כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ס (כלל קכד) ספק ספקא ונכללו בו דיני ספקא דאורייתא ודרבנן
יען כי דיני [ספק ספקא] תלוין בדיני ספקא דאוריית' ודרבנן לכן ראיתי להקדים [ספק דאורייתא ודרבנן]:
ספקא דאורייתא:
[א.] גרסי' בקדושין דף ע"ב ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי ור' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת. מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי (גבי אזהר' פסולי יוחסין לא יבוא ממזר בקהל ד'. לא יבא לו בקהל ד'. לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'. לא יבא להם בקהל ה'. דור שלישי יבא להם בקהל דמצרי ואדומי וקהל גבי פצוע דכא לא חשיב דלאו מפסולי יוחסין משתעי) [וראב"ד חשיב קהל דפצוע דכא. ודור ג' יבוא להם נא חשיב משום שהוא היתר לבא בקהל] חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי [דהכי דרשי' בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבא] וחד למשרי שתוקי בישראל (דדרשי' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא והא דקתני מתניתן שתוקי פסול מדרבנן) קהל גרים לא מקרי קהל [דלא אייתר לן קרא לקהל גרים] ור' יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקא ואיתר לי' לקהל גרים. ואיבע"א ה"נ תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא לא יבא ממזר בקהל ד' ממזר ודאי הוא דלא יבא. ספק ממזר יבא. בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. ואיבע"א ה"נ תרי קהלי (כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי אצטריכו ואי לא איתר קרא לא הוי דרשי' הא ספק ממזר יבא אלא הוי אמרי' ככל שאר ספקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא) וטעמא דר' יהוד' מהכא הקהל חקה אחת לכם ולגר. ולר' יוסי חקה הפסיק הענין (כתבו תוס' ישנים היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטי' ממזר ספק) אמר רבא דבר תור' שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דלמא אזלי איהי לגבייהו הוי לי' קבוע וכמחצה על מחצה דמי והתור' אמרה לא יבא ממזר. ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול וכו' מעלה עשו ביוחסין. כתב רשב"א איכא למידק אכתי רובא נינהו דאי אזלי לגבה הוי רובא ואי אזלי איהי לגבייהו הוי מחצה נמצא רוב להכשיר. (וריטב"א כתב והוי ספק ספקא) וי"ל דלרווחא דמלתא קאמר דאפי' ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבא. ואכתי איכא למידק מ"מ קרא למשרי שתוקי למה לי דהא רובא כשרים. ויש מתרצים דנ"מ היכא דחזינן דאזלי איהי לגבייהו וזניאת בחד מינייהו דהשתא ודאי ליכא גבה אלא קבוע. א"נ י"ל דנ"מ לעיר שכולה מחצה כשרי' אצלה ומחצה פסולים אצלה ודלתי מדינה נעולות אפ"ה אמרה תורה ממזר ספק יבא עכ"ל:
[ב.] כתב הרמב"ם בפ"ט מטומאת המת דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהם משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה (פרק י"ח הלכה י"ז):
כתב הראב"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספק דאורייתא לחומר' וספק דרבנן לקולא וזו ספקא דאוריית' היא (כלומר דהכא גבי אשה שהפילה לבור ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם ספקו טהור) אבל הי' לו לומר משום דהוי ס"ס ואפי' בדאוריי' לקולא עכ"ל. כתב כ"מ מה שכתב הראב"ד זו שיבוש י"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספקא. וכתב הר"ן בקדושין ובתשו' סי' נ' שהביא ראי' לדבריו מדאמרי' ממזר ספק יבא. וכן דעת רמב"ן ואע"פ שהביא שם טענות החולקים. ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדמחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו שמצאתי כתוב בספר ישן כלשון הזה. ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ספקו אסור מן התור' שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי ע"כ. ויש לתמוה על הראב"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו עכ"ל כ"מ. כתב מהרימ"ט בספר שני סי' א' דראב"ד ס"ל בודאי שכל הספקות אינן אלא מדברי סופרי' אבל השיג לרמב"ם דמשמע שבא ליתן טעם למה טהרו חז"ל באותה שהטילה נפל לבור דאכתי כיון דס"ד הוא מחמרי בה רבנן בכל דוכתי ומאי ראו כאן לטהר אם לא מטעם ס"ס. אלא משמע לי שרמב"ם שהוצרך לטעם זה משום דס"ל דודאי הכא לא מיירי ברה"ר דא"כ למה לי טעמא משום חולדה וברדלס תיפוק לי' כיון דספק נפל הפילה הוי לי' ספק טומאה ברה"ר וטהור אלא ודאי ברה"י מיירי ובהא אפי' ס"ס טמא כדתנן במסכת טהרות לכך נתן טעם הואיל והספקות מד"ס יכולין נטהר לפי מקומן וכאן ראו להקל לפי שלא הוחזקה הטומאה ומ"ש כ"מ שמצא נוכחא ברמב"ם באיסור כרת ספקו אסור מן התור' נראה לי שזו הגהת תלמיד ובודאי דלא מתוקמי' מילתי' כלל דמלבד באיסורי תורה היכא דלא אתחזק איסור אין לחלק בין איסור חמור לקל כדאמרי' בפרק בתרא דיבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. בר מן דין הרב עצמו הזכיר בדבריו עריות ושבתות והנך איסור כרת נינהו עכ"ל. ומרכבת בפ"ט מטומאת המת בח"א כתב דרב נחמן דאמר ביבמות (דף קי"ט) רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו סובר דוקא ספק איסור כרת מדאורייתא לחומרא אבל ספק איסור לאו מדאורייתא לקולא ורבא שם סובר דאין חילוק עכ"ל:
[ג.] כתב רשב"א בתורת הבית הארוך בית ד' שער א' וז"ל מסתברא לי דכשאמרו ספקא דאורייתא לחומרא דבר תור' הוא דספקא דאורייתא כודאי מן התור' אבל ראיתי לרמב"ם שכתב דס"ד לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספק' והביא ראי' לדבריו מהא דממזר ספק יבא אלמא לא אסר' תורה אלא האיסורין הודאין. ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מיני' דבעלמא ספק כודאי דאי לא אמאי אצטריך רבא לארוכי בלישנא לימא מ"ט הוי לי' ספק וספק מותר ד"ת ומ"ש ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספק' לא. וטעמא דממזר משום דרבי קרא להיתרא. וכן פירש"י שם להנך תרתי דרשות תרי קראי אצטריכו וכו' ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא. ואולי סבר הרב (הרמב"ם) דגלי קרא בממזר ספק' מותר וגמרי' מיניה לכל התור' ואינו מחוור דהא אמרי' בפ"ק דקדושין אמר רב אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח"ל הלמ"מ א"ל ר' זירא והא תנן ספק ערלה בא"י אסור בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא א"ל אימר כך נאמרה הלכה ספקו מותר ודאי אסור שמעי' מהא דלהתיר ספק' בחוצה לארץ הוצרך הלכה לומר כך מפורש הא לאו הכי כל מקום שנאסרה ודאי אף ספקו אסור. י"ל דכי אצטרך הלכה במקום דאתחזק איסורא דבעלמא אסור ד"ת והכא שרי אבל היכא דלא אתחזק איסור ספקו מותר. ומ"מ אי אפשר דא"כ אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות היכא משכחת לה והא ספקא מותר ואע"פ דסתם מתני' דפרק כל היד כמ"ד בעינן חתיכה מב' חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה מב' חתיכות ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספקא דאורייתא או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבוא בישראל אין אלו אלא דברי תימה. ותדע לך עוד מדאבעי לן בפ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא ואתינן למפשט מפסח ומפרה אדומה ואם איתא מאי ראי' לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפי' לא אזלינן בתר רובא הני שרי דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק רחמנ' שרי' אלא ודאי מסתבר' דס' דאורייתא לחומר' ד"ת עכ"ל. וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין דספקא דאורייתא דבר תורה לחומרא אבל הרמב"ן כתב דספקא לחומרא מדבריהם והביא ראי' מהא דממזר ואין זה מחוור וכו' (הכל כמ"ש רשב"א) עכ"ל. ומרימ"ט תירץ דודאי בהא פליגי דמאן דסבר דלא בעי ב' חתיכות סובר יש אם למקרא ומחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת משמע דאפי' בכה"ג קפיד רחמנא אספקא ומאן דסבר יש אם למסורת ובעי ב' חתיכות דוקא אין אסור מהתורה בספקות אלא כשהוקבע האיסור. (א"כ למ"ד ב' חתיכות בעינן. ספק דאורייתא מותר מן התורה אלא מדרבנן לחומר' ולמאן דאמר דלא בעי ב' חתיכות ספקא דאורייתא דבר תורה אסור) ומאי דמייתי הרשב"א והר"ן מההיא דחולין יש לומר דכי אמרינן שאין הספק אסור מן התורה היינו היכא דאי אפשר להתברר אבל היכא דאפשר להתברר. ודאי דאסור לאכלו והתם מייתי מפסח דאפשר להתברר. וכי תימא הא לא אפשר כיון דאסור שבירת עצם. הכי דייק כיון דאי אגלאי מלתא דטרפה היא אין כאן פסח ולא מפטר נפשי' מכרת ואין כאן איסור שבירה לשרי שבירה ולעמוד על בירור הכשרו של קרבן ובתר דאתחזק בתורת פסח יהיה מוזהר בשבירת עצם אע"כ דאזלינן בתר רובא. ומהך טעמא דחי הגמרא ילפותא דרב אשי דלמא היכא דלא אפשר לא אפשר אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא אצרכו רחמנא בדיקה. ועוד י"ל דאפי' תימא דהוי מצי למדחי לה דמשום ספקא שרי' מ"מ למ"ד לא בעינן חתיכה מב' חתיכות הוי מצי למגמר מיני' מש"ה דחי לה הגמרא בדחוי' דאתיא אליבא דכ"ע. (וכן מסיק הפרי חדש דבספק היכא דאפשר לברר איסורו מחויב מן התורה לברורי ותדע דהא איכא מאן דאמר בכריתות דטעמא דבעי ב' חתיכות משום דאפשר לברר איסורו ואע"ג דלא קיימא לן הכי מ"מ אף להא טעמא דאקבע איסור' ספק דיכול לבררו לא יכניס עצמו בספק) ואין להקשות לדעת הרמב"ם מהא דתני' פרק ר"א דמילה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ערלתו ספק התם הוי אסמכתא כמ"ש תוס' שם ומהא דתני' בת"כ לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואין מטמא על הספק ליכא ראיה לרמב"ם מדאיצטריך קרא למעוטי ספקא. די"ל דקרא אשמעי' דלקי אספקא אי נמי כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עליה דיטמא לה קמ"ל. (ופר"ח בי"ד סי' ק"י תירץ דעיקר קרא אצטריך להיכא דחזקה מסייע ליטמא כגון אשתו שנתגרשה ספק גירושין מהו דתימא לוקי לה אחזקתה וליטמא לה קמ"ל) ומה שכתב הר"ן וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא קשה שהרי הראיה שמביאין משתוקי התם קבוע ממזרים. נרא' דהא לא מקרי אתחזק איסור' דנהי דכי אזלא איהי לגבייהו לענין איסורא מקרי אתחזק איסורא לחייב' קרבן אם הי' ספק כרת אבל השתוקית עצמה בשעה שבא עליה כחתיכה אחת דמיא שחתיכה זו לא הוקבע עלי' שם איסור כלל. עוד כתב שם קשה לדעת רמב"ם דגמר לכל ספקא מספק ממזר מ"מ איסורא דרבנן אית בי' א"כ מאי האי דקאמר רבא מפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעל' עשו ביוחסין. והא בכל איסורי תור' אע"ג דלאו יוחסין החמירו חכמי' בספקן ועל' בדעתי לומר דמשמע לי' לרמב"ן מדקאמר רבא ד"ת שתוקי מותר משמע דאיסורו מד"ס דבכל התור' מצינו דחכמים עשו סיג לתור' ומ"ט תלה הדבר במעל' ביוחסין אלא דמשמע לי' דכי שרי רחמנ' ספק ממזר לגמרי שרי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפקא מיני' שיהי' מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספקא הוי תרתי דסתרין אהדדי ואעפ"כ התור' התירתו וגזרת הכ' היא דקהל ודאי ולא קהל ספק ואפי' תרתי דסתרין דאלו לספק גריד' לא אתא קרא למשרייהו דבלאו קרא אין בו איסור תורה ולהכי קשיא ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי רחמנא שריא ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספקן הרי אין כאן איסור תורה דאפי' מגליא מלתא דממזר הוא רחמנא שריא עכ"ל מהרימ"ט (ותוכן כונתו דרמב"ן לא הוכיח זה דספק דאורייתא ד"ת מותר אלא מדברי רבא כמו שאמר ובודאי רבא ס"ל דס"ד מותר ד"ת). ופר"ח כתב אין להקשות לדעת הרמב"ם מהא דאמרי' ב"מ (דף ו') עשירי ודאי ולא ספק למה אצטריך קרא למעוטי ספקא די"ל דאצטריך לספק עשירי דאקבע וכן לא תקשי מההיא דסוף נזיר דספק בהרת קודם לשער לבן דמרבינן לי' מקרא שהוא טהור דהתם איירי כשנזקק לטומאה ואתחזק איסורא כמ"ש תוס' שם ומהא דספק טומאה ברה"י טמא נמי לא קשיא דהתם הוי גזרת הכתוב דספקא טמא והכי אמרי' חולין (דף מ"ג) דספק איסור מספק טומאה לא ילפינן משום דהתם הלכתא גמירי מסוטה ופירש"י בין לענין טומאה בין לענין טהרה וכו' ומביא ראי' לדעת רמב"ם מהא דפרק בתרא דיומא דאותבי' ר' יוחנן לר"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דתני אין לי אלא כל כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא הרי דלר"ל דסבר ח"ש אינו אלא מדרבנן ע"כ כוי נמי אינו אסור אלא מדרבנן דאכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן אלמא דס"ל לר"ל דכל ספק דאורייתא דומיא דכוי שרי ור' יוחנן לא מצינו דפליג עליה אלא מוקי ברייתא דכוי דהוי ברי' בפ"ע. ותדע דהא מאן דקאמר ה"נ מסתברא נמי הוי ס"ל מעיקרא דאף לר"י כוי ספקא הוי ולא קשה לי' אלא אצטריך קרא לאתויי ספקא כלומר קמי שמיא גליא אבל לא קשיא ליה דאי ס"ד דאורייתא קרא לכוי למה לי והלא כל הספקות אסירי מן התורה אלא משמע ודאי דלכ"ע פשיטא להו דספקא דאוריית' אינו אסור אלא מדרבנן. כללא דמלתא דקי"ל דספקא דאוריי' לחומרא מדרבנן ואי איכא תרתי דסתרין אהדדי אף מן התור' אסור בחד גברא אבל בתרי גברי שרי ואין חילוק מן התורה בזה בין בת אחת לזה אחר זה. וראי' דהיכא דאיכא תרתי דסתרי בחד גברא דאסור ד"ת מהא דגרסי' סוף פ"ב דשבועות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס (למקדש) ובשני ונכנס חייב וכתבו תוס' דבספק טומא' ברה"ר מיירי הרי לך בבירור דאע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור מ"מ היכא דאיכא תרתי דסתרין דממ"נ טמא בכה"ג לא קא שרי רחמנא וכ"כ תו' בכתובות (דף כ"ז) גבי ב' שבילין לא שיאכל אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה וכו' אמנם בתרי גברי אפי' תרתי דסתרין מן התורה שרי. והא דאמרי' בבת אחת ד"ה טמאים כתבו תו' בפ"ק דפסחים דהיינו מדרבנן וכו'. ושמעי' תו דאע"ג דכל ספק רחמנא שריה אי בידן לברורי לא שרי רחמנא עכ"ל פר"ח. ושער המלך פ"ט מטומאת המת דוחה ראיות פר"ח מהא דיומא. וגם הקשה לדעת הרמב"ם מהא דאמרי' כתובות (דף נ"א ע"ב) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנס' אסורה לבעלה חיישי' שמא תחלת' באונס וסופה ברצון וכתבו תו' שם דחיישי' מדאוריי' מדפריך בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשריה רחמנא היכא משכחת והשתא לדעת רבי' כל ספק רחמנא שריא. ע"ש שתירץ בדוחק. (וי"ל דאבוה דשמואל סובר כמ"ד חתיכה אחת שנינו):
[ד.] בפ"י הל' כ"ז מכלאים כ' הרמב"ם בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' ה"ז לא ימכרנו לא"י שמא ימכרנו הא"י לישראל וכו' וכיצד תקנת בגד זה יצבעו שאין הצמר והפשתן עולין בצבע א' ומיד הוא ניכר לו ושמטו ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכבר בארנו בהל' ביאות אסורות שכל איסור ספקות מד"ס ולפיכך הקילו בספק. וכ' הראב"ד אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל. כתב מהרימ"ט ואע"ג דהכא אתחזק איסורא דחוט של איסור ובכה"ג אסור ספקא מן התורה גם לרמב"ם הכא שאני דבדיקתו ראיה דכבר נשמט והלך לו כיון דמסתמא ניכר בצביעתו אם עדיין איתא לחוט היה ניכר עכ"ל. עיין בט"ז י"ד סי' ש"ב: [המורם מכל מה שכתבתי למעלה דדעת רמב"ם וראב"ד ורמב"ן דספקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן ודעת רש"י ורשב"א ור"ן דאסור מדאורייתא. וכן מוכח מרש"י ר"פ האשה רבה גבי וקדשתו בעל כרחו וכן מוכח מרש"י חולין (דף כ"ב) ודעת תו' כ' מהרימ"ט דס"ל כרמב"ם כנראה מדבריהם ר"פ בתרא דיומא גבי אצטריך קרא לאתויי ספקא. ופר"ח כתב דתו' ס"ל כרשב"א כדמוכח מתו' שבת (דף קל"ה) ומתו' דיומא אין ראי' ע"ש]:
[ה.] בפט"ו מאיסורי ביאה כתב הרמב"ם שלשה ממזרים הם ממזר ודאי וממזר ספק וממזר מד"ס איזהו ממזר ודאי זה שבא מן הערוה הודאית וממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קדושין או נתגרש' ספק גירושין וכו' ולקמן כתב דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל שנא' לא יבא וכו' ממזר ודאי אסור לבא ולא ספק אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספקות. כתב משנה למלך הא דאמרי' ד"ת שתוקי כשר דוקא היכא דלא אתחזק שם ממזר כגון בפנוי' או ארוס' שנתעברה ולא ידעי' אי עובר זה ממזר. אבל בד' נשים שילדו בבית אחד והאחת היא אשת ממזר ד"ת כולן אסורין בבת ישראל שהרי הוחזק שם ממזר. והראי' שהרי רבינו אית ליה דכל ספק תורה לקולא ויליף לה מהא דאמרי' ד"ת שתוקי כשר ואפ"ה אית לי' דכל היכא דאקבע איסורא מביא אשם תלוי וא"כ ע"כ אית לן למימר דהא דקי"ל דשתוקי כשר דוקא היכא דלא הוקבע האיסור. ודע דאף לדעת החולקין על רמב"ם אית להו דכל ספק ד"ת אסור וגבי ממזר גזרת הכתוב הוא מ"מ כ"ע מודו דיש חילוק בין הוקבע איסור ללא הוקבע שהרי קי"ל דאין מביאין אשם תלוי אלא בחתיכה מב' חתיכות משום דהוקבע האיסור וא"כ אף אנו נאמר דע"כ לא חידש הכתוב דספק ממזר כשר אלא היכא דלא הוקבע כאן ממזר עכ"ל (ויש לעיין בזה דהא כ' הרמב"ם כאן דספק נתגרשה הוי ספק ממזר. ובפ"ח משגגות כ' דספק נתגרשה הבא עליה באשם תלוי הואיל ואקבע איסורא א"כ חזינן דאף באיקבע ספק ממזר מותר מן התורה לדעתו דהא קפסיק וכתב לקמן דין תורה ספק ממזר מותר וקאי על כל הא דלעיל. ונראה דמש"ל סובר דאף דאקבע איסורא גבי האם והבא עליה באשם תלוי מ"מ גבי ולד לא מקרי איקבע איסורא משא"כ גבי אשת ממזר שילדה בין אחרות כמו שכתבתי לעיל אות ג' בשם מהרימ"ט. אבל הפר"ח שכתב דבכה"ג כיון דגבי האם הוי אקבע לגבי ולד נמי הוי אקבע כדאמרי' בכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דאהני חזקת האם לבת ואף מאן דפליג שם וסבר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אינ' מן הדין אלא משום מעלה כמ"ש תו' שם. וא"כ אם מהני חזקת האם לבת להכשיר מכ"ש לחומרא שיש לאסור ספק ממזר הבא מספק מגורשת אלא דקרא אתא גבי ממזר להכשיר אפילו באתחזק איסורא משום דהקילה תורה בממזר טפי מבשאר איסורין (ע"ש שהאריך):
ספקא דרבנן:
בכמה מקומו' בש"ס אמרי' ספיקא דרבנן לקולא ולפעמים מצינו שהחמירו אף בס' דרבנן לכן אעתיק איז' חילוקים בהאי כללא:
[א.] גרסי' עירובין דף ל"ה במתני' נתגלגל (העירוב) חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב משחשכה ה"ז עירוב אם ספק ר"מ ור' יהודה אומרים ה"ז חמר גמל (ונאסר לילך אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו אבל אלפים דמעירובו ואילך לא דלמא לא קני עירוב ומביתו ואילך נמי לא דלמא קני עירוב) ר' יוסי ור"ש אומרים ספק עירוב כשר אמר ר' יוסי אבוטלומוס העיד משום חמשה זקנים ספק עירוב כשר. [גמרא] וסבר ר"מ ספקא לחומרא והתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספקטבל במ' סאה וכו' וכן שני מקואות באחת יש בה מ' סאה ובאחת אין בה מ' סאה וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהם ספקו טמא. בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאין וכו' (דרבנן הוא מי"ח דבר) וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק במ' סאה וכו' וכן ב' מקואות וכו' ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טהור. ר' יוסי מטמא (וסתם מתני' ר"מ) קסבר ר"מ תחומין דאוריי' קשיא דר' יוסי אדר"י (בטומא' דרבנן ר"י מטמא ומתני' קתני ספק עירוב כשר ואפי' תחומין דרבנן תקשי) אמר רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה (דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתו להכי אחמור רבנן אף בספק טבילות טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא) שבת נמי דאוריי' היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן (ומשום דלא ליתי לזלזולי בשאר ספקות דמלאכת שבת ליכא למגזר דלא דמי מלאכות לתחומין אבל טומאות דמי להדדי) ואבע"א הא דידי' (דמחמיר אפי' בספק דרבנן) הא דרבי' (מתני' דר' אבטולמוס). רבא אמר התם היינו טעמא דר' יוסי העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל (כולה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכ' אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ובדרבנן לקולא אזלינן) אדרב' העמד מקוה על חזקתה ואימא לא חסר במקוה שלא נמדד. תניא כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומ' ספק מבע"י נטמאת ספק משחשכ' נטמאת זהו ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כגון שהיו ב' צבורין לפניו אחד תרומה טמא' ואחד תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה כלל. תוס'] אין זה ספק עירוב כשר. כ' הש"ך בי"ד סי' ק"י ס"ק כ' מסוגיא זו מוכח דהא דאמרי' ספק דרבנן לקולא היינו היכא שאין לו חזקת איסור אבל אם יש חזקת איסור לא אמרי' לקולא דהלכה כר' יוסי דאמר ספק טבל אפי' בטומאה דרבנן ספקו טמא כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ת"א ואע"ג דלחד שינויא דוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה מ"מ הא איתא שנויא אחרינא דר' יוסי מחמיר אפי' בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי"ל כר' יוסי עכ"ל. ופרי חדש שם השיג עליו וכתב דהא הרמב"ם בפ"י דמקואות פסק כר"מ דספקו טהור (וכן מוכח מרש"י שבת (דף ל"ד) דס"ל דהלכה כר"מ) ומסיק אף באתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: [ופלתי ס"י ק"י הקשה מהא דפריך הש"ס בריש ביצה למ"ד משום משקין שזבו אמאי ספק' אסורה הא הו"ל ספקא דרבנן לקולא. מאי פריך הא בביצה אחת יש ספק אם נולדה מעי"ט או בי"ט הו"ל למימר חזקה השתא הוא דילדה (כמ"ש תוס' ב"ק (דף מ"ו ע"ב) ד"ה מידע שיש לנו להעמיד הפרה בחזקה שהיא מעוברת והשתא היא דילדה) ונולדה בי"ט וא"כ ספקא נולדה בי"ט אסור דאוקמינן אחזק' וע"כ צ"ל דאף במקום חזק' ספקא דרבנן להקל. וכן מוכח ממנחות (דף ס"ח ע"ב) דאמרי' ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע אכלו חדש באורתא בשיתסר נגהי שיבסר דקסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספק' לא חיישי' וקשה הא אתחזק איסורא דעד יום הנף הי' התבוא' כולה בחזקת איסור ש"מ בכל דוכתי אמרי' ספק דרבנן לקולא לכך יש להקל עכ"ל]. עוד כ' הש"ך אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהם ולא נודע איזהו לא אמרי' בהא ספק דרבנן לקולא דכיון שהי' מוחזק איסור בא' משתים הוי לי' חזקת איסור וכן מוכח מתשו' רשב"א סי' ת"א עכ"ל. ובסי' קי"א (גבי קדרה אחת של בשר שחוט' ולפניו ב' חתיכו' א' של היתר וא' של איסור ונפל בה אחת מאלו ב' חתיכות אנן תולין דשל היתר נפלה) כ' הש"ך נראה דכאן מיירי דהב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור [ונפל אחד והב' נאבד עד שאינו ידוע אם האיסור או ההיתר נפל: פלתי] דאי נתערבו בתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כל א' ואחד דיינינן לי' כגופו של איסור ותו לא אמרי' ספקא דרבנן ולקולא עכ"ל. וכ' הפר"ח דברי תימה הם דמה לי שהחתיכות ניכרו' או אינו ניכרות סוף סוף אתחזק איסורא הכא בודאי ובכה"ג מייתי אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית אלא הכא בכל גווני מיירי וכבר העליתי דאף דאתחזק איסורא ספק דרבנן לקולא עכ"ל: כתב מנחת יעקב בקונט' הספקות מ"ש הש"ך אם נתערב איסור דרבנן חד בחד מקרי אתחזק איסורא והביא ראי' מתשו' רשב"א שכ' דאזלי' בתר רובא אע"ג דאתחזק איסורא כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר עכ"ל וכיון דבכה"ג חשיב חזקת איסור א"כ לא אמרי' ספקא דרבנן לקולא ובאמת אין זו ראיה כלל דדוקא התם לענין להתבטל ברוב ולהתיר כולן שפיר מקרי חזקת איסור שא' מהן אתחזק איסור משא"כ נתערב חד בחד ונאבד א' מהן א"כ בזו חתיכ' שלפנינו ליכא למימר חזקת איסור דכמו שיש על חתיכ' זו חזקת איסור דהיינו שאחד מן החתיכות הי' בחזקת איסור כן יש ג"כ עליה חזקת היתר שא' מהן היה דהיתרא וכבר כתבו תוס' בעירובין (דף ל"ה) היכא דאיכא חזקה להתיר דמותר לכ"ע אף דאיכא ג"כ חזקה לאיסורא. לכן נ"ל דאין להחמיר כלל כה"ג עכ"ל. [עיין בכלל זה אות ג' דנראה דלרבי זה מקרי אקבע איסורא ולרבנן לא מקרי אקבע]:
[ב.] כתב ב"י בי"ד סי' נ"ז בשם ר"י אם נתערב תרנגלת או בהמה והם ספק טרפה אפי' באלף כולן אסורות כדין דבר שבמנין שאינו בטל וכו' ומצאתי כתוב קשה למה אין כל העדר מותר מכח ספקא דרבנן לקולא שהרי אפי' אי ודאי דרס לא הי' אסור העדר רק מדרבנן ועוד וכי פליג ר"י על התלמוד דאמר ס"ס בדאורייתא וצ"ל דלא איירי ר"י אלא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב. וכיון שנודע והוא ספק דאוריית' ובאותו הפעם לא היה רק ספק א' ונעשה הספק כודאי והוי כמו ודאי דאוריי' שנתערב אבל אם לא נודע שדרס עד אחר שנתערב מודה שמותר מטעם ס"ס הואיל שב' הספיקות באים יחד מיד כשנולד הספק עכ"ל. וכתב ד"מ וז"ל דלא אמרי' ספקא דרבנן לקולא אלא היכא דעיקר הס' הוה באיסור עצמו ומצד עצמו הוא איסור דרבנן אבל היכא שמצד עצמו ספקא דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא איסור דרבנן הואיל ונתערב לא מקרי ספק דרבנן לילך בו להקל וכ"כ באו"ה כלל נ"ה דכל מקום שיש חשש איסור דאורייתא לא אמרי' ספק דרבנן לקולא עכ"ל וש"ך ופר"ח תמהו עליו מהא דפסקי' בסי' קי"א ב' קדרות א' של היתר וא' של איסור ונפל חתיכה של איסור לתוך אחד מהם דאם יש בקדר' של היתר רוב בענין שהוא מותר מן התורה אע"ג דמדרבנן אסור כיון שאינו ידוע באיז' קדרה נפל ספק דרבנן לקולא והא הכא דמצד התערובות בא לו שהוא מדרבנן אעפ"כ אמרי' ספק דרבנן לקולא ותירצו דהתם שאני כיון דאיכא למימר שאין כאן איסור והך קדרה לא אתרעי כלל בכה"ג אמרי' ספק דרבנן לקולא אף שמצד איסור בעצמו הוא ספק דאורייתא משא"כ בההיא דספק דרוסה דאיכא ריעותא ודאי שנתערב ספק דרוסה בתוך העדר עכ"ל. ושער המלך פ"י ממקואות תמה עליו הא קי"ל בסי' צ"ח אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכול לשערו אם היה בו ס' אם נודע שהי' רובו היתר מותר והא הכא שמצד התערובות באה לו שהיא מדרבנן וקדרה אתחזק בה ריעותא שהרי בודאי נפל איסור לתוכו ואפ"ה אמרי' לקולא לכן נראה דעיקר קושייתם ליתא כלל דמעולם לא כתבו דכל דמצד עצמו הוא ספק דאוריי' וכו' אלא דוקא כההיא ספק דרוסה דאם היינו יודעין שהיה ודאי דרוסה היה כל העדר אסור בודאי אלא שאנו באים עכשיו להתירו מכח שנאמר דעיקר איסורו מעיקרו היה בספק ועתה שנתערב דאיסורו מדרבנן הוי ספק דרבנן אהא הוא דאיכא למימר דכיון דמעיקרו נאסר מכח ספק דאורייתא חזר איסורו כודאי ושוב הספק אינו חוזר וניעור להיות ניתר אח"כ מכח ספק דרבנן משא"כ בההיא דב' קדרות וההיא דנתערב מב"מ ונשפך דעיקר הספק לא בא אלא מכח התערובות בשעה שנפל לקדרה שהרי מקודם הי' האיסור מבורר אצלנו ועיקר הספק הוא על התערובות כיון שיש בו רוב היתר הו"ל ספק דרבנן ולקולא שהרי אין אנו באים לעשותו ספק דרבנן מכח האיסור דבאיסור אין ספק כלל אלא ספק הוא בתערובות ובתערובות מיהו הא איכא ספק דרבנן עכ"ל. (וכ"כ מנחת יעקב כיון דהספק הוא בתערובות ומצד התערובות הוא מדרבנן אזלינן לקולא משא"כ אם הספק מצד איסור עצמו והוא דאורייתא ואח"כ ע"י תערובות או ענין אחר בא שהוא דרבנן לא אזלי' לקולא). עוד הקשה שער המלך מהא דכתבו הרי"ף והרא"ש בפ' כל שעה בפלוגתא דמר עוקבא ושמואל גבי נתבקעו וז"ל כיון דלא אפסק הלכתא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדי' לחומר' דהו"ל ספק דאורייתא וה"מ למכלינהו בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי' בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור חמץ במשהו מדרבנן הו"ל ספקא דרבנן ואזלי' לקולא עכ"ל הרי אע"ג דהחטים מצד עצמן אסורין מכח ספק דאורייתא אפ"ה כי נתגלגל להיות איסור דרבנן לענין תערובות חשיב ספקא דרבנן לכן נראה דע"כ לא אמרי' אם נתגלגל וכו' לא חשיב ספק דרבנן אלא דדוקא בבאו זה אחר זה כההיא דספק דרוס' דקודם שנתערב הוי נאסר מכח ספק דאורייתא והלכך חזר איסורו כודאי וכי נתגלגל אח"כ להיות איסור דרבנן לא חשבינן לי' ס' כלל משא"כ בההיא דתבשיל שנמצאו בו חטים שאינן מבוקעין דהספק דאורייתא דהיינו החטים והספק דרבנן דהיינו התבשיל באו כאחד והלכך אסרו החטים מכח ספק דאוריי' והתירו התבשיל מכח ספקא דרבנן ומכלל האמור יוצא דע"כ לא כתב הרי"ף ורא"ש אלא דוקא גבי תבשיל שנמצאו בו חטים שאינן מבוקעות ומטעמא דבאו כאחד אמנם אם נפלו חטים שאינן מבוקעות לתוך התבשיל אף הרי"ף מוד' דהתבשיל אסור כיון דהחטי' נאסרו מכח ס' דאורייתא חזר איסורו כודאי וכההיא דספק דרוסה עכ"ל:
[ג.] כתב הרמב"ם בפ"ב מחמץ הל' י' הניח ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצ' על מחצה. כתב הראב"ד לא מחוור הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספק דרבנן היא עכ"ל כתב ה"ה ודעת רש"י ושאר מפרשים כרבינו וכתב הרא"ה שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספקה יותר משאר ספק של דבריהם וכן עיקר עכ"ל. וש"ך בי"ד סי' ק"י כתב בשם או"ה גבינה שיש בה ספק אם היא גבינה של ישראל או של א"י אין אומרין בזה ספקא דרבנן לקולא שכיון שאסרו חכמים גבינות א"י מחמת חשש איסור בגופן (שמא העמידום בקבת נבלה אע"פ שמדאורייתא מותר מטעם רובא חכמים אסרוהו מחמת המיעוט) עשאוה כאיסור של תורה וכן כל כיוצא בזה ולא אמרו ספק דרבנן לקולא אלא בדבר שלא אסרוהו מחמת חשש איסור בגופו אלא משום דבר אחר כגון ביצת נבלה ובישולי כותים וכיוצא עכ"ל:
[ד.] כ' הרמב"ם פ"ב הל' י"ב מחמץ בא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. כתב ה"ה קשה לי הא כבר נתבאר למעלה שאם ודאי נכנס בבית אחר אלא שאין ידוע באיזה בית משני בתים נכנס אין אחד מהם צריך בדיקה א"כ נראה דכ"ש בשאין ידוע אם נכנס כלל שלא יהא צריך בדיקה ויש לי לתרץ דהתם ודאי איכא חד בית שלא נכנס הלכך כל חד תלינן זהו שלא נכנס בו ובאחר הוא שנכנס ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם כיון דאיכא חד דודאי לא נכנס בו אבל הכא הספק בבית אחד הוא ומפני שבדיקת חמץ תחלה על הספק נתקן (כמ"ש ה"ה הל' י' בשם הרא"ה) דנו ספק זה לחומרא. ולח"מ בהל' יו"ד על מ"ש ה"ה בשם הרא"ה דאע"ג דספקא דרבנן היא החמירו כיון שבדיקת חמץ תחלתו על הספק הקשה א"כ יש להחמיר בכל האבעיות דאיכא תיקו גבי בדיקת חמץ ורבינו פסק לקולא. י"ל דאיכא חילוק בין ספקא דענינא לס' דדינא דבדיקת חמץ לעשות על ספק היינו דכשהם מצריכין לבדוק בית זה הוא משום ס' אי איכא בו חמץ או לא שהוא ספק דענינא אבל בס' דדינא דהוי ספק אם הדין כך או לא ודאי דבהא אזלינן לקולא עכ"ל:
[ה.] כ' משנה למלך בפ"ד מבכורות דלא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעין אם נעשה בזמן המתיר או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקין אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש"ה פריך הש"ס בעירובין (דף ל"ג) אמתני' דהשולח עירובו ביד חש"ו וכו' ודלמא לא שקיל מיני' ומשני חזקה שליח עושה שליחותו ומאי קושיא הא דל מהכא טעמא דחזקה ולא יהא אלא ספק הו"ל ספק דרבנן ולקולא אלא ודאי כמ"ש ודבר זה מפורש בטור א"ח סי' שצ"ד שכתב ספק עירוב כשר וכו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח: שם או לא לא מהני והיינו מטעם הנ"ל עכ"ל: ושער המלך פ"י דמקואות הקשה עליו מכמה סוגיות חדא מהא דחבר שמת. וחדא מהא דאמרי' ברכות (דף כ"א) ספק קרא ק"ש וכו' מ"ט ק"ש דרבנן ומדברי טור לא מוכח מידי דהתם טעמא אחרינא איכא כמו שנראה מדברי ב"י. עוד כתב שער המלך נראה דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי לא אמרי' ספק דרבנן לקולא אלא אזלי' לחומרא בתרוייהו וראיה ממ"ש תוס' ב"ק (דף י"א) גבי ספק ספקא ע"ש. ובז' מיושב הא דאמרי' בפ"ק דר"ה ר"ע ליקט אתרוג בשבט ונהג בו ב' עישורין מספק וק' הא לדעת תו' וסייעתן תרומת פירות דרבנן ובזה ניחא. ע' בר"ן פרק ערבי פסחים גבי כולן צריכין הסבה שכתב ואע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דכל ספק דרבנן לקולא [למה אמרי' הכא השתא דאתמר הכי דתרי כסי קמאי צריך הסבה ואתמר הכי דבתראי צריך הסבה כולהו צריכי הסבה] הכא כיון דלאו מילתא דטירחא עבדי' לרווחא דמילתא כך פירש"י ז"ל. ולי נראה דע"כ בעי למעבד הסבה בכולהו דאי ניזל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרווייהו הא מיעקרה מצות הסבה לגמרי עכ"ל. ועיין במש"ל הל' מגילה שכ' לחלק בדעת הר"ן ונראה אצלי שיש לחלק בין ספק מצוה דרבנן לספק איסור דרבנן דבספק מצוה כההיא דעירות המסופקות אם מוקפות מימות יהושע לא מחמרי' בתרווייהו מטעמא דמאי חזית וכו' ובספק איסור דרבנן כההיא דר"ע מחמרי' בתרוייהו מטעמא דמאי חזית דנקל בהאי טפי מהאי עכ"ל: כתב מנחת יעקב בקונט' הספקות אהאי כללא דספק דרבנן לקולא וז"ל אע"ג דאמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והעובר על דברי חכמים חייב מיתה ומשמע אפי' בדבר דליכא חשש איסור דאורייתא בגופו כמבואר ביצה (דף ב' ע"ב) ועירובין (דף פ"ה ע"ב) וכתובות (דף פ"ד). ותירצו בתשו' בנימן זאב ובתשו' משפטי שמואל סי' ה' דמ"מ לא החמירו אלא דוקא בודאי איסור דרבנן אבל בספק לא גזרו הם אמרו והם אמרו כדאיתא ברכות (דף כ"ה) גבי ספק מי רגלים מותרין דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד (כלומר שלא לקרות כנגד עמוד הקילוח של מי רגלים) הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו וכי גזרו בהו רבנן בודאי אבל בספקן לא גזור עכ"ל:
ספק ספקא בכמה מקומות בש"ס מצינו שהולכין לקולא בספק ספקא אפי' באיסור דאוריית' ולפעמי' מחמירין ואחרונים האריכו למאד בזה הכלל. ואנכי לא אעתיק רק עקרי הכלל הזה:
[א.] גרסי' בכתובות דף ט' אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואמאי ס"ס היא ואמאי מתסרא עלי' אפי' אי מהמנית לי' דנבעלה] ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכ' באשת כהן. ואיבע"א באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום א'. כתבו תוס' וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ספק כשהי' קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרי' יבמות (דף ס"א) וי"ל דשם אונס חד הוא עכ"ל. אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי ליום הרביעי אין ליום חמישי לא מ"ט משום אקרורי דעתי' ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה אלא לאוסרה עליו מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח. לא דקטעין טענת דמים. כתבו תוס' בד"ה אי למיתב וכו' משמע אם הי' בא לב"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה אע"פ שלאוסרה עליו לא הי' נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה הפסידה אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפ"פ דאית לן למימר אוקי ממונ' בחזקת מרי'. וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ס"ס ספק בקי או לא ואת"ל פ"פ הוי ספק באונס ספק ברצון דאפי' אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה ואין לומר דאפי' בס"ס מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונ' בחזקתי' דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והי' מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותה מנה הוי ס"ס לא מפסדה דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה אימר באונס הוי דאי אמרת אפי' בס"ס מפסדה אמאי אית לה אפי' מנה. וי"ל דלא חשוב ס"ס כה"ג משום דהאי ספקא שמא באונס לא חשיב ספקא גמורה למיתב לה כתובה דאימר קודם שנתארסה נאנסה עכ"ל. עיין בפני יהושע שכתב דמדברי תוס' נרא' דמוציאין ממון בס"ס ולא מצאתי כן בשום פוסק קדמון וכו' ולבסוף כתב נראה לי דתוס' לא כתבו דמפקינין ממון בס"ס אלא בברי ושמ' אבל בברי וברי אע"ג דהוי ס"ס לב"ד לא מהני. וגם על זה קשה מסוגיא דב"ב (דף צ"ב) לכן מסיק דאין מוציאין ממון בס"ס וכן איתא בתשובת מהרימ"ט ודלא כבית שמואל סי' נ"ג ס"ק י"ג]. עיין כתובות דף י"ד. דמסיק רבא דלר' גמליאל אלים לי' ברי דאפי' בחד ספקא נמי מכשיר [אם אומרת האשה ברי לי שלכשר נבעלתי ומותרת לכהונה] וקיל לי' שמא דאפי' בס"ס נמי פסול [היינו גבי אלמנת עיסה משום מעלה עשו ביוחסין כמ"ש תוס' שם] לר' יהושע אלים לי' חד ספק' דאפי' בברי פסול וקיל לי' ס"ס דאפי' בשמא נמי מכשיר [עיין בספר גנת וורדים שכתב דאם יש חזקה אצל הס"ס לכ"ע מוציאין ממון. דהא ס"ס מטעם רוב ובממון לא אזלינן בתר רוב מטעם דהוי חזקת ממון כנגדו וא"כ כשיש עם הס"ס ג"כ חזקה אוקי לבהדי חזקה]:
[ב.] נדה דף נ"ט ע"ב מתני' האשה שהיא עושה צרכיה [מי רגלים] וראת' דם ר"מ אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים ר' יוסי מטהר ור"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזק' דמים מן האשה. [גמרא]. אבעי' להו איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ כי אמר ר"מ בחד ספקא אבל בס"ס לא מטמא או דלמא לא שנא אמר ר"ל היא היא ממאי מדלא קתני ר"מ ור' יוסי מטהרין אי הכי השתא ר"מ בס"ס מטמא בחד ספק' מבעי' להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' בחד ספקא מטהר ורב יוחנן אמר כי קאמר ר"מ בחד ספקא אבל בס"ס לא אמר א"כ ליתני ר"מ ור"י מטהרין אין ה"נ ואיידי דסליק מרבי יוסי פתח בדר"י רבי יוסי בחד ספקא מטהר בס"ס מבעי' מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל תניא כוותי' דר"י וכו':
[ג.] בבא קמא דף י"א אמר עולא אמר ר' אלעזר שליא שיצת' מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום ב' מונין לו מיום ראשון [דמיום ראשון טמאה ואפי' הוי לידה יבשתא] א"ל רבא מה דעתך לחומר' [מדטמאין טהרות שנגעה בראשון משעת יציאת שליא] חומרא דאתי' לידי קולא היא דקא מטהרת לה מראשון [שתהא סופרת י"ד של נקבה עם יום ראשון ודמים שתראה ביום ט"ו טהורין דהיינו קולא] אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא לא מימנא אלא משני. כתבו תו' בד"ה דקא מטהרת לה מראשון. וא"ת אמאי לא יהיו טהורין דלמ' ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפי' לא יצא דלמא הוא זכר וי"ל דלא מצי למשרי בס"ס דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תרא' יום מ"א תשתרי נמי מס"ס דשמא לא יצא רובו ביום ראשון ואפי' יצא רוב דלמא נקבה היא והשתא בתחלה התרנו משום דשמא זכר השתא נתירנו משום שמא נקבה הרי ממ"נ נעשה איסור וכה"ג תנן בהמפלת [דף כ"ח] תשב לזכר ולנקבה אע"ג דכל איסור באפי' נפשי' הוי ס"ס עכ"ל [וכ"כ תו' שם בנדה] . כתב מהרימ"ט בח"מ סי' ב' דבהא מתרצ' נמי הא דאמרי' סוף פרק אלו מומין אשת טומטו' חולצת ולא מתיבמ' ומוקמינן לה כר' יוסי בר' יהודה דאמר טומטו' לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס ואע"ג דהוי ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא לא ימצא סריס אכן לדעת תו' אתי שפיר שאם אתה אומר מתייבמת מס"ס לומר שמא איש הוא אף אני אומר תנשא לשוק מטעם ס"ס שמ' נקבה אם תמצא לומר זכר שמ' סריס והוי תרתי דסתרין. דאין לומר ניזל הכא והכ' לקולא. ולא תימא שאני התם דבחדא איתת' הוי ליה תרתי דסתרין שאותה אשה עצמה שטהרתה לאחר ז' אתה מטהר לאחר מ"א וממה נפשך שמשה באיסור אבל הכא לא הוי תרתי דסתרין דאפי' טומטום זה יש לו ב' נשים ואחת נשאת ואחת נתיבמה לא ביאתה של זו פוטרת את זו ובשני אנשים לא הוי תרתי דסתרין דאימר זה הי' זכר וזה נקבה ואפי' תימ' באיש אחד ונשא' אחת מהם תחלה לשוק קודם שתתיבם צרתה מ"מ בב' גופין אזלי' הכא לקולא והכא לקולא בזו אחר זו כדאמרי' בפ"ק דפסחים גבי ב' שבילין אין לחלק בכך דאפי' שתי נשים קפדינן התם כגון אם אשה זו רוצה להקל על עצמה לאחר ז' על סמך שלא יארע לה בל"ד ובמ"א ואם יארע תנהוג לחומר' אפ"ה אסרו וגזרו לילך הכא לחומר' והכא לחומרא. וכ"ת דהתם גזרו שמא יבא להתיר באשה אחת ה"נ איכא למגזר משום אשה אחת שמא תנשא לשוק ותתאלמן או תתגרש ותנשא ליבם ובזה מתרצת' נמי הא דאמרי' סוף פרק בהמה המקשה גבי המפלת מין בהמה וכו' וגם התם איכא ס"ס ואמאי מטילין עליה חומר דנקבה עכ"ל. [מנחת יעקב בקונט' הספקות הקש' דלדעת מהרימ"ט דבשני גופין נמי אמרינן כיון דסתרין אהדדי אזלינן בתרווייהו להחמיר קשה מהא דמתירין בב' תערובות מטעם ס"ס אף דסתרי אהדדי דאכל חד וחד אמרי' שאין זה האיסור והאחר הוא וכולהו מותרין וצ"ע עכ"ל]. ופר"ח בסי' ק"י כתב מיהו בספקא דרבנן אזלינן לקולא אף דאיכא תרתי דסתריך לתרי גברי שפיר דמי. וה"מ היכ' דלא מינכרי מילתא כגון ספק יממא וספק לילה אבל במידי דאית' קמן מחזי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא כדאית' עירובין (דף ע"ו) גבי ב' חצרות וב' בתים ביניהם זה בא דרך זה ונתן עירובו בזה וזה בא דרך זה ונתן עירובו בזה דשניהם לא קנו עירוב. ממ"נ אי בית שער משוי ליה הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב אי בית משוית לי' קמטלטל לבית דלא מערב ליה ופריך הש"ס ומ"ש מדרבא דאמר אמרו לו שנים צא וערוב עלינו לאחד עירב עליו מבע"י ולאחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבע"י נאכל עירובו ביה"ש וזה שעירב עליו ביה"ש נאכל עירובו משתחשך שניהם קנו עירוב [אלמא משום דביה"ש ספק הוא וספק בדבריהם להקל לגבי האי שנאכל עירובו ביה"ש משוינן ליה לילה ואמרי' כבר קנה עירוב ולגבי האי שעירב עליו ביה"ש משוינן לי' יום ועדיין הוי לו שהות לקנות שביתה] ומשני הש"ס התם ספק יממא ספק לילא לא מינכרי מלתא אבל הכא אי דלגבי דהאי בית לגבי האי בית וכו' ע"ש עכ"ל. עיין שבת דף ל"ד איתא נמי הא דרבא וכתב רש"י דרב' מיירי בעירובי תחומין דקי"ל כר' יוסי דספק עירוב כשר. ותו' כתבו דמיירי בעירובי חצרות אבל בתחומין כה"ג לא אמר ר"י כשר דהתם גבי נפל עליו גל וכו' כשר משום חזקה כדמוכח התם אבל בספק כי הכא שהניחו ביה"ש או נאכל ביה"ש לא מכשיר):
[ד.] פסחים דף י' צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים ואת' עכבר ושקל ולא ידעי' אי להאי על אי להאי על. היינו ב' שבילין דתנן ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור [א' טמא קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו] והלך בא' מהן ועשה טהרות (נגע בטהרות אח"כ) ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות (יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה דהשת' ודאי א' מהן טמא) ר' יהוד' אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורין (ואין ב"ד יוכל לטמאו דקיי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור) שניהם בבת אחת טמאין (הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין אי אפשר לנו לומר להם טהורין אתם שהרי האחד ודאי טמא) ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת ד"ה טמאין (נראה דהיינו מדרבנן דמדאוריית' אפי' בב"א טהורין תוס') בזה אחר זה ד"ה טהורין (ואע"פ שכל א' אומר לפנינו כך הי' המעשה שלי ושל חברי אבל איני נשאל אלא על עצמי) לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חברו (מה תהא על שנינו) ר' יוסי מדמי לי' לבת אחת ור' יהוד' מדמי לי' לזה אחר זה הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה היא ומעצמו יבין שאף חברו כמוהו. אבל כששניהם שואלין בתוך כ"ד צריך אתת להשיב לשניהן כא'. וגבי בתים נמי אי בב"א באו שניהם צריכין בדיקה ואי בזא"ז אמרי' לכל חד אי אתה צריך לבדוק). ספק על ספק לא על (ראה עכבר שנטל חמץ בחצר והבית בדוק ואין יודע אם לכנס אם לא) היינו בקעה ובפלוגת' דר"א ורבנן. דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים (הוי בקעה רה"י לטומאה) וטומאה בשדה פלונית ואומר אחד הלכתי במקום הלז בבקעה זו] ואיני יודע אם נכנסתי באותו שדה ר"א מטהר וחכמים מטמאין. שהיה ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא חכמים ס"ל דה"ל ספק טומאה ברה"י. ור"א לא חשיב לה ספק טומא' אא"כ נכנס לשדה ואינו יודע אם האהיל אבל השת' הוי ליה ס"ס כתבו תו' פי' ר"י דבספק ספק' פליגי וכן פי' ר"ת בע"א (דף ל"ו) אבל רש"י פי' שם בענין אחר [שפירש הא דפליגי רבנן על ר"א היינו היכא דליכא אלא חדא ספק' כגון דטומאה מני' כל רוחב השדה ואם נכנס בה אי אפשר שלא האהיל אבל היכא דאיכא ס"ס מודו רבנן]. ונרא' לר"י דטעמ' דר"א דמטהר בס"ס משום דלא גמרי' מסוטה לטמ' ברשות היחיד אלא ספק' אחת כסוטה אבל תרי ספקי לא. ורבנן סברי כיון דמן הדין אפי' בספק' אחת הי' לנו לטהר דאוקמה אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה אפי' בתרי ספקי עכ"ל. [עיין תוס' ב"ב דף נ"ה ע"ב ד"ה ר"א. ועיין פלתי דף קי"א דמתרץ קושי' האחרונים על רשב"א שכתב ב' קדרות של ב' בני אדם אינן מצטרפות. והקשו מאי שנא מב' שבילין דתלינן להקל אם באו לישאל בזא"ז ולמה לא תלינן נמי הכא בכל א' להקל. ותירץ דבב' שבילין אין צריך להזכיר בשאלתו שגם חברו הלך בא' משני דרכים וא"כ החכם מתיר רק לו וכן לשני. אבל הכא אם בא לישאל חתיכה של איסור נפל לקדרה ודאי החכם אוסר אם לא שמזכיר גם של חבירו שיש כאן ב' קדרות ואינו יודע לאיזה נפל והוי כנשאל עליו ועל חברו ואסור עכ"ל]:
[ה.] זבחים דף ע"ד אמר רב טבעת של ע"ז שנתערב' בק' טבעות ופרשו ארבעים למקום א' וששים למקום אחר פירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מס' אוסרת. מאי שנא אחד ממ' דלא אמרינן איסור ברוב' אית' אחת מס' נמי. אלא אם פרשו ארבעים כולם למקום אחד. [ונתערבו בשאר טבעות] אין אוסרות. ששים למקום א' אוסרות [ונהי דהנך מ' עצמן אם לא נתערבו באחרות אסורות לעולם דאין ביטול ברוב בע"א והוי כולהו ספק ע"א אבל כי נתערבו באחרות הוי להו ספק ספק' של ע"א] כי אמריתיה קמיה דשמואל א"ל הנח לע"א שספקה וספק ספקה אסורים עד סוף העולם. מיתבי ספק ע"א אסורה וס"ס מותרת כיצד כוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין. פי' א' מהן לרבוא ומרבו' לרובו' מותרין. תנאי היא דתני' ר' יהודה אומר רמוני בדן אוסרין בכ"ש כיצד נפל א' מהן לתוך רבוא ומרבו' לרבו' אסורין [ואפי' אחרונים] ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לרבו' אסורין [רבוא ראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור] מרבוא לג' ומג' למקום אחר מותר [אף הג' אמצעים דספק ספק' בטיל]. שמואל דאמר כמאן אי כר' יהודה אפי' בשאר איסורין אסור אי כר"ש אפי' בע"א נמי שרי וכי תימ' שאני לי' לר"ש בין ע"א לשאר איסורין אלא הא דתני' ספק ע"א אסור ס"ס מותר מני וכו' לעולם ר"ש ושמואל סבר לה כר' יהוד' בחד' ופליג עלי' בחד'. כתבו תו' ד"ה פירש וכו' לא אצטרך מרבו' לרבו' אלא למימר מאן דאסר אסר בכולהו. א"נ משום דיש חלוק בין רבוא ראשון לרבו' שני דרבו' ראשון אי מתהני בכולהו בבת אחת אסור דקא מתהני בחד' ספק' כיון דבבת אחת מתהני אבל ברבו' שני אפי' נהנה מכולם בבת אחת ס"ס היא ושרי וכן מרבו' לג' ומג' לג' מותר אבל אסור ליהנות מג' ראשון בבת אחת ומן השניים שרי מהאי טעמ' דפרישית ובקונטר' לא פי' כן עכ"ל מסוגי' דהכ' מוכח דס"ל לר' יהודה דס"ס אסור אפי' בשאר איסורין. ותו' בזבחים (דף ע"ב) ד"ה נתערבו כתבו דאפשר לומר דר"י אין אוסר ס"ס אלא ברימוני בדן כיון דהוי מששה דברים אבל לא בשאר איסורין ותו' סנהדרין (דף פ') ד"ה ואחרים כתבו ובפרק התערובות מסקינן ר' יהוד' אוסר ס"ס אפי' בשאר איסורין ע"ש]:
[ו.] ביצה דף ב' מתני' ביצה שנולדה בי"ט בית שמאי אומרים תאכל ובה"א לא תאכל. בגמר' מפרש רב נחמן טעמ' דבית שמאי דלית להו מוקצה וב"ה אית לה' ורבה מפרש דמתני' מיירי בתרנגלת העומדת לאכילה וב"ה אוסר' משום הכנה. ורב יוסף נמי מוקי לה בעומדת לאכילה וטעמ' דב"ה דגזרי' משום פירות הנושרין ור"י ור' יצחק אמרו גזרה משום משקין שזבו. ואף ר' יוחנן סובר כן ובדף ג' ע"ב פריך הש"ס מיתבי אחד ביצה שנולד' בשבת ואחד שנולד' בי"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי וכו' וספקה אסורה ואם נתערב באלף כולן אסורות בשלמ' לרבה דאמר משום הכנה הוי ספק' דאוריית' וכל ספק' דאוריית' לחומרא אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמר משום גזרה ספק' דרבנן היא וכל ספק דרבנן לקולא א"ל סיפא אתאן לספק טרפה [ספק נולד מתרנגולת טרפה ולאו בי"ט קאי ואיידי דאיירי באיסור ביצה איירי נמי בהא] א"ה אימא סיפא נתערבו באלף כולן אסורות אא"ב ספק י"ט ס' חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל אא"א ספק טרפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא וכ"ת ביצה חשיבה ולא בטיל' הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל דתנן מי שהי' לו חבילי תלתן של כלאי כרם ידלקו נתערבו באחרו' ואחרות באחרות כולן ידלקו דברי ר"מ וכו' שהי' ר"מ אומר את שדרכו למנות מקדש וכו' ואתמר עלה ר' יוחנן אמר את שדרכו וכו' ר"ל אמר כל שדרכו וכו' אמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות היא (דהיינו רב יהודה אליבי' דר' יהושע הוא) דאמר כל דבר שבמנין אפי' מדרבנן לא בטל וכ"ש דאורייתא וכו' רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל (וכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא בספקא נמי מחמירין מהאי טעמא). כתבו תוס' ד"ה ואחרות באחרות תימה דא"כ אוסר ס"ס ובזבחים (דף ע"ד) דקאמר מי איכא דאסר ס"ס באיסורי הנאה אמאי לא פשיט לי' מהכא בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר"ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי א"נ הא דלעיל ברייתא היא ומאי אולמא מהאי ברייתא דהתם וכו' ע"כ לא גרס ר"ת ואחרות באחרות ור"י בר ברוך גרס ליה וה"פ שנתערב גם האיסור דסד"א שמותר הואיל ואיכא כעין תרי רובא קמ"ל ועוד תירץ ה"ר יצחק דגרס ליה שפיר ואעפ"כ לא מצי למפשט מהכא דקים לן כל דבר שיש לו חשיבות אינו בטל אלא בתרי רובא לכך אינו בטל הכי וכו' עכ"ל. כ' רשב"א בתורת הבית בית ד' שער ב' רבינו יעקב לא גרס ואחרות באחרות ואפי' מי שגורס כן מפרש טעמא דהוי כעין תרי רובא (כמ"ש בתוס') מ"מ מדברי כולם נלמוד דס"ס אפילו בכל האיסורים החמורים מותר וכו' ומיהו אמרו משמו של ר' יצחק הזקן הידוע בעל תוס' דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספקו' הבאות מכח שתי תערובות וכו' אבל בעלמא שאינו בא מכח ב' תערובות לא וע"כ הוא מפרש נתערבו באלף וכו' אספקא איסורא קאי כלומר שאפי' ספק י"ט ספק חול אם נתערבו באחרות כולן אסורות ומה ששנינו במס' ערלה הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו ידוע איזהו ר"מ אומר ידלק הבגד וחכ"א יעלה בא' ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני אלמא אלו נתערב באחרים לכ"ע מותר ומשום ס"ס י"ל דההיא בשנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו ידוע אם מלא הסיט האסור נחתך אם לאו דהשתא איכא תרי ספיקא כעין שתי תערובות ולדידי קשיא לי מדאקשי בכתובות (דף ט') אמאי ס"ס הוא ס' תחתיו וכו' והתם אין הספקות באות מכח התערובו' ואפ"ה אתה דן אותן בס"ס להקל ויש לי לומר דהתם שאני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהאיך נתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בס' שנולד' בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערב' באחרות וניתוסף בתערובות ספק זה השני וכיוצא בזה במי שאסרנו מחמת ספק טרפה ואח"כ נתערבה באחרות מאי נאמר שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא לא טרפה היתה והלא כבר אסרתה משעה שנולד בה ס' טרפות והאיך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר הי' ורבינו יעקב פי' דאודאי קאי דליכא אלא חדא ספקא אבל ס' נולדה וכו' אם נתערבו כולן מותרות דכל ס"ס מותר ובירושלמי מצאתי כדבריו דגרסי' התם ב"ש אומרים תאכל ובה"א לא תאכל כשם שאסורה לאכול כך אסורה להטלטל נתערבו אחת בק' או אחד באלף כולן אסורות ושאלו מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכ' שהוא מותר השיבו נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול ברם הכ' יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן אלמא בודאי הוא שאמרו שאוסר כל תערובתה אבל ספק וכו' ס"ס ומותר. ומדברי ר' יעקב נלמוד דכל ס"ס אפי' בדבר שיל"מ מותר דהא אוקמינן טעמא דבריי' דקתני נתערבו באלף כולן אסורות משום דשיל"מ ואפ"ה ודאי אסור הא ספקא מותר וטעמא דכל שהוא בס"ס היתר גמור משוינן ליה וא"צ להמתין ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כס"ס בשל תורה ואפ"ה אסיק רב אשי דבספק שיל"מ אפי' בספק דרבנן אסור דהתם שאני דכיון דבס' אחד בכנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם הקיל בו להתיר בס' אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו ואני תמה באותה שמועה שבפ' התערובות דמהתם משמע דוקא בשנפל איסור לרוב ומאותו רוב למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל מפני שכבר נתבטל מדאורייתא הא לאו הכי לא וקשיא לי כי ליכא רוב נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובות שני ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י ב' תערובות וזה כדעת ר"י ז"ל שכתבנו וי"ל עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור ד"ת והלכך אין הולכין בכל ס"ס כזה להקל ומ"מ יש לחוש לדברי ר"י ז"ל שלא התיר בס"ס אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות ונפקא מיני' לספק טרפה שנתערבה באחרות שאין מתירין אותן מכח ס"ס אא"כ הי' חתיכה ראוי' להתבטל מצד עצמו ברוב עכ"ל. ורא"ה בבדק הבית כ' דאין הטעם של רבינו יצחק כמ"ש רשב"א אלא דטעמא דרבינו יצחק דלא אמרי' ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק הראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובות הלכך הוי ליה ספק שני ספק דרבנן אבל כל היכא דבספק ראשון מתסר מדאורייתא ס' שני אסור מדרבנן דלא חשיב אלא חד ספקא לפיכך הוא מפרש נתערבו באלף אספק קאי לומר שאפי' ספק נולדה בי"ט וכו' נתערבה באחרות אסורות משום דספק ראשון איסור תורה דהכא איכא משום הכנה דרבה דאיסור תורה וכו' ובהאומר פתח פתוח וכו' התם נמי מספק ראשון מותרת מן התורה דמוקמינן לה אחזקה דהיתרה וכו' לישנא אחרינא אליביה דרב יצחק ז"ל דכל ס"ס בגופו של איסור מותר וכל ס"ס בתערובות כגון שני תערובות מותר אבל חד ספקא בגופו כיון דמתסר בדאורייתא לא משתרי בספק שני דתערובו' משום טעמא דספק וכו' וזה הלשון מתחוור מן הכל עכ"ל וכתב משמרת הבית עליו מ"ש דביצה ספק נולדה וכו' משום דספק ראשון מדאורייתא משום הכנה וכו' אינו כן והתם הכי פרושו בשלמא לרבה דאיכא למימר משום גזר' די"ט אחר שבת דאיכא איסורא דאורייתא מדרבה וזה ברור וכו' ומ"מ ממה שכתבתי תראה שלא בלבד במה שהוא עצמו אסור ספקא דאורייתא כספק טרפה וכיוצא בו אמרה ר"י אלא במה שספקו מותר דאורייתא אלא כל שאסרוהו משום דעיקר מה שאנו חוששין לו הוא איסור ד"ת כביצה זו שהוא עצמה מותרת דבר תורה אלא שחשו לה ואסרוה משום דעיקרא יש לחוש לנולד בי"ט שלאחר השבת עכ"ל:
ועיי' בש"ע סי' ק"י שכתב המחבר הטעם כיון דספק ראשון היא בגופו אין להתירו מס"ס. ורמ"א כ' וי"א הטעם דאסור הואיל וספק הוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר עוד שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מקרי ס"ס וכו' ע"ש. וכתב הש"ך שם בשם או"ה דטעמא משום דאין הספקות מענין אחד דספק ראשון מחמת עצמו שמא אינו טרפ' והשני מטעם תערובות ועוד דאין הב' ספקות בגוף אחד את"ל טרפה שמא אין זאת והיינו שני גופים אבל היכא דהוי הב' ספקות בגו' אחד כגון בס' תחתיו וכן באיש ואשה שעשו צרכיהן בספל א' דיש בדם גופא ס"ס שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור עכ"ל. כתב פר"ח בסימן ק"י מ"ש הרשב"א ואני תמה באות' שמועה וכו' ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י ב' תערובות כדעת ר"י וכו' וי"ל עוד וכו' פי' בתירוץ ראשון כתב דתערובות חד בחד לא מקרי ספק הבא מחמת תערובות להתיר בתערובות שני דתערובות לא מקרי אלא חד בתרי אבל חד בחד מקרי ספק הבא בגוף איסור ואין כאן שתי ספקות הבאות מכח שתי תערובו' אלא חד ספקא בגופא וחד מכח תערובו' דלא מקרי ס"ס לדעת ר"י אבל לדעת ר"ת אין ה"נ דאפי' חד בחד מקרי ס"ס ובתירוץ שני הוסיף עוד דע"כ לא קשרי ר"ת אלא בחדא ספקא דגופא דלא אתחזק איסורא וכגון ס' טרפה אבל היכא דאתחזק איסורא דהיינו תערובו' חד בחד כל חדא וחדא מקרי ודאי איסורא וכשנתערבו אח"כ אין כאן אלא חד ספק דתערובו' ומיהו מדברי ספר התרומה מוכח דס"ל כתירוץ ראשון של הרשב"א שהרי כתב וז"ל הלכך תרנגול או ביצה או בהמה והן ס' טרפה וכן אם היו האיסורין ודאין ונתערבו עם אחת של היתר דהשתא כל אחת ואחת הוי ספקא דאורייתא כיון שלא נתערבו ברוב אם הספק נתערב באלף כולן אסורות עכ"ל הרי שמדמה ס' טרפה לתערובות חד בחד בדעת ר"י מכלל דר"ת דפליג אף בתערובות חד בחד ס"ל דמקרי ס"ס ומ"מ תירוץ שני של רשב"א עיקר עכ"ל פר"ח:
[ז] כתב הרשב"א בתשו' סי' ת"א שאלת עוד ספק ספקא דקי"ל דמותר אם נאמר כן אפי' במקום דאתחזק איסורא אם לאו וכו'. והשיב אחר פלפול ארוך דאפילו בדאתחזק איסורא מתירין בו ס"ס תדע לך דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתר' יותר מרוב דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פוסל בחד רובא ומכשיר ס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל האיסורין שבתורה ואפי' באתחזק איסור כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר ה"ה בתרי ספקא דשריא אפי' בדאתחזק איסורא עכ"ל [מזה רצו האחרונים לדון כיון דס"ס מטעם רוב א"כ בממון לא אזלינן בתר ס"ס כמו דלא אזלי' בתר רובא. ועוד רצו לצדד דלר' מאיר דחייש למיעוטא לא אזיל בתר ס"ס ואני אומר דאע"פ דס"ס לא עדיף מרוב מ"מ הוי כמו רובא דאיתא קמן ובהא אפי' ר"מ מודה כמו שאמר ר' יוחנן בנדה (דף נ"ט) דר"מ מתיר בס"ס]:
[פסק]:
[ח.] כתב הרמב"ם בפי"ח מאיסורי ביאה הל' י' כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק שמא קודם קדושין נבעלה וכו' אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו שיש כאן שתי ספיקות שמא קודם קדושין שמא אחר קדושין ואפי' נאמר לאחר קדושין שמא באונס:
[ט.] כתב הרמב"ם בפ"ז מע"א ספק עכו"ם אסור ס"ס מותר כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורו' מפני שעכו"מ וכל משמשיה אוסרין בכל שהן פירש כוס אחד מן התערובו' ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין וכו'. כתב הראב"ד לפי הסוגיא בזבחים בעינן שנתערבה עוד מאותן ג' לשנים אחרים ואותן האחרונים מותרים שהם נקראין ס"ס עכ"ל. כ' כ"מ קשה הא כתב רבינו בפ' ט"ז ממ"א נפל רימון אחד מן התערובו' הזאת לב' רימונים אחרים מרימוני באדן ונפל מן הג' רימון א' לרימונים אחרים הרי אלו האחרים מותרין שהרי הרימון של תערובו' הראשונ' בטל ברוב ואם נפל מן התערובו' הראשונה רימון לאלף כולן אסורו' לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספקן שאם יפול מן התערובו' השניה למקום אחר אינו אוסר. וכן כל כיוצא בזה הרי שהוא מצריך ג' תערובו' כפשט הברייתא וגבי עכו"ם למה הספיק בב' תערובות שלא כפשט הברייתא ועוד קשה אטו עכו"ם מגרע גרע מרימוני באדן וכו' ע"ש מה שתי' בדוחק ולבסוף כ' וצ"ע. וש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב תירץ בשם מוהר"ר מרדכי אשכנז דקשיא ליה לרמב"ם דבסוגיא דזבחים קאמר רב דתערובו' הב' מותר ובתר הכי איתא בבריית' מרבוא לג' ומג' למקום אחר מותרים ורב ע"כ אתיא כר"ש כדאיתא התם וניחא ליה דע"כ לא בעי ר"ש ג' תערובו' אלא ברימוני באדן להתירה באכילה אבל בהנא' בב' תערובו' שרי והלכך בכוס וטבעת של עכו"ם בב' תערובו' שרי עכ"ל: [ול"נ לתרץ דרמב"ם לא ס"ל כפי' תוס' דתערובו' ב' מותר לאכול אחד אחד משום דקשיא ליה דהא רב אמר מ' למקום אחר אין אוסרות דמשמע שאין אוסרות כלל ונשאר התערובו' כמו שהי' קודם שנתערבו אלו בהם שמותר לאכלם כולם כאחד ועוד איך נסמך על זה להתיר א' א' כיון שממ"נ אוכל איסור בחד ספק והוי תרתי דסתרין כמש"ל בשם מנחת יעקב לכן סובר הרמב"ם אם התערובו' מותר הוא מותר לגמרי ואי אסור לגמרי אסור לכך פי' בסוגיא זאת פי' אחר דידוע הוא דדברים חשובים אינם בטלין הוא רק מדרבנן ואפי' כשאיסור הוא מדרבנן נמי לא בטל כיון דבדבר חשוב לא שייך ביטול לא חילקו בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן כמ"ש הרמב"ם שם לפ"ז כשנתערבו רימוני באדן אפי' באלף אף דמן התורה בטל עשאו רבנן לתערובו' כמחצה על מחצה כיון דלא בטיל מדבריהם הוי קבוע והוי כנתערב חד בחד דכל קבוע כמחצה על מחצה ואם נתערב אח"כ אחד מהתערובות הזאת לתערובו' שני כיון דכל הרימונים הם חשובים ואכל אחד של איסור דרבנן נמי לא בטיל בתערובו' הב' וכיון דלא בטיל כל התערובו' אסור ולא אמרי' שיאכל כל אחד לבדו על סמך ס"ס דלא זה הוא שנפל כאן דזה לא ס"ל לרמב"ם כמ"ש ואם נפלו אח"כ לתערובו' הג' דאיכא ס"ס אם נפל מאיסור מתערובו' הראשון לשני ואת"ל דנפל דלמא לא נפל לשלישי אם כן כל התערובו' מותר מטעם ס"ס בלא ביטול וזה דוקא בדבר שאינו בטל מחמת חשיבות כיון דההיתר נמי חשוב ונאסר באיסור דרבנן מחמת איסור הראשון שנפל שם שוב אינו ניתר בשום פעם ע"י ביטול כיון דאין ביטול לדבר חשוב אבל ניתר ע"י ס"ס אמנם גבי עכו"ם דהכוס או הטבעת ע"כ אינו דבר חשוב וזה מוכרת לומר לדעת הרמב"ם שכ' לכך אינו בטל מפני שעכו"ם וכו' אוסרין בכ"ש ואם כוס או טבעת הי' נקרא דבר חשוב הא אף בשאר איסורין נמי הדין כן אלא ודאי דלא מקרי אלא דבר שבמנין ולא דבר חשוב כז' דברים ורמב"ם פוסק (בפ' ט"ז ממ"א) דדבר שבמנין בטיל לכך הוצרך לומר טעם משום חומרא דע"א אמרו חכמים דלא ליבטל אף שהכלי אינו דבר חשיב בפ"ע כמ"ש הר"ן בע"א על מתני' אלו אוסרין בכ"ש לפ"ז אם נתערב עכו"ם אינו בטל מחמת חומרו ונעשה כל התערובו' אסור מדרבנן כמ"ש אמנם אם אח"כ נפל מאותו התערובו' לתערובו' ב' באופן שיוכל להתבטל שפיר בטל בתערוב' הב' אלא דבתערובת הראשון החמירו דלא ליבטל משום חומר איסורו אבל בתערובו' ב' שעל כאו"א יש ס"ס וס"ס בע"א מותר שפיר מתבטל וכיון דמדין ביטול אתינן עלה תערובו' הב' מותר לגמרי ככל דבר שנתבטל שנעשה איסור היתר ולכן כתב הרמב"ם אם נפל מהתערובו' לכוסות שנים כלומר דוקא כשיש בתערובו' הב' כדי ביטול הוא דמותר הא לאו הכי אסור כיון שיש כאן ספק עכו"ם וברימונים כ' ומג' למקום אחר ולא התנה שיהא דוקא כדי ביטול משום דהתם לא מכח ביטול הוא מותר דאין ביטול לחשוב אלא מכח ס"ס ופירושא דבריית' הכי הוא ספק עכו"ם אסור כלו' ואשמעינן דעכו"ם מתוך חומרא אף דמן התורה נתבטל אסרו רז"ל משום ספקא ולכן אמרינן כיצד וכו' היינו ספק עכו"ם ע"י תערובו' דאלו ספק בעכו"ם עצמה פשיטא מ"ש משאר איסורין ומאי אתי לאשמעינן דספק אסור אבל ס"ס כלו' אם יש בכל אחת ס"ס לא החמירו. והא דמצריך הברייתא ג' תערובו' י"ל דהאי תנא סבר דבר שבמנין נמי לא בטל לכך צריך ג' תערובו' כמ"ש אבל לרמב"ם דבטל דבר שבמנין כיון דבכל א' מתערובו' הב' יש ס"ס שוב לא גזרו חז"ל לקרותו עכו"ם דס"ס דעכו"ם מותר אלא דאינו יכול ליהנות מכולן כיון שבכולם אינו כ"א ספק א' שפיר נתבטל האי דנתערב מראשונה אבל אם היה ס"ס דעכו"ם אסורה א"כ הי' נחשב כל א' מהתערובו' מדרבנן כאיסור עכו"ם ועכו"ם אינה בטלה כנ"ל]. בש"ע סי' ק"י פסק דצריך ג' תערובו' בדבר שאינו בטל מחמת חשיבתו וכ"כ גבי עכו"ם דצריך נמי ג' תערובו'. כ' הש"ך דדעת התו' ורא"ש ורשב"א בתשו' סי' תש"ל דתערובו' הב' מותר אי לא נהנה מכולם בבת אחת ותערובו' הג' אפי' בבת אחת מותר הלכך נראה דבהפסד מרובה ודאי שרי תערובו' הב' כשאינו אוכל כולו כאחד עכ"ל. כ' רמ"א י"א דדשיל"מ אין להתיר מכח ס"ס וטוב להחמיר אם לא לצורך:
עוד כ' בש"ע ספק טרפו' שנתערב באחרו' כולן אסורות עד שיהי' בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון הי' בגופו אין להתיר מס"ס וכ' רמ"א וי"א הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מקרי ס"ס ואסור אבל אם הי' ב' ספקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספקות ביחד מתירין ס"ס בכל מקום אפי' באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפי' היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא נקבה הריאה יש להתיר מכח ס"ס אע"פ שיש לברר ע"י בדיק' הריא' אין לחוש: כ' הש"ך מ"ש רמ"א וי"א הטעם וכו' ונפקא מיני' דאלו לטעם המחבר אפי' היה ספק הא' מדרבנן כיון שהיה בגופו אינו בטל בתערובו' ולטעם הרב בטל ונ"מ אם נתחלפ' גבינה שאינה ידוע אם הוא גבינת ישראל או לא דבכה"ג הוי סד"ר ולחומרא כדלקמן וא"ל דאף המחבר לא קאמר אלא היכא דבספק הא' שהיה בגופו אסור מהתורה והרב מחמיר אפי' לא היה הספק הא' בגופו כיון שהוא מה"ת או אפשר דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי ולא בא הרב אלא להוסיף דבס"ס אם יש כאן איסור כלל מותר אפי' בגופו של איסור. ועל מ"ש רמ"א הואיל והספק הוא איסור דאורייתא וכו' לא מקרי ס"ס כתב הש"ך אפי' לא נודע הספק הא' רק אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ואח"כ נודע ספק טרפה בתרנגולת ונודע שביצה אחת היא ממנה שהטילה אחר שאירע לה הספק טרפות מ"מ כיון שהספק הא' אסור מה"ת לא הוי ס"ס כך העלה בד"מ ס"ס נ"ז והשיג על הב"י בשם מ"כ דמתיר בלא נודע הס' הא' קודם שנתערב. ועל מ"ש רמ"א אפי' הי' לו חזקת איסור וכו' כ' הש"ך דנתבאר מהרא"ה בס' בדק הבית דאין מתירין ס"ס כשיש לו חזקת איסור ונראה דגם הרב בהג"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא כגון בנשבר הגף דוקא שאין החזקה סותר לס"ס אבל ס"ס בשחיטה ודאי אין להתיר כיון דהו"ל חזקת איסור ממש והחזק' סותרת לס"ס עכ"ל. וכ"כ הט"ז דמהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמ' כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה ס"ס תסתור החזקה שהיה בחזקת שאינו שחוט ודומה לזה האשה שהיא בחזקת א"א ונולדו אח"כ ספקות במיתת הבעל או בגירושיה אפי' הוי כמה ס"ס לא יועיל כיון שאתה בא להוציא' מכלל א"א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספקות להיתר מצד אחר ודאי מועילין ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחלה דאין כאן דבר הסותר זא"ז עכ"ל. ופר"ח מסיק כיון דס"ס הוי כרוב ואפשר דיותר מרוב ואמרי' בחולין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין אלמא אע"ג דאתחזק איסורא אתי רוב ומפקע ליה ה"ה לס"ס ע"ש: וע' בכריתות דף י"ז ע"ב שכתבו תו' היכא דאקבע איסור אפי' בס"ס מביא אשם תלוי וזה דבר חידוש):
[י.] כתב מהרא"י בפסקים סי' ק"ל על שאלה ששאלוהו ממנו בב' שעירים שנולדו מעז אחת שהיתה חולבת וז"ל השואל יבאר לי מר אם יש להתיר הב' בכורות מעז א' מטעם ס"ס שמא זה לא יצא ראשון ואת"ל דיצא ראשון שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר ומצינו ס"ס כי האי במרדכי פרק כל שעה. אך קצת נ"ל דוחק דמה טעם דמ"ד חלב פוטר משום דרוב בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות וא"כ הכל שם חד ספקא הוא שמא כבר בכרה וזה לא יצא ראשון עכ"ל השואל. והשיב מהרא"י דמה שכתב שם חד ספק' הוא ליתא דודאי אם ילדה העז זכר ונקב' והוי מספקא לן איזה נפק תחלה כהאי עובד' אירע מקרוב ושאלני מוה' משה על הדבר ור"ל גם הוא דשם חד ספק' הוא והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ס"ס אפי' כהאי גונ' ואף לפי דבריו לא דמי לס"ס דידך דהתם הספק האחרון אינו מוסיף ומתיר כלום יותר מן הראשון וכן הראשון יותר מן האחרון דספק' שמא ילדה כבר ונפטר רחמה קודם שילד' עכשיו הני תאומים וספק האחרון נמי היינו מעין זה דשמא הנקב' ילדה תחלה ונפטר הרחם קודם לידת הזכר דנקבה גופא אין נפקות' אבל נידון דידך דהספק הראשון מתיר טפי מן האחרון דאם ילדה כבר א"כ אלו התאומים שניהם פשוטי' וכה"ג חשיב שפיר ס"ס דשני הספקים אינם שם אחד אמנם נרא' דודאי לא מהני ס"ס כה"ג כלל משום דכתב ר"י דבא זאב וכו' דאין להתיר מכח ס"ס שמא בשן דרס ואת"ל ביד שמא אינה זאת כיון דספק הא' דאוריית' אינו בטל אפי' ברוב כ"ש חד בחד עכ"ל. (עיין בש"ע י"ד סימן ט"ו שפסק אין סומכין על הכותי בגדיים קטנים ואומר שהם בני ח' ימים והקשה הט"ז הא הוי ס"ס שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' וי"ל דאין כאן ס"ס דע"כ יש כאן ספק נפל או לא וא"א לך לומר את"ל נפל וכו' וזה דומה לספק זינתה דפ"ק דכתובות בתוס' עכ"ל). כתב מנחת יעקב בקונטרס הספקות הא דכתבו תוס' גבי פתוי קטנה וכו' שם אונס חד הוא הכי כוונתן האיך נאמר ספק אונס ס' ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה וקטנ' אין לה רצון א"כ בכלל ס' באונס נכללו ג"כ פתוי קטנה ואח"כ שאמר את"ל ברצון שוב ליכא לאסתפוקי כלל בקטנה דבקטנ' לא שייך כלל רצון לכך לא מקרי רק חדא ספק'. ואף דלהיפך איכ' ספק כשהיא קטנה אם כן בודאי ליכ' רצון ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס. מ"מ הוי ס"ס שאין אתה יכול להתהפך. ואפשר שזה כוונת ריב"ש שכתב בשם התוס' דס"ס שאינה מתהפך לא מקרי ס"ס כוונתו לתוס' אלו. אבל בהא דבכור שכתב מהרא"י גבי מעשה דילדה זכר ונקבה אף דעיקר הטעם להקל הוא משני ספקות דלמא לאו בכור הוא מ"מ כל אחד מקרי ספק בפ"ע שאף שאחד מהם אינו כגון לא ילדה תחלה מ"מ שמא חדא מוולדות אלו יצא ראשון וכן להיפך וכיון דאיכ' חששות רחוקות להחמיר אזלינן להקל וכו' ע"ש שהביא ראיות ע"ז. ועיין בהרב המגיד פ"ג מאיסורי ביאה שכ' הא דפסק הרמב"ם פתוי קטנה לאו אונס. למד זה מסוגי' דפתח פתוח דאל"כ תקשי אכתי איכ' ס"ס א"ו דלאו אונס מקרי עכ"ל. נראה מדבריו דרמב"ם פליג אהאי דינא דשם אונס חד היא. אמנם לפי סברת מנחת יעקב י"ל דאף הרמב"ם לא פליג אהאי דינ' דשם אונס חד הוא אלא דס"ל ס"ס שאינה מתהפכת מהני והכא נוכל להתחיל ספק כשהיא קטנה א"כ ודאי ליכא רצון ואת"ל גדולה שמא באונס. ולולי דמסתפינ' הייתי אומר דרמב"ם נמי סובר פתוי קטנה אונס כמו שמוכח מיבמו' (דף ל"ג ע"ב ודף ס"א ע"ב) והיינו אם פיתה אותה אדם אין לה רצון להשמר מפתויו דבקלות תוכל להתפתות אבל אם לא פיתה אדם אותה אלא דהיא תבעה אחר לזנות יש לה רצון. ולכן כתב הרמב"ם בפרק ב' הלכה ד' מסוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. ע"כ. ותיבת ברצונה היא אך למותר פשיט' שאפי' גדולה שנאנסה מותרת לבעלה ישראל. אלא ע"כ כוונתו שהיא ברצון נפשה זינתה ולא נתפתה מאחר. ומ"ש אחר כך אבל הקטנה בת מיאון (כלומר שלא קדשה אביה אלא היא קדשה נפשה כמ"ש כ"מ) אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' הי' כהן לא נאסר' עליו עכ"ל. היינו שאין לה דעת להתרצות בקדושין שתאסר לבעלה וכן מפרש מהרי"ט. וממקומו הוא מוכרח דהאי אין לה רצון קאי אקדושין]: [יא] כתב בספר הליכות עולם קבלתי ממורי החכם שלא נקרא ס"ס אלא המתהפכת מב' צדדים כלומר איזה צד שתקח בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אם אינה מתהפכת לא מקרי ס"ס ואפשר דלחומר' דיינין לה כדין ספק אחד והמשל כגון ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ס' שרן ס' צפרדע ואת"ל שרץ ס' נגע או לא וכן כל כי האי גוונא הוי ס"ס. ואשר אינה מתהפכת כגון ספק נכנס או לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע אבל להיפוך ליכא ב' ספקות כשתקח בראשונה ס' נגע וכו' ואת"ל נגע לא תוכל לומר שוב ספק נכנס וכן כל כה"ג לא הוי ס"ס וכן אומר בתשו' ריב"ש סי' קצ"ב בשם תוס' עכ"ל. וש"ך בסי' ק"י הקש' עליו מכמה מקומות ומסיק לחלק בזה כמ"ש בתשובת מנחם עזרי' סי' קכ"ו וז"ל ואע"ג דאשכחן לקצת רבנן בתראי שסמכו להתיר בס"ס אע"פ שאינה מתהפך מסתברא לן דהא והא איתא דכל שלא הוברר איזה ס' נולד ראשון ואנן מהדרינן אספקא אז ההכרח בעינן שיתהפכו להקל בדבר דאי לא מאי חזית למפתח בהדין ספקא דאידך גריר בתריה זיל לאידך גיסא ונפתח בחבריה דליתא לאחריני בהדי' והוי לי' חד ספקא וכו' כי אתרמי מלתא דחד ספקא איגלי לן ברישא בגופ' דעובדא והדר בדקינן ואשכח בי' ספק' אחרינ' אעפ"י שאינה מתהפכת סמכינן עליה להקל בשל תורה וכו' עכ"ל וכתב הש"ך דכוונתו אם מתחל' צריך אתה לדון על דבר אחד אם נעשה כך או לא לא בעינן מתהפך למשל בנמצא צפורן של ארי יושבת לו בגבו וספק אם נכנס הארי או לא מותר מטעם ס"ס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי אלא בכותל נתחכך כמ"ש הרשב"א חולין (דף מ"ד) וב"י סי' נ"ז דמתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל או לאו את"ל נכנס שמא לא דרס ואף שלא תוכל להפכו מקרי ס"ס. דהאיך נאמר בתחלה שמא צפורן זה מיד ארי א"כ תתפוס שבודאי נכנס והאיך נתפוס זאת מתחלה שבודאי נכנס וכו' עיין שם (אמנם הליכות עולם פליג נמי אזה) ופר"ח מסיק דאינה צריכה להיות מתהפכת ומביא הרב' ראיות: אמנם בחילוקו של הש"ך נדחין כל ראיותיו ע"ש. (ע' במהרימ"ט ח"ב ס"ב שהקשה על המשל שהביא בעל הליכות ספק שרץ וכו' הא אשכחן בפסחים (דף י') ספק על וכו' היינו בקעה. וכתבו תוס' בס"ס פליגי):
[יב] כתב הפר"ח בשם הרא"ם בביאוריו לסמ"ג בהל' מגילה אהא דקי"ל דטומטום אפי' מינו אינו מוציא אף על גב דאיכ' ס"ס דאימר המוציא ספק זכר ס' נקבה ואת"ל נקבה אימור גם היוצא נקבה אלא היינו טעמא משום דס"ס בתרי גופי לא אמרי':
[יג] כתב הש"ך ושאר אחרונים ספק בחסרון חכמה אינו ספק כלל לא לענין ספק אחד ולא לענין ס"ס. וכתב הפר"ח בשם תשו' מ"ב בכל דבר דהאידנ' לא סמכינן אבדיק' דילן כלל לא מקרי חסרון ידיעה שהרי אפי' חכם גדול ובקי בבדיקה אינו רשאי לסמוך על בדיקתו והוי לי' כאלו אינה הריאה לפנינו דהוי ספק גמור ולפיכך ספק נשבר מחיים וחשש נקיבת הריאה האידנא תרווייהו ספיק' מקרי וסמכינן עלייהו להתיר משום ס"ס והיינו בענין בדיקות אבל בענין השערות איסורין וכיוצא הדבר ברור דאף האידנא מקרי חסרון ידיעה עכ"ל. עיין מגן אברהם סי' תפ"ז ס"ק ב' שהביא בשם אחרונים דאין לעשות ס"ס בידים כגון חטין ספק נתחמצו ספק לא נתחמצו אין למכרן לא"י מטעם ס"ס דלמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא לא י מכרם לישראל או שמא יאכלם ישראל קודם פסח כיון שנעשה בידים אסור. ועיין מנחת יעקב בקונטרס הספקות:
[יד] כתב הש"ך י"ד סי' ק"י היכא דאיכ' ס"ס הספק הראשון ודאי שרי אפי' היכא דאיכ' חזקת איסור בלא הא אלא גופה של איסור דמותר מס"ס וכן משמע מתשו' רשב"א סי' ת"א וכן העלה הר"ן פ"ק דקדושין גבי ערלה בח"ל וט"ז שם ס"ק ט"ו כתב דאשה שהוא בחזקת א"א ונולד אח"כ במיתת הבעל או בגירושיה אפי' כמה ס"ס לא יועילו ע' נקה"כ שם: