כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל צד) מגו
[טרם שאבאר דיני מגו ראיתי כי טוב הוא להקדים דבר אחד]:
דע דמצינו בש"ס ופוסקים דמגו דאוריית' ולא נמצא לה סמך מן התור' אלא מהא דאמרי' מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכ' אספ"ז בכתובות דף י"ט בשם רמב"ן דמגו דאוריי' כדאמרי' מנין להפה שאסר וכו' וכ"כ בשם הריטב"א גבי ומוד' ר' יהושע. וכ"כ באספ"ז במציעא דף ג'. ואע"ג דגבי פה שאסר איכא מגו דאי בעי שתיק והיא מגו טובה גמרי' מיני' לכל מגו שבעולם. ולקמן גבי מודה ר' יהושע אבאר אם כל התנאים ס"ל מגו כזו. לכן אבאר בתחילה דיני פה שאסר ואח"כ שאר דינו מגו:
[א.] כתובות דף כ"ב. מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהית' א"א אינה נאמנת אמרה נשביתי וטהור' אני נאמנת וכו' ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנ': [גמ'] אמר רב אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התור' שנא' את בתי נתתי לאיש הזה לאשה. לאיש אסרה (לכל העולם דלא ידעינן למאן). הזה התירה. למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה. אלא כי איצטרך קרא לכדרב הונא אמר רב דאמר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו שנא' את בתי נתתי לאיש וכו'. כתבו תוס' בד"ה מנין. משמע שאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו. ותימא דאם בא א' ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלו' קדשתיה לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מגו. ואור"י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפ' דבריו הראשונים מהימן אף על גב דליכא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר כגון דקאי האיש שקידש לו קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא קאמר לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרוב' הלכך לא יהא נאמן אח"כ אלא תוך כדי דיבור דאיכא מגו. ועוד אומר ר"י דאיכ' למימר אפי' בכה"ג נאמן בלא מגו וקרא יתיר' קדריש ואם אינו ענין לכאן דאפי' לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהי' נאמן לפר' למי נתנה אע"פ שלא פי' מתחל' שלא הי' חושש לפר' תנהו לענין היכא דאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן בתוך כ"ד במגו עכ"ל. ואספ"ז כ' ודוקא באומרת תוך כ"ד גרוש' אני אבל לאחר זמן לא מהימנ' אא"כ נתנ' אמתל' לדבריה שהרי הודאת עצמה כמאה עדים דמי וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה והשתא דקאמר' גרושה אני מהדר הוא דקהדרה ולא מהימנ' אבל כשאומרת תוך כ"ד לא מהדר' אלא מתחלת ביאת' לברר דברי' נתכוונה. תלמידי ר"י עכ"ל. ועיין בנדרים דף פ"ז דמסיק דתוך כ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש. והטעם דהני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה לא מהני חזרה אפי' תוך כ"ד ורמב"ן בבתרא דף קכ"ט כ' בשם ר"ת דתקנת חכמים היא משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי לבר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר בקום ועשה אלא ודאי כדאמרן כ"כ ר"ן בנדרים] ת"ר האשה שאמר' א"א אני וחזרה ואמר' פנוי' אני נאמנ' והא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנ' אמתלא לדבריה (משל וטעם למה אמרה מתחל' מקודשת אני) תניא נמי הכי אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנו' אני אינה נאמנ' ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנ'. בעי מיניה שמואל מרב אמר' טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנ' תנא מיני' ארבעין זמנין ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשי' (ואע"ג דאשת איש חמור מנדה י"ל דמספקא לי' לשמואל בהא משום דאפשר בתקנת' ע"י טביל' א"נ משום דכל גבי בעל הו"ל למימר מילת' כדאי'. אספ"ז בשם רא"ה) כ' אספ"ז בשם רשב"א אמרה א"א אני וכו' נאמנת ואפי' לאחר כ"ד בשנתנה אמתלא אבל תוך כ"ד נאמנת אפי' בלא אמתלא דכל תוך כ"ד כדבור וא"ת א"כ אשת איש הייתי וגרושה אני וכו' וכן שדה זו של אביך למה לי משום מגו תיפוק לי' דלא תהא אלא חזרה הא יכולין לחזור תוך כ"ד דמגו נמי בתוך כ"ד הוא וי"ל דשאני התם דעומדין בדבורם אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר וכיון שכן אי לאו הפה שאסר לא מהימני עכ"ל והר' יחיאל כתב על הא דאם נתנה אמתל' וכו' ואם אמרה בתחלה אשת איש הייתי אינ' צריכה אמתלא דא"א הייתי משמע דעכשיו פנוי' היא אבל עדים שאמרו אשת איש הית' אין ראי' שהיא פנוי' עכשיו אלא אינהו לא ידעי אם נתגרש' אם לאו והיינו דתנן ואם יש עדים שהיתה א"א עכ"ל (ובמס' דמאי פ"ו משנה י"א איתא) המוכר פירות בסורי' ואמר משל א"י הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר וכו' משלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר וכו' (כ' הרמב"ם בפירושו וז"ל. וזה העיקר אשר זכר כאן והוא הפה שאסר הוא עיקר אמת תמצאהו נוהג בכל המצות כולן וכן בממונו' וכן כל מי שמחייב נפשו שום חיוב והתנה בדבריו תנאי שהוא מבטל החיוב ההוא יהי' נאמן בכל דבריו אחרי שאין עליו עד עכ"ל ובבכורו' דף ל"ו אית' א"ר אילעא לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור מומו עמו נאמן מאי קמ"ל הפה שאסר וכו' תנינא האשה שאמרה וכו' מהו דתימא התם דאי בעי' לא אמרה (א"א אני דהא בפנוי' מחזקינן לה) אבל הכא דלא סגי דלא אמר (בכור הוא דלימא לי' חכם אם הוא מום קבוע או מום עובר) דקדשים בחוץ לא אכיל (אין הכהן נחשד לאכול קדשים בחוץ דבר כרת הוא אבל נחשד להטיל בו מום דלאו בעלמא הוא) אימא לא הפה שאסר היא קמ"ל דאי משום הכי הוי שדי בי' מומא הניכר:
[ב.] כתובות דף ט"ו מתני' האשה שנתארמל' או שנתגרש' היא אומר' בתולה נשאתני הוא או' לא כי אלא אלמנ' נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים וכו' ומודה ר' יהושע באומ' שדה זו של אביך הית' ולקחתיה הימנו נאמן שהפה שאסו' הוא הפה שהתיר. (ומסיק הש"ס) דר' יהושע אמגו קאי דתנן לעיל הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא או' לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת ר' גמליאל ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומ' לא מפיה אנו חיין אלא וכו' עד שתביא ראי' לדבריה. וקאמר בגמ' שם לחד לישנא דטעמא דר"ג משום מגו דאי בעי הוי טענה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה מש"ה קאמ' ר"ג מהימנא. וקאמ' ר"י לר"ג בההוא מגו דהכ' מודינא לך בהאי מגו דהתם פליגנא עלך מכדי האי מגו והאי מגו מאי שנא האי מגו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך (גבי שדה אין שור שחוט שיעל' על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלו' אם שתק זה לא היו עוררין הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקח' הימנו לא הי' אומ' לו של אביך היתה הלכך אמרי' מגו) התם הרי שור שחוט לפניך (גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא הם הסיתוהו לבא לב"ד ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרי' מגו דדלמ' לא אסקה אדעת' אי נמי אערומי קא מערמא (כתבו תוס') פירש"י דהכא אין תובעו. ור"י מפ' דהכא נמי מיירי בהלה תובעו והכי פירושו התם שור שחוט שהרי אין לה בתולים ואינ' יכולה לומ' בתולה אני כמו בשור שחוט שאין יכול לו' חי הוא ולהכי בין שאומרת משארסתני ובין מוכת עץ לא מהימנא הכא אין שור שחוט ונאמן במגו דאי בעי אמר לא הית' של אביך מעולם עכ"ל. (ולעיל כתבו תוס' דמוכח דמתני' מיירי בתובעו מדקתני סיפא ואם יש עדים וכו' אינו נאמן ולא נקט אם תובעו אינו נאמן משמע דבתובעו נאמן) (ואספ"ז בשם הרשב"א כתב) שור שחוט כיון שנולד בה ריעותא ראוי לו שיסתפק האיך לא נמצא לה בתולים כמו שנמצא שורו שחוט שראוי לישאל מי שחטו והיא ע"כ יש להשיב על תביעה זו וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין אין כאן מגו דמשום שהית' יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין אותה בכך דאין זה מגו ברור. אבל כאן אין שור שחוט שהרי זה מוחזק בשדהו ואין לתובע שום טענה שהי' ראוי שיסתפק בחזקתו של זה ושיהי' הוא צריך להשיב על טענתו כלל אלא רצה לומ' לו לאו בעל דברים דידי את הדין עמו הלכך בשטען ואמר אין של אביך הית' ולקחתיה נאמן דיש כאן מגו ברור עכ"ל. (עוד כתב אספ"ז ולעיל במתני'). ולי נרא' דברי רש"י ז"ל משמע כפשטן דלית לי' לר"י מגו אלא מגו דאי בעי שתיק דהיינו הפה שאס' וכו' והוא ניהו דאמרי' לקמן מנין להפה שאס' אבל מגו בעלמא ע"י תביעה דלאו הפה שאס' לית ליה לר"י דדלמ' לא אסקה אדעת'. והא דקתני סיפ' ואם יש עדים. מצאתי בקונטריסין דאיכא למימר לרבותא נקט אם יש עדים אע"פ שהוא טוען שמא שהרי אינו תובעו אפ"ה אינו נאמן. אבל אם הי' אומ' אם תובעו אינו נאמן אין בו רבותא שהרי הוא טוען ברי. ולי אכתי קשה דעדיפא טפי לאשמעי' דלית ליה מגו היכא דהלה תבעו מלאשמעי' הא ואפשר דל"ל מגו מהמשניו' דלעיל שמעינן לה. והכא אתא לאשמעי' דאע"ג דהימנינן לי' כבר משום הפה שאסר אם שוב יבאו עדים שהיא של אביו לא מהימנא לי' מאי דטעין מעיקרא לקחתיה. ואע"ג דתנן לקמן נשביתי וטהורה אני אם משנשאת באו עדים לא תצא ואמרי' לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא בשבויה הקילו עכ"ל:
[ג.] [כתובות דף כ"ב ע"ב] עד אחד אומ' נתגרשה ועד אומ' לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי לי' חד וכו'. (כתבו תוס' ישנים תימא דמה לנו לאותו עד שאומ' לא נתגרשה בלא איהו נמי תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים דליכא למימ' שלא היינו יודעין שהיא א"א כ"א על פיהם דא"כ ליהמנו להאי דאמ' מגורשת במגו דאי בעי שתיק וי"ל דאין זה מגו דשמא רוצה להעיד כדי לפוסל' מן הכהונה עכ"ל:
[ד.] [כתובות דף כ"ה ע"ב] הרי שאמ' בני זה וכהן הוא נאמן להאכיל בתרומ' ואינו נאמן להשיאו אשה כת' תוס' משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו ותימא א"כ יהא נאמן במגו דאי בעי אמר אינו בנו וי"ל דאע"ג דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא כדאמרי' יבמות (דף מ"ו) לדבריו כותי אתה עכ"ל:
[ה.] קדושין דף ס"ד תניא. בשעת קדושין אמר יש לו בנים ובשעת מיתה אמר אין לו בנים בשעת קדושין אמר אין לו אחים ובשעת מיתה אמר יש לו אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסו' דברי רבי ר' נתן אומ' אף נאמן לאסו'. ומוקי אביי פלוגתייהו דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דאמרי' מה לו לשקר מאי קאמ' (כלו' למאי קא מהני לי' האי דבור) למפטרה מיבם מצי אמר פטרנא לה בגיטא (מחיים סמוך למיתתו וכי הדר בי' בשעת מיתה בהא פליגי) רבי סבר מה לו לשקר כי עדים דמי (מה לו לשקר דשעת קדושין כאלו באו עדים בדבר זה דמי) ואתו עדים ועקרי חזקה (דהוי מחזקינן לי' מעיקרא באחי בלא בנים וקיימא הך איתתה בחזקה שאינה זקוקה ליבום וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקה לאו כל כמיניה) ור' נתן סבר מה לו לשקר כי חזקה דמי לא אתי חזקה ועקרה חזקה לגמרי (לאוקמה בחזקת שאינה זקוקה למפסל דבורי' בשעת מיתה מיהו אי לא הדר בי' הוי שרי לעלמא נהי דלא עקרה לגמרי אורע מיהא אתרעי כל כמה דלא אתכחש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואל אית לי' אחי הוי הדר בי' בשעת מיתה). (כתב הרא"ש) הרי"ף לא הביא כל זה וכתב רמב"ן דטעמא דהך דשינוי' דאביי לאו דסמכא היא וכו' ועוד דהיא אבעי' ולא אפשטיה בבתרא (דף ו') אי אמרי' מגו במקום חזקה הלכך לא סמך אהאי שינוי' להקל עכ"ל. (כתב רשב"א וז"ל רבי סבר מה לי לשקר בזה דאי בעי עביד קמן אלים כעדים ואע"ג דבבתרא איבעי' אי אמרי' מגו במקום חזקה התם הוא דמה לי לשקר דחילוף טענות שאינן אמתיות ואע"פ שזו היתה נכונה אלו אמרו יותר מזו שאומ' עכשיו מגו כזה לא אלים דדלמ' זה היתה נכונה וקרובה בדעתו אבל מגו כזה דאלו רצה גומר כונתו לפנינו עכשיו אלים כעדים עכ"ל. וכ"כ הר"ן:
[ו.] ב"מ דף ב' מתני' שנים אוחזין בטלית זה אומ' אני מצאתיה וכו' זה אומ' כולה שלי וזה אומ' חציה שלי זה ישבע שאין לה בה פחות משלשה חלקים וזה ישבע שאין לה בה פחות מרביע כו' וזה נוטל רביע. (כתבו תוס' וא"ת יהא נאמן במגו דאי בעי אמר כולה שלי ויהא נאמן דחציו שלו בהאי מגו ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה. וההיא דבתרא (דף ל"ב) דהימנא רבה במגו להוציא התם היינו טעמא משום דאפי' הוי שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף הי' נאמן כי החתימה הית' ניכרת לעומדים שם ורב יוסף אית לי' דאפי' מגו לא הוי כיון שטענה הראשונה שהיא טוען היא שקר ואין לומ' אלא היכא שטענתו הראשונה היא אמת מגו שהי' טוען אחרת ולכך אינו מגו אפי' להחזיק עכ"ל ע' תוס' ב"מ דף קי"ו ד"ה עדיפ' דמשמע דרבה סבר מגו להוציא אמרי'. וכ"כ הגמ"יי פ"ט מטוען]. ובב"ב דף ל"ב ע"ב איתא ההוא דאמר מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה והא שטרא א"ל שטרא זייפא גחין ולחיש לי' לרבה אין שטרא זייפא מיהו שטרא מעליא הוי לי וארכס אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א"ל שטרא מעליא הוא. א"ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא האי חספא בעלמא הוא. כתבו תוס' דלימהני במגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ותירץ ריב"ם דלא אמרי' מגו להוציא ממון ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה קיימא כיון דאין לו לא שטר ולא ולא חזקה וכו' ולא אמרי' מגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור ע"י מגו אי נמי אם יש לו שטר או חזק' וזה בא לפסול ראייתו אז זה יכול לקיימו ע"י מגו כמו קמי דידי זבנה מינך מגו וכו' ואין נראה מדלא מפרש טעמא הכי בהדיא ונראה לר"י טעמא דרב יוסף דלא אמרי' מגו הכא כיון דלית ליה מגו אא"כ שיקר תחלה שהוצרך לשקר ולומ' הא שטר'. א"נ מש"ה לא אמרי' מגו הכא משום דהוי חוזר וטוען מעיקר' טען והא שטרא והשת' חוזר בו ומודה דחספ' בעלמ' הוא עכ"ל. ורשב"ם כ' לא דמי לשאר מה לו לשקר ששני טענו' יכולין להיות אמת אותה שהוא טוען ואותה שהי' יכול לטעון דאמרי' מגו אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו ע"י האי שטר והאיך נאמ' מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא והלא מודה שהשטר פסול והודאת בע"ד כק' עדים ואלו באו ב' עדים שאמרו שהוא פסול. ליכ' תו מה לו לשקר עכ"ל. כתב רמב"ן בחדושיו ור"י הלוי פי' דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא והאי נמי כיון דאית לי' חזקת דאבתתיה לא מפקינן מיני' ורבה סבר אמרינן מגו אפי' לאפוקי ממונ'. ואפסק' הלכתא לקמן כרבה בארעא משום דברשות מחזיק קיימא הוי לי' מגו לאוקמי ממונ' ואע"ג דקי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת כיון דאיכ' מיגו ותפיס לה איהו מהימן. ורב יוסף סובר ארעא בחזקת אבהתי' קיימ' וכו' וגמרי לה דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא משנים אוחזין וכו' והרי אנו צריכין לפרש מה יעשה רבה במשנתנו. ולפי דעתי שזו אינה ראי' דכי אמר כולה שלי אינו נאמן אלא ליטול מחצי' טענתו כי אמר חציו שלי נמי אינו נאמן אלא ליטול חצי טענתו. ואי קשיא (לר"י הלוי) דהא אמרינן (שבועות דף מ"ב) מגו דיכול לומר להד"מ יכול לומר סטראי ולא אתרע שטרא אלמא אמרי' מגו לאפוקי ממונ' לאו קושי' הוא דאיהו נאמן לומר על מה שתפס סיטראי ואין נאמנותו על מנה שבשטר אלא על מה שפרע ואע"ג דממילא מהני לי' מגו לגבות בו מנה שבשטר. מיהו קשי' לי הא אמרינן בכתובות נאמנת אשה לומר מוכת עץ אני וגובה מאתים משום מגו: ועוד מצאתי מגו להוציא בב"מ (דף ק"י) מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אמר רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה בידי וארע' אע"ג דמעיקר' ודאי הות משכגת' בחזקת בעלים עומדת ואפ"ה מהני מגו לאוקמי' ברשותי' דמלוה מספק' ולאפוקי פירי מרשותי' דלוה דהוא מארי' ודאי ואין מגו להוצי' יותר מזה עכ"ל. (ואספ"ז בשם רבינו יונה כתב) די"ל דרבה ס"ל נמי מגו להוציא לא אמרי' והכא כיון שכבר קדם וטען והא שטרא הרי הוחזק בקרקע וכן בדינא דזוזי כיון שטען הב לי ק' זוז והא שטר' וכו' לאחר שזכה בדין בטענה שטען כבר אוקמי ממונא הוא. ורב יוסף חשיב לי' כאפוקי ממונא ופסק רב אידי כרבה בארע' דלא הוי מגו להוציא כיון שבשע' שטען מינך זבינתי' הוחזק ועמד הקרקע בידו אבל בזוזי אין לומר שהוא מוחזק בממון שהרי הממון מחוסר גוביינ' עכ"ל ובהגהו' מרדכי כ' ובמקום שיש חזקה או ברי [במקום שמא] עם המגו אמרי' מגו להוציא כדאית' גבי משארסתני נאנסתי (ועוד כתב) בשם רבינו תם דלכך אינו נאמן גבי חציו מגו דבעי אמר כולה שלי דלא אמרי' מגו מממון לממון כלומר דלא אמרי' מגו על ממון זה במגו דאי בעי ליתבע ממון אחר ובגמר' דקאמר מגו מממון לממון גבי מפני מה אמרה תור' מודה מקצת ישבע ניהמני' במגו דכופר הכל י"ל דהיינו לפטור שבועה דבמגו כל דהו פטרי' לי' משבועה. (ובספר כריתות כ' דגבי מודה במקצת הטעם מפני שאינו תובע ממון רק להציל אותו מלפרוע כל תביעת חברו) ועיין עוד שם במרדכי. עוד אית' שם בגמר' ההיא דאמר לחברי' הב לי ק' זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל שטרא זייפ' גחין ולחיש לי' לרבה אין שטרא זייפא מיהו שטר מעלי' הוי לי וארכס ואמר רבה מה לו לשקר וכו' א"ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא חספ' בעלמ' הוא אמר רב אידי בר אבין הלכת' כוותי' דרבה בארע' וכוותי' דרב יוסף בזוזי (דמספק' לי' לרב אידי טעם של מי משניהם נרא' יותר הלכך פוסק בראשון כרבה ויעמוד על מקחו) ותוס' הקשו על פי' רשב"ם ונר' לר"י דהיינו טעמ' דהלכת' כרבה בארעא משום דאמרי' מגו לאוקמי ממונ' ואית לן לאוקמי ארע' בחזקת מרי' דקיימ' השתא עכ"ל. ועיין במרדכי סוף פרק המקבל שכתב בשם רבינו שמחה דלא אמרי' מגו להוציא ור' יצחק ב"ר אברהם השיב לו כיון דמגו דאוריי' אין חילוק והוא מלת' בלא טעמ' לחלק בכך ע"ש. עיין תוס' בבא בתרא דף נ"ב ע"ב: [ז.] ב"ב דף ל"ז אית' הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדע' אתא מרי' חושלי תפסינהו והוי קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דאי בעי אמר לקוחין הן בידי (וקי"ל האי מהימן בשבועה). כתב נמוקי יוסף ואע"ג דאיכ' מגו מ"מ לאו מגו גמור הוא שהרי השת' כשאמר דאכלו לחושלי אינו מעיז ואלו אמר לקוחין הי' מעיז וממעיז לאינו מעיז לא אמרי' מגו לאפטורי משבוע' עכ"ל. ותוס' בבתרא דף נ"ב ע"ב (גבי הא דאמרי' שם דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כתבו וא"ת דתנא ב"ק (דף קי"ד) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשת' אפי' לא יצא יהא נאמן לומר שנגנבה מגו דבעי אמר השאלתיך ואין לומר דלא מהימן לומר גנובין משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמר (שבועות דף מ"ו) לא דמי דהתם ודאי אינו נאמן לאחזוקי האי גבר' בגנב' אפי' במגו אבל הכא שאינו אומר פלוני גגבם אלא שהם גנובין מהימן שפיר דכמה גנבים יש בעולם ואין לומר דלאו מגו היא דאינו טוען ברצון השאלתים לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל (דף ל"א) אמר דנאמן לומר של אבותי הוא שלקחו מאבותיך במגו דאמר מינך זבנתי' וכן בכתובות (דף י"ד) תנן נאמן לומר שדה זו של אביך וכו' במגו שלא הי' של אביך מעולם אע"פ שהבן יודע שהיתה של אביו. ומהנהו עיזי דאכלי חושלי אין ראי' דאיכא למימר כגון שמכחישו ואומ' שלא אכלו כ"כ ותירץ ר"ת דהתם מיירי באדם שאין עשוי להשאיל ולהשכיר לזה כגון דלא גייס ביה. לפ"ז אם עשוי להשאיל לו אפי' לא יצא שם גנבה נאמן במגו ולמה"ר דודי נראה דלא מהימן במגו דהוי להוציא אע"פ שנוטל דמים שהוציא עכ"ל. ובב"ק דף ק"ז גבי חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח (כלו' לכך אין נאמן מודה במקצת מגו דבעי היה כפר בכל) כתבו תוס' מפ' ריב"א דאין אדם מעיז היכא שחברו מכיר בשקרו משא"כ בטענת נאנסו יכול להעיז וההיא דהנהו עיזי דאכלי חושלי דנאמן במגו דלקוחין וההיא דכתובות גבי שדה זו של אביך אע"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חברי' והנהו דהתם לאו מידי דכפיר' נינהו עכ"ל (עיין ש"ך ח"מ סי' פ"ב בכללי מגו פי' דברי תוס' דרצונם לומ' שהרי אינו בא לפטור משבועה רק בא לזכות ממון ולא לכפור אבל כשבא לפטור משבועה אמרי' דאינו נאמן במגו דהי' מעיז) ואספ"ז ב"ק אחר שהביא דברי תוס' כתב בשם הרא"ש וז"ל. דלעולם איכא העזה כיון שבא להחזיק בדבר שאינו שלו הלכך נאמן במגו אע"ג דאיכא העזה אבל בטענת נאנסו אין העזה לפי שאין בא להחזיק בשל אחרים לא בא אלא להשמט שלא יגבו אחרים משלו. ועוד נאנסו לא חשיב לי' העזה שאפי' יסברו שהוא משקר יתלו אותו שאינו אומ' כן בשביל שהוא מתכוין לשקר אלא בשביל שהוא רגיל לטעות בין אונס לשאינו אונס עכ"ל. (וכ"כ נמוקי יוסף פ' הגוזל) וז"ל ויש לחלק בין הבא להחזיק בדבר שהוא ידוע שאינו שלו שכבר הוא מעיז וא"כ אין לנו לגרוע המגו משום מעיז ובין הבא לטעון לישמט שלא יגבו משלו שאינו נכרת העזתו כיון שאינו בא להחזיק בשל אחרים שאז יש לגרוע המגו משום מעיז דהשתא היתה ניכרת העזתו עכ"ל (ונרא' שזה ג"כ כוונת תוס' במידי דכפירה):
[ח.] שבועות דף מ"ה א"ר נחמן אמר שמואל לא שנו (הא דתנן שכיר נשבע ונוטל) אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומ' לא שכרתיך יכול לומ' שכרתיך ונתתי לך שכרך. א"ל ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן וכו' אתמר נמי אמר רב לא שנו וכו'. אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתת' א"ל רבא מאי מעליות' א"כ שבועת שומרים דחייב רחמנא (לשומר שכר לישבע על שבורה ומתה) היכא משכחת לה מתוך שיכול לומ' להד"ם יכול לומר נאנסו דאפקיד לי' בעדים. ויהא נאמן במגו דאי בעי אמר החזרתי דהמפקיד אצל חברו בעדים א"צ להחזיר בעדים דאפקיד לי' בשטר וכו'. כתבו תוס' לפי' הקונט' בב"ק דבפקדון אפי' כופר הכל חייב כי אמר להד"ם נמי חייב שבועה. ולפי' ר"ת נמי דלא מחייב שבועה לא בכפירה ולא בנאנסו אא"כ הודה במקצת וכו' א"כ כשמודה במקצת כי אמר נמי להד"ם אההוא דנאנסו מחייב וליכא למימר דיהא נאמן אההיא דנאנסו מתוך שיכול לומ' אההיא דהודה להד"ם דא"כ תקשי אכל מודה במקצת שיהא נאמן במגו דאי בעי כפר בכל אלא ודאי התם לא שייך מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל מיהו לפי' ריב"א א"ש אע"ג דאין זה מגו טוב דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל נאנס' שאין חברו מכיר בשקרו נוח לו לטעון (עיין בכלל מודה במקצת) מ"מ פריך שפיר לשמואל דאית ליה מגו כי האי גוונא דנוח לו לומר נתתי לך שכרך שלא יחשדהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד בפועליו. השתא ניחא דפריך אשמואל טפי ולא פריך אמאי דאמרי' מגו בכל התורה עכ"ל. כ' הרא"ש אנן קי"ל גבי שכיר כרב ושמואל ושבועת השומרין איתא אפי' במפקיד שלא בשטר דמגו דלהד"ם הוי מגו דהעזה ושאני שבועת שכיר דתקנת חכמים היא ובמגו כל דהו אוקמא אדינא וכ' הר"י הלוי דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה אלא לאפטורי מממון דהא שבועת שומרין איכא מגו וכן מודה במקצת. ועד אחד איכ' למימר בהא מגו ואפ"ה משתבע וכו' דבריו אינן מובנין לי' כיון דמגו דאוריית' מה לי ממון מה לי שבועה ומה שאמר דבשבועת שומרין איכא מגו הא כתבינן דהוי מגו דהעזה ומודה במקצת אמרי' חזקה אין אדם מעיז. ובעד א' לא ידענא מה מגו איכ' עכ"ל. (ור"ן בהלכות כתב איכא למידק וכי לית לי' לרבא מגו ואי קשי' שבועת שומרין לפרוך בעלמ' ולא ארב ושמואל ותירץ הר"י הלוי דאין ודאי דרבא אית לי' מגו אלא דס"ל דלא אמרי' מגו אלא לאפטורי מממון אבל לא משבועה ומש"ה פריך דנהי דמשום מגו אית לן למימר דלא ישבע שכיר ויטול מ"מ ישבע בעה"ב ולא ישלם שהרי שבועה של תקנה מוטלת עליו והכא דאיכ' מגו לא מצינו למימר דישבע שכיר ויטול דמגו לאפטורי מממון אמרי' מ"מ ישבע בע"הב דאי אמרי' מגו לאפטורי משבועה א"כ שבועת שומרים היכא משכחת. ולפ"ז איכ' למימר דקושטא דמילת' הכי איתא דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה וכו' וראי' עוד האיך עד אחד קם לשבועה הא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתי וכו' ולי נראה דמעד א' אין ראי' דע"א קם לשבועה כשנים לממון וכי היכי דל"א מגו במקום עדים ה"נ לאפטורי משבועה דע"א. ושבועת שומרין נמי לא מוכח מידי דהתם לא מגו מעלי' דכי טעין נאנסה אינו מעיז. ועוד דכי רמא רחמנא שבועה עלי' כי אמר נאנסה היינו משום דחיישי' דלמא טעין בדדמי וסבור שהוא אונס ואינו אונס וכיון שכן כי איכ' מגו מאי הוי וכי יוציאנה מגו מידי חששא זו מיהו בעלמ' אמרי' מגו לאפטורי משבועה והכי מוכח מהא דקאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כלומר ולא פטרה אותו משום מגו וכן פירש"י ואע"פ שיש לפרשה בענין אחר זה נכון יותר עכ"ל:
[ט.] יבמות דף קי"ד ע"ב איבעי' להו החזיקה היא מלחמה בעולם מאי (שלא היינו יודעין שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה ואמרה מת בעלי אם נאמנת) מי אמרי' מה לה לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דאחזקה אמרה בדדמי (שמדמה דודאי מת במלחמה) ולא אתי מה לו לשקר ומרע לחזקת'. כתבו תוס' תימא דע"כ לא שייך מגו כיון דאמרה בדדמי דאי שייך מגו א"כ מלחמה בעולם אמאי לא מהימנא במגו דאי בעי אמרה מת על מטתו אלא ש"מ דלא שייך מגו (כיון דאינה חשודה לשקר) ואור"י כיון דדייקא כולי האי שהחזיקה מלחמה בעולם א"כ ודאי לא אמרה בדדמי. מיהו קשה דאמר בשבועות (דף מ"ה) מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' מאי מגו הוא זה הלא אינו חשוד לשקר דטרוד בפועליו וי"ל דשאני התם דנהי דטרוד בפועליו מ"מ נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במגו עכ"ל. ובתוס' שבועות כ' וז"ל דהכא כיון שאינו טוען שמא ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית לי' מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמ' שכח ומחמת שסבר שפרע טוען ברי אע"פ שמסופק עכ"ל. ובתוס' כתובות דף פ"ז הניחו קושי' זו משכיר בקשיא ועיין תוס' כתובות (דף פ"ז ע"ב) אהא דאמרי' שם דמפרע לא דייק. כתבו דוקא בפוגם הוא דאיכא למימר הואיל ופרע מקצת יכול להיות שפרע הכל אבל בלא פוגם לא אמרי' דלא דייק ולא שייך כאן מגו הואיל וטעמ' דלא דייק והיא סובר שדקדק דהוי בדדמי). עוד כתבו תוס' הכא בד"ה או דלמ' אור"י דלא דמי להא דמבעי' בבתרא (דף ה') אי אמרי' מגו במקום חזקה דהתם מרע לה והכא לא מרע לה כיון דאמרה בדדמי. ואי לא מרע התם לפי שאין הוה כלל שיהי' פורע תוך זמנו אבל הכא מרע דיכול להיות אמת דמת במלחמה וכן הא דאמר בקדושין דרבי סבר דאתי מה לו לשקר ומרע לחזקה וכו' אבל הכא אמר בדדמי ולכך לא מרע ולר"נ התם דלא מרע דבשעת מיתה יש לו להיות יותר נאמן עכ"ל. וכ"כ מרדכי פרק הכותב דלא אמרי' מגו היכא שהוא סובר שטוען אמת במגו שהי' יכול לשקר:
[י.] ב"ב דף ה' ע"ב איבעי' להו תבעו לאחר זמן וא"ל פרעתיך תוך זמנו מהו מי אמרי' במקום חזקה (דאין אדם פורע תוך זמנו) מה לו לשקר או דלמא במקום חזקה לא אמרי מה לו לשקר. (ורצה לפשוט ממתני' דהתם ודחי לה) אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשי ת"ש מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דא"ל פרעתיך בזמנו אין לך בידי דא"ל פרעתיך בתוך זמנו וקתני חייב אלמ' במקום חזקה לא אמרי' מה לו לשקר. לא מאי אין לך בידי לא היו דברים מעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי. כתב ראב"ן בבתר' מתירוצ' דרב אשי שמעי' דאמרי' מה לו לשקר במקום חזקה ע"ש. כתבו תוס' בד"ה מי אמרי' וכו' הקשה הר"י בר מרדכי והא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה בו אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה וא"כ מאי קמבעי' לי' הא פשיט' דמגו במקום עדים לא אמרי' כ"ש במקום חזקה דעדיפ' טפי. ואור"י דודאי עדים עדיפי מחזקה דאי אמרי שפרעו אפי' תוך זמן פטור ואי אמרי אפי' אחר זמן ידענו שלא פרעו גובה מיתומים שלא בשבועה ומה דצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכיח מתוך השטר אם פרע ואם לאו דזמנין דזייר לי' אפשוטי דספרא אך קשה תפשוט דלא אמרי' מגו במקום חזקה מרמי בר חמא דאמר בשבועות (דף מ"ה) המפקיד בשטר צריך להחזיר בשטר ולא אמרי' דמהימן לומר החזרתי במגו דנאנסו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי וכ"ש דלא אמרי' מגו במקום חזקה דחזקה עדיפא דאין צריך שבועה וטעמ' דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה. ושמא סוגי' דהכא לא ס"ל כרמב"ח ומיהו קשה מדתנן ביבמות (דף קי"ב) יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו אחר שלשים יום מבקשין הימנו ומפרש התם דעד שלשים מוקי אינש אנפשי' טפי לא מוקי ולכך אחר ל' יום אין כופין דלא מהימנא אע"ג דאית לה מגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבא עלי' דנאמנת כדמוכח סוף נדרים עכ"ל. כתב אספ"ז דקושי' מרמב"ח לא קשי' דהא פשיטא דחזקה עדיפ' ממגו דמגו להוציא לא אמרי' וע"י חזקה זו אנו מוציאין והכ' מבעי' לן אי מהני מגו שלא להוצי' ע"י חזקה ולפ"ז לא יקשה אמאי לא פשיט מההיא דיבמות. ועוד נראה דהכא מיירי שיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו אחר זמנו ולא קאמר תבעו בתוך זמנו אי נאמן במגו דלהד"ם ולכך כל זמן שהוא בתוך זמן עדיף מסברא דשטרך בידי אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מבעי' לי' ול"ד להא דרמב"ח דכל זמן ששטר ביד זה כנגדו בחזקת חיוב ולא אמרי' מגו וה"נ תוך זמן בחזקת שהלוהו ואפי' הי' לו מגו לא מהימן א"נ י"ל גבי מפקיד עדיף טעמא דשטרך בידי מאי בעי דלא שייך לו' אפשוטי דספרא זייר לי' כמו בהלואה עכ"ל. ובבתרא דף ע' איתא בעא מיני' רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך מהו מי אמרי' מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דלמא א"ל שטרך בידי מה בעי (וכמו מה לי לשקר במקום עדים דמי) א"ל מהימן ולימא לי' שטרך בידי מאי בעי א"ל ולטעמיך וכי אמר לי' נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי (הלכך לא מצי למטען מפקיד שטרך וכו' ולמה לו לשקר במקום עדים לא דמי דהא עביד אינש למדחי ואמר אבדתי את שטרי ונפקד נמי לא חייש לשטר' משום דמצי למפטר נפשי' בטענת אונס. אבל לוה לא מצי טעין פרעתי דאמר לי' מלוה שטרך וכו' וגבי לוה ליכא שום מגו) א"ל סוף סוף כי א"ל נאנסו לאו שבועה בעי (לפי' ר"ת בב"ק דבפקדון אינו חייב שבועת שומרין אלא היכא דאיכ' הודאה במקצת לא מחייב גבי נאנסו שבועה דאוריית'. אומר ר"ת דהך שבועה דהכא דרבנן ונתקנה קודם שבועת היסת כמו הפוגמת כתובה. תוס') ה"נ מאי נאמן נאמן בשבועה. כתבו תוס' בד"ה אי. אפי' למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומהימן לוה לו' פרוע ול"מ אמר שטרך בידי וכו' התם משום דזימנין אפשוטי דספר' זייר דעל הלוה ליתן שכר סופר ופעמים כשאין ללוה נותן המלוה בשבילו אבל הכא אין על הנפקד ליתן שכר. ועוד דהתם לוה מאמין למלוה משום תומת ישרים וכו'. ועוד לפי שעשה לו טובה עכ"ל:
[יא.] כתובות דף י"ט ת"ר אין נאמנין לפוסלו (אריש' דמתני' פליג עדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו ואין כתב ידן יוצא ממק"א אין נאמנים) דברי ר' מאיר וחכ"א נאמנין בשלמא רבנן כי טעמייהו הפה שאסר וכו' אלא ר"מ מ"ט בשלמא פסולי עדות מלוה גופא מעיקר' מידק דייק. קטנים נמי כדר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה בגדול (הכא משמע דלא אמרי' מגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דבעי' היא בבתרא ולא אפשט' תוס') אלא אנוסים מ"ט. ומסיק רבא דטעמ' דר"מ כדרב הונא אמר רב דאמר מודה בשטר שכתבו (לוה שהודה) א"צ (המלוה) לקיימו (בעדים החתומים בו שאין הלוה נאמן לו' פרעתי ולא אמרי' בהאי הפה שאסר וכו' דמכיון שאומר כשר הי' הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא. ור"מ נמי דאמר אין נאמנין במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכין תו לעדים). ותוס' הקשו על פירש"י דהא משמע בבתרא (דף קנ"ד) דלא פליגי בלוה ונראה לר"ת ולר"י דה"פ דכמו שאומר ר"ה דלא אמרי' מגו לפסול השטר בלוה ה"נ אומר ר"מ בעדים אע"ג דאלימ' לא פסלי שטר במגו עכ"ל. ובד"ה מוד' כתבו תוס' וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמ' ירא לוה לו' מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופי' הקונ' במקום אחר דטעמ' משום דדבר תורה א"צ קיום ורבנן דאצריכו קיום היכא דטעין מזויף אבל בשאר טענות כגון פרוע לא הצריכו קיום וכן נראה לר"י אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לו' פרוע משום שטרך בידי מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא פסקינן בסמוך אמילת' דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמ' עכ"ל. אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. ומסיק דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. כתבו תוס' וליהמני' במגו דאי בעי מחיל וי"ל דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו ועכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד כיון שאין הלוה גזלן עכ"ל. עוד כתבו תוס' הא ר"נ ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונא מן לו' פרוע במגו דמזויף א"כ אמאי אמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמני' היינו היכא דלא שייך אתי על פה ומרע לשטר' (כיון דשטר לפרעון עומד) אבל עדים שאמרו אמנה כיון שמודים ששטר זה נכתב כדין מדעת הלוה שוב לא אתי ע"פ ומרע לשטרא ול"ד לאנוסים שאין מודים שהי' השטר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו עכ"ל. עיין כתובות דף ט' דאמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסיד כתובתה. כתבו תוס' ליהמנה במגו דמוכת עץ אני תחתיך. ונראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע"ג דבעי' לא אפשטיה שמא חזקה דהכא עדיפ'. ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי שפיר עכ"ל: [יב.] ב"ב דף ל"א זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' והאי אייתי סהדי' דאכלי' שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א"ל מינך זבנתי ואכלתי שני חזקה א"ל אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' (וגם החזקה אינה כלום שהרי אין עמה טענה כ"א טענת שקר דהא עדים מכחישין). ובדף ל"ג איתא נמי כהאי סוגיא ואמר רב חסדא מה לו לשקר ואביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. כ' באספ"ז בשם רשב"א וא"ת וכי רבה לית לי' מתני' דתנן בכתובות היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומ' כתובתה מאתים ואמאי ניהמני' במגו דאי בעי אמר פרעתי י"ל דרבה נמי אית לי' כאביי אלא אלים לי' מגו דכל היכא דאיהו מצי טעון ולתקן דבורי' אנן נטעון ונתקן דבורי' ונימ' דסמכי עלה כדאבהתי קאמר א"נ של אבהתי שלקחו מאבותיך עכ"ל. ובכתובות דף כ"ז ע"ב איתא בעי רב אשי (גבי עיר שכבשוה כרכום דתנן כל כהנות הנמצאות בתוכה אסורות ואם יש מחבואה אחת מצלת על הכהנות כלן) אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרי מה לה לשקר (אי בעי אמר' נחבאתי) או דלמא לא אמרי' ומ"ש מההוא מעשה דההוא גבר' דאוגר לי' חמרא לחברי' א"ל לא תזול באורח' דנהר פקוד דאיכ' מיא זיל באורח' דנרש דליכ' מיא ואזיל איהו באורח' דנהר פקוד ומית חמרא אתא לקמי' דרבא א"ל אין באורח' דנהר פקוד אזלינא מיהא לא הוי מיא אמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר באורח' דנרש אזלינא וא"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים (דאנן סהדי דכל שעת' איכ' מיא). לא אמרי'. הכי השתא התם ודאי איכ' עדים (דאנן סהדי) הכי ודאי אטמ' חששא היא ובמקום חששא אמרי'. ובבכורות דף ל"ז מייתי הש"ס נמי ההוא מעשה. כתבו תוס' שם דרבה גרסי' דהא רבא אית לי' בבתר' (דף ל"ג) מגו במקום עדים לא אמרי'. ובמציעא דף פ"א ע"ב אית' נמי להאי מעשה. וכתב שם אספ"ז דרבא אית לי' מגו במקום עדים לא אמרי' אלא הכא תלינן שמת מחמת דבר אחר ולא ממיא דאין עדים בדבר עכ"ל. (כ' הר"ן בהלכות בגמר' אתמר מי אמרי' מה לו לשקר סתמ' אבל הרי"ף כתב אי בעי אמרה נחבאתי וכ"כ הרמב"ם מתוך שיכולה לו' במחבואה הייתי מכלל דס"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמ' לא. ול"נ דכל שיש מחבואה א' אינה צריכה לו' נחבאתי אלא מסתמ' תלינן לקול'. דבגמ' פרכינן (אהא דאפי' אינה מחזקת אלא אחת) מאי שנא מב' שבילין א' טהור וא' טמא וכו' ובודאי מדר' יוסי פריך דכבא לישאל עליו ועל חברו דמי וכפי' רש"י דליכ' למימר דבבת אחת דכולהו מודו בי' פריך דהיכי נימ' דכבת אחת דמי אטו משום דאנן ידעינן דינא דכולהון טהורות הוי כבת אחת א"כ בב' שבילין נמי ידעי' דינא אם נשאלו זה בפני עצמו וכו' ואפ"ה לא הוי כבת אחת אלא ודאי מדר' יוסי פריך משום דהכ' אפי' לא באה אלא כל אחת בפ"ע כבא לישאל עליו ועל חברו דמי דבשלמ' בב' שבילין כי נשאלו כל אחד בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחברי' אלא כשבא לישאל עלין ועל חברו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרין לי' לחברי' לא מטהרין לי' סבר ר' יוסי דמחזי כשקר' וה"נ בכרכום אי אתי' כל חד בפ"ע היא ידעה בגונ' דאידך וידעה שפיר דלכולהו לא מטהרינן ומש"ה מקשינן מיני' למאי דהוי ס"ל דהכ' נמי איכ' ודאי טומא' ובשלמ' אי אמרי' דלא צריכ' למימר נחבאתי שפיר פרכינן אבל אם אית' דצריכא למימר הכא מאי פירכא ומנא ידעה היא דכל חדא וחדא קמן ואמרה נחבאתי אלא ודאי כדאמרן עכ"ל). ובכריתות דף י"א איתא במתני' אמרו לו וכו' שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לו' מזיד הייתי פטור. גמ'] איבעי' להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן ע"ע (בדברים שיש בהן כפרה לא ממנע לאווי חטאת להתכפר נגד קונו) יותר ממאה איש או דילמ' משום דאמרינן מגו דבעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור (אם היה רוצה לשקר יכול לו' מזיד הייתי ומה שאמרתי לא אכלתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד). כתבו תוס' משמע לפום רהיט' שהוא נאמן מטעם מגו וקשה שהרי מגו במקום עדים הוא. ותו אין זה מגו דלא משו' אינש נפשי' רשיע' כדאמרי' בקדושין (דף נ') דפריך והא לא משוי אינש נפשי' רשיע'. לכך י"ל דהא דנאמן הכא דמתרץ דבורי' והכי פי' מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור השת' נמי מה שאומר לא אכלתי כך רצה לו' והכי מתרצינן מילתי' דבהכי הי' דעתו עכ"ל. ותוס' ישנים כתב והא דאמרי' בכ"מ מגו במקום עדים לא אמרי' היינו במקום שנגמרו עדותן אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג הי'. אבל ריב"א אומר דלא מהימנינן לי' במקום עדים להפסיד לחברו אפי' במתרץ דבורי' אלא דוק' הכא לפוטרו מקרבן שלא יביא חולין לעזרה. ונראה הא דפליגי רבנן דוקא באומר לא אכלתי אב אמר שומן אכלתי מודו לי' עכ"ל:
[יג.] ב"ב דף ל"ד ההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אתא לקמי' דר' אמי אייתי חד סהדא דחטף א"ל אין חטפתי ודידי חטפי א"ר אמי היכא לידייני דיינא להאי דינא וכו' א"ל ר' אבא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כתבו תוס' וליהמני' בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר לא חטפי וכו' וליכא למימר דלא חשיב מגו דלא הוה חציף לומ' לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שיפסלוהו לעדות העד ובעל נסכא וכו' דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבוע' היה פטור והיינו ע"י מגו. ואור"י אם לא הי' העד מחייבו שבועה הי' נאמן במגו שיכול להעיז ולהכחיש את העד בלא שבוע' אבל השתא דמחייבו שבוע' לא מהימן בשבוע' ע"י מגו שהי' יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מגו מ"ט דרב ושמואל דפליגי בשבועות (דף מ"ז) אר' אבא ופטרי בנסכא. לכך נראה כמו שמפ' ריב"ם דודאי הוי מגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבוע' מגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית לי' מגו חייב דכיון דאיכא עד א' המחייב שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטר עכ"ל. עיין תוס' כתובות דף פ"ד ע"ב ד"ה מגו:
[יד.] ב"ק דף ע"ב ע"ב אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל (העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל עדיות שהעיד בנתים פסול דמשעה שהעיד נפסל) ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל דרבא סבר עד זומם חידוש הוא אין לך בו אלא משעת חדושו. איכא דאמרי דרבא נמי כאביי ס"ל דלמפרע נפסל וטעמא דרבא משום פסידא דלקוחו'. כתבו תוס' ד"ה חידוש וא"ת למה הוי חידוש והלא מן הדין יש להאמין לבתראי במגו דאי בעי הוי פסלי לקמאי בגזלנותא. ובשתי כיתות המכחישות זו את זו דאמר רב הונא דזו באה בפ"ע ומעידה וכו' ורב חסדא אמר בהדי סהדי שיקרא למה לי קשה אפי' לאותו עדות ליהמני' לבתראי במגו בין לר"ה ובין לר"ח. ואור"י דלא שייך מגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה. ועוד נראה דקצת דמי האי מגו למגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מגו להכחישם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המגו אין בכך כלום (ועוד) דלא עדיף מגו מעדים שאם היו עדים מסייעין לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דתרי כמאה וכ"ש מגו. והא דאמ' כתובות (דף י"ח) שנים החתומים על השטר ואמרו אנוסים היינו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין האי לאו מגו שאין השטר מתקיים אלא על פיהם וכפה שאסר הוא וכו' כדאמרי' מנין לפה שאסר ופריך הא למה לי קרא סברא הוא עכ"ל. [מזה נראה דפה שאסר עדיף ממגו בעלמא]. ובכתובות דף י"ח ע"ב כתבו תוס' וא"ת והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דלא היו אנוסים דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו וי"ל כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום כלל דמה שאומרים כ"י זה כיון דאינהו גופייהו אמרו תוך כ"ד אנוסים. ועל סיפא דמתני' דאם כתב ידם יוצא אין נאמנים כתבו תוס' משום דהוו מגו במקום עדים. ועוד דחוזרין ומגידים. ועוד בשני עדים לא אמרי' מגו. וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי עכ"ל כלומר והוי פה שאסר דעדיף ממגו כמ"ש בב"ק]. ובקדושין דף מ"ג ע"ב אמר רבא אמר ר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות. ופריך אי המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן דאי אמרי לא פרעניה אמר להו פרעוני אלא לעולם קסבר א"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדריה ללוה יכולים לומר פרענו למלוה. כתבו תוס' יש מקשין האיך אמר מגו כיון דשנים הם ואומר ה"ר יעקב מקוצי דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם על זה שיאמרו דבר אחד אבל בההוא דכתובות דליכא דררא דממונא לגבי עדים התם ודאי אין נאמנין כי אין עד א' יודע מה בדעת חברו לטעון עכ"ל. ע' תוס' בבא בתרא דף כ"ט ד"ה הני נוגעין בעדותן:
[טו.] ב"ב דף ל' ההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתי דאמר לי דזבנא מינך א"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבינתי' מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את. אמר רבא דינא קאמר. כתבו תוס' דלא מהימן לומר קמי דידי זבנה ממך מגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמגו למפרע לא אמרי' דאין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהי' יכול לשקר בתחל' קודם שהוד' דלא הוי מסיק אדעתי' שהי' זקוק לטענה זו. ועוד ראי' מסנהדרין דף ל"א) גבי ההוא איתתא דנפק שטרא מתותי ידי' אמרה לי' ידענא דשטרא פרוע הוי והימנ' רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות ניקנות במסירה א"ל שאני הכא דאי בעי קלתי'. איכא דאמרי לא הימנה ר"נ א"ל רבא והא אי בעי קלתי'. כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרי' (רש"י פי' שם שכתוב בו הנפק ותוס' הקשו מ"מ ניהמניה במגו דקלתי' לכן פי' שראוהו בידה) א"כ מוכח דמגו למפרע לא אמרי' עכ"ל. ובכתובות דף פ"ה מביאים תוס' עוד ראי' מהא דתנן שבועות דף מ"ח מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל נתתיו לך פטור ופריך מיני' למ"ד המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעי' בעדים כמאן דאוזפי' בעדים וקתני פטור. ומאי קושיא שאני הכא דמהימן במגו דאי בעי אמר אתמול להד"ם אלא ודאי מגו למפרע לא אמרי' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בכתובות דף ס"ט. וכ"כ בספ"ק דבבא מציעא גבי סמפון שיוצא מתחת ידי שליש. וכ"כ הר"ן בחדושי סנהדרין דבשליש נאמן אף בלא מגו מטעם הימני' ובאחר מגו למפרע לא אמרי'. (מהכא נראה דמגו למפרע לא אמרי' לכ"ע אע"ג דלישנא בתרא דסנהדרין איתותב וקי"ל כרבא דמהימן לאו משום דס"ל מגו למפרע אמרי' אלא משום דשליש נאמן בלא מגו משום הימני' ש"ך ח"מ סי' נ"ו ס"ק א'). כתב אספ"ז בתרא דף ל' וז"ל ואם תתמה איך לא נאמר כאן פה שאסר וכו' כי לא נאמר הפה שאסר אלא בדבר האוסרו מידיעתו כגון שדה זו של אביך. וכגון א"א הייתי וכו' לפי שנא' אמת אמרו שהרי היו יכולין לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי אחר כי של זה היתה מתחל' ובאמת ראוי הוא להאמינו על זה דהודאת בע"ד כק' עדים בדבר שהוא חובתו והו"ל הודאה זו ודאי וכי הדר א"ל אנא זבנתי' מיני' זה הדבר בספק כי על עדות זכותו אין לי להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתי' אבל אתה חי מפיו וזה אצלך ספק שאין לך להאמינו על זכותו א"כ הו"ל גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי הראב"ד ז"ל. ורשב"א בחדושיו דחה דבריו וכתב שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך היא. ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מגו שאלו אמר כן בב"ד היו מאמינים. אותו עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן ע"כ הוא מפרש לאו קא מודית לו הודאה גמורה הי' מודה לו שהיא של אבותיו עכ"ל. עיין תוס' ב"מ דף צ"ז דכתבו וא"ת רב ושמואל דפטרי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מודה במקצת אמאי חייב יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי אמר איני יודע. וי"ל דאין אדם טוען ברצון איני יודע עכ"ל. וכ"כ לעיל דאין אדם עוש' עצמו ברצון מסופק כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא טוען א"י:
[פסק]:
[טז] בפי"ב מגירושין כ' הרמב"ם האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' כתב ה"ה ורמ"ך כתב היה לו לפ' והוא שאומרת תוך כ"ד אבל לאחר זמן מרובה לא מהימנת וצ"ע עכ"ל וג"כ ראיתי לקצת מפרשים שפירשו דמשנתנו תכ"ד ולא מצאתי מי שכתב בביאור שאפי' לאחר כ"ד ולולי שהם אמרו כן הייתי אומר בכל גוונא דלא אמרי' דוקא תכ"ד אלא לחזרת דבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר עצמו מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כיון שאין לנו איסור אלא מפיה ודאי אפי' לאחר כ"ד נאמנת שהרי אפי' חוזרת כגון שאמר' למחר פנויה אני כ"ז שנותנת אמתלא לדבריה נאמנת כ"ש כשאינה עוקרה דבורה הראשון. ויש קצת סיוע לוה דאל"כ אדתני סיפא ואם יש עדים וכו' לאשמעי' רבותא אפי' ליכא עדים אם אומרת לאחר כ"ד אינה נאמנת. ורבינו יחיאל כ' אם אומרת א"א הייתי ולאח"ז אמרה פנויה אני א"צ אמתלא. וזה מסכים לדברי שאין דברי המשנה דוקא תכ"ד עכ"ל ה"ה. וטור אה"ע סי' קנ"ב כתב בשם רבינו יונה דצריך תכ"ד. ורמ"ה כ' דא"צ ומ"מ צריך שתאמר כך קודם שיסתלקו מאותו ענין כ"ז שתעסוק בו תכ"ד של דבור אחרון ונ"ל שא"צ לא לזה ולא לזה כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים עכ"ל. וכתב ב"י אפשר שלמד זה מתוס' שם. ונ"ל דשאני התם שדבריו האחרונים הם פי' לראשונים דברישא קאמר את בתי נתתי ואח"כ מפרש למי נתנה אבל הכא אין דברים האחרונים פירוש לראשונים אלא תוספת ומ"מ דעת ה"ה כרבינו עכ"ל. ובש"ע שם כתב האש' שאמרה וכו' נאמנת. וי"א דוקא תכ"ד אא"כ נתנה אמתלא. כתב ב"ש נראה לדע' קמייתא דנאמנת אפילו אחר כ"ד דהוי כמפרש דבורה מה שאמר' א"א הייתי היינו הייתי כבר ועכשיו גרושה אני. אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת לאחר כ"ד. דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפי' להכחיש וכו' ודלא כב"ח עכ"ל: [יז] בפט"ז ממלוה כתב הרמב"ם שטר שהיה ביד שליש והוציא מתחת ידו בב"ד ואומר פרוע נאמן אע"פ שהשטר מקוים שאלו רצה היה שורפו או קרעו. כתב הש"ך ח"מ סי' נ"ו דכוונתו אף שעכשיו אין יכולת בידו כגון שראהו בב"ד כיון שהי' פעם אחת יכולת לעשות כן דהא שליש נאמן בלא מגו כמו שהוכחתי עכ"ל. וכ"כ סמ"ע שם. בפט"ו מטוען פסק הרמב"ם כרבה בארעא. ובפרק י"ד ממלוה פסק כרב יוסף בזוזי. וכתב ה"ה רבינו פרשה במקוים וה"נ דעת הגאונים ורמב"ן ורשב"א מוקי לה באינו מקוים אבל אם מקוים נאמן מדין מגו עכ"ל. מהכא משמע דרמב"ם ס"ל דלא אמרי' מגו להוציא. (וכ"כ בפי' משניות בשבועות פ"י משנה ה' וז"ל. וצריך לדעת שראובן כשיטעון על שמעון שיש לו אצלו ממון והוציא שטר ואמר שמעון להד"ם והשטר ההוא בידו בנאמנות והודה ראובן שהשטר מוקדם הוא על דרך אשר זכרנו יהיה הדין שישבע שמעון היסת שאין לראובן אצלו כלום ולא נאמר מגו דיכול למימר שטר מאוחר הוא ואמר מוקדם ויש לו אצלו החוב שאין לנו לומר מגו אלא לפטור האדם מחוב לא שיגבה מאחרים בטענתו וזה עיקר אמת עכ"ל) ורמ"א ח"מ סי' פ"ב כתב אין אומרים מגו להוציא (וכן סובר המחבר) ויש חולקין דאמרי'. כתב הש"ך היכא דאיכא שטרא מעליא אמרי' מגו אף להוציא כמו שהוכיחו תוס' מסטראי. והא דהוצרך המרדכי לומר גבי משארסתני הטעם כיון דאיכא ברי או חזק' עם המגו אמרי' להוציא והא הכא אית לה שטר כתובה ואף במקום שאין כותבין גובה בתנאי ב"ד. נראה דהא דאמרי' בשטרא מעליא אמרי' מגו להוציא היינו שהמלוה יודע בודאי שחייב לו והשטר מעליא הוא מצד שממון שלו בידו הוא משא"כ הכא שהאש' לא הלותה לבעלה כלום ואי לאו שחייב לה משום כתובה לא היה חייב כלום הלכך אי הבעל טוען ברי לא הוי אמרי' שגובה בתנאי ב"ד ואפי' היה כותב כתובה שיכול לומר בשעה שכתבתי סברתי שהיא בתולה ועכשיו ברי לי שהיא בעולה לא הי' מועיל לה מה ששטר כתובה בידה עכ"ל. ובפ"ד משכירות פסק הרמב"ם דאין אומרים מה לו לשקר במקום עדים (וכתב ש"ך בסי' פ"ב בשם תשובת הרא"ש. אפי' במקום עדים פסולין לא אמרינן מגו. ויש שפקפקו בזה). ובפ"ג משגגות כתב הרמב"ם מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת ולא התרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא או' אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן כשאמר להם לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים. כתב הש"ך ח"מ סי' פ"ב מגו דהעזה אמרי' אם לא לאפטורי משבועה או במידי דכפירה כמ"ש תוס'. מגו במקום שטר אמרינן ונאמן לו' בשטר פקדון החזרתי במגו דנאנסו (דהיינו נאמן בשבועה) ולא אמרי' שטרך בידי מאי בעי. מגו אמרי' אף היכא דצריך שבועה דרבנן מגו דאי בעי אמר טענה מעליותא אף על פי שבאותו טענות איכא שבועה דאוריית' כלו' אמרי' מגו משבועה דרבנן לשבועה דאוריית' כדאית' ב"ב (דף ע') דנאמן לו' החזרתי דאינה אלא שבועה דרבנן במגו דנאנסו דהוי שבועה דאוריית'. כ"כ ספר כריתות (אמנם לר"ת שסובר דעל נאנסו בלי הודאה ליכא שבועה דאוריית' לא מוכח מהתם מידי). מגו לבטל המנהג לא אמרי' נמוקי ס"פ המקבל: [יח.] כתב הרמב"ן בס' הזכות בסי' כ"ו. וז"ל כתב הראב"ד היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול לו' להד"ם ואתו לבי דינא וכפר אידך בהאי קנסא אם הודה לאחר מיכן אסתפק' לי אי הוי האי מגו כעדים כדאמרינן בעלמ' מה לו לשקר כעדים וכיון דבהאי תפיסה איכא מגו ה"ל כעדים ואלו היכא דכפר ואתו עדים הא מחייב והשת' נמי מאי דתפיס מקמי כפירה והודאה תפס או דלמא כיון דאלו הודה פטור לא עדיף האי מגו מהודאה דנפשיה וכל היכא דהודאה לא מהני מה לי לשקר לא מהני עכ"ל הראב"ד ורמב"ן כתב עליו וענין ספקא של הרב כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב בזמן הזה מפני שאין ההודאה כלום ואפי' במודה בב"ד מומחה אני או' שלא פטרה תורה בקנס אלא שלא הי' חייב אותו מתחלה ע"פ עצמו אבל זה לא ע"פ עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינין שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלו הלכך ירשיעון אלקים קרינן ביה ולא קרינן ביה מרשיע את עצמו כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו ובפרק שור שנגח ד' וה' אמרי' ולימא ליה אי תם הוי מערקנא ליה לאגמא ומפרקי כגון דקדים בע"ד ותפסי' וזה נוסחת ר"ח אלא דיש גורסי' קדמו ב"ד ותפסו מ"מ הרי הדין פשוט בלי ספק עכ"ל. כתב באספ"ז כתובות דף פ"ט ע"ב (על הא דאמרי' דאם ליכ' עידי גירושין אף שיש כתובה בידה נאמן הבעל לו' פרעתי במגו דלא גרשתיה) קשה הא לאו מגו מעליא דאם יאמר לא גרשתיה יתחייב לה כתובתה לאחר מותו אם ימות בחייה ועכשיו שאומר פרעתי נפטר לגמרי וניחא לי דמתני' דקתני הוציאה כתובה ולא גט לא תפרע קא מתרצי לה דהא השתא אין לנו להצריך לפרעה שהרי יש לנו להאמינו כשאמר פרעתי כמו אם היה או' לא גרשתיה לענין שלא תפרע עתה בטענת אבד גיטי עד לאחר מיתה ואף על פי שהטענה ההיא לא היתה לו יפה כ"כ כמו זו שהיא טוען יש לנו להאמינו בכדי הטענה ההיא דומיא דהנהו עיזי דאכלי חושלי שנאמן לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי אע"ג דהשת' טעין טפי מכדי דמיהן מהמנינן ליה עד כדי דמיו עכ"ל. כתב הר"ש בס' כריתות בי תרי נאמנים במגו דאי בעי שתקי היינו טעמ' דלישתק שניהם מכוונים. וש"ך סי פ"ב בכללי מגו כתב דלא צריך לטעם זה דכי אמרי' מגו דבי תרי לא אמרי' היינו כשאחד צריך לעדות חברו אבל במגו דמזוייף הא כל אחד יכול לו' חתם ידי מזויף ובטל השטר וכ"כ נמוקי פ' חזקת גבי זה או' של אבותי כי ביד אחד לפסול השטר ע"ש. עוד יש כמה דיני מגו מה שהעתיקו אחרונים. אך די בעיקרי הדברים מה שהעתקתי מש"ס והראשונים: