אור ברסלב
כסף נבחר חלק ג אות מ (כלל קטז) מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא

כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות מ (כלל קטז) מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא

אות מ (כלל קטו) מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

[א.] שבועות דף מ"ד מתני' כל נשבעין שבתורה וכו' אלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה וכו' היו שניהם חשודים חזרה השבועה למקומה דברי ר' יוסי רמ"א יחלוקו. גמ'] להיכן חזרה אמר ר' אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני (לשבועת הר סיני שהשביע את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון אבל ב"ד אין נזקקים לא לשבוע' ולא לפרעון) רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבוע' למחייב לה (על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם) אמר ר"פ רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא"י ר' אבא רבותינו שבבבל וכו' דרב ושמואל אמרי (על וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה) לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו (אלמ' הואיל והוא מחויב שבועה שלא התקבלתי ויתומין אין יכולין לישבע אלא שבועה שלא פקדנו אבא ואין זה שבועה המוטלת עלייהן וגם יתמי לוה אינן יכולין לישבע שפרעו אביהן קאמרי רב ושמואל שלא יפרעו אלמא המחויב שבועה ואין יכול לישבע לא זה ולא זה חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא פרעון ולא שבועה) רבותינו שבא"י ר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אתא עד אחד ואמר בפני חטפת א"ל אין חטפי ודידי חטפתי וכו' אמר ר' אמי היכי לדייני וכו' א"ל ר' אבא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אמר רבא כוותי' דר' אבא מסתבר' דתני ר' אמי שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ה"ד אילימ' דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין אית לי' וחמשין ל"ל מה לי הוא מה לי אבוה אלא לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענ' וחמשין לא ידענ' אי אמרת בשלמ' אביו כי האי גונא מחייב (מחויב שבועה ומשאי"ל דהא אינו יודע קאמר לישלם) איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין אא"א אביו כה"ג נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי ורב ושמואל מה דרשי בי' כדתני' ר"ש בן טרפו אומר שבועת ד' תהי' בין שניהם מלמד שהשבוע' חלה ע שניהם (ונענש המשביע אפי' הדין עמו תוס'). כתבו תוס' למ"ד מנה לי בירך והלה אומר א"י חייב היכי מוקי להאי קרא אי בנ' ידענ' וכו' בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיוב ממון דברי עדיף וי"ל דמוקי כרב ושמואל אי נמי ה"ק שבועת ד' וכו' היכ' דשייכ' ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע עכ"ל (ותוס' כתובות דף י"ב ע"ב כתבו דאפי' למ"ד חייב איכ' למדרש בין שניהם וכו' דשניהם לא ידעי אלא שע"א מעיד שחייב מנה דבאבוה משואיל"מ משא"כ ביורשין וכו' ע"ש וע' ב"ק דף מ"ו בתוס' וע' בכלל ברי ושמא). ועוד כתבו תוס' ד"ה מתוך וכו' דוק' בחשוד שלא יפקיעו ממונו תקנו להיפך שבועה (וכ"כ הרא"ש משום חיותא דחשוד) אבל הכא ובחמשין ידענ' וכו' משלם וה"נ במתניתין כיון שמוטלת על היתומים שבועת אביהן ואין יכולין לישבע משלמין בני לוה דלא שנא מחויב התובע שבוע' ול"ש הנתבע ואין יכול לישבע אותה שבועה שחייב משלם הנתבע תימא דהכ' עבד רב נחמן עובד' דיחלוקו כר' יוסי (דהוא תני במתניתין איפכ' ר' יוסי אמר יחלוקו) משמע דל"ל דר' אבא ובב"מ (דף צ"ו) אמרי' לימא תהוי תיובתא דר"י ור"נ דאמרי מנה לי בידך וכו' איני יודע פטור ומשני כגון שיש עסק שבועה ביניהם כדרב' דאמר בחמשין ידענ' וכו' מתוך שאיל"מ והיינו כר' אבא וי"ל דודאי ר"נ ל"ל דר' אבא והתם מוקי מתני' כר"מ וכמו שמפרש רבי אבא אבל איהו כרבי יוסי ס"ל וכו' עוד קשה דמשמע בבבא בתר' (דף ל"ד) דהלכה כר' אבא ולקמן אמרי' הא דיינא דעביד כרב ושמואל עבד וכו' ועוד בכל דוכת' קי"ל הלכת' כר"נ בדיני ור"ת בספר הישר פי' דהלכת' כר"נ דיחלוקו כששניהם חשודים וכר' אבא בנסכ' ובחמשין לא ידענ'. ((כ"כ ראב"ן דר"נ אית לי' בשניהן חשודין יחלוקו מטעם כיון דתקנו רבנן לאידך למשקל ולא מצי הלכך ממון המוטל בספק ויחלוקו אבל גבי חמשין לא ידענ' ולא תקנו רבנן לאשתבועי לאידך אלא מפני טענתו אינו יכול לישבע שהודה במקצת ועל השאר אינו יכול לישבע אית לי' לר"נ כר' אבא והלכה כר"נ וכר"א) ור"נ ס"ל כר' אבא בנסכ' ובנ' לא ידענ' וכ"ש נמי דהוי לן למימר כשתובע מחויב שבועה דמפסיד אלא משום דשבועת תובע לא הוי דאוריי' ואין מפסיד דלא משלם כשאי"ל אלא במחויב שבוע' דאוריי' ולהכי ביתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה וכו' נשבעין שבועת היורשין ולא מפסידין לר"נ ור' אבא ובשניהם חשודין מפסיד התובע חצי משום דקנסינן ליה לפי שהוא חשוד ולרב שמואל אית להו אפי' בשבועה דרבנן משואי"ל מפסיד הכל וכו' וביתומין מן היתומים דוקא דעבד כרב ושמואל עבד ולא בפוגם שטרו וכו' ור' אבא נמי כר"נ בשניהם חשודים דהלכה כר"י אלא דמפרש מילת' דר"מ דחזרה למחויב לה כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמ' אבל קשה מנא לי' לש"ס דרב ושמואל ל"ל דר' אבא בנסכ' ובנ' לא ידענ' ונראה דאי אית להו משואיל"מ הי' להם לבני לוה לפרוע החצי וכו' אלא ודאי ל"ל האי סברא לענין לשלם אלא לענין להפסיד וצ"ע עכ"ל. וע' ב"מ דף צ"ז ע"ב תוס' ד"ה הכא כתב הרא"ש דר"נ אית ליה דר' אבא ורי"ף פסק הלכת' כר' אבא ולא כר"נ דאיהו פליג אר' אבא ודחה דברי רב האי דכתב דלית' לדר' אבא דקי"ל כר"נ ולמאי דפרישית הלכה כשתיהם עכ"ל. וע' תוס' ב"מ דף ה' ד"ה שכנגדו שכתבו וא"ח מאי שנא דבחשוד על השבועה כנגדו נשבע ונוטל לימא משואיל"מ וי"ל הכא אי אמרי' משלם לא שבק ליה חיי וכו' ועוד דהתם אמר לי' שבועה דאוריי' אית לי עלך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם עכ"ל וכ"כ הג"א. וע' שבועות דף ל"ב ע"ב דאמר אביי הכל מודים בע"א דר' אבא והכל מודים כשנגדו חשוד על השבועה וכגון ששניהם חשודים דחזרה שבועה וכו' ומשואיל"מ (וכן אם השביע את העד להגיד ולא רצה ואח"כ הודה שחייב קרבן שבועה שזה כפירת ממון) כתבו תוס' דהוי לי' למימר יחלוקו וכו'. ומהא מייתי רי"ף לראי' דהלכה כר' אבא ורא"ש דחה זה דש"ס לישנ' קליל' נקט דלר"נ נמי מחייב העד החצי ע"ש. וכ' הר"ן בשם רשב"א מהא דאמרי' הכי הכל מודים וכו' דחשיד מאן אילימ' דחשיד לוה וכו' לימא ליה מי יימר דמשתבעת אלא כגון ששניהם חשודים ואפ"ה מחייבין בעד אחד מנסכ' וכו' נראה ראי' גמורה דכל מחויב שבועה שאי"ל שקיל תובע בלא שבועה ולא אמרי' כנגדו נשבע ונוטל אלא בחשוד ולא כמ"ש אחד מגדולים שכלן צריכין שבועה ולית' עכ"ל. ע' בתשובת מיימוני לה' טוען סי' ס"א שגדול זה הוא מהר"ם מרוטנבורג שכ' בכל משואיל"מ צריך שכנגדו לישבע וכן משמע מדברי ר"ת בס"פ הכונס אם המסור אומר איני יודע ישבע שכנגדו ויטול ה"ה בחמשין ידענ' ונ' לא ידענ' דצריך שכנגדו שבועה והכ' גבי נסכא א"צ שבועה היינו טעמ' משום דהעד המסייע לתובע פוטרו משבוע' ומכאן יש ראי' לכל מקום שהעד המסייע שפוטרו משבוע' ע"ש ועמ"ש בכלל עד אחד נאמן ועיין תוספו' ב"ב דף ל"ד גבי נסכ' דר' בא):

[ב.] ב"מ דף צ"ז מתני' השואל את הפרה וכו' שאלה היום ושכרה למחר המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאול' והלה אומר איני יודע חייב. ופריך הש"ס מהא על רב נחמן ור"י דאמרי מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ומשני כגון שיש עסק שבועה ביניהם כדרב' וכו'. כ' הרא"ש קשה אמאי צריך לאוקמי הכי הא בלא"ה מחויב שבועה ע"י גלגול דא"ל משכיר משתבע לי דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה אשתבע לי על ידי גלגול דשכורה מתה וא"י לישבע וכו'. וכ' לבסוף ומצינו למדחי דלא אמרי' משואיל"מ אלא היכא שאין יכול לישבע אותה שבועה שנתחייב על עיקר טענתו כגון נ' ידענ' דכיון דהודה במקצת נתחייב שבועה על הכפיר' ואינו יכול לישבע כיון שאמר איני יודע אבל בשבועה הבאה לו ע"י גלגול וכו' לא חמיר כולי האי שנא' מתוך שאיל"מ ואע"ג דגלגול דאוריי' מחייב שבועה ואיל"מ ילפינן משבועת ד' וכו' הלכך אין לנו אלא כיוצ' בו שנתחייב שבועה על עיקר טענתו עכ"ל. ונמוקי יוסף כתב הכא מיירי דידעו בודאי שמתה כדרכ' אלא שאינם יודעין אם שאולה או שכורה מתה א"כ אין צריך השוכר לישבע שמתה כדרכה דאל"כ כיון שצריך לישבע וכו' הוי משואיל"מ דלא מצי למימר דלא אמרי' משואיל"מ אלא בעיקר תביעה אבל בגלגול לא דהא משנה לקמן שני עבדים אחד גדול ואחד קטן לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול והא לרב נחמן צריך לאוקמי נמי כגון שיש עסק שבוע' ביניהם והיכ' משכחת בעבדים שבועה דהא אין נשבעין עליהן אלא כגון שטענו עבד בכסותו וכדאוקי רב אושעי' לקמן וכיון דמודה בחד עבד וחד כסות מחויב שבועה אכסות אחרת שאין מודה לו ואעבד ע"י גלגול ומתוך שאיל"מ וכן הסכימו אחרונים דאמרינן משואיל"מ אפי' אגלגול עכ"ל. ובאספ"ז כתב בשם הראב"ד אע"ג דאיכ' עליה גלגול שבועה וכו' שמא פטור שאין כח הגלגול חזק לחייבו ממון כשאינו יכול לישבע. ומכאן למדנו דבר זה ואין לנו לומר ראיה ממקום אחר. אחר כך עיינתי בשמועה זו ומצאתי בגלגול שאם אינו יכול לישבע משלם והוא מדתני רמי בר חמא ששבועת שכורה מתה גלגול הוא ומפני שאיל"מ כתירוצים דר"נ בג' פרות ובד' פרות. ועוד בענין ב' עבדים וב' שדות תמצא כמו כן. אבל נאמר כי הגלגול שהוא על טענת ברי משואיל"מ כעין בריית' דרמב"ח וכעין ב' עבדים אבל גלגול שבועה דשכורה מתה על טענת שמא הוא ואין בה כח לחייבו ממון אם אי"ל אותה עכ"ל. וכ"כ שם בשם רמב"ן. וריטב"א חולק על זה וסובר דאמרי' אגלגול משואיל"מ עכ"ל:

[ג.] ב"ק דף מ"ו אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס (דממון המוטל בספק חולקין) אבל חכמי' אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה למה לי' למימר זה כלל גדול איצטריך דאפי' ניזק אמר ברי ומזיק אמר שמא. כתבו תוס' וא"ת הא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שזה מודה במקצת בנזק הפרה ובנזק הולד אומר א"י ומשואיל"מ ומיהו שמואל לית לי' האי סברא וכו' ועוד י"ל דלמ"ד פלגא נזקא קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור ועוד אור"י דלא דמי כלל דהא טעמא דמחויב שבועה ואיל"מ מפרש בשבועות משום דכתיב שבועת וכו' ולא בין היורשין וע"כ צריך ליתן טעם למה באב חייב וביורשים פטור דבלא טעמא אין לומר כדאמר התם אי דאמר נ' אית לי' וכו' מה לי אבוה אלא היינו טעמא דבאב חייב לא ידענ' דהי' לו לידע אם חייב אם לאו אבל יורשיו לא הי' להם לידע וכו' ומהאי טעמא אית לי' נמי למפטר בשמעתין שאין לו לידע דבר זה אם משנגחה ילדה או קודם עכ"ל. וכ"כ נמוקי יוסף כאן. אמנם בב"מ דף קי"ו איתא מתני' הבית והעליי' של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים וכו' אם הי' אחד מהם מכיר מקצת אבניו נוטלן וכו'. ומוקי בגמ' בדאמר אידך א"י ופריך מיניה לר"נ ור"י דאמרי א"י פטור ומשני כגון שיש עסק שבועה ביניהם וכדרב' ומשאיל"מ. כתב נמוקי יוסף בשם הר"ן דמהא שמעי' דאפי' בשמא דלא ריע כי האי דלא הוי לי' לידע אמרי' משואיל"מ עכ"ל. (ויש לחלק). וע' תוס' כתובות דף י"ב ע"ב ד"ה בכולי שכתבו דבשבועה דרבנן לא אמרי' מתוך שאיל"מ כדמשמע ב"מ דף ה'. וכ"כ אספ"ז ב"מ דף ה' ע"ש. כתב נמוק"י ב"ק דף י"א גבי שומר שמסר לשומר דאמרי' את מהימנת לי בשבועה ופירשה הרמ"ה ז"ל בשם רב אחא בשאלתות אנת מהימנת לי בשבועה מינך בעינא ואיהו לא מצי משתבע ומשאיל"מ עכ"ל:

[פסק]:

[ד.] בפ"ב מטוען כתב הרמב"ם תקנת חכמים שכל המחויב שבועה מה"ת על טענת ודאי אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל וכו' היו שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה שהוא הנתבע ומתוך שאיל"מ. היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון וכו' שכנגדו אינו יכול לישבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלה לפיכך אם טען בעל הפקדון בפני שלח יד בפקדוני או פשע בו הרי התובע נשבע בתקנת חכמים ונוטל. כ' ה"ה זה לא נזכר בגמרא אבל מתוך מ"ש כנגדו נשבע ונוטל למד רבינו שלעולם שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה אלא בשניהם חשודים שאמרו חזרה שבועה למחויב לה. הלכך כ"ז שהשבועה על שמא והתובע אינו טוען ברי אינו נוטל אבל רבינו מאיר כתב דהו"ל נתבע מחויב שבועה שאי"ל ומשלם ואני אומר לדבריו כל חשוד שמקבל פקדון חייב באונסין אא"כ נאנס בפני עדים ולא מצינו שהחמירו חכמים כ"כ א"ו דעת רבינו עיקר עכ"ל ה"ה. נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם הי' מהנשבעין ונוטלין אי"ל וליטול אלא הנתבע ישבע היסת ויפטר וכן פוגם שטרו וכיוצא שהי' חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר. כ' הראב"ד איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקוים מפני שבועה דרבנן. וא"ת הא דרב ושמואל. הא אמרי' הבו דלא לוסיף עכ"ל. היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע לפי שלא נתחייב זה שבועה מה"ת ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו. נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל ששבועת היסת עצמ' תקנה היא ולא עשו לה תקנה אחרת שישבע התובע אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה. כתב מש"ל בשם מהר"י אדרבי סי' פ"ו וז"ל ואף על גב דלא אמרי' משואיל"מ אלא בשבוע' דאורייתא כמ"ש הרשב"א בתשובה וכו' ול"נ דהדברים פשוטים דע"כ לא חילק רשב"א בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרי' משואי"ל אינו נוטל וכ"כ רשב"א בתשובה וז"ל ועוד כיון שהודה שקיבל קצת כבר פגם שטרו ותנן לא תפרע אלא בשבועה והוי מחויב שבועה שאי"ל ע"כ הרי שכתב בהדיא דהפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרי' משואי"ל אינו נוטל וכ"כ בתשובה לרמב"ן סי' פ"ה הביאה מרן ז"ל סי' ע"ב וכו' וכן הסכים מהר"י אדרבי באותה תשובה עכ"ל מש"ל. בפ"ד מטוען כתב מנה לי בידך והלה אומר נ' ודאי יש לך בידי אבל הנ' א"י אם אני חייב בהן או לא ה"ז מחויב שבועה ואי"ל לפיכך משלם. מנה לי בידך והרי עד א' מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותה מנה ה"ז מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. ומפני מה אי"ל שהרי הוא מודה במה שהעיד העד ואין הנשבע בהעדאת עד נשבע עד שיכחיש העד וישבע על כפירתו לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכן כפרן שבא עליו ע"א וטען שפרע או החזרתי לך הפקדון ה"ז מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. מעשה בא' שחטף נסכא וכו'. כ' הראב"ד ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע ואולי על דרך שכתב במקום אחר שטען תחלה להד"ם. והוציא עליו שטר זה ואח"כ אמר לויתי ופרעתי עכ"ל. כ' ה"ה א"א בשום פנים שתהיה כוונת רבינו שאין זה העד יודע אם פרעו אם לאו דודאי נאמן לומר יש לי בידך כנגדן שהרי אפי' בב' מעידין שהלוה ואינן יודעין אם פרעו נאמן לומר יש לי בידך כנגדן מגו דאי בעי אמר פרעתי וכו' ועובדא דנסכא הוא מפני שגוזל את חברו בעדים צריך להחזיר בעדים כמ"ש בפ"ד מגזלה או שהעד מעיד שנסכא עדיין ביד החוטף אבל את"ל שאין הגוזל בעדים צריך להחזיר וכו' והעד אינו מעיד אם עדיין בידו ודאי מהימן כי אמר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר החזרתי. וא"א לפרש דברי רבינו אלא או שמעיד שלא זזה ידו מת"י או שמעיד שהוא תוך זמנו וכו' אבל דין השטר הוא לדעת רבינו כפשוטו לפי ששנים בשטר היו מחייבין אותו ממון א"כ עד א' מחייבו שבוע עכ"ל עיין כ"מ וע' פ"ז ממלוה לענין יתומין מן היתומים דפסק כרב ושמואל. ובפ"ה משאלה כ' הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע בעל פקדון אומר כך וכך היו ושומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין וא"י כמה הוא חייב ונמצא שחייב שבועה שאי"ל וכזה הורו רבותי ר"י הלוי ורבו וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואמר א"י כמה דמים אני חייב והבעלים אומרים אנו יודעין וכך וכך הי' שוה יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמודים בו. מנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו. הבעלים אומרים מאתים דינר היו והשומר אומר ודאי שהיו בו דינרין אבל א"י כמה היו נמצא זה שטוען מאתים והודה לו במקצת ואמר השאר א"י שמחויב שבועה ואי"ל ומשלם. וכתב הראב"ד ורבותי אין מורין כן לפי שאין דומה לנ' ידענא וכו' דהתם הו"ל למידע וכו' ודבר שבמנין טען ודבר שבמנין כפר אבל הני לאו הכי הוא וכו'. כ' הגהמ"י אבל בעל ס"ה כ' שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאין מודה בדבר שבמנין אין כאן שבועה של תורה ובשבועה דרבנן לא אמרינן משואיל"מ. וכתב ה"ה בערבן עם פירותיו ודאי היה לו לידע כשעבר וערבן שהי' לו למודדן אלא שהר"א ז"ל נשען על טענה האחרת וכו' ומ"מ יש לטענה האחרת מקום שלא ערבן ונאבדו בפשיעה שישבע הלה ויטול (וע' במ"ל ה"ו מ"ש. וע' רמב"ם פ"ד מגזלה לענין נסכא דר' אבא) ובש"ע ח"מ סי' צ"ב לענין שניהם חשודין פסק משואיל"מ ורמ"א כ' וי"א יחלוקו. ובסי' ע"ה כתב ש"ע מנה לי בידך והלה אומר א"י אם הלויתני וע"א מעיד שהלוהו או שאמר א"י אם פרעתיך הוי מחויב שבועה ואיל"מ. כתב הש"ך הא בא"י אם פרעתיך חייב לשלם בלא עד וכתב דמיירי דתבעו ע"פ העד. מנה הלותיך והלה אומר פרעתיך וכו' כמ"ש הרמב"ם וכפירוש ה"ה. לא אמרי' משואיל"מ אלא בשבועה דאורייתא וכו' אף על פי שמדרבנן חייב לא מקרי מחויב שבועה. י"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע"י גלגול משואיל"מ בין שלא הי' יכול לישבע על עיקר שבועה הבאה עליה גלגול וצריך לשלם בין שיכול לישבע על עיקר שבועה ושע"י גלגול אי"ל וי"א כיון שנתחייב שבועה מה"ת על הכפירה והוא טוען על הגלגול א"י קרינן ביה שפי' מחויב שבועה ואיל"מ (נמו"י פ' השואל). כתב הש"ך וכן דעת ה"ה אלא דכתב דהיכא דעיקר התביעה הוא שמא אין אומרין בגלגול משואיל"מ (עי' בסי' צ"ב ס"ז דכתב רמ"א י"א דהא דבחשוד כנגדו ונשבע ונוטל דוקא שלא הי' יודע כשעוסק עמו שהו' חשוד אבל בלא"ה לא דאל"כ כ"א יעסוק עם החשוד וישבע ויטול. ויש חולקין):

[ה.] ובש"ע סי' ע"ב סי"ב כ' אמר הלוה סלע הלויתני (על המשכון) וב' היה שוה וכו' ואם אומר המלוה אלי יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב וא"י כמה הוי מחויב שבועה ואיל"מ וכו'. כתב הש"ך זה דעת הרמב"ם פי"ג ממלוה והראב"ד השיגו וכתב וז"ל על שטתו שהוא הולך ואין אנו נסכמין עמו לפי שלא בא א"י של זה על ברי של זה שאינו אומר אתה יודע שב' היה שוה אבל ודאי אם א"ל כן הדין כדבריו עכ"ל הראב"ד וקשה על הרא"ש והטור דלקמן סימן רצ"ח פסקו (גבי שומר שאמר א"י כמה הוי) כראב"ד וכאן פסקו כרמב"ם וכן קשה ארשב"א דבפ"ה משאלה כתב ה"ה בשמו דהיכא דלא הו"ל לידע לא אמרי' משואיל"מ וכאן כ' ב"י בשם תשו' רשב"א במי שהלוה על טבעת של אבן טוב ונאבד והמלוה א"י כמה הי' שוה הו"ל משואיל"מ כל מה שהלה טוענו עכ"ל ולכאור' הי' נרא' לחלק דוקא בפקדון ס"ל כראב"ד דלא הו"ל לידע אבל מלוה על המשכון ה"ל לידע דסתם מלוה מדקדק כמה שוה בשביל הלואתו (וע' בהג"א ס"פ אחד דיני ממונות שכתב לוה שאמר למלוה תן לי משכוני וטול שקל שהלויתני עליו והמלוה אמר סלע הלויתיך עליו אף על פי שאינו שוה אלא שקל חביב הוא עלי ולדידי שוה יותר מסלע אינו נאמן אפי' בשבועה לומר שהלוה לו יותר מכדי שוויו מיהו אם ידוע שזה חפץ חביב עליו וצריך לו נאמן בשבוע') וכה"ג מחלק בתשובה מבי"ט וכ' דהשואל מחברו טבעת שיש בו אבן טוב ואבד' לא אמרו משואיל"מ דלא הו"ל לידע כמה הי' שוה ומ"ש הב"י סי' ע"ב בשם תשו' רשב"א היינו במלוה שהלוה עלי' והי' לו לידע כמה היה שוה ע"ש ויותר נראה לחלק דהתם ס"ל כראב"ד מטעם שכתב הרא"ש דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים משא"כ הכא שהדבר הממושכן אינו בשק וה"ל לידע ולענין הלכה נראה עיקר כרמב"ם כי עיקר טעמו של הראב"ד והרשב"א שסוברין דהיכא דלא הו"ל לידע לא אמרינן משואיל"מ שהוציאו כן מירושלמי גבי שק צרור אין ראיה משם דאינו ענין לכאן כלל וכו' ע"ש וגם רמב"ן הובא דבריו בבעל התרומות שער י"ט ח"ב כתב וז"ל ואל תטעה במ"ש מקצת המחברים דלא אתמר משואיל"מ אלא במנה לי בידך דה"ל למידע דהא טעותא היא והכי מוכח בפ' הבית והעלייה דאפי' היכא דלא ה"ל למידע שייך ביה משואיל"מ וכן במקומות אחרים עכ"ל. ואמת שראיתי בתוס' ר"פ הפרה שסוברים כראב"ד ואחריהם נמשכו המרדכי והג"א ושאר אחרונים אבל לא מצאתי בדבריהם שום הוכחה לסתור דברי הרמב"ם וכו' ולפענ"ד נרא' דמעיקרא ל"ק מידי מר"פ הפרה דפשיטא דלא אמרי' משואיל"מ אלא כשהתובע מבקש ממנו שבועה והנתבע א"י לישבע בבירור לכך משלם אבל כשהתובע עצמו יודע האמת כמו הנתבע לא שייכא שבועה כלל וכו' וא"כ היכא דניזק עצמו יודע שבעל השור א"י אם הפילה קודם לכן או לא ולא שייכא כאן שבועה כלל לכ"ע וכו' העולה מזה בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא או בטוען א"י וע"א מכחישו בכל ענין הוי משואיל"מ היכא שהתובע א"י אם הנתבע יודע או לא לפיכך המפקיד כיס של זהובים ופשע בו ונאבד ומודה שהי' בו זהובים וא"י כמה או מלוה על המשכון ואבד המשכון וא"י כמה הי' שוה או מי ששאל טבעת עם אבן טוב וכו' וא"י כמה הי' שוה בכל ענין הוי משואיל"מ וכו' אבל אם התובע מודה שהמזיק או הנפקד א"י כגון שק צרור וחתום ויודע הוא שהנפקד או המזיק לא ראה מה שבתוכו או הלוה על המשכון חתום ולא ראה מה שבתוכו וכו' לא הוי משואיל"מ וגם בכופר הכל בכה"ג (כלומר שאמר א"י אם הי' בתוכו שו"פ) אינו חייב היסת שהרי התובע מודה לו שא"י. וכן היכא שידוע לכל שאין הנתבע יודע וכו' ע"ש שהאריך הרבה. וע' סי' ע"ה סי"ג גבי נסכא דר' אבא. כתב רמ"א וי"א דוקא בכי האי גוונא שהעד מעיד שלא בא לידו בתורת משכון אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון ואינו זוכר כמה הלוה עליו המלוה נאמן בשבועתו לו' כמה הלוה עליו ולא אמרינן משואיל"מ הואיל ובא לידו בדין (רשב"א סי' אלף מ') ויש חולקין (רמב"ן ספ"ד) ע' בסי' ע"ב סכ"ג דעת המחבר כרמב"ן. ובס' נ"א ס"ב באם הוציא ש"ח בעד אחד והלוה טען פרעתי ה"ז מחויב לישבע ואינו יכול ומשלם. וי"א שנאמן בשבועה. וע' סי' קס"ד לענין אם מכיר מקצת אבניו והלה מודה על קצתן ועל קצתן אמר א"י נוטלן וכו'. וע' סימן שמ"ה ס"ב לענין שאולה ושכורה וכו'. וגם בסי' שד"מ. וסי' שס"ד לענין לקח בפני ע"א כלי מבית חברו ובעה"ב טוען שגזל והלה אומר לקוח דהוי מחויב שבועה ומשאיל"מ. ובסי' שצ"ט וסי' ת' לענין שור שנגח את הפרה ולענין ב' שוורים רודפים וכו':

[ו.] כתב הראב"ן בסי' כ"ז וז"ל. ראיתי כי חתני ר' שמואל עומד ומתריס לנגדי לאמר כי המחויב שבועה ואי"ל כנגדו נשבע ונוטל ע"כ נזקקתי לברר הדבר. ותחלה אבאר ההלכה א"ר אמי היכי לידיינו להאי דינא (גבי נסכא דרבי אבא) נימא לי' זיל שלים כדינא דמתני' דתנן ראוהו שנכנס וכו' ליכא תרי סהדי. לישתבע דדידיה חטף ע"י מגו דמצי טעין לא חטפי והי' נאמן בשבועה כי טעין דידי חטפי לתהימן בשבועה כיון דאמר חטפי הו"ל כגזלן דכיון דקיים דברי העד דאמר חטף פסל עצמו אצל שבועה זו שאי"ל דדידיה חטף ולא גזלן גמור ליפסל אצל כל שבועה דהא אמר דידי חטפתי אבל לשבועה זו פסול דכיון דאיכא עד אחד והוא מודה לו הוי כאלו יש ב' עדים על חטיפה זו ואינו נשבע אבל לענין תשלומין לא הוי כב' עדים דהא אמר דידי חטפי ואם לא הי' עד בדבר אלא הוא טוען אין חטפי וכו' הי' פוסל עצמו דאדם קרוב וכו' ואין אדם מ"ע חטפן אבל עם העד משים אותו חטפן דהלכה כרבא דאמר במס' סנהדרין פלוני רבעני אפי' לרצוני לא הוי רשע דאין אדם מע"ר בהודאתו. ואפי' רבא לא מכשיר לי' להא בהודאתו אלא היכא דאין הא' המצטרף עם זה מעיד על פסול הנרבע שהי' נרבע לרצונו וכו' אבל אם הי' מעיד גם על הנרבע דלרצונו נרבע והוא מודה דלרצונו חלילה לרב' לומר דמצטרף (ע' בכלל פלגינן) וכו' וא"ר אבא דהוי מחויב שבועה ואי"ל משום דעשה עצמו חטפן בהודאה כדפרישית ומשלם. דא"צ כנגדו לישבע דלא תקנו חכמים לישבע שכנגדו אלא למנוין במשנתינו שאין יכולים לישבע שום שבועה מפני שהן חשודין ולא שבקת חי' וכו' אבל הכא אינו נפסל אלא מפני הודאה לא תקנו שבועה לשכנגדו וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה