כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל קיז) מתנה עמ להחזיר אי שמה מתנה
[א.] סוכה דף מ"א ע"ב. ת"ר ולקחתם שתהא לקיח' ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא בלולבו של חבירו בי"ט ראשון אא"כ נתנו לו במתנה ומעשה בר"ג ור' יהושע וזקנים שהיו באים בספינ' ולא הי' לולב אלא לר"ג נטלו ויצא בו נתנו לראב"ע במתנה נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו לר"ע במתנה נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג למה ל"ל החזירו מלת' אגב אורח' קמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא (אגלאי מילת' למפרע דמעיקר' גזול הי' בידו) (עיין תוס' גיטין דף ע"ה ד"ה אלא וכו' שכתבו דרבא ע"כ ס"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דאי לאו כאומר מעכשיו היכי יצא והא לא חלה המתנה אלא כשהחזירו ואז אינו בידו ואין נרא' לומר דמיירי כגון שאמר מעכשיו דאם כן הי' לו לפרש בדבריו וכו' עכ"ל) כתבו תוס' וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי א"כ אם הקדישו אינו מוקדש כדמוכח ב"ב (דף קל"ז) והאיך יצא והתנן נדרים (דף מ"ח) כל מתנה שאם הקדישה לא תהא קדושה לא שמה מתנה וי"ל דהכא נמי הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזור ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח נדרים ירושלמי דבעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה ומשני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהית' בערמה שאם הקדישה אינה קדושה אינה מתנה כלומר נתנה לו שלא יהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמ' ולא שמי' מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה לי' שיהנה בו שמי' מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא שעל הקדש הי' מעשה וכו' עכ"ל. ור"ן הקשה נמי קושי' זו ואמר מפני זה כתב רבינו שמואל בבתר' דלא גרסי' לי דאי אמר לי מידי דחזי לי קאמר ולא מצי מקדיש ולא הוי מתנה וראב"ד תירץ דשפיר גרסי' לי דהא הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן דמי הנאה להקדש ואין צורך לכך דכי אמר דכל מתנה וכו' היינו מתוך שהיא בערמה וכו' (כמ"ש תוס'):
[ב.] בב"ב דף קל"ז ע"ב איתא אמר רבא אתרוג זה וכו' לא החזירו לא יצא (דאגלאי מילת' דלא הוי מתנה ואע"ג דגבי גיטין קי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול לגבי דיני ממונות לא בעינן אלא גילוי מילת' בעלמ' קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אמר רבא אמר ר"נ שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר (כלומר ה"ז מוקדש שהרי מוחזר הוא ונתקיים התנאי דאגלאי מילתא דהוי מתנה למפרע ונרא' בעיני דאם מת בתוך זמן דפטור מלשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגנבה ואבדה אלא מקבל מתנה ולא נתחייב אלא בפשיעה) א"ל רבא לר"נ מאי אהדריה (ע"מ שתחזירהו לי קאמר וכיון שהקדישו אין זו כ"א חזרה להקדש) א"ל ומאי חסרי' אלא אמר רב אשי חזינן אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' אי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר. כתב נמוקי יוסף שאם שעבדו לחובו בעודו בידו י"א דב"ח גובה הימנו וי"א שאינו גובה עכ"ל:
[ג.] קדושין דף ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אינו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנרא' ככהן המסייע בבית הגרנות (עיין תוס' בכורות דף נ"א ע"ב ד"ה הלכך דכתבו דבפדיון נמי אסור לכתחלה במתנה עמ"ל משום שנרא' ככהן המסייע וכו') ממ"נ אי קסבר מתנה עמ"ל שמה מתנה אפי' כולהו וכו' ועוד הא אמר רבא הילך אתרוג וכו' אלא אמר רב אשי בכולהו קנה לבר מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין (ודאי בכולהו אמר רבא דקנה לבר מאשה והאי לחליפין דמי כקנין סודר דאינו אלא אוחז ומחזירו) כתבו תוס' במאי דמי לחליפין אי משום דהדרי' הא בחליפין גופייהו אמר בנדרים (דף מ"ח) דאי תפס לי' מתפסי ונרא' לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוי קדושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כעין חליפין דמי ואתי למימר אשה נקנית בחליפין הלכך אפקענהו רבנן לקדושין תדע דאי כחליפין דמי במכר היאך קנה הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון הלא כסף שקלים כתיב ולא חליפין עכ"ל (וכ"כ הרא"ש ע"ש). א"ל רב הונא מר בריה דר' נחמיא לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך. (וע' בנדרים דף מ"ח ע"ב דאית' ההוא גברא דהוי לי' ברא דהוי שמיט כופי דכיתנ' אסרינהו לנכסי עליה אמרו לי' ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקנא הדין ואי הוי בר ברי' צורבא מרבנן ליקני' אמרי פומבדית' קני ע"מ להקנות הוא ולא קני (אע"ג דמתנה עמ"ל שמה מתנה התם שאני דמ"מ זוכה בה לשעתה ומשתמש ממנה אבל הכא דלא אקני' לברי' כי היכי דלזכי בהו כלל אלא כי היכי דלקניי' לברי' וכו' ר"ן) ור' נחמן אמר קני ע"מ להקנות קני דהא סודר' קני ע"מ להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודר' אי תפיס לי' לא מתפס ועוד דסודר' קני ע"מ להקנות הוא וקני מן השתא וכו'. כתב הרא"ש רמב"ם פסק כר"נ דסודר קני ע"מ להקנות הוא וראי' מקדושין דבכולהו קני לבר מאשה דדמי לחליפין וכו' ש"מ דסודר קני ע"מ להקנות ואי תפיס לא מתפס וה"נ פסק הגאון בספר מקח וממכר ונר' לי כפסק הגאון דקני ע"מ להקנו' קני עכ"ל וצ"ע דבקדושין העתיק לשון תוס' דמטעם אפקעינהו וכו': [ד.] כתב הרא"ש פרק לולב הגזול וצריך ליתנו במתנ' גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנ' בשעת חזרה אבל אם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהי' שלי כבתחלה לא יצא דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן לא ליקני אינש לולבא לינוק' דמקני קני אקנוי' לא מקני ואם אינו צריך לחזור לתת לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנוי ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממיל' אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנוי (לאו דוקא גבי אתרוג הדין כן אלא בכל מתנה עמ"ל צריך לחזור ולהקנות כ"כ ריטב"א קדושין דף ו') כתב בעל העיטור ומסתברא כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי הוא צריך עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר א"צ לפרש לו ע"מ שיחזיר אלא נותן לו סתם וא"צ תנאי והמקבל מחזיר לו סתם וא"צ תנאי דהא ר"ג נתן במתנה ולא אמר ע"מ להחזיר אלא כיון שלקחן ר"ג לצאת בו ולא הי' לו אחר מסתמא ע"מ להחזיר נתנו ע"כ. ואם נגזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור מסתבר' אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרי' גבי אצטלית (גיטין דף ע"ד) תתן לו דמים. דוקא גבי אצטלית אמרי' מה לי הוא מה לי דמים אבל אתרוג כי אמר החזירהו לי אתרוג דוקא קאמר לצאת בו י"ח ואם לא החזירהו לא יצא כדאמר (ב"ב דף קל"ז) גבי אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לא הוי חזרה ע"כ והרואה דבריו נראה לו שטעה במה שכתב גבי אצטל' מה לי הוא מה לי דמים דלית הלכת' כרשב"ג דאמר תתן דמים דהיינו עובד' דצידן והוא לא טעה דטעמ' דרבנן משום דלצעורה קמכוין אבל בעלמ' מודו מה לי הוא וכו' כדאמר באיזהו נשך (דף ס"ג) ולענין הדין אם הוא חייב באונסין י"א שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירהו מ"מ שואל אינו וכן דעת ה"ר ישעי' ז"ל שהקשה מה יש בין מתנה עמ"ל לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה עמ"ל אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתא בעיני' חייב לאהדורי לי' וכיון דאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם אבל שאול שחייב באונסין לא קרינן בי' לכם ולדבריו אפי' בגנבה ואבדה לא מחייב כיון דפטר לי' מאונסין משום מתנה ה"ה מגנבה וכו' אי לאו משום דאמרי' (ב"מ דף פ"א) הואיל ונהנה מהני (גבי הנוטל כלים מבית האומן לשגרו לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בגנבה ואבדה) מיהו נ"ל דחייב אפי' באונסין. ועוד אפי' מתה מחמת מלאכה חייב שהרי קיבל עליו להחזירה ואם לא החזירה המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה עצמו גזלן למפרע עכ"ל. וע' שעה"מ פ"ג מזכיי' שכתב לפי דעת הרא"ש דבמתנה עמ"ל צריך המקבלו לחזור ולהקנות לנותן לא מקשה ה"ר ישעי' מידי דיש חילוק בין שאול דאין צריך להקנות למשאיל ובמתנה עמ"ל צריך וצ"ע דה"ר ישעי' לא ס"ל כרא"ש וכן כתב הרא"ם על הסמ"ג ומההיא דינוק' לא קשי' כמ"ש הריטב"א בסוכה וז"ל וי"א דוק' בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה עמ"ל לא דכיון דע"מ כן נתנו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע"ג דכל מתנה עמ"ל לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע"מ להקנות הוא וכו' מ"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות וכיון שלא קיים תנאו שיחזירנו לגדול בהקנאה כראוי נמצא שבטל מתנה ראשונה ולא יצא מרשות בעלים הראשונים וכ"כ תוס' ויפה דקדקו וכו' ע"ש א"כ י"ל דה"ר ישעי' ס"ל כי"א דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה ולא מטעמייהו. דטעמייהו הוא משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטל המתנה ולדעת ה"ר ישעי' משום דאינו צריך הקנאה כן נרא' לי ובזה מיושב נמי מה שהקשה על רשב"א שכתב דבמתנה לזמן אפי' מקנה גוף לפירו' לכשיבא זמן חוזר בלתי הקנאה קשה ליקני' לי' לינוקא לזמן ובזה מיושב דבאמת יכול אבל התם מיירי במתנה גמורה עכ"ל:
[פסק]:
[ה.] כתב הרמב"ם פ"ג מזכייה הנותן מתנה ע"מ להחזיר ה"ז מתנה בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להחזיר לזמן קצוב או כל ימי חייו של אחד מהן או כל ימי חייו של פלוני ה"ז מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל פירות כל זמן המתנה האומר לחברו שור זה נתון לך ע"מ שתחזירהו הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר א"ל ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש. כתב ה"ה פירוש אם הי' מוקדש הא לא חזי לי' וכל שלא החזירו כשהו' ראוי לו נתבטל' מתנתו וה"ז הקדיש מה שאינו שלו וכו' וכתב רשב"א אם מת פטור מלשלם וכו' ויש לדקדק בע"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם או לא דלמא כי היכי דאקדשי' פטור ה"נ המיתו או דלמא מת לאו חזרה היא עכ"ל. כתב מש"ל יש להסתפק היכא דמת בתוך זמן דאמרי' (לרשב"ם) דפטור מלשלם אם מחזיר הפירות שאכל או לא דאפשר דחייב להחזיר הפירות דכיון שנאנס ולא החזירו הרי לא קיים תנאו ונתבטל' מתנתו וכו' ואפשר לומר כל שנאנס לא נתבטלה מתנתו משום דמה שהתנה ע"מ שתחזירהו אינו אלא כשתהיה בעין לפי זה פטור מלשלם פירות שאכל שהרי לא נתבטלה מתנתו. ומסיק כפי הסברא נראה לי כצד הראשון אך דברי ר' ישעי' שהביא הרא"ש נוטים לצד השני ע"ש. ושער המלך פ"ג מזכייה כתב שהמחבר בא"ח סי' תרנ"ח סובר כצד הראשון שכתב שם אם לא החזירו לא יצא אפי' נאנס. ובח"מ סימן רמ"א פסק כרשב"ם דפטור מלשלם. מוכח דס"ל דנתבטלה המתנ' ואעפ"כ פטור מאונסין מטעם שלא ירד בתורת שאלה מש"ה גבי אתרוג לא יצא דאי אמרת דטעם רשב"ם משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנה אמאי לא יצא עכ"ל. ועוד כתב מש"ל בשם בעה"ת אם אמר ע"מ שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה המתנ' דומיא דגט דלי ולא ליורשי עכ"ל. וכ"כ ב"י ח"מ סי' רמ"א בשם רשב"א. בפ"ד מאישות כתב הרמב"ם האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזיר' אם לא החזירה לא נתקיים התנאי ואם החזירה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום. (נראה דלא ס"ל כתוס' דמטעם אפקעינהו). ובפי"א מבכורים כתב אם נתן לכהן עמ"ל בנו פדוי. ובש"ע א"ח סימן תרנ"ח פסק אפי' נתן לו דמים (בעד הלולב) אפי' נאנס מידו וכן אם החזירה לאחר זמן מצותו לא יצא. וע' ט"ז א"ח סימן י"ד סק"ה, ובאה"ע סי' כ"ח פסק הש"ע שאם נתן מתנה לאדם ע"מ להחזיר וקדש בו את האשה מקודשת רק שיחזור המתנה למי שנתן לו או דמים. וכתב פרישה דאע"ג דאין האשה מתקדשת במתנה עמ"ל דהיינו אם הוא קידש אותה ואמר ע"מ שתחזירי לי הקדושין אבל אם נותן לאדם כלי עמ"ל והוא קידש בו אשה סתם ולא אמר לה ע"מ להחזיר מקודשת רק שיקיים תנאו שיחזיר המתנה או שיפייס האשה שתחזיר לו החפץ ואם אינה רוצה יתן הוא דמי חפץ לבעלים דחזרת דמים הוי חזרה אפי' לרבנן דרשב"ג כן הדין בכל נותן מתנה עמ"ל אפי' לא פירש שיעשה בו מה שירצה אפ"ה יכול לקדש בו אשה או להקדיש ומחזיר דמיו עכ"ל ובסימן כ"ט כתב ב"י בשם רי"ו יש מפרשים דאם נתן לה מתנ' לזמן ידוע ואמר לה תהא מקודשת לי בההיא הנאה שאם נהנית באותו זמן הוי מקודשת וי"א דאינה מקודשת וראשון נראה עיקר עכ"ל. וכ"כ רמ"א סימן כ"ט. כתב חלקת מחוקק בשם ש"ג דהא דאין נקנית במתנה עמ"ל גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ונראה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם שקדושי ראשון קדושי תורה אלא שחכמים בטלוה משום גזרה וכו' ומסתימת הפוסקים נראה דא"צ גט כלל דאין קדושין משום אפקעינהו. וכ"כ ב"ש דלא כש"ג:
[ו.] כתב ב"י ח"מ סימן רמ"א בשם רשב"א סימן אלף הנותן מתנה לחברו עמ"ל ולא קבע זמן והנותן אומר לא נתכוונתי אלא שתחזיר מיד והמקבל אומר אין לי להחזירו לך אלא] כל ימי חיי אם אמר ע"מ שתחזירהו הדין עם המקבל וכן הדין אפי' באתרוג כשאמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אבל אם אמר לי בזה יש לחלק לפי מה שהוא ענין שאם היתה המתנה בדבר שהדעת מכרעת שצריך לו עכשיו לאחר שעה וכו' אבל אם אינו צריך לו עכשיו למצותו וכיוצא בו כל שלא קבע זמן מקיים תנאו והולך ובלבד שיחזירה בענין שיהי' ראוי לו וכו' ולמ"ד בע"מ שתתני לי מאתים זוז נותנת לא' מיורשים ה"נ מחזיר ליורשיו עכ"ל. וכ"כ רמ"א סי' רמ"א. (וצריך לעיין דבא"ח סי' תרנ"ח כתב נתנו לו סתם הוי כאלו אמר ע"מ שתחזירהו לי דמסתמא ע"ד כן נתנו ולמה כתב כאן אפי' באתרוג אם לא אמר לי הדין עם המקבל וכי גרע מלא אמר כלל עיין מ"א ס"ק ד' ואליהו רבה שם): [ז.] כתב ד"מ בשם הריב"ש אע"ג דמתנה עמ"ל שמה מתנה הנודר לאחד מתנה לא מהני במה שנותן לו מתנה עמ"ל. ומביאו רמ"א בש"ע. וכתב סמ"ע נראה דהיינו דוקא בזה דנדר ליתן לחברו שמשמע שנדר ע"ד חברו מש"ה צריך ליתן לו מתנה גמורה אבל נדר או נשבע סתם ליתן מתנה יכול ליתן אפי' ע"מ להחזיר כמ"ש בי"ד ס"ס רל"ח בשם רי"ו מתנה עמ"ל שמה מתנה אפי' בשבועות לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה יכול ניתנה כך ע"כ. ובי"ד ס"ס רל"ח הביא הש"ע דברי רי"ו להלכה. וכתב ש"ך שם דוקא לעשיר אבל לעני או לצדקה לא כדלקמן ס"ס רנ"ח. ולקמן איתא הכי בש"ע אמר ליתן לחברו מתנה אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו וכתב הש"ך כתב רי"ו י"א דהמתנה עמ"ל שמה מתנה לפיכך אם נשבע ליתן כך לצדקה יכול ליתנו עמ"ל ואינו נ"ל שכבר זכו בו עניים עכ"ל ומביאו ב"י ור"מ ונראה דה"ה אמר ליתן בלא שבועה אינו יכול ליתן ע"מ להחזיר מה"ט ודוקא לצדקה או לעני אבל נשבע ליתן לחברו שאינו עני יכול ליתן מתנה עמ"ל ויצא ידי שבועה כדלעיל ס"ס רל"ח עכ"ל הש"ך:
[ח.] בי"ד סי' ש"ח כתב רמ"א בשם תשו' רשב"א (לענין פדיון) ודוקא שאמר ע"מ להחזיר אבל אי אמר הא לך ה' אלפים ותחזירם לי לא הוי מתנ' ואין בנו פדוי. כתב הש"ך והטעם כיון דלא גמר בלבו שעה אחת לשם מתנה אין בנו פדוי עכ"ל:
[ט.] בא"ח סי' תמ"ח כתב הש"ע בשם תה"ד דבחמץ לא מהני מתנה ע"מ להחזיר (דהיינו אם נותן לא"י החמץ קודם פסח עמ"ל לא מהני). כ' מ"א אע"ג דבכ"מ שמה מתנה משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מילתא אחריתי (ת"ה והג"מ פ"ו משבת) ורדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא שלמפרע היה החמץ של א"י מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר על בל יראה ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ ול"ד למ"ש סי' תמ"א בא"י שהלוה לישראל על חמצו ואמר אם לא אפרע בר"ח אייר יהי' שלך דמותר די"ל דהתם כמש"ל כיון דמחוסר ממון לא אמרי' הואיל אבל הכא אמרי' הואיל ואלו לא קיים התנאי עובר עליו השתא נמי עובר עליו מיהו נ"ל שאין לדמותו כלל להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל אבל הכא אי בעי א"י מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה א"כ אין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון בסימן תמ"א וע' בח"מ סי' רמ"א (ולי צ"ע איך נאמר דהוי כפקדון כ"ז שלא קיים א"כ איך יוצא ידי לולב הא תוס' הקשו קושיא זו בגיטין ותירצו דסובר ע"מ כמעכשיו דלולי זאת לא יצא ע"ש) ונ"ל דאפי' לדברי הרדב"ז דוקא כשתולה המתנ' בחזר' שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירהו לי דנמצא אם לא יחזירהו לא הוי מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה שאף אם לא יחזירנ' לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ עכ"ל. וחק יעקב תמה עליו הא אמרי' בי"ד סי' ש"ה אם אמר ותחזירם לי לא הוי מתנה וצריך עיון. עיין אלי' רבה מה שתירץ: