כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל קא) מי איכא מידי דלישראל שרי ולאינו ישראל אסור
[א.] סנהדרין דף נ"ט אר"י בר חנינא כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ אדרבה מדלא נשנית לב"נ נאמרה ולא לישראל. ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור (כשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם וכו') והרי יפת תאר (שאסורה להם כדאמר לעיל דף נ"ז) התם משום דלאו בני כיבוש נינהו (ולא נתנה ארץ לכבוש כ"א לישראל שאף לישראל לא הותרה יפת תאר אלא במלחמ' ע"י כבוש) והרי פחות משוה פרוטה וכו' משום דלאו בני מחילה נינהו:
[ב.] חולין דף ל"ג אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל (דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשר' כיון שנחתך הקנה הוי ריאה כמנחה בדקול') מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנין כותים וכו' (משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה (מפרכסת) מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליות' אשתרי לי' א"י דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילת' הני כאבר מן החי דמי אמר ר"פ הוי יתיבנא קמי' דרב אחא ב"י ובעי דאימא לי' מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ולא אמרי לי' דאמינ' הא טעמא אמר. תניא דלא כרב אחא. הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה וכו' וממתין לה עד שתצא נפשה (שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה משום דלא תאכלו על הדם סנהדרין דף נ"ט) ואוכלו אחד א"י ואחד ישראל מותרין בו. כתבו תוס' משמע טעמא משום דליכ' מידי וכו' ותימא דבסנהדר' (דף נ"ט) פריך והא איכא יפת תאר ומשני דלאו בני כבוש והכי נמי שאני א"י דלאו בני שחיטה ואין להקשות מהא דאמר כותי ששבת וכו' וכן העוסק בתורה וכו' דבדבר שהוא מצוה לא שייך למימר מי איכא מידי ואע"ג דאמר אפי' שני בשבת מ"מ לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת. ואע"ג דבן נח נהרג על העוברין וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וא"ת לקמן דף ק"ב פליגי אם אבר מן החי נוהג בטמאים ואמרי' מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד"ה מוזהר על הטמאים כטהורין בשלמ' לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבר דטמא מ"מ אסור לי' משום טמא וכו' אלא לר"מ דאמר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דעופות הטהורין דלישראל שרי וכי תימא דלא חיישי' כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א"כ מאי פריך בסנהדרין דף נ"ב מגזל פחות משוה פרוטה. וי"ל דמ"מ אבר מן החי דידהו אסור דטעון שחיטה אע"ג דכותי אסור במשהו גידין ועצמות וישראל לא מתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ולר"ל דאמר מותר מן התורה דלמ' לית לי' האי כללא אלא סבר כמ"ד הכא אין מזמנים כותים על בני מעיי' עכ"ל. כתב הרשב"א בחידושיו על הא דאמר ר"פ אמינ' הא טעמ' קאמר כלומר וכיון דטעמ' קאמר לא שייך לומר מי איכ' מידי כדאמרי' בסנהדרין דפריך התם טובא ובכולהו יהיב טעמא אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשוי עכ"ל:
[פסק]:
[ג.] כתב הרמב"ם פ"ט ממלכים השוחט את הבהמ' אפי' שחט בה ב' סימנין כל זמן שהוא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח. כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אף על פי ששחט בה ישראל שני סימנין ה"ז אסור לר"נ משום אבר מן החי. וכ' כ"מ ומצאתי לרשב"א בתורת הבית. וז"ל. לזמן א"י על בני מעים א"נ על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה ע"י ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה אפי' ע"י ישראל וא"נ טהורה וע"י א"י בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו אינו ישראל ואפי' לאחר שתצא נפשה של בהמה ואף על פי שרמב"ם לא כתב כן שהוא פסק דלישראל שרי ולא"י אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בהעור והרוטב עכ"ל. וכ' לח"מ דרבינו סובר דשאני א"י דלאו בני שחיטה וכמו שהקשו תוס' דהאי סוגיא דסנהדרין סובר כראב"י וס"ד דההיא ברייתא דלא כראב"י דלאו הלכתא היא עכ"ל. ומהר"ם שיף בחדושי חולין תירץ דודאי הרמב"ם סובר דלא כראב"י. וברייתא דהרוצה שיבריא וכו' דוקא לאחר שתצא נפשה מותר בה א' א"י וא' ישראל הא כ"ז שלא יצאה נפשה ישראל מותר בה מן התורה אלא חכמים אסרוהו ואסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם אבל א"י מדאורייתא אסור דעדיין חיה היא אלא לאחר שמתה ס"ד למיסר כיון דלא ניתר בשחיטה וזה פירש קודם מיתה והכי ס"ל לראב"י בהא קאמר ברייתא דא"י מותר בו כיון דלישראל שרי שחיטה ה"ה לא"י נשתרי אותו אבר בשחיט' אבל מ"מ אסור לאוכלו בשחיטה עד שתמות דשחיטה לא הוי כמיתה אף לישראל ואם כן ליכא למימר ליכא מידי וכו' אלא דלישראל לא בעי מיתה אבל אינו ישראל בעי מיתה לכך אף דשחיטה מתרת אותו אבר כמו לישראל דליכא מידי וכו' מ"מ צריך להמתין עד שתמות עכ"ל ע"ש שהאריך עוד. ועדיין אינו מיושב כל הצורך כמו שנראה למעיין בדבריו. ואני אומר ג"כ על דרכו דרמב"ם מודה שלאחר שתצא נפשה לא"י נמי מותר כמו שמותר לישראל. אלא קודם שתצא נפשה לישראל אסור מן התורה משום לא תאכלו וגו' כמ"ש בפ"א משחיטה שעובר בל"ת אלא שאין לוקה מפני שהוא לאו שבכללות ודלא כרש"י חולין דף קכ"א דהוא מדרבנן. וכיון שלישראל אסור בלאו הכי משום לאו אחר ליכא מי איכא מידי. אמנם לדעת הסוברים כרש"י דאינו אלא מדרבנן בודאי בן נח מותר אפי' קודם שתצא נפשה אי אמרי' ליכא מידי וכו' דעל א"י ודאי לא גזרו כן נ"ל]. בטור י"ד סי' כ"ז כתב חתך מבהמה בעודה מפרכסת וכו' אסור לאכול עד שתמות הבהמה אבל לאחר שמתה מותר לאכלה ולהאכילה לא"י. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דבהמה של א"י אפי' שחטה ישראל מ"מ אחר שהוא לא נצטוה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה וכו' ובהכי יישב דברי הרמב"ם עכ"ל. ורבים חלקו על הרש"ל בזה עיין תבואת שור: