כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל קח) מעות קונות או משיכה
[א.] בב"מ דף מ"ד מתני' כל המטלטלין קונין זה את זה וכו' משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזו' בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ר' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה. גמ'] דף מ"ז ע"ב אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה סוף סוף מאן דשדי דליקה בעי שלומי אלא גזרה שמא תפול דליקה באונס אי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשי' טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשי' וכו'. כתבו תוס' הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטייך בעלייה עכ"ל ובעירובין דף פ"א תירץ ר"י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי וריב"ן תירץ וכו' וא"ת א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר המוכר נשרפו מעותיך ואי לאו תירוץ ריב"ן היינו יכולין לומר דלא חיישי' לזה משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות וכו' וי"ל דמעות נוח לשמרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות ועוד אור"י דגבי מעות ל"ש לומר נשרפו מעותיך דאפילו הוי עלייהו ש"ח דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"ת והיכא חיישי' שמא יאמר נשרפו חטיך הא הוי עלייהו שומר שכר ואם לא יציל ישלם דכי היכי דגבי זוזי הוי מוכר עלייהו ש"ש כדמשמע בב"מ דף מ"ט וכו' ואור"י דגבי זוזי נמי לא הוי ש"ש והתם הכי פירושו וכו'. ועוד י"ל דאע"ג דגבי זוזי הוי ש"ש היינו משום דשרי להוציאם אע"ג דמפקיד מעות אצל חברו לא ישתמש בהן מ"מ מוכר ישתמש בהן כיון דדבר תורה מעות קונות אלים כחו ויכול להוציאם אע"ג דתקון רבנן דלא קני אלא במשיכה עכ"ל תוס' בעירובין. ובב"מ דף מ"ג איתא הכי המפקיד מעות אצל שולתני ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריות אמר ר"ה ואפי' נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לא איתבי' ר"נ לר"ה המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר (שהרי לא ברשותו הוציאן ואינו שלוחו) ואם מותרין ישתמש לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפי' נאנסו מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי וכו'. כתבו תוס' כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין וא"ת הא דתנן לקמן דף מ"ו נתן לו מעות ולא משך הפירות יכול לחזור לר"ה דאית לי' היתר תשמיש מחייב באונסין וכן לרב יוסף בב"מ דף כ"ט המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם הי' מותר להשתמש תקשה להו הך ברייתא נתנה לבלן מעל דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל ספר לא מעל עד דמשיך ולדידהו ספר נמי למעול כיון דמותר להשתמש בהן וכמו שאסור להשתמש בהן לר"ה ולרבי יוסף ה"נ לר"ל ור"י דבהא ל"פ ולא הוי מוכר על אותן המעות כ"א ש"ח וא"כ לר"י מה הועילו במה שתקנו דאין מעות קונות השתא דלא קנו יאמר נשרפו מעותיך וי"ל דכספים אין להם שמירה וכו' ועי"ל לר' יוחנן ור"ה דד"ת מעות קונות יכול להשתמש במעות אבל לר"ל ודאי דאסור להשתמש במעות ולכך נתנה לספר לא מעל עד שימשוך ולר"י ור"ה בספר כותי דמעות בכותי אין קונות עכ"ל. ועוד כתבו תוס' בעירובין שם על הא דתנן בד' פרקים משחיטין את הטבח בע"כ וכו' ואמר ר' יוחנן בד' פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תור' דמעות קונות פי' רש"י דכתיב בפודה ההקדש ונתן הכסף וקם לו ק"ו בלוקח מן ההדיוט. כתבו תוס' פי' בקונטרס וכו' ור"ל דאמר משיכה מפורשת קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא בי' משיכה דכל היכא דאית' ביה גזא דרחמנא איתא (זה אינו ברש"י שלפנינו) ואין נראה טעם זה נכון דמ"מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואור"י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דבבכורות דף י"ג דרש ר"י או קנה מיד עמיתך הא לכותי במשיכה ואם הי' קונה משיכה וכסף לר"ל א"כ לכותי במה יקנה וכ"ת הא לכותי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש אמשיכה מ"מ מדכותי בחד דוקא ישראל נמי בחד וכו' ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין בקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירנו שדות בכסף יקנו. ואע"ג דכתיב ספר המקנה דנפקא מהתם קנין שטר מ"מ סתם קנין דבכל דוכתי הוי בכסף עכ"ל. ורי"ף ור"ח פירשו הא דאמר ר"י מעות קונות מטעם ק"ו גופו קונה ממונו לא כ"ש ע"ש. ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה מ"ט דר"ל דאמר קרא וכי תמכרו וכו' או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. ור"י אמר מיד למעוטי קרקע דלית בו אונאה. ור"ל א"כ לכתוב וכי תמכרו מיד עמיתך וכו' או קנה ל"ל ש"מ למשיכה. ור"י מבעי' ליה להא אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה ור"ל תרתי גמר מיני' (אונאת מוכר מאו קנה ומשיכה מדסמך מיד ללשון קנין ולא סמכינן לממכר). תנן רש"א כל שהכסף בידו וכו' מוכר הוא דמצי הדר ביה לוקח לא מצי הדר בי' אא"ב מעות קונות מש"ה לוקח לא מצי הדר בי' (ואתא ר"ש למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשי' לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בו ולוקח לא מצי הדר דמעות קונות) אא"א מעות אינן קונות לוקח נמי ניהדר בי'. אמר לך ר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא (דר"ש ס"ל משיכה תקנתא דרבנן) כי קאמינא אליבי' דרבנן (דאמרי לוקח נמי מצי הדר משום דמעות אינן קונות כלל) בשלמא לר"ל היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן (דרבנן סברי משיכה דאורייתא ור"ש סבר דרבנן) אלא לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן (כלומר במאי קמפלגי ומאי טעם נותנין לדבריהם) איכא בינייהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו בלקוחות (לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו וכו' דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשו המוכר ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בו) ר"ש ל"ל דרב חסדא ורבנן אית להו דר"ח. כתבו תוס' מה שפירש בקונטרס מוכר מציל משום דיכול לחזור בו אם יוקירו וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל אנשים שאינם מהוגנים שיחזור בו ויקבל מי שפרע. וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום אינם מהוגנין שיניחו פירות חבריהם לשרוף. ור"ח מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפי' לר"ש כדמוכח לקמן דף מ"ט ואפי' מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי ולכך טרח המוכר ומציל שלא יחזור בו הלוקח ולא יעמוד אפי' במי שפרע. ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור אף לוקח לר"ש כדמוכח לקמן דף ע"ד דקאמר כי קאמר ר"ש בחד תרעא בתרי תרעא מי אמר דשם יודה דאף לוקח יכול לחזור. דאלת"ה מי שפרע בלוקח לית לי' והא דקאמר הכא דר"ש ל"ל דר"ח היינו היכא דלא הוזל ולא הוקר עכ"ל עיין לקמן דף ע"ד ע"ב. ומסיק הש"ס אפי' לר"ל כיון דאיכא דברי' ומעות קאי במי שפרע. כתב באספ"ז בשם מהר"ף דרבנן ור"ש פליגי בהא ר"ש סובר כיון דמעות קונות א"כ בדין שהמכר נגמר לגמרי והלוקח קונה פירות והמוכר קונה מעות. אבל תקנו חכמים שיכול המוכר לחזור כדי שעי"כ יטרח ויציל וא"כ הוי הפירות ברשותי' דמוכר לגמרי ואם נאנסו נאנסו לו ואם הוקרו הוקרו לו אבל לענין קניית המעות שביד המוכר לא הוצרכו לתקן וא"כ כשהלוקח תובע מעותיו ורוצה לחזור בו ודאי לא יכול לחזור דהמכר נגמר לגמרי לגבי דבר זה. ורבנן סברי כדר"ח וכו' ולא יהא המוכר קונה המעות אע"ג דלגבי קניית מעות לא הוצרכו לתקן כלל מ"מ השוו מדותיהם כשם שלוקח לא יקנה פירות כך מוכר לא יקנה מעות לחזק התקנ' דכ"ש כשיראה שהלוקח יכול לחזור בו יציל עכ"ל. אמר רבא קרא ומתנית' מסייע לר"ל דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' תשומת יד ואמר רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו (דהוי דומיא דפקדון דאלו כפר בהלוא' גרידא לא מחייב קרבן שבוע' הואיל ונתנה להוצא') עשק כגון שייחד כלי לעשקו וכי אהדרי' קרא להשבון אחר שהודה כתיב והשיב את הגזלה או את העושק או את הפקדון. ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמחוסר משיכה (ולא קנה אותו כלי) וכו' מתניתא דתניא נתנה לבלן (לפרוטה של הקדש בשוגג) מעל. (ואע"פ שלא רחץ) ואמר רב דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה (משום דשכירות נגמרה בנתינת המעות ואין יכול לחזור בו שאין כאן למשוך) אבל מידי אחריתי דמחסר' משיכה לא מעל עד דמשך. כתבו תוס' וא"ת ומנ"ל דוקא בלן. ויש לו' מדקאמר בסיפא משום שא"ל הכנס ורחוץ שהרי מרחץ פתוחה לפניך. וא"ת וכי אתותב ר"י ממתני' (דהוא משנה במעיל' דף כ') וי"ל דר"י מוקי בבלן כותי אבל ספר כותי בעי משיכה. ור"ל ורבא ס"ל דמיירי בבלן ישראל דומיא דרישא דאיירי בנתנו לחברו ישראל דבכותי לא שייך מעילה עכ"ל. והתניא נתנה לספר מעל והא קא בעי לממשך תספורת. הב"ע בספר כותי דלאו בר משיכה. תניא נמי הכי נתנה לספר לא מעל עד דמשך קשיין אהדדי ש"מ כאן בספר כותי כאן בספר ישראל ש"מ. וכן אמר רב נחמן ד"ת מעות קונות ובדקה לוי במתנית' נתנה לסיטון מעל (אע"ג דלא משך כל הפירות שהרי הרבה פוסק עמו בבת אחת) אלא קשיא לר"ל א"ל ר"ל הא מני ר"ש היא. כתבו תוס' ר"ת פסק כר' יוחנן אע"ג דקאמר רבא קרא ומתנית' מסייע לר"ל היינו לכאור' אבל אפשר לשנוי' כר"י וגם ר"נ ס"ל כר"י וגם רב הונא אמרי' לעיל דף מ"ז דאמר מכור לי באלו קנה סבר נמי כר"י כדאמר לעיל וגם רב חסדא דאמר כדרך שתקנו וכו' סבר כר"י דלר"ל דאוריי' הוא ולא תקנה והא דאמר קדושין דף י"ד אשכחן כותי דכל קנינו בכסף משמע דהוי כר"ל מפר"ת דה"פ דכל קנינו בעבד עברי בכסף ולא בשטר והא דאמר בע"א דף ע"ב בזונה כותית עסקינן דלא מחסרא משיכה היינו כר"ל דלר"י מתרץ תירוצים אחרים אבל קשה דהתם אמר מרימר משיכה בכותי קונה ורב אשי אמר משיכה בכותי אינה קונ' אלמא רב אשי דגדול ממנו בחכמה ובמנין סבר כר"ל וכן סבר רב אשי בבכורות דף י"ב וה"ר חיים מפרש דלא קשה לא מקדושין ולא מע"א דאפשר דלר"י מעות קונות בכותי כמו בישראל וכן יסבור רב אשי ולא ידרשו כמאן דדריש בבכורות לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה אלא ידרשו לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולא לכותי דאיכ' נמי מאן דדריש התם הכי ויסבור דגזל כותי אסור דפלוגתא דתנאי איכא לקמן דף קי"א ובבא קמא דף קי"ג איתא נמי דסבר גזל כותי אסור דאי סבר מותר לא צריך קרא למשרי אונאתו ולפ"ז לא תקשה נמי דרב חסדא אדר"ח דהכא אית ליה כר"י ובע"א משני בזונה כותית והיינו כר"ל אך קשה א"כ תקשי לה מתני' דבלן דליכא לאוקמי בבלן כותי ועוד דבב"ב דף קי"ג משמע קצת דרב אשי ס"ל גזל כותי מותר וכו'. וי"ל דרב אשי הדר ביה כדהוכיח לו רבינא כדבעי מיני' דמשיכה בכותי קונ' כדמסיק ומסתמא מההיא דבכורות נמי הדר בי' ובע"א לא גרסי' ר"ח עכ"ל. כ' הרא"ש בשם הרי"ף גבי גזרה שמא יאמרו נשרפו וכו' כ' שמיעי מהא דכל כמה דלא משכי' לוקח לזביני' אי אתניס למוכר אתנס' אפי' בלא חזרה ואית ללוקח למימר תן לי מעותי או מקחי ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור ואתנסי לי' ואע"ג דעלייתו לא קנתה כיון שהוא מושכרת למוכר דמ"ט תקנו רבנן שמא יאמר נשרפו הכא ברשות דלוקח נינהו ואי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומציל אע"ג דה"מ לר"ש נינהו מדר"ש נשמע לרבנן עכ"ל הרי"ף וכ' הרא"ש וה"ה נמי אם עלייתו של מוכר מושכרת ללוקח כיון שהוא דר בעליית המוכר ותפול דליקה בבית המוכר טרח הלוקח להציל פירותיו שבבית המוכר וכו' והלכתא כר' יוחנן ורז"ה פליג ארי"ף אמ"ש דאתניס למוכר וכו' ע"ש. כ' הג"א והיכא דאין לו מה למשוך מודה ר"ל דמעות קונות ומדר"ל נשמע לר"י דס"ל משיכה בכותי קונ' לפיכך נרא' ישראל שיש לו בהמה מבכרת יקבל מעות מכותי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הכותי הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפות' ומטעם חצר אע"ג דאי כפתה הוי קנה לעובר אפ"ה הואיל וגוף העובר אין יכול למשוך אלא ע"י משיכה דבהמה מעות קונות דהא גבי בלן נמי הוי יכול לקיים השכירות ע"י חליפין דשכירות קרקע נקנה בחליפין אפ"ה הואיל ואינו יכול למשוך גוף המרחץ מעות קונות וה"ה הכא מא"ז. עכ"ל. כתב באספ"ז דבמתנת מטלטלין דליכא מעות אף ר"י מודה דקונ' במשיכה כן תירצו בתוס' ורמב"ן אומר אף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות עכ"ל. עוד כ' בשם הריטב"א ר"ל אמר משיכה מן התורה וא"ת מאי נ"מ אי מהתור' או מהתקנה ורש"י פי' דנ"מ לענין קדושין ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אין קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אינ' מקודשת למ"ד דלית לי' רשות להוציאן ונרא' דנ"מ לענין מילתא דלא שכיחא. אי נמי לענין מעיל' כדלקמן עכ"ל:
[ב.] ב"מ דף מ"ו גבי מטבע נעש' חליפין כתבו תוס' ואע"ג דמעות אינן קונות ה"מ סתמא אבל אי מפרש בתורת חליפין קנו וא"ת הלא יאמר נשרפו חטיך י"ל דלא שכיח שיקנ' המעות דרך חליפין ולא גזור רבנן ובקנין סודר דשכיחי ליכא למיחש וכו' דמכיון שלא קיבל המוכר מעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו מעות עכ"ל. ולקמן דף מ"ו ע"ב מסיק הש"ס דר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין סבר כר"י ד"ת מעות קונות מילתא דשכיחא גזרו במילתא דלא שכיחא לא גזרו [במכר דלא שכיח כגון החליף דמי שור בפרה דלא שכיח שיהיו שמין דמי מטלטלין במטלטלין לא עביד רבנן תקנת' במשיכ'] ור"ל סבר כרב ששת דפירי עבדי חליפין ע"ש בגמ':
[ג] ע"א דף ס"ב בא עליה ואח"כ נתן לה אתננ' מותר ורמינהו בא עליה ואח"כ נתן לה אפי' מכאן ועד ג' שנים אסור אר"נ בר יצחק אמר רב חסדא לא קשיא הא דאמר התבעלי לי בטלה זה וכו' וכי אמר בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכ' בזונה כותית דלא קני במשיכה ואבע"א בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצרה. כתבו תוס' ד"ה והא מחסר' משיכה אפי' לר"י דד"ת מעות קונו' הכא גבי אתנן לא קני כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעו' קונו' ואוקמי' אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לנתנ' לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע מעיל' ממעות הקדש עכ"ל (עיין לחם משנ' פ"ג ממכירה מה שפי' בכוונת תוס'. וכתבתיו בכלל יש כח ביד חכמים אות י"ב):
[ד.] ע"א דף ע"א אמר אמימר משיכה בכותי קונ' (אע"ג דלא יהיב דמי לישראל משיך מיני' קניא וכן ישראל מכותי) תדע דהני פרסאי משדרי פרדשנא להדדי ולא הדרי רב אשי אמר לעולם אימא לך משיכ' בכותי אינה קונה והאי דלא הדרי בהו רמות רוחא נקטו להו. כתבו תוס' דאפי' למ"ד אינו קונ' ה"מ כגון דאיכא כספא אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודה דקנו במשיכ' או בהגבהה עכ"ל. ועוד כתבו לא לדחוי בעלמא קאמר רב אשי אלא לפי האמת כדמוכח בבכורות וכו' ואע"ג דרב אשי בתרא הוא לית הלכתא כוותי' וקי"ל כאמימר דס"ל כר"י דמעו' קונו' בישראל א"כ כותי במשיכה והמקנה בהמה לכותי כדי לפוטר' מבכורה צריך שימשכנ' הכותי ובכך סגי בלא כסף מיהו רש"י פי' דמשיכה אינה קונ' בכותי אלא כסף (עיין רש"י חולין דף ל"ט ע"ב כמו שכתבתי סוף אות ה') דאין הלכה כר"י אלא כר"ל משום דרבא ס"ל כוותי' וכו' והרוצה לחוש לדבריו ולדברי ר"ת צריך שיתן הכותי כסף וגם משיכה בסימטא או לרשות כותי ואם אין לו רשות מקנה לו ישראל חדר בביתו והכותי ינעול ויפתח ובהכי קני לי' רשות כדאמר בגיטין דף ט"ו ואח"כ ימשוך הכותי הבהמה לאותו חדר וכו' עכ"ל. וכן כ' הרא"ש בסוף בכורות להסתלק מן הספק צריך שיתן דמים וגם ימשוך. ושם דף י"ג כ' הרא"ש דלית הלכתא כר"ל וכן פסק בעל הלכות ורב האי דמשיכה בכותי קונה ע"ש. אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר רב כי כייליתו חמרא לכותים שקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו וכו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יי"נ ברשותיכו קא הוי וכי שקלתו דמי יי"נ קא שקלתו. ואי ס"ד משיכה בכותי קונ' מדמשכי' כותי קניי' יי"נ לא הוי עד דנגע בי'. אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה"נ לא צריכא דכייל ורמי למנא דכותי וכו'. כתבו תוס' וא"ת הכא מוקי אליבא דרב דמשיכ' קונה בכותי ובב"מ מייתי התם נתנה לבלן ואמר רב דוקא בלן אבל ספר בעי משיכה אלמא קסבר משיכה קונה בישראל א"כ אינ' קונה בכותי. וי"ל דההיא דבלן מיירי בלן כותי וכו' וה"נ צריך לאוקמי לר"י כדפירשו תוס' שם עכ"ל. ועוד כתבו תוס' קשה לר"ת כיון דמשיכה קונה א"כ מעות אינן קונות ומה היה מועיל מעות שהיו נותנין מתחלה מ"מ הוי יי"נ ברשות ישראל מיד שנגע בו והמעות שביד ישראל נעשו למפרע דמי יי"נ ואין לומר שהכותים נתנו להם המעות במתנה וכו' אי נמי י"ל דסבר האי דדחי דקנה משיכה או מעות בכותי ודריש הכי לעמיתך במשיכ' הא לכותי או בהא או בהא ול"ל הא דבכורו' מדישראל בחדא כותי נמי בחדא עכ"ל (ולפי תירוץ זה לא קשה דרב אדרב לעיל). מתיבי הלוקח גרוטאו' מן הכותים ומצא בהן ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך לים המלח ואי ס"ד משיכה בכותי קונה אמאי יחזור אמר אביי משום דמחזי כי מקח טעות. אמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כע"א ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כע"א ביד ישראל (ואי קשיא אביי ורבא היכא מתרצים אתקפתא דאמימר הא אינהו הוי קשישא מיני' טובא לא תקשי דהא בבכורו' תרצינהו אביי ורבא אליבי' דר' יוחנן דאליבי' קאמר אמימר לשמעתי' וקבעוה בעלי תלמוד כאן אמילתא דאמימר) כתבו תוס' וא"ת ואלא מאי מעו' קונו' אימא סיפא אם משנתן משך למה לי' משך כיון דמעו' קונו' וכו' וי"ל דבין מקשה הכא ובין מקשה התם בבכורו' בעי למימר דבעי' בכותי תרתי משיכה וכסף. וה"ק הכא ואי ס"ד משיכה לחודא קנה בלא מעות וכו' וא"ת ומ"ט דמקש' דבעינן תרתי וי"ל משום דדריש לעמיתך בחדא ולכותי עד דאיכא תרתי עכ"ל. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר ר"ח בר' אבא אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחו' מש"פ ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה בכותי אינה קונה אמאי נהרג [הא לא קניי' להך גזלה וכל היכא דאיתא של ישראל הוא]. כתבו תוס' ק' דהא ישראל נמי לא קנה הגזלה להיות שלו ואפ"ה קנה להתחייב באונסין החיוב דשייך בי' ה"נ יש לנו לומר בבן נח שקנאו להתחייב מיתה והיינו החיוב דשייך בי'. וי"ל דודאי אי גזל שוה פרוט' דהוי ממונא לגבי ישראל וחסרו אית לן למימר כדפרישי' אבל פחות מש"פ שלא חיסר הישראל דלאו ממונא הוא וגם ממון הכותי לא נתרב' שהרי לא קנאו מש"ה פריך אמאי נהרג עכ"ל). משום דצעריה לישראל ומאי לא ניתן להשבון דאינו בתור' השבון (דלא שייך בהשבון אינו בתור' שום גזלה דכותי דכל היכא דאיתא דמרי' היא. וה"ה לשוה פרוטה והאי דנקט פחו' לאשמעי' דנהרג עליה). כתבו תוס' תימה הרי ישראל נמי לא קנה הגזלה ואפ"ה איתא בתורת השבון שנא' והשיב את הגזל' ולי נראה כיון דחזינן דגזל ולא נתייאשו הבעלים אף הבעלים אין יכולין להקדישו משום שאינו ברשותו ובפקדון קי"ל דיכול להקדיש דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא א"כ ע"כ צ"ל דאהני האי משיכה דגזלן להוציאו מרשות הנגזל לענין זה דמקרי אינו ברשותו וגבי ישראל הוא דגלי קרא דכתיב והשיב ואתי להורו' להוציא מרשו' בעלים מהני משיכתו אבל בכותי לא גלי ולכך גבי כותי אי משיכתו אינו עושה כלום א"כ הוא לגמרי ברשות ישראל כבתחלה והוי לי' כקרקע שאינ' נגזלת דיכול להקדיש' כדאיתא בב"מ דף ז' גבי מסות'] ונרא' דה"פ מאחר שאין חיוב בה רק משום צערי' דישראל אמאי הוצרך לו' ולא ניתן להשבון פשיטא דליכא למ"ד שתהא השבה שייכי בי' וא"ת למאי דפרישי' לעיל דמשיכה בכותי קונה לכ"ע היכא דליכא זוזי כגון במציאה ומתנ' מאי ראי' מייתי מגזל למו"מ וי"ל דס"ל דאי אין קונה בכותי במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמי למציאה דבהיתרא אתי לידי' אבל גזל דבאיסורא אתי לידי' אי לא מהני במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל. ופריך הש"ס אי הכי אימא סיפא בא חברו ונטל' הימנו נהרג עליה בשלמא רישא משום דצערי' לישראל אלא סיפא מאי עביד אלא ש"מ משיכה בכותי קונה ש"מ (הלכך קניא קמא והדר קניא האי ונהרג על שגזל ולא ניתן להשבון דרישא דוקא פחות מש"פ. דלישראל אחיל ולא מחייב כותי לאהדור') כתבו תוס' בבכורות דף י"ג דרב אשי הדר לגבי דאמימר דהא רבינא מקשה לי' מר' יוחנן דאמר בן נח נהרג וכו' ולא קאמר לי' רב אשי ר"י לטעמי' דאמר מעות קונות ואנא כר"ל ס"ל ש"מ דרב אשי גופא כשהי' או' מתחלה משיכ' בכותי אינה קונ' לאו משום דס"ל כר"ל דלעולם כר"י ס"ל לפיכך כי הקשה לו מבן נח לא רצה להקשות מההיא דדבר תורה מעות קונות דלעולם לעמיתך ולכותי בכסף ולענין אונאה אתי לעמיתך וכמ"ד גזל כותי אסור עכ"ל:
[ה.] בכורות דף י"ג אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר"ל משום רב אושעיא ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה וכותי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטור' מבכור'. מאי בדיניהם אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך במשיכה הא מיד כותי בכסף. ואימא מיד כותי כלל וכלל לא. לא ס"ד ק"ו הוא אם גופו קונ' ממונו לא כ"ש. ואימא מיד כותי ער דאיכא תרתי אמרי לאו ק"ו גופו באחת ממונו בשתים. ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי נמי בחדא וכו' ובכותי שנתן מעות לישראל נמי מהאי טעמא דכתיב ממכר לעמיתך במשיכ' הא לכותי בכסף ודומיא דעמיתך בחדא אף כותי וכו' ולאמימר דאמר משיכה בכותי קונה הניחא אי סבר כר"י דמעות קונות. לעמיתך בכסף לכותי במשיכה. אלא אי סבר כר"ל. עמיתך למשיכה ולכותי במשיכה לעמיתך ל"ל אמרי לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכותי אונאה מאל תונו איש את אחיו נפקא. חד בכותי וחד בהקדש. הניחא למ"ד גזלו אסור וכו' אלא אי סבר כמ"ד גזלו מותר אונאה מבעי'. אמרי אי סבר כמ"ד גזלו מותר ע"כ כר"י ס"ל. כתבו תוס' וא"ת לר"ל דאמר משיכה מפורש וכו' לגמור שיקנה כסף בהדיוט כמו בהקדש ומשיכה נמי תקנה בהקדש. ותירץ ריב"ן דמשיכ' לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ולהכי שייך טפי כסף מבהדיוט וכו' ונראה לר"י דמקרא נפקא לי' דדרשי' מיד עמיתך במשיכה הא מיד כותי בכסף ומדכותי בחד ישראל נמי בחדא דשניהם למדין זה על זה עכ"ל. ועיין רש"י חולין דף ל"ט ע"ב גבי רישך והר שכתב דקיי"ל מעות בכותי קונות וכו'. מזה נראה שרש"י פוסק כר"ל דמשיכה קונה בישראל: [ו.] גיטין דף נ"ב אמר ר' חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש (ולא מקני אלא בכספ' דכתיב ונתן הכסף וקם לו ולא שייכ' בהו משיכה) משוך פירי מיתמי איקור היינו דר' חנילאי זול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח. אמשיכי להו פירי ליתמי. איקור לא יהא כח הדיוט וכו' זול סבור מיני' היינו דר' חנילאי (ולהדרי בהו יתמי) א"ל רב שישא הא רעה היא אצל היתומים דזמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי. יהבי זוזי אפירי זול לא יהא כח הדיוט. איקור סבר היינו דר' חנילאי. א"ל רעה היא לדידהו דאתו למימר להו נשרפו חיטכם בעליי' (שהרי קניתם במעות וכי תימא לא מצי למימר הכי דהא גבי גריעות' אמרינן לא יהא כח הדיוט כו' לאו מילתא היא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותי' קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמי לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמ' דקיימא ברשותי' לחזרה) יהבו להו זוזי ליתמי אפירי איקר לא יהא כח הדיוט וכו' זול סבור היינו וכו' א"ל רעה היא דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי. ע"ש בתוס' שכתבו וא"ת לעיל דאמר משך פירי מיתמי איקור היינו דר"ח וכו' הא רעה היא וכו' דיאמרו להם הלוקחין נשרפו חיטכ'. וי"ל דנעשו הלוקחין ש"ש כיון דיכולין לאוכלן ולעשות בהן כל חפצם כדאמרי' בב"מ דף פ"א וכו'. ור"ן תירץ וז"ל י"ל שכך ה"ה כיון דאם רצו כסף ומשיכה קונין בשל יתומים לענין אונסין משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהן המקח בטל וכל זמן שלא חזרו אם נאנס ללוקח נאנס וכן נרא' מדברי רש"י ז"ל עכ"ל הר"ן. וע' קדושין דף כ"ח מתני' רשות גבוה בכסף והסוגי' הנאמרת שם: [פסק]:
[ז.] כתב רמב"ם בפ"ג ממכירה אחד הבהמה ואחד שאר מטלטלין נקנין במעות דין תורה וכו' ואין אחד מהן יכול לחזור בו אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה אבל דרכו להגביה אינו נקנה במשיכה כדמוכח לקמן מדבריו) ובהלכה ד' כתב נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אף על פי שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו למשוך ומשהגביה או משך או נמסר לו וכו' קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן את הדמים ולמה תקנו זה במטלטלין גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס וכגון שנפלה דליקה או באו לסטים וכו' אם יהי' ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל לפיכך העמידו ברשות מוכר כדי שישתדל ויציל וכו' נמצאת אומר שאם נתן דמי מקח ונאנס קודם שיקחנו וא"ל הלוקח תן לי מקחי או מעותי ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא הי' כח במוכר להצילן ה"ז מחזיר הדמים וכו' לפיכך אם הי' ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות לוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד יכול לחזור. כתב ה"ה ורש"י פירש שאין הטעם דנימא דחצרו קונה אלא הטעם כיון דחצרו הוא אי מתרמי דליקה לוקח גופא טרח וקמציל. ודברי רבינו צ"ע דמשמע שהוא סובר דטעמו משום דחצרו קונה אע"פ שהוא מושכרת וכו' וכן נרא' פ"ו מהל' שכירות עכ"ל (עי' בכלל חצר). כתב לח"מ תימא דכאן פסק כר"י דמעות קונות ובפ"ו ממעילה כתב קנה בה חפץ ולא משך אם מן הכותי מעל ואם מן ישראל לא מעל וזהו כר"ל (וכן הקש' כ"מ פ"ו ממעילה). ועוד כתב שם אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתן ולא חילק בין ישראל לכותי איברא דה"ה פ"א מזכי' כתב דרבינו סובר דכותי קונה או במשיכה או בכסף ודחה סוגיא דבכור דמה עמיתך בחדא. דכסף הי' נמי קונה בישראל אלא משום תקנה ובכותי לא עשו תקנה וכו' ורבינו הוקשה לו קושית התוס' בע"א דר"ח אית לי' דר"י ומאי מקשה והא מחסרא משיכה וכו' וקושי' זו הכריח לרבינו לו' ולחלק דטעמא דר"י משום גזרה וכו' ולא שייך אלא בקניית החפץ או שום דבר אבל כשנותן פרוט' לבלן או לספר דאינו קונה ממנו שום דבר לא שייך טעמא דגזרה ואוקמי' אדין תורה וכיון דבדין תורה כותי וישראל מעות קונות ולהכי מייתי סייעתא לר"ל מנתנה לבלן דלר"י א"א לישבו בשום פנים ולדידי' פליגי תרי תנאי ואית לי' לר"י כתנא דאמר וכו'. ולהכי כתב רבינו נתן לכל בעלי אומניות בין כותי בין ישראל. אבל בקנה חפץ מישראל לא מעל כיון דרבנן תקנו משיכה הפקיעו חכמים ממנו הקנין ולא הוציאן מרשות הקדש דומיא דאתנן (לא כתוס' ע"א דף ס"ג). אבל בכותי דלא תקנו משיכה מעל וכו' וכ"ת הא נתנה לסיטון אמרי' דמעל הא שייך בי' טעמא דגזרה וי"ל דרבינו מפרש סיטון סרסור עיין פרק המוכר הספינה בפי' המשניות עוד קשה לדעת רבינו דבפ' י"ג ממכירה ממעט כותי והקדש מתרי קראי קשה דמשמע בבכורות דאם צריך לעמיתך לחלק בין ישראל לכותי ע"כ כותי והקדש ממעט מאונאה מחד קרא וצ"ע. ע' שעה"מ פ"א מגזילה שתי' דרבינו מפרש דלרב אייתר לי' לעמיתך קמא דהו"מ למכתב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך והוי דרשינן לעמיתך בכסף ולכותי או בהא או בהא השתא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך דרשינא לעמיתך בכסף ולכותי או בהא וכו' ומאי קנה מיד עמיתך ממעטינן הקדש. ואמימר לא דרש תרי עמיתך ורבינו פסק כרב עכ"ל. פ"א מזכיה כתב הרמב"ם כותי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר ואין מקנה אותה לישראל אלא בשטר. כתב ה"ה כונת רבינו שבכותי קונה דמקנה בין במשיכה ובין בדמים. ודעת רבינו דכי אמרי' בכותי משיכה קונה אף במשיכה וכן מוכחת הסוגיא דאמרי' התם לדעת זו בהקדמת מעות סגי. ולא קיי"ל כסוגי' דבכורו' מה עמיתך בחדא וכו' וזה דעת המחבר שפסק בהלכות בכורות סי' פ"ד ישראל שנתן מעות לכותי וכו' אע"פ שלא משך חייב בבכורה וכותי שנתן מעות לישראל וכו' אע"פ שלא משך פטורה מבכורה. וכבר נחלקו עליו ואמרו דקיי"ל דכותי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ רמב"ן עכ"ל. וכתב לח"מ צ"ע דבפ"ז מהל' ע"ז כתב הלוקח גרוטאו' וכו' אם נתן מעות ולא משך יחזיר לכותי ואם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בכותי קונה כמקח טעות הוא נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח וכו' כיון שהוא סובר דמשיכה או מעות קונה היכי קאמר אף על פי שמשיכה דמשמע דמעות אינו קונות מדלא קאמר אף על פי שמעות קונות אלא גבי משיכה עכ"ל עיין בלח"מ פ"ז מהל' ע"א. ובפ"ד מבכורות כתב הרמב"ם ישראל שנתן מעות לכותי וקנה לו בהן בהמה מכותי בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה וכן אם קנה הכותי מישראל בדיניהם ונתן מעות אף על פי שלא משך קנה ופטור' מן הבכורה. ובפ"ו ממעילה כתב נטל פרוט' של הקדש ונתנה לבלן אף על פי שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצ' וכן אם נתנה לאחד מבעלי האומניות מעל אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתן קנה בה חפץ ולא משך אם מן הכותי מעל ואם מן ישראל לא מעל. ובפ"ט ממכירה כתב הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונ' כיצד נתן דמים של הקדש אף על פי שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. כתב ה"ה מ"ש הוזלו חוזר בתוס' ורשב"א תמהו מזה שכבר נזכר בגמרא שהקונה חפץ מן ההקדש ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנוי והטעם אף על פי שהדיוט יכול לחזור מ"מ צריך לקבל מי שפרע ולפיכך הקדש אינו חוזר שאינו ראוי לקבל מי שפרע. וא"כ הקדש שנתן מעות על נכסי הדיוט למה חוזר שהרי יש בכיוצא בו מי שפרע אצל הדיוט ומה בין זו לאותה שהבאתי אע"פ שיש לחלק בין אבדת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהי' שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהי' שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח וכל זה איננו שוה עכ"ל. וכתב כ"מ ולי נרא' כיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף וקם לו אלא לו' לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף ולא מוכר להקדש והא דאמרי' בגמרא וכו' ה"פ פדה הקדש בק' ונתן דמים ולא הספיק למשוך עד שעמד במאתים אינו נותן אלא ק' משום כיון דמפורש בדאורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפי' הוי הדיוט דתקנו בי' רבנן משיכה הוי מקב מי שפרע וכל כה"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשגזבר נותן דמים ולא משך והוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קנו אלו הוי הדיוט בכה"ג דלא היו קונים ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו עכ"ל. ומש"ל הקשה עליו דהא מסוגיא דקדושין דף כ"ט משמע דמעות קונות ד"ת בין הדיוט בין הקדש וכו' ומה שהכריח מהא דקשיא ל"ל ונתן הכסף וכו' טוב' אשמעי' דלא קני בחליפין ובקרקעות בשטר ובחזק' עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים וזל החפץ קנה שלא יהא כח וכו' ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח גזבר דמים והקדש אינו נקנה אלא בכסף שנא' ונתן הכסף וקם לו ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע. ועוד כתב שם נכסי יתומים הרי הן כהקדש וכו'. ועוד כתב בד' פרקים בשנה העמידו דבריהם על דין תורה בבשר מפני שהעם כולן צריכין לבשר ואלו הן ערב י"ט האחרון של חג וערב י"ט הראשון של פסח וערב העצרת וערב ר"ה כיצד הי' לטבח שור אפי' שוה מאה דינרין ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט ולא נתקבצו לו כל דמי בשר אינו יכול לחזור בו אלא וכו' כופין אותו לשחוט וליתן בשר ללוקח לפיכך אם מת השור מת ללוקח. ובפ"ה כתב דמים שאין מקפידין עליהן הרי הן כשאר מטלטלין וקונין כיצד הרי שחפן מעות בלא משקל וכו' ואמר לו מכור לי פירות באלו ונתן לו את הדמים קנה ואין א' מהם יכול לחזור שזה דבר שאינו מצוי ולא הצריכו בו משיכה וכן ראובן שמכר מטלטלין בנ' זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים ואחר שנתחייב וכו' הי' לו יין או בהמה וכו' וא"ל ראובן מכור אותו לי בנ' שיש לי בידך דמי מכר וא"ל הן קנה ראובן המטלטלין בכ"מ שהן ואע"פ שלא משך שגם זה דבר שאינו מצוי הוא. ובפ"ז כתב מי שנתן הדמים ולא משך הפירות וכו' כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעש' ישראל וחייב לקבל מי שפרע וכו' הנותן דמי מטלטלין או מקצת דמים וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בא ועול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו אינו חייב באחריותו אבל חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את מעותיך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בא וטול את שלך. וכתב הראב"ד אני לא ידעתי מאין לו זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח וכו' והגאון לא הפריש בזה וכו' ע"ש עוד. וטור ח"מ סי' קצ"ח כתב ד"ת מעות קונות וכתב הרי"ף ור' האי כיון שקיבל המוכר כדי להשלים מקחו הרי קבלם להוציא ולעשו' בהם צרכיו להתחייב באחריות והוי להו כהלואה גבי' אפי' אי אמר למרי זוזי שקיל זוזך אתנסו איחייב בהן שהרי צריך לקבל מי שפרע הלכך כ"ז שלא קבל מי שפרע ברשותו הם ויכול להוציאם הלכך חייב באחריות אפי' הם בעין ואצ"ל אם הוציאם. וכ"כ הרמב"ם ויראה מדברי הרי"ף שאם קבל עליו מי שפרע ואמר טול מעותיך אם נאנסו יפסיד הלוקח וכ"כ רמב"ן אפילו אי אפקינהו ויהיב לי' זוזי אחריני ויש מחלקים אי איתנהו הני זוזי אתנסו ללוקח ואי הוציאם אפי' ייחד אחרים וקבל מי שפרע נאנסו למוכר ורמ"ה כתב אפי' אם קבל מי שפרע חייב בכל האונסין כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה המועלת במלוה והכי מסתבר. וכ' הרמב"ם אם חזר בו הלוקח וכו' יראה שאין חילוק אלא כרמ"ה עכ"ל הטור. ודע שלדעת תוס' אחריות זה שהמוכר חייב אינו אלא כש"ש ולדעת הרי"ף לאונסין כ"כ ה"ה שם. וש"ע סי' קצ"ח פסק מעות קונות ולענין מעות מחלק בין אם חזר המוכר וכו' כרמב"ם. ועוד כתב בשם נ"י שכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה כיון שהגוף שלו טרח ומציל. וכתב רמ"א בשם הגמ"ר פ' הזהב י"א אם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה נקנו במעות. וכן אם התנו בהדיא שהמעות יקנו קנה (ב"י). כתב הש"ך ולא נהירא וכן מצאתי בריטב"א קדושין שכ' כל מקום שאמרו חכמים שאין קונין מן הקנינים אע"פ שפי' המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בגמרא אי פריש פריש אלא בכסף בקרקעות שדינן לקנות אלא במקום שכותבין את השטר לא סמכה דעתי' לפיכך אם פירש שיקנה בכסף וסמכה דעתו בהכי קנה כדינו וכו' עכ"ל ש"ך. ובסי' קצ"ט כתב רמ"א בשם מהרי"ל הנותן מעות על יין לקדוש בע"ש דקנה דכל כה"ג העמידו על דין תורה (כמו בד' פרקים). ומג"א א"ח סי' שס"ט מקשה הא עירובי חצרות נמי מצוה ופסקי' התם גבי נתן מעות לחנוני דמעות אינן קונות וצ"ע. (בעירובין דף פ"א איתא הכי מתני' נותן אדם מעות לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר וחכ"א לא זכו לו מעותיו. ואמרי' בגמרא מ"ט דר"א הא לא משך אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו עשאו ר"א כארבעה פרקים וכו' (אף כאן מפני תיקון שבת העמידו על דין תורה) (ואנן קי"ל כחכמים). ובסי' קצ"ד כתב רמ"א דכותי במטלטלין קונה בנתינת המעות. כ' הש"ך משמע מסמ"ע דישראל מכותי לכ"ע קונה מטלטלין בדמים (אך לרמב"ם גם כותי מישראל. ולרמב"ן כותי מישראל אינו קונה אלא במשיכה. כך משמע מסמ"ע ריש סי' קצ"ד) וזה אינו. כדמוכח בבכורות דבין ישראל מכותי ובין כותי מישראל חד דינא אית להו וכ"פ הרא"ש בבכורות עכ"ל. ועיין בתורת הבית הארוך בית חמישי שער שני שכתב בשם רמב"ן שפי' הא דאמימר משיכ' בכותי קונה אף במשיכה. ודרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה וכו' וכמ"ד גזלו אסור. ולפי גירסא זאת איני מבין מ"ש סמ"ע ר"ס קצ"ד וז"ל. רמב"ם ס"ל דבין כותי מישראל וכולי קונה במשיכה או בדמים אבל רמב"ן ושאר גאונים סבירא לי' דכותי מישראל אינו קונה כ"א במשיכה. ואפשר שטעות יש ברשב"א וצ"ל רמב"ם]. כ' הרמב"ם בפ"ט מתרומות הל' י' ירא' לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות. ואם מכר ישראל לכהן אף על פי שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך. כתב בצרור החיים קשה הא בפ"ו ממעילה מוכח דס"ל לרבינו דחז"ל הפקיעו קנין כסף לענין איסור מעילה ומש"ה קנה חפץ מישראל ולא משך לא מעל וכה"ג פסק בפ"ד מאיסורי מזבח. אם כן אמאי ישראל שנתן כסף לכהן אינה אוכלת בתרומה ותירץ בשם בני יעקב דשאני לענין מעילה דקיי"ל הנוטל פרוטה של הקדש לא מעל אא"כ נהנה הלכך הכא דאיתא בחזרה הרי לא נהנה בשעת נתינת המעות ואע"ג דהמפקיד מעות מותרין אצל שולחני מעל אע"ג דלא הוציא ולא נהנה היינו משום דהתם נהנה מן ההיתר תשמיש כדי שיתחייב באונסין משא"כ הכא שכוונתו לקנות ואין נהנה מן ההיתר תשמיש העומד לחזרה דבשלמא אי מעות קונות ושוב לא יוכל לחזו' בו המוכר הרי נהנה דסמכ' דעתו הנאת המקח אבל כשאינן קונות לא סמכ' דעתו ולא נהנה הלכך אע"ג דלא הפקיעו חז"ל קנין מעות לענין איסור מ"מ לא מעל כיון שלא נהנה עכ"ל. ע' מרכבת המשנה פ"ו ממעילה הל' י' ובפ"ט מתרומת ה"י. ועיין מרכבת פ"א הלכ' י"א מזכייה שכתב דיש סברא דכי היכי דהפקיעו חז"ל בישראל קנין מעות משום חשש נשרפו חטיך ה"נ הפקיעו אם ישראל קונ' מכותי קנין כסף שמא יאמר הכותי המוכר נשרפו חטיך משא"כ אם הכותי קנה מישראל שפיר אוקמא אדינא שישראל מקנ' לו אפי' בכסף כפי הדין תור'. ואם כן שפיר כתב רבינו בדקדוק קונ' במשיכ' ומקנ' במשיכ' או בדמים וא"צ למה שנדחק ה"ה דקונ' ומקנ' בין במשיכה בין בדמים. והא דכתב הרמב"ם בבכורות ישראל שנתן מעות לכותי וכולי חייב בבכורה וכו' דלענין קנין יש כח ביד חז"ל להפקיע מתורת הפקר ב"ד אבל אין כח בידם להפקיע איסור בכורה כיון דד"ת יצאה הבהמ' מרשות כותי. עוד כ' דמצינו למימר הא דאמרינן בבכורות דכותי בחדא היינו לר"ל דליכא ק"ו דכותי יקנה בכסף דישראל יוכיח אבל לר"י דישראל קונ' בכסף מטעם ק"ו גופו קנוי וכולי כמ"ש הרי"ף אם כן איכא נמי ק"ו בכותי ואתי לעמיתך להורות דכותי נמי בכסף וכולי ע"ש שהאריך. ובפ"ד מאיסורי מזבח כתב הרמב"ם בא עלי' ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה ה"ז אתנן בד"א בכותי' שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכ' [כלומר דבכסף נמי קניא והביאה היא במקום כסף כ"כ כסף משנה] או בישראלית שהי' הטלה בחצרה ואמר לה אם לא אתן לך מעות ביום פלוני הרי הוא שלך אבל אם אמר הבעלי לי בטלה סתם ובא עלי' ולאחר זמן שלח לה טלה ה"ז מותר משום אתנן. בפ"ב משכירות כתב הרמב"ם כדרך שתקנו חכמים משיכ' בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים. כתב ה"ה מימרא דר' אלעזר ב"מ דף צ"ט ותניא כותיה ופירוש שאם הי' משאיל חפץ לחברו כיון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור בו וכן בנושא שכר. וכן שמתחייב השומר משעת משיכ' ולא קודם עכ"ל. וכ"כ רש"י בב"ק דף צ"ט תקנו משיכ' בשומרים שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך. ותוס' בב"מ דף צ"ט כתבו בד"ה כך תקנו משיכ' בשומרים לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכ' חייב בפשיעה כדאמרינן לעיל דף פ"א דהנח לפני שומר חנם וה"ה ש"ש בגנבה ואבדה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קנה אלא במשיכ' וכולי אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמ' מרשות הבעלים אין הבעלים יכולין עוד לחזור עכ"ל. ובב"ק דף ע"ט כתבו תוס' וג' מחלוקות בדבר דלרב הונא לא תקנו משיכ' בשומר ולר' אלעזר תקנו (דאמרי' בב"מ דף צ"ט אמר ר"ה השואל קורדום מחברו בקע בו קנאו (עד שיכלו ימי שאילתו) לא בקע בו לא קנאו למאי אי לימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאיל' אלא לחזרה בקע בו לא מצי הדר בי' משאיל לא בקע בו מצי משאיל הדר בי' ופליגי דר' אמי דאמר המשאיל קורדום של הקדש מעל (המשאיל) לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחל' ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חברו מותר לבקע בו לכתחל' ניהדריה ולא לקנייה ולא למעול ופליגא (דר"ה) אדר"א דאמר כדרך שתקנו משיכ' בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים) כדאמר התם ופליגי אדר"א ולר"א נמי מדאורייתא יכול לחזור אלא שחכמים תקנו דלא מצי הדר בי' ועוד קאמר התם ופליגא אדר' אמי וכולי משמע דסבר דקנה מדאורייתא דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אינו יכול לחזור כמו נתנה לבלן בפרק הזהב דף מ"ח אם כן הוי חומר' דאתי לידי קולא דחברו מותר לבקע בו לכתחל' עכ"ל. וע' ברמב"ם פ"ו הלכ' ד' ממעילה שפסק כרב אמי. ונרא' דלא סביר' לי' לרמב"ם סברת התוספות אלא כיון שקנה מדרבנן נמי מהני שימעול כיון שהוציא מרשות הקדש ע"י קנין דרבנן ואי קשיא הא הרמב"ם פסק בהל' לולב דלא לקני הושענא לינוקא ביומא קמא משום דקני מן התור' ולא מקני אלא מדרבנן נרא' דגבי מעילה כל שהוציא מרשות הקדש אפי' בקנין דרבנן מעל אבל הכא דהתור' אמרה ליקח לולב למצוה בעינן שיהא לקיחה מן התור' כן כתב מחנה אפרים בקנין משיכה סי' ב'. בפ"ו ממכירה הלכ' א' כתב מש"ל וז"ל. כתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנ' לו בקנין סודר קרקעות ומעות ומטלטלין בבת אחת די"א דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר וכו' ויש להסתפק אם הקנ' קרקעות ומטלטלין במעות כאחד מי אמרי' כיון דמטלטלין לא קנה מתקנת חכמים אף קרקע לא קנה או דלמא שאני הכא דדבר תור' מעות קונות ולא חשיב קני את וחמור ולכאור' הכי מסתברא. אך ראיתי למהרימ"ט בחדושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן בתך ופרתך בפרוט' מהו דהכריע מסוגיא זו דלא קיימא לן כסברת המרדכי נרא' דלא סבירא לי' לסברת המרדכי החילוק שכתבנו וצ"ע ועיין בית שמואל סי' ל"א סעיף קטן י"ז. (אם אמר בתך מקודשת ופרתך מכורה לי בשתי פרוטות הוי קדושין אע"ג דפרה לא נקנית במעות מ"מ לא דמי לאומר קני את וחמור דלא מהני משום דאוריי' מעות קונות). עכ"ל: