כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל צח) מוקצה ונכלל בו גמי דיני הכנה דרבה
[א.] שבת דף מ"ד ת"ר מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר. (כתבו תוס' ולאחר השבת מותר אפי' לר' יהודה. וה"נ תניא לקמן גבי נוי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי. וקשה לר"י מ"ש מנר חנוכה דתני' כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליקו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואור"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבות' דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב מצפה שיכבה ולכך מותר וא"ת מ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר"י מסוכה רעועה דעלמ' דמהני בה תנאי דאתמול דעתיה עלויה שתפול ונר דעתי' עלוי' שתכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן. ור"ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שדולק. וי"ל דהתם סוכה דעלמ' היתה עשוי' מזמן גדול ועתה ביה"ש אינו בודל מהם ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו ביה"ש ודחיי' בידים לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני בי' תנאה עכ"ל. ור"ן בשם רמב"ן כתב והא דמסקינן דנר שהדליקו באותו שבת אסור דוקא כשלא התנה עליו אבל התנה עליו שיטלטלה לאחר שכבה שרי לטלטלה משכבה. והביא ראי' מירושלמי אם התנה עליו מותר מה אנו קיימין אי כר"מ אפי' התנה אסור דקסבר התם כל המיוחד לאיסור אסור. אי כר"י נר מאוס ואין אדם יכול להתנות על דבר מאוס שלא יהא מוקצה ואי כר"ש אפי' בלא התנה מותר. ופרקינן כר"ש ומיירי בכוס וכו' דאסור' לר"ש ואפי' לאחר שכבו ואם התנה מותר. הלכך לדידן דקי"ל מחמת מיאוס שרי בין בנר של חרס ובין של מתכת מהני תנאה עכ"ל). מתני'. מטלטלין נר חדש (שאינו מאוס וחזי לאשתמושי שלא דלק בו נר מעולם) אבל לא נר ישן (דמוקצה מחמת מיאוס הוא) ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. [גמ'] ת"ר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה רמ"א כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת (ואע"פ שכבה אסור דאית לי' לר"מ מוקצה מחמת איסור ולית לי' מוקצה מחמת מיאוס) רש"א חוץ מן הנר הדולק בשבת בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה) כבתה מותר לטלטלה ור"א ב"ר שמעון אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף ואפי' בשעה שנר דולק (כיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה). אמר אביי ר"א בר"ש סבר לה כאבוה בחדא דל"ל מוקצה ופליג עליה בחדא דאלו אבוה כבה אין לא כבה לא (דלא שמעי' לי' לר"ש דקשרי אלא מותר שמן שבנר דמשמע לאחר שכבה) אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם. מאי שנא הני ומסיק הש"ס לעולם ר"ש וכי קשרי ר"ש בנר זוטא דדעתיה עלויה (מבע"י סבר שיכלה שמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה) אבל הני דנפישי לא (לא אסיק אדעתי' שיכבה כל היום). אמר ר' זירא פמוט שהדליקו בו בשבת (מנורה של מתכת ואינה מאוסה) לדברי המתיר (ר"מ) אסור (דמוקצה מחמת איסור הוא) לדברי האוסר (ר"י) מותר. למימרא דר"י מחמת מיאוס אית לי' מחמת איסור לית ליה והתניא ר"י אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת. אלא אי איתמר הכי אתמר א"ר זירא פמוט וכו' דברי הכל אסור לא הדליקו עליו ד"ה מותר. אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה (אפי' הניח בחול הרי הוקצה לאיסור ואפי' נסתלק המעות מבע"י ולא דמי לנר של מתכת דשרי לר"י התם בלא יחדו) [נראה דאפי' לצורך גופו או מקומו אסור כיון שיחדה למעות שוב אין עושין ממנה שום תשמיש והוי כחצוצרת דאסור לטלטלה לר"י אפי' לצורך גופה ומקומה ולר"ש לא אסר שום מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא מחמת חסרון כיס. תוס'] לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור אין עלי' מעות מותר לטלטלה והוא שלא הי' עליה בין השמשות (אבל היו עליה ביה"ש אתקצאי לכולי יומא). מתיב ר"א מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינו חבור (והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים. מוכני אופן) ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. הא אין עליה מעות אע"ג דהוי עליה ביה"ש ההיא ר"ש דל"ל מוקצה מיהו מעות לא חזי למידי ומודה ר"ש דעודן עליו אסור] ורב כר' יהודה ס"ל. ה"נ מסתברא דרב כר"י ס"ל דאמר רב מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט אא"ב דרב כר"י היינו דשני לי' בין שבת ליו"ט. אא"א כר"ש ס"ל מה לי שבת מה לי י"ט [בשבת נמי שקיל לי' לכשיכבה ונמצא משתמש במחובר] (כתבו תוס' בכמה מקומות אשכחן דרב כר"י ס"ל אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר"י במגו דאתקצי לביה"ש עכ"ל). ורב כר"י ס"ל והא בעו מיני' דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מקמי חברי ובשבתא וא"ל שפיר דמי, שעת הדחק שאני דא"ל רב כהנא רב אסי לרב הכי הלכתא (בתמי') א"ל כדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. בעא מיני' ר"ל מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע (ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכלו) וביצים שתחת תרנגולת מהו כי ל"ל לר"ש מוקצה היכא דלא דחיי' בידים (ואע"ג דנר שכבה שרי ר"ש אע"ג דדחי בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דחוי שלה אבל הכא לעולם הם דחוים כל זמן שמונחים שם תוס') היכא דדחי' בידים אית לי' או דלמא לא שנא. א"ל אין מוקצה לר"ש (בדבר הראוי) אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו (איסו' כבוי) (לאו דוקא שמן שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר ביצה (דף כ"ב) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל (דף מ"ב) תוס'. ועיין תוס' ביצה דף כ"ב דלאו חייב ממש. אלא דנראה ככבוי כיון דמכחיש אותו). ולית לי' הוקצה למצותו (בתמי' קס"ד שמן שבנר וק' קאמר דאיכ' תרתי מוקצה למצוה ומוקצה שבשעת דליקתו משום איסור כבוי אבל מוקצה למצוה גריד' לא אסר אפי' בשעת מצוה) והתניא סיככה (לסוכה) כהלכתא ועטרה בקרמים וכו' ותלה בה אגוזים אפרסקין וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון של חג (והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכ' ותו משום סתירת אהל כי מטא חה"מ לשתרי דומיא דנר שכבה) ואם התנה הכל לפי תנאו וממאי דר"ש היא דתני ר' חייא בר יוסף קמי' דר"י אין נוטלין עצים מן הסוכה בי"ט אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהי' אסורה (שהוקצה למצותה. דמצותה כל שבע' אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע"ג דליכא איסור סתירה) כעין שמן שבנר קאמרי' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו (ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותה דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו וכשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג מצותה כל ז' והקצאתה כל זמן מצותה) אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין בלבד (תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אין ראוין לאכילה עד שיתייבשו) [בירושלמי מפרש שמסריחין בנתים וכיון שמקלקלין כ"כ אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב. תוס'] בעא מיני' ר"ש ברבי מרבי פצעילי תמרה (תמרים הנלקטין קודם בישולן וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאיליהן) לר"ש מהו (לאכול אותן קודם בישולן) א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וכו' (דאיכ' תרתי דדחינהו בידם ולא חזי) ורבי ל"ל מוקצה (קס"ד מדבעא מיני' אליבי' דר"ש אלמא שמיע לי' מאבוה דכר"ש ס"ל) והתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות וכו' ותניא אלו הן מדבריות וכו' רבי אומר כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה וכו' איבעית אימ' הני נמי כגרוגרות דמיין (דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם) ואיבעית אימ' לדבריו דר"ש קאמר ולי' לא ס"ל ואיבעית אימ' לדבריהם דרבנן קאמר להו (גבי אין משקין וכו') לדידי לית לי מוקצה כלל לדידכו אודי לי מיהת דהיכי דיוצאת בפסח וכו' דבייתות נינהו. אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן אמרו (בני הישיבה) הלכה כר"ש. מי אמר ר"י הכי והא בעא מיני' ההוא סבא מר"י קינה של תרנגולת מהו לטלטולי בשבת א"ל כלום עשוי אלא לתרנגולים (הלכך הוי מלאכתו לאיסור ואסור אלמא אית לי' מוקצה) הב"ע דאית בי' אפרוח מת (דלא חזי למיכל ולכלבים נמי לא חזי ואע"ג דאמר ר"ש מחתכין את הנבל' לפני הכלבים ה"מ במסוכנ' אבל בריא' לא דלא הוי דעתי' מאתמול לכלבים) הניחא למר בר אמימר משמי' דרבא דאמר מודה ר"ש בב"ח שמתו שאסורים אלא למר ברי' דרב יוסף משמי' דרבא דאמר חולק הי' ר"ש אפי' בב"ח שמתו שהן מותרין מאי איכ' למימר הב"ע דאית בי' ביצה (שנולדה היום ומודה ר"ש בנולד). כתבו תוס' צ"ע דר' יוחנן גופא מפרש טעמ' דביצה משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוי אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכיל' עכ"ל. [וצ"ע דהא הבריית' המובא ביצה דף ד' אחד ביצה שנולד בשבת וכו' אין מטלטלי אותה וכו' וע"כ לר' יוחנן מיירי בעומדת לאכילה דאי לגדל משום מוקצה ואתי' כר' יהודה אמאי לא פריך התם על ר"נ אלא ודאי דבמוקצה החמירו דהוי כעין דאוריית' וא"כ ע"כ הא דמקשה לר' יצחק אמאי ספק' אסורה היינו לדידהו ודאי מיירי כעין מתני' בעומדת לאכילה ואפ"ה תני אין מטלטלין] (וכ' שער המלך פכ"א משבת דכיון אליבי' דר' יהודה בעומדת לגדל אסור בטלטול תו לא פליגי חכמים ואף בעומדת לאכילה דאסורה משום משקין שזבו אסרו נמי בטלטול אבל ר' יוחנן דסבר כר"ש אינה אסורה אלא משום משקין שזבו אינו אסור בטלטול וכו' ע"ש). ופריך הש"ס והאמר ר"נ מאן דל"ל מוקצה לית לי' נולד דאית בי' ביצ' אפרוח (וכלב לא אכיל לה משום קליפה) (והוי כמו גרוגרת וכו' תוס') כי אתי רב יצחק בר יוסף אמר ר"י הלכה כר' יהודה ור' יהושע ב"ל אמר הלכה כר"ש אמר רב יוסף היינו דאמר רבב"ח אמר ר"י אמרו הלכ' כר"ש ולי' לא ס"ל אמר רב אסי הורה ר"ל בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה (כדמפרש טעמא דלאו לטלטולי עביד' דאדם קובע לו מקום) ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון (בנר ישן כרבי שמעון דמתיר) אבל מנורה בין בידו אחת בין בשתי ידי' אסור לטלטלה וכו' הואיל ואדם קובע לו מקום. כתבו תוס' במוקצה מחמת מיאוס סבר ר"י כר"ש ולעיל דפסק כר' יהודה היינו בהדליקו בו באותו שבת דמוקצה מחמת איסור. והא דפסיק לקמן בפרק בתרא כר"ש בנבלה לפני הכלבים אע"ג דמוקצה מחמת איסור כדפירש ר"ת התם לא דחי' בידים אבל הכא דדחי בידים סבר כר' יהודה. וריב"ל פסק כר"ש אף במוקצה מחמת איסור והא דלא פסק ר' יוחנן כר"מ דהא סבר לגמרי כוותי' דשרי מחמת מיאוס ואסר מחמת איסור נקט ר' יהודה משום דבכל מקום הוזכר גבי מוקצה. ועוד דלא מצינו דאית לי' לר"מ מחמת איסור גריד' אלא בנר ישן דאיכ' תרתי מיאוס ואיסור. אבל קשה דמשמע דנקט במנורה אנו אין לנו כר"ש אבל ר"ש מיהא שרי במנורה ולמאי דמפרש טעמ' משום קובע מקום היכי שרי ר"ש הא אמר לקמן דף קכ"ג הכל מודים בסיכי וזירי כיון דמקפיד עליו מיחד לו מקום. ונרא' דד' יוחנן פסק כר' יהודה במחמת מיאוס וכ"ש מחמת איסור והא דקאמר אנו אין לנו לאו משום דסבר כר"ש אלא כלומר אין לנו שיתיר אפי' ר"ש דמקיל אלא בנר אבל במנור' אסור. והשתא קיימי תרווייהו (ר"י וריב"ל) אחד ברייתא ולא מצי למנקט נמי ר"מ עכ"ל. (אבל רש"י כתב דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה בכולהו חוץ ממחמת מיאוס דנר ישן). ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר הלכה כסתם משנה ותנן מוכני וכו' ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. הא אין עליה וכו' אע"ג דהוי עליה בי"הש אמר ר' זירא תהא משנתינו שלא הי' עליה ביה"ש (והכי תידוק טעמא דיש עליה מעות כשקידש עליה היום) שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן. אמר ריב"ל פעם אחת הלך רבי לדיוספרא והודה במנור' כר"ש בנר. איבעי' להו הורה במנורה כרבי שמעון בנר להיתרא או דילמא הורה במנורה לאיסור וכר"ש בנר להיתרא תיקו ר' אבהו כי אקלע לאתרא דריב"ל טלטל שרגא (נר שכבה) כי אקלע לאתרי' דר' יוחנן לא טלטל. (ומסיק דכר"ש ס"ל ומשום כבודו דר' יוחנן לא הוי עביד דאי ס"ל כר' יהודה לא הוי מטלטל לכבוד ריב"ל דלעביד איסורא) ועיין יבמות דף י"ד דאית' נמי הא דר' אבהו וכתבו תוס' אע"פ דר' יוחנן פסק כר"ש במוקצה מחמת איסור הכא בהדליקו בו באותה שבת איירי דחמיר טפי משום דדחי' בידים עכ"ל:
[ב] שבת דף מ"ו רמי לי' אביי לרבא תניא מותר שמן שבנר וכו' ור"ש מתיר אלמ' לר"ש ל"ל מוקצה ורמינהו רש"א כל שאין מומו ניכר מעי"ט (גבי בכור שנפל בו מום) אין זה מן המוכן. הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימת תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפל בו מומא וכו' ואם יפול מי יימר דמזדקק לי' חכם וכו' ת"ש נשאלין לנדרים שלצורך השבת בשבת. ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לי' חכם התם סגי ליה בג' הדיוטות הכא מי יימר דמזדקק לי' חכם. רמי לי' אביי לר' יוסף מי אמר ר"ש כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא מ"ט. דלמא בהדי דנקט לה כבתה. והא שמעינן לר"ש דבר שאין מתכוין מותר. אלא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור (לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר"ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבוי) (איצטריך למימר דשמן הוי בסיס וכו' דאי לאו הכי לא היה הנר אסור לטלטל דהוי בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר וכו' תוס'):
[ג.] שבת דף מ"ב ע"ב מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן (משום דמוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. אי נמי קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו) ואם נתנוהו מבע"י מותר (להניחם שם) ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. כתבו תוס' איכ' לאוקומי כר"ש דמתיר מותר השמן. ואין ניאותן דקתני היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש כדאמר אין מוקצה לר"ש אלא נר בשעה שהוא דולק ולא שבנר ממש קאמר דההיא אסור משום מכבה וכו' אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום בסיס וכו' אבל מטעם דהוקצה למצותו לא הוי אסור לטלטל שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו עכ"ל (וצריך טעם למה שמן המטפטף אסור לר"ש דהא שמן זה שפירש מנר הוי כמו מותר השמן דכבר פסקה מצוה מזה השמן. וצ"ל דהוא אקצי דעתי' משמן שנותן בנר כ"ז שדולק א"כ אינו ניתר אלא מעת שכבה מטעם אדם יושב ומצפ' וכו' ואינו מיושב עוד כל הצורך). ומוכח בסוגיא שם דאיכא מ"ד דטעמא דמתני' דאין נותנין וכו' משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. וחד מ"ד סבר דטעמא משום דאסור לבטל כלי מהיכנו (משום דהוה כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכ') ובפרק מפנין פי' רש"י דמתחזי כסותר כיון שאין יכול לטלטל' עוד. ועוד אמרינן דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן (שאין בו מוקצ' אלא איסורו ואם בא אחד ועבר על דברי חכמים שאסרו לתרום בשבת ותקנו מתוקן ומותר לטלטלו ולאכלו הלכך לא מבטל כלי מהיכנו). ומותר להניח כלי תחת טבל שנשבר'. כתבו תוס' ומיירי הכא כגון דל"ל פירי אחרינא דאפי' במזיד יאכל. והקש' הרשב"א היכא דאית לה פירי בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאתקצי לביה"ש וכו' ועוד מ"ש דהכא אם עבר ותקנו מתוקן. וביצה (דף כ"ו) גבי בכור לר"ש דאמר אין רואין מומין בי"ט אמרי' שאם עבר ובקרו אינו מבוקר עכ"ל תוס':
[ד.] שבת דף מ"ו אמר רבי מורינס לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה וכו' ואמר רב אסי הטעם משום דאית בי' קרטין. אמר אביי קרטין בי רבי מי חשיבי אלא אמר אביי מידי דהוי אגרף של רעי. כתב הר"ן על הא דקרטין מי חשיבי מהא שמעינן דמוקצ' לעשירים מוקצ' ואפי' עניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצ' מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעי שיהא מוקצ' לכל וה"נ משמע בש"ס דאמר מפירין ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה חכם וכו' מפני שאסר הככר על עצמ' נעש' מוקצ' עכ"ל. ובתוס' דף מ"ו ע"ב ד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל כתבו ואע"ג דפירות שנדר' מהן אינן מוקצין לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מגו דאתקצי ביה"ש מאכילתן אתקצי לכולי יומא א"נ מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם עכ"ל. משמע דאם אסרה לעצמ' מותרין לשאר בני אדם ואף היא מותרת לטלטל אותן משום דחזי לאחריני. וע' תוס' שבת דף קכ"ז ע"ב ד"ה כיון ואכתבהו בסוף הכלל:
[ה.] שבת דף י"ט ע"ב שמן של בדדין (שמן שנשתייר בזוית הבד תחת הטעינ' והוא ניתן לבדדין) ומחצלות של בדדין רב אסר ושמואל שרי (רב אסר לטלטל מוקצ') אמר רב נחמן עז לחלב' ורחל לגיזת' ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא (העומד לחרישה) וחמרי דעיסקא (העומדין לסחור' להוליכן למקום אחר) רב אסר ושמואל אמר מותר וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"ש (דלר"י דאית לי' מוקצה אסור לשוחטן בי"ט אא"כ הזמינו מבע"י ולר"ש שרי). הני כרכי דזוזי (זוג של מחצלת שמסככין בהן פרגמטיא של ספינ') רב אסר ושמואל שרי. כתבו תוס' תימא דלקמן דף קכ"ח אמרי' דרב סבר במוקצ' לטלטל כר"ש. ומפ' ר"ת דכרכי דזוזי מוקצ' מחמת מיאוס כגון שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכים אותן והתם דקאמר רב במוקצ' לטלטל כר"ש במוקצ' שמקצה אדם לעיסקא לאוצר שאין בו מיאוס והא דאמר לקמן דף קנ"ו דרב סבר כר"י מדכרכי דזוזי דרב אסר מפ' ר"ת דנבלה שנתנבל' בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינה ראויה מחיים ומוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצ' מחמת מיאוס והא דקאמר חולין דף י"ד אימר דשמעת לי' לר' יהודה במוקצ' מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דחויה בעלמא הוא ולפי המסקנ' מחמת איסור חמור טפי עכ"ל. ורשב"א בפ' מפנין כ' דוקא בדבר שעומד לאכיל' הוא דשרי לטלטל דדי לו שאסרו באכילה אבל במה שאינו עומד לאכילה ס"ל כר' יהוד' עכ"ל. וע' מהרש"א פרק המביא דוקא בטלטול ממש הוא דס"ל לרב כר"ש אבל בטלטול שהוא להשתמש בו דזהו כעין אכילתו בהא ס"ל כר"י ע"ש:
[ו.] שבת דף ל"ו תניא שופר מטלטלין וחצוצרת אין מטלטלין ותניא אידך כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין חצוצרת ותניא אידך אין מטלטלין לא את השופר וכו'. לא קשיא הא הא ר' יהודה (שופר מטלטל דתורת כלי עליו דראוי לגמע בו מים לתינוק וחצוצרת אין מטלטל דמוקצ' הוא) הא ר"ש (דתרווייהו מטלטלין דל"ל מוקצה) (אלא מחמת חסרון כיס ודוקא לצורך גופו ומקומו שרי אבל מחמה לצל מודה ר"ש שאסור. תוס') והא ר' נחמיה. (דאמר אפי' תרווד אינו ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו ועיקר שופר לאו לגמוע מים קאי):
[ז.] ביצה דף ל' ע"ב מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה (כגון בפסח או בעצרת) אלא מן הסמוך לה: [גמ'] תני ר' חייא בר יוסף קמי' דר' יוחנן אין נוטלין וכו' ור"ש מתיר ושוין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ור"ש מתיר. והא קסתר אהלא אמר ר"נ בר יצחק בסוכ' נופלת עסקינן (שנפל' בי"ט וטעמא דת"ק משום מוקצ' מחמת איסור סתירה ביה"ש) ור"ש לטעמי' דלית ליה מוקצה דתנן מותר השמן וכו'. מי דמי התם אדם יושב ומצפה וכו' (הלכך ביה"ש דעתו על המותר שיודע שסופו לכבות) הכא אדם יושב ומצפ' (בתמי' וכי נביא הוא ויודע שעתיד' ליפול) הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלוי' (הלכך לרבי שמעון מוקצה ליכא דאמרינן דעתיה עלוי' ולת"ק לא אמרי' דעתיה עלוי' בשום מידי דלא חזי ביה"ש). ושוין בסוכת החג וכו' ומי מהני תנאי והאמר רב ששת מנין לעצי סוכה שאסורין כל ז' שנא' חג הסוכת ז' ימים לה' ותניא ריב"ב כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה. א"ר מנשיא ברי' דרבא סיפא אתאן לסוכה דעלמא (וארישא דברייתא קמהדר דאפלגי ת"ק ור"ש משום מוקצה וקאמר אם התנה שאם תפול למחר יסיקנה הכל לפי תנאו) (כתבו תוס' מצי נמי למפרך דלמאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני ביה תנאה (וע' אות א' מ"ש רמב"ן) אלא דאינו חושש למפרך משום דאינו נשאר במסקנא עכ"ל) וסוכ' דמצוה לא מהני תנאה והתניא סיככה כהלכתא ותלה בה אגוזים וכו' אסור להסתפק וכו' ואם התנה הכל לפי תנאו (ומדקתני אסור להסתפק ש"מ בטלי לגבי סוכה והו"ל כסוכ' וקאמר דתנאי מהני) אביי ורבא דאמרי תרווייהו באומר איני בודל מהם כל ביה"ש דלא חלה קדושה עלייהו (איני בודל מהם כחי וזכותי בהם ליטול כל שהות אורך ביה"ש של עי"ט הלכך בשעת ביאת היום שהית' קדושה צריכה לחול עליהם לא חלה לפיכך לא הוקצה) אלא עצי סוכה דחלה קדוש' עלייהו [שאינו יכול להתנות תנאי שהרי ע"כ בודל מהם ביה"ש משום דסתר אהלא וביה"ש ספק י"ט הוא חלה קדוש' עליה וע"י קדוש' זו הוקצה לז'] אתקצי לשבעה. כתבו תוס' דמשמע הכא דמה שעצי סוכה אסורין היינו מטעם מוקצ' ולעיל קאמר מה חג לד' וכו' ותירץ ר"ת דמה שאמר מה חג לד' היינו לפי שיעור סוכה כגון ב' דפנות וג' אפי' טפח. אבל אי עביד יותר משיעור סוכה לא נפיק מקרא ואסור מטעם מוקצה. ור"י פי' דודאי כל זמן שסוכ' בעמדה שייך מה חג אבל כשנפלה לא שייך וא"כ הי' יכול לתרץ מה שעצי סוכה אסורין מקרא דלעיל היינו כשהוא בעמיד' אבל כשנפל' מותרין אלא נקט האמת דכשנפלו נמי אסורין משום מוקצה עכ"ל. (ועיין תוס' סוכה דף ט') ורא"ש כתב בסוכה דף ט' והאי אסירי עצי סוכה היינו סכך אבל עצי דפנות שרי דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך וכו' ודלא כרמב"ם שכתב בין עצי דפנות וכו' עכ"ל. ועוד כתבו תוס' מה שאמר עד י"ט האחרון וכו' אמאי שנהגו העולם כשחל תשיעי של חג בע"ש שאין מסתפקין מהם בשבת ומ"ט אי משום סתירת אהל לא שייך בפירות אי משום דאתקצי בין השמשות דתשיעי תרי מגו כה"ג לא אמרינן דתשיעי לא נאסר אלא מטעם מגו וי"ל דטעמא משום הכנ' דהואיל ובע"ש שהוא י"ט היה אסור אם הי' נאכל בשבת היה י"ט מכין לשבת והוי כעין נולד כיון שבא עתה ראויות שלו ולא בא בי"ט עכ"ל. (וע' סוכה דף י' ע"ב תוס' ד"ה עד). ופריך הש"ס ומאי שנא מהא דאתמר הפריש ז' אתרוגים לז' ימים אמר רב כל אחד יוצא בה ואוכל' לאלתר ורב אסי אמר כו' ואוכלה למחר (דרב סבר למצותה אתקצי והרי נעשית מצות' ורב אסי סבר כיון דאתקצי בי"הש אתקצי לכולי יומא) התם דמפסקי לילות מימים כל חד מצוה באפי' נפשיה היא הכא דלא מפסקי לילות מימים כולהו יומא כחד יומא אריכתא דמי. ובסוכ' דף מ"ו ע"ב אמר ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסור (אפי' לאחר שיצא בו) בשמיני מותר. סוכה אפי' בשמיני אסורה ור"ל אמר אתרוג אפי' בשביעי נמי מותר. במאי קמפלגי מר סבר למצותה אתקצי ומר סבר (ר"י) לכולי יומא אתקצי וכו' לר' יוחנן מ"ש סוכה ומ"ש אתרוג א"ל סוכה דחזיי' לביה"ש דאי אתרמי לי' סעודתא בעי מיתב בגווי' אתקצי לבי"הש ומגו דאתקצי וכו' אתקצי לכולי יומא אתרוג דלא חזיא לבי"הש (משיצא בו שחרית) לא אתקצי ביה"ש. ולוי אמר אתרוג אפי' בשמיני נמי אסור (מגו דאסירא בין השמשות דשמיני משום דביה"ש ספק יום הוא אע"ג דלא חזיא לבי"הש אסורא לכולי יומא) קם אבוה דשמואל בשיטתי' דלוי. ורבי זירא אמר בשביעי אסור בשמיני מותר כתבו תוס' סוכה דף י' ע"ב דלא נראה פי' רש"י דמגו מחמת יום שעבר לא אמרי' אלא טעמא דגזר אתרוג אטו סוכה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש סוכה דף מ"ו דלא אמרי' מגו משום יום שעבר והא דאמרי' לדידן דאית לן תרי יומי שמיני ספק שביעי אסור י"ל דהתם אם יבא אלי' ויאמר דעברוה לאלול הוי שמיני שביעי עכ"ל. ור"ן פ"ג דעירובין כ' דלא אמרי' מגו דאתקצאי לביה"ש וכו' אלא בדבר שאסור משום ודאי כגון שלא הי' ראוי לאכילה או שהיה במחובר ביה"ש אבל דבר שאינו נאסר אלא משום דלא ידעינן אם יום הוא או שמא לילה הוא ואזלינן לחומרא ואסרי' לי' לכל ביה"ש לא אמרי' בכה"ג מגו דאתקצי וכו' ואע"ג דאשכחן סוכה (דף מ"ו) גבי אתרוג אסורה משום האי מגו לא דמי דהתם הוקצה למצותו מחמרי' לי' עכ"ל. ולפי דברי הר"ן הללו י"ל דגם רש"י ס"ל דלא אמרי' בעלמא מגו משום יום שלעבר אלא הכא גבי אתרוג) ועיין סוכה דף מ"ב ע"ב דפריך הש"ס על הא דאסרו חכמים ליטול לולב בשבת טלטול בעלמא הוא וכו'. כתבו תוס' ואע"ג דחזי למצוה שייך בי' איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי כדתניא מנחות דף צ"ז מנקיותיו אלו הקנים ותנן לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה שבת וכו' אלמ' חשיב מוקצה אע"ג דחזי ללחם וביבמות דף ל"ב גבי זר ששימש דקאמר אי בקבל' והולכ' טלטול בעלמא הוא. ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא עכ"ל. (משמע מתוס' אע"ג דלכהן לא הוי מוקצה מ"מ כיון דזר אסור לשמש הוי לדידי' מוקצה וצריך לחלק בין ההיא דהכא לההיא דכתבו תוס' שבת דף מ"ו גבי מפירין ונשאלין וכו' ע"ש):
[ח.] שבת דף קכ"ח איתמר בשר מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו. והא ר"ה תלמיד דרב ורב כר' יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סבר כר"י במוקצה לטלטל סבר כר"ש. ת"ר דג מליח מותר לטלטל דג תפל אסור לטלטל בשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו כתבו תוס' דג תפל אינו ראוי לכלבים. אי נמי כר"י אתיא ובשר תפל מותר לטלטל לר"י מפני שהוא מאכל לחיה עכ"ל (והטעם דכל ישראל בני מלכים הם. והא דלא משני לעיל על רב הונא דאמר אפי' לר"י ומטעם דחזי לחיה דא"כ הוי סובר דכל ישראל בני מלכים ואנן קי"ל דלית הלכתא הכי דהוי שיטה ולא קי"ל כשיטה. מהרש"א):
[ט.] שבת דף קמ"ג מתני' בש"א מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק הטבלא כולה ומנער' (דב"ש ל"ל מוקצה וב"ה אית לי'): [גמ'] אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש (אין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנוי' אלא מוחלפת השיטה. מתני' מעבירין מעל השולחן פירורין ושער שלאפונים וכו' מפני שהוא מאכל בהמה [גמ'] מני ר"ש דל"ל מוקצה (דר"ש בעי לכל הפחות שיהיו ראויות למאכל בהמה. תוס' לעיל ד"ה עצמות. ודלא כרש"י שפי' לעיל עצמות אפי' קשין שאינן ראויות כלל וכ"כ הרא"ש מידי דלא חזי לא לאכול לאדם ולא לבהמה לא שרי ר"ש. ותנא מטלטלין עצמות מפני שהוא מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה עכ"ל) דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי (שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם):
[י.] שבת דף קנ"ו מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה [דלועין תלושין ומיהו סתמא לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם] ואת הנבלה לפני הכלבים [שנתנבל' היום וביה"ש היתה עומדת לאדם ואפ"ה מחתכין] ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן: [גמ'] אתמר אמר עולא הלכ' כר"י ואף רב סבר הלכ' כר"י מדכרכי זוזי דרב אסר. ואף לוי סבר הלכה כר"י כי הא דלוי כי הוי מייתא טרפתא לקמי' ביומא טבא לא הוי חזי אלא כי הוי יתיב אקילקליתא דאמר דלמא לא מתכשרא ואפי' לכלבים לא חזיא (דנשחטה היום ולא יוכל לטלטל כר"י) מכאן מוכח דאין חילוק בין שבת ליו"ט במוקצ' מדמייתי ראי' דלוי סבר כר"י אלמא מאן דאית לי בי"ט כר"י אית לי' נמי בשבת ור"נ דמשני בביצה חילוק בין שבת לי"ט מתוך הדחק משני הכי אבל שאר אמוראי דהתם דמפרשי טעמא דמתני' בענין אחר לא מפלגי בין שבת לי"ט. וכן פסק רש"י ביצה דף ל"ג הרא"ש ז"ל]. ושמואל אמר הלכה כר"ש. ואף זעירי סבר הלכה כר"ש דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ותרגמ' זעירי בבהמת קדשים אבל בחולין שפיר דמי. ואף ר' יוחנן סבר הלכ' כר"ש. ומי אמר ר"י הכי והא אמר הלכ' כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים וכו' ולא מן הקור' שנשבר' בי"ט (הואיל ובי"הש לא אתכן להכי) ר' יוחנן ההוא כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה. ת"ש מתחילין בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה התם בארזי ואשוחי דמוקצ' מחמת חסרון כיס אפי' ר"ש מודה. ת"ש אין משקין ושוחטין המדבריות (כתבו תוס' דהמ"ל דהני כגרוגרת דמיין כדאמר לעיל דף מ"ה) ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח בש"א מגביהין וכו' ובה"א מסלק וכו' ואמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש. (ובית הלל חשוב כסתמא). פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הל' כר"ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הל' כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת (וכגון דדחיי' בידים כגון נר. תוס') אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממיסר הגדול (מגירה של אומנין) ויתד של מחרישה. כ' הרא"ש בשבת דף י"ט וקי"ל כר"ש לענין שבת דהא אפסק כוותי' וכו' ובדף מ"ד כתב ואע"ג דקי"ל כר"ש בהא (דנר שהדליקו באותה שבת) לית הלכת' דקי"ל דהלכ' כרבינא אע"פ שכבה אסור לטלטלו וכו' לפי שמוקצ' מחמת איסור וכן מותר השמן שבנר אסור להסתפק באותו שבת עכ"ל. וכתב הג"א אפי' תנאי אינו מועיל וכו (כמ"ש בתוס'): [יא.] ביצה דף ל"א ע"ב מתני' בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת (ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור הן דאין יכול לפוחתן בי"ט ואסח דעתי מיני' כיון דלא הוי פחיתתו איסור דאורייתא לאו מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן) רמ"א אף פוחת לכתחלה ונוטל. כתבו תוס' על מ"ש רש"י כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן וכו' לא נהירא דאמר שבת דף קכ"ח גבי סל לפני האפרוחים מגו דאתקצי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי מוכני שיש עליה מעות וכו' ואומר ה"ר משה דלא אסרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע"ג הכר שאע"פ שנטלה עדיין הן בעולם אבל טבל מיד שתקנו מסתלק המוקצה מכל וכל והא דאמרי' חולין דף י"ד גבי השוחט בשבת דנסבין למימר ר"י היא דמגו דאתקצי וכו' אע"ג דעכשיו שנשחטה נסתלק המוקצ' י"ל כיון דביה"ש הית' מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאוריית' אמרי' מגו אע"פ שהמוקצ' נסתלק מעולם. ומ"מ קשה הא הכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני. לכן נ"ל דאתיא ההיא סתמא כר"ש. עכ"ל. (וע' עירובין דף ל"ד ע"ב מייתי הש"ס נמי הא מתני' דנוטל ממקום הפחת ופירש"י שם ולא מתסר משום מוקצה וסתמא כר"ש). ותוס' כתבו וקשה דבביצה אמר בי"ט סתם לן תנא כר"י וכו' הא סתם לן תנא כר"ש נמי וכו' ולמהר"י נראה דהך לא חשיב סתמא דלא מצי למתני דברי ר"ש דאפשר דר"ש סובר פוחת לכתחל' כר"מ אבל בההוא דמחתכין מצי למתני דברי ר"ש ולא קתני חשיב סתמא ע"ש. [גמ'] והא סתר אהלא אמר שמואל באוירא דלבני וכו':
[יב.] (ביצה דף ב') מתני' ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל. [גמ'] במאי עסקינן וכו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה הוא. ומאי קושיא דלמא ב"ש ל"ל מוקצה (כר"ש ס"ל דאמר מותר שמן שבנר מותר). כתבו תוס' הא תנן לקמן לא יטול אא"כ נענע מבע"י וי"ל דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ומוקצה ביותר והתם הוא דאית לי' מוקצה כדחזי' לר"ש דאע"ג דל"ל מוקצה אית לי' גבי גרוגרות דאתקצי עכ"ל. קס"ד אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור (דלא מקצי אינש מדעתי' מידי דחזי לי' אבל נולד לא הוי ידע מאתמול) אמר רב נחמן מאן דאית לי' מוקצה אית ליה נולד ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד ב"ש כר"ש וב"ה כר"י. והאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וכו' אמר לך ר"נ גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו' מוקים לב"ה כר"ש (דלא תקשי הלכת' אהלכת') גבי י"ט דסתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין וכו' מוקים ב"ה כר"י. ומאי שנא וכו' שבת דחמיר' ולא אתי לזלזולי בי' סתם לן כר"ש דמיקל גבי יום טוב דקיל ואתי לזלזולי בי' סתם לן כר"י דמחמיר. ור' יצחק ורב יוסף מוקי מתני' בתרנגולת העומדת לאכילה אלא גזרי' משום משקין שזבו או משום פירות הנושרין. ואף ר' יוחנן סבר הטעם דביצה משום משקין שזבו. כתב המאור הא דאמרי' הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היינו להוציא מהם אפרוחים אבל בעומדת להטיל ביצים לאכילה אע"פ שתרנגולת מוקצה אין הביצה מוקצ' דהא דעתיה עלה מאתמול וכן עז לחלבה נמי אין החלב מוקצה עכ"ל (ועיין רשב"א בחדושיו שבת דף קכ"א שהקשה על המאור מהא דתניא ביצה תאכל היא ואמה ומסיק כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה וכו' לא נשחט' הובררה דלגדל ביצים וכו' והאיך הוברר דלגדל בצים לאפרוחים דלמא לגדל בצים לאכילה וכו' עכ"ל). ועל הא דאמרי' י"ט דקיל אתי לזלזולי' בי' כתב איכא לאקשויי מההיא דאמר רבא בפרק י"ט מי איכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור ה"נ מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור והכי קי"ל הלכת' בשבת כר"ש ובי"ט כר"י הריני מוסר לך כלל גדול בתורת מוקצ' וכו' כל מוקצה שבא על דבר שהנאתו ע"י מלאכ' או מעשה המותר בי"ט ואסור בשבת כגון בקוע עצים מן הקורות וכגון אין מסיקין בשברי כלים וכגון שחיטת המדבריות זו היא מוקצה שאסור בי"ט כר"י ומאליו הוא נאסר בשבת משום מלאכה דאית בי' ואין אנו צריכין לאסרו משום מוקצ' בלבד. וכל מוקצ' שבא על דבר שדרך הנאתו בלא שום מעש' האסור בשבת ואין בו אלא משום מוקצה בלבד כגון להגביה מעל השלחן וכו' וכגון תמרי דעסקא זהו מוקצה שמותר בשבת כר"ש ואצ"ל בי"ט עכ"ל (ורמב"ן במלחמות פליג עליו והוא תירץ קושית ומאור כך דכל עיקר לא דברו חכמים במוקצ' אלא כדי שיברור היזמין צרכיו מעי"ט ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכ' האסור' וסמכוה למקרא והכינו. והרי י"ט ראוי לגזרה זו ולא שבת וזה טעמו של רב נחמן ומה שאמר מי איכא מידי מפני ששבת ויה"כ קדושה אחת הן ולא אתי לזלזולי ביה"כ יותר משבת עכ"ל):
[יג.] ביצה (דף ו') אתמר אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיט' (הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו דמגו דאתקן להא אתקן נמי להא). כתבו תוס' למה להו הך טעמא תיפוק לי' דל"ל מוקצ' דשמואל ור"י כר"ש ס"ל. וי"ל דקאמר טעמא אפי' לר' יהודה אי נמי איצטריך אפי' לר"ש דמודה בהאי מוקצה דהכא דהוי כגרוגרת והכי מוכח בשבת עכ"ל. א"ל רב כהנא לרב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט הואיל ומוכן אגב אמו וכו' וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפ' (דליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו בשחיט') שתיק רב. כתבו תוס' תימא והא מוכן דיכול להושיט במעי אמו וישחטנו דניתר בד' סימנין וכו' וי"ל הואיל ולכתחלה אין לו לשחטו כה"ג שאינו יכול לראות מידי דהוי אשוחט בלילה דאסור לכתחלה לא מקרי מוכן ועי"ל דהכא מיירי דלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום דהואיל וביה"ש לא הוי חזי (וע' מהרש"א). אמר רבה ואיתימא רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים א"ל אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסור' לפי שאינו מן המוכן מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם (בתמי') כתבו תוס' תימא היכי מוכח מהכא אדרב' הא לא הוי מוכן לאדם דביה"ש לא מצי שחיט ור"י גרס מערב יו"ט ולא נראה ור"י מקורביל תירץ דשפיר מוכח דאי ס"ד מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א"כ בע"ש מבע"י אם הי' מוכן לאדם הי' כמו כן מוכן לכלבים לפי דבריו דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א"כ כשהחשיך וקידש היום אע"ג דנסתלקה הכנה דאדם שאינ' ראוי' לאדם עכשיו מ"מ הית' מוכנת לכלבים מבע"י וכיון שהיתה מוכנת להם ההכנה לא נסתלק' בקדוש היום עכ"ל. א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי דחזי לאינש לא שדי להו לכלבים. מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה אכל מידי דחזי ליה. כתבו תוס' א"כ אפרוח נמי יהא מותר שמוכן לכלבים וי"ל דבעי מוכן ועומד וזה אינו עומד לכלבים עכ"ל. תניא כוותי' דרב עגל שנולד בי"ט מותר אפרוח שנולד בי"ט אסור ומה הפרש בין זה לזה זה מוכן אגב אמו וזה אינו מוכן אגב אמו תניא כוותי' דשמואל עגל שנולד בי"ט מותר אפרוח וכו' מותר זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה. כ' הרא"ש בבהמ' העומדת לאכילה מיירי דאי לגדל ולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה. ולא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח דאלו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו אחר לידה. והא דמותר לאכול ביום הלידה היינו היכי דקים לן דכלו חדשיו וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא חולין דף נ"א עכ"ל. (ועל מה שכ' וצריך שיפריס עיין ט"ז י"ד סי' ט"ו מה שקשה על זה). ובפסחים דף נ"ו ע"ב אמרי' על הא דאנשי יריחו אוכלין מתחת הנשרים בשבת (תחת הדקל המשיר פירותיו הוי אוכלין מן הנושרת) ומיחו בידם חכמים. אמר עולא אמר ר"ל מחלוקת בשל מכבדות רבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו לא גזרו אבל בשל בין הכיפין (למטה מגופיהן וכו' וליכא למיחש לתלישה דאין כאן מחוברת) ד"ה מותר. א"ל רבא והא מוקצות נינהו (שמע"ש ביה"ש היו מחוברות ונמצא מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה לביה"ש מוקצה לכל היום) וכי תימא הואיל דחזי לעורבין השתא מוכן לאדם וכו' (כדלעיל) א"ל אין מוכן לאדם וכו' כי אתי רבין אמר ר"ל מחלוקת בשל כיפין דרבנן סברי מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם ואנשי ירחו סוברין הוי מוכן לאדם אבל בשל מכבדות ד"ה אסור שמא יעלה ויתלוש:
[יד.] עירובין דף מ' ההוא ליפתא דאתי למחוזא נפק רבא חזיא דכמישי שרא רבא למזבן מיני' אמר הא ודאי מאתמול נעקרה. כתבו תוס' אבל אי היום נעקרה אסור אע"ג דאדעתא דנכרי אתא וטעמא משום מוקצה ואפי' לר"ש וכו' הכא מודה כיון דלא לקטן מאתמול אתקצינהו ודמי לגרוגרת וכו' וכן משמע ביצה דף ל' וכן פי' הקונטרס ביצה דף כ"ד וא"ת בחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת משמע דלא הוי מוקצ' לר"ש וצ"ל דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותו. וא"ת ול"ל טעמא גבי פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה וי"ל כגון דאית ליה עורבין דהוי מוכן לעורבין אי נמי דצריך לר"ש טעמא דיעלה ביושב ומצפה וטעמא דיעלה לא סגי אלא בפירות האילן שקלים לתלוש אבל לפתות דבעי מרא וחצינא לא. ודגים שנצודו אסורין משום מוקצה עכ"ל. (וע' תוס' ביצה דף ג' ד"ה גזרה):
[טו.] ביצה דף כ"ז ע"ב מתני' בהמה שמתה לא יזיזנ' ממקומה ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החל' שנטמאת ונכנס לב"המ ושאל אמרו לא יזיזם ממקומם (דחלה שנטמאת אינה ראוי' לכהן ובהסקה או לתתו לפני כלבו בי"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים בי"ט ולא תימא דוקא בשרפה משום הבערה שלא לצורך דהא אין מדליקין בשמן שרפ' בי"ט דהבער' לצורך י"ט הוא אלא דגזרת הכתוב שאין קדשים טמאים מתבערין בי"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא). גמ'] לימא תנן סתמא דלא כר"ש דתנן מחתכין וכו' אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין (בהמה בריאה ביה"ש) הניחא למר בר אמימר משמי' דרבא דאמר מודה ר"ש וכו' (וכי שרי במסוכנת ביה"ש דדעתי' עליה להאכילה לכלבים) אלא למר וכו' דאמר חלוק הי' ר"ש וכו' מא"ל תרגמא זעירי בבהמת קדשים דיקא נמי דקתני עליה ועל החלה שנטמאת:
[טז.] ביצה דף כ"ד מתני' מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט אא"כ יודע שנצודו מבע"י ומעשה בנכרי שהביא דגים לר"ג ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו. [גמ'] מעשה לסתור. חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן אסור (כלו' וזו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה אסור לאו ד"ה אלא פלוגתא) ור"ג מתיר ומעשה כו' אמר ר"י אמר שמואל אין הל' כר"ג. איכא דמתני לה אהא דתניא ספק מוכן ר"ג מתיר ור' יהושע אוסר אר"י אמר שמואל הלכה כר' יהושע וכו' ואמר מותרין וכו' למאי רב אמר מותר לקבל (בטלטול דכולי האי לא אחמור בספק אבל באכילה לא שרינהו ר"ג) ולוי אמר מותרין באכיל' (קאמר ר"ג) ואמר רב דרבי אמר באורתא מותרין באכילה ובצפרא אמר מותרין לקבל אנא דהוי בבי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוי בי מדרשא לא הדר בי' אמר ר"פ הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל בי"ט אם יש מאותו מין במחובר אסור (משום מוקצה ואפי' לר"ש יש מוקצה בגרוגרת וכו' ומחובר כגרוגרת דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתי' ולא תחלוק במחובר בין שלו ובין של נכרי) וכ' הר"ן בשם הרז"ה שלא הי' צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה ר"ש דכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו כגון כוס וקערה וזהו טעמו בבכור שאם עבר ובקרו אינו מבוקר כיון דס"ל דאין רואין מומין בי"ט מוקצה הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נראין לי עיקר אבל מ"מ צריך בירור למה צריך לטעם מוקצה תיפוק לי' משום לא יהנה ממלאכת י"ט דהא אמרי' לערב אסורין בכדי שיעשו ואע"פ שכבר בטל איסור מוקצה על כרחנו לא אמר דבר זה אנא ללמדנו שאף פירות שתלש נכרי לעצמו בי"ט שאסורין לישראל ביומן משום מוקצה עכ"ל:
[יז] חולין דף י"ד מתני' השוחט בשבת וביה"כ וכו' שחיטתו כשרה. [גמ'] אמר ר"ה דרש חייא בר רב משמי' דרב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודא היא הי ר"י אמר ר' אבא ר"י דהכנה דתנן אם לא היתה נבל' מע"ש אסור' לפי שאינ' מן המוכן אלמא כיון דלא אתכן מאתמול אסורה הכי נמי וכו' א"ל אביי מי דמי התם מעיקר' מוכן לאדם והשת' מוכן לכלבים הכא מעיקר' מוכן לאדם והשת' מוכן לאדם מי סברת בהמה בחייה לאכיל' עומדת בהמ' בחייה לגדל ולדות ולאכילה עומדת נשחטה הובררה דלאכיל' עומדת לא נשחטה (כגון זו שלא שחטה מאתמול ומסתמ' לא הניחה ע"מ לשוחטה בשבת) הובררה דלגדל עומדת. והא ל"ל לר"י בריר' אמר רב ששת ברי' דרב אידי ר' יהודה דנרות דתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה. אימר דשמעת לי' לר"י במוקצה מחמת מיאוס. במוקצה מחמת איסור מי שמעת לי' (דמידי דמאיס מקצי אינש מדעתי' לגמרי. אבל מוקצה מחמת איסור דבר מן החי שלא נשחטה וכו') אין דתנן ר"י אומר כל נרות של מתכות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו באותו שבת (דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון דהוקצה לביה"ש אתקצי לכולי יומא) ודלמ' שאני התם דהוא דחי לה בידים (שהדליק בו הנר אבל בהמה דממיל' מדחי אימר דהדר חזיא) אלא אמר רב אשי ר"י דמבשל היא וכו' ובסוף הסוגי' דהתם משמע לפי פירוש רש"י דשוחט לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה דאינו ראוי לכוס אבל מבשל לחולה וכו' מותר לבריא דראוי לכוס וזה מיירי שהי' חולה מבע"י אמנם מתוספת משמע דאף שנחלה בשבת מותר ע"ש. כתב הרא"ש ומסיק רב דימי הלכת' השוחט לחול' מותר לברי' באומצ' כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. והמבשל לחולה אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו. הרי"ף לא הביא אלא זו דרב דימי ולא הא דרב דשוחט אסור ליומ' משום דלאו הלכת' היא דמיירי בחולה שחלה היום ומשום מוקצה ואנן קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחוי' בידים וגרוגרת וצמוקין ומחמת חסרון כיס כמו שפסק הרי"ף בפרק בתרא דשבת:
[יח] שבת דף קמ"ד ע"ב אמר ר"י אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדר' ולא לתוך הקערה כתבו תוס' נראה לר"ח (כצ"ל כן וכן מוכח מרי"ף דצריך להיות ר"ח ולא ר"ת) דהיינו דוקא בי"ט, דחזי בהמה לאכילה הוי כמו אוכל' דאפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיב' שבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך הפסולת וכן משמע בכה"ג דבי"ט מיירי ומיהו סחיטת זתים וענבים דשרי לתוך הקדרה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזי לאכילה עכ"ל. וכ' הר"ן ואחרים חולקין דאפי' בשבת מותר כיון דעז גופא ראוי לאכילה אלא איסור דרביע עלה לא מקרי פסול' וכו' וא"ת עז מוקצה מחמת איסור ואף חלב היוצ' ממנה לתסר משום מוקצה י"ל דשמואל לטעמי' דל"ל מוקצה ונולד. ועוד כתב רמב"ן שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחיי' בידים כמו נר אסור אלא בעוד שאיסור עליו. אי נמי אפי' בשנסתלק האיסו' בשעבר עליו כגון שוחט בשבת שאסורה משום מוקצה. הא כל שלא עבר עליו על השבת אפי' בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ומש"ה שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדר: שאע"פ שעז היתה מוקצה מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנה תורת מוקצה ולא נעשה איסור בדבר. ואפי' למאן דאית לי' מוקצה ונולד שרי הכא ובכה"ג ליכא למיחש משום מוקצה. והיינו טעמ' דאמרי' בריש ביצה שבת דעלמ' תשתרי ולא אסרי לה משום מוקצה עכ"ל. ובריש ביצה כתב הר"ן אהא דפרכי' מ"ט דב"ש מוקצה הוא. איכ' למידק דהכ' משמע כיון דתרנגולת מוקצה אף ביצה נגררת אחריה ולקמן פריך שבת דעלמ' תשתרי והא התרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה. ובשבת דף קמ"ד אמרי' חולב עז וכו' וי"ל דכי פרכינן הכא מ"ט דב"ש מדין נולד אתינן לה והכ' נולד גמור חשבינן כיון דעומדת לגדל ביצים יצאתה מתורת אוכל לגמרי וביצי' שלה אע"פ שהיא אוכל גמור ואפי' חשב לאוכלה מע"ש ע"כ נולד היא ומתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל דאיסור הוא דרביע עלה אבל ביצתה דלא נאסרה מעולם שריא והיינו נמי ההיא דחולב עז וכו' דבעז העומדת לאכילה איירי ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל שנאסר מחמת איסור ביה"ש מתסר לכולא יומא אע"פ שתבא לו שעת היתר ואין הכי נמי דלמאן דאית לי' שבת וי"ט קדושה אחת דלא שחיט בשרא בי"ט דלאחר השבת אלא דאנן לא ס"ל הכי וחלב וביצה הניתרין היינו משום דלא נאסרו מעולם וזה דרך נכון ויש לרמב"ן כאן דרך אחר עכ"ל. (ועיין בהג"א פ"ק דביצה):
[יט] ביצה דף ל"ד מתני' ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה (הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי וכו') ערב שבת בשביעית (שאין מעשר נוהג ואין מחוסר אלא הזמנה) ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. כתבו תוס' מקשי בירושלמי מחלפי שיטתיה דב"ש דקאמר לא יטול אא"כ נענע מבע"י והכ' קאמר באמיר' סגי דהא ר"א שמותי. וי"ל דמוקצה דב"ח עדיף ומחמרי' טפי וקשה דמחלפיה שיטתיה דב"ה וי"ל דשאני הכא דאקצי בידים עכ"ל:
[כ.) שבת דף כ"ט אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר"י ור"ש מתיר מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם דברי ר"י ור"ש מתיר ומסיקין באגוזים ואין מסיקין בקליפתן ור"ש מתיר כתבו תוס' אמאי לא אמרי' דמאתמול דעתי' עלויה להסיר הגרעון כשיאכל למחר התמרים כמו דאמרי' שבת דף קמ"ב ע"ב דאמר רבא לשמעי' טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא. פריך הא רבא כר"י ס"ל. התם כיון דמסרח דעתי' עלויה אתמול אלמ' כיון דדעתי' מאתמול לתת לשונרא כשיסריח מחר שרי אע"ג דכל זמן שלא הסריח חזי לאדם. וי"ל התם בר אוזא נשחט מעי"ט ואין המעים צריכין לאוזא כיון דמבע"י דעתיה למיתב לשונרא אם יסריח חשוב הכנה מעליותא אבל הכא הגרעי' צריכין לאוכל וחשיב כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים לכך חשיב נולד ולא מהני מה שדעתו עליהם מאתמול עכ"ל ועיין שבת דף קנ"א על מתני' כופין קערה ע"ג הנר וכו' ועל צואה של קטן אמרי' בגמרא ר' אבין מתני לי' לברי' ועל צואה של קטן מפני קטן (שלא יתלכלך בו) א"ל רב חנן בר רבא והלא היא עצמה מוכנת לכלבים (ולמה לי לכפות כלי יפנום משם שהרי ראוי' לטלטל) וכי תימא דלא חזי מאתמול והתני' נהרות המושכין וכו' הרי הן כרגלי כל אדם (מיהו שמעי' מיני' דמותרין בטלטול ואע"ג דאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתי' עלייהו הכא נמי כיון דאורחי' דקטן בהכי דעתי' עלייהו דלכי תיתי יאכילנה לכלבים. כתב רשב"א יש מקשין על רש"י מדאמרינן בפ"ק דביצה אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא אם אית' מאי קושי' הא כיון דארחיה הכי דעתי' עלי' אלא יש לתרץ דברי רש"י דהתם כיון דאגידא באמה כגופא דמי וכיון דאמה אסור' היא נמי אסורה. אלא דאכתי איכא למידק דב"ה אמר מסלק את הטבלא ונוערה אבל קליפין ועצמות גופייהו לא ומשום מוקצה ואמאי כיון דעתי' דמכלינ' לפרי דעתי' אקליפין למיהב לבהמה. ותו אפר דאמרי' דאסור והא דעתיה אעצים מוכנים וא"כ נמי דעתיה אאפר וי"ל דכל שעומד למאכל אדם ולתשמישו לא יהיב דעתו אלא לכך ולא מסיק אדעתי' פסולת דידי' דאין דעתי' דאינש אלא אמאי דחזי לי' אבל בדלא חזי מסיק אדעתי' לאזמני' לבהמתו'. ורי"ף וגאונים לא גרסי הכי אלא ה"ג צואה של קטן גרף של רעי הוא. אבל בירושלמי מצאתי כדברי רש"י עכ"ל רשב"א. ובביצה דף ל"ג אית' דרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים ליטול מהן אוד (לעשות אוד לתנור משום דלא ניתן אלא להסקה אא"כ נעשה כלי מבע"י) ואוד שנשבר אסור להסיקו בי"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים למימר' דרבא כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה והא אמר לשמעיה וכו' וכו' ושדי מעי' לשונרא (ולר"י אסור לטלטל ולתתו לחתול דאתמול מוכן לאדם הוי ולא לכלבים דקאמר אם לא הית' נבלה מע"ש וכו') התם כיון דמסרחי מאתמול דעתי' עלויה (אם יניחנו לצורך מחר והיום לא הי' צריך להם (דלא חזי לאדם היום דלאו אורח ארע' למיכל בי"ט. רש"י בשבת) מאתמול דעתיה עלויה להשליכו לחתול). עוד שם חזר' (ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי) רב נחמן אסר (משום דמוקצה שלא עשאו לכלי מבע"י) רב ששת שרי וכו' והלכת' יבשת' שרי רטיבא אסור. (הלכת' אליביה דמ"ד דאית לי' מוקצה אבל אנו כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכו' וכלהו שרי בין חזרא בין סמיכות קדרות ובין הקפות חביות וכו' הא אמוראים שאסרו את אלו תלמידי דרב הוי ורב סבר כר"י ואנן קי"ל כר"ש) ותוס' כתבו דדוחק לומר זה. וי"ל דאפי' לר"ש דנהי דאית לי' שנתנו עצים להסקה היינו בדבר שראוי להסקה אבל רטיבא אין ראוי להסקה עכ"ל. ובביצה דף כ"ח אית' אמר ר"י אמר שמואל שפוד שצלו בו אסור לטלטלו בי"ט. (לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה בו צורך י"ט). כתבו תוס' אע"ג דשמואל ל"ל מוקצה שאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה עכ"ל. ובביצה דף ל' אית' מתני' ומתחילין בערמות התבן אבל לא בעצים שבמוקצה [רחבה שאחורי הבתים קרוי מוקצה ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול]. גמ'] אמר רב כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר [בדבר האצור שהי' מוקצה לזמן ארוך] מני ר"ש דל"ל מוקצה אימ' סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה וכו' התם בארזי ואשוחי [אין אדם מסיק אותו דעומדת לבנין]. דמוקצה מחמת חסרון כיס ואפי' ר"ש מודה. איכא דמתני אסיפ' זאת אומרת אין מתחילין באוצר מני ר"י היא אימא רישא וכו' התם בתבנ' סריא [שאין ראוי לבהמה וסתמ' לעצים] חזי לטינ'. דאית בי' קוצים. כתבו תוס' וא"ת מ"ש מעצים שבמוקצה דקא אסר ר"י אע"ג דחזיין להסקה. וי"ל דלא דמי דוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כ"א ממאכל בהמה ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא הוקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ"ל:
[כא.] ביצה דף ח' ואפר כירה מוכן הוא וכו' אמר רב יהוד' אמר רב ל"ש אלא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. כתבו תוס' הכי הלכת' וכו' ועוד דליכא מאן דפליג עלי' דאפי' ר"ש מודה דהוי נולד גמור כמו מיא בעיב' [דהכי אית' בעירובין דף מ"ה מיא בעיב' מבלע בליע ופריך כ"ש דהוי נולד ואסור ומאי פריך דלמא ההיא כר"ש דמתיר בנולד. אלא ודאי היינו טעמ' כיון דבליעי לא היו כלל בעולם ואפי' ר"ש מודה דהאי נולד אסור ולא דמי להא דמסיק בשברי כלים דהכלי הי' בעולם רק שנשבר. כ"כ תוס' ביצה דף ב' וכ"כ תוס' עירובין דף מ"ו דנולד כה"ג דדבר חדש שלב"ל כל עיקר מודה ר"ש וכ"כ הרא"ש] וא"ת והאיך אנו מסלקין אפר כירה בי"ט לאפות פשטיד' אע"ג דאין ראוי לצלות וכו' ואומר ה"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וראי' מלקמן דף כ"ד ובירושלמי מפרש דהכא מיירי שלא שחט אבל שחט שרי שלא לעקור מצות כסוי עכ"ל וכ"כ תוס' לקמן דף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת תנור בשם הריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ולכן מותר לגרוף תנור אע"פ שיש בו אפר ואבני' עכ"ל:
[כב.] ע"א דף ס"ו ע"ב תוס' ד"ה אמר כתבו דלא אמרי' יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ותדע דהמבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי הא כל עצים בשבת מוקצין אפי' נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת א"כ כשאוכל הפת שנאפה עם העצים יש שבח ואוכל מוקצה אלא ודאי כדפרישית ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל (עיין חדושי רשב"א שבת דף כ"ט דהוכיח דמותר ליהנות מן המוקצה מהא דפרכינן התם באיסור' קא מהפך וכו' אא"כ תדחי דשאני הכא דקלי איסורא הא במוקצה בעין אסור ליהנות ממנו והראשון עיקר וכו'). ועיין תוס' כתובות דף ז' שכתבו דהא דאסור לשרוף חמץ בפסח ולא שרינן משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו עכ"ל. [אמנם להשתמש במוקצה בידים כגון הדלקה אפי' במקומו שאינו מזיזו אסור אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי. כ"כ רשב"א שבת דף כ"ט]: [כג.] ביצה דף כ"ו ע"ב בעא מיני' הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה היכי דמי אי דחזי ביה"ש אחזי אי דלא אחזי לא אחזי (אי דלא אחזי ביה"ש ודאי אסורים דאין כאן הכנה מבע"י ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבע"י בעי דכתיב והי' ביום הששי והכינו וכו') ל"צ דאחזי [ביה"ש] והדר אדחו (בשבת שנפלו עליהם גשמים על גרוגרת וכו' ותפחו) והדר אחזי (ששזפתן השמש וקא מבעי' לן הך שעתא דאתקצי מי אסרה להו כולי יומא או לא) א"ל יש מוקצה לחצי שבת וכו' איכ' דאמרי א"ל אין מוקצה וכו' אמר ר' זירא תדע [דאין מוקצה] מפולין ועדשים (שאנו מבשלין בי"ט) דהא פולין מעיקר' חזי לכוס שדנהו בקדרה אדחו להו (כל זמן שרותחין) גמר בשולי' חזי להו. א"ל אביי תקשי לך קדרות בעלמ' דה סתם קדרות רותחות הן בי"הש וכו' אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעי' לן [כיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצי מדעתי' מפני דחייתו] כי קמבעי' לן גמרו בידי שמים [ע"י חמה דכיון דאין בידו לתקנו אסח דעתי' מיני'] . כתבו תוס' אמאי לא מוכח מכופין את סל לפני האפרוחים וכו' וקאמר דמותר לטלטלו פי' אחר שירדו אלמ' אין מוקצה וי"ל דבידו להפריחם. ועי"ל דהתם מיירי לענין טלטול דפשיט' לן דאין מוקצה לח"ש והכא קמבעי' לי' לענין אכילה עכ"ל. וכתב הרא"ש כיון דאיכ' ב' לישני מסתבר כלישנא בתרא דבשל סופרים הולך אחר המיקל. ולכך לא הביאה הרי"ף עכ"ל. ובשבת דף מ"ג על הא דאמר רב חסדא דאסור לבטל כלי מהיכנו פריך הש"ס מהא דתנן כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. קסבר מותר לטלטלו והתניא אסור לטלטלו. בעודן עליו. כתבו תוס' אבל אחר שירדו מותר נראה לר"י דקסבר אין מוקצה לח"ש וקשה לרשב"א למ"ד יש מוקצה אמאי כופין דהא שבת דף קנ"ד משמע דלכ"ע אסור לבטל כלי מהיכנו. וי"ל למ"ד יש מוקצה מוקי הך דכופין כר"ש דלדידי' ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו וכו' א"נ הא דיש מוקצה לח"ש היינו לאכילה וכו' וא"ת רב יוסף דמפרש מתני' משום דאסור לבטל כלי מהיכנו לא אתי' מתני' כר"ש דלדידי' לא מבטל מהיכנו כיון דשרי לאחר שכבה כי היכי דלא חשבי' הכא ביטול כלי כפיית הסל וי"ל דלא דמי דהכא ודאי לא חשיב ביטול כלי כי מיד שבאו עליו בידו להפריחם עכ"ל. ועוד פריך הש"ס התם והתניא אע"פ שאין עודן עליו אסור א"ר אבהו בעודן עליו כל ביה"ש דמגו דמתקצי וכו'. כתבו תוס' תימא הא כיון דבידו להפריחם הוי גמרו בידי אדם ולית לן למימר מגו דאתקצי וכו' כדמוכח מהא דאמר אביי על קדרות רותחות בי"הש אלא גמרו בידי אדם לא קמבעי' וי"ל שאני קדרות אם הוי צריך להו ביה"ש הי' מקררן וכן פולין ועדשים רצונו שיתבשל בלא שום דחוי אבל הכא רצונו הי' שיעלו אפרוחים על הסל שלכך כפאו והאי שעה אחת הקצה אותן לצרכן ומגו דאתקצי' לביה"ש וכו' עכ"ל:
[כד.] שבת דף קכ"ג ע"ב ת"ר בראשונ' היו אומרי' ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבלה וזוהמא ליסטרן וסכין קטן שעל גבי השלחן. התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. מאי התירו וחזרו והתירו וכו' אמר אביי התירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו (אם הוצרך להשתמש בגוף הכלי אבל לא משום שהוצרך למקומו) וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא וכו' א"ל רבא מכדי התירו קתני מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו אלא אמר רבא התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין למקומו וחזרו והתירו מחמה לצל וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא כו' אמר ר' חנינא בימי נחמי' בין חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההם ראיתי ביהוד' דורכין גתות בשבת ומביאין ערמות (וגזרו על טלטול כל הכלים כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת מפני שהיו מקילין בה ולא התירו לטלטל כ"א ג' כלים דלעיל). אמר ר' אלעזר קנין ומקלות גלוסטרא ומדוכה כולן קודם התרת כלים נשנו. קנין דתנן לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת. מקלות דתנן מקלות דקין חלקין היו שם ומניחן על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט. אמר ר"א י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו וכו' אמר רבה ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת הכלים נשנו וכו'. מתני' כל הכלים נטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין נטלין אלא לצורך. גמ'] מאי לצורך וכו' אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו שלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. ואתא ר' נחמיה למימר ואפי' דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. א"ל רבא לצורך מקומו שלא לצורך קרית לי' אלא אמר רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ומקומו שלא לצורך אפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו אין מחמה לצל לא. ואתא ר' נחמיה למימר ואפי' דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו אין מחמה לצל לא וכו'. ואף רב כרבא ס"ל דאמר רב מר שלא יגנב זהו טלטול שלא לצורך (מר פישו"ר) טעמ' דלא יגנב אבל לצורך גופו ומקומו מותר וכו' ע"ש עוד בסוגי':
[כה.] ביצה דף ב' ע"ב מוקי רבה מתני' דביצה שנולדה ביו"ט בתרנגולת העומדת לאכילה ובי"ט שחל להיות אחר שבת עסקינן ומשום הכנה קסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה (אע"ג דבידי שמים הוא אסור דבעינן כל סעודת שבת וי"ט שיהו מזומנת ומוכנת מבע"י של חול) ורבה לטעמי' [דאסר בהכנה שאינה בידים ממש] דאמר רבה מאי דכתיב והכינו את אשר יביאו [ויליף מהכא דמוקצה דאוריית'] חול מכין לשבת וכו' ואין י"ט מכין לשבת וכו' [אבל סעודת חול לא חביבא ולא שייכי בי' הזמנה הלכך באחד בשבת בעלמ' ל"ל למיסר ביצה שנולדה בי' משום דאתכין בידי שמים דסעודת חול לא אצרכי רחמנא זמון מבע"י דלא שייך בה מוקצה. וכתב הר"ן דאי היום גמרה לא מתסרא דקיי"ל עירובין דף ל"ח שבת מכינה לעצמה אבל לי"ט אינה מכינה. וי"ט נמי דכוותי' ואלו לא גמרה אע"ג שנתגדלה לא מתסרה. דאי לאו הכי בי"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלה בשבת אלא דלא חשיב הכנה אלא גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה עכ"ל. כתבו תוס' אך תימא כיון דהכנה דאוריית' איך אופין מי"ט לשבת ותירץ משום הואיל ואפי' לדידן ניח' דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך בו הכנה וכו' רק ביצה שהוא דבר חדש עכ"ל. ופריך הש"ס י"ט דעלמ' תשתרי גזרה וכו'. שבת דעלמ' תשתרי גזרה וכו'. ומי גזרינן והתני' השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בי"ט לגזור משום דמתילדין וכו' מלתא דלא שכיח ולא גזרו כתבו תוס' וא"ת כיון דאשכחן גמורות דלמא אם לא נשחטה הית' יולדת דמשמע דמותרין אפי' בי"ט אחר השבת] י"ל דמאחר דלא נולדה ע"י כך לא חשיב גמר ובירוש' פליג בהא עכ"ל וכ"כ הרא"ש דמיירי אפי' בי"ט אחר שבת דלא מקרי הכנה. אם לא שנגמרה הביצה היום ע"י הכנה שמאתמול ובמעי אמה לא נגמרה עד שיצא לאויר העולם. ודלא כר' אפרים דמוקי הך בריית' בי"ט דעלמ' אבל בי"ט אחר שבת אסור מספק עכ"ל וכ' הר"ן דמשמע אפי' י"ט אחר שבת ובירושלמי אמרו שאינו דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה מבחוץ והיינו משום דכל זמן שהיא בפנים אינה נעשית ברי' לעצמה הלכך אפי' תאמר מאתמול גמרה לא חשיב ההי' הכנה כלו. ורמב"ן תירץ הכנה כגון ביצה שאלמלא הכנת שבת לא בא לידו בי"ט אע"פ שהיינו יכולין לשחוט מ"מ כיון דלא שחטה וילדה מחמת שבת בא לידינו אבל ביצים גמורות לא בא לידינו מחמת הכנת שבת אלא מחמתנו ששחטנו התרנגולת הלכך לא מתסרי אפי' בי"ט אחר השבת ודל' כר' אפרים עכ"ל. ועוד כתב שם קשה אי אמרי' הואיל בטל' הכנה דרבה. ליתא דמשכחת בהכנה דממיל'. ועוד כתב הלכך לדידן דאית לן הכנה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ופירות שנשרו בזה אסורין בזה וכו' וה"ה לאפרוח שנולד בי"ט לרב דאסור משום מוקצה דכל שאין מכין לעצמו אין מכין לשבת. ואף בעגל שנולד בשבת אפשר להחמיר ולאסור בי"ט שלאחריו דכיון דבשבת אסור משום מוקצה מחמת איסור אינו מכין לי"ט אלא שיש חולקין בזה דכיון דבשבת אילו אית לי' חולה בתוך ביתו חזי מפי' לברי' באומצ' אפי' בי"ט שרי אבל עגל שנולד בי"ט מותר בשבת דהואיל דשרי בי"ט נמצא י"ט הכין לעצמו עכ"ל. כתב המאור על הכנה דרבה. אין בזו שום סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר הבא מיום קדש לחברו. אבל בהכנה הבאה בו ביום אין בה שום איסור כדאמרי' שבת מכינה לעצמה ואם הית' הכנה תלוי בתורת מוקצה לא היתה שבת מכינה לעצמה שאין שבת וי"ט מכינין לעצמן שום דבר מוקצה עכ"ל:
[כו.] ביצה דף ד' אתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר מותרת בזה. ומסיק בהכנה דרבה קמפלגי רב אית לי' הכנה דרבה (דאמר הכנה בידי שמים מתסר' מי"ט לשבת דסעודת שבת בעיא הזמנה מיום החול מגזרת הכתוב) ור"י ל"ל הכנה דרבה. כתבו תוס' אע"ג דביצה שנולדה בשבת נגמרת בחול מ"מ כשנולדה בשבת ה"ז הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי"ל דכיון דאם נולדה בי"ט ה"ז אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין לי"ט עכ"ל. כתנאי נולדה בשבת תאכל בי"ט בי"ט תאכל בשבת רי"א משום רבי אליעזר עדיין היא מחלוקת שבש"א תאכל ובה"א לא תאכל אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה הוי להו ביצים מי"ט לשבת אתא לקמי' א"ל מאי לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר (מי אסירי בטלטול בו ביום או לא) א"ל מאי דעתך רב ור"י הלכה כר"י אפי' ר"י לא קא שרי אלא לגומע' למחר אבל ביומי' לא (אפי' בטלטול) [וצ"ע על תוס' שבת דף מ"ה ע"ב ד"ה דאית] ומסיק רבא הלכת' כוותי' דרב בהני תלת בין לקולא ובין לחומרא. ועיין פסחים דף מ"ז ע"ב אמר רבא אפיק הבער' ועייל עצי מוקצה (הא דתני' המבשל גיד בחלב בי"ט לוקה חמש וכו' לוקה משום הבער') דהשתא ליכ' למימר הואיל דמדאו' אסור להשתמש באש מוקצה בי"ט. ואמר לי' אביי ומוקצה דאוריית' (בתמי') א"ל אין דכתיב והכינו את אשר יביאו וכו' במזומן שמזמן כל צרכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך דכתיב את אשר תאפו וכו' וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה הוי לה מלאכה) וקרי' מלא תעשה כל מלאכה. ע"ש דמקש' אביי לרבה על זה: [כז.] עירובין דף ל"ח מתני' ר' אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם ב' עירובין ואומר בראשון למזרח ובשני למערב וכו' (דקסבר ר"א שבת וי"ט ב' קדושות) ואמרי' בגמר' דרבנן דפליגי עליה ספוקי מספקא להו אי קדושה אחת וכו'. אמרו לו לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מי"ט לשבת אמר להם אבל הא לאיי קדושה אחת היא. ור"א התם משום הכנה. כתבו תוס' איסור הכנה דאוריית' כדיליף לקמן. דתני' והכינו את אשר יביאו וכו'. רב חסדא רמי דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליב' דר"א דאמר ב' קדושות והאמר רב שבת וי"ט נולדה בזה אסורה בזה. אמר רבה התם משום הכנה דתני' והיה ביום הששי וכו'. ובביצה דף י"ז אית' אמר ר' חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מי"ט לחברו. אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחברו. מ"ד תחומין כ"ש ע"ת ומ"ד ע"ת אבל תחומין לא מ"ט דלמקני שבית' בשבת' לא. כתבו תוס' וא"ת למה לי האי טעמ' האיכ' טעמ' דהכנה וכו'. ומסקי תוס' דטעמא משום הכנה וה"ק אסור למקני וכו' משום הכנה. ור' יוחנן דל"ל הכנה י"ל בהכנה שנעשה בידים כגון עירוב תחומין אפי' ר' יוחנן מודה ומה שמתיר ר"י היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשה מאיליה עכ"ל. כ' הרא"ש בפ"ק דביצה וז"ל. הרי"ף הביא שנוי' דרבה משום הכנה משום דנרא' לו גזרה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו או לפירות הנושרין אע"ג דר' יוחנן ל"ל הכנה דרבה קי"ל כרב דאמר רבה הלכתא כוותי' דרב וכו' וביצה דמתילדא בשבת או בי"ט לא מבעי' למיכלה הוא דאסור אפי' לטלטלה נמי אסור דתני' אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה וכו' וא"ת הא דאמרי' בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא אוסרין ור' יוחנן מתיר ומאי טעמ' אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן כרב ונ"ל משום דבירושלמי לא אסר לי' מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכה"ג אלא משום קדושה אחת וכו' והר' ברוך בעל התרומות כתב דרב חסדא לטעמי' דל"ל הכנה בעירובין דף ל"ח הלכך מפרש טעמ' דרב משום קדושה אחת אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפין שיטתי' דרב וטעמ' משום הכנה דיותר טוב להדליק כשהודלקו כבר וכבה הלכך בשבת וי"ט וב' ימים של ר"ה אסור להדליק שיורי פתילה וכו' אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מעי"ט עכ"ל. ועצים שנשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן בפני עצמן משום נולד ואסרו להו רבנן גזרה שמא יעלה ויתלוש (וכ"כ הרי"ף שני טעמים. וצריך להבין למה לו שני טעמים). אבל אם נשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים. עכ"ל הרא"ש: [כח.] סוף ביצה על הא דאין שוחטין את המדבריות כתב הרא"ש בשם הרי"ף וז"ל ואשכחן רבוות' דפסקי בהא מילת' ואמרו דס"ל כר"ש דל"ל מוקצה כדאמר ר"נ עז לחלבה פלוגתא דר"י ור"ש וקאמרי' הלכת' כר"ש ואנן לא ס"ל הכי דכי אתמר הלכת' כר"ש בשבת אתמר והא דאמר ר"נ עז לחלבה וכו' לא פסיק הלכה כמאן אלא ה"ק פלוגתא ר"י ור"ש וכיון דקיי"ל בשבת כר"ש ובי"ט כר"י ממילא שמעי' דעז לחלבה וכו' דכולהו בי"ט אסירי ומה דחזי למיכל מיני' בשבת כגון תמרי דעסקא שרי למיכל בשבת. ועוד דר"נ גופי' ס"ל בריש מכילתין בי"ט כר"י ומשקלא וטריא דגמר' נמי שמעינן דהלכה כר"י בי"ט דקאמר אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה היא כלומר כי זה דבר ידוע כי מוקצה אסור וכו' ובעל ה"ג כתב כיון דאיכ' תרי לישנא חד דאית לי' מוקצה לר"ש במדבריו' וחד דל"ל עבדי' לקולא ושוחטין את המדבריות וכו' וכן פסק רב האי ורמב"ם במוקצה בשבת כר"ש ובי"ט כר"י אבל רש"י כתב לעיל דקיי"ל כר"ש אף בי"ט וכן ר"ת ור"י. ובה"ג פוסק כר"ש בי"ט במוקצה אבל בנולד פסק כר"י מדדרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים וכו' ואינה ראי' דרבא אפי' במוקצה ס"ל כר"י אבל אנן קיי"ל כר"ש במוקצה ה"ה בנולד ומיהו ר"ת דייק משמואל דסבר כר"ש ואפ"ה קאמר בסוף פרק נוטל דלא הוי מטלטל גרעיני תמרה אלא אגב ריפתא ואין ראי' דשמואל מחמיר על עצמו תדע דהא פסק שמואל בהדיא בנולד כר"ש גבי שמן של בדדין ועוד דר' יוחנן פסק אף בנולד כר"ש כדדייק בשלהי שבת מההיא דעצמות וקליפין וכו' ור"ח כתב מהא שמעי' כל מידי דחזי לאינשי דעתי' עלוי' והא דאמר ר"נ עז לחלבה פלוגתא וכו' הא בהדיא קי"ל כר"ש אע"ג דבי"ט קיי"ל כר"י ה"מ כגון נולד ומוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרי בי"ט וכן כתב בעל העיטור עכ"ל. ומרדכי פרק כל הכלים כתב הלכה כר"ש בכל דיני מוקצה בין מחמת מיאוס בין מחמת איסור בר מנר שהדליקו בו באותה שבת משום דדחי' בידים עכ"ל. ור"ן סוף ביצה כתב מיהו כי אמרי' דאסורי מדבריות משום מוקצה ה"מ בבהמת ישראל אבל בשל א"י לית בהו מוקצה דהא אמרי' בירושלמי דאין הא"י צריך הכן ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל עכ"ל:
[פסק]:
[כט.] בפ' כ"ד משבת כתב הרמב"ם אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור הזה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול וכו' ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום החול בעיניו ויכול להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה ומבית לבית או להצניע אבנים וכו' שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנא' בתורה למען ינוח וכו' ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה ועוד מפני שמקצת העם אינן בעלי אומנות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתי' ממלאכה ואם יהי' מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה הניכרת מדברים אלו היא השביתה בכל אדם. כ' הראב"ד עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה ועוד בימי נחמי' נשנית משנה זו וכו' נמצא מפני חיוב הוצא' אסור בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה עכ"ל. ובפרק כ"ה משבת כתב כל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך גופו ומקומו וכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו אבל בשביל עצמו של כלי (דהיינו כדי שלא תתפח מן החמה או שלא תשבר) אסור. וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות אסור לטלטלן וכו' וכן העפר והחול והמת אין מזיזין אותן ממקומן. כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצין לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס וכו'. כל כלי שהוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו כגון נר שהדליק בו בשבת וכו' ושלחן שהי' עליו מעות וכו' אף על פי שכבה הנר או נפל המעות אסור לטלטל שכל כלי שהי' אסור לטלטל ביה"ש נאסר לטלטלו כל השבת אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטל. כ' כ"מ דכלים המוקצים מחמת איסור משמע מדבריו אפי' לצורך גופן ומקומן אסור ולאפוקי ממ"ש המרדכי בפרק כירה. והטעם דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצי לביה"ש שהרי מותר לטלטל לצורך גופו וכו' אבל נר שהדליקו בו שביה"ש הי' אסור לטלטל דבעודו דולק אפי' לצורך גופו וכו' אתקצי לכולי יומא עכ"ל. ובפרק כ"ד כ' פירות שאסור לאכול כגון שאינן מעושרין אפי' חייבין במעשר מדבריהם אסור לטלטלן. אבל דמאי הואיל וראוי לעניים וכו' מותר לטלטל. עוד כ' חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתי' הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן וכו'. ובפרק כ"ו כתב שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת ואפי' אוצר של תבואה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שום אוכל מוקצה בשבת וכו' חוץ מגרוגרת וצמוקין שמוקצ' בזמן שמייבשין אותן הואיל ומסריחות בנתים ואינם ראוין לאכילה אסורין בשבת משום מוקצה וכו' מותר השמן שבנר וכו' אסו' להסתפק ממנה באותו שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. ובפ"א כתב המבשל לחולה בשבת אסור לבריא אבל השוחט לחולה מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. כ' ה"ה ובהשגות א"א והוא שיהי' לו חולה מבע"י. פי' דאי לאו הכי אסור משום מוקצה וכו' ומ"מ עיקר הדבר לדידן דקי"ל כר"ש אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחאה בידים כגון נר שהדליקו אבל כאן אע"פ שהבהמה מוקצה מחמת איסור שחיט' לא דחאה הוא בידים וזה דעת ר' יונה וכן נרא' מן הלכות ודעת קצת מפרשים כר"א עכ"ל. ובפ"א מהל' י"ט הלכה י"ז כ' ויש בי"ט מה שאין בשבת כגון איסור מוקצה שהמוקצ' אסור בי"ט ומותר בשבת מפני שי"ט קל משבת אסרו בו המוקצה וכו' כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא מוקצה הן ואסור לאכול מהן בי"ט עד שיכין אותה מבערב ויחשוב עליהן לאכול אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה וכשם שהמוקצה אסור כך הנולד אסור [ק"ק איך קאמר כך הנולד דנולד כ"ש הוא ממוקצה. עכ"ל לח"מ. ולי אפשר לומר לפי האי טעמא דאסרו מוקצה בי"ט משום שמא יבא לזלזל והוצרכו להכין כל דבר קודם י"ט הוי אמינא דוקא במוקצה כיון דיכול להכינו מבע"י על כן אמרו חז"ל שצריך שיכין אותו כדי שידע להזהר בי"ט. אמנם נולד דלא הי' בעולם אי אפשר לו שיכין אותו הייתי אומר כיון דדבר זה אין לו תקנה מותר כמו בשבת קמ"ל דאע"פ שאין לנולד תקנה אפ"ה אסרו]. חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת וכו' לפיכך ביצה שנולד בי"ט אחר שבת אסורה אע"פ שתרנגולת עומדת לאכיל' הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין וכו' ואסורה בכל י"ט ובכל שבת גזרה משום י"ט אחר שבת. וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה. ובפ"ב מי"ט כתב אפרוח שנולד בי"ט אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד בי"ט אם היתה אמו עומד לאכילה מותר מפני שהוא מוכן ע"ג אמו ואלו שחט אמו וכו'. כתב ה"ה לא למעט אם היתה טרפה לפי שהטרפה עומד לכלבים אלא בא למעט אם היתה עומדת לחרישה או לחלבה וכו' ודין העגל שנולד בשבת יש מי שאסרו בי"ט הסמוכה לו ויש מתירין ואפי' ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל. (וז"ל רשב"א בספר עבודת הקודש נולד בשבת הסמוכה לי"ט אסור לפי שהשבת לא הכין לעצמו שא"א לו לשחטו וכל שאסור ביומו אסור למחרתו שנראה כמכין לחברו ויש מי שהורה גם בזה להקל שהשבת הכין לעצמו אלא שאיסור אחר גרם לו שא"א לשוחטו ואם יש לו חולה בתוך ביתו מותר ומותר אף לבריא באומצא ונראין דבריהם עכ"ל: וזה ג"כ כוונת ה"ה כיון דאפי' ביומו דהיינו בשבת מותר לחולה א"כ הכין גם לעצמו אף על פי שלא שחט אותה מ"מ הכין לו אם היו שוחטין אותו וכ"כ הר"ן פ"ק דביצה. ובזה נסתלקה תמיהת משנה למלך על ה"ה ע"ש). עוד כתב הרמב"ם שם זימן שחורים ומצא לבנים וכו' שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להם ואלו אחרים הם וכל ספק מוכן אסור. כתב ה"ה ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או שרצו חכמים להחמיר בספק זה והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה ונולד מדבריהם הולכין בספקו להקל ולא אמרי' אסו' אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד בי"ט אבל שאר ספקות מותרין וכו' ואני תמה שא"כ ספק ביצה שנולדה בי"ט למה היא אסורה ובודאי שאסורה כמ"ש פ"א וכן פסק הוא עצמו ועוד דברייתא סתמא מתני ספק מוכן ר"ג מתיר ור"י אוסר וסוגיא דפ"ק מוכח דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע עכ"ל. הלכה ז' כתב כל שהוא מחוסר צדה וכו' ה"ז מוקצה ואין צדין אותן בי"ט ואם צד לא יאכלו. ובא"ח סי' ש"ח וש"י איתנהו דיני מוקצה ע"ש. כ' ב"י א"ח בסי' ש"ח כלל הדברים המוקצין שאסורין לטלטל מתחלק לששה חלקים. הא' כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס. הב' כלי שמלאכתו לאיסור. הג' דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות וכו' ובעלי חיים וגרוגרת וכל כיוצא בדברים אלו דלא חזו וזהו מוקצה מחמת גופו. הד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה מחמת גופו אפי' הוסר אח"כ כיון שהיה עליהן בין השמשות מגו דאתקצי. הה' דבר שהי' ביה"ש מחובר או מחוסר צדה. הו' מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה וכו'. ובסי' ש"י כתב ור"ש מודה בצרורות ואבנים ומעות וכל דבר שאינו כלי ולא אוכל שאסור לטלטלו כיון דלא חזי למידי וכ"כ רש"י שבת (דף מ"ד ומ"ה) וכ"כ המרדכי בריש ביצה כי אמרי' דר"ש ל"ל מוקצה היינו לומר דמידי דמתסר ביה"ש ואח"כ נסתלק דבר האוסרו והוא דבר שעשוי שיסתלק איסורו בשבת דר"ש שרי לי' דהא לא אסח דעתיה מיניה כיון שעשוי להסתלק והוא שיהי' כלי או אוכל או מידי דחזי לאשתמושי בי' ולדידן כל כה"ג אסור דמגו דאתקצי אבל כל שאר מוקצה מחמת איסור בין אם הוא משום דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין לו תורת כלי ואינו אוכל מודה ר"ש דהוי מוקצה עכ"ל. עוד כתב שם ב"י בשם כל בו אין דין הכנה לא"י שאם היה לו תמרי דעסקי או גרוגרת וצמוקין ועז לחלבה הכל מותר ואין צריך הכנה עכ"ל. ובסי' ש"ח כתב בשם כלבו יש מפרשים דגרוגרות וצמוקין דכ"ע מקצי דעתיהו צריכין הכנה ואפי' הם ביד א"י עכ"ל. וה"ה בפ"ו מהל' שבת כתב בשם רמב"ן פירות שתלשן א"י לצורך עצמו אסורין משום מוקצה ודברים התלושין שאפאן ובשלן מותרין והוא שיהיו ראוין לכוס הא לאו הכי מוקצין הן ואסורין למי שיש מוקצה בכך ע"כ וכ"כ רשב"א והוסיף לאסור אף הנולד כגון משקין הבאין ע"י סחיטת א"י עכ"ל. וע' ש"ע א"ח סי' שכ"ה פת שאפה א"י לעצמו דיש אוסרין ויש מתירין ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך אמתירים. (וע"ש בט"ז ובמ"א). ובסי' רע"ט כתב ב"י נר שהדליקו באותה שבת לדעת ר"ן ורמב"ן מהני תנאי וי"א שלא מהני וכן נרא' מתוס' ובתשובת בנו של הרשב"ץ כתב שר יב"ש פקפק על רמב"ן שאין התנאי מועיל כיון שנאסר ביה"ש נאסר כל היום ואעפ"כ כיון שרמב"ן הורה להיתר אין בידו לאסור. וא"א הרשב"ץ סתר ראיות ריב"ש ואמר שלא אמרו כיון דאתקצי וכו' אלא בדבר שהוא מוקצה מצ"ע כנוי סוכה ועצי סוכה אבל הנר הזה אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד השלהבת הדולקת בו וכו' וזה אינו סותר למ"ש רמב"ם שאסור לטלטל נר וכו' דמיירי שלא התנה והסכימו עם רמב"ן הבאים אחריו וכן אנו נוהגין בבתינו מימות אדונינו הזקן עכ"ל. וכ"כ בא"ח בשם הרא"ש וכתב שם שצריך לעשות התנאי ביה"ש. ולענין הלכה נראה כיון דמוקצה דרבנן כדאי הנך רבוואתא לסמוך עליהם לטלטל ע"י תנאי. ובש"ע פסק כן. ורמ"א כתב דאנו נוהגין שלא לטלטל אפי' ע"י תנאי. עוד כתב ב"י בשם המרדכי דמותר לטלטל נר לצורך גופו ומקומו וכ"כ האגור בשם ה"ר ישעי' ואין נרא'. ועוד כתב המרדכי יש מתירין לטלטל הנר משום דהוי כגרף של רעי ואין זה נכון. ורמ"א כתב י"א דמי שהיא אסטניס וכו'. מותר. ובסי' תרל"ח כתב בשם הר"ן לדעת הרי"ף לפי גרסתנו מהני תנאי גם בעצי סוכה כשאמר איני בודל והוי כסוכ' שאינה של מצוה אבל תנאי אחרינא לא מהני דתנאי לא מפסיק קדושה בתר דחיילה לפ"ז בעצי סוכה כי אמר איני בודל מהני לאשתמושי בח"ה או בי"ט אם נפלה עכ"ל. ובס' ש"ה כתב בשם מרדכי דמותר ליגע במוקצה אמנם בביצה וכל דבר המתגלגל חיישי' שמא ינענענו ותרה"ד כתב אין היתר ליגע במוקצה אלא א"כ ההנחה ותשמיש במוקצה אינה אלא לצורך דבר שאין מוקצה. ובסי' תצ"ה פסק ש"ע דבי"ט מוקצה אסור. ורמ"א כתב ויש מתירין מוקצה אבל נולד אסור לדבריהם אפי' בשבת. ובסי' תקי"ג כתב הטור בשם ר' יחיאל אפרוח שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה דודאי שייך בי' הכנה דבעודו בקליפתו לא הי' ראוי לכלום. וכתב ב"י תימא דהא רב דאסר משום מוקצה ולא משום הכנה וכו' ור"ן סובר כר' יחיאל שכ' בריש ביצה וה"ה לאפרוח שנולד וכו' דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת וכו'. ודין אפרוח שנולד בי"ט רמב"ם ורא"ש פסקו כרב ורז"ה ורשב"א פסקו כשמואל. וע' רמב"ם פ"ו מסוכה שכתב עצי סוכה אסורין כל ימי החג בין עצי דפנות וכו' וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכ' וכו' ואם התנה בשעה שתלאן ואמר איני בודל וכו' מסתפק בכל עת שירצה שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה. וע' מגן אברהם סי' תק"א שכתב דמוקצה אסור בהנאה היפך דעת תוס'. וע' סי' תק"ז במ"א. וסי' שכ"ה. ובסי' תק"ה שכתב מ"א דבר הבא מן המוקצה למאן דלית לי' מוקצה הכל מותר דאי בעי שחיט ואכיל כל מה דבגוה. וע' מהרש"א ביצה דף ב' דכ' אף למ"ד מוקצה מותר דבר הנולד ממנה אסור. ולא שרי מהאי טעמא דאי בעי שחיט: [ל.] כתב שער המלך פ"ז מלולב נסתפק למהר"י בן נעים על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי"ט אם יכול לטלטל הקנ' ששואפין הטוטין ממנו אי נימא כיון דלדידי' אזהר רחמנא משום הבער' שלא לצורך הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצ' או דלמא כיון דלאחריני משרי שרי אין מוקצה. וראי' ממתני' מקבלת אשה הלולב מיד בנה דאע"ג דלאשה לא חזיא וכו' ומהא דגרסי' שבת (דף קכ"ז) מפנין תרומ' טהור' וכו' פשיטא לא נצרכ' דמנחה ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזי לי' אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד וכתבו תוס' ואע"ג דאמרי' בשלהי כירה דבגדי עניים לעשירים לא חזי הכא לכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזי מחמת גריעותא. ומהאי טעמא לא אמרי' התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקיר לנכסיה והא דאמר לעיל דף קכ"ה שירי פרוזמי שאין בהם ג' על ג' אין מטלטלין משמע הא יש בהן וכו' מטלטלין היינו לעניים אי נמי אפי' לעשירים בבית עניים עכ"ל תוס'. א"כ הכא נמי מותר לטלטל כיון דלכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע אמנם יש לחלק דתרומ' שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ומש"ה ודאי אמרי' דלא מקצי ליה משא"כ הכא דעיקרו לדידי' קאי וכו' אכתי יש להביא ראי' ממ"ש תוס' על הא דאמרי' מפנין דמאי פריך הש"ס הא לא חזי ליה. ומשני כיון דאי בעי מפקר נכסיה וכו' השתא נמי חזי ליה כתבו תוס' הוי מצי למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים וכו' הרי בהדיא דאפי' בדמאי דעיקרו לדידי' אפ"ה ס"ל לתוס' דלא חשיב מוקצ' כיון דחזי לאחריני וע' ר"ן פרק כירה דפליג אתוס' שם. ולדעתו צ"ל דההיא דתרומ' דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וההיא דמקבלת אשה וכו' שאני דכיון דעיקרו לא חזי אלא לכהנים וכן לולב לא חזי אלא לאנשים וביה"ש להכי קאי לא מקצי אינש מדעתי' משא"כ גבי נודרת הנא' דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו עכ"ל. ובש"ע סי' ש"ח כתב מוקצה לעשירים הוי מוקצ' ואפי' עניים אין מטלטלין. ע"ש במ"א שכ' הכל הולך אחר בעה"ב. וגם הט"ז כתב הכלל מה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוי מוקצה לעשירים אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצ' לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקו לאשפה עכ"ל: