אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות מ (כלל ק) מין במינו

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות מ (כלל ק) מין במינו

אות מ (כלל צט) מחצה על מחצה אי הוי כרוב או לא

[א.] זבחים דף ע"ז ע"ב מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו הוא מים. ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. ובדף ע"ט מסיק אביי הא דידי' הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם (אצל זריק' וכסוי) ואין רוק מבטל רוק (לענין זב) ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים (של זב). ורבא סבר דגם ר' יהודה בעצמו ס"ל דמ"במ לא בטיל. כתבו תוס' בכולה ש"ס דקים לן ר"י ס"ל מין במינו לא בטיל היינו משום דסמכינן אשנוי' דרבא עכ"ל. ומסוגיא דהתם מוכח דר"א בן יעקב ס"ל דמ"במ בטיל. וכתבו תוס' מכאן ראי' דקי"ל דמ"במ בטיל דמשנת ראב"י קב ונקי. ובחולין דף פ"ז לענין כסוי איתא נמי מתני' דם שנתערב בדם בהמה רואין אותו כאלו הוא מים רי"א אין דם מבטל דם. ובמנחות דף כ"ב איתא מתני' נתערב קומצה במנחת כהנים וכו' כשרה ר"י אומר במנחת כהן משוח במנחת נסכים פסול' שזו בלילת' עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו: [גמ'] תנן התם דם שנתערב וכו' רי"א אין דם מבטל דם אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרוב' מדמו של שעיר רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ור"י סבר מכאן למ"במ שאינו בטל. רבנן סברי מכאן לעולין ודלמא משום מב"מ אי אשמעי' מ"במ ולא אשמעי' עולין כדקא אמרת השתא דאשמעי' עולין משום דעולין ודלמא עד דאיכא תרווייהו מ"במ ועולין קשיא. ולר"י פריך איפכא. ודלמא עד דאיכא מ"במ ועולין קשיא. תנן ר"י אומר במנחת כהנים וכו' והן בולעות זו מזו. וכי בולעות מאי הוי מ"במ הוא אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ובבכורות דף כ"ב אמר ר"ל משום ר"י נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה הוא (דזיעה בעלמא הוא) אמר ר' ירמי' לא שנו אלא לטבל בהם פיתן אבל לקדר' לא. מצא מין את מינו וניעור (שהמים שבתוך הציר מוצאים מים שבתוך הקדרה ומצטרפין יחד וכו' וניעור מתורת ביטול וחוזר. לטומאה) כתבו תוס' לא דמי להאי דאמרי' סלק את מינו וכו' דהתם אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב וא"א להבדילו ובכל מקום שישנו הוא היתר לפיכך שייך לומר סלק את מינו אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק עכ"ל. עיין זבחים דף פ"א דרבנן דאמרי עולין אין מבטלין זא"ז נפקא להו מדכתיב קודש הם (בבכור ומשמע ליה דבהווייתן יהיו שאם נתערבו בדמים אחרים לא אבדו שמם) ועוד איכא תנא דיליף מדכתיב והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם לומר דאם נתערב יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה והני תנאי סברי דאין מערבין לקרנות דהאי ולקח מדם הפר מזה בפ"ע וכו': [ב.] מנחות דף כ"ג אמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוט' שתעשה נבל' ושחוט' אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעש' שחוטה דלכי מסרחא פרחא טומאת' (אם יש ב' חתיכות א' שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע איזו בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרי' שחוט' היא. שא"א לשחוטה וכו' והוי מבשא"מ ובטל לד"ה. ושחוטה אינה בטלה אם יש ב' חתיכות נבלות ואחת שחוטה אינה בטל' ואם נגעה אחד מהן בתרומ' אינה נשרפת עליה דשמא זו היא השחוט' שאפשר לנבלה וכו' לקמיה מפרש טעמא דר"ח דאזל בתר מבטל הואיל וא"א לרוב להיות כמועט וכו'). (כתבו תוס' ד"ה נבלה בטלה היינו מלטמא במגע אבל במשא מטמא וכו'. ד"ה שחוטה אינה בטלה והיכא דקבעי בר"הר ואינו יודע באיזו נגע ספקו טהור דכל קבוע כמחצה. היכא דאפשר למיהוי כוותי'. ודם הפר ודם השעיר כיון שהי' מעורב בו כאחת ונתן מהן מתנה חשיב דאפשר להיות זה כזה עכ"ל). ור' חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שא"א לו להיות כמוהו בטל (כל שאפשר לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבלה אינה בטלה בשחוט' אבל שחוטה בטלה בנבלה דר' חנינא אזיל בתר בטל). אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי' עולין הוא דלא מבטלי הא מין במינו בטל (הלכך בין נבל' בשחוטה וכו' בטלין) אי אליבא דר"י והא ר"י בתר חזותא אזיל (דקאמרי' לעיל אין דם מבטל דם ואע"ג שא"א להיות כזה ה"נ אזיל בתר חזותא והואיל ושניהם מין בשר אין בטלין זה בזה) אידי ואידי מ"במ הוא. אלא אליבא דר' חייא דתני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זו בזו. (ור' חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דר' חייא ובהא פליגי דרב חסדא סבר נבלה בטלה בשחוטה וכו' ור' חנינא מפרש איפכא) ר' חייא אליבא דמאן וכו' לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מ"במ לא בטיל ה"מ היכא דאפשר ליה למהוי כוותי' אבל היכא דלא אפש' לי' למיהוי כוותיה בטל (ואי קשיא גבי דמים דאמר ר"י אין דם חולין מבטל דם קדשים בשלמא לר' חנינא אפשר לקדשים להיות כמבטלין כחולין שכשילין לילה אחד יצא מקדושתו כחולין אלא לרב חסדא ליבטל דהא א"א לחולין להיות כקדשים והוי מבשא"מ ורב חסדא הוי דלא כר' חייא) [ובהא קמפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינן ע"ש בכל הסוגיא]. וע' תוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ד"ה ור"י שכתבו לחד שנוי' אליבא דר"ת דר' יוחנן סבר בתר מבטל ולחד שנויא כתבו דר' יוחנן לא סבר כלל כר' חייא דאיכא טובא דלא כר' חייא וכל סתמא דש"ס לרב חסדא דלא כר' חייא דאמר בפרק גיד הנשה חתיכ' עצמה נעש' נבלה ואוסרת כל החתיכות לר' יהודה מכאן מוכח דתוס' ס"ל דהאי פלוגתא נמי שייך לענין איסור אליבי' דר' יהודה ודלא כרשב"א לקמן] וגבי זרוע בשלה דקאמר לא נצרכ' אלא לר"י וגבי ציר נמי דלא כר' חייא. והא דפסחים דף ט"ו גבי חבית של תרומה מצי אתיא אף למ"ד אזלינן בתר בטל דמשקין לכי מסרחי אין שם משקה עליהן ולא אפשר לתרומה שתעש' חולין ע"ש:

[ג.] בכורות דף כ"ג מייתי הש"ס נמי הא דרב חסדא דאמר נבלה בטלה בשחוטה. והא דר' חייא וכו' ואתמר עלה אמר ר' יוסי ב"ר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. כתבו תוס' וא"ת מאי שנא דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי נושא כזית נבלה ולענין איסור מהני דאפי' איסורין מבטלין זא"ז וכו' וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופיה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ"מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור דלא דמי מטעמ' דפרישית עכ"ל. ועיין רא"ש חולין דף ק' שכתב שם. איסור שנתבטל ואח"כ נתוסף עליו עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכו' מקשה א"כ איסור שנתבטל לא יאכלם בבת אחת כ"א בזה אחר זה ואם נפלו לקדרה יאסר כמו דאמרי' לענין טומאת משא וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומא' יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומא' שראוי שיטמ' כגון משא שהרי הוא נוש' את כולו לענין זה לא נתבטל אע"פ שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד ונעור אבל לענין איסו' אם נשאר בו שום צד איסור לא הי' מותר באכיל' אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאכלם כאחד ולבשלם בקדרה. אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוי לי' כאלו הוכר האיסור ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהב' עכ"ל. כתב רשב"א בתשוב' סי' רפ"ד דלר' יהודה נבלה בתוך שחוט' דבטל' לענין מגע אבל לענין אכילה אסור' דלענין אכילה הוי לי' מין במינו דכולן מין בשר הן והלכך לר"י דאמר מב"מ בכ"ש אסור משא"כ לרבנן והא דאמר ר"י בר חנינא אבל במשא טמא אליבי' דר"י אמרה אבל לרבנן בין במגע בין באכילה שרי דבטלה ברוב עכ"ל. וכן דעת הראב"ד וכן מסיק פר"ח י"ד סי' צ"ח ודלא כרמב"ם פ"א מאבות הטומאות ע"ש:

[ד.] זבחים דף ע"ג תני' ליטר' קציעות של תרומה שדרסה ע"פ עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה וכו' ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר אם יש שם ק' פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין. ר' יהושע אומר אפי' יש שם ג' מאות פומין לא יעלו (דכל שדרכו לימנות לא בטיל). כתבו תוס' וא"ת לר' יהודה מאי איריא דבר שבמנין אפי' כל מילי אוסר בכל שהוא דהא שמעינן לי' דמב"מ לא בטיל ובסיפ' קתני דרסה בעגול ואינו יודע באיזה מקום ד"ה יעלו. אמאי יעלו וכן לקמן דנקט ר"י רימוני בדן אוסרין בכ"ש אפי' כל מילי נמי. וכן בגיטין (דף נ"ד) נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו דברי ר"י אמאי והא מין במינו הוא. ואו' ר"ת דלא אמר ר"י מב"מ במשהו אלא בדבר לח דומי' דדם הפר ודם השעיר. והא דאמרי' ביצה (דף ל"ח) דחטין בחטין לר"י לא בטל בקמח מיירי דהוי דבר המתערב תדע דגבי חטין בשעורין קאמר התם דבטל ואמאי הא מנכרי אלא ודאי בקמח מיירי. [והא דאמרי' בחולין (דף ק"י) חתיכ' אחת אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. טעם המתערב כלח דמי. תוספת מנחות (דף כ"ג(] וכענין זה מפרש ר"ת הא דאמר ר"י ע"ז (דף ע"ג) בכוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגו ועירבן זה בזה סלק את מינו כמי שאינו וכו' וקשי' לי' כיון דתרומה עולה בק"א א"כ מינו נמי לסייע לשאינו מינו לבטל התרומה אלא ש"מ דבמינו במשהו והא דאמר בכל דוכת' דתרומה עולה בק"א היינו בדבר יבש. וההיא דנבלה בטלה בשחוטה איירי בנימוחה. וה"ר י"ט מפלנצי הקש' לר"ת מההיא דפסחים (דף ט"ו) חבית של תרומה שנשברה בגת עליונה ותחתיה חולין וכו' אם נפלה למאה חולין ד"ה תרד ותטמ' אלמ' אפי' לח עולה באחד ומאה. ועוד קושיות רבות. וחזר בו ר"ת דודאי אין חילוק בין לח ליבש ותירץ הא דתרומה עולה בק"א בנפלה לתוך חולין מתוקנין דאי אפשר למבטל דהיינו החולין להיות כבטל דהיינו תרומה וההי' דב' כוסות בחולין שאינן מתוקנין דאפשר להיות כתרומה קסבר ר' יוחנן כמ"ד בתר מבטל אזלינן והוי מב"מ וההיא דפסחים לא קשי' למ"ד בתר בטל דמשקין לכי סריחי אין שם משקין עליהן וכו' וא"ת וטבל דבמינו במשהו היכא משכחת הא אי אפשר למבטל דהיינו חולין שיעשו טבל וי"ל שנפל טבל טבול לתרומה בטבל שאינו טבול לתרומה דהוי מב"מ כיון דשם טבל על שניהם. א"נ טבל שראה פני בית בטבל שלא ראה פני בית. אי נמי נפל לתוך חוצין מתוקנין ובעודה לתרומה ביד בעלים דאפשר למיתשל עלה. וההי' דכוסות נמי יכול לאוקמי בהכי וההי' דפסחים בתרומ' ביד כהן. ועוי"ל לתי' קמא דר"ת ההי' דפסחים כר' חיי' דאית לי' לר' יהודה נבלות בטלות בשחוטות ולהכי חשיב התם מבשא"מ לענין משהו. אע"פ שחשיבין מב"מ לענין אחד ומאה דלא סגי להו בס' אבל ר' יוחנן דלא כר' חיי' וההיא משנה דאין דם מבטל דם לרב חסד' דאזיל בתר מבטל דלא כר' חייא ואפי' לר' חנינא דאזיל בתר בטל נראה דאיכ' טובא אין רוק מבטל רוק וכו' וגבי כסוי אין דם וכו' כולהו א"א לזה להיות כזה אפי' לרבי חנינ' דלא דמי לדם קדשים דאפשר להיות כחולין וכו'. ועוד יש ליישב תירוץ של ר"ח שמחלק בין לח ליבש לא קשי' ההיא דפסחים דרבי יוחנן לאו אליב' דכ"ע קאמר טבל ויי"נ במשהו דמודה ר"י דלרבנן דר"י בנותן טעם אלא ר' יוחנן סבר כרבנן בשאר איסורין וכר' יהודה בטבל ויי"נ וכן בריית' דתני' כוותיה דר' יוחנן וההיא דפסחים כרבנן דמב"מ בטיל והשת' שלש מחלוקות של תנאים בדבר דהא תניא כוותיה דר' יוחנן. ור"י הלבן תירץ הא דידי' הא דרבי' משום ר"ג קאמר דאין דם מבטל דם וכו' אבל קשה לרב' דפליג על אביי וכו'. ועוד יש לפרש ההיא דב' כוסות מיירי כגון דליכ' מאה בין המים והיין של חולין אבל המים רבין על התרומ' דאי לא אמרי' סליק וכו' הי' נאסר היין של חולין משום דליכ' מאה והי' הכל נאסר שאין המים רבים על החולין ועל התרומה בששים עכ"ל:

[ה.] יבמות דף פ"א ע"ב תני' חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בק' חתיכות של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחה"פ טמאה שנתערבה בק' פרוסות של לחה"פ טהורות תעלה ר' יהודה אומר לא תעלה (דקסבר ר"י בכל דוכת' מב"מ לא בטיל) אבל חתיכ' של חטאת טהורה שנתערב' בק' של חולין טהורו' וכן פרוסה של לחה"פ טהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה (ת"ק מודה הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט לא מבטלינן איסור' דאוריית'). כתבו תוס' פי' בקונטרס משום דר"י סבר מב"מ לא בטיל. ואין נרא' דוקא דבר המתערב אית לי' לר"י מב"מ לא בטיל. אלא השת' טעמ' דר"י משום כל שדרכו לימנות וסיפ' דאמרי' ד"ה לא תעלה משום דלאחר שנתבטל ראוין להתכבד בה אבל רישא שנתערבה בחתיכו' טהורות של חטאת דכי נמי תעלה אין ראוי' להתכבד בה דלא שייך כבוד בפני כהנים במקדש עכ"ל. ומסיק הש"ס דברייתא מיירי בנימוחה וטעמא דר"י משום מב"מ לא בטיל. כתבו תוס' דוקא בדבר לח ומתערב אבל ביבש לא דר"י גופ' אית לי' שבת (דף קמ"א) מעלין המדומע בק"א ואפי' מב"מ. ונבלה במנחות (דף כ"ג) דאיכ' למאן דלא בטל היינו בנימוחה וסבר' הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא. וההיא דביצה דף ל"ח מיירי בקמח. ועוד נר' דאפי' קמח כיון דצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאי לאו הכי אפי' קמח חטין וקמח שעורין מב"מ הוא לרב' דאזיל בתר שמא כמו חמיר' דחטי וחמיר' דשערי אלא התם ברותח איירי. וההי' דמנחות (דף כ"ג) נמי מתוך שמנן מתרככין ונותנין טעם זה בזה אי נמי כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה עכ"ל. ופריך הש"ס לר"ל (דאמר כל בדאוריית' ודרכו לימנו' לא בטיל ומוקי ברייתא בנימוחה) מאי שנא רישא (דאמרי רבנן תעלה) ומ"ש סיפא (דאמרי לא תעלה) א"ר שישי ברי' דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן (כגון שנטמאה החתיכה ע"י משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאוריית' אין משקה מטמא כלי ואע"ג דאיכ' למגזר משום טומאה דאוריית' מודה ר"ל דבטל כיון שאין דרכו לימנות [דאיירי בנימוחה] סיפא דאוריית' (קדשי' לזר איסור דאוריית' ומידי דאוריית' מין במינו להאי תנא ס"ל דלא בטיל ואפי' אין דרכו לימנו'). כתבו תוס' קסבר רב שיש' דרבנן לא פליגי אדר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל אלא בדרבנן אבל בדאוריית' מודו דלא בטל':

[ו.] חולין דף נ"ט מביא הש"ס מתני' דתרומות דתנן דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתי' והאמר ר"י מב"מ לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמ'. כתבו תוס' פירוש לא אסור אלא מדרבנן וכ"כ רשב"א ובשל דבריהם לא אמר ר"י דמב"מ לא בטיל. ושער המלך פט"ו ממאכלות הוכיח מרש"י פסחים פרק כל שעה דפרכינן ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר"ש קנס' קניס ולדעת רש"י התם דס"ל דטעמי' דרבנן במשהו משום דס"ל מב"מ במשהו ומאי קושי' וכו' אע"כ דאפילו באיסור דרבנן ס"ל לרש"י דמב"מ במשהו. ועוד ממ"ש רש"י חולין דף קי"ו גבי חלב הנמצא קרוש בקבה וכו' נרא' בעיני איסור גמור מטעם דמב"מ במשהו והרי חלב שחוטה אינו אסור אלא מדרבנן וכו' וכן מוכח מהא דכ' רש"י ותוס' ביבמות דף פ"ב גבי רב שיש' וכו' ומעתה ע"כ צ"ל דההיא דאמרי' שאני ציר וכו' דוקא בציר כיון דהוי זיעה בעלמ' ולא בשאר איסורין עכ"ל:

[ז.] חולין דף צ"ח ילפינן התם מזרוע בשלה דכל איסורין בששים או בק' פריך הש"ס ומי ילפינן מיני' והתני' זהו היתר הבא מכלל איסור (שהרי בלע איל מן הזרוע והתירו לך הכתוב) זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתור' אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל. ולגמר מיני' גלי רחמנ' ולקח מדם הפר וכו'. כ' רשב"א קשה דהא לא פליג ר' יהודה עלייהו דרבנן אלא בבלול כגון יין ביין או סלת בסלת אבל יבש ביבש שזה עומד בפני עצמו וכו' אף לר"י בטל ברוב כדמוכח מתרומה שבטלה באחד ומאה. וכ"כ הראב"ד וא"כ זרוע בשלה בהדי איל יבש ביבש הוא ואע"פ שנתבשלו זה עם זה יבש ביבש קרינן לי' כדאקשי' לקמן גבי גיד שנתבשל עם הגידין וחתיכות נבלה עם החתיכות וליבטל ברוב' ואין סברא לו' דלענין היתר רוטב תני' אלא לענין גופ' של איל. וא"ת דמ"מ רוטבו של זרוע שנפלט בקדר' לא נתבטל עם רוב של איל דמב"מ ובלול הוא וכגון שאין בקדרה מים הרבה לבטל רוטב הזרוע וחזר הרוטב שהוא אסור ונבלע בגופו של איל דרוטב לגבי איל מב"מ קרי לי' כדמשמע לקמן גבי מכדי רב כמאן אמרה כר"י אלמא רוטב היוצאה מחתיכת נבל' ונבלעה בבשר מב"מ הוא אכתי קשי' דלכאור' הוי משמע דלא מקרי מב"מ לאסור במשהו לר"י אלא בממשו של איסו' מעורב ונבלל בהיתר כעין דם הפר ודם השעיר אבל בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר לא וכדמשמע לעיל דאמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל ואקשי' מרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ופרקינן שאני חלב דמפעפע. והדר אקשי' והא ההיא דהוי בי' כנישת' דמעון ואמר ר' יוחנן קולף ואוכל. ההי' כחוש הוי. כלו' ולא הי' בחלב שיעור לאסו' אלא נתבטל בס' ומדאתי' אדשמואל לכאורה משמע דאפילו שמואל הכי ס"ל ואע"ג דשמואל כר"י דמב"מ לא בטיל ואפ"ה כי איכא ס' מותר מאחר דאין גופו של חלב אלא פליטתו. וחלב לגבי בשר מב"מ כמ"ש הראב"ד. אלא שיש לתרץ בזה דה"ק ההי' כחוש הוי ואינו מפעפע וכו'. מיהו אכתי קשי' לרבה דאמר בתר שמא וחמר' חדתי וענבי אע"ג דחד טעמ' כיון דהאי חמר' והא ענבי מקרי מבשא"מ הוא והכי נמי רוטב לגבי בשר כחמר' חדתא לגבי ענבי והאי רוטב מקרי והאי בשר. ואפשר לתרץ דהכ' אביי הוא דאוקמי' הכין ואביי אית לי' דבתר טעמא אזלינן אבל ההיא דלקמן לאו אביי אמרה אלא לישנ' דגמר' דרוטב עבה מקרי מין בשר וצ"ע:

[ח.] חולין דף ק' דרש רבה בב"ח חתיכ' נבל' ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכו' אוקי רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חנ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. כתב הר"ן והא דאיצטריך למימר חנ"נ משום דבלאו הכי אינה אוסרת שאר החתיכות משום דהוי פליטתה איסור והיתר מעורבים זה בזה וכה"ג לא אמרי' מב"מ לא בטיל אפי' לר"י. ודאמרי' כיון שנתן טעם בחתיכה נתן טעם לאו דוקא דכיון דמב"מ לא בטיל לא בעי' נותן טעם אלא כל שבלעה חתיכ' המותרת מן האסורה סגי ואוסרת עכ"ל. א"ל רב ספר' לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מב"מ לא בטיל מאי ארי' נתן טעם כי לא נתן טעם נמי א"ל הב"ע בשקדם וסלקו רבא אמר אפי' תימא לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו. ובדף ק"ח איתא מתני' טפת חלב שנפלה על החתיכ' אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור וכו' אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חנ"נ ואוסרת וכו' מפני שהן מינה א"ל מר זוטר' לרבינא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דמב"מ לא בטיל לימא פליגי אדרב' דאמר סלק את מינו (כלו' כל מין דאיסו' שנתערב עם מינו ובשא"מ דהיתר סליק את מינו דהיתר כמו שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמב"מ לא בטיל ולא תוספת הוא נוסף עליו להיות שניהם איסור ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטל אלא סלקהו כאלו אינו כאן וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו והכא נמי יש כאן רוטב שיוכל לבטל את כל החתיכה הנאסרת) א"ל אי דנפל ברוטב רכה ה"נ הב"ע דנפל ברוטב עבה (דק דק של בשר דכולה מין בשר הוא) כ' רשב"א תימ' ומי איכא מ"ד דלא אמרי' סליק וכו' בשלמ' גבי יי"נ דפליגי חזקי' ור"י בע"ז שייך לומר דלא אמרי' סליק לפי שבשעה שנפל האיסו' לתוך ההיתר שהוא מינו אע"פ שיש שם אינו מינו מ"מ הרי הוא מוצא מיד ונתערב וחוזר וניעור וכו' אבל כאן החתיכה זו שבלעה מן האיסור שהי' עומדת בתוך הרוטב לעצמה והחתיכות היתר עומדות לעצמן ואי אפשר לחתיכות איסור לפלוט בליעת איסור אלא ע"י רוטב האיך נאמר בו סלק כמי שאינו לא אמרי' והלא קודם שנבלעו חתיכות ההיתר מן החתיכ' האסורה כבר נתבטל בתוך הרוטב שאינו מינו וא"א להצטרף עמה לאסור וכו' א"כ נמצא ע"כ דלכ"ע כבר נתבטל האיסו' לתוך ההיתר ביטול גמור קודם שיאסר ואחר שנתבטל בשא"מ האיך אפשר לאסור חתיכת ההיתר ושיצטרפו לחתיכת איסור לאסו' את שאינו מינו וכו' ושמא נאמר דהכא משום מיחל של חתיכת ההיתר הוא שיש בתוך הרוטב וכשפלטה חתיכת האיסו' המיחל שלה מוצא מין את מינו וכו' לפי שאין ברוטב לבטל מיחל כל החתיכו' ולפיכך כל הרוטב נאסר וגם כל החתיכות אסורות לפי שחוזר המוחל ונבלע בחתיכו' היתר ונאסרו כולן כנ"ל. ומסיק הש"ס דסבר רב אפשר לסוחטו אסור ופריך והאיתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא וכו'. כתבו תוס' מכאן הי' מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד מב"מ לא בטיל צריך תרי ששים וכו' וקשה לר"י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא בעלמ' חתיכת היתר נעשית נבלה מדרבנן וצריך ס' כנגד כולה דמדאוריי' לא צריך אלא כנגד האיסו' שנבלע בה א"כ אע"ג דגדי אסרה ולא חלב מ"מ החלב נאסר מדרבנן כשאר האיסורין ויאסור כל החלב שביורה אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבל' אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם הבשר האסור ולא חשיב מב"מ וה"נ רוטב הנפלט מן הנבלה אין לו דין מים אסורים שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבלה שמתבטל שפיר במים שבקדר' והא דקאמר חלב נבלה היינו דוקא בב"ח וכו' והוי כחלב מן הטרפ' עכ"ל. וכ"כ רשב"א ודברי רשב"ם כתובים לעיל בתוס' דף ק' וז"ל אומר רשב"ם דכמו שצריך שיהי' ברוטב כדי לבטל החתיכ' דאיסור כך צריך נמי שיהי' ס' בחתיכה של היתר לבטל מן הרוטב כשיעור ב' החתיכות דמכיון שנבלע הרוטב בחתיכת האיסור נעשה נבלה וכשנפלט אחרי כן ממנה אוסר שאר הרוטב מפני שהוא מינו דהכי אמרי' חולין דף ק"ח חלב נבל' וכו']. ומסיק הש"ס ואפשר לסוחטו תנאי היא דתני' טפת חלב וכו' כיון שנתנה טעם בחתיכה חנ"נ ואוסרת מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכ"א עד שתתן טעם ברוטב וכו'. אמר רבי נראין דברי ר"י בשלא ניער ולא כיסה (ומסיק לא ניער בתחל' אלא בסוף) ודברי חכמים בשניער וכיסה (ומסיק ניער מתחל' ועד סוף) וכו' ור"י וחכמים פליגי באפשר לסוחטו רבי סבר כר"י באפשר לסוחטו ובמב"מ לא בטל נמי סבר כוותי' ואף חכמים דפליגי על ר"י באפשר לסוחטו נמי סוברים מב"מ לא בטל. כן מוכח מתוך הסוגי' וכ' רש"י השתא דקם רבי בשטתי' דר"י בין לענין אפשר לסוחטו ובין לענין מב"מ לא בטל קיי"ל כוותי'. ועוד דאביי ורבא קמו כרב ושמואל (דפסקו כר"י מב"מ לא בטל) בע"ז דף ס"ו גבי חלא לגו חמרא ובפסחים נמי פסק רבא הלכתא חמץ בזמנו במשהו כרב וטעמיה דרב התם משום דס"ל כר"י עכ"ל. וכ"כ רש"י לקמן דף קט"ז ע"ב גבי חלב הנמצא קרוש בקבה דפסקי' כר"י דמב"מ לא בטיל (ועיין בע"א דף ס"ו משמע דרש"י לא פסק הכי):

[ט.] ע"א דף ע"ג מתני' יי"נ אסור ואוסר בכ"ש יין ביין מים במים כ"ש וכו' יין במים וכו' בנ"ט זה הכלל מב"מ במשהו מבשא"מ בנ"ט. גמ'] איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקי' הגדילו באיסור אסור (שנפל יין נסך בסוף והגדילו אסור ולא אמרי' רואין ההיתר כאלו אינו אלא יי"נ מתחבר למינו וכש"כ אם נפלו מים בסוף) ור' יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור מותר (הואיל ומים נפלו תחלה לא אמרי' מצא מין את מינו) ומסיק הש"ס דפליגי ברואין דחזקי' ל"ל רואין (את מינו כאלו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו אלא כיון דיין כשר קודם ליין ויין כשר הוי רבה על המים כי נפל יי"נ מצא מין את מינו וניער אבל כי נפל יי"נ ברישא בטל לי' במים דהוי טפי עליה וכי הדר נפל כשר שרי דמשבטל יי"נ לא אמרי' חוזר וניעור) לר' יוחנן אית לי' רואין [כיון שנפל יי"נ למינו ואינו מינו רואין את מינו כאלו אינו וכו'] זה הכלל וכו' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט זה הכלל לאתויי כל האיסורין וכו' ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ וזה הכלל לאתויי טבל. תני' כוותיה דרב ושמואל וכו' תני' כוותיה דר"י ור"ל וכו' חוץ מטבל ויי"נ במינן במשהו וכו' בשלמא יי"נ משום חומרא דע"ז אלא טבל מ"ט כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ותניא נמי הכי במה טבל אוסר כ"ש במינו (דאיכא למימר כהיתרו וכו') שלא במינו בנ"ט (אבל שלא במינו דליכא למימר הכי אלמא טעמא משום הכי הוא). כתבו תוס' בירושלמי קאמר דטעמ' משום דטבל דשיל"מ דבמינן במשהו וכו' והשתא תרי טעמא ל"ל וי"ל דצריכי לתרווייהו דאי ליכא אלא טעמא דיש לו מתירין הוי אמינא דוקא היכא דבעלים בעיר שיכולין להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכולין לילך במקום שהבעלים שם מ"מ כיון דיש טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין הלכך איצטריך טעמא כהיתרו וכו' ואי ליכא אלא הא הוי אמינא דמעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהיתרו לא הוי במשהו ה"א איסורו לא הוי במשהו לכן איצטריך טעמא דירושלמי עכ"ל. ובפסחים דף כ"ט ע"ב אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר (במשהו) דרב לטעמי' דאמר כל איסורין וכו' רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו ושלא בזמנו במינו אסור כר"י (דאמר לאחר פסח דאוריית') שלא במינו מותר דשלא בזמנו שלא במינו אטו מינו כולי האי לא גזרינן. ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור שמואל לטעמי' דכל אסורין במינו במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש (דלאחר זמנו שרי ואפי' בנ"ט ולקמן פריך והא ר"ש קניס) ור' יוחנן אמר בזמנו בין במינו וכו' בנ"ט ר"י לטעמי' דכל איסורין בין במינם וכו' בנ"ט שלא בזמנו בין במינו וכו' מותר כר"ש אמר רבא הלכתא בזמנו בין במינו וכו' אסור במשהו כרב (כך גרס רש"י) שלא בזמנו בין במינו וכו' מותר כר"ש והא אמר רבא ר"ש קנס' קא קניס הואיל ועובר על בל יראה וכו' ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא כתב רש"י ש"מ דפסק רבא כל איסורין במינן במשהו ולא שני לן בחמץ אלא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מיני' חלב שנפל לקדרה אוסר במשהו וכן הלכה הא דקי"ל כל איסורין בששי' היינו שלא במינן וכו'. כתב תוס' ור"ת אומר דראיות רש"י אינם ראיות דמה שמביא מאביי ורבא בע"א דף ס"ו וכו' דמטבל ויי"נ מודו ר"י ור"ל והכא אי גרסי כרב ולא מטעמי' אלא דוקא משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא גבי חמץ פסק רבא כרב ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' כרב וסבר רבא כר' יוחנן אפי' בחמץ ומביא ר"ת ראיה דהלכ' כר"י ור"ל ורש"י גופא בע"א דף ס"ו פסק דהלכתא כר"י וכו' ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דשאלתות כתב דרבא אית לי' גם בחמץ בנ"ט עכ"ל. ורא"ש בע"א אחר שהביא דעת רש"י ור"ת כתב ורב אלפס פסק כרב ושמואל והעידו תלמידיו עליו שאח"כ חזר בו ומחק והגיה עליו הלכה כר' יוחנן וכן פסק במסכת חולין: [י.] ע"א דף ס"ו חמרא עתיקי בענבי ד"ה בנ"ט חמר' חדתא בענבי אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא דהוי לי' מב"מ ומב"מ במשהו ורבא אמר בנ"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוי מבשא"מ ומבשא"מ בנ"ט חלא דחמרא וחלא דשיכר' וחמיר' דחטי וחמיר' דשערי אביי אמר בנ"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד וכו' והוי מבשא"מ ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלי' והאי חלא מקרי והאי חלא מקרי. האי חמיר' מקרי והאי חמירא מקרי והוי מב"מ וכל מב"מ במשהו (לקמן פסקינן דלאו הלכת' הכי אלא אפי' מב"מ בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ). ובדף ס"ט גבי הלכתא אידי ואידי בשתין וכן כל איסורין שבתורה כתב רש"י וכן הלכה רווחת בישראל דמבשא"מ בס' אבל מב"מ במשהו וכו' כתב הר"ן בשם רמב"ן וקשה הא דתנן פ"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ וכו' כיצד שאור של חטים וכו' אלמא שאור ועיסה מב"מ הוא ואע"ג דלא הוי חד שמא ולא חד טעמא וכו' ותירץ דשאני עיסה הואיל וראוי להמתין והוי שאור מש"ה הוי לי' מב"מ מהשתא. כתב המרדכי פרק השוכר את הפועל והלכת' כרב' (דבתר שמא) הלכך עיסה ושאור ב' שמות הן ומשערין בס' אע"פ ששניהם עיסה דומי' דחומץ ויין. ואיל ושור ועז ג' מינין אפי' נבלה בשחוטה איכ' מ"ד בגמרא דהוי מבשא"מ וכן ב' מיני עופות או ב' מיני דגים משערין בס' בין טמאין בין טהורין אבל ביצים טהורים עם טמאים חדא מינא דכולהו ביצי מקרי דומי' דחמיר' דחטי וחמיר' דשערי. וכן חלב ובשר ב' מינין עכ"ל (ובי"ד סי' צ"ח כתב דרכי משה בשם האו"ה וה"מ כשהן שלמין אבל החתוכים הכל מקרי חתיכת דג או חתיכת עוף עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דבכה"ג הוי מב"מ דבתר שמא אזלינן הואיל וכלהו חתיכת דג ועוף מקרי ע"כ שמן שוין ואין נראה דאין זה שמן העצם שנלך אחריו לענין מב"מ עכ"ל ד"מ). ובביצה דף ל"ח אמתני' וכן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן פריך הש"ס אמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה א"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשר' קבין חיטין של חברו יאכל הלה וחדי אחיכו עלי' א"ר אושעיא שפיר אחיכו עלי' מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהוי מבשא"מ ובטל חטין בחטין נמי נהי דלר"י לא בטיל לרבנן מבטל בטל וכו'. כתבו תוס' מכאן נראה דהלכה כרבנן דמב"מ בטיל וכו' ובחולין דף צ"ז אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הלכך מבשא"מ דהיתר' (כגון תרומ' וחולין בטעמא. דאיסור' בקפילא. ומב"מ דליכא למיקם אטעמ' אי נמי מבשא"מ דאיסור' דליכא קפילא בששים. ובזבחים דף ע"ט אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא וכו' מבשא"מ בטעמא מין במינו ברובא:

[יא.] שביעית פ"ז משנה ז' זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשא"מ ומב"מ בכ"ש שביעית אוסרת כ"ש במינ' ושלא במינה בנ"ט כתב הר"ש הא דאמרי' שביעית במינה בכ"ש כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בנ"ט ושלא במינה אפי' אחר הביעור בנ"ט ושאמר שלא במינו כמו ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' וצ"ע בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגדולין וזהו תימא דשלא במינה לא יתכן בגדולין עכ"ל. חלה פ"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסת חטין ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה אם כן למה אמרו הטבל אוסר כ"ש במינו ושלא במינו בנ"ט. ערלה פ"ב מ"ו ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה בין שאין בו וכו' אסור אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו אסור להקל להחמיר כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ"ט בין שיש לעלות באחד ומאה וכו' אסור אין בהם בנ"ט בין שיש לעלות ובין שאין וכו' מותר:

[יב.] כתב המרדכי פרק גיד הנשה גבי נפלה טפת חלב על דופן הקדרה. ופסק הראב"ן אם יש בקדרה בלא תבשיל ס' לבטל החלב הנבלע בתוכו לא נעשה נבלה וכו' וא"ת הלא החלב הנבלע בקדרה נ"ט לרוטב שנבלע בה וכי הדר נפק לה הרוטב לתוך הקדרה הוי מב"מ לאסור במשהו י"ל אפילו לר"י דאית לי' האי סברא לא אסר דלא אמר ר"י אלא כשנפלה על החתיכה ונאסרה בטעם החלב שהוא בעין אוסרת שאר החתיכות מפני שהן מינם אבל חלב שנבלע בקדרה אינו אוסר את הרוטב שנבלע בה לאסור את זה שבקדרה משום מין ומינו כי נפלט דהא אינו בעין וכ"ש לרבנן דמב"מ בטל ותדע דאי אמרת איסור הנבלע אוסר היתר הנבלע הא דאמר כלי בלוע מיין נסך מערה ג' פעמים וכו' נימא כי יהיב מים בלע מיד מן המים ואסרן יין הנבלע את מים שנבלעו וכי הדר פלט במים הוי מב"מ ולתסר וכן הא דתנן קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט נימא קדרה תחלה בלעה מן החלב ונאסר מטעם הבשר שבה וכי פלטה הוי חלב נבלה מב"מ ונאסר במשהו אלא ודאי חלב היתר שנבלע וחלב שבחוץ מצטרפין לבטל טעם הבשר הנבלע בקדרה עכ"ל. ע' בכלל חתיכה נעשה נבלה ובכלל דבר שיש לו מתירין:

[פסק]:

[יג.] בפ' ט"ו ממאכלות כתב הרמב"ם דבר אסור שנתערב בדבר מותר מבשא"מ בנ"ט ומב"מ שא"א לעמוד על טעמו בטל ברוב וכו' נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח הכל אם הי' חלב האליה כשנים בחלב הכליות הכל מותר מן התורה אפי' חתיכת נבלה שנתערב' בשני חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהי' דבר חשוב שעינו עומדת ובכמה יתערב וכו' כשיעור שנתנו בו חכמים יש בששים ויש בק' ויש בר'. ובפרק ט"ז הלכה ל"ה פסק כרבא דבתר שמא אזלי'. ובפ"א מאבות הטומאות כתב נבלה שנתערב' בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה אבל הנבלה אפשר שתיטהר כשתסרח לפיכך תבטל. כ' הראב"ד כולה מלתא במנחות אליביה דר"י וכו' אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי בטל ברוב. כ' כ"מ בשם הר"י קורקוס מאחר דבפרק משילין ופ"ג דבכורות מייתי הא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליביה דר"י וגם מדקאמר איהו הכי סתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק ולומר דע"כ לא מסקינן במנחות דאליבי' דר"י קאמר אלא משום דהוי ספק דבטל לגמרי בין למגע ובין למשא ולפ"ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל בטול איסורין וכיון שכן אין לחלק בדין ביטול. אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאית' א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר כמאן דלית' משמע דסברי לענין טומאה אין לומר בטל ברוב כמו בשאר איסורין כמ"ש שם תוס' למאי דמפרש לה בנימוחה מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל בטול זה עכ"ל. ובי"ד סי' צ"ח כתב ב"י בשם מ"כ כבד ובשר ב' מינים חלב ובשר ב' מינים שומן של הלב ושל דקין מקרי חלב. חלב פרה ורחל מין אחד שומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך בשר שמן הוא ומקרי בשר ולא חלב. כבש ואיל מב"מ. מאור זרוע ואגור. וכ' רמ"א בסי' צ"ח לענין מב"מ אזלי' בתר שמא אבל לא אזלי' בתר טעמא אם הוא שוה או לא (זה קאי אמה שכ' המחבר אם נתערב מב"מ ונשפך אם נודע שהי' רובו היתר מותר). וש"ך חולק ארמ"א ומסיק לענין טבל ותרומה וערלה ודשיל"מ וכן לר"י דס"ל מב"מ לא בטל וכן לענין יי"נ ותקרובות ע"א דאסור במשהו במינו בכל הני מב"מ מקרי מאי דשוי בשמא אבל בשאר איסורין שמב"מ בששים ושאינו מינו בנ"ט הכל הולך אם שוה בטעם או לא וכן לענין נשפך אזלי' בתר טעם וכן הסכימו האחרונים. ובסי' ק"א כ' ד"מ בשם האו"ה הא דחתיכה הראוי' להתכבד ובריה לא בטלה דוקא במינו אבל שלא במינו הוי בנ"ט דומיא דדבר שיל"מ עכ"ל וכ' ב"י סי' ק' בשם תשובת רשב"א על בריה שנפלה לירקות דאינה בטלה וזהו שלא כדבריו וכו' וכ"פ רמ"א סי' ק"א. ובסי' ק"י פסק המחבר דבר חשוב אוסר במינו בכ"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ו ממ"א. ואפ"ה דוקא במינו. כ' הש"ך אבל הרב בת"ח השיג על או"ה ופסק דאפי' שלא במינו אוסר וצ"ע למה לא הגיה כאן כלום עכ"ל. כ' הש"ך בסי' ק"ט איך משכחת דחתיכה הראויה להתכבד שלא במינה כגון שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהם אסור כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו יודע איזהו וכן כל כיוצא בו עכ"ל. דע דרש"י ורמב"ם וראב"ד סוברים ביבש מב"מ מדרבנן צריך ס' ותוס' ורא"ש ורשב"א ור"ן סברי דבטל ברוב אפי' מד"ס. אמנם לרשב"א ור"ן אסור לבשלם בקדרה אחת ואסור לאכלו בבת אחת אבל לרא"ש ומהר"מ מרוטנברק איסור נעשה היתר ומותר לאכלן אדם אחד אפי' בב"א. ויבש ביבש באינו מינו מד"ס צריך ס' משום דשמא יבשלם ויתן טעם כן כ' ס' התרומה ור"ן. ואו"ה כ' הטעם לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה שיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו. מ"מ בטל שפיר בס' דמאחר שהוא כ"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה. ש"ך סי' צ"ח סק"ו. וע' תוס' ב"מ דף נ"ג ד"ה ועולה שכתבו הא דתרומה עולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו וכו' ואסמכתא בעלמא הוא דמדאוריית' תרומה וערלה וכלאי כרם בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורין עכ"ל. והוא תמוה דהא מיירי הכא במינו ולא צריך ס' לרבנן דמב"מ בטיל. עיין פרי מגדים בפתיחה לתערובות:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה