כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות נ (כלל קיט) נותן טעם לפגם
[א.] ע"א דף ס"ה מתני' יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם נפל ע"ג תאנים וכו' אם יש בהן בנ"ט אסור ומעשה בביתוס בן זונין שהביא גרוגרת בספינה ונשתברה חבית של יי"נ ונפל על גבן ושאל לחכמים והתירום זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. גמרא] מעשה לסתור חסורי מחסר' והכי קתני אם נט"ל מותר ומעשה נמי בביתוס וכו' אמר רב יהוד' אמר שמואל הכי הלכת' (דנותן טעם לפגם מותר) ואמר רב יהוד' אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין (חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח הצונן) אבל נפל לתוך גריסין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור וכן כי אתי רבין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וכן כי אתי רב דימי וכו' וכך היו עושין בערבי שבתות בצפורי (נותנין חומץ לתוך הגריסין צונן והוי משביחו ורב דימי קאמר לה) וקוראן אותן שחליים. כתבו תוס' תימא אמאי נקט נעשה דהא ודאי משביח הוא וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד אחר שירתיחו ויצלנו עכ"ל. אמר ריש לקיש נט"ל שאמרו לא שיאמרו קדרה זו חסרה מלח חסרה תבלין אלא כל שאין חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה (חומרא היא וכו' ואינה נאכלת לאו דוקא דכיון דפגמת' פורת' קרי לי' אינה נאכלת) ואיכא דאמרי אמר ר"ל נט"ל שאמרו אין אומר קדרה זו חסרה מלח וכו' אלמא השתא מיהא פגמה (קולא היא). כ' הר"ן מה שכתב רש"י כל שאינה נאכלת לאו דוקא וכו' ואע"ג דנט"ל מנבלה גמרי' וכל שראוי לגר שמי' נבלה ואע"פ שנפגמה התם היינו טעמ' דנאכלת בפני עצמה לפיכך אסורה עד שתפגם מאכילת גר אבל תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעם כל שטעמו פוגם תבשיל קצת מותר לפי שאין נותן טעם אדרבה פוגם אבל עדיין צריך ליישב היכי גמרי' לה מנבלה ונראה דהיינו טעמא דמה מצינו בנבלה שלא אסרתה תורה אלא כשהיא ראוי' לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אף על פי שהיא נפגמת קצת אבל כל שאינה ראוי' לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התירתה תורה ואע"פ שחל עליה איסור מתחלה אף באיסור שנותן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שהאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי אע"פ שחל האיסור מתחל' באותו דבר שנתערב בהיתר לפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסול מלאכול לאדם כנבלה וכו' אבל הרשב"א בתורת הבית התיר כל שההיתר מרובה מן האיסור וקא יהיב טעם לפגם דאי משום ממשו מדאוריית' ברובא בטיל ואי משום טעמו אין כאן נ"ט כיון שהוא פוגם וכו' ואין דעתי נוחה בהיתר זה עכ"ל. אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' ואם ריבה טעם לפגם מותר ולימא אם נתן טעם לפגם מותר הא קמשמע לן אע"ג דאיכא מילת' אחרניית' דפגמה בהדיא והלכת' כלישנ' בתרא דר"ל. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נט"ל מותר (רב יהוד' ורבה בב"ח ורב דימי ור"ל ור' אבהו) א"ל אביי בשלמ' מכולהו לחיי אלא דר"ל אמרו קאמר ולי' לא ס"ל מכלל דאיכא מ"ד נט"ל אסור אין והתניא אחד נט"ל ואחד נ"ט לשבח אסור דברי ר"מ ר' שמעון אומר לשבח אסור ולפגם מותר מ"ט דר"מ גמר מגיעולי כותים לאו נט"ל הוא ואסר רחמנ' הכא נמי לא שנא (דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו) ואידך כרב הונא ברי' דר' חייא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלא לפגם הוא ואידך קדרה ב"י נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. כתבו תוס' מאי בעי הש"ס מכלל דאיכא מ"ד נט"ל אסור הא רבי תנא משנה שלמה דנט"ל אסור גבי שמן של כותים ומפרש טעמא בגמרא משום זליפתן של כלים אע"ג דסתם כלים אינן ב"י וי"ל שרוצה למצוא תנא שאמר כן בפירוש ועוד י"ל דה"ק ומי איכא מ"ד נט"ל אסור כי האי גונא שאפי' הי' האיסור בעין הי' לפגם ולא דמי לשמן דשמן אם הוי בעין היה לשבח עכ"ל. ועוד כתבו תוס' בד"ה א"א דלא פגמה פורתא ולהכי יליף ר"מ לאסור פגם בעלמא משמע אבל לר"ש דשרי ס"ל דבת יומא לא פגמה כלל דהא בהא תליא ותימא דבפסחים סברי רבנן נמי א"א דלא פגמה פורתא א"כ נילף בעלמ' לפגם אסור והיכי קאמר דרבנן לא ילפי טכע"ק מגיעולי כותים דחידוש הוא דכל נט"ל בעלמ' מותר וי"ל דאין ה"נ דרבנן סברי דכל נט"ל אסור היכא שאם האיסור בעין היא לשבח דיליף מגעולים דפגם פורתא והא דקאמר התם נט"ל בעלמ' מותר היינו פגם גמור שגם אם האיסור בעין הוא פגם דההוא פגם ליכא למילף מגיעולים דהתם אם הי' האיסור בעין היה לשבח והא דקאמר חדוש הוא אע"ג דלא דמי האי פגם לפגם בעלמ' מ"מ אי לאו דגלי קרא דגיעולים אסור היה מותר מן הדין דמה לי אותו פגם מה לי פגם אחר ואפ"ה אסרי' רחמנא וכיון דאסרי' רחמנ' ילפי' מהא כיוצא בו וכו' וקסברי רבנן כמתני' דאין מעמידין וג' מחלוקות בדבר דר"מ סבר כל נט"ל אסור אפי' כשהוא פוגם גם כשהאיסו' בעין דיליף לה לגמרי מגיעולים ומנבלה לא יליף כלל להתיר דמוקי לה למעוטי סרוחה מעיקרא ור"ש מתיר כל פגם אפי' כשהוא שבח כשהאיסור בעין כיון דהשת' לפגם שרי דיליף מנבלה ומגעולים לא יליף דסבר לא פגמה פורת' ורבנן דפסחים סברי דדבר שהוא פגם כשהאיסור בעין שרי דילפינן מנבלה וכו' ועי"ל דרבנן דפסחים היינו ר"ש והא דקאמר התם קדרה ב"י פגמה פורתא ולר"ש צ"ל דלא פגמה כלל י"ל דודאי גם ר"ש מודה דפגמה פורתא ומ"מ לא נילף מיניה לאסור פגם, בעלמא שאינו ב"י דאיכא פגם רבה וכו' ור"מ סבר ילפינן פגם רבה מפגם פורתא ואי כדפרישי' מעיקר' דפליגי אי פגמה אי לא זה אינו סברא דא"כ נחזי אנן ועוד יש להביא ראיה דמודה ר"ש דב"י נמי א"א דלא פגמה פורת' דאי לא פגמה כלל גיעולי כותים דכתב רחמנ' למה לי פשיט' כיון דהוי לשבח דמתסר דטעם הוי כעיקר. וכ"ת להאי גופא איצטריך א"כ משרת ל"ל דלר"ש דס"ל כ"ש למכות לא צריך להיתר מצטרף לאיסור אלא ודאי דר"ש מודה דקדרה ב"י א"א דלא פגמה פורת' כך דקדק ה"ר שמואל מאוירא וכו' וכ"כ נמי ה"ר פרץ והשתא ניחא הכל דלא מצי ר"ש למילף טכע"ק מגיעולי נ' דחידוש הוא כיון דפגמו אפי' פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטכע"ק וכו' דלא כה"ר יקר שדחה ראי' זאת עיין שם וכו' עכ"ל. (עיין בשער המלך פ"א הלכה ו' מחמץ שתמה על תוס' איך כתבו למה לי גיעולי כותים וכו' הא איצטריך להכשיר כלים וטפי היה להם להקשות משרת למה לי נילף מגיעולים ומה שתירץ בלחם סתרים הם דברי' תמוהים ואולי דמשמע להו דגיעולי כותים אצטריך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ"ש רש"י בפירוש החומש וז"ל אך לשון מיעוט כלומר ממועטים אתם מלהשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור וכו' עכ"ל). וקאמר הש"ס ור"ש מ"ט דתניא לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי' לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר (שהסריחה) אינה קרוי' נבלה (אלמ' מדאפגום בטל איסור') ור"מ ההי' למעוטי סרוח' מעיקר' (סרוחה מעיקר' מוכת שחין מחיים דהואיל ואפגמ' מקודם שיבא לידי נבלה לא חל עליה שם נבלה אבל היכא דאתסר מעיקר' תו לא פקע איסור משום פגם) ור"ש סרוחה מעיקר' לא צריכי מיעוטא עפרא בעלמ' הוא (וע' בכורות דף כ"ג דבר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר דהיינו טומאת משא] טומאה קלה עד לכלב ור' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לגר וכו' הראוי' לגר קרוי' נבלה וכו' ור"י למעוטי סרוחה מעיקרא וכו' ואידך לסרוחה לא צריך קרא עפרא בעלמא. כתבו תוס' קשה הא ר' יוחנן סבר נט"ל מותר וע"כ דיליף מנבלה כדאית' בע"א וי"ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא דעפר' הוא אבל לענין טומאה ה"א דמיטמ' אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה עכ"ל). אמר עולא מחלוקת (ר"מ ור"ש) שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר איתבי' רב חגא לעולא יין שנפל לתוך עדשים וחומץ לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר והכא דפוגם מעיקר' ופליגי אמר עולא וכו' הכא במאי עסקינן כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. כתבו תוס' השתא צ"ל לעולא דלא פליגי ר"ש ור' מאיר בקראי דלעיל דא"כ לא הוי מסתבר לחלק אלא בסברא פליגי ר"מ סבר כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה וחל האיסור עליה שוב אין לה היתר גם כי פגם אח"כ ור"ש סבר כיון דהשת' פגמה שרי עכ"ל. ור' יוחנן אמר מחלוקת בפוגם מעיקר' (אדעול' אתי לאפלוגי) איבעי' להו אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור או דילמ' בין בזו ובין בזו מחלוקת תיקו. כתבו תוס' וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבילה דר"מ מוקי בסרוחה מעיקר' אבל לא הסריח מעיקרא והסריח לבסוף אסורה ור"ש מוקי אפי' לא הסריח מעיקר' וכו' אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וי"ל דלא דמי לההוא דנבלה דהכי י"ל השביח בשעת התערובות שבשעה שנפל האיסור בתוך ההיתר היה נותן טעם לשבח וכו' וחל עליה איסור אבל ההוא דנבל' דפליג ושרי כשהיתה סרוחה עכשיו אע"ג דמעיקר' לא היתה סרוחה מ"מ בעודה נבלה נפגם ושרי עכ"ל. ועוד כתבו תוס' בד"ה או דלמא וכו' וא"ת היכ' מספק' ליה בהא א"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פגם מעיקר' מותר משביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן לא כר"מ ולא כר"ש וי"ל דסבר כר"ש בפגם מעיקרו וכר"מ בהשביח ולבסוף פגם וכו'. אמר רב עמרם אפשר איתא להא דר"י ולא תניא לה במתני' נפק דק ואשכח דתני' שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי כרם ויש בו כדי להחמיץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליג' א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראוי לחמץ בו כמה עיסות אחרות (הלכך חמוץ דיותר מדאי אע"פ שנפגם הוא לענין אכיל' שבח הוא לענין חמוע עיסות אחרות) ומסיק הש"ס דמוכח מבריית' אחרת דבפגם מעיקר' פליגי ובהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור (ונפשט' האבעי' דלעיל דעלתה להם בבהמ"ד בתיקו וכה"ג אשכחנ' נדה דף כ"ה עיין בתוס'). ההוא עכבר' דנפל לחבית' דשיכר' אסרי רב לההוא שיכרא אמרוהו רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט"ל אסור א"ל רב ששת בעלמא סבר רב נט"ל מותר והכא חדוש הוא דמאוס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסרי' רחמנ' הלכך נט"ל נמי אסור (דהא ממאיס ובלאו אזהרה בדילין אינשי ולמה לי דאזהר רחמנ' עליה ש"מ אפי' נט"ל אסור כך פירש"י ותוס' מקשים דנהי דמאיס מ"מ לא הוי ידענא דהאוכלו בלאו ועוד דא"כ לא הוי חדוש כחדוש דעלמ' דחדוש ר"ל איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור לכן נר' דהא בדילי וכו' וא"כ מן הדין היה לנו להתירו משום דהוי פגם ונט"ל בעלמא מותר ואפ"ה אסרי' רחמנ' כל נט"ל דשרצים והשתא הוי כשאר חדוש שבכל התלמוד דהוא איסור מכלל היתר עכ"ל). מתקיף לה רב שימי מי מאיס והלא עולה על שלחן מלכי' לא קשיא הא בדברא והא בדמת' אמר רבא הלכתא נט"ל מותר (פי' אף בשרצים ולא תימא דחדוש הוא) ועכברא בשיכר' לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נט"ל אסור ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נט"ל מותר ועכברא בשיכר' אשבוחי משבח. כתבו תוס' וא"ת ליטעמי' קפילא וי"ל דשמא עכברא מחזק את השכר ומחמצו והשתא כשנתחזק אין ידוע אם מחמת השכר עצמו וקיי"ל כרבא דנט"ל מותר אפילו בשרצים ונפקא מיניה כשאינו ב"י וכיוצא בו מותר אף בשרצים עכ"ל. כ' הר"ן מהא שמעי' שכל דברים מאוסים כעכבר וכיוצא אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ובשיכרא דמשבחי' ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב ההיתר מרוב' מהן יש להתיר משום דמדאוריי' ברובא בטל ולא מתהני מאיסורא כלל (דטעם דשרץ מאוס אינו אסור דאין לנו אלא מה שחדשה תורה דהיינו גופו אבל פליטתן לא) עכ"ל. ובפסחים דף ל' אמר רב קדרות בפסח ישברו (רב לטעמי' דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנא' כר"י ואית לי' במשהו וקסבר נט"ל אסור ולית הלכתא כוותי' מתרי טעמי חדא דקי"ל כר"ש דתערוב' לאחר זמנו מותר והאי פחות מתערובת ועוד דקיי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה שעברו עליו ימי פסח הופג טעמו בדופני הכלי) ותוס' כתבו בע"א (דף ס"ח) מספקא לי' אי קסבר רב נט"ל אסור או מותר וכו' אי ס"ל מותר אפ"ה קאמר ישברו דנט"ל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרי' אינו ב"י אטו ב"י ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי עכ"ל. ופריך הש"ס ולשהינהו אחר פסח וליעבד בהו שלא במינו גזרה דלמא אתו למעבד במינו. כתבו תוס' מאי פריך והא אין מבטלין איסור וכו' ומפ' ה"ר יוסף כיון דאיכא נט"ל ומשהו שלא במינו מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד בהו שלא במינו אי קסבר רב נט"ל מותר. ור"י מפרש דכיון שקדרות של חרס הן' אם יהיו אסורין ואין להם תקנה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדרה שאין ב"י אסרי' לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרב' אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ"ל. [ורשב"א במשמרת בית ד' שער ד' כתב דפריך שפיר וליעבד בהו וכו' שאין זה דומה לשאר איסורין וטעמא כיון שאיסורן נוהג בכל זמן איכא למגזר שאם תתיר אינו ב"י יבא להתיר אפי' ב"י לפי שאין פגמו ניכר אבל חמץ שכבר עבר זמנו וא"א לבוא בו עכשיו לידי איסור לשמואל מותר ואפי' לרב היה סבור דהוא הדין ואמר דלא דלרב איכא למגזר אטו מיני' דלדידי' לאחר זמנו חמץ אסור]. ור"ן כתב וא"ת בע"א מספקא לי' וכו' תפשוט מהכא ויש מי שתירץ דלא מצינו למפשט מהכא דאפי' מאן דאית ליה נט"ל מותר ה"מ באיסורין שהן אוסרין בנ"ט אבל חמץ שאסור במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפי' נט"ל אסור. ולא נהירא דמאן דשרי נט"ל מנבלה גמיר לה וכיון דאפי' פגום בעין אינו אסור האיך יאסור תערובתו וכי תימא היכא אמרי' לקמן פת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכל' מטמאה טומאת אוכלין. והא כיון שנפסלה מלאכול לאדם אינו ראוי' לגר וכו' אלא משמע דחמץ אפי' פגום אסור לאו ראי' היא דלענין טומאת אוכלין היינו טעמא משום דטומאה חלה עד שתפסול לכלב כדאיתא בבכורו' אבל ודאי כי היכא דנט"ל שרי בשאר איסורין ה"נ בחמץ והדרא קושיא לדוכתה לאו קושי' היא אפי' למ"ד נט"ל מותר ה"מ דיעבד. אע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור את הקדרה אפ"ה לא הוי כדיעבד. וראי' מדאמרי' חולין (דף קי"א) ההיא פינכא דאמלח בה בשר תברה ר' אמי ואי כדיעבד דמי ל"ל למתברה לשהינהו אלא ודאי פינכא וקדרה אע"ג דצריך לשברן לאו כדיעבד דמי. ומ"ש רש"י דסבר רב נט"ל אסור אינו מחוור עכ"ל. ועיין באנשי השם שהקש' על הר"ן דהא לעיל גבי תנור אמר כיון דלית לי' תקנתא אלא בשבירה שפיר דמי ויש לחלק בין פליטת קדרה שטעם איסור נאכל ובין אפיית תנור שאין שם איסור נאכל לא טעמו ולא ממשו אלא גרמת האיסור לבד וצ"ע עכ"ל (ושער המלך ה"ח מחמץ תירץ בשלמא בההיא דתנור. דמה שאסרו חכמים זוז"ג לכתחל' לאו היינו משום גזר' שלא ליהנות באיסור תור' דהתם ודאי אי שרינן ליהנות מן התנור שהסיקו בקשין של כלאי כר לא אתי למטעי ליהנות מן האיסור עצמו דבהא ודאי לא טעי אלא דכך רצו חכמים לומר דלכתחל' לא יהנה מהאיסור והלכך כיון דל"ל תקנתא אלא נתיצה חשיב דיעבד משא"כ הכא כיון דטעמא דאינה בת יומא אסורה אטו בת יומא א"כ אדרבא בקדרות של חרס כיון דל"ל תקנתא איכא למגזר טפי עכ"ל):
[ב.] ע"א דף ע"ה ע"ב וכולן אם נשתמשו בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבין תני חדא אסו' ותניא אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נט"ל אסו' הא כמ"ד נט"ל מותר ולמ"ד נט"ל מותר גיעולי כותים דאסר רחמנא היכי משכחת לה אמר רב חייא ברי' דר"ה לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י דלאו נט"ל היא מכאן ואילך לשתרי (אף לכתחלה) גזרה קדרה שאינו ב"י משום קדרה ב"י. כתבו תוס' הלכך דבר המבושל בכלי שאינו ב"י מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדר' לפי שהקדרה הי' בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם עכ"ל. והרא"ש כתב נמי הטעם כתוס' ועוד כתב בתבשיל ליכא למגזר דלמא יאכל בשנתבשלה בב"י דהא לא שכיח לבשל בב"י הואיל ואסור לכתחלה אפי' כשאינו ב"י עכ"ל. וכ' הג"א אבל קדרה אי שרית לי' לבשולי באינה ב"י אתי לבשל בב"י אבל אין לומר הטעם דאין להתיר לבשל בקדרה לפי שזה היה לכתחלה וכו' דהא כיון שטעונין שבירה הוי כדיעבד עכ"ל. עוד כתבו תוס' ד"ה בת יומא פי' בקונ' שבישל בה כותי היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה משמע לפירושו דלינת לילה פוגמת וכו' וזכר לדבר דלינת לילה מקרי עבור צורה והוי דברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתן בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדרה ולישנא דבת יומא משמע שבישל בה היום מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעל"ע ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת ליל' או סופ' או כול' אבל מע"לע לא בעינן וכן פר"ת דלינת לילה פוגמת. ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדאצטריך שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפ' בכלי נחשת אחרי בישול חטאת למ"ד נט"ל מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחל' אחר עמוד השחר וה"ר ברוך כ' בספר התרומ' שצריך לחקור שלא הי' בכלי אפי' מים חמין לבד בתוך מעל"ע דמים חשיבי כמו איסור לפי שנעשו נבלה וכו'. והרא"ש כ' נמי לינת לילה פוגמת וסוף לילה אינו גורם דאל"כ למה הוצרך שבירה בכ"ח בשלמא אי כל הלילה גורם ניחא דאיצטריך קרא לכלים שבשלו בהן בלילה דכדי שלא יבאו קדשים לידי נותר שהיו מבשלים כל הלילה ואותו טעם לא נפגם עד הבקר ונעשה נותר וחל עליו חיוב שבירה ומריקה וכו' הלכך אפי' הניח הכל עד אחר שנפגם והותר מן התור' אפ"ה כיון שחל עליו חיוב שבירה שעה אחת שוב לא פקע ומש"ה שוברין לכל הכלים במקדש אפי' אותן שבשלו בהן אתמול כי לכתחלה לא היו מבשלין גזר' אטו ב"י כי ברוב הבשול שהי' בעזרה אתי להחליף וכיון שכן היו שוברין אותו במקום קדוש כמו הטעונין שבירה מדאוריי' וכו' מיהו י"ל דאע"פ שכשנפגם הותר מן התורה אם נעשה נותר מ"מ גזרת הכ' היא שבירה בכ"ח וכו' מידי דהוי אמריקה ושטיפה שהיא גזרת הכ' אפי' כשהיא ב"י שהרי אחר הגעלה שכבר נפלט כל האיסור טעון מריק' ושטיפה וכו' וה"נ אע"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזה"כ הוא וא"ת א"כ מנלן דאין בלוע מכלי חרס יוצא מידי דופיו במה שטעון שבירה שהשבירה אינה מחמת איסור אלא גזרת הכ' וי"ל מ"מ מדכתב מריקה בכלי נחשת ושבירה בכ"ח זהו משום שיוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא וכו' וכל דחוקים הללו צ"ל לפי רבותינו שאין מצריכין מע"לע אבל אם באנו להצריך מעל"ע אתי שפיר מהך שהצריך שביר' ומריקה אחר בישול חטאת כי כל שעה שיבשלו אפי' שחרית יהיו בלועים הכלים מנותר וכיון שחל עליהן חיוב מריקה תו לא פקע ואתי נמי שפיר דשמעי' מהא דכ"ח אין יוצא מדופיו דמריקה ושטיפה ודאי לנקות הכלי מן האיסור בא אע"פ שבאיסור אחר א"צ נקיון גדול כזה עכ"ל. ור"ן כ' מה שהקשו אי לינת לילה פוגמת למה הוצרך שביר' וכו' לא קשיא שכבר פרשתי למעל' שבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר ומעצמו אסור אלא מפני שאין משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תור' לבערו כשם שצותה לשרפו וביעור הנותר הבלוע בכלי ראתה התורה שהיא שבירה בכ"ח או מריקה בכלי מתכות עכ"ל. ועיין ר"ש פ"ח משביעית משנה ב' שמביא ראי' מירושלמי שכ' דאין מחייבין אותו לאכול שביעית לא פת שעפש' ולא תבשיל שנתקלקל צורתו. פי' שעברה לילה וכו'] דקדרה שאינה ב"י דלינת לילה פוגמת. והג"א כתב בשם רשב"א איזה אינה ב"י ששהה מעל"ע עכ"ל:
[ג.] ע"א דף ל"ח ע"ב אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש אי משום איערובי מסרא סרי וכו' אי משום גיעולי כותים נט"ל הוא ומותר. כתבו תוס' משמע דהכי הלכתא וכו' מיהו מדבש דאמרי' לקמן (דף נ"ט) נט"ל מותר אין ראי' דשאני התם דפוגם אפי' בעין אבל שמן כשהוא בעין הוי לשבח ואפ"ה לפגם מותר וגם מרבא דאמר לקמן הלכתא נט"ל מותר אין ראי' דהתם פוגם מעיקרו אפי' בעין וכו' ומהא דדרש ר' שמלאי (דף ל"ו) שמן ר' יהודה נשיא' ובית דינו התירוהו קסבר נט"ל מותר משמע דהלכתא הכי אפי' ב"ש וב"ה שגזרו עליו הכי ס"ל כדפירשתי לעיל וקי"ל נמי דסתם כלי' של כותים אינן בני יומן והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיק' ספק נשתמשו בו היום ואפי' נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או דבר שאינו נותן טעם וכן פוסקים רש"י ור"ת ור"י עכ"ל. [ועיין רשב"א שכ' ספק נשתמשו בו היום ואפי' נשתמשו בו שמא נשתמשו בדבר המותר וכ' מ"א סי' תמ"ז דנפקא מיני' לענין חמץ לדעת תוס' גבי חמץ לא שייך פוגם ולדעת רשב"א נמי מותר דלמא לא בשלו בכלי חמץ אלא בשר או מים או שאר דברים ע"ש]. כתב הרא"ש וכן הלכה דנט"ל מותר מדשרינן משחא ואפי' ב"ש וב"ה שאסרו השמן משום חתנות ולאו משום דס"ל נט"ל אסור וכו' ועוד ראי' מר"ש דשרי לקמן קדרה שאינה ב"י אע"פ שאם הי' בעין היה לשבח פליג אר"מ והלכתא כוותי' כדאיתא עירובין (דף מ"ו) ועוד ראי' מר' יוחנן דמוקי משרת להמ"ל ומפרש התם דר"י סבר כר"ע וטכע"ק נפקא מגיעולים דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י מוכח דר"י ס"ל כשאינ' ב"י דנט"ל מותר וקי"ל נמי סתם כלים אינן ב"י ממשחא שליקא וכו' וא"ת ליטעמי' קפילא וי"ל כיון דספק ספקא הוא לא הטריחוהו חכמים להטעימו לקפילא עכ"ל:
[ד.] ע"א דף ס"ו חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ"ט תנן יי"נ שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרו' ואם היו מבוקעות אסורות קס"ד חמרא חדתא בענבי מאי לאו בנ"ט לא במשהו הא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור וכו' מכלל דבנ"ט עסקינן ואביי מתני' בחמרא עתיקי בענבי. כתבו תוס' יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו לא אמרי' בי' נט"ל מותר דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו ה"ה נט"ל ומפרש כאן מכלל דבנ"ט עסקינן דלכך מותר בשאין בהנאתן בנ"ט דאי במשהו הא אפי' לפגם אסור ואין ראי' מכאן דלא דייק הכא אלא מדפליג בסיפא בהכי מכלל דרישא בנ"ט דבהכי איירי מתני' ועוד דמשהו מין במינו אין הטעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל ובחמץ בפסח לספרים דגרסי במשהו כרב אע"ג דשלא במינו אסור במשהו אע"פ שהטעם בטל מ"מ אין לאסור טעם לפגם שלא יהא טפל חמור מהעיקר דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו אלא ודאי אין חילוק דכל נט"ל מותר עכ"ל. וכ"כ הרא"ש נהי דהחמירה התור' לאוסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פוגם פקע איסורו דילפי' מנבלה ועוד עיקר טעמ' פריכא דהיכן אסרה תורה במשהו במב"מ התם אפי' א' באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל וכו' אבל נט"ל מעיקרא שרי כי לא הי' בו טעם עכ"ל. וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה דרשב"ם ור' יהודה מפריש ור' יחיאל כולהו ס"ל נט"ל מותר בפסח וה"ר אליעזר ממיץ ס"ל דאסור עכ"ל (ותימא על הטור א"ח סימן תמ"ז שכתב שדעת רשב"ם דנט"ל בפסח אסור. שער המלך פ"ח מחמץ). ועיין הג"א פרק בתרא דע"ז שכתב קדרה שבשלו בה בשר בחלב ושוב בשלו בה היתר אסור באכיל' אע"ג שאינה בת יומא דבאיסורי הנאה אין לחלק בין ב"י לשאין בת יומא ואם בת יומא היא כל המאכל אסור ואם אין בת יומא ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר עכ"ל מא"ז. ועיין ב"י י"ד סי' ק"ג שכתב בשם א"ח שכתב בשם הרש"ט פלכו אין אומרים נט"ל מותר אלא באיסור שהוא בטל בס' אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון ברי' או תרומה אפי' פגום אסור וכו':
[ה.] ע"א דף ל"ט על הא דאיתא במתני' קורט של חלתית של כותים אסורין אמרי' בגמרא מ"ט משום דמפסקי לי' בסכינא אע"ג דאמר מר נט"ל מותר אגב חורפי' דחלתית מחליא ליה שמנוניתא (ממתקי') והוי לי' כנ"ט לשבח ואסור. כתבו תוס' וא"ת ליסגי לי' בקליפה וי"ל דחורפי' דחלתית בלע טפי וי"מ כמו כן בצל וקפלוט שנחתך בסכין של כותים דלא סגי להו בקליפה וכו' ושמעתי בשם הר"ם דחלתית דוק' דחריף טפי ולא בצל וקפלוט עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שאלתי את רבינו מאיר צנון שנחתך בסכין של כותי וכו' ואמר אע"ג דבספר התרומה אוסר אפי' כרשין וצנון ובצלים ודימה אותו לקורט של חלתית שמעתי גדולים שחולקין עליו ואומרים דלא דמי נקורט של חלתית דהוא חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו והוא בלזור"י ומדלא נקט אלא הוא אלמא מידי אחרינא לא והא דאמר חולין (דף קי"א) צנון שחתכו וכו' ה"מ בן יומו ואע"פ שאני מורה כספר התרומה לאסור אין לי למחות ביד הנוהגין היתר ובחולין אמרי' הלעיטה חלתית טרפה מ"ט דמנקבא למעיה אבל כרשין וצנון ובצלים אכלי להו בעינייהו ולא מנקבי' הלכך לא דמי כלל עכ"ל. ועיין רשב"א בתשובה סי' תצ"ז שכ' וז"ל והטעם שכתבת בשם הרב בעל תוס' בכלי מדין משום דחיישי' שמא עשה בו כותי דבר חריף אינו נראה כלל שא"כ חששא זו מדאורייתא הוא מדאצטריך הכתוב הכשר בכלי מדין והאיך אנו מתירין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהן והלא בכולן יש לנו לחוש ולאסור אפי' דיעבד דספקא דאוריית' היא ועוד דהא כל היכא דאיכא ס"ס אפי' באיסור תורה הולכין להקל וכלי מדין הא איכא ס"ס ותלתא ספקי נמי איכא למ"ד לא אסרה אלא קדרה בת יומא חדא דלמא לא בשלו בו ביום את"ל היום שמא לא נשתמשו בדברים האסורים ואת"ל בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמין בתבשיל ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ס"ס אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי כותים ועוד דא"כ האיך מביא ר"מ ראי' מכלי מדין דנט"ל אסור דהא כלי מדין אפי' קדרה שאינה בת יומא לא לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא ור"ש נמי דדחי לא אסרה תורה וכו' אינו כן דהא כולהו אסרן הכתוב מספק דברים החריפים מכל זה נראה סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון שסתם כליהם אינן ב"י מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש. קושיא זו ליתא דהא פריש ר"ש לא אסרה התורה וכו' כלומר אם בשלו בו ביומו. ובדברים החריפים שכ' הרב שאין בהם משום פגם נראה שהביאו לזה מקורט של חלתית דאלמא כל דבר חריף מתקן הטעם הפגום המחזירו לשבח. אין הנדון דומה לראי' שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר החריף שהוא בעין. הא בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא. שאם אין אתה אומר כן אין לדברים קץ שאין לך קדרה וקערה שלא נכנסו לתוכן פלפלין או תבלין עם התבשיל ומעתה מה ששנינו כולן שנשתמשו עד שלא יגעיל מותר אמאי מותר הא דרכן להשתמש בדברים החריפין ועוד אפ"ל דוקא חריפותו של חלתית אבל שאר החריפין לא שמענו. ועוד דא"כ כלי מדין אפי' כלים שאינן ב"י צריכין הכשר כדי להשתמש בהם דברים החריפים דאינו מן הדעת שהתירה להם התורה כלי שאינו ב"י לדברים יחידים ושיאסור אותן לדברים החריפים עכ"פ הא צריכין הכשר לכל שא"א שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי ותמיד עושין כן ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישי' שאינו מצויה וזה נ"ל יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שע"ג הסכין ולא משום בלע אתי טפי שפיר וכו' עכ"ל. ובסי' תצ"ט נראה שסובר דנט"ל באיסור משהו אסור וכ"כ בשם הר"י הזקן ע"ש. וע' תרומות פ"י משנה ב' שעורי' שנפלו לתוך הבור של מים אע"פ שהבאישו מימיו מותרין דנט"ל מותר):
[פסק]:
[ו.] כתב הרמב"ם פ"ט הל' י"א ממאכלו' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט. כ' ה"ה ויתבאר בפי"ז שאפילו בשל בה בשר נבלה וביום ב' בשל בה בשר שחוטה שמותר בדיעבד שלא אסרה התור' אלא קדירה ב"י וה"ה כאן והרי דין הכלים הבלועים מבשר אצל בשול חלב כדין כלים הבלועים מאיסור אצל בשר היתר וי"מ שהיו מקילין בבשר בחלב מפני שכל א' בפ"ע מותר וכשבלע היתר בלע והראשון עיקר וכדעת רבינו עכ"ל (מ"ש ויש מקילין כוונתו על מ"ש הרא"ה בב"ה בתה"א בית ד' שער ד' וז"ל שם. קדרה שבשל בה בשר ואינה בת יומא שמותר לבשל בה חלב משום שהיתרא בלע ועכשיו הוא לפגם ומביא ראי' מסוגי' דקדרות בפסח ישברו ע"ש. ורשב"א חולק עליו וכ' אעפ"י שהיתרא בלע דכיון דבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם רואין אותו כאלו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחלה ע"ש שהאריך. ולח"מ פה הקשה על הי"מ מהא דחולין (דף קי"א) דא"ל רבא לאביי אי בלע היתרא מאי הוי סוף סוף הרי היתרא דאתי לידי איסורא א"כ משמע דאין לחלק כלל אליבי' דרבא דהכי הלכתא עכ"ל. ואפשר לענין אינו בן יומא אף רבא מודה והטעם כמ"ש הרא"ה ואולי שלח"מ לא ראה ס' בדק הבית):
[ז.] בפט"ו ממאכלות כ' הרמב"ם כבר בארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר. בד"א כשהשביחו אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו ה"ז מותר והוא שיהי' פוגם מתחלה ועד סוף אבל אם פגם בתחל' וסופו להשביח או השביח בתחלה אע"פ שסופו לפגום ה"ז אסור. וכ' כ"מ דבגמרא אמרי' השביח ולבסוף פגם אסור וכ' רבינו דפגם ולבסוף השביח נמי אסור וכ"כ רשב"א והטעם שכ"ש הוא מה פגם לבסוף מפני שהשביח מתחלה וכו' פגם תחלה כ"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא ע"מ להשביח עכ"ל. (ובפירוש המשניות על משנה יי"נ שנפל ע"ג ענבים וכו' כ' וז"ל ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין היא שהוא פוגם מתחלה ועד סוף וכו' ומן המבואר שזה יארע בין ב' מינין כלומר מבשא"מ ויש בזה ד' חלוקין. החלוק הא' שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאח"ז כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחלה ועד סוף והיא כמו שמנונית הבשר או הדג הנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד. והחלוק הב' שמשביח הדבר בשעתו ואחר כך כעירוב היין בתבשיל וכו' וזהו נקרא משביח מתחלה ועד סוף. והחלוק הג' שישביח טעמו לשעתו ולאח"ז מפסידו כעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מטיב טעמו וריחו ואחר כך מפסידו וזה נקרא משביח ולבסוף פוגם. והחלוק הד' שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח יין ואז יהי' הדבש ממה שיוסיף עליו לו ריח טוב וכו', וכל זה לשבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אצ"ל שהוא מותר ושני חלקים הנשארים לא נתבאר בתלמוד איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר לפיכך שניהם אסורים ואל זה התנו בגריסין רותחין לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואחר כך וכו' ומרתיחין בחדוד החומץ יפסיד טעמא עכ"ל. וע' בלח"מ שמביא ירושלמי וז"ל כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר"מ ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר לרשב"א מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואחר כך השביח אף ר"מ מודה ר' יוחנן אמר לא שניא היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח עכ"ל מזה נראה דהסברא נותנת שהשביח ואחר כך פגם יאסור טפי מפגם ואחר כך השביח דלא ככ"מ ועוד נראה מפירוש המשניות שקורא פגם ולבסוף השביח פוגם מעיקרו וצריך ליישב הסוגיא לפ"ז ע"ש). ובפי"ז כ' קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשלו בה בשר שחוטה באותו היום ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסו' בישל בה מין אחר בנותן טעם ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדר' ומד"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הכותים וכו'. כ' כ"מ יש לתמוה למה כ' של חרס ושמא משום דבעי לסיומא שאין לוקחין מן הכותים לעולם כלים וזה לא שייך אלא בכלי חרס עכ"ל. וטור י"ד סי' ק"ג כ' אפי' אין באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר שמסייע כגון שנפל לקדרה שיש בה מלח או תבלין מרובה אפ"ה מותר וכ"ה בש"ע. וגם כ' דינא דפגם ואח"כ השביח וכו'. וכ' הש"ך בשם או"ה דפגם ולבסוף השביח אסור פי' אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר כיון דהשתא פגום מידי דהוי אחסרה מלח עכ"ל ופר"ח חולק עליו ע"ש. עוד כ' הטור כל קדרה שאינה בת יומא חשיבא טעם לפגם ומקרי בת יומא כ"ז שלא שהתה מעל"ע אחר שנתבשל בה האיסור ואם בתוך מעל"ע חממו בה מים חשיבא ב"י עד שתשהה מעל"ע לחמום מים לפי שחזרו מים כולן איסור ואינו כן בבשר וחלב. כ' ב"י דין זה הוא מבעל התרומה אבל הסמ"ק כ' דיש הרבה מקילין בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו כב"י עכ"ל סמ"ק ול"נ להתיר שכבר כתבתי דרוב פוסקים כר"א דלא אמרי' חנ"נ אלא בבב"ח שלפי דבריהם בקדרה בליעות איסור אפי' הוחמו בה מים בתוך מעל"ע לית לן בה ולעולם חשבינן המעל"ע מעת שבישל בה האיסור וכו' ואם בישל בה בשר ואחר כך חלב או איפכא ובתוך מעל"ע לבישול הראשון הוחמו בה מים בעה"ת מודה דחשבינן מעל"ע מבישול ראשון. מיהו היכ' שהיא בלוע מבשר וחלב שנתבשלו ביחד או בזאח"ז נר' דלד"ה כשהוחמו בה מים בתוך מעל"ע מונין מעל"ע משעה שהוחמו בה המים דבב"ח לד"ה חנ"נ. אבל לפי הטעם שכ' הסמ"ק בהא נמי איכא למשרי כיון שאין שם גוף האיסור עצמו וכו'. נ"ל אם כבר עבר לילה א' קודם שהוחמו בה מים אפי' בבליעה מבב"ח אין מונין אלא משעה שבשלו בה איסור כיון דאיכא רבוותא דלינת לילה פוגמת עכ"ל ב"י וכ"ה בש"ע. עוד כ' הטור בשם רשב"א הא דנט"ל מותר דוקא כשריבה היתר על האיסור אבל בזמן שההיתר כהאיסור אינו מותר עד שיפגום לגמרי שכל שאין ההיתר רבה עליו כאלו הוא בעינו ולא התירתה תורה עד שלא יהי' ראוי לגר ומ"מ קדר' ב"י אע"פ שמשערין בכולה ונמצא שאין ההיתר רבה עליו אפ"ה שרי והיינו טעמו שאין כאן ממש של איסור אלא טעמו וכל שטעמו לבד מעור בו אם נט"ל אפי' קצת מותר אבל צירו של איסור וכ"ש גופו אינו מותר עד שירבה ההיתר או עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי לגר עכ"ל וכ"ה בש"ע. (וגם דעת הר"ן כ' בש"ע וז"ל. ויש מי שחוכך שאם הגדיל איסור מדתו כמ"ש הר"ן לעיל) וע' ש"ך סי' ק"ג שכ' בשם ירושלמי פ"י דתרומות הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור. דכ"ה בהג"א סוף ע"א. בסי' קכ"ב כ' הטור סתם כלים של כותי אינן ב"י וה"ה נמי כלים שלנו. כ' ב"י דהרמב"ם פ"ג ממ"א משמע דס"ל סתם כלים של כותי ב"י שכ' החמאה שבשלו אותן כותים אסורה משום גיעולי כותים. ואלו לדברי האומרים סתם כלים אינן ב"י אין בה משום גיעולי כותים. אך הרשב"א בתשובה כ' דרמב"ם נמי סובר סתם כלי של כותי אינו ב"י וכו' וא"י ליישב ההיא דחמאה. לכן נראה שדעתו כמ"ש. מ"מ לענין הלכה קיי"ל סתם כלי וכו' אינו ב"י עכ"ל. כ' ד"מ בשם הארוך דצא נהגינן לפסוק בשל ישראל סתם כלים אינן ב"י ולא נ"ל לחלק בין ישראל לכותי והכי נקטינן עכ"ל וכ"ה בש"ע סי' קכ"ב. וע"ש בהג"ה שכ' אם חמם מים בכלי כותי ללוש בהן פת אסור ללוש באותן מים דלדבר זה מקרי לכתחלה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה אבל דבר שנעשה בשבילו ולא בשביל דבר אחר אע"פ שהוא של כותי וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר מאחר שכבר נעשה ביד כותי מקרי דיעבד. ובא"ח סי' תמ"ז כ' ש"ע נט"ל מותר אף בפסח. ורמ"א כ' ויש מחמירין וכן נוהגין ובמקום שנהגו אפי' משהו וגם נט"ל אסור (ע' בתה"ד שגדול א' נסתפק בזה ע"ש):
[ח.] בסי' ק"ד כ' הטור בשם הרשב"א דברי' המאוסי' שנפשו של אדם קצה בהן כגון נמלים וזבובין ויתושין וכו' ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכן אם ההיתר רבה עליו מותר ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן וכו'. כתב ב"י אפילו הר"ן דפליג ארשב"א בהיתר רבה על האיסור מודה בדברים הפגומים מעצמן לרשב"א וכו' ודע דבש"ד האריך הרבה בדין זבוב שנפל לקדרה והוציאו בכף וכו' נראה שסובר דזבוב אוסר בפליטתו עד ס' וכיו"ב כ' רבינו בסימן ק"ז וכ"כ רי"ו בשם הר"מ והרא"ש וכו' אמנם קיי"ל כרשב"א ור"ן וסמ"ג ומרדכי עכ"ל וכ"פ בש"ע בסימן ק"ד וק"ז וכן רמ"א מסכים עמו:
[ט.] כתב הטור בסי' קכ"ב הא דחשיב פוגם בשהיית יום א' דוקא כשהקדרה הודחה יפה וכל שמנונית סר ממנה אבל לא הדיחה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם בשהיית יום א'. כתב ב"י כ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ותוס' (והא דאמרינן גבי קורט של חלתית אפי' למ"ד נט"ל מותר אגב חורפא וכו' אלמא אפילו בסתם סכינים ששמנונית קרוש על פניהם שייך נט"ל ותירץ לי' מורי ר' יונה דהתם בקורט של חלתית הנמכר בחנות וחנוני מקנח כדי להשביח מקחו וכו' וליכא אלא משום גיעו' הסכין וכו' כ"כ תורת הבית) אבל הרמב"ם בפי"ז ממ"א כ' וכולן שנשתמשו בהן עד שלא הדיח וכו' מותר שכל השומן שבהם נט"ל. וכ' הר"ן סוף ע"א שדעת הרמב"ם כדעת האומרים הא דתני בברייתא עד שלא הטביל היינו שלא הדיח לפי שטיח' האיסור שעל פני הכלי נפגמת מיום לחברו הבלע שבתוכו ואינו כאיסור בעצמו עכ"ל. ובש"ע סי' ק"ג כ' המחבר והוא שתהי' מודחת שאם לא הדיחה אוסר ויש מתירין אפי' בישל בה קודם הדחה. ובסי' קכ"ב לא הביא אלא דעה ראשונ' בשם יש מי שאומר. וכ' הש"ך משמע שדעתו לפסוק כן. ועוד כ' הש"ך סתם כלים שנתבשל בהם אמרי' שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם וכו'. וכ' רמ"א אם יש ס' נגד מה שדבוק עליו לכ"ע מותר וכו'. וכ' הש"ך ומהרש"ל חולק ואמר דמאחר דאיכא ממשות בעין או הטעם שבקדר' שאינו ב"י נ"ט לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש עכ"ל ואין דבריו נראין עכ"ל הש"ך (דברי מהרש"ל. דומין למ"ש לקמן בשם מהר"י מלובלין):
[י.] כ' ד"מ בסי' קכ"ב בתשו' רשב"א תצ"ז משמע דאין חילוק בין דבר חריף לשאר דברים דבכל ענין נט"ל הוא ושרי וכ"מ דעת הטור דאין לחלק אבל במרדכי ס"פ א"מ כ' ראב"י דאם בישל דבר חריף בקדר' שאינה ב"י דאסור דאגב חורפי' מחלי' ליה ועוש' הכלי נ"ט לשבח דהוי כקורט של חלתית וכ"ה בא"ח סי' תמ"ז וכ"מ קצת תשובת רשב"א סי' תמ"ט וכו' ומרקחת של כותי אפשר דשרי דהדבש מבטל חריפות מרקחת וע' סי' צ"ה דמעט תבלין שבמאכל לא משוי ליה דבר חריף כ' או"ה אם בשלו בקדר' של בשר דבר חריף והקדר' אינו ב"י ואח"כ בשלו בו חלב המאכל מותר דלא אמרי' דהחריפות שבקדר' שהיא אינה ב"י עושה שהקדרה פולטת עכשיו לשבח וכן אם הוא בצונן לא אמרי' שהקדר' פולטן משום דבר חריף שבתוכו עכ"ל ד"מ. ורמ"א סי' קכ"ב כ' י"א דבדברים חריפים לא אמרי' דין נט"ל ולכן אם בישל בקדרת איסור שאינ' ב"י מאכל חריף כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפים אסור אבל לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין אבל אם הי' איסור דבר חריף ואח"כ שהה הקדר' מעל"ע ובשלו בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח. וכ' הש"ך בד"מ כ' אם בשלו וכו' בקדר' של בשר וכו' וה"ה אם בישל דבר חריף בקדר' של איסור שאינו ב"י ואח"כ שהה מעל"ע משנתבשל בו דבר חריף מותר וכן אם בישל דבר חריף בקדר' של בשר ב"י אם בשלו בו אחר מעל"ע שנתבשל בו הבשר אע"פ שאינו מעל"ע משנתבשל בו דבר חריף מותר אבל אם נתבשל בו בתחל' דבר איסור אפי' שנתבשל בו אח"כ דבר שאינו חריף אם הוא ב"י מונין אח"כ מעל"ע מתבשיל הב' כדלעיל סי' צ"ד עכ"ל. ובסי' ק"ג כ' הש"ע יש מי שאומר והוא האגור) שאם שמו פלפלין בקדר' של איסור שאינה ב"י הכל אסור דחורפיה משויא לי' לשבח. ובסי' צ"ו כ' צנון או סילקא שחתך בסכין של בשר ב"י או שאינו מקונח אסור לאכלן בחלב עד שיטול כדי נטילה והוא כעובי אצבע או שיטעמנו וכו' וי"א ה"ה לאינו ב"י והוא מקונח וכו' ובסי' קי"ד ס"י כ' אסור ליקח מהם קורט של חלתית [וצ"ע למה לא כ' הרמב"ם דין זה של קורט של חלתית דאסור ליקח מהם משום חורפי' וכו']. ובעטרת זקנים א"ח סי' תמ"ב כ' בשם ס' חקי דעת שחמיו (הוא בעל מ"א) שמע משמו של מוה' יעקב מלובלין שיש חילוק אם הכלי עומד ריקם אז נעש' הכלי פגום. ובזה מתורץ קושיא שהקשו על או"ה (הובא בש"ך סי' ק"ה) אם היתר שנשר' בתוך כלי של איסור מעל"ע אסור ולמה יאסר הא אין נעשה כבוש עד לאחר מעל"ע ואז הוא נט"ל ולפי חילוק הנ"ל מתורץ כיון שאין עומד ריקם: