כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ס (כלל קכג) סימנים אי דאורייתא או דרבנן
[א.] יבמות דף ק"כ מתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם (שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראוהו פרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין זה הוא) אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו וכו'. [גמ'] למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו מצאו (המביא גט לאשה ואבד הימנו) קשור בכיס ובטבעת או שנמצא בין כליו (ומכיר את הכיס ואת הטבעת שלו) אפי' לזמן מרובה כשר (ולא חיישי דלמא האי כיס דאינש אחרינא הוא והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה לכיס ואפי' למשרי א"א דאורייתא אלמא סימנין דאורייתא) אמר אביי לא קשיא הא ר' אלעזר בן מהבאי והא רבנן דתניא אין מעידין על השומא. ר"א בן מהבאי אמר מעידין מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס סימנין דאורייתא (אף השמלה בכלל היתה וכו' באלו מציאות) ומ"ס סימנין דרבנן אמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא הכא בשומא מצויה בבן גילו (שנולד בפ"א ובמזל א') קמפלגי מ"ס מצויה ומ"ס אינה מצויה. ואיכא דאמרי הכא בשומא העשוי' להשתנו' (ממראה) לאחר מיתה קמפלגי מ"ס עשויה וכו' ומ"ס אינה עשוייה וכו'. ואיכא דאמרי אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי מ"ס סי' מובהק (ואע"ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפי' אאיסור דאורייתא) ומר סבר לאו סימן מובהק. ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא הא קתני אע"פ שיש סימנין וכו' גופו דאריך וגוץ (לאו סימנין נינהו) כליו חיישי' לשאלה (שמא לאחר השאילו ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורי' שזהו בעל הבגדים ואי חיישי' לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן לא שיילי אינשי אוכפי דמסקיב לי' לחמרא מצאו קשור בכיס וכו' היכי מהדרינן טבעת חייש לזיופי כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי ואיבעית אימא כליו בחוורי וסומקי (דלא אמרי' הוי סימן במלבושיו וכו' שהרבה יש שחורים וכו') (ולעולם לא חיישי' לשאלה תוס'). כתבו תוס' אהא דאמרי' חיישי' לשאלה וכו' וא"ת מצא פירות בכלי דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישי' לשאלה וי"ל דלא חיישי' לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא. וא"ת א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף וכו' הא הוי ממון וכו' וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישי' לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישי' לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכא מפקי' מקרא דמהדרי' חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה. מיהו למסקנא א"ש דלא חיישי' לשאלה אפי' באיסור עכ"ל. עוד כתבו תוס' להאי לישנא דכ"ע סימנין דרבנן ברייתא דמצאו קשור כמאן מתוקמא וי"ל דמעיקרא ס"ד דאדם אחר מצאו וכו' אבל השתא סבר דמצאו בעצמו ונאמן במגו וכו' א"נ שיש עדים שכיס זה שלו. א"נ דחשיבי כיס וטבעת סימן מובהק עכ"ל. ובאספ"ז ב"מ דף כ"ז כ' מיהו לכ"ע באבדות דעלמא לא חיישי' כי מהדרינן להו בסימנין גופייהו דאפי' את"ל דהשאילו הא דידי' קא מהדרינן לי' ואי לשואל לא חיישי' דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידי' ולשמא השאילו חששו ולשמא שאלו לא חששו ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד לפי שהוא תובע כליו מן השואל ואפשר דא"ל שואל דנאבדו לפיכך גבי חמור בסימני אוכף חיישינן שמא המשאיל נותן סימני אוכף ויטול אף החמור שאינו שלו אבל שואל לאחר שהחזירו מנין יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו והוא הטעם דלא חיישי' שמא מכרו ומוכר נותן סימן דמנין הוא יודע שנאבד אותו כלי שמכרו לו. הרשב"א ור"ן עכ"ל. עוד כ' שם הא דאמרי' כיס וארנקי וטבעת לא מושלי שמעי' שמעידין עליהם אפי' למ"ד סימנין לאו דאורייתא ומהדרי גיטא עלייהו ולא חיישי' לשאלה כלל בכל כי הא וסמכי עלייהו לאהדורי גט וה"ה לעידי מיתה עכ"ל:
[ב.] בבא מציעא דף כ"ז (מתני') אף השמלה הית' בכלל כל אלו (בכלל כל אבדת אחיך) ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין (למעוטי מידי דידעינן בי' דמיאש) אף כל דבר וכו' חייב להכריז. [גמרא] אמר רבא למה לי דכתב שור חמור שה שמלה צריכי דאי כ' שמלה ה"א הני מילי בעדים דגופא וסימנין דגופ' אבל חמור בעדים דאוכף וסימני דאוכף אימא לא מהדרינן כתב חמור דאפי' חמור בסימני אוכף. שור דאפי' לגיזת זנבו ושה לגזותי' ולכתוב שור דאפי' לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבדה לד"ה קשיא. ודילמא לסימנין הוא דאתא (לאשמעי' דלהדרי' בסימנין) דאבעי' לן סימנין דאורייתא וכו'. ובעינן למפשט ממתני' דיליף להו משמל' ודחינן תנא תובעין אצטריכא לי' וסימנין כדי נסבא. נפשוט מקרא יתירה דשה לסימנין אתא וסימנין דאורייתא אמרו מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה וכו' (פסיקא לי' דשה למילתא אחרית' הוא דאת' ואנן הוא דלא ידעינן מש"ה לא פשיטא לי' לקמן סימנין משה) ש"מ דשה לאו לסימנין הוא דאתא (הלכך קשיא לן למאי אתיא). איבעי' להו סימנין דאוריי' או דרבנן מאי נפקא מיני' לאהדורי גט אשה בסימנין (גט שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה) אי אמרת דאוריי' מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונ' אבל באיסור' לא עביד (דבממונ' הפקר ב"ד הפקר). כתב אספ"ז בשם הראב"ד דמבעי' לי' בסימן שאינו מובהק אבל בסימן מובהק מהדרי' ולא ידעתי מהי תיתי אי סימנין דרבנן. ואיכ' למימר דמעד דרוש אחיך נפקא וכו' אפי' תימא דרישה זו בעדים ה"מ לספק רמאי שמצריכין אותו להביא עדים אבל לאדם שידוע שאינו רמאי לא צריך מכלל דבסימנין מהדרי' והשת' מספקא לן הנך סימנין אי סימן מובהק הוא או לא. ואכתי לא מחוור אלא אי סימנין דרבנן עביד רבנן תקנתא נמי אפי' בגט אבוד וחילוף לא שכיח ובמיתת האיש נמי משום עגונא דייק' ומנסבא ותקינו דלהדר בסימן מובהק ואבדה אפי' בשאינו מובהק עכ"ל. ת"ש אף השמלה היתה בכלל וכו' מה שמלה יש לה סימנין וכו'. תנא תובעין אצטריכ' לי וסימנין כדי נסב' (בלא מקרא אלא אסמכינהו אקרא ועיקר קרא אתי למעוטי מידי דאייאש ואפקרי'). ת"ש והיה עמך עד דרוש אחיך וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנין לא בעדים ת"ש אין מעידין וכו' אע"פ שיש סימנין. ש"מ סימנין לאו דאוריי' אמרי גופו דארוך וגוץ וכו' (וכל הסוגיא כמו ביבמות ושתי לשונות דרבא) אמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא האיך מהדרינן אבדה בסימנין (כלומר מה ראו חכמים בדבר לכנס בספק ולהחזיר ממון למי שאינו שלו) וכו' אלא ניחא לי' לבעל אבדה למיהב סימנין ולמשקל מידע ידע דעדים לית לי' ומימר אמר כ"ע לא ידעי סימן מובהק דידה ואנא יהיבנא סימנין מובהקין ושקילנא לי' (פי' כל אובדי אבדה ניחא להו שתהא דת זו נוהגת בישראל וכו') אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה. אלא אמר רבא סימנין דאורייתא דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך וכו' אמר רבא את"ל סימנין דאורייתא את"ל הא פשיט לי' וכו' משום דאיכא למימר כדשנינן (בעדים) ס ימנין וסימנין (באו שנים ונתנו סימנים) יניח (עד שיבא אליהו) סימנין ועדים ינתן לבעל העדים. סימנין וסימנין ועד אחד ע"א כמאן דלית' ויניח. עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה דאמרי' זביני זבנה ומאינש אחרינא נפל. מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו דמדת רחבו שיעורי קא משער לי' כד מכסי לה וקאי וכו'. מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה במאי אילימא במדת ארכו ורחבו דלמא בכדי דנקיט לי' חזיתיה אלא נקב יש בו בצד אות פלוני. הוא אומר סימני החוט (שהגט קשור בו) והיא אומרת סימני החוט ינתן לה. במאי אילימא בחוורי וסומקי דלמא בהדי דנקיט לי' חזיתיה אלא במדת ארכו. הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו מ"ט מידע ידעה דכל מה דאית לי' בחפיסה הוא דמנח לי'. כ' באספ"ז בשם הרמב"ן קשה היכא אפשר לומר דמדאו' לא מהדרינן בסימנין א"כ כל אבדה תהא מותרת למוצאה ואיכ' למימר דאבדה שיש בה סימנין אסורה מן התור' שמא יש לבעלים סימן מובהק ובסימן מובהק מדאורייתא מהדרינן עכ"ל. עוד כתב בשם הר"ן לוקי שה דאבדה לסימנין מובהקין וכו' לא היא דקרא ל"ל פשיטא דהרי הן כעדים עכ"ל. כ' הרא"ש הא דאמרינן סימנין ועדים עדים עדיפי ואפי' בסימן מובהק וכו' כיון שמעידין שממנו נפל ואפי' לא ראו הנפילה אלא שמעידין שראו שהי' שלו מחזקינן לי' בחזקתו עכ"ל. עוד כתב על הא דהוא אמר סימני הגט כתב הרי"ף דוקא בנקב בצד אות פלוני ונ"ל דלא בעי הכא סימן מובהק דודאי להחזירו לבעל לגרש בו הוא דבעינן סי' מובהק שלא יגרשנה בגט שנכתב לשם אשה אחרת אבל להחזירו לאשה כשהיא אומרת שהבעל נתנו לה וממנו נפל לא בעי' סימן מובהק דליכ' כאן חשש שמא נכתב לשם אשה אחרת כיון שבא לידה קודם נפיל' אלא דלא ידעי הי מינייהו קושטא קאמר וכיון דעדיפי סימנין דידה מדידי' יהבינן לדידה ואי מטעם דמנסבא בגט זה ואיכא איסורא דאורייתא אפי' בלא גט נמי האש' שאמרה גרשתני נאמנת וכו' ולא אמרי' הכא כיון דאיכא גיטא מעיזה כיון דסימנין מסייעי' לה. הלכך אפי' בסימן שאינו מובהק מהדרי' לה עכ"ל. עוד כתב הא דאיבעי' אי סימנין דאוריי' וכו' לא אפשטא אע"ג דרבא קאמר אלא סימנין דאורייתא הא איהו נמי קאמר את"ל וכו' אלא ודאי דרבא גופי' מספקא לי' ולפי שלא הי' יכול למצוא טעם למה תקנו חכמים אמר מסתברא דהוי דאורייתא. ואין זה הוכחה דאם ממנו נעלם הטעם הם ידעו טעמו וכו' הלכך לא מהדרי' גט אלא בסימן מובהק או בעדים או לצורבא מרבנן בט"ע עכ"ל. ואספ"ז כתב בשם הריטב"א ולענין פסק דעת הרי"ף דמספקא וכו' הלכך לא סמכינן אאיסור אלא בסימן מובהק ומדת ארכו הוי סימן מובהק כדמוכח הכא ולענין שומא פסקינ' כרבנן דלא הוי סי' מובהק אבל מורי פסק דסימנין דאורייתא מפשיטותא דרבא דלעיל ומהדרי' גט בסי' אע"פ שאינו מובהק עכ"ל: [ג.] גיטין דף כ"ז ע"ב רב אשי אמר [האי דתניא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאש'] כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני דהוי לי' סי' מובהק וכו' אבל נקב בעלמא לא. מספקא לי' סימנין אי דאורייתא אי דרבנן [הא דאמרי' שמחזירין אבדה בסימנין וכו' מספק' לי' הלכך באיסו' א"א לא סמכינן אסימנין בעלמ' דלמא סימנין דרבנן ובממונ' מצי רבנן להפקיע דהפקר ב"ד הפקר אבל למשרי איסור' לא מצי רבנן לעקור מן התור']. כתבו תוס' אי סימנין דרבנן הא דמהדרי' אבדה מן התור' בעדים. וא"ת והא דתנן דבר שיש בו סימן חייב להכריז ושאין בו סימן הרי אלו שלו ואי סימנין דרבנן למה הוא שלו יכריז וזה יביא עדים דמן התור' מה לי זה או זה וי"ל דע"י סימנין מכירין עדים בטביעת עין ועוד דע"י סימן שואלין אם יש שמכיר אותו דבר שיש בו סי' כך דע"י זה ימצא עדים אבל כשאין עדים אין יודע האיך לשאול ומתיאש עכ"ל:
רבה בב"ח ארכס לי' גיטא בי מדרשא [שליח הי'] (ובב"מ איתא נמי להאי סוגיא וכתב רש"י שהי' שליח להביא וארכס לי' ואשכחוהו) אמר אי סימנא אית לי בגווי' אי טביעת עינ' אית לי בגווי'. אהדרוה ניהלי' אמר לא ידענא אי משום סימנ' אהדרוה וקסברי סימנין דאורייתא או משום ט"ע ודוקא צורב' מרבנן [דידע בט"ע ולא משני בדבורא] אבל אינש דעלמי לא. [ודאי עם הארץ יש לו ט"ע אלא דלא מהימן תוס'). ת"ר איזהו שלא לאלתר וכו' ואפי' שהה ויש בו סימנין [מובהקין] ובב"מ ד' י"ח כתב רש"י אפי' פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי א"א מעידין עליו דאמרי נקב יש בצד אות פלוני ואין מעידין על סימני הגוף [של גט] דאמרי ארוך וגוץ וכו':
[ד.] חולין דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילית לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמי להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה דאוריית' הוא ובאלו מציאות מבעי' לן]. כתב הר"ן בחדושיו הקשה הרמב"ן על רש"י מה ענין זו לזו אפילו כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא י"ל שאין מחזירין אבדה בסימנין דלמא מחזא חזא. אי נמי כסומא בארובה אלא ודאי סימנין אלו קאמרי' שהן עיקר לסמוך עליהן בענין זה וגמר' גמירי לה והאי דומיא דמאי דאמרי' גבי סימני בצים סימנין לאו דאורייתא עכ"ל:
ע' בתשובת הרא"ש כלל ב' ששאל את הרשב"א שיבאר לו מה שכתב הרמב"ם בהלכות כלאים דאינו לוקה בהנהגת כלאי בהמ' אלא בטמא' וטהור' אבל ב' מיני טהורים או טמאי' אינו לוקה קשה היכא פשטינן דסבר ר' אבא סימנין דאוריית' הא בטמאה עם טמא' ליכ' איסור דאוריית' ואפי' הוי סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן עכ"ל. [ואפשר לומר דרמב"ם סובר כפירוש רמב"ן א"כ אם אלו סימנין הלמ"מ כמ"ש גבי ביצים סמכינן עלייהו ואי לא לא סמכינן עלייהו אפי' באיסור דרבנן ודקא קשיא למאי הלכת' קתני לה יש לומר לענין מקח וממכר כדאשכחן בכמה דוכתי אבל לא לענין לסמוך עליו באיסור]:
[ה.] חולין דף צ"ו אמר רבא מרישא הוי אמינ' סימנ' עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבדתא בסימנין ולא מהדרינן בט"ע (אלא לצורבא מרבנן) השתא דשמעינן להני שמעת' (דשרי איסור בט"ע) אמינא ט"ע עדיפ' דאי לא תימא הכי האיך סומא מותר באשתו והאיך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא ה"נ ט"ע (ומאבדה לא ילפי' דהתם משום חמוד ממון חיישי' דמשקר) אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא תדע דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא וכו' קטל נפשא לא קטלינן לי'. ואלו אמרו אית לן טביעות עינא בגווי' קטלינן לי'. כתבו תוס' וא"ת והלא משיאין אשה ע"פ סימנין להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא. ואם לאחר שניסת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה באשת איש מן השני. ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר מת בשעת הזנות ולא אמרי' שמא הי' בעלה חי בשעת קדושין ואין קדושיה קדושין. וי"ל דבכי האי גונא נמי לא סמכינן אסימנין למקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרי' שמא הי' בעלה חי ולא הוי קדושי' קדושין וכן אם נשאת ע"פ עד אחד וזינת' לא קטלה לה אע"פ שבעלה הראשון נודע שהי' מת כבר בשעת זנות דלא לכל דבר מהימנינן לי' דאין האחין יורדין לנחלה ע"פ וצרתה אסורה. וא"ת והאיך מחזירין שטר בסימנין והא אי אתי סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנ' לוה מפלוני לא מפקינן. וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי מהדרינן שפיר אבל ממון שביד בעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתי סהדי ואמרי האי חפץ דהאי סימנא דפלניא הוא עכ"ל. (דבר זה שכתבו תוס' אי ניסת בע"א או בסימנין וזינתה אינה נהרגת הוא חדוש ולא נמצא מזה בפוסקים). עוד כתבו תוס' על הא דאמר ולא מהדרינן בט"ע וכו' תימה דשאני התם דחשדינן לי' שמשקר דהא לצורבא מרבנן מהדרי' וי"ל דהכא מיירי בט"ע כל דהו והא דמהדרי' לצורבא מרבנן היינו בט"ע גמור עכ"ל:
[פסק]:
[ו.] בפרק י"ג מגזלה כתב הרמב"ם הסימנין המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה המדה והמשקל או המנין או מקום אבדה סימנין מובהקין. כתב ה"ה דע שג' סימנין יש סימנין מובהקין ביותר כגון נקב בצד אות פלוני וכיוצא בזה ואלו הסימנין מחזירין עליהם אבדה ד"ת לד"ה הרי הן כעדים. סימנין חשובים כגון מדת ארכו ורחבו ומשקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהן אבדה ואלו מחלוקת בגמר' אם הם דאוריית' או דרבנן ואלו נקראין לפעמים סימנין מובהקים בגמר' ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמ' ויש סימנין גרועין כגון סימוק וחוור ארוך וגוץ ואין מחזירין עליהו אבדה וכו'. ופסק רבינו כמ"ד סימנין דאורייתא וסובר דדעת רבא דאמר את"ל סימנין דאוריי' הכי ס"ל עכ"ל ה"ה. עוד כ' הרמב"ם בא בעל אבדה ונתן סימנין שאינן מובהקים אין מחזירין עד שיאמר סימנין מובהקין והרמאי אף על פי שאמר סימנין מובהקין (פי' אפילו מובהק לגמרי כגון נקב בצד אות פלוני ה"ה) אין מחזיר לו עד שיביא עדים. כתב כ"מ מ"ש ה"ה דרבינו פסק סימנין דאוריי' קשיא הא בפ' י"ג מגירושין כתב ה"ה אפילו סימנין שמחזיר' עליהן אבדה אעפ"כ אין מעידין עליהן ואי סובר רבינו סימנין דאוריית' ה"ל למשרי א"א אפומייהו וכו' עכ"ל ע"ש עוד. בפרק י"ג מגרושין כתב הרמב"ם מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פנים קיימין והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא. כתב ה"ה וכבר כתבתי בהלכות גזלה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידין עליהן כ"כ רמב"ן ורשב"א וכו' ורבינו לא נתכוין בכאן אלא לסימני' ושמחזיר' עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהן בכאן עכ"ל כתב לח"מ מדברי ה"ה נראה דרבינו פסק סימנין דרבנן וכ"כ בית יוסף בסי' י"ז והרי בהלכות גזל' כתב דסימנין דאוריית' וצ"ע. כתב כ"מ בפ"ז מנחלות כתב רבינו אם לא הכירו פניו אבל היו סימנין מובהקין דגופו וכו' אין משיאין וכו' משמע דשום סי' לא מהני וא"כ מ"ש כאן אע"פ שיש להם סימנין מובהקין קאמר א"כ קשה מ"ש אפילו שומא דהא שומא סי' גרוע הוא ועוד בפי"ג מגזלה כתב סימנין מובהקים סומכין עליהם בכ"מ דמשמע אפילו לענין איסור ועוד שפסק פ"ג מגירושין שמחזירי' גט על ידי סי' דנקב וכו' וליישב כל זה צ"ל דנקב בצד וכו' סומכים אפילו לענין איסור וסי' גרוע כגון ארוך וגוץ אין סומכין אפילו לממון ויש סימנין מובהקין קצת ובהכי אבעיא לן אי דאוריית' וכו' וחילוקים אלו מוכרחי' בגמרא עכ"ל (מזה נראה דס"ל לכ"מ דרבינו סובר סימנ' דרבנן. או עכ"פ הוא בספק). ובפ"ג מגירושין כ' אם אבד הגט וכו' הי' לעדים בגט סי' מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני ה"ז בחזקתו ותתגרש בו. כתב הראב"ד אפי' לשליח וכו'. כתב לח"מ תימא דבגמרא אמרי' אבל נקב בעלמ' לא מספק' לי' אי סימנין דאורייתא והא רבינו בהל' גזלה פסק דסימנין דאורייתא אם כן לא הוי לי' למימר אלא נקב בעלמ' וצ"ע. ובפ"ו מנחלות כתב מי שטבע במים שאין להם סוף או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנין מובהקין דגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסו' כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתו למית' והעידו שראו אותן דברים ואבד זכרו ואחר כך נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם כזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחולק בדבר זה. מדכלל לטבע במים שאין להם סוף וגם מצאו מגויד וכו' דהנהו ודאי הם חומרא דרבנן אם מצאוהו הרוג והיו לו סימנין וכו' ובודאי אלו סימנין הם אינם מובהקים ביותר כמ"ש כ"מ. מוכח דס"ל דמדאורייתא מהני אלו סימנין אלא דרבנן החמירו. ועכ"פ מוכח דסבירא להו סימנין דאוריית' כלומר סימנין שאינן מובהקין ביותר. ואפשר לומר דלעולם ס"ל דרבנן ולכך בממון סמכו עלייהו. והא דאמר שלא החמירו בדברים אלו היינו במים שאין להם סוף ובמצאו צלוב וכוי וצ"ע]. וש"ע אה"ע סי' י"ז כתב מצאוהו הרוג או מת וכו' אע"פ שיש להם סימנין מובהקין ביותר דכליו אינם כלום דחיישי' לשאלה (מדסתם וכתב דחיישי' וכו' משמע אפי' ארנקי וכו' דעכ"פ לא הוי סימן מובהק גמור ולאו דוק' לשאלה אלא למכירה ואבדה. ובפסקי מהרא"י משמע קצת דלא חיישי' לשאלה באותן כלים הנזכרים בגמרא דהיינו ארנקי וכו' חלקת מחוקק) ואפי' הי' להם סימנין בגופו אפי' שומא אין מעידין עליו אבל היו להם בגופו סימנין מובהקין ביותר מעידין כתב רמ"א כגון שהי' לו יתר או חסר או שנוי באחד באבריו אבל קטן או ארוך או חיוור או סומק לא הוי סי' מובהק ואפי' ק' סימנין שאינן מובהקין אינן כלום. גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סי' מובהק אבל מעט עקומה לא. וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאבריו (הוי סי' מובהק אם מצמצם המקום ואם אינו מצמצם הוי אינו מובהק כ"כ ב"ש בשם הט"ז) אבל שינים הגדולים אף על פי שגדולים הרבה לא הוי סי' מובהק. וכל סי' דמהני בישראל המעיד ה"ה בכותי מסל"ת. כתב ב"ש בש"ס אוקמי לתרוץ הראשון סימני' דאוריית' ובמתני' דתנא אע"פ וכו' משום דחיישינן לשאלה והא דמחזירין גט כשיש לו סי' בכלי איירי בכלים דלא מושלי ולתירוץ השני סימני' דרבנן לפ"ז א"צ לומר דחיישי' לשאלה וכן מוכח מתוס' כשאין מוכח בש"ס דחיישי' לשאלה לא חיישי' לשאלה וכן כתב הר"ן (בב"מ) וז"ל. יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישי' כלל ואפילו ממשאיל לשואל דכי משנינן כליו בחוורי וסומקי הדרינן מפירוק' דחיישינן לשאלה לגמרי ולפ"ז בסימני' מובהקין בכליו מעידין לכ"ע ואפי' למ"ד סימנין דרבנן עכ"ל. (ונ"י סוף יבמות כתב נמי והכי הלכתא שמעידין בסי' מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמרי' גבי גט וכו' ומתני' מיירי בסי' שאינו מובהק חוורי וסומקי עכ"ל) ואנן קיימא לן דסימנין דרבנן וחיישינן לשאלה י"ל דאנן חיישינן לחומרא שני אוקימתא בש"ס מיהו י"ל אם נמצ' סי' אמצעי בגוף וסימנים מובהקין ביותר בכלים מהני ממה נפשך אי סימנין דאורייתא מהני סי' שאינו מובהק ואי דרבנן לא חיישי' לשאלה וכן שמעתי בשם הגאון מהר"ל מפראג מיהו אין מוכרח די"ל לפי אוקימתא סימנ' דרבנן ואז בעינן מובהקין ביותר אז ממילא חיישי' לשאלה כי בעינן סימן מובהק ביותר ואם יש חשש שאלה אז ליכא סימן מובהק ביותר וכן הוא לדעת כמה פוסקים דחיישי' לשאלה וכולי וארנקי וטבעת וכולי דאמרי' בש"ס דלא מושלי פס' בתשובת ב"י דחיישי' לשאל' ובח"מ מסופק בזה ונ"ל גם כן כמ"ש לפי תירוץ השני סימנין דרבנן ובעי' סימן מובהק ביותר אז אפי' בכלים אלו ליכא סי' מובהק ביותר כי אף על פי דאין שכיח להשאיל אותן מ"מ לפעמים משאיל אותן והא דאיתא בש"ס דבאלו לא חיישינן לשאלה היינו לאוקימתא סימנ' דאורייתא אז אין צריך סימן מובהק ביותר אז לא חיישי' לשאלה בכלים האלו והיינו שיטת הריטב"א שהביא ב"י אלא קשה הא בסוגיא זו הקשה מגט דמחזיר' בסימני כלים על מתני' דלא מהני סימנין בכלים ש"מ גט והיתר אשה שוין ולקמן סימן קל"ב פסק דלא חיישי' לשאלה בארנקי גבי גט ונ"ל עיקר דלא חיישי' לשאלה בארנקי וכו' כמשמעות הש"ס גם לשיטת הר"ן ונ"י לא חיישי' לשאל' כלל אע"ג דיש להחמיר בעלמא מ"מ בכלים אלו יש להקל וכן ראיתי בתשובת חוט השני סימן צ"ח בשם הגאון מוה' נפתלי וכולי ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מהר"ל לפי תירוץ סימנא דרבנן אי אמרת דחיישי' לשאלה אם כן טביעות עין בכלי לא מהני אם כן קשה למה תני במתני' אף על פי שיש סימנין בכליו לא מהני תיפוק לי' ט"ע שהוא דאורייתא נמי לא מהני אלא ודאי לפי תירוץ סימנא דרבנן לא חיישי' לשאלה. ולמ"ש לא מוכח כלום משום די"ל במתני' תני סימנין שאינן מובהקין ביותר לא מהני ולפ"ז דין סימן בגופו ובכלים דין א' והיינו כלים דלא מושלי דמהני בהו ט"ע מכל מקום סימנין אמצעים לא מהני ע"ש. ועוד כתב ב"ש וכללא הוא סימן ארוך וגוץ וכולי סימנין גרועים לא מהני אפי' בצירוף כמה סימנין ואם נשאת בסימנין אלו תצא וסימנא אמצעים תליא אי סימנא דאורייתא וכולי ולמסקנא ס"ל לרבא סימנים דאורייתא ורי"ף ורא"ש לא הביאו רק מסקנא זו ואם נשאת בסימנין אלו לא תצא רי"ו בשם רמ"ה וסי' מובהק ביותר וט"ע הם מדאורית' ושומא משמע מרמב"ם דהוי סי' אמצעי דכתב אפי' שומא והרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני יש שומא הוי ס"מ ובתשובה מהרשד"ם סי' נ"ב ובמ"ב סימן ס"ג חולקין עליו. כתב הב"י בשם הרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתתא שרי דעקום יש באצבע ורושם בצדו או עליו הוי ס"מ. כתב בט"ז א"צ לומר באיזה אצבע אלא אפי' אמר בסתם אצבע וכולי וצלקת כתב בתשובת מ"ב לא הוי סימן מובהק. וע"ע שם. וח"מ הביא בשם מהרי"ק דכמה סימנים יחד מצטרפין אף על פי שכל אחד לבדו לא הוי סימן בהצטרף כולם יחד הוי סימן מובהק דא"א שיזדמנו כל הסימנין יחדיו באיש אחד עכ"ל (ופסקי מהרא"י כתב דאין מצטרפין). וכתב ב"ש בשם מ"ב. שכתב בשם מהרא"ם דוקא סימנין גרועין לא מהני צירוף אבל אמצעים מצטרפת דעל ידי הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר עכ"ל ובש"ע אה"ע סי' קל"ב גבי גט איתא מצאו קשור בכיס וכולי שחזקת כלים אלו שאינן משאילין לאחרים וכולי. כתב ב"ש בשם העיטור נקב בצד תיבה פלוני לא הוי סימן מובהק. עיין ב"י סימן י"ז. ולענין סימנין באבדה עיין ח"מ סימן רס"ז ובש"ך וסמ"ע: ויש עוד מין אחר מסימנין:
[ז.] גרסי' חולין דף ס"ג ע"ב ת"ר לוקחין בצים מן הכותים בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות ודלמא דעוף טמא נינהו אמר אבוה דשמואל באומר של עוף פלוני טהור ולימא של עוף טהור א"ה אית לי' לאשתמוטי ולבדוק בסימנין דתניא כסימני בצים כך סימני דגים (ומסי' סימני עוברי דגים) (ביצי דגים כמות שה' מחוברי' יחד) ותניא גבי ביצים כל שכודרת ועגלגולת ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה ב' ראשיה כדין או ב' ראשיה חדין טמאין חלבון מבחוץ וחלבון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלמון וחלבון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. לא צריכא בחתוכות. ולבדוק בחלבון וחלמון בטרופות וכה"ג מי זבין מינייהו והתניא אין מוכרין ביצת טרפה לא"י אא"כ טרופה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצי' טרופות בקער' אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא [הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו] דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אסי שמנה ספקות הן בעופות] לבדוק בביצים אלא ש"מ סימנין לאו דאוריית' אלא למאי הלכתא קתני לה הכי קאמר ב' ראשיה כדין או חדין ודאי טמאה רישא חד חד וכו' וחלבון מבחוץ וחלמון וכו' ואמר לך של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליהם בסתמא לא תסמוך עליהן דאיכא דעורב דדמי לדיונה. כתבו תוס' אומר ר"ת דוקא סימני ביצים משום דאיכא דעורב וכו' אבל סימני עוברי דגים דאורייתא יש לסמוך עליהם כדאמר ע"ז [דף מ'] אמר רב קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה ופריך ל"ל מומחה לבדוק בסימנין ומשני שנימוחו ולא משני סימנין לאו דאוריית' וכו' ועל זה אנו סומכין לאכול אותן דגים שקורין ברבט"א בלע"ז ואפי' לא ידעי' אם נשרו הקשקשין בשעה שעולה מן המים סמכינן אסימני עוברי דגים ומיהו בירושלמי משמע דאין לסמוך על סימני עוברי דגים דגרסי' נתן בר אבא קם קמי' דשמואל אמר ידענא להפריש בין עוברי דגים טהורים לטמאים עוברי דגים טמאים עגולים. טהורים ארוכים. אחזי לי' דהדר בקליפתה א"ל כזה מהו א"ל טמא א"ל לא ביש דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור. אלמא אין בודקין בסימנין וכו' ומשמע אפי' על סימני ברייתא אין לסמוך מדלא אמר לו שיבדוק בסימני ברייתא. וגם מה שאמר נתן בר אבא הן סימני ברייתא והש"ס דידן הוי מצי לשנוי' הכי אלא דשפיר קמשני. ומה שאנו לוקחין מן הא"י ביצים אע"פ שאינם אומרים של עוף פ' וכו' אנו סומכין על רוב ביצים שמצוין בינינו דשל עופות טהורים הם עכ"ל. ועיין תוס' ע"ז דף מ' ד"ה אמר רבא. וכ"כ הרא"ש בע"ז דאין סומכין על סימני עוברי דגים ודלא כר"ת ע"ש ועיין בע"ז שם דאמר ר' דוסתאי דמן בירי דדג טמא אין לו ביצים ומה שאמר בברייתא סימנין היינו בשלחופי עיין שם בגמרא: [ח.] ע"א דף ל"ט ע"ב מתני' אלו מותרין באכילה כו' וטרית שאינה טרופה. [גמ'] ת"ר איזהו היא טרית שאינה טרופה (שניכרין חתיכות דגים) כל שראש ושדרה ניכר (של כל דג ודג שהדגים נכרין בראש בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהן חדין ואין להם חוט השדרה) אתמר רב הונא אמר ראש ושדרה רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש סנפיר וקשקשת [משנה באלו טרפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרווייהו] אמר אביי כי תניא ההיא בארא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים. כתבו תוס' לפי' הקונטרס מאי משני אליבא דמ"ד או ראש או שדר' לבדוק בשדרה דכל דג טמא אין לו חוט השדרה לכך נראה דמשדרה לא פריך מידי והא דלא חשיב לי' תנא בהדי סנפיר וקשקשת דסימני גואי לא קחשיב עכ"ל. ורא"ש כתב וקשה לי מה שנסתפקו כל הגדולים בדג ברבוטא ור"ת דקדק דסימני עוברין דאורייתא ואמאי לא בדקוהו בחוט השדר' הלכך נ"ל כפירש"י דאתרווייהו פריך ואתרווייהו משני אלא שהתלמוד קצר והביא ארא ופלמודא הידועים להם דרישא דמי וכו' וא"כ יש לומר דאיכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בשדרה ולהכי לא חשיב בסימני טהרה ראש ושדרה וכיוצא בהו נאמר דאיכא דגים טמאים דדמי לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאין ידועין לנו ומ"מ היכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישי' שמא יש בהן ממין דגים טמאים שאין ידועין לנו דהנהו לא שכיחי בינינו כדאמר אי משום פרס ועזני' לא שכיחי ביישוב. הלכך אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג עליהם עכ"ל. עיין שם תוס' ד"ה אמר רבא שמסיק אע"פ דאין לסמוך על סימני עוברי דגים מ"מ אין לאסור הבורבטא כי אמת הוא שיש לו במים ומשרן בשעה שעולה מן המים:
[ט.] חולין דף נ"ט מתני' סימני בהמה וחי' נאמרו מן התור' וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור ר"א בר' צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמאה ובחגבי' כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהוד' אומר שני קשקשין וסנפיר אחד אלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירים הפורח בהם. [גמ'] ת"ר אלו הן סימני בהמה וכו' כל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעל' וטהורה. וכללא הוא וכו' ועוד שינים מי כתיבי באורייתא [ומה לנו לשינים שלה] אלא ה"ק כל בהמ' שאין לה שינים למעל' בידוע שהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה [ואין אנו צריכין להמתין עד שנרא' אם מעלת גרה היא]. ולבדוק בפרסותיה כגון שהיו פרסותיה חתוכות וכדרב חסדא דאמר הי' מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעל' בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה. ובלבד שיכיר בן גמל וכו'. ואמר רב חסדא הי' מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם סדוקות בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר חזיר וכו' ואמר רב חסדא הי' מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר ערוד. לאו איכא ערוד איכא נמי מינא אחרינא דדמי לערוד. גמירא דליכא. והיכא בודק אמר אביי ואיתימא רב חסדא בכנפי העוקץ (תחת) עצם האלי' יש בשר כשקורעין אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב. ת"ר אלו הן סימני חיה. חיה בכלל בהמ' היא לסימנין (קושיא היא) דהא כתיב זאת החיה וכתיב סימנין בתריה אמר ר' זירא להתיר חלבה. וה"ק אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אמר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור אחר טלפים שהקרנים סימן מובהק הוא יש לה טלפים אתה צריך לחזור אחר קרנים וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר. ומסיק הש"ס היכא דמפצלא קרנים לא דינא ולא דיינא אין לחזור אחר סימן אחר שאין פיצול בקרני בהמה. היכא דלא מפצלא בעינן כריכות גילדי גילדי כעין קרני השור חדורות חדין למעל' וחרוקות (מלאות פגימות וחריצין) והוא דמבלע חרקייהו [חריציהן מובלעין זה בזה] והיינו ספיקא דעיזא רכוז וכו'. ע"ש בתוס' ועיין בכל הסוגיא שם לענין סימני עופות וחגבים מה שנאמר שם:
[פסק]:
[י.] הרמב"ם פ"ג ממאכלות פסק כר' זירא דסימני ביצים לאו דאורייתא וגם לא עוברי דגים ופסק דג טמא יש לו עובר דלא כר' דוסתאי. ובטור י"ד סי' פ"ג כתב גבי עוברי דגים בד"א שנימוחו אבל אם הם שלימין וניכר בהן סימן טהרה נקחין מכל אדם וכולי. וב"י הקשה הא לדידן דסימנין לאו דאורייתא כר"ז אפי' שלמין אינן נקחין וכולי. וכתב ד"מ נ"ל דהיינו להתיר הדג עליו הואיל ואנו רואין שאין לו קשקשין אבל אם אין הדג לפנינו ס"ל לטור דמהני סימנין אלו ליקח הקרבים ואמרי' בודאי גם הדג היה טהור הואיל ולא חזינן ריעותא ולכך כתב אם הם שלמים נקחין מכל אדם ע"פ הסימנין עכ"ל. כתב ב"י עכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים סתם אפי' מן הא"י ובלבד שיהיו אדומים אבל השחורים אין אוכלין אותן כלל. ונרא' שהקדמוני' חקרו ומצאו שלא הצריכו חכמים למומחה או שיאמר אני מלחתים אלא כדי להתיר כל מין עוברי דגים בין אדומים בין שחורים ואין הספק אלא בשחורים דאיכא מינייהו טמא וכו'. וש"ך בי"ד סי' פ"ג כתב דמשמע מאו"ה דעכשיו אין לסמוך על סימני עוברי דגים ומשמע אפי' אדומים ע"ש ובש"ע סי' פ"ו פסק לענין סימני ביצים כר' זירא. ועוד כ' הרמב"ם בפ"ג אין לוקחין דגים מרוצצין מן הא"י וכו' ואם היה ראש הדג ושדרה ניכר אף ע"פ שהיא מרוצץ מותר ליקח אותו מן א"י. כתב כ"מ רבינו לא הזכיר בפ"א סימנין אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה וצ"ל שרבינו מפרש דהיכר ראש ושדרה דלא כפירוש רש"י בראש חד או אינו חד אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעת עין בראש ושדר' שהוא מין דג פלוני שהוא טהור וכמ"ש הראב"ד וכן נראה מפי' המשניות ואף על פי שהר"ן דחה פי' זה דאם כן מאי מותיב בגמ' מכל שיש לו סנפיר וכו' י"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנין אלו דוק' והא לדידך משכחת שאף ע"פ שאין בו אחד מסימנין אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעת עין בראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו קשקשים וסנפירים אחר שעלה מן הים עכ"ל. (וע' ר"ן בפרק אין מעמידין שכתב שפירש"י נראה עיקר אלא שרמב"ן כתב שצריך רבה לומר דדגים ניתרין בסימנין דראש ושדרה מאחר שלא נזכר בדברי גאונים סימנין אלו). וטור כתב ויש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנין אלו להתיר כל דג וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין לסמוך עליהן וע' שם בב"י שהאריך בזה. ורמ"א בי"ד סי' פ"ג כתב אם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים אבל אם הדג שלם ואין אנו רואין בו קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה. וע' בט"ז שכתב דכוונת הב"י בפירוש הרא"ש נמי הכי הוא לחלק בכך ע"ש ובפ"א ממ"א כ' הרמב"ם כרב חסדא דכל שמעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון. עוד כתב סימני חיה מפי השמועה הן וכו'. סימני עוף לא נתפרש בתור' אלא מנה מינין טמאין ושאר מיני עוף מותרין. מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין שנתנו חכמים וכו'. אמרו הגאונים שמסורה בידיהם שאין מורין להיתר עוף הבא בסי' אחד אלא אם הי' אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד וכו' ע"ש כל החילוקים. ועיין ש"ע סי' פ"ב לענין סימני עופות. וסי' ע"ט לסימני בהמה. וסי' פ' לסימני חיה: