כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ל (כלל צג) למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא
[א.] פסחים דף ל' ע"ב איתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה (המלוה את חברו ושיעבד לו נכסי' שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע למפרע גוב' גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו) ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה (אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק (אפי' לרבא דאמ' עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא שאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו ברשותו ורחמנא אמר מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואתי מלוה וטריף בחנם ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדתנן בערכין פ' שום היתומי' וכו' ואע"ג דאמר רבא הקדש חמץ וכו' מפקיעין מידי שעבוד דוק' כגון קונמות או בהמ' לקרבן או בגד שפרס' על המת אבל קדושת דמי' לא אמרי' (וכן דעת הראב"ד פ"ז מערכין) כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה אביי אמר למפרע גובה כיון דמטי זמני' ולא פרעי' איגלאי מלת' למפרע דמעיקרא ברשותי' הוי קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין (כי פליג' דאקדיש מלוה בתוך זמן ורבא אמר מכאן ולהבא כיון דאלו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי אשתכח דהשתא קא קני וכו') תנן א"י שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אא"ב למפרע גובה אמטו להכי מותר בהנאה (קס"ד השתא בשלא מסרן לו אלא שיעבדו לו כשאר לווים שאם לא אתן לך עד יום פלוני בא לביתי וגבה מחמץ זה) אלא אי אמרת מכאן ולהבא אמאי מותר בהנאה ברשותיה דישראל הוי קאי הב"ע בשהרהינו אצלו (בביתו של א"י נתנו קס"ד השת' דטעמ' משום ב"ח קונה משכון ומסיק הש"ס דא"י מישראל לא קני משכון אלא מיירי שאמר לו כשהרהינו אצלו אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו אלא כשאר משכון נתנו לו שאם לא יפרע יגבה חובו ממשכונו וישוה אותו בדמים הלכך בא"י שלוה לישראל על חמצו אפי' לא פרע לו אסור לישראל ליהנו' ממנו דכל ימות הפסח של ישראל הי' דמכאן ולהבא הוא גובה וא"י לא קני משכון וכו' כן פי' רש"י שם הסוגיא ועיין שם בתוס' ד"ה אלא אם פדאו לבסוף לא שייך פלוגת' דאביי ורבא כלל ע"ש. כתב המאור וז"ל אתמר ב"ח וכו' ורמינן עליה דרבא ממתניתן ואוקמי' בשהרהינו ובדא"ל מעכשיו ומש"ה מותר בהנא' דבכה"ג אפי' רבא מודה למפרע גובה ודכוותי' גבי ב"ח דישראל אי אקדיש מלוה או זבין דמהני לי' תפיסת משכון שבידו הואיל וסופו לגבותו בחובו. ושמעית מיני' דישראל המלוה את ישראל על המשכון בעצמ' אע"ג דלא אמר לי' מעכשיו קני לי' כדר' יצחק דב"ח קונה משכון ואי אקדיש או זבין שפיר עבד והא דינא במטלטלי לחוד ולא גמרי' מיניה לקרקע שהקרקע בחזקת בעלים עד שעת גבייתו ולא שייך בה דר"י אבל ודאי אי א"ל מעכשיו אפי' בקרקע קני ושפיר אקדיש וזבין עכ"ל ורמב"ן במלחמות כ' כך הצעה של שמועה דמעיקר' קס"ד דטעמ' דאינו עובר ועובר משום למפרע גובה דלא קי"ל אוקמתי' למתני' אלא בהכי ולפום כן נמי מצריך לן למימר דגבי מטלטלין נמי פליגי אביי ורבא דלאביי למפרע גובה וכו' אי נמי בדאקני לי' מטלטלי אגב קרקע דגבי למפרע וכו' אבל השת' מוקי פלוגת' דעובר ואינו עובר לאו משום גובה למפרע בעלמ' הכא בין לאביי וכו' מכאן ולהבא גובה דעד כאן לא אמר אביי למפרע אלא בקרקע ושטר דכיון דאי נמי זבין ומקדיש אתי מלוה וטריף וכו' כי מטא זמני' ולא פרעי' אגלאי מלת' למפרע דברשותי' הוי קיימי לוה לא מצי למזבין מלוה מזבין אבל במטלטלי כיון דאלו זבין ואקדיש או אורית פקע שעבודי' אשתכח השת' הוא דקא קני דלוה מזבין מלוה לא מזבין דליכ' מילת' דתרווייהו מזבני דאי דמר לאו דמר (ועיין במהרש"א בסוגי' דהכ' לענין אי במטלטלין למפרע גובה) אלא הכא לכ"ע (בין לאביי ובין לרבא) בשהרהינו ולא משום גוביינא אלא בדר"י קמפלגי וכו' ויש לפרש כדרך הסוגי' דא"י מישראל לא קני בשעבודא למפרע ק"ו הרהינו לא קני שעבוד' קני לי' הלכך פלוגת' דר"מ ורבנן לכ"ע בשהרהינו לרבא בשהרהינו דוקא לאביי בין הרהינו בין לא הרהינו וזה הפירוש שנר' לי על נכון וזה שאמרו ותסבר' כלומר דישראל וא"י שוין הן אימא סיפא וכו' אבל המטלטלין וקרקעות אפשר שיהיו שוין מפני שדין תורה משניהם ב"ח גובה ואפי' מלוה ע"פ ומדברי רבינו ז"ל למדנו דהיכא דא"ל מעכשיו והרהינו קני למפרע בין לקולא וכו' ואי לא אמר לי' הכי לא קנה אלא משעת גוביינ' וכו' ולא כבעל המאור שהוא סבר שהמשעבד מעכשיו חמץ לא"י למפרע גובה ואין הדבר כן שאין כאן קנין אלא שעבוד ועדיין טעמו של רבא במקומו עומד כיון דאלו הוי לי' זוזי וכו' ועד השת' שעבוד בעלמ' רמי עליה ולא שמענו לשטר שיש בו אחריות נכסי' שיהא מלוה יכול למכור אע"פ שאמר לו מעכשיו וקנו מידו אלא הא דאוקמי' מתני' במעכשיו היינו דא"ל אם לא הבאתי וכו' הרי הוא שלך מעכשיו בסלע שהלויתני עליו ומשעת הרהינו קנה דמשיכה בא"י קונה והרי זה כמכור בעל מנת וזה הדין אף בקרקעות אבל בריית' דלא א"ל מעכשיו אלא שהרהין ואמר אם לא נתתי וכו' תהא מזה גובה בחובך וכה"ג מכאן ולהבא גובה שהדין נותן שיהא זה מוריד שלשה לשום ויגבה אותן בשום הדיינין בשעתן אין כאן קנין וה"ה נמי אפי' אם אמר מעכשיו אלא דלא שייך מעכשיו לגבי שעבוד גבי' דחוב. וה"ק הא דא"ל קני מעכשיו וכו' ולענין דינא נמי מכאן נלמוד וכ"ש שאני אומר אחר שהלכה אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע וכו' ממילא שמעי' דאי זבין מלוה לאו כלום הוא שאין אדם מוכר ונותן בראוי כבמוחזק וכו' עכ"ל. (ובעל התרומות שער מ"ב ח"ב כתב בשם ר"ח דהא דפליגי אביי ורבא היינו במשכנתא ואפותיקי אבל בסתם חוב אף אביי מודה ופוסקים אחרים פליגי עלי' ע"ש:
[ב.] גיטין דף מ' ע"ב אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד כתבו תוס' פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף וכו' קשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מידי שעבוד ואי לא חשיבי ברשותו אפילו קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו וכו' ואור"י דרבא לטעמי' דב"ח מכאן ולהב' גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כיון דחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא. משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחייל' תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראוי להפקיע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלי' ביובל וכו' ובפרק המניח דף ל"ג דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפ"ה אין מפקיע מידי שעבוד דניזק דכיון דאין יכול לסלקו בדמים אפילו לר' ישמעאל כדאמר פרק המניח מודה רבא דלמפרע גובה. וא"ת כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א"כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסור עליו בקונם וי"ל דאלמוה רבנן שעבודא דב"ח כמו דאמרינן בכתובות אלמוה רבנן לשעבוד' דבעל וכו'. ועוד כתבו תוספות דלא אלמוה לשעבוד' דב"ח ובעל אלא בקונם דלא מתסרי אלא אבעל חוב כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שעבודו אבל היכ' דמתסר אכ"ע כאצטלא דפרסי אמיתנא (יבמות דף ס"ו) והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשעבודי' וא"ת ולאביי דאמר למפרע הוא גובה היכא משני למתני' דהכ' דכרב' לא מצי לשנוי דאביי לית לי' דמפקיעין מידי שעבוד כיון דסבר למפרע הוא גובה וי"ל דאביי מפרשא כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלוקי בזוזי. וא"ת ואצטלא דפרסי אמיתנ' אמאי קנייא מיתנ' הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה (דבגדים שהכניסה לבעל' תטול אותן בעצמן) א"כ מודה רבא דלמפרע גובה דלא שייך טעמא דאי הו"ל זוזי וכו' וי"ל דמ"מ כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי אמרי' מכאן ולהבא גובה עכ"ל. ועיין תוס' ב"ק דף צ"ח. ותוס' ב"ק דף ל"ג ד"ה איכא בינייהו דלר"י אין קדוש כתבו וא"ת אמאי אין קדוש למ"ד למפרע גובה וי"ל דלמ"ד למפרע היינו היכא שגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף לקבל מעות ולא גבאו לר"י אין קדוש עכ"ל:
[ג.] ב"ב דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה קני לך כתבו דמוכח מבתרא (דף קמ"ו) דמכירת שטרות מדרבנן וכו' וא"ת ואמאי לא קני מדאוריית' גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפי' בלא מסירת שטר חוב יקנה וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח פסחים (דף ל"א) כיון שהקרקעות אינן ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה. והא דלא תקינו רבנן שיוכל להקדישן כיון שתקנו שיכול להקנותן לפי שאין הקדש כ"כ צורך עכ"ל תוס' וכ"כ הרא"ש [מדברי תוס' אלו משמע דלאביי דאמר למפרע הוא גובה מכירת שטרות דאורייתא]:
[פסק]:
[ד.] בש"ע ח"מ סי' ק"ג כתב אם ירד המלוה לנכסי הלוה והחזיק בהם או מכרן בלא ב"ד אינו כלום אפי' היתה משכונ' בידו או אפותיקי מפורש כיון שיכול לשלם לו ולסלקו וי"א שאם עבר הזמן שקבע לו לפרוע או שהי' משכונה מוחזקת ביד המלוה יכול למוכרה. וכ' הש"ך ועיקר כסברא ראשונ':