטלת משלי מנה והלה כופר והביא ע"א פטור משבועה הואיל ולא טענו טענת ברי וכן אמר ר' אפרים תלמידו של הר י"ף. והביא ראיה מדאמרי' ב"מ (דף ד') הצד השוה שבהן ע"י טענה וכפירה הן באים. אלמ' בטוענו ברי דוק'. ולאו ראיה היא דטענה וכפירה פירוש שזה תובע וזה כופר ואפי' בטענת שמא מ"מ תובע הוא. והר"י הלוי ג"כ כתב שאין נשבעין ע"פ ע"א אלא בטענת ברי ורי"ף לא ס"ל הכי כי הביא מעשה בפרק כל הנשבעין בעסק חד גבר' דא"ל לחברי' אית לי חד סהד' דאתית לביתאי ופתחת לי' דלא באנפאי ושקלית מיניה חד טעינ' דכיתנ' א"ל אין שקלית ודידי שקלית דאת אמרת למשקליה מחושבנ' דאית לי' גבך. ופסק דהוי מחויב שבועה שאי"ל ומשלם ואע"ג דטענת שמא הוא דלאו באפי שקלי' ולא ידע אלא ע"פ ע"א. וקר' ומתני' דייקי הכי. קרא דכתיב לכל עון וכו' אבל קם לשבועה ומשמע בכל ענין דומי' דשנים. מתני' כ"מ ששנים מחייבין וכו' ושנים מחייבין אפילו בטענת שמא כגון שאמר גזלתני שלא בפני וכו' ובירושלמי מקשה אהך כללא והרי שנים מחייבין אותו קרקע שניא שאין נשבעין על קרקע והרי מחייבין אותו קנס שניא שאין נשבעין בקנס. פי' רבינו שמואל ה"ק בכל דבר שנשבעין עליו ע"א מחייבו שבועה אבל דבר שאין נשבעין עליו אין ע"א מחייבו שבועה. ואם אית' הוי לי' לאקשוי והרי שנים מחייבין אותו בשמא אלא ודאי כלל זה אמת חוץ מאותן ג' דברים. הרמב"ן ז"ל עכ"ל הרא"ש: [טו.] ב"מ דף ב' על הא דאמר ריש' במציאה וסיפ' במקח וממכר פריך הש"ס ולחזי זוזי ממאן נקט כתב הרא"ש פי' ר"ת דהכי פירוש. נשאל למוכר ממי קיבל מעות דנהי דאין נאמן בזמן שאין מקחו בידו מ"מ הוי כע"א ולכל הפחות תועיל עדותו שיטול בלא שבועה אותו חציה שמוכר מסייעו וגם את חברו הוא מחייב שבועה דאוריית'. ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו וכו' ולא ידע הי מדעתיה ומדברי ר"ת יש ללמוד דע"א פוטר מן השבועה והביא מהר"ם רוטנבורק ראי' לדבריו מדדרשי' לכל עון וכו' אבל קם לשבועה דלא מיעטה קרא בין לחיוב שבועה ובין לפטור משבועה ועוד ק"ו הוא איזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאין מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ מה כשהעד מסייע למי שאין מוחזק זוקק את המוחזק לישבע כשהעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרנו מן השבועה וכו' ועוד ראיות ע"ש ורבינו יונה הקשה עליו ע"ש ופסק הרא"ש כמהר"ם. ועיין תוס' ב"מ דף ב' ד"ה ולחזי כתבו כר"ת (עיין סוף הכלל מ"ש בשם אספ"ז):
[טז.] בבא בתר' דף ק"ס מתני' פשוט שכתוב בו ע"א ומקושר שכתוב בו ב' עדים שניהם פסולים. [גמ'] (דף קס"ה) פשוט שכתוב בו ע"א פשיט'. אמר אביי לא נצרכה דאפי' ע"א בכתב וע"א בפה אמימר אכשר בע"א בכתב וע"א בפה אלא קשי' מתני' (פשיט') מתני' הא קמ"ל דשנים במקושר כע"א בפשוט מה התם פסולא דאוריית' אף הכא נמי פסולה דאוריי' (הטילו עליו חכמים פסולה דאוריית'). כתב הרא"ש הלכת' כאמימר. ירושלמי בפרק האשה שנתארמלה ר' חגי אמר זעירי בעי ע"א בפה וע"א בכתב מהו שיצטרפו וע"א בכתב כלום הוא. לכך צריכה כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כ"י של ב'. ר' מנא בעי ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה וע"א בכתב כלום. לכך צריכה כשמצאו לקיים וכו'. והר' יונה כתב טעם דירושלמי דלא חשוב כלום משום מפיהם ולא מפי כתבם אבל שטר שחותמין עליו ב' עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר וגמר' דידן פליג' אירושלמי בסבר' זו וכו' ואמימר אכשר אפילו אין חתום בו אלא ע"א להצטרף עם ע"א בפה. ושמעי' מיניה דע"א בכתב זוקק לשבועה. וכ"כ בה"ג. קאמרי רבנן דשטר' דחתימי עלי' סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונ' לא מפקינן מיניה אבל שבועה משבעינן לי' אפומא דהאי עד כשר והאי דלא מפסל עד כשר בצרופ' דעד פסול דאמר רווח' שבק למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתם. עכ"ל הרא"ש:
[פסק]:
[א.] בפרק י"ב מגירושין כתב הרמב"ם וכן אם בא עד אחד והעיד שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות אפילו עבד אפילו אשה ותנש' אשתו או תתיבם ע"פ. ולהלן כתב הרמב"ם הפסול לעברה מן התור' אם בא להעיד באשה שמת בעלה אינו נאמן אבל פסול מדבריהם נאמן לעדות אשה. בא ע"א והעיד שמת והתירו' להנש' ע"פ ואח"כ בא אחר והכחיש לא תצא מהיתר' ותנשא שע"א נאמן בעדות אשה כב' עדים בשאר עדיות ואין דבריו של וכו' באו שניהם כאחד וכו' אם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי לא תצא באו שנים ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא בד"א כשהי' הע"א שנשאת ע"פ כמו שנים שהכחישו כגון שנשאת ע"פ איש ובאו ב' ואמרו לא מת או שנשאת ע"פ אשה ובאו ב' נשים או שני פסולין של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אמרו לא מת ה"ז כמחצה על מחצה ואם נשאת לא' מעדיה לא תצא אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת וכו' אם נשאת תצא. כ' ה"ה מ"ש ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת אם נשאת לעד לא תצא חולק רמב"ן עליו ומירושלמי ראי' לרבינו ממה שכתב ה"ז כמחצה פי' כשבאו בב"א אבל אם התירוה לינש' ע"פ העד כשר לא תצא מהיפר' וכ"כ רש"י אבל רשב"א ביבמות פ"ז כתב דרמב"ם פי' דהוי כב' כתי עדים המכחישות ואע"פ שהתירוה תצא גם רמב"ן כתב כן בשם רבינו ומה שכתב שע"א כב' עדים ה"ה אשה וכו' ואח"כ באה אשה לא תצא מהיתר'. ומה שכתב אשה אומרת מת וכו' ואחר כך בא עד כשר וכולי רמב"ן ורשב"א חולקין באשה וכולי שלא תצא מהיתר' ומודים בהיא עצמה וכולי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת שתצא עכ"ל. ובפ"ג מגירושין כתב ע"א בקטטה שהעיד שמת בעלה לא תנש' שמא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. וכן אם הית' מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי במלחמה ואפילו אמרה וקברתיו אינה נאמנת וכולי. כתב ה"ה ורשב"א חול' דאם אמרה וקברתיו נאמנת עכ"ל. ולקמן כתב ע"א אומר שמת במלחמה וכולי כיוצ' בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנש' ע"פ ואם לא אמר וקברתיו לא תנש' ואם נשאת לא תצא. ובהלכה כ"ט כתב אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד וכו' או כותי המסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב ובדלא דרישה וחקיר' כמו שבארנו שלא הקפידה תור' על העדות שני עדים ושאר משפטי עדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג או זה הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד מת פלוני לא הקפידה תור' עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד וכו' מפי שפחה וכו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות. כתב ראב"ד אי נמי איהי דייק' ומנסב' (ואף שכתב הרמב"ם לפיכך הקילו חכמים אפשר לומר דס"ל דע"א כשר בעדות אשה מדאוריית' ומה שאמר הקילו כלומר חכמים שדרכן להחמיר בכ"מ הקילו הכ' וכן נרא' מהרבה מהאחרונים דע"א כשר מדאוריית' אבל הריב"ש בסי' קנ"ה הוכיח בראיות שאין ע"א נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן ע"ש). כתב ה"ה בכמה מקומות שאלו טעמ' דע"א משום עבידי לגלוי' או דייק' וכו' ונרא' לי שטעם ראשון עיקר שעליו סמכו וכולי וכבר כתבתי למעל' דהיכ' דנפק' לן דינא בין טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון ע"א בקטטה עכ"ל. ובפ"ג מיבום כתב נאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר אפי' עבד וכולי כמו שמעיד בא"א להתירה וכו'. כתב הראב"ד זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה דמהימן ע"א אפי' בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילת' דעבידי' לגלויי יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר אפי' בעל עצמו שיאמר יש לי בנים והוא מוחזק באחים ובלא בנים אינו נאמן להתיר בלא חליצה עכ"ל. כתב ה"ה המאור ס"ל כרבינו וכן הכריע הרשב"א דאין ראיה מבעל דשאני עד דאף היא דייק' וכו' משא"כ בעל דסמכה עלייהו לגמרי עכ"ל. ועיין ש"ע אה"ע סי' קנ"ח שכתב רמ"א דעת הרא"ש דאין ע"א נאמן שמת יבם להתירה ע"ש. עוד כתב הרמב"ם שם אף על פי שאשה נאמנת לומר מת בעלי וכולי אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנש' לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שיבם את אשתו שמא עיניו נתן בה וכו'. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה אין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שמתה אחותה ואח"כ תכנס לבית שלא האמינו ע"א אלא משום התרת עגונה. ובפ"ב מאישות כתב שאב נאמן לומר בני בן י"ג וכו' לנדרים אבל לא למכות ולעונשין. ובש"ע אה"ע סי' י"ז אית' דין נאמנות ע"א כעדות אשה דלענין ע"א במלחמ' ובקטטה פסק כרמב"ם. ועוד כתב שם אם אחד אומר מת ואחד אומר נהרג אע"פ שהן מכחישין זא"ז הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים ה"ז תנשא. כ' ח"מ ובש"ג כתב דהוי הכחשה ואינם נאמנין. ועוד כתב דלרמב"ם דחשיב הכחשה בגוף המעשה כעין הכחש' בחקירות ועדותן בטלה ה"ה הכא. וב"ש כתב דהכא הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הוי הכחשה דאינו מדקדק בסבת מה מת דלכ"ע הכי מהני עכ"ל:
[ב.] בפ"ד מאישות כתב הרמב"ם המקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים. כתב הגמיי' אבל רא"ם פסק כרב פפא דחוששין וכן בס"ה כתב שראוי להחמיר. וש"ע אה"ע סי' מ"ב כ' המקדש בע"א אינן קדושין ואפי' קידש בפני ע"א ואח"כ קידשה בפני ע"א זה שלא בפני זה אינ' מקודשת כ' רמ"א ויש מחמירין אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים אבל אם א' מכחיש לעד אין לחוש (כך מפרש רשב"ץ לדעת סמ"ג) ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אמקילין ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד או שנתקדשה לפני ב' והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו וכן אם קידש לפני שנים והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א. וכתב ב"ש אם ע"א אומר נתקדשה בפניו ועוד ע"א ואותו עד אינו כאן צריך לחוש לעדותו וכו' ואם נשאת לא תצא עכ"ל. (ונרא' שודאי כן מוכח מתה"ד סי' רי"ב אמנם מדברי ריטב"א בקדושין (דף ס"ה) מוכח איפכ' דכתב אהא דפריך רבא אמ"ד המקדש בע"א אין חוששין ממתני' האומר לאשה קדשתיך וכולי הוא אסור בקרובתיה ואי ליכ' עדים אמאי אסור אלא לאו בע"א כתב הריטב"א מדלא משני דהב"ע בשעד א' מעיד שנתקדשה בפני שנים שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב הוא וכו' וכ"כ ר"ן פ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתקדשה וכו' דאם המקדש בע"א שאין חוששין הוא מטעם אין דבר שבערוה אין חילוק בין אם אמר בפני ובפני עוד אחד קידש וכו' אמנם מדברי רמב"ם פ"ט הל' ל"א שאמר היכא דע"א אומר מקודשת היא זו והיא אמרה לא נתקדשתי ה"ז מותר וכו' מוכח כתה"ד ע"ש):
[ג.] בפ"א מסוטה כתב הרמב"ם ע"א נאמן בסוטה אחר קינוי וסתירה וכולי בא ע"א כשר ונשים רבות וכולי כאחד. העד אומר נטמאת ונשים אומרת לא נטמאת ה"ז שותה ופסולין רבים כמחצה על מחצה. כתב כ"מ אבל אם בא ע"א כשר תחלה ואמר נטמאת הוי כשנים ומאה פסולין חשובין כחד עכ"ל. ועיין בפ"ג הל' כ"ג מסוטה שכ' אם באו שנים לאחר ששתתה ואמר' שנטמאה תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה וכולי אבל אם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה. כתב מש"ל דין זה דע"א לא נתבאר בגמר' אך הוא סברת רבינו דס"ל דע"כ לא מהני ע"א אלא קודם שתיה דגזרת הכתוב היא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכ' שתיה להתירה נשארה באיסורה דומי' דנשים שאינן ראוין לשתות. אבל אם כבר שתתה ה"ז מותרת עד שיבאו ב' עדי טומאה אבל ע"א לא ואם הי' בא זה העד קודם שתיה הית' נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתיה מגזרת הכתוב וכו' אך התוס' חולקין בדין זה שכתבו סוטה (דף ו') וז"ל שבאו עדים שהיא טמאה מספק' לרבי אי דוק' נקט עדים אבל ע"א לא מהימן דמוקמי' לה בגמר' דמיירי לאחר ששתתה דדוק' קודם שתיה האמינה תורה לע"א ורב ששת דאמר בגמ' סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה דוק' עדים נקט ולא בע"א או דלמ' כיון דהאמינה תורה בע"א אחר קנוי וסתירה ליכ' חילוק בין א' לשנים מיהו מסתבר' דה"ה לע"א כדעול' דאמר כ"מ שהאמינה וכו' ע"ש עוד במש"ל. (ועיין בש"ע אה"ע סי' קט"ו וקע"ח אם ע"א אומר שזינתה אם הוא נאמן בעיניו יוציא ויתן כתובה. וכתב רמ"א וי"א דבזה"ז שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד וכולי אבל יש חולקין וס"ל דאף בזה"ז נאמן ואם הי' לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה חמר כן):
[ד.] פ"ט מרוצח כתב הרמב"ם ע"א אומר ראיתי את ההורג וע"א מכחישו ואמר לא ראית היו עורפין בד"א כשבאו שניהם כאחד וכו' באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו הרי הן כג' עדיות המכחישות זו את זו ועורפין. אשה אמרת ראיתי ואשה אחרת מכחשת אותה היו עורפין וכו' בין שבאו בזא"ז. כתב הראב"ד נראה מן הגמר' שזה שבוש דבזא"ז הראשון עיקר ואפילו אשה עכ"ל. ועיין כ"מ. שנים אומרים ראינו וא' אמר להם לא ראיתם אין עורפין וכו' א' אומר ראיתי וב' אומרים לא ראית הי' עורפין. בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אמר עד א' ראיתי וב' נשים וכו' אומרים לא ראית אין עורפין. כתב הראב"ד גם זה שבוש עכ"ל. ב' נשים וכו' אומרים ראינו וע"א אומר לא ראיתן עורפין שאפי' ק' נשים וע"א מכחיש את כולן הרי אלו כאיש אחד ועד אחד. כתב הראב"ד גם זה שבוש שלא אמרו אלא בדאתא ע"א כשר מעיקר' אבל אתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות ואפילו בע"א מכחישן עכ"ל. ג' נשים וכו' אומרים ראינו וד' נשים וכו' אומרים לא ראיתן עורפין זה הכלל בפסולין הלך אחר רוב מנין בכ"מ. כתב הראב"ד אפי' בזא"ז עכ"ל:
[ה.] פרק י"א מעדות כתב ע"א נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדיות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי אבל החשוד על הדבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן הוא על אחרים וכו': ופרק ט"ז מסנהדרין כתב אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב וכו' ואכל אחר שהכחיש אינו לוק' עד שיקבעו האיסור שני עדים. שתק בעת שהעיד העד בקביעת האיסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה. כ' כ"מ מה שכ' בע"א יוחזק נראה למד כן מדא מרי' ע"א נאמן באיסורי' ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. ומ"ש בד"א שלא הכחיש וכו' מדאמרי' בגיטין שאם א"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו שהכחישו ומ"ש ואחר שעבר וכו' בקדושין אמר אביי והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאח"כ מכחישו דאל"ה פשיט' דמהימן ומ"מ ממ"ש ואחר שעבר וכו' משמע דקודם שעבר טען להכחישו הוי הכחשה עכ"ל ומשנה למלך פ"ג משגגו' תמה על כ"מ במ"ש שלמד דין זה מהא דע"א נאמן באיסורין. ע"ש והוא כ' שלמד דין זה מירושלמי פרק ב' נזירין. עיין יבמות דף ל"ט ע"ב גבי ואשתמודענא דהדין פלוני אחוה דמיתנא דפליגי רב אחא ורבינ' חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב וכו' והלכת' גילוי מלת' בעלמ' הוא אפי' קרוב וכו': (וע' רי"ף שכ' דמשמע דבשעתא שאמר כן לא אמלת' דאיסור' קמסהדי. וע' מהרימ"ט קדושין דף ס"ד שהביא ירושלמי דסוטה אמר לו ע"א חלב הוא והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בעד א' הוא ע"ש) ובפי"ג ממשכב כתב הרמב"ם אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן והרי הן טמאות ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים היה עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצאו וא"ל בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו ה"ז נאמן אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואח"כ פגע בו פעם שנייה וא"ל אינו נאמן אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות וכו'. כתב הראב"ד נ"ל אם היה עושה עמו בשכר אפי' אחר כמה ימים נאמן ואע"פ שלא הזכיר לו בתחלה מתוך שנאמן להפסיד שכרו שהרי אותו ס"ת אע"פ שהחזירה לבעליה ולא אמר לו כלום ולבסוף אמר לו האמינוהו במתוך אף זה כמו כן עכ"ל. כתב כ"מ שגם רבי' יודה לזה. ובפרק י"ט מפסולי המוקדשין כתב היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו עושה עמו בטהרות וא"ל נטמאו נאמן לא נחשדו ישראל על כך אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו יום נתפגלו וכו' אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין אינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו משובח. כ' הראב"ד כל שבידו נאמן עכ"ל. כ' כ"מ הראב"ד פסק כאביי וכו' וק' למה לא מחלק רבינו בין אשכחי' ולא א"ל וכו' וגם מדבריו פ"א דתפילין נראה דפסק כאביי וכו' לכן נראה שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירוש' דבריית' היכי מיתבא שפיר טפי. ולכן כ' רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ"ש שם ובם על מ"ש כאן עכ"ל. ובפ"א מתפילין כ' תפילין ומזוזות שאמר הסופר אחר שיצאו מת"י לא כתבתי האזכרות לשמן אינו נאמן לפוסלן אבל נאמן להפסיד כל שכרו ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות. לפיכך אם אמר ס"ת זה או תפילין אלו עורות שלהן אינן מעובדות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפוסלן שהרי הכל יודעין שאם אין העורות מעובדין לשמן אין לו שכר כלל. ועיין פ"ג משגגות לענין ע"א אמר אכלת חלב. ופ"ד מאיסורי מזבח. ובש"ע י"ד סי' קכ"ז כתב אם אמר נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפי' אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר אם בפעם הראשון שמצאו א"ל נאמן אפי' אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר לו כן בפעם הראשון שראהו וא"ל אח"כ א"נ. אם הבעל מכחישו (תוך כ"ד. מרדכי פ' האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמי: וכתב רמ"א ומלמדין אותו שיאמר איני מאמינך ואז לכ"ע שרי דבעלים נאמנין על שלהם (טור) ואם אין הבעלים מכחישין אע"פ שמכחישו אחר לא מהני (הגמיי' פי"א) מאחר שבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני (ארוך) ויש מי שכתב דע"א בהכחשה לאו כלום (רשב"א סי' תקמ"ה) וכו'. כתב הש"ך מ"ש המחבר אם אמר בפעם הראשון אפי' הבע"ד מכחישו נאמן באמת זאת היא דעת תוס' ורא"ש אבל קשה דהא כללא הוא לא יקום ע"א באיש וכו' דאינה רק לשבועה וזהו דקי"ל ע"א נאמן באיסורין היינו היכא דאין הבע"ד מכחישו או במקום דאיכ' מגו אבל במקום דליכ' לא מסתבר שיהא ע"א נאמן להכחיש לבע"ד ולהפסיד ממונו וכו' והשטה המחוורת בש"ס היא שיטת הראב"ד ורשב"א דמפרשי הך דהנזקין דאי אשכחי' וכו' בשותק ומחלקין בין פועל דגרע מעד דעלמ' וכ"כ הר"ן פ' האומר וזה דעת הרמב"ם דדוק' בשותק נאמן עכ"ל. (וע' עוד שם דינין הרבה לענין ע"א ולא כתבתים כי רב הוא). עוד כ' ש"ע שם ע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא להחמיר (פי' כלומר תמצ' שע"א נאמן להתיר אפי' בלא שתיקת בע"ד אבל להחמיר לא תמצ' דהעד נאמן בלא שתיקה דממ"נ היכ' דלא אתחזק לא איסור ולא היתר אסור מס' בלא העד והיכ' דאתחזק היתר' אין העד נאמן לאסור ש"ך) כ' רמ"א היכ' דאתחזק איסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן להתירו אא"כ בידו לתקנו (עיין בט"ז שחולק אבשר שאינ' מנוקרת שכתב דדמי לשתי חתיכות וכו' כיון דלא אתחזק איסור בחתיכה זו נאמן. ע"ש) ואם היו כאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור (דאע"ג דאתחזק איסור' במקום הזה מ"מ בהאי חתיכה לא אתחזק. ש"ך). ואדם נאמן על שלו אפי' היכ' דאתחזק איסור' וכו'. וע"ש עוד לענין אשה או קטן וכו': ובש"ע סי' א' כתב שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו ע"א בהכחשה לאו כלום והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם. כ' הש"ך ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד וכו' אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פסקו דאותה שחיטה אסורה לכל אדם וכו' ע"ש. כתב הט"ז טעמ' דמהרי"ק משום דכל מקום שהאמינה וכו' אבל אני כתבתי כדברי הריטב"א דדוק' בעדות אשה הוא כשנים אבל בשאר איסורין הוי כחד לגבי חד ובהמה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל עכ"ל. וע' סי' רפ"א לענין ס"ת שאמר לא כתבתי אזכרות וכו' ופסק כמו הרמב"ם. וכתב הש"ך מהא שכתב מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלו משמע אם כתב לו בחנם אינו נאמן כיון שיצא מתחת ידו ובזה א"ש הא דשאל ר' אבהו לסופר ס"ת ביד מי וכו' שר' אבהו חשב שנתנו במתנה וכה"ג הלכך שאל ס"ת ביד מי שאם היתה ביד המקבל אינו נאמן וכדקס"ד דמקשה מ"ש מדרב אמי וכו' לכך אמר ס"ת ביד לוקח. וכתב רמ"א מיהו כשכר חומש בעלמא חייב לשלם לו דהא מכל מקום לא גרע מחומש. וט"ז חולק ע"ז ע"ש:
[ו.] בפ"ה מעדות כ' הרמב"ם אין חותכין דין מן הדינין ע"פ ע"א לא דיני ממונו' ולא ד"נ שנא' לא יקום ע"א וכו' מפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה. בב' מקומות האמינה תור' ע"א בסוטה שלא תשתה ובעגלה ערופה שלא תערף וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה, וכל מקום שע"א מועיל אשה ופסול ג"כ מעידין חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו. וכ' כ"מ לא ידעתי מאין הוציא זה ואפשר מדאמרי' לכל עון כו' אבל קם לשבוע' דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן עכ"ל. (ובה"ג שהביא הרא"ש בבא בתרא גבי ע"א בכתב זוקק לשבוע' נרא' שסובר כרמב"ם ע"ש). וע' פי"ג ממלוה ופ"ד מטוען שכתב שע"א בכתב זוקק לשבועה. (ואם חתמו בשטר ב' ואחד מהם הוא פסול אין הכשר יכול לחייבו ש"ד דנתבטל כל העדות כמ"ש רשב"א בתשו' הביאו ב"י ח"מ סי' ל"ו). בפ"ג מטוען הל' ו' כתב העיד עליו ע"א אפי' לא כפר אלא בפרוטה ה"ז נשבע שכל מקום ששנים מחייבין ממון וכו'. כ' ה"ה ונחלקו המפרשים אם ע"א מחייב שבועה בטענת שמא ורמב"ן נוטה לדעת המחייבין ודעת הרשב"א כדברי הפוטרין וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ"ל. וכ' כ"מ נתבאר בפ"ד מגזלה דחייב במה שכ' אבל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו וכו'. וכ' מש"ל ואני אומר דה"ה התם ספוקי ליה בסברת רבינו דליכ' הוכח' התם. והראב"ד ביאר הענין ע"ש עכ"ל (ובאמ' מדברי ה"ה התם מוכח שנשבעין בע"א בטענת שמא. שבזה מיישב השגת ראב"ד על רבינו ע"ש ברמב"ם ובראב"ד. ובפ"ה מטוען הל' ט' גבי ע"א שהעיד בקטן אינו נשבע שזה ע"א ואין שם תובע וכו' משמע דס"ל דע"א צריך טענת הבעל דבר). ועיין ש"ע ח"מ סי' נ"א דע"א בשטר זוקק לשבועה. ובסי' ע"ה מביא המחבר גבי מודה במקצת וע"א מסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו. ובסי' פ"ז כתב רמ"א העיקר כסבר' הראשונ' וכן ראוי להורות. ועוד כ' רמ"א וי"א ה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה (תשובת מיימ"י ספר משפטים סי' פ"א). מי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לו עד המסייע פוטר מן השבועה (מרדכי פ' ח"ה) והא דאמרי' עד המסייע פוטר משבועה היינו דוקא שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מגו אבל אם אין מאמינין אותו אלא מכח מגו דטען טענה אחרת צריך לישבע כאלו טען הטענ' האחרת. וש"ך חולק אזה וכ' דפוטר משבועה בכל גונא ע"ש. וכ' הש"ך ס"ק ט"ו כתב תה"ד עד המסייעו פוטרו משבועה אפי' במודה מקצת ושבועת שומרים וע"א מכחישו. ולא מחוור אצלי אלא אוקי חד לגבי חד וסליק עדותן כמאן דלית' וחייב ש"ד משום מודה במקצת וכו' ע"ש. והיכ' דנתחייב תחל' ש"ד משום ע"א לחוד אפי' בא עד המסייע אחר שפסקו לו הב"ד שבועה דאוריית' נראה דמכ"מ עד המסייעו פוטרו וכ"כ נ"י שם שכן העלה הר"ן בחדושיו. ואע"ג דדברי הר"ן לא נתבררו אצלי במה שכ' דכל שלא נעשה מעשה על פיו אע"ג שבאו זה אחר זה כבאו בב"א דמי דמפירש"י ותוס' בסוטה לא משמע כן אלא כל שבא הראשון אע"פ שלא נעשה מעשה נאמן כתרי וכו' ומכ"מ נראה דרש"י ותוס' שם לא מיירי אלא היכ' דראשון נאמן כתרי ולא השני כגון גבי סוטה דגבי קרא דעד שאומר נטמאה נאמן כב' ולא גלי קרא דעד שאומר לא נטמאת נאמן כב' וכן בשאר דוכתי בתוס' ופוסקים מיירי כה"ג וכן הר"ן לשיטתו אזיל דס"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה דאורייתא להכי איצטריך שלא נעשה מעשה וכו' משום דאל"כ הוי אמרי' כיון דרחמנ' הימנה להאי סהדי כתרי לחייבו שבועה דאוריית' א"כ סהדי בתרא הו"ל חד לגבי תרי אבל לדידן דקיי"ל דעד המסייע פוטר משום ק"ו כדאית' ברא"ש וכן הסכימו האחרונים א"ל העד המסייע נמי נאמן מדאוריית' כמו העד המחייב והו"ל כתרי לגבי תרי דאין חילוק בין באו בבת אחת ובין בזא"ז אלא בכל ענין אוקי סהדי לגבי סהדי וסליק עדותן דתרוייהו כמאן דלית' ונראה דה"ה איפכא היכא שפטרוהו ב"ד לאחר משום עד המסייע ואח"כ בא ע"א והכחישו אמרי' סליק עדותן כמאן דליתא ואי הוי חייב ש"ד או היסת בלא זה השתא נמי חייב ולא אמרי' כיון דכבר פטרו ב"ד ע"פ עד הו"ל כבאו בזא"ז כדאמרי' ביבמות דסהד' בתרא הוי כחד לגבי תרי דשאני התם דסהד' קמ' מהימן כתרי ולא סהדא בתרא אבל הכא הך סהד' בתר' לענין שבועה מהימן כמו הך סהד' קמא עכ"ל. וע' בנ"י ריש ב"מ שכ' דעד המסייע אינו פוטר אלא משבועת התקנה אבל לא משבועה דאורייתא וכן סובר הר"ן ורמב"ן במלחמות ע"ש. ועיין במש"ל בפ"ה הלכה ו' משאלה שכתב ועוד נראה דעד כאן לא קאמר הרי"ף דאפי' בטענת איני יודע משביעו אלא דוק' בעד אחד המכחיש את הנתבע כיון דטעמ' דע"א דמחייב שבועה לא הוי בשביל שמסייע את התובע אלא בשביל שמכחיש את הנתבע מש"ה אף כשטוען התובע א"י כיון דאיכ' הכחשת הנתבע משביעו אף שאינו מסייע ממש לתובע אבל בעד אחד המסייע לנתבע דטעמ' לא הוי בשביל שהוא מכחיש את התובע אלא בשביל שהוא מסייע לנתבע מש"ה אמינ' דדוק' כשטוען ברי הנתבע דאז מסייעו ממש פוטרו מן השבועה אבל כשטוען איני יודע דאז אינו מסייע ממש אינו פוטר אותו מן השבוע' אף שהוא מכחיש ממש לתובע עכ"ל (זה כתב על מעשה הוב' בתשו' רשב"א על השואל כלי מחברו ונאבד המשאיל אומר סלע הי' שוה והשואל אומר א"י ועד א' מעיד שאינו שוה אלא שקל. וכתב שם אלו לא הי' כאן ע"א הוה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש ע"א המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנ' כענין ע"א מעיד שהו' פרוע ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח"כ מביאו לידי שבועה דאוריי' וכההי' דפרק הכותב וזה לדברי הרי"ף שכ' בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו. ומ"מ אינו נוטל אלא בשבוע' המשנה עכ"ל) כתב אספ"ז בשם הר"ן (על הא דמביא מהרא"ם ראי' דעד א' פוטר מן השבועה מהא דגמר ר' חייא דעדים מחייבין שבועה מפיו ועד ככתוב בפסקי הרא"ש) לפי דעתי אינה ראי' שאפי' אם נאמר דאין ע"א פוטר משבועת התורה למי שנתחייב בה. ה"מ כשנתחייב בה על פיו משום הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה ע"פ ע"א ודאי דע"א המכחישו פוטרו ממנה דע"א אע"פ שהאמינ' אותה תור' ה"מ היכ' דליכ' הכחשה אבל היכא דמכחיש ליה סהדא אחרינ' לא כדאמרי' בסוטה וכו' אף כאן כל שלא נתחייב בשבועה אלא מכח ע"א ע"א פוטרו. ולא מטעם שע"א יש לו כח לפטור משבועה אלא מפני שהוא מכחיש העד הראשון שחייבתי' ומשוי לסהדותי' כמאן דלית'. ונמצ' שאף בעד א' עד א' כיוצא בו פוטרו כמו בשני עדים ואין כאן פירכא. שמא תאמר אכתי איכ' פירכ' דבפיו וע"א אין כיוצ' בו בהן פוטרין שבועתן בזה אחר זה כדאית' בסוטה כאן בב"א כאן בזא"ז הראשון נאמן משא"כ בעדים וכו' ליתא דכי אמרי' דבזא"ז ראשון נאמן ה"מ דוק' כשנעשה מעשה ע"פ עדותו של ראשון אבל כשלא נעשה מעשה הוי כבת אחת כדאמרי' ביבמות והתירוה לינשא וכיון שהתירוה וזכתה בעצמה שאין הדבר מחוסר מעשה אבל גבי שבועה אפי' חייבוהו ב"ד ע"פ שבוע' כל שבא ע"א והכחישו קודם שנשבע הוי כבת אחת לפיכך דבר ברור שאפי' נאמר ע"א אינו פוטר ה"מ שבועת מודה במקצת או שומרין אבל משבוע' ע"א ע"א פוטר משום דראשון הוי ע"א בהכחשה ולא מהימן. עכ"ל בב"מ דף ב':