כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל קב) מלאכה שאינה צריכה לגופה
[א.] שבת דף צ"ג ע"ב מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו. את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב (אם הוציא דהואיל ומטמ' הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה) ור' שמעון פוטר (אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא הי' צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת הוא לר"ש). כתבו תוס' נרא' לר"י דמהכ' קים לן בכל דוכתא דאית לי' לר' יהודה משאצ"ל חייב דמסתמ' ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה וכו' ורשב"א אומר דיש להבי' ראי' מדתנן לעיל דף צ' ר' יהוד' אומר אף המוציא משמשי ע"א דהוי משאצ"ל עכ"ל. עוד כתבו תוס' נרא' לר"י דמלאכה שאצ"ל קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותה צורך כעין שהי' צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו ולפי זה אתו כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפנים שהוציאו. צד נחש שלו ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון. ומפיס מורס' להוצי' ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוצי' ליח' תמיד אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי להכניס ולהוציא אם הי' צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמי' למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן הי' צריכין לעורות אילים הנשחטין. וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן הי' צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר. וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופא שאינו צריך לכיס עצמו ואפי' למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ"מ אין צריך להוצאה זו דה"נ סגי לי' אי יתיב בחד דוכת' ומכבה גחלת שלא יזיקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא הי' כבוי אלא לעשות פחמין מכבוי זה ומתקנן ע"י כבוי זה שיהיו ראוין למלאכת הצורפין. וכבוי שלא יקדיחו הסימנין בבשולם לא הי' במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריכה לגופ' כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין כחס על הנר וכן קורע על מתו או שובר כלי' למרמ' אימת' אאינשי דבית' אין צריכין לגופ' דבמשכן היתה הקריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע"ג דבהוצאה לא בעי ר"ש שיהא לגמרי כמו במשכן דלא בעי מר' לעשות לו טס וכו' או ס"ת להגיה אע"פ שבמשכן הית' הוצאת הנדבה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתבר' דצריך שיהי' ע"מ לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכה לגופה עד דהוי לגופו ולגופה. והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעי תרווייהו בכלל לגופ' היא אבל לגבי מר' וס"ת כיון דלא בעיא אלא לגופו דהא לא בעי במר' לעשות לו טס וס"ת כדי להגיה לא הוי בכלל לגופ' ולפי שצריכות הוי כעין דהוי במשכן כמו שפי' הוצרך להשמיענו במר' דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהי' במשכן ורש"י פי' דברצונו לא הי' באה לו ולא הי' צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בה רבי' דברצונו שלא הי' בעולם וכן בפרק ב"מ פי' כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכבוי זה ואם לא הובערה מעול' הוי ניחא לי' דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוי ניחא לי' בה קשה מסותר ע"מ לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמ' אימת' דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהי' בעולם ואין לו' דלא ניח' לי' שיצטרך למירמ' אימת' א"כ מפיס מורס' לעשות לה פה יהא פטור דברצונו הי' שלא הי' מורס' מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא ע"מ לתפור דברצונו לא הי' נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא הי' קרוע אלא צריך לפרש כדפירש' עכ"ל. גמ'] אמר רבה בב"ח אמר ר"י ואמר רב יוסף אמר ר"ל פוטר הי' ר"ש אף במוצי' המת לקוברו (ולא תימא דלא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוצי' ולא לגופה של הוצאה דאפי' הוא צורך המת פטור) אמר רבא ומודה ר"ש במר' לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב פשיט' דאי הא נמי משאצ"ל היא אלא מלאכה שצריכה לגופה לר"ש היכי משכחת לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר' לעשות לו טס ולחפור (מר' שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהיה ראוי לחפור) ספר תורה להגיה ולקרות בו קמ"ל:
[ב.] חגיגה דף י' מתני' הלכות שבת וכו' הרי הם כהררים תלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות וכו'. [גמ'] הלכות שבת מכתב כתיבין לא צריכ' לכדר' אבא דאמר החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כר"ש דאמר משאצ"ל פטור אפי' תימא לר"י התם מתקן הכא מקלקל הוא (דאלו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו) ומאי כהררין וכו' (דקאמר במתני' דמשמע דיש קצת רמז מן התורה ללמד זה ומאי רמז) מלאכת מחשבת אסרה תורה (שהמחשב חשבה בדעתו ונתכוין לה וזה לא נתכוין לה לבנין זה לפיכך פטור וזה רמז מועט) ומלאכת מחשבת לא כתיב' בשבת אלא במשכן ולפי שסמך פ' שבת ופ' משכן אנו למידין מלאכת מחשבת לשבת) [ולעיל כ' רש"י חופר גומא בונה בנין הוא אם אינו צריך לה אלא ליטול העפר אע"פ שהבנין בנוי אינו חייב משום בונה וע' בתוס']. וע' ביצ' דף ח'. ושבת דף מ"ג ע"ב:
[ג.] שבת דף ע"ג ע"ב אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. כתבו תוס' אפי' לר"י דמחייב מלשאצ"ל בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור וכו' וכדאמר ר' יוחנן לקמן (דף קמ"ב) אחד כבשין ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי להוי כמשאצ"ל אלא טעמ' דאין דרך דישה בכך עכ"ל:
[ד.] שבת דף כ"ט ע"ב מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיר' וכו' מפני לסטים וכו' פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. [גמ'] ר' יוסי כמאן ס"ל אי כר"י (דאמר משאצ"ל חייב) אפי' בהנך נמי לחייב ואי כר"ש פתילה נמי ליפטר אמר עולא לעולם כר"י (דמלאכה שאצ"ל לא מפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת היא וכי מכבה לה משום חייס דשמן ונר היינו טעמ' דפטור) קסבר ר' יוסי סותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר (סותר ע"מ לבנות הוא דחייב אסתירה ואי לא לא דהוי מקלקל. ומכבה דומי' דסותר הלכך על הפתיל' חייס דידי' אינה אלא להדליק בה וכו' אבל חייס על השמן הוי שלא במקומו). כתבו תוס' ור"ש פוטר אפי' ע"מ לבנות במקומו אלא במקומו שע"י סתיר' יש תיקון יותר משלא הי' בנין ראשון מעולם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר"ש כדאמר בסמוך. וא"ת לר"ש הא דתנן לקמן דף ע"ג המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפרישית כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא הי' בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר"ש וי"ל דכולהו ממשכן ילפינן ולא הי' כבוי במשכן כ"א לעשון פחמין ולהכי לא מחייב ר"ש אלא בכה"ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא הי' בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר"ש עכ"ל. ור' יוחנן אמר לעולם כר"ש ס"ל ובפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפי' ר"ש מודה דקא מתקן מנא. אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני נעשית פחם ש"מ. (דכבוי זה צריך לגופה שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה). [ועיין רש"י דף ל' שכתב אין לך כבוי הצריך לגופו אלא כבוי של פחמין כשעושין אותו וכבוי של הבהוב פתילה]. ובדף מ"ב אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בר"ה בשביל שלא יזוקו בה רבים (דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן אסורה והיכא דיש נזק וכו' לא גזרו) אבל לא גחלת עץ (דאיסור' דאורייתא הוא וחייב סקילה(, ומסיק דשמואל כר"י ס"ל במשאצ"ל (דהא לר"ש אפי' של עץ נמי דהא משאצ"ל היא) ובשבת דף ג' אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצד נחש ומפיס מורסא כתבו תוס' הקשה בה"ג שמואל אדשמואל דהכא סבר במשאצ"ל כר"ש ומשום צערא דגופא שרי ולקמן סבר שמואל כר"י. ותירץ ר"ת דשמואל קאמר דלר"ש דאמר משאצ"ל פטור בהני תלת פטור ומותר ולי' לא ס"ל כר"ש ומיהו לדידן קי"ל כר"ש דרבא סבר כוותי' עכ"ל. ובדף קמ"א ע"ב אמר רבא הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור. ולחייב משום תינוק רבא כר"ש ס"ל דאמר משאצ"ל פטור: [ה.] שם דף ק"ז מתני' שמנה שרצים האמורים בתור' הצדן והחובל בהם חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהם פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור (דאין במינו ניצוד והוי משאצל"ג) כתבו תוס' פי' רש"י דאין במינו ניצוד ואינו נראה דהא מאן דפטר אין במינו ניצוד פוטר אפי' לצורך אלא יש לפרש דאפי' ניצוד פטור משום דהוי משאצ"ל ור"ת מחקו מן הפירושים עכ"ל. ולעיל על הצדן לצורך כתבו תוס' וא"ת מ"ש דאצטריך למתני הכא טפי הצדן לצורך בכל חיובי שבת נמי לא מחייב ר"ש אלא לצורך ואומר ר"י דלהכי תנא לי' הכא לאשמעי' דבשאר שקצים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמי' לאו לצורך קיימי אבל בח' שרצים דיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן ולהכי קתני צדן בהדי חובל דמחייב נמי משום עור עכ"ל. גמ'] מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר"ש הוא דאמר משאצ"ל פטור איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב (בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים עושין דמתקן לה פתח חייב משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה או כלי) ואם להוציא לחה פטור (לחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום) מאן תנא אמר ר"י אמר רב ר"ש הוא (משאצ"ל היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו) איכא דמתני לה אהא הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור (הצידה היא המלאכ' וזה אינו צריך לצודה אלא שלא תשכנו ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא הי' צד) אם לרפואה חייב מאן תנא אמר וכו' ר"ש היא וכו'. ובכריתות דף כ' ע"ב ת"ר החותה גחלים להתחמם בהם והובערו מאליהן תני חדא חייב קסבר משאצ"ל חייב (כגון זה שאינו רוצה להבעירן אלא להתחמם מ"מ יודע היה שיתבערו וע"מ כן עשה והוי ליה מתכוין מיהו משאל"ל הוי הך הבער') ותני' אידך פטור קסבר משאצ"ל פטור:
[ו.] ובשבת דף צ"ד ע"ב מתני' הנוטל צפרניו זה בזה ר"א מחייב וחכמים אוסרין משום שבות. [גמ'] אמר ר' אלעזר מחלוקת ביד (בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול) אבל בכלי חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי (דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה) והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר"א קמ"ל. כתבו תוס' אבל בכלי ד"ה חייב היינו כרבי דמחייב במלאכה שאצ"ל וכו' והא דקאמר מהו דתימא וכו' היינו פירושו דס"ל כר"ש קמ"ל. אבל רש"י פי' דפטרי משום דלא שייך גוזז וכו' אין נראה לר"י דבהא ליכא למטעי דבכל בעלי חיים שייך גזיזה כדאמר לעיל דף ע"ד ע"ב התולש כנף חייב משום גוזז עכ"ל. עוד שם תניא הנוטל מלא פי הזוג (מלא ראש המספרים) בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים (שתי שערות) ר' אליעזר אומר אחת (ולא בעינא פי זוג) ומודי' חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפי' אחת חייב. ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר וכו'. ובמכות נמי איתא ושם כתבו תוס' בשם רשב"ם דאתא דוקא כר"י דמשאצ"ל חייב. עכ"ל. וכן כתבו תוס' בכורות דף כ"ה דכל עוקר נוצה ואינו צריך לו הוי משאצ"ל. וכן כתב הרא"ש שם בשם רמב"ן ומשמע שגם דעת רא"ש כן. אמנם ריב"ש בסי' שצ"ד כתב הנוטל צפרניו בכלי אע"פ שאין צריך לצפרניו ואזלי לאבוד חייב אפי' לר"ש שהרי הנטילה היא המלאכ' ע"ש. ושם כתב הטעם דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים ולא היו צריכין אלא לעורות כו' (ונר' דאף ר"ת סובר כריב"ש מדפסק כר"ש והכא פסק כר' אליעזר מכלל דס"ל דנטילת צפרנים מלאכ' שצריכה לגופה. ואלי' רבה סי' ש"מ כתב דנרא' דאף רש"י ס"ל דהוי מלאכ' שצריכה לגופה דלא כתוס'. כן מוכח מתוס' ד"ה אבל בכלי) ועוד אמרי' שם בגמ' מחלוקת ר"א ורבנן לעצמי (בהא הוא דמחייב ר"א שיכול לאמן ידיו לעצמו לתקנו בלא כלי) אבל לחברו ד"ה פטור (אין יכול לאמן את ידיו ליטול יפה בלא כלי): [ז.] שבת דף ק"ה ע"ב מתני' הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. [גמ'] ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ שמחלל שבת יצא ידי קריעה. לא קשי' הא במת דידי' הא במת דעלמא (בריית' דקתני חייב במת דידי' שחייב לקרוע הלכך לאו קלקול הוא אלא תיקון). ופריך הש"ס טובא ומסיק הא ר"י דאמר משאצ"ל חייב והא ר"ש (והשתא מתו אמתו נמי הוי מצי לתרוצי הכי אלא מעיקרא אהדר לאוקמי' כחד תנא ולא מתוקמ' אלא כרבי יהוד' דהא מלאכ' שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו). אימר דשמעת לי' לר"י במתקן במקלקל מי שמעת לי' א"ר אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו [שמשכך את חמתו]. וכהאי גונא מי שרי והתני' המקרע בחמתו יהי' בעיניך כאלו עובד ע"ז (אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו) לא צריכא דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתא (כתבו תוס' ד"ה הא ר"י פי' בקונטרס דבהאי שנוי' נמי לא קשה מתו אמתו וקשה לר"י דע"כ תרווייהו במת דידי' איירי ולא במת דעלמא כדקתני דיצא ידי קריעה וא"כ הוי מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונר' לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליג' דבמת דעלמ' פטור דמקלקל הוא ובמת דידי' דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב לר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבור' חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד ע"י קריעה שיכול ללובשו בכל שעה ואית בו חמום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול עכ"ל) תני ר' אבהו קמי' דר' יוחנן כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר (החובל באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן ב"ק ד' כ"ז החובל בחברו בשבת פטו' מלשלם מפני שנדון בנפשו ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן ב"ק דף ל"ד והוא שהדליק את הגדיש פטור מן התשלומין מפני שנדון בנפשו) א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו (בצריך לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב) והא אנן תנן כל המקלקלים פטורין (ולר' אבהו פריך) מתניתין רבי יהודא בריית' רבי שמעון (מתניתין רבי יהודה [דאית לי' מקלקל בחבורה פטור ולא אתפרש היכא ול"נ מתניתן ר"י דאמר משאצ"ל חייב הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע"פ שמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר"י כי האי גונא מלאכה היא משום תיקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנ' כר"ש דעל מתו פטור סיפא ר"י. ובריית' ר"ש דאמר משאצ"ל פטור הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא משאצ"ל היא אלא משום דמקלקל בחבלה והבערה חייב) ותוס' כתבו ואין נראה דא"כ צ"ל דר' אבהו כר"ש דלא בעי לר"ש צריך לכלבו ור' יוחנן כר"י ואין נראה כדפרישית לעיל. וצ"ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבל' הית' בידם עכ"ל. מאי טעמ' דר"ש מדאיצטריך קרא למישר' מילה הא חובל בעלמא חייב. ומדאסר רחמנ' הבערת בת כהן (בשבת לקמן פ' ר"א) ש"מ מבעיר בעלמא חייב. ור"י התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין (בשול פתילה של אבר שהוא מדליק ונותן לתוך פיה ודרך בשול הוא זה וחייב על הבשול שאינו מקלקל האבר בבשולו אלא מתקן וצורף). כתבו תוס' ד"ה חוץ מחובל וכו' פירש רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר"ש דמקלקל בחבור' חייב ור' יוחנן כר' יהודה וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהוד' וכן משמע מתוך פירש"י וקשה דאטו משום דס"ל כר"י אמר פוק וכו' למאן דתניכר"ש ע"כ נר' דר' אבהו ור"י אליבי' דר"ש פליגי דר' אבהו סבר חובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר"ש דגמר ממילה וכו' ור' יוחנן סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו דמיל' והבער' איכ' קצת תיקון שהוא צורך מצוה. אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו וכו' פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל אפר אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' חולין (דף ח') מודה ר' יהודה דלענין שבת דחייב דדוק' לענין ע"א חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק וכו' ולא חשיב לי' נהנה כיון דקלקולו יתר על תיקונו ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל בצריך לכלבו וכו' לפי שאין התיקון בא באותו שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשע' הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למרמי אימתו וכו' חשיב לי' לר' יהודה נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין חייב לר"י ולר"ש דפטור משום משאצ"ל וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמחייב לכ"ע שבשע' הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול עכ"ל. ועוד כתבו תוס' וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' א"צ לכלבו כיון דאין צריך הא הוי משאצ"ל דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי' צריכה לגופה כדאמר סנהדרין (דף פ"ה) וכן משמע שבת [דף ע"ה וקכ"א] וכריתות (דף כ') וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צ"ל כגון חובל ומבעיר באיסורי הנא' שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופ' חשיב וא"ת צריך לכלבו וכו' היכי חשיב צ"ל מ"ש מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה. י"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטיל' נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבער' כדי לעשות אפר כמו מבעיר לבשל קדרה אבל חופר הגומ' נעשי' מאלי' ואינו נהנה ממנה כלום עכ"ל. ותוס' בבא קמא דף ל"ד ע"ב ד"ה חובל כתבו וא"ת ור' יוחנן מ"ט דלא מחייב מקלקל גמור דהא טעמ' דמקלקלין פטורין משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח חגיגה (דף י') ולענין חבורה לא חיישי' אמלאכת מחשבת כדמוכח כריתות (דף כ') דאמר הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ומתעסק לא מפטר אלא מטעם מלאכת מחשבת. מיהו כיון דגמרי' ממילה לא מחייבי' אלא דומי' דהנהו דלא הוי מקלקל גמור אלא תיקון במקצת וכו' עכ"ל. וע' תוס' שבת דף ע"ה גבי פציעת חלזון: [ח.] סנהדרין דף פ"ד ע"ב והדתנן מחט ליטול בה את הקוץ (ולכך נטלת בשבת) ליחוש דלמא יחבול והוי שגגת סקילה התם מקלקל הוא (וכל מקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת בעי' ואין מחייב מקלקל אלא ר"ש במקלקל בחבור' ור"ש נמי לא מחייב אלא במתכוין לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל). הניחא למ"ד פטור אלא למ"ד חייב. מא"ל. מאן שמעת לי' מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר משאצ"ל פטור. וע' תוס' סנהדרין דף ל' ד"ה אין שכתבו דלכך אין חייבי מיתות נסקלין בשבת אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור דהכא חשיב תיקון דיש לו כפרה. וע' תוס' סנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה חד שכתבו וא"ת למה לי קרא למעוטי שבת (מניתן להצילו בנפשו) הא מציל גופא קא מחלל שבת דחובל בחברו ואיך יחלל שבת להציל חברו מחלול שבת דאין זה מקלקל בחבור' דאיכ' תקונא גברא כיון דמחייב מיתה כדפרישית לעיל (דף ל"ה) וי"ל דמ"מ ס"ד גזרת הכתוב הוא כר"א בר"ש (דאמר מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו) עכ"ל. ועי' תוס' גיטין דף מ"ד ע"ב שכתבו דבשביעית לא מפטר משאצ"ל אלא גבי מלאכת שבת ע"ש. וע' תוס' יבמות דף ו' ע"ב ד"ה טעמ' וכו' הא דדרשינן התם לא תבערו וכו' להורו' דמיתת ב"ד אינה דוחה שבת הך סוגי' דלא כר"ש דלדידיה איצטריך לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב וכו' ועוד אור"י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה לחוד קאתי הוי לי' לאשמועינן במקום שאין מצוה בהבערה וכו'. וע' תוס' שבת דף ק"ו. וע' פסחים דף ע"ג דמוכח התם אם תיקן לצורך בן נח אע"ג דלישראל לא חזי הוי תיקון דקאמר השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב ג' חטאות דתיקן שמוציאו מידי אבר מן החי ע"ש. וע' בבעל המאור פרק האורג שהאריך במשאצ"ל ובמקלקל בחבורה:
[ט.] כתב רשב"א בשבת דף צ"ד ולענין מחלוקת במשאצ"ל פסק ר"ח כר"ש משום דרבא ס"ל כוותי' וכן פסק הראב"ד אבל הרי"ף נראה שפסק כר"י מפני שכ' האי דאמר שמואל אין מכבין גחלת של עץ ואמרי' שמואל כר"י ס"ל וכן פסק הרמב"ן כר"י. ורמב"ן בסוף כל כתבי כתב שאף הרי"ף פסק כר"ש שהרי הביא משנתינו חוץ מן הפתיל' מפני שהוא עושה פחם ואוקמ' כר"ש והני מתני' דמפיס מורס' וכו' כתבו בפ' האורג דאלמ' הכי ס"ל. ומה שכ' בפרק כירה הא דשמואל וכו' ללמדנו בא דלמאי דס"ל כר"ש אפי' של עץ נמי שרי עכ"ל הרשב"א. וע' ר"ן פרק חבית שהקשה למה אסרו חכמים לכבו' דליקה בשבת הא משאצ"ל היא. ותירץ דאם הי' צריך לגופה הי' אסור מן התורה ולכך אסרו אפי' באינו צריך דאין הכל בקיאין בזה לחלק בין מלאכה שצריכה ובין שאצ"ל וכו' ע"ש:
[פסק]:
[י.] כ' הרמב"ם בפ"א משבת כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב כיצד הרי שכבה הנר מפני שצריך לשמן וכו' אע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ה"ז חייב כתב הראב"ד ר"ח פסק כר"ש עכ"ל. כתב כ"מ מ"כ ההפרש בין משאצ"ל ובין פסיק רישיה דגבי פ"ר אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהוא מעשה בהכרח אבל משאצ"ל מתכוין לגוף המלאכ' אלא שאינו מתכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל. כתב רמ"ך תימה לן כיון דפסק כר"י אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא וכו' וה"ה בפ"י הי"ז תירץ שרבינו סובר שהלכה כלישנ' קמא דצידת נחש ומפיס אתיא אפי' כר"י ע"ש. וטור סי' רע"ח פסק כר"ש דמשאצ"ל פטור. וכתב מ"א והקש' בס' ט"א דף מ' בח"מ סי' תכ"ד פסק הטור החובל בחברו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מיתה וכאן פסק משאצ"ל פטור וי"ל דספוקי מספק' לי' וגבי ממון הממע"ה ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' א"צ הדם לכלבו עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סי' כ"ב כתב דחובל דרך מריבה ודעתו שיצא ממנו דם הוי צריך לגופה עכ"ל מ"א. וטור וש"ע סי' ש"מ כ' דנוטל שערו דחייב. כ' מ"א למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי בצריך לשערו. [וזה דוחק ועוד חותך צפרניו מאי איכא למימר וכי צריך לצפרניו. אלא נראה דס"ל כריב"ש ולא כתוס' אלא אתי' אפי' כר"ש כמ"ש לעיל]. ובפ"ח משבת כ' הרמב"ם החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבור אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהי' בדם שהוציא כגרוגרת בד"א בחובל בבהמ' חי' ועוף וכיוצא בהם אבל החובל בחברו אע"פ שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. כ' ה"ה מ"ש מפני שהוא מפרק והוא תולדה דדש הוא מסברתו וכו' דבהמה חיה וכו' נקראים גדולי קרקע וכו' ורש"י פירש מפני שהוא צובע ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולדברי שניהם א"צ כגרוגרת אלא פחות מכאן חייב וכו' ומ"ש בד"א בחובל בבהמה וכו' פי' דעת רבינו הוא לחייב אף בחובל בבהמה של חברו דרך נקמה שאע"פ שאינו צריך לדם חייב מפני שנתקררה דעתו וכמו שיתבאר פ"י גבי הקורע בחמתו ובפי"ב גבי המבעיר גדיש של חבירו והדין הזה יצא לו מסוגי' שבת דף ק"ה ע"ב וכו'. ומ"ש מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו למד רבינו שכיון שהוא פוסק כר"י במשאצ"ל שהוא חייב כל שהוא עושה הדבר דרך נקמה וכעס נקרא מתקן אצל יצרו וחייב ומה שהקשה שם וכה"ג מי שרי לא רצו להקשות על הדין שאמרו שם מתקן אצל יצרו אלא לומר ובחול נמי מי שרי כלומר שהי' להם לומר בבריית' ודבר זה אף בחול אסור כמו שאמרו בכיוצא בזה בבריית' שבת דף צ"ד גבי נוטל פי הזוג וכו'. אבל רש"י ושאר מפרשים פירשו שהוא מקשה על התירוץ כיון דלא שרי לאו מתקן הוא וזה דעת ההשגות וכו' עכ"ל ועיין פ"ד הל' ח' מחובל ומזיק. ובפי"ב משבת כתב המבעיר כ"ש חייב והוא שיהי' צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור וכו' והמבעיר גדישו של חברו והשורף דירתו חייב אף על פי שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כק ורע על מתו או בחמתו שחייב וכחובל בחברו בשעת מריבה שכל אלו מתקנין אצל יצרן הרע וכו' ועיין במ"א סי' שי"ו שכתב דחובל לרפואה חייב לכ"ע וכו':