אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות מ (כלל צו) מודה במקצת

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות מ (כלל צו) מודה במקצת

אות מ (כלל צה) מודה בקנס או בממון ושאר עונשין

[א.] ב"מ דף ג' תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו נ' זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וכו' מאי שלא תהא הודאת פיו וכו' (מהיכ' תיתי לך למידק דתיסק אדעתי' דתהא הודאת פיו גדולה דאיצטריך למילף מק"ו דלא תהא הודאת פיו גדול') שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמא רחמנ' שבועה עלי' כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענ' ישבע [ולא חשבו כמשיב אבדה לפוטרו שלא כפר בכלו] חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכוליה בעי' דנכפרי' והא דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז פניו והאי בכולי בעי דלוד' לי' והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' ליה ואמר רחמנ' רמי שבועה עליה כי היכא דלודי לי' בכוליה אבל העדאת עדים דליכ' למימר הכי (שהרי כפר בכוליה ונימ' מגו דחשוד אממונ' חשיד אשבועת') אימ' לא קמ"ל ק"ו ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה אלא אמר רב פפא אתי' מגלגול שבוע' דעד אחד. מה לגלגול שבוע' שכן שבועה גוררת שבוע' תאמר בעדים דממון קא מחייבי פיו יוכיח וכו' הצד השוה שע"י טענה וכפירה הן באים ונשבע אף אני אביא עדים וכו' מה להצד השוה שבהן שכן אינו בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה הא לא קשי' ר' חייא תורת הזמה לא פריך. כתבו תוס' בד"ה אמר רבה וכו' פי' יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכ' דלא אמרי' מגו. וא"ת כופר הכל מנלן דפטור (וזה קשה רק למ"ד טענו חטים והודה לו בשעורי' חייב אבל למ"ד פטור וממעט לי' מקר' כ"ש כופר לגמרי. מיהו לקמן מוכח דלמ"ד חייב מוקי מיעוט' להעדאת עדים ואפ"ה אין להקשות כיון דממעטינן העדאת עדים א"כ ה"ה כופר בכל דאיכ' למימר שאני העדאת עדים דהוחזק כפרן לכך פטרו הכתוב. וגם בלא זה אפי' מתרצין תוס' כך הי' קשה עדיין אימא דכל זה איירי במקום דשייך חזקה א"א מעיז אבל בבנו כופר הכל מנ"ל. עכ"ל אספ"ז) ואין לו' מטעם חזקה הא אפי' במקום דיכול להעיז כגון בנו פטור. ואין לו' מדאצטריך עד אחד וכו' דהא איצטרך במקום שאין תובע ואין יודע אלא דהעד מעיד דהו גנב וכו' וי"ל מכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא עכ"ל ובכתובות דף י"ח כתבו תוס' ועוד דמודה במקצת יש להשביעיו שחייב לו ממון שהודה וע"י כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כופר הכל נסתלק לגמרי הימנו עכ"ל. (עיין בפני יהושע שכתב דנראה דמימר' דרבה לא אתי שפיר אליבי' דאביי דאמר חיישי' שמא מלוה ישנה יש לו עליו דא"כ תקשי מאי קאמר מפני מה הא לאביי אנן לא חשדינן לי' ברשיעי אלא אמרי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו כפי הממון שכופר בו ולא שייך מגו דלמה יכפור בכולו כיון שאין המלוה ישנה עולה כנגד כל התביעה) ור"ן בפרק שבועת הדיינין כ' ולי נראה כך ראוי לו' שאפי' נאמר כופר הכל חייב אין לנו לחייבו בפחות משתי כסף דמנא תיתי ומעתה אם איתא דכופר הכל ומודה במקצת שוין הי' ראוי לכתוב חיוב שבוע' סתם ולא הי' ראוי לכתוב הודאה כלל מאחר שאינה מעלה ולא מוריד ומשני אין אדם מעיז אע"ג דגבי עיזי דאכלי חושלי אמרי' מגו אע"ג דהוי העזה י"ל דודאי מגו כי האי גרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה במקצת שלא פטרתו תורה משבועה ואף ע"ג דאיכ' למימר מגו כי האי הלכך כי אמרי' בהני עיזי דנאמן נאמן בשבועה קאמרי' עכ"ל. ובד"ה בכולי בעי דלודי כתבו תוס' פי' בקונטרס וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועת' ולא נרמי עלי' שבוע' לא חשיד אממונ' לפי שברצונו הי' מודה בכולה ואין נראה דהא מסקינן לקמן דלא אמרי' מגו דחשיד וכו' אלא הכי פירושו מאחר דאין מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי קמשתמט ובכופר בכל אע"ג דשייך נמי אשתמוטי כדאית' שבועות (דף מ"ב) מ"מ העזה יש יותר בכופר הכל מכופר חצי וליכ' מגו עכ"ל. (עיין באספ"ז שכתב ואין לו' דנמתין עד דהוי ליה זוזי ופרע מאחר שלא כפר אלא על דעת השמטה. דכיון דמפקת ליה מב"ד זכאי תו לא פרע עכ"ל):

[ב.] ב"ק דף ק"ו ע"ב א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מ"ט דאמר קרא כי הוא זה (היינו הודה במקצת) ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן (פסו' שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה הוי ליה למכתב דהתם קאי דאלו בתוך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת חייב) וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומאי שנא מלוה (דעקרינן לקרא מדוכתי' ומוקמי' ליה עלה) כדרבה דאמר מפני מה וכו' חזקה אין אדם מעיז (בפני זה שעשה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לא קושט' בהדיא לא הוי מצי למכפר ביה) וגבי מלוה הוא דאיכ' למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז (הלכך אפי' כפר בכולי' רמא רחמנ' שבועה עלי). (וכ' הר"ן בפרק שבועת הדיינין וכ"כ הרי"ף בב"ק. ואינו יודע איך משמע משם דסובר כרש"י דלמ' סובר כפי' ריב"א וצ"ע). ותוס' הקשו על רש"י מכמה משניות דמוכח כופר הכל בפקדון פטור (עיין מהרש"א ב"מ דף צ"ח ד"ה ואיני יודע לאו כפיר') ור"ת מפרש דה"ק כי הוא זה אמלוה נמי קאי דבעינן הודאה בהדי' שבועה דכפירה והכי נמי בעינן הודאה בהדי שבועה דנאנסה ובאותו ענין דקאי כי הוא זה אמלוה קאי נמי אפקדון וכי היכ' דמלוה מחייב אשתי פרות בלחוד מחייב נמי פקדון בשתי פרות חדא דהודאה וחדא דנאנסה אבל ר"ח בר אבא ורמב"ח בעי ג' פרות חדא דהודאה וחדא דכפירה וחדא דנאנסה דכי הוא זה אפקדון דוק' כתיב ולא אמלוה. והא דבעינן כפירה והודאה במלוה שמא במה מצינו ילפינן מפקדון וכו' וה"ה בפקדון חייב אכפירה והודאה לחוד בלא נאנסה אבל בנאנסה בלא כי הוא זה לא מחייב דהכי משמע ליה פשטי' דקר' לאצטרוכי כי הוא זה בהדי נאנסה ולא נאנסה בהדי כי הוא זה אבל כופר הכל פטור לכ"ע בכ"מ אפי' במקום דיכול להעיז דגזרת הכתוב הוא כי הוא זה וכו' ולא גרס ר"ת אבל בפקדון מעיז. ותוס' הקשו על פי' ר"ת נמי ונראה כפי' ריב"א דמפרש כי הוא אמלוה דכתיב הלכך בפקדון נמי לא מוקמי אלא בטענה השייכ' במלוה דהיינו כפירה והודאה אבל טענת נאנסה לא וה"ק מ"ש טענ' דשייך במלוה מטענת נאנסו ומסיק כדרבה וכו' כלו' בטענה השייכ' במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז לכפור במידי דידע ביה חברי' אבל בפקדון וכו' מעיז ומחייב בלא הודאה דאם כופר הכל הי' פטור במודה במקצת נמי פטור במגו. ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום דיכול להעיז נמי פטור מגזרת הכתוב וכו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש כריב"א. עיין שלטי גבורים שהקשה לדעת ריב"א דטעם דכופר הכל פטור משום דחברו מכי' בשקרו למה לא נאמר כן גם לגבי תובע דחזקה מה שתבע הוא אמת כיון דחברו יכול לידע בשקרו בשלמ' לפי ר"ת אתי שפיר פטור הנתבע דגזרת הכתוב הוא. גם לפירש"י ליכ' להקשות דלדעתי מש"ה דחק רש"י לטעם קבלת טובה דהשת' דוק' לגבי לוה איכ' למימר כך ולא לגבי תובע אבל לפי' תוס' קשה וצ"ל דהוי מגו להוצי' (ונר' דצריך לכתוב כמו מגו להוצי' דאל"כ אין הבנה לדבריו):

[ג.] כתובות דף י"ח (וכן אית' בדוכתי טובא) תניא ר' אליעזר בן יעקב או' פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ה"ז נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבדה ופטור וראב"י ל"ל משיב אבדה (בתמי') אמר רב בטוענו קטן והא אין נשבעין על טענת חש"ו אלא גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אי הכי טענת אחרים הוא וכו' אלא הכא בדרבה קמפלגי (לעולם בטוענו קטן והא דאין נשבעין על טענת קטן ה"מ בשטוענו קטן אני נתתי לך וקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו ולא קטן אבל קטן שבא בטענת אביו אית לי לראב"י נשבעין ורבנן פליגי אפי' בטוענו גדול וקרי ליה משיב אבדה ובדרבה קמפלגי כן פירש רש"י ותוס' הקשו עליו חדא דעיקר תירוץ חסר מן הספר וכו' ונראה דה"פ לעולם בגדול מיירי אלא אמאי קרי טענת עצמו דלרבנן דסברי בבנו מעיז טענת עצמו היא וה"ק ראב"י פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים הוא עכ"ל) דאמר רבה מפני מה וכו' א"א מעיז ראב"י סבר לא שנא בו ול"ש בבנו (אפי' הוא קטן) אינו מעיז (ולהכי קרי לי' מטמנת עצמו משום דטענת קטן בעלמ' לית ביה מששא) הלכך לאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז (ואפי' הוא גדול ומדלא העיז משיב אבדה הוא):

[ד.] ב"מ דף ד' א"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך (לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן) חייב (לישבע על השאר ול"א הני דקמודי הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקט להו דמי אלא כשאר מודה במקצת) ורב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיון דאמר לי' הילך הני זוזי דקא מודה אגווייהו כמאן דנקט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודי הלכך ליכ' הודה במקצת הטענה מיתבי סלעין דינרין (שטר שכתוב בו סתם סלעין או דינרין) מלוה או' חמש ולוה או' שלש ר"ש בן אלעזר או' הואיל והודה במקצת ישבע ר"ע או' אינו אלא כמשיב אבדה ופטור (מדהוי ליה למימר שתים והשטר מסייע דכיון דלא פירש ניכרין הדברים ששני' הי' לכך לא הוצרך לפרש כו') טעמ' דאמר שלש (קס"ד מדנקט פלוגתייהו בחמש ושלש ולא נקט לוה אמר שתי' ש"מ בשתי' לא מחייב רשב"א דכיון דכל הודאתו בשטר כתוב' דשטר נמי שתי' משמע וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדין על כך אבל כי אמר שלש סלע השלישי מלוה ע"פ הוא) הא אמר שתים פטור כו' והאי שטר דקמודי בי' הילך הוא וש"מ הילך פטור לעולם שתים חייב ודקתני שלש לאפוקי מדר"ע כתבו תוס' לר"ש בן אלעזר אי שתים פטור יהא נאמן בשלש מגו דאי בעי אמר שתים וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הוי כופר הכל ואין אדם מעיז ולר"ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא עכ"ל. ובד"ה לעולם ב' חייב כתבו תוס' ואע"ג דשתים חייב חשיב לי' ר"ע משיב אבדה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייע עכ"ל. ומסיק הש"ס לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע לי' שטרא. א"נ משום דהוי לי' שעבוד קרקעות ואין נשבעין וכו' איכ' דמותיב מסיפ' ר"ע אומר פטור טעמ' דאמר ג' הא ב' חייב והא שטר הילך הוא וש"מ הילך חייב לא לעולם ב' נמי פטור והאי דקתני ג' לאפוקי מדרשב"א וכו' הכי נמי מסתבר' דאי ש"ד ב' חייב בג' היכי פטר לי' ר"ע האי אערומי קא מערים סבר אי אמינ' ב' בעינן אשתבועי אימא ג' דאהוי כמשיב אבדה ואפטר אלא ש"מ ב' נמי פטור. כתבו תוס' וא"ת כיון דהילך חייב כי אמר נמי שתים אינו כופר הכל א"כ אם אמר ג' יהא נאמן במגו דאי בעי אמר שתים. וי"ל דס"ל דאינו טוען ברצון מה שהשטר מסייע לפי שנראה שמחמת השטר מודה עכ"ל. כתב אספ"ז למדנו מדברי רש"י דוקא משום שעבוד' הוי השטר הילך הא לאו הכי אע"ג דלא מצי כפר בי' מודה במקצת גמור הוא א"כ שמעי' הטוען מנה חמשים בכתב יד וחמשים בע"פ והוד' בנ' של כתב יד ואפי' הי' נאמנות בו חייב כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא רמב"ן ז"ל עכ"ל. ופריך הש"ס למ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה (דילפי' מכלל ופרט) הא כל קרקע הילך הוא. איצטריך היכא דחפר בה בורות כו' (דלאו הילך הוא שהרי קלקלה) (כתבו תוס' גם למ"ד הילך חייב אמאי איצטריך הא בקרקע לא שייך אשתמוטי. ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי כי שמא משכנ' וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' עכ"ל) אי נמי היכא דטענו כלי' וקרקעות הוד' בכלים וכפר בקרקעות וכו' (מהכ' משמע טענו חטין ושעורין והודה באחד מהן שחייב דדוק' כלים וקרקעות פטור הא חטין ושעורין חייב תוס') תני אבוה דר' אפוטריקו מנה לי בידך והלה אומר אין אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש בידו חמשים יכול ישבע על השאר ת"ל על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה (מודה לו במקצת מכלל דכופר במקצת) על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים. ור' חייא (דאמר לעיל העדאת עדים מחייב שבועה על השאר בק"ו מפיו) תנא הוא ופליג. והא קרא קאמר ההוא במודה במקצת הטענה ואבוה דר' אפוטריקו ס"ל כתיב הוא וכתיב זה. חד למודה במקצת וחד להעדאת עדים דפטור. ואידך חד למודה במקצת וחד למודה ממין הטענ' ואידך ממין הטענ' לית ליה סבר כר"ג דתנן טענו חטין והודה לו בשעורין פעור ור"ג מחייב. כתבו תוס' נראה דהלכה כר' חייא דהא מוקי ליה כרבנן דר"ג דהלכת' כוותייהו עכ"ל (ועיין שבועות דף מ"ב תוס' ד"ה בטוענו שכתבו דאפי' מאן דפטר בטוענו חטין מצי סבר דלא כר' חייא דאיכ' למפרך תורת הזמה. דהא ר' יוחנן פליג על ר' חייא בירושלמי ואית ליה טענו חטין פטור וע"כ צ"ל דפריך תורת הזמה). ולעיל כתבו תוס' נראה דהלכ' כר"ש דהילך פטור דלקמן (דף ק') פריך הש"ס והא הילך הוא. אך בספר חפץ משמע דהילך חייב עכ"ל ורא"ש כתב דהלכה כר' ששת. כתב הג"א ולא הוי הילך אלא כשמחזיר לו אותו מעות עצמו שהלוה לו או אותו פקדון אבל אם אמר אין לך בידי אלא נ' והילך והן מעות אחרים אין זה הילך וחייב שבועה אפי' לרב ששת וכן משמע מפירש"י. עכ"ל. וכתב באספ"ז מודה במקצת לא מהימן דאי בעי אמר פרוטה אני חייב לך והילך שמא לא הי' מזומנת בידו ועוד כיון דהילך פטור מטעם דחשבי' כופר הכל והוי לה העזה עכ"ל. וכתב הר"ן ריש שבועות הדיינין לדעת רש"י משמע דלא משכחת הילך אלא בפקדון לפי שהפקדון ברשות בעלים בכל מקום אבל במלוה לא משכחת שאפי' ישנן לאותן מעות שהלוהו בעין לא מצי למימר הרי הן שלך בכ"מ שהן דמלוה אע"פ שהיא בעין אינה ברשות מלוה כלל לא לחזרה ולא לאונסין כדאית' בקדושין (דף פ"ב). אלא ודאי לרש"י לא משכחת הילך אלא בפקדון. ואין כן דעת הגאונים אלא הילך איתא לבין במלוה וכו' ובמלוה כל שהן בידו ומזומן לתת לתובע הוי הילך בין אותן מעות או אחרים ובפקדון כל היכא דמוד' לי' אע"פ שעומד באגם הוי הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא. וראיה מדפריך בבא מציעא למ"ד הילך פטור מדתני רמב"ח ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וכו' ואמאי לא משני דהאי דקמודי ביה קיימא באגם אלא ודאי בפקדון בכל גוונא הילך הוא עכ"ל. (וכ"כ אספ"ז ב"מ דף צ"ח בשם רז"ה. אמנם ראב"ד ס"ל דלאו הילך הוא ע"ש וכל אחד מביא ראיות) ולענין מי שמודה במקצת ורוצה לתת משכון למלוה באותו מקצת דעת בעל העיטור דכהילך דמי ור"י הלוי אומר דלא מקרי הילך מדאמרי' קדושין דף ח' התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. ואחרים דוחין ראיה זו דהתם לא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום כיון דאין כאן במה יהא נתפס המשכון אבל כאן שכבר נתחייב לי' והניח משכון. משכון יש כאן וקני לי'. ולפי דעתי יפה כיון הר"י לוי דכיון דקי"ל דמלוה אינו קונה נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותו מלוה דכי אמרי' קונה משכון ה"מ בשעת הלואה משום דקני ליה מעותיו א"נ שלא בשעת הלואה משום דבגוביינ' דב"ד אתי לידי' וגזרת הכתוב הוא דקני ליה דהרי הוא כאלו הגבוהו לו ב"ד וכו' אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואה כיון דמלוה אינו קונה במה קונה מלוה למשכון ושמא תאמר שקנאו במשיכ' לשעבודו כשם שאלו הקנה לו לגמרי נקנה כך כשהקנהו בתורת משכון משיכה זו קונה לו זו שלמד ר"י הלוי מההיא דקדושין שאין מטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו בשעת הלואתו מ"מ אינו בכסף לקנות בו אמה העברי' והכא נמי משכון לאו הילך הוא עכ"ל:

[ה.] ב"ב דף קכ"ח ע"ב שלח לי' ר' אבא לר' יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חברו מלוה אמר לא נפרעתי כלום לוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע (כדין כל מודה במקצת וגובה המלו' מחצה שהודה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי) וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדים לא דאמרי אנן אעדים סמכינן ואפי' לר"ע דאמר (גבי סלעין דינרין) משיב אבדה הוא ה"מ היכא דליכ' עדים אבל היכא דאיכ' עדים ארתותי מרתת (דאיכ' למימר שהלו' הי' יודע שרוצין להעיד כאחד מהן ומרתת שלא יבאו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה). (ורי"ף גרס וה"מ היכא דליכא שטר' אבל היכא דאיכ' שטרא מרתת ולפי גרסת רש"י צריך לעיין מי הבי' עדים אי המלוה או הלוה. אי הלוה אמאי מרתת הא אמרי' במציע' (דף כ"ח) מסתבר' לא מייתי אינש חובתי' לנפשיה) מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפי' לר"ש בן אלעזר דאמר מודה מקצת הוי ה"מ היכא דליכ' עדים דקא מסייע אבל היכא דאיכ' עדים דקא מסייע ודאי משיב אבדה הוי דרש מר זוטר' משמי' דרב שימי בר אשי הלכת' ככל הני שמעת' דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא. כתבו תוס' וא"ת והא קי"ל דהילך פטור והכא פסקינן דנשבע וגובה מחצה והא שטר' כיון דמודה הילך הוא וי"ל דלא חשיב הילך אלא שטר דגבי ממשעבדי עכ"ל. וכתב באספ"ז בשם הר"י בעליות וז"ל וא"ת כיון שפוסל הלוה את העדים אלו ולפיכך אין מועילין לו משבועה יגבה המלוה כל השטר כדין כל תובע בשטר ולמה פוסלין אותו בשבועת הלוה ואין לומר שהלוה נאמן במגו דמצי טעין פרעתיו כולו כיון דאיכ' עדים דמסהדי הכי דהא אמרת כיון דאיכ' שטר' מרתת אלמא ליכא מגו לפי שאינו יודע עדיין שהעדים מעידין כן. י"ל אע"ג דאמרי' כיון דאיכ' שטר' מרתת לא מפקינן ליה מהאי טעמ' אלא מתורת משיב אבדה שאין לפוטרו כי לא יבא לכפור כדי שלא יתחייב שבועה כי טוב להודות שמא יזכרו עדים שלא פרע כולו בפניהם ונמצ' מתבדה מתוך השטר דא"ל שטרך בידי מאי בעי הלכך כיון שדעתו להודות לא ימנע מפני השבועה וכו' ומ"מ איכ' מגו שאם הוא חפץ בממון הי' יכול לכפור על בטחון העדות שאומרים שפרעו כולו כי יותר הדעת נוח' שלא יחזרו בהן ויעידו במה שאומרי'. וכן הא דאמרי' בעלמ' חזקה אין אדם מעיז לאו למימר' שאם היינו מחייבין אותו מודה במקצת בתשלומין שלא היה מעיז וכופר בכל כדי שנפטרנו ממון אלא ה"ק חזק' לא יעיז כדי להפטר משבועה ונוח לו שישבע ולא יעיז תדע דהאי בעיזי דאכלי חושלי וכו' דהא ודאי דאדם מעיז פניו כדי להרויח ממון שהוא בא לטעון ולזכות כההיא דאומן דמתרצינן כיון דאיכ' שבועת מוד' במקצת אומן נשבע ונוטל דבע"ה טריד ולא אמרי' ביה מגו עכ"ל: [ו.] שבועות דף ל"ח ע"ב מתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור אין לך בידי אלא נ' חייב מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' פטור מפני שהוא כמשיב אבדה וכו'. טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב הטוען לחברו בכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע וחכ"א אין הודאה ממין הטענ' אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב שהנכסים שאין להם אחריו' זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן. אין נשבעין על טענת חש"ו ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש: [גמ'] (פליגי בהא דקתני מתני' הטענה ב' כסף וההודא' בש"פ) רב אמר כפירת טענה ב' כסף ושמואל אמר טענה עצמה ב' כסף אפי' לא כפר אלא בפרוט' ולא הודה אלא בפרוט' חייב וכו'. תני ר' חייא לסיוע לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר ב' כסף חייב חסר מעה פטור אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל לא שנו (דבעי טענת ב' כסף) אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוט' חייב מ"ט דכתיב לא יקום ע"א וכו' אבל קם לשבוע' ותניא כ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה. אמר ר"נ אמר שמואל טענו חטין ושעורין והוד' לו בא' מהן חייב א"ל ר' יצחק יישר וכן אמר ר' יוחנן מכלל דפליג ר"ל איכא דאמרי משהא הוי שהי ליה ושתיק וכו' ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן טענו חטין ושעורין והודה באחת מהן פטור אמוראי נינהו אליבא דר"י איתבי' טענו שור והודה לו בשה פטור טענו בשור ושה והוד' לו באחת מהן חייב וכו' ומסיק הא אדמון היא (דבעי מין הטענ' ומיהו היכא דטענו שנים והודה לו באחד מהן חייב) ולא דחוי מדחינא לך אלא תלמוד ערוך בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון. (כתבו תוס' בתרתי פליגי אדמון וחכמים אי יש בלשון הזה לשון קנקנים בטענו חטין ושעורין והודה באחד). אמר רב פפא טענו כלים ופרוט' הודה בכלים וכפר בפרוט' פטור כרב (דאמר כפירת טענה בי כסף) הודה בפרוט' וכפר בכלים חייב כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה באחד מהן חייב (ואי משום דכפר בכל דהו הא אמרי' לכך יצאו כלים למה שהן. וכ"ע מודו בזה דבכלים אפי' על כפירה כל דהו חייב). כתבו תוס' דהלכה כשמואל דטענו חטין ושעורין וכו' חייב. ולא כמו שפסק ר"ח דהלכה כר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן. עכ"ל. כתב אספ"ז בכתובות דף ק"ח אפשר דאפי' לר"ג דאמר טענו חיטין והוד' בשעורין חייב מוד' היכא דאמ' מלא עשרה כדים שמן יש לי אצלך הו"ל כמ"ד שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכ"ע פטור דתני' חטין ושעורין דלא טעין מעיקר' להדיא חטין ולא שעורין ואיכא למימר דשוב הוי טעין נמי על השעורין ושפיר מקרי מודה במקצת אי נמי לדמי שעורין אסיק שמייהו חטים דמשמע לי' מה לי חטין מה לי שעורין סוף סוף כ"כ דמים חייב לי אבל כי פריש בהדי' חטין ולא שעורין אפי' ר"ג מודה. דלהכי קאמר רואה אני את דברי אדמון לאפוקי מדרבנן דאמרי אין בלשון הזה לשון קנקנים דהוי כאלו אמר שמן ולא קנקנים. ור' יונה תירץ דלהכי אמר ר"ג רואה אני וכו' אע"ג דאית ליה טענו חטין וכו' חייב דנ"מ דצריך ליתן לו שמן וקנקנים אם הודה בכדי שמן דיש בלשון הזה לשון קנקנים עכ"ל. ועוד כתב ב"מ דף ה' תימא דלמ"ד פטור אף מדמי שעורין ליכא הודא' כלל. ותו דלמ' ר"ג מחייב בדמי שעורין אבל משבועה פטר דבעי נמי הודא' ממין הטענה וי"ל לת"ק היא גופא אשמעי' קרא דמשום דפטור מדמי שעורים א"כ ליכא הודאה ור"ג דמחייב בדמי שעורין מחייב ליה נמי שבועה על החטין עכ"ל: [ז.] ב"ק דף ל"ה ע"ב אמר רבה בר נתן טענו חטין והוד' לו בשעורין פטור מאי קמ"ל תנינא טענו חטין והודה לו בשעורים פטור (ואין לומר דאצטריך לאפוקי מדר"ג דא"כ לימא בהדיא הל' כרבנן אספ"ז ב"מ דף ה') אי מהתם הוי אמינא פטור מדמי חטים וחייב בדמי שעורים וקמ"ל דפטור לגמרי (דהא אמר תובע לאו שעורים יהבי לך ואחולי אחיל גביה). כתבו תוס' די"ל דרבה אמר למילתי' ככ"ע ולא מחייב ר"ג אלא שבוע' דאי הוי חייב בדמי שעורים מנא לי' לרבה ב"נ דרבנן פליגי עליו בהא דלמא לענין שבועה דוקא פליגי דכתיב כי הוא זה דבעי ממין הטענה. וכי תימא דרבה ב"נ סבר דמהאי טעמא דפטרי רבנן משבוע' לא הוי נמי הודאה להתחייב שעורין הא ליתא דהא אמרי' טענו חטין ושעורין והודה בא' מהן פטור והתם ודאי לכ"ע חייב מה שטענו אפ"ה פטור משבועה. ע"כ נרא' דלכ"ע פוטר מדמי שעורין דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו ובשבועה דוקא פליגי אי בעי מין הטענה עכ"ל. (וע' תוס' שבועות דף מ' ד"ה והודה שמסיים שם אף שפטור מדמי שעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה). כ' הרא"ש מ"ש רש"י ותוס' מטעם מחילה פטור מדמי שעורין תמיהני דמילת' דשכיחא שיש לאדם כמה תביעות על חברו ואין רוצ' לתובעם בבת אחת וכו' לכן נ"ל דרבה ב"נ איירי כעין מתני' [דשור שהי' רודף] כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותו שעה והלוה אומר שעורין היו אם איתא דהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן אלא ודאי הודה שלא הלוה שעורין והא דקאמר מאי קמ"ל תנינא משום דמשמע דמתני' ע"כ באותו יום וכו' דאי לאו הכי פשיטא דחייב דאין אד מוחל שאר תביעות אם לא תבעו בפעם אחת ודחי ליה אי מהתם ה"א פטור מחטין וחייב בשעורין אפי' טען באותו זמן (ומה שאנו הולכין אחר הודאת התובע ולא אחר הודאת הנתבע הוא משום דודאי אחד מהם טעה ואין מוציאין מיד המוחזק כ"כ המפרשים. וע' פני יהושע בפירושיו על טור ח"מ) והרמ"ה פי' הא דפטור משעורין לאו משום דהוד' ולא משום דמחיל אלא משום דהודאתו שהוד' בשעורין לאו הודא' דנתחייב עלה דכי אמרי' הודאת בע"ד בק' עדים היכא דאמר לסהדי אתם עדים א"נ בפני ב"ד אפי' לא אמר אתם עדי והוא שתבעוהו והוד' וכו' הלכך אי הדר טעין לכל הפחות תן לי שעורין שהודית וקאמר משטה אני בך חייב ולא נהירא דא"כ מאי פריך לרבא ב"נ ממתני' (דשור שהי' רודף) דע"כ מיירי דראו עדים הנגיח' אלא שאינן יודעין אם גדול אם קטן דאל"כ הוי מודה בקנס וכיון שכן כשיטען ניזק גדול הזיק הוצרך מזיק לומר קטן ולא כמשטה ואם לא השיב כן היה מתחייב בגדול הלכך ליכא למימר אלא מטעם הודאה עכ"ל. ועוד כתב אי תפס שעורין מפקינן מיני' כיון דלית ליה תביעה עליהן. ורי"ף כ' אי תפס שעורין לא מפקינן מיני' וקשה אמאי לא משני אמציעת' ראוי ליטול ואין לו ולא מצי למתני פטור כיון דאי תפס לא מפקינן. ויש רוצים ליישב דודאי גבי מציעת' לא מהני תפיסה כיון שניזק אומ' גדול הזיק הרי פטור הקטן ולא מהני תפיסת הקטן על תביעת הגדול דתם אינו משלם אלא מגופו אבל גבי שעורין מהני תפיסה ממה נפשך דא"ל שעורין הודית ואם איני זוכה בהודאתך הרי חטין יש לי עליך ואתפוס בדמי חטין וא"כ ה"ה לתם ומועד מהני תפיסה בתם או בשביל עצמו או בשביל מועד וכו' ולא שמיע לי האי תרוצא דלדמי חטין לא מצי תפס כיון שכפר לו ולדמי שעורין נמי לא שהרי כבר הודה שאין חייב לו שעורין הלכך לא מהני לי' תפיסה אלא בניזקין שנים שיש לו תביעה על שניהם עכ"ל. כ' הנמוקי יוסף הא דכ' הרי"ף אי תפיס וכו' ה"מ היכא דתפיס מקמי דלהדר נתבע מהודאתו אבל היכא דהדר מקמי' תפיסה לא מהני לתובע תפיסתו וכ"כ רמ"ה וכו' ועוד כתב נ"י הא דקאמר בש"ס אי ממתני' ה"א פטור מדמי חטין וכו' דכיון דדמי הני שעורין דמודה ליה נתבע איתנהו בכלל הנהו דמי חטין ה"ל כמאן דטעין דמי כור חטין וקא מודה ליה בדמי שעורין דמה לי הן מה לי דמיהן קמ"ל דלא דמי דהתם איכא הודאה ממין הטענ' גופה וכו' אבל השתא אינו ממין הטענ' כלל וקי"ל כרבה ב"נ ומיהו היינו כשתובע טוען ברי חטין אבל אי טעין שמא כגון דאית ליה גבי' כור תבואה ולא ידע אי חטין אי שעורין אע"ג דהשתא לא תבע מיניה אלא חטין הודא' ממין הטענ' הוא וכו'. ועוד כתב הא דמהני תפיסה ה"מ בממונא דאי הוי הוד' ביה הנתבע הוי מחייב אבל בקנסא דרחמנא פטרי' אפי' תפסו בלא עדים מפקינן מיניה והא דאמר [ב"ק דף ט"ו] גבי פלגא נזקא דאי תפס לא מפקינן התם דאיכא סהדא דאזיק דאיכא חיובא גבי מזיק אי קיימא בדינא בב"ד בא"י לפיכך אם תפס בבבל אהני ליה עכ"ל. (ועוד כ' מהך סוגיא דשמעינן דמאן דטעין מנה הלויתיך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים שנתת לי אותן דמים בחפץ פלוני והרי הוא קיים או שהלוית לי עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו או ה"ה איפכא היכא דטען דאית לי' גביה חפץ פלוני דשוויי' ניהלי' אפותיקי במנה ואידך מודה בחמשין דאוזפי' בהלוא' גרידא דמה שטענו לא הודה לו ופטור מתשלומין ומשבועה עכ"ל):

[ח.] ב"מ דף צ"ח פריך הש"ס (אמתני' זה או' שאולה מתה וזה אומר שכורה ישבע השוכר וכו') אמאי מה שטענו לא הודה אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אישתבע דכדרכה מתה ומגו דמשתבע וכו' כתב הרא"ש בשם הראב"ד אע"פ שהוא תובע ממנו ב' פרות אחת דשאלה ואחת דשכירות וזה אומר דשכורה מתה ואותה של שאלה אביא לך מן אגם אפ"ה אין כאן הודאה במקצת דשאלה ושכירות שתי טענות הן. ומכאן אנו למדין שאם אומ' מנה הלויתיך ומנה הפקדתי אצלך וכופר בא' מהן אין מודה במקצת ההלוא' ופקדון ב' טענות הן שאין חיובן שוה ואין פטורן שוה וכו'. ורמב"ן השיב אפי' כשתמצא לומר דשתי טענות כשני מינין ובמתני' פטור משום דמחליף שאלה בשכירות ושכירות בשאלה. מיהו מ"ש בטענו מנה הלויתיך ומנה הפקדתי אצלך. אינו דהוי לי' טענו חטין ושעורין והודה באחת דחייב וכללא הוא לכל ענין שבעולם ל"ש מלוה ול"ש פקדון ואפי' טעין חטין מלוה ושעורין פקדון והודה באחד חייב. והדין דאמר שאלה ושכירות ב' טענות קשה כשאו' שאולה מתה והלה אומר שכורה יפטר לגמרי ולא בעי לאשתבועי כדרכה מתה דה"ל טענו חטין והוד' בשעורין שפטור אף מדמי שעורין והאי נמי כשני מינין דמי אלא ודאי מסתברא דשאלה ושכירות כמין א'. ומיהו עיקר הדין שאו' הרב במלוה ופקדון נראה שדין אמת וראי' מפרק המניח דניזקין שנים ומזיקין שנים וכו' ורמינהו לרבה ב"נ והא הכא שזה טוען גדול את הגדול ואני שותף בו במנה והלה אומר קטן הזיק ואתה שותף בו בחמשים. אי נמי ב"ח ואפ"ה כיון דמשני לי' מניזק לניזק הו"ל טענו חטין וכו' וטעמא דמילתא משום שהניזק טוען גדול את הגדול מודה שלא הזיק הקטן כשם שטוען חטין מודה שאין עליו שעורין פטור ושמעי' מיני' שאם טענו מנה פקדון או נזק והודה בנ' הלוא' שפטור לגמרי אפי' במה שהודה דהאי נמי מודה שלא לוהו מעולם ולא נעש' אותו מעשה בפניהם וא"ת מ"ש שאלה ושכירות י"ל דתרווייהו פקדון נינהו ושלו הן בכל מקום וחוזרין בזמן שקיימין כך נ"ל עיקר אבל הרמב"ם כ' מנה לי בידך הלואה ואמר להד"ם אבל נ' פקדון יש לך בידי או משום נזק הורו רבותי שזה מוד' במקצת וישבע ולזה דעתי נוט' עכ"ל רמב"ן ומסיק הרא"ש כרמב"ם דבין חטין לשעורין לא טעו אינשי ומדלא טענו מחל או הוד' וכו' אבל בין מלוה לפקדון טעו דפעמים שיש לאדם מעות ביד חברו ימים רבים ושכח אם בתורת הלואה או פקדון עכ"ל. וכאספ"ז כתב בשם רז"ה שמלוה ופקדון מצטרפין וראב"ד כ' דשאלה ושכירות ב' מינין וגם מלוה ופקדון לא מצטרפי. ורמב"ן כ' דשאלה ושכירות חדא מילתא מלוה ופקדון תביעות חלוקות הן דומיא דחטין ושעורין ורשב"א כ' דשאלה ושכירות כמלוה ופקדון וכל שתבעו לו באחד והודה בשני פטור וריטב"א סובר כרמב"ם וכו' עכ"ל: [ט.] ב"מ דף ק' מתני' היה לו שני עבדים זה אומר גדול לקחתי וזה אומר קטן ישבע המוכר שקטן מכר: [גמ'] אמאי ישבע מה שטענו לא הודה (דלא דמי לטענו מנה והוד' בנ' דהתם מקצת הטענה עצמו הודה אבל זה מודה בעבד אחר ועל זה שטענו א"ל להד"ם) ועוד הילך הוא (ואף דאית ליה כמ"ד טענו חטין וכו' חייב זה שמודה עליו מוכן הוא ליטלו ואיכא מ"ד דהילך פטור) ועוד דאין נשבעין על העבדים אלא אמר ר' הושעיא כגון שטענו עבד בכסותו (דמחויב שבועה משום כסות ומשתבע אעבד בגלגול ועוד יש הרבה אוקימתות וע' ברש"י בסוגיא זו שכתב דסומכוס ס"ל טענו חיטין והודה בשעורין חייב:

[י.] שבועות דף מ' אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטין וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב ואם כמתכוין פטור כתב רמב"ן בחידושיו גיטין דף נ"א וז"ל כללא דשמעת' דמוצא מציאה מן התור' כל מודה מקצת פטור לעולם עד שיטעננו מנה ויודה לו אח"כ בחמשים אבל הודה לו תחלה בחמשים ואח"כ תבעו מנה פטור משום דבשעת הודאה מודה בכל היה. ואמרי' נמי בשבועות טענו חטין וקדם והודה לו בשעורין כלו' ואח"כ טענו שעורים אם כמודה פטור. ואינו מתחייב לעולם עד שיטעננו ברי אבל בשמא משיב אבדה הוא ומשיב אבדה מדאוריית' פטור מדין מגו וכו' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והיינו נמי דאמרינן מפני מה אמרה תור' מודה מקצת הטענ' ישבע כלומר ולא פטרתו מפני שיכול לכפור וקי"ל נמי הילך פטור וכל פקדון כיון דמודה בי' הילך הוא הלכך הא דר' יצחק דאמר שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע הכי מתוקמ' כגון שטענו שני כיסין וכו' שאני ראיתיך מגביה מציאה וראיתי אחד מהם ויודע אני שהשני עמו טענות ברי היא דכיסין לא מנתקי מהדדי ואע"ג דאמרי' פ"ק דביצה כיסין נמי זימנין דמתעכלי קטרייהו לא עבדי הכי וכל מילת' דלא שכיח טענת ברי מקרי והלה אומר לא מצאתי אלא א' וכך וכך מעות הי' בו והוצאתים ואשלם לך חייב ובשוורי' לאו טענת ברי דמנחתי מהדדי ופטור ומשכחת לה נמי לדר' יצחק כשהי' מכריז ואומר כיס מצאתי (לי) וזה אומר סימניו והודה לו וטען שנים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ואשלם לך שכבר הוצאתים כדפרישי' עכ"ל. [וכ"כ הר"ן שבועות דף מ"ב בשם הר"י הלוי דבעינן שתהא תביעה קודמת להודאה ושמעי' מהא דקדם והודה לו בשעורים וכו']:

[יא.] שבועות דף מ"ג מתני' סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר שלשה דינרין הי' שוה חייב. כ' הר"ן הקשה הרמב"ן אמאי חייב והא לאו מודה במקצת דהא ודאי אם אית' למשכון בידיה דמלוה לא מחייב לי' למלוה כלום עד דמהדר לי' משכוניה וכיון שכן הכא שאינו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודיה במקצת אלא הוי ליה כאומר דינר מאותו שקל שאתה תובע ידענא דלית לך שג' דינרין הי' שוה ודינר א' לא ידענ' כלומר אם נאבד המשכון כמו שאתה אומר ובעינ' לשלומי לך או אם ישנו ברשותך ואיני חייב לך כלום עד שתחזו' לי המשכון והוי כאומר נ' לית לך ונ' לא ידענא דפטור וי"ל כיון שמודה בעיקר החיוב שאפילו ישנו לפקדון בידו מ"מ הוא חייב באותו עודף ואם אבד נמי כדבריו הוא חייב לו בהם אע"פ שאם לא אבד אינו גובה הימנו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה במקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודא' דילי' הודאה גמורה היא ומיהו דוק' כה"ג חייב מפני שהוד' במקצת אבל בממון שחברו נאמן עליו בשבוע' ונתבע כופר הכל אין מחייבין אותו שבועה לומר כיון שהתובע נאמן עליו בשבועה הרי הוא כאלו הודה במקצת כגון שטען עליו חמשין מחמת הלוא' וחמשין מחמת חבלה ונתבע כפר הכל אע"פ שתובע נאמן בשבוע' בחמשין דחבלה אפ"ה נתבע לאו מודה במקצת וכו' שאינו דומה למשנתינו לפי שאין אנו מחייבין הלוה מפני שהמלוה נאמן בשבועה שאבד המשכון אלא מפני שלוה עצמו מודה במקצת. מיהו חמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה במקצת הוא שאע"פ שלא הודה כלום בבירור מ"ע מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת עכ"ל. ודברים אלו אינם ברורין אצלי דאם אית' דבמשכון דלא שוה לא מחייב לוה למלוה מידי עד דמהדר לי' משכוני' כשהלוה מודה ואמר ג' דינרין למה חייב והרי אינו כממון אלא כגורם לממון ופטור דהא אמרי' בשבועת העדות מי יימר דמשתבעת והוי גורם לממון וכו' ה"נ כי מודה לוה באותו חצי שקל שהוא יתר על שווי משכון אין כאן הודאות ממון. ועוד אף שנשבע אח"כ שאינו ברשותו לוה פטור כיון דבשעה שהודאה יצאה מפיו אין מחייבין אותו. ועוד לפי דבריו כי מקשה בפרק המפקיד על רב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ולא הוי ס"ד דמתני' מיירי במאמינו תקשה לן לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי לית' לדר"ה ונמצא שזה אומר איני יודע אם חייב אני לך כלום. ואי נמי אית' לדר"ה אמאי מחייב לי' בודאי שבועה זו לא נתקנה ליפות כח מלוה אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר משכוני' ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב ללוה וכו' אע"ג דבאבדת המשכון מלוה ברי ולוה שמא ה"ל כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע דפטור לפיכך אני אומר דבמשכון שאינו שוה אפי' ידעינן בודאי דאיכ' בידי דמלוה אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כ"ז שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עברה זו אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצי"ש לפרעו את העודף כיון דלא קי"ל כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אין חיוב הלואה תלוי במשכון כלל ואפי' אית' למשכון נמי ואפי' למי שפוסק כשמואל הא מוקי מתניתין בדפירש שאינו מקבלו אלא לפי שווי דמיו וכו' ולענין נ' הלוא' ונ' חבלה מודינא דודאי נתבע פטור דגורם לממון הוא אבל לאחר שנשבע נחבל מסתברא לי דחייב דהיינו ר' חייא קמיית' (ב"מ דף ג'(, וה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית לי' גבי' כיון שכבר נשבע אע"פ שבשעת תביעתו לא הוי כאן עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאתה הודאה מפיו בפטור אע"פ שאח"כ בא לו צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה לי שאין למדין ממנה לנדון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאתה מפיו בפטור. אבל בדר"ח קמיית' על הודאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחל' לא היו לו עדים ואח"כ באו. ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדיו ושמעינן ממתני' דכל שומר שכר שאבד אותו דבר המופקד בידו והמפקיד טוען כך וכך הי' שוה ונפקד מודה במקצת חייב. וכ' הר"י הלוי כיון שכן היכא שאמר שומר אנא לא ידענא כמה הי' שוה ובעל הפקדון אומר כך הי' שוה והוי שומר מחויב שבוע' ואינו יכול לשבע ומשלם ואין התובע חייב שבועה כלל. והק' הוא בעצמו על דבריו מירושלמי פרק הכונס חד בר נש אפקיד חד שק צרור ארעו אונס הדין אמר סיגין הוי מלא והדין אמר מטכסא הוי מלא אמר ר' אמי ה"ז נשבע ונוטל והתם בודאי בטוען שמא סיגין דאי בטוען ברי פטור לגמרי דה"ל כטענו חטין וכו' וכיון שכן הרי הוא הודה במקצת החיוב וא"י כמה והוי לי' למפקיד ליטול בלא שבועה ותירץ דלא אמרינן משואיל"מ אלא בזמן שאם הי' טוען ברי מה שהוא טוען איני יודע הי' מתחייב שבועה כגון נ' ידענ' וכו' אבל הכא אלו הוי טעין ברי סיגין לא הוי מחויב שבוע' דמה שטענו לא הודה. כי אמר נמי בשמא לאו מחויב שבוע' שאי"ל. והק' א"כ למה ישבע התובע ויטול הוי לי' כאומר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור ותירץ דהכא בדליכ' דרר' דממונ' אבל הכא דודאי איכ' דרר' דממונ' דהא ודאי אפקיד גבי' אלא דאיהו לא ידע אי סיגין וכו' נשבע התובע דידע ונוטל עכ"ל ורמב"ן חלק עליו בדין זה ואמר דודאי כי אמר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור אפי' איכ' דררא דממונ' וראי' מדתנן (ב"מ דף צ"ז) משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר א"י חייב והוינן בה מדרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור וכו' והא התם דאיכ' דררא דממונ' דהא שאלה ולא ידע אי נפק מזמן שאלה או לא ואפ"ה פטור דכלל' הוא דכל שאינו יודע בחיוב פטור ובחזרה חייב וכו'. ורשב"א דחה קושי' זו דהתם אין הנתבע מודה בשום חיוב שאם בשעת שכורה מתה אינו חייב כלום אבל הכא אפי' מלא סיגין אפ"ה מחייב לשלם דמי סיגין וכו' אבל עיקרן של דברים שאין לירושלמי עסק בדין זה כלל דהתם מפני תקנת נגזל באשו נגעו בה וכו' ואין זו מענין שמועה זו וכו' ומ"מ יש לדקדק בדינו של הר"י הלוי שומר שאבד מה שהופקד בידו ואמר איני יודע כמה הי' שוה למה אנו דנין אותו כמחויב שבועה ואי"ל ומשלם הרי אינו מודה בדבר שבמדה וה"ל כמו מה שהנחת אתה נוטל דפטור ועוד שאינו כופר בב' כסף וכו' תירץ רמב"ן דלא דמי וכו' ה"נ הרי הוא כאומר פרוטה ידענ' שהי' שוה ואידך לא ידענ' ומ"מ דוקא באומר שיודע אני שהי' שוה ממון. אבל אם אמר איני יודע אם שוה כלום פטור דאין כאן הודאה כלל זה דעת רמב"ן ורי"ף ור"י הלוי אבל הראב"ד חלק עליו מן הקושיו' שלמעל' עד כאן לשון הר"ן:

[יב] שבועות דף מ"ב מתני' אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלא אומר א"י אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. גמ'] אמר אביי לא שנו אלא דא"ל בית סתם אבל בית זה ידוע טענתיה (שנראית חסרונה). אמר לי' רבא אי הכי אדתני סיפ' וכו' ליתני אבל בית זה מלא חייב אלא אמר רבא לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה וכו'. כתבו תוס' פי' ריב"א דנפק' לי' מההי' דדריש ב"ק דף ס"ג שמלה למעוטי דבר שאינו מסוים ובמכילת' מפרש לי' מכסף או כלים מה כסף שדרכו לימנות אף כלים מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה וכו'. ועוד כתבו תוס' הא דתני עד הזיז וכו' למ"ד הילך פטור צריך להעמיד כגון זה עצמו שמודה אינו בעין עכ"ל. וע' דף מ"ו תוס' ד"ה בטוענו. כתב הר"ן תמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי כשאנו רואין הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה. ונ"ל דהיינו טעמ' משום שבשעה שהודא' יוצאה מפיו בעינן שתהא דבר שבמדה ואע"פ שאח"כ מודה בדבר שבמדה כיון שהודאתו הראשונ' לא חייבתו שבועה שוב אינו חייב בהכי עכ"ל. ועוד כתב שם היכא שטוענו בדוק' והוא מודה לו בשוה אין הודאה ממין הטענה אבל אי טענו שוה והוא מודה לו בדוק' חייב עכ"ל (כן מוכח מסוגי' דהתם):

[יג] כתב בית יוסף בסי' ע"ה ופ"ז בשם הרשב"א יש לחקור שבועת מודה במקצת אם הוא דוקא במודה שהוא חייב מקצת ממש או דילמ' אפי' בכופר הכל אלא שמתחייב במקצת מתוך טענתו כגון שתבעו מנה ואמר לא לויתי וחזר ואמר לויתי חמשים ופרעתים דהוחזק כפרן לאותן ממון וכו' ומסתבר דוקא מודה במקצת ממש דאשר יאמר כי הוא זה כתיב ובדר' חייא קמיית' אינו מתחייב אלא מתוך טענתו דאלו אמר לויתי ופרעתי לא הי' מתחייב ואפ"ה דוקא בעדים ומק"ו הא לאו הכי לא עכ"ל. ובתשו' אחרת כתב שמעון כופר הכל ואין עליו אלא היסת זולתי על הריבית שהוצרך ללוות בריבית ולפרוע לב"ח שנכנס לו ערב בשביל ראובן שבזה רואה אני לחייב את שמעון וכו' ומ"מ אע"ג שיתחייב שמעון באותו סך הריבית אין חיוב זה עושהו כמודה במקצת להתחייב שבועת התור' על מה שכפר שאין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה כמודה במקצת מפורש בפיו וזה נ"ל אמת עכ"ל (וע' משנה למלך פ"א הלכה א' מטוען שכ' דבתשובת רשב"א ח"ב סי' רמ"ו נראה שדבריו שם סותרין לכלל זה ויש לחלק עכ"ל):

[פסק]:

[יד] בפ"א מטוען כתב הרמב"ם הטוען את חברו במטלטלין והודה לו במקצת ה"ז משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התור' שנא' אשר יאמר כי הוא זה וכו'. הטוען מטלטלין על חברו וכפר בכל או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך או שאמר אמת שהי' לך אצלי אבל מחלת או נתת לי או מכרת או החזרתי לך או שטענו חטין והודה לו בשעורין בכל אלו פטור משבועת התורה אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת. ובפ"ג מטוען כתב אין מודה במקצת חייב שבועה מן התור' עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי מעין כסף או יתר וכו' ולקמן כתב בד"א בכסף וכו' אבל הכלים אין משערין את דמיהן ואפי' הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין הודה באחת וכפר באחת חייב וכו'. אין מודה במקצת חייב שבועה עד שתהי' הודיה מן הטענה וכו'. מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה ה"ז פטור אבל אם טענו מנור' בת עשר ליטרין והודה במנורה בת חמש ליטרין ה"ז מודה במקצת מפני שיכול לגורדה ולהעמידה על חמש וכו'. כור חטין יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורין פטור אף מדמי שעורין שהרי אומר אין לי בידך שעורין ונמצא זה דומה למי שאמר לחברו בב"ד מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין ב"ד מחייבין אותו ליתן לו כלום. ואם תפס התובע דמי שעורין אין מוציאין מידו. ועוד כתב טענו חטין ושעורין והודה באחת מהן חייב וכו' מנה לי אצלך הלואה והלה מודה בחמשים פקדון וכו' הורו רבותי שזה מודה במקצת וכו' ולזה דעתי נוטה וכתב הראב"ד אין זה מודה במקצת שמלוה ופקדון ב' טענות עכ"ל. כתב ה"ה נראה דעת רשב"א מסכמת לדברי הר"א שהוא פטור וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה במנה פקדון דהוי כטענו חטין וכו' שהוא פטור ובפ"ד מטוען כתב הרמב"ם ואין מודה במקצת חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה וכו'. אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לכפור בו כיצד מי שטען ק' דינרין יש לי אצלך חמשים בשטר וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים בשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו אפי' כפר בו הי' חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים. כתב ה"ה נראה מדבריו דוקא כשהם בשטר שא"א לו לומר פרעתי אבל אם החמשים בעדים או בכתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי אם הודה בהן הודאתו הודא' לחייבו שבועת התורה. ורמב"ן הוסיף שאפי' החמשים הם בכתב יד בנאמנות חייב כיון שאינו גובה ממשועבדין ולא מיעטו אלא שטר דוק' דהוי שעבוד קרקעות שגובה בו מלקוחות. ורב האי כתב בשערי שבועות הפך מזה שאפי' אין החמשים אלא בעדים אם הודה בהם אין הודאתו כלום ודברי רבינו נ"ל עיקר עכ"ל. וכ' מש"ל מ"ש רבינו הרי כל נכסיו משועבדים אף על פי שאין זה מעלה ומוריד לענין שאין יכול לכפור נראה שכוון למ"ש ה"ה בפט"ז מאישות ואע"ג דאין נשבעין על טענת כפירת שעבוד קרקעות דוקא כשאינו גובה אלא מקרקע אבל כשגובה ויש בשעבודו מטלטלי ומקרקע לא מפטר משום כפירת שעבוד קרקעות ויחס סברא זו לרבינו ולכך כ' כאן כיון שכל נכסיו משועבדין בין קרקע בין מטלטלי ע"כ לא מפטר אלא מטעם שאינו יכול לכפור ולא מטעם שעבוד קרקעות עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם שטר שכתוב בו סלעים מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' אע"פ שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשנים והרי הודה בסלע שיכול לכפור ה"ז פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ותקנת חכמים היא שכל משיב אבדה לא ישבע. כ' ה"ה מ"מ חייב היסת שאינו כמוצא מציאה ממש עכ"ל. מנה לי בידך על משכון זה אין בידי עליו אלא נ' ה"ז מודה במקצת ונשבע. אין המשכון שוה אלא נ' או פחות ה"ז נשבע ומשלם הנ'. הי' המשכון שוה ק' או יותר הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו הרי. המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון הי' שוה פ' נשבע המלוה שאין לו פחות משמנים ונוטלן ונשבע הלוה מן התור' על העשרים שכפר בהם וכו'. כתב הראב"ד ואם שוה חמשים מה ישבע הילך הוא עכ"ל. כתב ה"ה בביאור כתב הר"י מיגאש בשם הרי"ף דמשכון לאו הילך עכ"ל. האומר לחברו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה. והלה אומר נ' ה"ז משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת וכו' אבל יורש שטוען בודאי אני יודע שיש לאבי בידך וכו' ה"ז מודה במקצת. כ' הראב"ד זו מחלוקת ראב"י וחכמים והרב פסק שהלכה כמותו עכ"ל. כתב ה"ה ודע שלפי דעת הפוסקים כראב"י דינו של רבינו אמת לא אמר ראב"י אלא כשטוען ברי שהוא ראה כשהודה זה לאביו ואף בזה נחלקו חכמים דלמא תנאי הי' בינו לבין אביו וכו' עכ"ל. מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהי' הודית פיו גדולה מהעדאת עדים. כתב לח"מ ק"ק למה תלה זה בפסקי הגאונים הלא מוכרח הוא כיון דקי"ל טענו חטין וכו' פטור ע"כ ליתא לאבוה דר' אפוטריקו וע"כ הלכה כרבי חייא קמייתא עכ"ל [ונעלם ממנו לפי שעה תוס' שבועות דף מ"ו דכתבו שאינו ראיה מזה דנוכל לומר דפרכינן תורת הזמה ורבי חייא תורת הזמה לא פריך. וכן מוכח מירושלמי דרבי יוחנן פליג על רבי חייא ואפי' הכי סובר טענו חטין פטור]:

[טו] פט"ז מאישות כתב הוא אומרת בתולה נשאתני ועיקר כתובה ר' והבעל או יורשיו אומר בעולה נשאה ואין לה אלא מנה וכו' ואם יש עדים שיצאה וכו' ואם אין לה עדים בזה ה"ז נוטלת מנה ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה. כתב ה"ה מה שכ' הראב"ד שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות עכ"ל. ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שעבוד קרקעות בלבד. ומ"מ קשה שהרי דברי רבינו במקום שאין כותבין כתוב' ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר הכתוב' וכו' ואין מב"מ אלא בדבר שיכול לכפור אבל ודאי במקום שכותבין וכו' ונאבד' כיון שנאמן לומ' פרעתי כשהוד' ואומר לא פרעתי אלא אלמנה נשאתיה יש כאן שבועת התור' כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כן נ"ל עכ"ל. וכתב המש"ל בודאי שדעת הראב"ד כדעת הרי"ף ורבים דעמי' דבהודאת כל שטר אינו נשבע משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וכן דעת הרמב"ן והרב התרומות שהאריך בדינים אלו בשער ד' א"כ אפי' יהי' דינו לגבות ממטלטלין כיון שיש בו שעבוד קרקעות נמי פטור אלא שקושית הראב"ד זו לשיטתו אבל רבינו כנרא' דלא פטר הודאת שטר משום כפירת שעבוד קרקעות אלא משום שאינו יכול לכפור וכו' וקשיא קושית הרב המגיד עכ"ל. ואיני יודע איך נוכל לומר דרמב"ם סובר דבשטר ליכא כפירת ש"ק דהרי כתב בפ"ח הלכ' י"ג משבועות וז"ל וכן מי שהית' עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה הכופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון עכ"ל הרי דלדעתו כל היכא דאינו חייב על הקרקע ה"ה על השטר ואין לחלק בין שבועת הפקדון למוד' במקצת כדאיתא בתוס' ב"מ דף ד' ע"ב וצ"ע]. ולח"מ הקש' על ה"ה מהא דאמרי' ב"מ דף ד' גבי סלעים דינרים אי נמי משום דהוי שעבוד קרקעות וכו' והא התם בחוב איירי והחוב מדינא דגמ' גובה מן המטלטלין וא"כ לא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד אם לא שנחלק בדוחק דשאני התם דהוי שטר ועיקר שטר לשעבוד קרקעות הוא עשוי אע"ג שגובה ג"כ מן המטלטלין אבל הכא אין כאן שטר אלא הוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד עכ"ל. ורא"ש פרק האש' שנתארמל' כתב הבעל מהימן ואף שבוע' דאוריית' לא בעי דהוי כהודא' שעבוד קרקעות ואפי' דבתר דתקינו דכתוב' גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי דטוען אחר מעשה ב"ד הלכך האי מנה דהודה בי' הוי לי' הילך כיון שאון לו טענה לפטור הימנה עכ"ל:

[טז.] בפ' כ"ב מעדות כתב הרמב"ם ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות א' במנה ואחד במאתים וכפר שמעון בשני שטרות ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זו את זו (דהיינו בעדות אחרת) ועדי השטר השני הכת שניי' הרי שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על התחתונה וישבע על השאר. יראה לי ששבועה זו בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. כתב הראב"ד יש מקשין על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא. ועוד אני אומר שאין זה דומה לדר"ח דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמי. אבל הכא שני שטרות שני טענות וכ"ש שהן ב' כתי עדים. ועוד כי הוא עצמו כתב שטוען את חברו נ' בשטר ונ' בלא שטר והודה בשטר וכפר השאר פטור עכ"ל. כתב כ"מ ונ"ל דהכא שתובע לו ג' מאות בשטר ואנו אומרין שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מיחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה בלא שטר ולא מקרי שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל אי אין כשר לא קרי בי' שטר שעבוד קרקעות. אבל הא קשיא שאלו היה זה מודה במקצת לא הי' צריך לישבע על השאר לפי שלא הי' אפשר לו לכפור ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ"ע. כתב הש"ך בח"מ סי' ל"א ואיני מבין תירוץ כ"מ דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוון למ"ש הב"ח דאינו גובה הקטן רק מבני חרי וכמ"ש הר"י מיגאש אבל לדעתי זה אינו דודאי מנה גובה ממשעבדי ממ"נ. אבל נ"ל לתרץ דרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעו' אלא לומר דדין זה דומה לדר"ח. ותפרש דברי הרמב"ם בדלית קרקע. ומה שהקשה כ"מ דהא אינו יכול לכפור לק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דהוי לי' הילך משא"כ בשאינו מודה על השטר וכמו שחלקתי בסי' ע"ה עכ"ל. ובסי' ע"ה סעיף ד' כתב ש"ע האי דינא דר"ח דהעדאת עדים מחייבו שבועה וכ' רמ"א וי"א (הגמ"ר בשם שערי רי"ף) דוקא שהעדים מעידין על פה ובלא קנין אבל אם כתבו בשטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה דשטר הוי כהילך. ויש מי שחולק (בית יוסף) כתב הש"ך אבל אם כתבו השטר וכו' פי' ואין הלוה מוד' על מה שבשטר או קנין ועל זה כתב ב"י ואינו נראה. דאע"ג דשטר הוא הילך היינו היכא שמוד' מה שבשטר אבל אם אינו מוד' לא שייך הילך אא"כ יש לו קרקע דאז פטור משום שעבוד קרקעות או משום שאינו יכול לכפור הוי הקרקע הילך כמו שפירש"י בפ"ק דב"מ עכ"ל. ובסי' פ"ח כ' ש"ע אין הודא' בשטר חשוב' הודא' להתחייב שבוע' מה"ת על הכפיר' וכו' דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על ש"ק. כתב סמ"ע עיין פריש' שהוכחתי דאפי' אין ללוה קרקע כלל אפי' משועבדים אפ"ה חשיב השטר כקרקע כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו עכ"ל. וכ' הש"ך ואין נרא' דאם אין לו קרקע לא חשיב שטר קרקע וראי' מתוס' ב"מ דף ד' ע"ב וכ' ב"י מיהו שטר הילך הוא אע"ג דלית לי' קרקע מיהו אם אין לו נכסים כלל י"ל דלאו הילך הוא ואע"ג דמדברי רש"י ב"מ דף ד' ע"ב משמע דלא הוי הילך אלא מטעם שהקרקעו' משועבדים לו בשטר היינו דרש"י מיירי התם אפי' באינו מודה אבל במוד' נרא' כב"י דאפי' לית לי' קרקע הוי הילך וכן דעת הרבה פוסקים דבדבר שאינו יכול לכפור הוי הילך עכ"ל ש"ך. (אבל מתוס' ב"ב דף ק"ח ע"ב נרא' שסוברים דלא חשיב הילך אלא שטר דגבי ממשעבדי):

[יז.] בפ"א מטוען כ' הרמב"ם כור חטים יש לי בידך בודאי ונתבע אומר איני יודע אם חטים או שעורים ה"ז נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים. כתב הראב"ד זה אינו שאינו משלם שעורים והיינו דרבה בר נתן אא"כ תפס ואיכא דדחי לה דכיון דאיכא שבוע' היסת אי אישתבע דלא ידע אי חטין הוי אי שעורין הא אודי הודא' גמור' דאית ליה כל דהו ולא דחיי' הוא הלכך משלם ויש לו פנים אבל הי' צריך לגלות עכ"ל. וכ' ה"ה בפ"ה משאל' שמסוגי' דהמניח מוכח דלא כרמב"ם ומסיק כדברי הר"א ובבא לצי"ש חייב בשעורין וכ"כ בעל העיטור עכ"ל. ובפ"ג מטוען כתב הרמב"ם מנה וכו' יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והא לך ה"ז פטור. כתב ה"ה מדבריו נר' שאע"פ שהכלי הוא פקדון אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הו"ל מוד' במקצת אבל רמב"ן ורשב"א הוכיחו מסוגיא דפ"ק דמציעא דכל פקדון שהוא בעין אפי' באגם הוי הילך עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם ואם אמר התובע אין הכלי שלי כולל בשבועתו שזה כליו ואם הודה הנתבע שאין זה כליו ונתחלף לו באחר ה"ז חייב שבוע'. וכתב כ"מ דס"ל לרמב"ם דמשכון לאו הילך ותימא על הטור שכתב על זה ואפשר דס"ל לרמב"ם דמשכון לאו הילך איך קאמר בלשון אפשר שהרי בפ"ד מטוען כתב דמשכון לאו הילך עכ"ל. ועיין ש"ע ח"מ סי' ע"ב. ע"ה. פ"ז. פ"ח. שנ"ב ת' ותמצא כל חילוקי מודה במקצת ונלאתי לכותבן כי רבים הם. ועיין ריטב"א קדושין דף ח' שכתב שמעינן מהכא דמאן דמוד' במקצת ואמר הילך משכון זה במה שאני חייב דלא חשיב הילך דמשכון אינו חשוב פרעון וכו' ודוקא בהא אבל מלוה על המשכון ההוא משכון כיון דקני לי' מדר"י חשיב הילך ואם אמר המלו' מנה הלויתיך עליו והלוה אמר חמשים ואיכא ראי' דליכא מגו הרי הלוה פטור משבועת מוד' במקצת דמשכון חשיב הילך ונשבע היסת ונפטר מורי נרו עכ"ל:

[יח.] כתב ש"ע ח"מ סי' פ"ח סעיף ט"ז וכן אם תבעו חטים והוד' בהם ואח"כ תבעו שעורין וכפר כיון שהודה בתביעת החטים קודם שתבעו שעורין אינו מודה מקצת הטענ' ומשלם חטים ונשבע היסת על השעורין. וכ' רמ"א וי"א דבהנך נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות קודם שיפסיק התובע לתובעו חייב. וכתב סמ"ע ועיין פרישה שם כתבתי טעם למה כתב כאן י"א דמשמע דאיכא דלא ס"ל הכי ולעיל סי"ד הכל מודים דאם תובעו כור חטים וקודם שישלים דבריו לומ' וגם כור שעורים וכו' אם כמערים חייב דשאני בהא דלא מהני לי' ערמתו אלא שא"צ לישבע על השעורים אבל החטים צריך לשלם לו וכן בדין שלפני זה שחייב לשלם לו השעורים עכ"פ ולא בא אלא להפטר משבוע' על החטים מש"ה לא חשדינן לי' שיערים בשביל זה עכ"ל. וש"ך כתב ולא נהירא דהא משמע לעיל סי"ד שמבקש ליתן השעורין וערמתו אינו רק לפטור מן השבוע' שכן פי' רש"י ור"ן וכו' אלא נרא' דשאני התם כיון דלא הודה מה שתבעו רק מין אחר משא"כ הכא שהוד' לו מה שתבעו עכ"ל:

[יט.] כתב הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קט"ו דכל שבועת השומרים אינו אלא כשבעל החפץ טוען שמא דרמי רחמנא שבועה עלי' שלא יהא כל א' טוען אבד חפצך שהרי אין הבעל יודע אם משקר אבל כשהבעל טוען ברי לא רמי רחמנא שבוע' עלי' דחזקה אין אדם מעיז וכן משמע מתוס' ב"ק דף ק"ז ממ"ש בשם ריב"א וכן משמע מה"ה פ"ב משכירות עכ"ל ש"ך אמנם מהסמ"ע ושאר אחרונים נרא' דאפי' אם בעל החפץ טוען ברי שפשע השומר חייב השומר ש"ד. ועיין ש"ך סי' נ"ב ס"ק י"ב:

[כ.] בפ"ט מנזקי ממון כתב הרמב"ם היו הב' השוורים הרודפים (אחר שור אחר) א' גדול וא' קטן הניזק אומ' גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראי'. לא היתה שם ראי' ברור' שזה הזיק אלא עדים מעידים שא' משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאת' יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התור' ומשלם כמו שאמר שהרי הודה במקצת. כתב הראב"ד אתם ואמועד קאי ומתני' דקתני המע"ה דקאמר שמא תם הזיק דליכא שבוע' גבי' ואי תימא ליהוי כמחויב שבועה שאינו יכול לישבע דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בברי ואומר לו באמת אתה יודע עכ"ל. כ' ה"ה מ"ש רבינו המע"ה ביאור דבריו שאם לא הביא הניזק ראי' כלל הרי המזיק פטור לגמרי כמ"ש בדין הניזקין שנים שדומה לחטין ושעורין ולא עוד אלא כיון שאינו מודה אלא בתם אי אין שם עדים הרי הוא מוד' בקנס ופטור וסוגיין כמ"ד פלגא נזקא ממונא ואין הל' כן. ומ"ש רבינו לא הי' שם ראי' וכו' אלא עדים וכו' משלם המזיק וכו' הוא דין נכון שאינו דומ' לדין חטין ושעורין שהרי יש כאן עדים. ומ"ש בהשגות אתם ומועד קאי וכו' והחלוק הזה שכתב הר"א בין אומר לו אתה יודע יתבאר דעתו בהלכות שאלה ודעתו ז"ל בא' תם וא' מועד הרי התם בכלל תביעת המועד שכל הנכסים משועבדים לו אבל כששניהם תמין הרי הן כחטין ושעורין ואע"פ שיש שם עדים שאחד מהן הזיק פטור מן השבוע' ויש לחלוק אפי' כששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התור' עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם היו הניזקין שנים א' גדול ואחד קטן והמזיקין א' גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וכו' והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וכו' או שהי' אחד תם וא' מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול וכו' והמזיק אומר תם את הגדול המע"ה לא הי' שם ראי' ברור' המזיק פטור למה זה דומ' להטוען חברו חטים והוד' לו בשעורים שהוא נשבע היסת ופטור אף מדמי שעורים. כ' ה"ה אי אפשר לבאר מאמר רבינו לומר שאין שם ראי' ברורה אי זה מהם הזיק אבל יש שם עדים שהזיקו שא"כ לא אמר פטור שהרי למעלה אמר משלם המזיק אלא ודאי כוונת רבינו שאין שם עדים כלל והמזיק פטור בתמין מדינא דמוד' בקנס פטור ובא' תם ובא' מועד כדין טענו חטים וכו'. ודע שדיני זו ושלמעל' שווין שאם יש עדים בשהנזקין שנים משלם המזיק כמו שאמר וכו' עכ"ל עיין לח"מ:

[כא.] כתב ש"ע ח"מ סי' ע"ה ס"ה מנה לי בידך מהלוא' פלונית ומנה מהלואה אחרת והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלוא' ראשונ' פרעתיך כך וכך ומשניי' כך וכך ומתוך טענתם הכירו ב"ד שעדיין חייב לו מאותן ב' הלוואות עשרים דינרין הו"ל ב' מעידין שיש בידו נ' שהרי הב"ד עדים במה שהוד' וישבע מן התור' על השאר (הג"ה ודוקא שהכירו הב"ד שהוד' במקצת לפי חשבונו אבל אם נתחייב במקצת לפי שאין נאמן בדבריו לא מקרי הודאה במקצת):

[כב.] כתב הגהת פרישה בטור ח"מ סי' פ"ז (על מה שכתב הר"ן בריש פרק שבועת הדיינין דלרש"י שפי' הילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן לא משכחת הילך אלא בפקדון אבל לא במלוה) וא"ת כיון דלרש"י דין הילך בהלוא' לא שייך אמאי קאי דין הילך דפטור דבפקדון לא משכחת לה לרש"י דהא ס"ל בפקדון כופר הכל נמי חייב שבוע' דאורייתא וי"ל דמשכחת לה היכא דתבעי חמשים בהלוא' וחמשים פקדון והוד' לו נ' דפקדון וא"ל הילך דנפטר משבוע' מתביעת נ' הלוא'. א"נ משכחת לה בשאל' דלכאור' בשאלה דין הלוא' יש לה לענין כופר הכל שאין חייב ש"ד לפי טעם של רש"י דהיכא שעשה עמו טוב' אינו מעיז לכפור בכל. כל זה כתבתי לפי מ"ש ב"י בשם הר"ן דלרש"י לא שייך הילך בהלוא' כלל אבל דוחק הוא לומר כך לכך נרא' דמ"ש הר"ן דלרש"י לא משכחת הילך במלוה פי' כשהוציא המעות שלוה ממנו אבל כל זמן שהוא בעין כמו שהלו' לו ודאי הוי הילך אלא שאז אין שם הלוא' עליו וה"ל כפקדון וכו' והכי דייק לשון הר"ן שכ' וי"ל שאפי' ישנן להנהו מעות בעין לא מצי למימר שלך הן בכל מקום שהן משמע דדוקא בכ"מ שהן לא מצי למימר לי' אבל אם בא ליתנם לו מיד מהני עכ"ל:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה