אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות כ (כלל פט) כל העומד לזרוק ולשרוף ולקצור אי כזרוק וכשרוף

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות כ (כלל פט) כל העומד לזרוק ולשרוף ולקצור אי כזרוק וכשרוף

אות כ (כלל פח) כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו

וכקצור דמי או לא:

[א.] בבא קמא דף ע"ד ע"ב מתני' גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר וכו' אינו משלם דו"ה ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם ארבעה וחמשה שאין חייב באחריותן פטור. גמ'] (דף ע"ו) אמרינן נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכ' מבעיא לי' קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפיק מרשותיה קדשים שאינו חייב באחריותן חייב דמפקי לי' מרשות' דמרי' אמרי ר"ש אמילת' אחרית' קאי והכ' קתני אין הגונב אחר הגנב משלם דו"ה וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש ושא"ח באחריותן פטור דלא קרינן בי' מבית האיש מכדי שמעינן לי' לר"ש שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' קדשים נמי שחיט' שאינה ראוי' היא כי אתי רב דימי אמר ר"י בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים אמר ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם. כי אתי רבין אמר ר"י בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ. תהי בה ר' אלעזר. לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת (ופריך לרבין אליבא דר' יוחנן וכי שחיטתו מתרת וכו' ובשעת טביחה שחיט' שאינ' ראוי' היא. כך פירש רש"י. ותוס' כתבו דפריך למאן דמוקי כשנשפך הדם דאי למ"ד שלא לשם בעלים כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראוי' היא בלא טעם כל העומד לזרוק ע"ש) לר"ל שחיט' מתרת והלא פדיה מתרת. אשתמיטתיה הא דר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי. כל העומד לזרוק וכו' דתני' רש"א יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא וכו' (לר"ש איסורי הנא' אינן מטמאין טומאת אוכלין דדריש אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל ואם היתה לה שעה היתר הנאה משנשחט ירדה לה דין קבלת טומאה ואפי' נאסר לאחר מיכן מקבלת טומאה (בכורות ט') כיצד לן לפני זריקה אינו מטמ' לאחר זריקה מטמ' וקי"ל מאי לפני זריקה קודם שנר' לזריק' לאחר זריקה לאחר שנראה לזריק'. קודם שנרא' לזריקה לן מאי היא דלא הוי שהות ביום למזרקיה דשחטיה סמוך לשקיעת החמה וכו' לאחר שנרא' וכו' דהוי שהות ביום למזרקיה אלמ' כל העומד לזרוק כזרוק דמי. וכל העומד לפדות וכו' דתני' רש"א פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ואמר ר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית על גבי מערכתה אלמ' כל העומד לפדות כפדוי (וזהו שעת הכושר שהי' לה ואע"פ שלא נפדית אפ"ה משוי לה אוכלא הואיל וראוי' לפדות(, כתבו תוס' בד"ה פרה קשה אמאי לא אמרי' דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשחטו וכל העומד לישחט (כלו' כיון שמצוה לשחוט הוא עומד לכך מה שאין כן אי אין מצוה לא שייך לומר עומד לכך וכן כתבו תוס' לעיל) כשחוט. וי"ל דאפי' נשחט לא אמרי' כזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט. ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר"ש למ"ד (יומא דף ס"ז) דשרי אבריו בהנא' כיון שעומד לדחות כדחוי דמי. וי"ל דכל שעומד לעשו' לא אמר דכעשוי דמי אלא כאוכל האסור להיות כמותר וקרינן בי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאין אוכל כמו בע"ח ליחשב כאוכל אע"ג דהוי מהני על האוכל כגון פרה ונותר ליחשב כעפר' אי לאו דמכשיר להו חיבת הקדש מידי דהוי אבן פקוע' ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפ"ה חיותן מטהרתן לרבנן דפליגי אריה"ג בחולין ע"ה עכ"ל. ועיין חולין דף פ' ע"ב תוס' ד"ה דכמה. ופ"א ע"ב תוס' ד"ה הואיל: [ב.] כריתות דף כ"ד ע"ב מתני' המביא אשם תלוי ומשנשחט נודע לו שלא חטא ישפך הדם נזרק הדם וכו' והבשר קיים יאכל ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל. גמ'] לר"י אמאי יזרק הא הוי ידיע' בשעת סליח' אמר רבא ר"י סבר כר"ש כל העומד לזרוק כזרוק אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק. האי אין עומד לזרוק (דהא לא חטא וסופו להוודע קודם זריקה ואיגלאי מלת' למפרע דאינו עומד ליזרק) אמרי במערב' קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב (ומשמע דאע"פ שכלי שרת מקדשין אעפ"כ צ"ל לר"י כל העומד לזרוק. וכן משמע מפי' משניות לרמב"ם דכתב דאין הלכה כר"י משום דסבר כל העומד לזרוק וכו' וכלי שרת מקדשין וכו' וכל זה נדחה. אמנם ממנחות דף ק"ב ע"ב מוכח בהדיא דלמערב' לא צריך לומר דסבר כל העומד כר"ש וצ"ע. ואפשר דפירוש ברמב"ם הוא כן בין לפי טעם דרבא ובין לטעם דמערב' נדחו דברי ר"י מהלכה):

[ג.] מנחו' דף ק"א ע"כ א"ר אושעי' שמעתי פגול במנח' לר"ש (דאמר לקמן כל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין אינו מטמא טומאת אוכלין וכו' מיתבי ר"ש אומר פגול במנחה מטמא טומאת אוכלין לא קשי' כאן שהיתה לה שעת הכושר (ובשעת הכושר סבר ר"ש דמטמא אע"פ שאסור עתה בהנא' כמו בשר בחלב שמטמא לדידי' משום שהיתה לה שעת הכושר דאי תרי כול' יומא בחלב' לא מתסר עד שיבשלנו. רש"י ותוס') כאן שלא היתה לה שעת הכושר ה"ד דאקדשינהו במחובר. כתבו תוס' למאי דס"ד דאיירי ר' אושעיא אפי' בהיתה לה שעת הכושר תקשי לי' מההיא דלעיל דמודה ר"ש בבשר בחלב וי"ל דהוי אמינ' שעת הכושר דבב"ח כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי לי' כול' יומא בחלבא ואח"כ בישל וכי האי גונא לא היתה למנחה שעת הכושר עכ"ל. ופריך הש"ס לפרקינהו הניחא למ"ד טמאין נפדין ולא טהורין אלא להך לישנא דאמר אפי' טהורין נפדין ליפרקינהו (כלומר והא קודם שקדשו בכלי יכול לפדותן ולאכלן ואשתכח דהו"ל שעת הכושר) השת' מיה' לא פריקו וכיון דאי בעי פריק לה שמעי' לי' לר"ש כל העומד לפדות כפדוי. הכי השתא בשלמ' פרה עומדת לפדות היא שאם מצא אחרת נאה מצוה לפדותה אלא הני מנחות מצוה לפדותן (בתמיה) עוד איתא התם אמר רב אשי קמי' דרב נחמן הא דאמר ר"ש לן לפני זריקה אינו מטמא וכו' לן ממש האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהי' שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר דהוי שהות ודקא קשי' לך דר"ש הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק וכו' אדר"ש דפרה דאמר כל העומד לפדות וכו'], לא קשי' דאי בעי' פריק אמרי' [דמחוסר פדיי' לאו כמעשה דמי דברים בעלמ' נינהו] ואי בעי הוי זריק לא אמרי'. כתבו תוס' והא דמשני ר' יוחנן בשוחט תמימין וכו' משום דהעומד לזרוק וכו' ההיא שנוי' לא יתכן לרב אשי א"נ היכא דנזרק בחוץ מודה ר"א דאמר מעיקר' כזרוק דמי עכ"ל. ופריך הש"ס על רב אשי ור"נ כלל אמר ר' יהושע כל שהיתה לו שעת היתר לכהני' אין מועלין בה וכל שלא היתה וכו' מועלין איזהו שעתהיתר לכהנים שלנה ושנטמאת וכו' מאי לאו לנה ממש והכא דאי בעי הוי זריק הוא וקתני דאין מועלין (ושעת היתר קרינן בי' משום דאי בעי זריק) אמר רב אשי מעילה אטומאה קרמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושתה (שנראה ליזרק ולהיות מותרת לכהנים וקי"ל כל העומד ליזרק כזרוק) במאי הדרא רכבא לה (קדושה) טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא היא כל היכי דאי בעי זריק מצי זריק לי' משוי לי' אוכלה ומטמא וכו' היכא דאי בעי זריק לא מצי זריק לא משוי לי' אוכלא (דטומאה משום אוכלא הוא וכל כמה דלא הוי אוכלא אע"ג דחזי למהוי אוכלא לא מקבל טומאה הלכך לא אמרי בה אי בעי זריק) מיתבי המביא אשם תלוי וכו' ר' יוסי אומר וכו' כדלעיל] ואמ' רבא רבי יוסי כר"ש כל העומד ליזרק וכו' (וקשיא לרב אשי ור"נ דהא הכא אע"ג דלא זריק שריא ליה למזרקי' ומיכלא דאוכלא דהיתרא חשיב ליה משנראה לזריקה אלמא לענין שווי אוכלא אמרי'. אי בעי זריק וכו') מידי הוא טעמא (כלומר וכי טעמא דר"י משום דכזרוק דמי) הא אמרי במערבא היינו טעמא דר"י כ"ש מקדשין וכו'. א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק (למאי דס"ד מעיקרא דר' יוסי בשיטת ר"ש אמרה נקיט לה) כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא. א"ל חיבת הקדש מכשרתן וכו':

[ד.] מעילה דף ד' ע"ב. א"ל בר קפרא לבר פדת בן אחותי ראה מה אתה שואלני למחר (הא דקתני מתני' כל שהי' לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בו) היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה או היתר אכילה. חזקי' אמר היתר שחיטה ר' יוחנן אמר היתר אכילה אמר ר' זירא לא דייקא מתני' לא כר"י ולא כחזקיה דקתני לן לאו דלן דם ש"מ היתר זריקה שנינו. כתבו תוס' וא"ת א"כ ליבעי אי הל' כר"ש כל העומד לזרוק וכו' וי"ל דלכ"ע קא בעי דלא פליגי אלא לענין טומאת אוכלין ואיכא למבעי אליבי' דתרוייהו דעד כאן לא קאמ' ר"ש כזרוק אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא פקעי קדשי קרשים עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע"כ לא קאמרי רבנן לאו כזרוק אלא לענין טומאת אוכלין משום דלא קרינן ביה אשר יאכל אלא לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד לזרוק מיד פקעו קדשי השם דכזרוק דמי עכ"ל: [ה.] תרומות פ"ה משנה ח' סאה תרומה שנפל' למא' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחר' ה"ז אסורה ור"ש מתיר. כ' הר"ש בירושלמי אמרי' ר"ש אומר ידיעתה מקדשתן ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה כלו' לר"ש אם לא נודע בראשונה עד שנפלה שנייה הכל נאסר השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן בעלמא דאית לי' לר"ש כל העומד לזרוק וכו' ורבנן אזלי בתר הגבהה עכ"ל. כ' הרא"ש פ' גיד הנשה דף ק' דיבש ביבש במין במינו בטל ברוב ואם נתבטלו פעם אחד ביבש אע"ג דנתבשלו אח"כ הכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוסר דלא מצינו דבר המותר לאכלו שיהא צירו אסו' וכו' אחרי שהותר ביבש ונהפך האיסו' להיות היתר שוב אינו חוז' לאיסו' ע"י בישול ואע"ג דמב"מ בלח אוסר עד ס' היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שיאסר בס' אע"ג דלא יהיב טעמא גזר' אטו מין שאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך האיסו' להיות כולו מותר ויכול לאוכלן אפי' בבת אחת שוב לא יתכן לומ' שתאסור פליטתו וכה"ג אשכחן חילוק באיסו' המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר ידיע' בפ"ה דתרומות וכו' וקאמר בירושלמי דסבר ר"ש ידיעתה מקדשתה וכו' ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הלכך מצטרפי כאלו נפלו יחד אלמא לר"ש כשנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל אבל קודם ידיעה לא התיר ומדר"ש נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעי הרמה שהידיעה גורמת ההיתר וכו' עכ"ל. וע' פסחים דף י"ג ע"ב דמסיק הש"ס דר' אליעז' בר"ש סבר כאבוה כל העומד לזרוק כזרוק. ועיין בתוס' שם מה שמחלקין בענין זה: [ו.] [שבועות דף מ"ג] מתני' ר"מ אומ' יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומ' אינן אלא חמש ר"מ מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע כקרקע. גמ'] מכלל דר"מ סבר כל המחוב' לקרקע אינה כקרקע אדמפלגי בטעונו' לפלגי בסרוקות. אלא אמר ר"י ב"ר חנינא בענבים העומדות ליבצר קמפלגי דר"מ סבר כבצורות דמי ורבנן לאו כבצורות דמי. כתבו תוס' נר' דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דגמר מקצירת סממנין שהית' לאחר שעומדין לקצור לענין בעל חוב לכ"ע כבצורות. מיהו ר"ח פי' דהוי כר"מ עכ"ל. ובמציעא דף ק' ע"ב כתבו תוס' ד"ה ואמר לענין ב"ח מודו רבנן כבצורות מדפריך כתובות (דף נ"א) כל העומד לגזוז כגזוז דמי. דאיתא התם כתובות גבי מזונות הבנות דאמר רב יוסף הבו לה מתמרי דעל בודיא והיינו דחזיא לבודיא (הקרובות לגדור ועדיין מחוברות). פריך הש"ס סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכא לדיקלא קאמינא. וכתבו תוס' התם אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן היא מ"מ פריך הכא בפשיטות כמו שפי' ר"ח דהוי כר"מ דקי"ל הכי דפסקינן בב"ק (דף נ"ט) אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים דחשבינן להו כתלושין עכ"ל. עיין ת ס' ב"ק דף נ"ט ד"ה ופסק: [ז.] גיטין דף ל"ט המקדיש עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומ' מועלין בשערו. ומסיק דפליגי בשערו העומד ליגזז דכ"ע עבדא כמקרקע דמי (ואין מעילה בקרקע) אלא ת"ק סובר עומד לגזוז לאו כגזוז ורשב"ג סבר כגזוז. לימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ אומ' יש דברים שהם כקרקע וכו' דר"מ סבר כבצורות דמיין וכו' אפי' תימא ר' מאיר עד כאן לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימין מכחש כחישי אבל הכא כמה דקאי אשבוחי משבחי וכו' ועיין נזיר דף נ"א. דבעי חזקיה שערו העומד לגלח (גבול היה להם מתי ראוין לגלח. אספ"ז) וצפורן העומד לגזוז מאי מי אמרינן כל העומד לגזוז כגזוז (ולא הוי רקב מת דמטמא מהלכה למ"מ) או לא כגזוז ולא אפשיטא:

[ח.] סוטה דף כ"ה ע"ב. על מתני' מתו בעליהם עד שלא שתו בש"א נוטלת כתובתה ואינ' שותה ובה"א או שותת או לא נוטלת כתובת'. גמ'. ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי וב"ה סברי לאו כגבוי. כתבו תוס' הכא לא שייכי כל הני פלוגתא דכל העומד לבצור וכל העומד לגזוז וכל העומד לזרוק וכן לפדות ולשרוף דלאו בחדא מחתא נחית להו דהכא כ"ע מודו דלאו כגבוי והעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינין ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי יימר דמזדקק לי' בי דינא וטעמ' דר"מ כבצורות דמי משום דבידו ואין צריכין לגופן הלכך לא חשיב כקרקע והכי אמר (חולין דף ע"ג) גבי ידות הכלים דאין מטבילין אלא עד מקום מדה משום דעומדין לקצוץ וגבי שערו העומד לגזוז מודה ר"מ דלאו כגזוז משום דאשבח מיהו רשב"ג פליג ואמר כגזוז דלא עביד אינש דשביק להו. והני דר"ש טעמא אחרינא אית בהו ולא אמר אלא במקום מצוה כגון זריקת דם ופדיי' פרה כשמצא אחרת נאה וכו' אבל בהכי דר"מ ורשב"ג לא שייך האי טעמא. והא דאמ' גבי שופר וגבי מנעל כתותי מכתת שיעור' אפי' רבנן מודו משום דאיסו' הנאה היא ולא הוי אלא כעפרא וליכא שיעורא ופרה חיבת הקדש מהני וצ"ע כלאי כרם אמאי מטמא טומאת אוכלין ולא אמרי' מכתת שיעור' הלכך ליכא לדמויי להדדי. והא דאמ' (כתובות דף נ"א) כל העומד לקצור כקצור התם טעמא דלא תקנו לב"ח לגבות אלא דבר הצריך לקרקע קצת עכ"ל:

[ט] חולין דף ע"ב מתני' בהמה המקש' לילד והוציא העובר את ידו וחתכ' ואח"כ שחט את אמו הבשר טהו' שחט את אמו ואח"כ חתכה הבש' מגע נבלה דברי ר"מ (בשר העוב' מגע אבר מן החי שמטמא כנבלה) וכו'. [גמ'] אמאי טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא (אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבש' אלא ע"י חבורו אותו מגע החבור בית הסתרים היא) לימא ר"מ לטעמי' (דטומאת בית הסתרים מטמא) דתנן ג' על ג' שנחלקו טהו' מן המדרס אבל טמא מגע מדרס (והוי ראשון לטומאה מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס) דברי ר"מ ותניא אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע אלא שאם נגע בו זב שיהא טמא מגע זב (ור"י ס"ל דלא נטמא מחמת חבור שבית הסתרים היא וכו') לאו אתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן (דאי אפשר לצמצם שלא יגע מעט מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה) הא נמי בשעת פרישתן מאבר מקבל טומאה מאבר (ואפי' ר' יוסי מודה דמגעו מגע) רבינ' אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכ' קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי (והרי נוגעין זה בזה) כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה (שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי) דברי ר"מ וחכמים אומרים עד שיטבול כולו. אפי' תימ' רבנן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונוגעין בהדדי (שהן רכים אינו חשוב חבור וכמאן דמפרתי דמי) כתבו תוס' דלא אמרי' כמאן דמפרתי דמי אלא היכ' שעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר. אבל גבי אבר מן החי (בהעור והרוטב דף קכ"ח) דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרי' כמאן דמפרתי עכ"ל:

[פסק]:

אם הרמב"ם ס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק וכשרוף נחלקו האחרונים ואציע דבריהם:

[י.] באה"ע סי' קכ"ד כתב רמ"א אם כתב גט בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שרפה הגט בטל. כתב בית שמואל כ"כ הר"ן בגיטין פרק המביא תנין אליבא דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף ואז הוי כאלו אותיות פורחות באויר ובדין זה פליגי ר"ש ורבנן בכמה מקומות ורש"י כתב במנחו' (דף ק"ב) דקי"ל כר"ש דכל העומד וכו' ובחלקת מחוקק מביא ראיה דרמב"ם ס"ל דלית הלכת' כר"ש (ותמה על רמ"א למה כתב האי דינא דאינו אליבא דהלכתא) דהא כתב בפ"ד מפסולי מוקדשין אם נודע שלא חטא אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ש"מ אם נודע קודם שזרק לא יאכל והיינו כרבנן דס"ל כל העומד לזרוק לאו כזרוק וכו' ויש לתמוה עליו דאשתמטתיה סוגיא דכריתות (דף כ"ד) דאוקמי' אפי' לר"ש דהא אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש. ט' כ"מ פ"ג מפסולי מוקדשים דפסק רמב"ם כלי שרת מקדש דם הפסול ליקרב כתב עליו דפוסק כר"י יוסי וכו' ותימא א"כ למה פסק דוקא כשנודע אחר שזרקו אז יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נרא' באשם תלוי לא ס"ל כר"י מטעם הנ"ל לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי שרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף, וכ"כ תוס' בכריתות שם לפי זה ס"ל לרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק וכשרוף אלא אשם תלוי שאני וכו' גם אין להביא ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"ג ממעילה היתר לכהנים לא נקרא אלא שנזרק הדם ובמנחות. משמע לר"ש אפי' קודם שנזרק נק' היתר לכהנים משום דעומד לזריקה דהא כתבו תוס' במעילה (דף ה') דסוגיא ס"ל אפי' לר"ש לא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא אחר הזריקה וע' רמב"ם פי"ג מתרומות משמע דפוסק כר"ש וע' רא"ש ס"פ ג"ה וע' תשובת שער אפרים (דף י"ט) עכ"ל ב"ש. ושער המלך פ"ד דגירושין כתב יש מביאין ראיה דרמב"ם סובר כר"ש ממה שפסק פ"ג הלכה כ"ה ממקואות דכל הכלים שהם ארוכין יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה"ט משום דעומד לקצוץ כקצוץ וכ"כ רש"י חולין (דף ע"ג) וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דס"ל במנחות אליבי' דר"ש דאי בעי זריק לא אמרי' מטעמ' דמחוסר מעשה וה"נ הוי מחוסר מעשה אלא ודאי צריך לחלק בין היכ' דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות דמחמת שהן ארוכין יותר מדאי עומד לקצוץ אז אע"ג דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד אליבא דכ"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד המצוה שבו כגון הא דזריקה לא אמרי' כל העומד לדידן אליב' דרבנן ולרב אשי אליבא דר"ש וליכא ראיה מהא דסובר רמב"ם כר"ש וגם מהא דפסק פי"ג מתרומות הואיל והי' לה לעלות הוי כאלו עלתה נמי לא מוכח דשנייא היא כיון שמצד הענין עומד להרים וכו' ופר"ח הוכיח דרבינו פסק דלא כר"ש מהא דפסק סוף פ"א מטומאת אוכלין דערלה וכלאי כרם אף על פי שאסורין בהנאה מטמאין טומאת אוכלין ואי אית' דפסק כר"ש הא אמרי' (מנחות דף ק"ב) אי אמרי' כל העומד לשרוף נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין וערלה וכלאי כרם הוי מן הנשרפין וע' תוס' סוטה דף כ"ה והנכון כמו שכתבתי עכ"ל פר"ח ונראה דלא מוכח מידי דהנכון כמ"ש בספר משאת משה דשאני ערלה וכלאי כרם אף על גב דהוי מן הנשרפין אינו מפורש בתורה דמצותן בשרפה כנותר ופגול ואם כן איכ' למימר דכי אמר ר"ש כל העומד ה"מ דמצוה מן התורה לשרוף אבל בהא לא אמרי' וכו' ונראה להביא ראיה דדעת רבינו לפסוק כרבנן דר"ש ממה שפסק פ"ד מהל' יבום סנדל המוסגר והמוחלט אם חלצה חליצתה כשרה הרי דסנדל המוחלט מצותו בשרפה ומפורש בתורה ואפ"ה כתב חליצה כשרה והשתא אי ס"ל כר"ש נהי דלא מפסל מטעמא דכתותי משום דאין בו שיעור קצוב כמ"ש מרן מ"מ יהא פסול משום דעומד לישרף דלהא טעמא אפי' במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר"ן ואפי' תימא דס"ל לרבינו כר"ש דהיינו טעמא דלא אמרי' כתותי משום דילפי' מטומאה דכתיב ושרף את הבגד דאפילו בשעת שרפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גלוי מילת' בעלמא הפך דעת מרן נראה דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרי' כתותי אבל לר"ש דעומד לשרוף כשרוף לא מהני מדפריך פרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין וכו' דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שרפה קרוי' פרה אלא ודאי דה"ט לא מהני לר"ש עכ"ל שער המלך. (ואין ראיה כ"כ דבשלמא התם בגד מטמא א"כ אם עדיין שמו עליו שפיר אמרי' כן אך הכא וכי השם פרה גורם שתטמ' הלא מחיים ג"כ קרויה פרה ואינה מטמאה א"כ אין ראיה מזה כן נ"ל). ומתוס' חולין דף ק"מ ד"ה למעוטי נראה דס"ל הלכה כר"ש ע"ש. ובפ"ה הל' ד' מטוען כתב הרמב"ם טענו ענבים העומדות ליבצר ותבוא' יבשה העומדת ליקצר והודה במקצתן וכו' ה"ז נשבע עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינן צריכין לקרקע שכל העומד לבצור הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה אבל אם היו צריכין לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר וכו'. כתב הראב"ד המחבר פוסק כר"מ והרב פוסק כחכמים ואולי מפני שאמרו בכתובות סוף סוף כל העומד לגדור כגדור והרב ז"ל הלא ראה כל אלה דאפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נדונין כמטלטלין ולענין שבועה אין נשבעין עכ"ל. וכתב ה"ה נראה שהוא פוסק כר"מ וכו' או שהוא סבור שמחלוקתן בשצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפי' חכמים מודים והוא פוסק כחכמים כיוצא בזה החלוק כתב פ"א ממכירה אבל בפ"ב משכירות לא חלק בין צריכין לאין צריכין ושם נראה דאפי' אין צריכין הן כקרקע לענין שומרין עכ"ל. ובפ"א ממכירה כתב הרמב"ם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר ה"ז כמטלטלין לקנין ויש להם אונאה. כתב כ"מ דעתו כדעת הר"י הלוי שכתב כל המחובר לקרקע כקרקע דוקא לענין שומרין אבל מאן דמזבין לחברו ענבים העומדות ליבצר כיון דאדעתיה למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנין בי' דין מטלטלי בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה דקי"ל כל העומד ליבצור כבצור והיינו טעמ' דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הם כשהם מחוברין לקרקע ואדעתיה דהכי מסרינהו ניהליה הוי לה כקרקע דהא לא למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ"ל. וע' בה"ה ובמ"ל. ובפ"ב משכירות כתב המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור אפי' היו ענבים העומדות לבצור הרי הן כקרקע לענין שומרין. כתב ה"ה פסק כחכמים שבפרק הדיינין מ"ג ופירשו ז"ל אפי' אין צריכין לקרקע כלל ויש לדקדק בזה במ"ש פ"ה מטוען. כתב לח"מ ראיתי בטור ח"מ סי' ל"ה כ' בעל עיטור דוקא גידולי קרקע אבל תלש ולבסוף חברו כגון כותל בנין וצינור שקבעו וכו' קי"ל כחכמים דמחובר לקרקע לאו כקרקע. פי' החכמים היינו דמסכת כלים דפליגי ר"א וחכמים בדף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין דס"ל תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש ובית יוסף לא ראה העיטור ולכן כתב שיש טעות בטור עכ"ל. וע' בר"ן פרק שבועת הדיינין שכתב וא"ת הא הילך הוא י"ל משכחת כשבצרן וא"ת ואמאי פטרי רבנן אף על פי שהתחלת החיוב במחובר לקרקע הי' כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן אין כאן שבועת קרקעות י"ל דמהא שמעי' כיון דעיקר הפקדון היא במחובר לקרקע אף על גב שלאחר הפקדון בצרן הנפקד ה"ה כתובע קרקע וכן דעת הרמב"ם עכ"ל. ועוד כתב וקי"ל כרבנן דלא כבצורות ומיהו דוקא כשצריכין לקרקע עדיין אבל אין צריכין לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרי' (כתובות דף נ"א) כל העומד לגדור כגדור וכ"כ הרמב"ם פ"ה מטוען ואי תקשי מההיא דגיטין (דף ל"ט) דאמר אפי' תימא ר"מ ע"כ לא קאמר אלא בענבים כמה דקיימין מכחשי וכו' ואפ"ה פליגי רבנן עליה דהתם ה"ק ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דאי קיימי טפי טובא מכחשי ולפיכך מכיון שהגיעו ליבצר אף על פי שהם משביחין קצת בקרקע כבצורות דמי לפי שהדבר ידוע שלא ישהה שם זמן מרובה אבל שערו של עבד כיון דכמה דקאי משבחי לא כגזוז דמי לעולם עכ"ל. וריטב"א במציעא דף ק' כתב כבר פירשתי דמיירי בענבים בדצריכי לארעא ולא צריכי דאי בצריכי לגמרי לכ"ע כקרקע ואי לא צריכא כלל לכ"ע מטלטלי כדאמ' בכתובות והתם אליבי' דרבנן פריך דהלכה כמותן עכ"ל. ומרדכי כתב בשבועות בשם סמ"ג ור"ח דהלכה כר"מ. ובש"ע ח"מ סי' צ"ח פסק כרמב"ם דאם אין צריכין לקרקע נשבעין עליהן. כתב הש"ך דודאי דעת הרמב"ם כר"י הלוי דלא פליג ר"א וחכמים אלא לענין שומרין שכ"כ בפי' המשניות בשבועות וז"ל מחלוקת ר"מ וחכמים בענבים העומדות ליבצר והלכה כחכמים אבל כשימסרם לו בתורת משיכ' ולענין מקח וממכר ודיני אונאה והודייה במקצת כשהי' עיקר התביע' שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין שכל העומד ליבצר כבצור ע"כ. ואינו נראה לחלק בכך דא"כ למה לי' למתני' למודה במקצת ועוד למה אמרי' בגיטין ובסנהדרין לימא הני תנאי וכו' הוי לי' למימ' גבי הקדש בשער העומד לגזוז אפי' רבנן מודו כיון דלאו לשמור הוא. וכן נרא' דאפי' לא צריכין לקרקע הן כקרקע לענין שבועה ואונאה וקנין וגזל כרוב הפוסקים. וכן כתבו הטור בשם רמ"ה דלכל מילי היכא דמיעט רחמנא לקרקע הוי כקרקע דלא כרמב"ם ור"י הלוי. ולענין בעל חוב מסיק הש"ך כיון דיכול לתלוש אותן כשאין צריכין לקרקע דינן כמטלטלין ואין דעת המלוה סומך עליהן כמ"ש תוס' ע"ש בש"ך שהאריך בזה. ובסי' קצ"ג כתב הטור דאף שאין צריכין לקרקע הוי כמחובר. וש"ע פסק שם כרמב"ם ורמ"א כתב וי"ח. וכתב סמ"ע למה לא כתב כלום אדברי המחבר בסי' צ"ה. ותי' הש"ך דהתם עכ"פ צריך לישבע מדרבנן לא ירד לחלק בכך משא"כ הכא שאין נקנית במטלטלין כלל. וט"ז תירץ דבצ"ה מיירי לענין שבועה ויש דעות בה"ה פ"א ממכירה דלשבועה שאני עכ"ל. ובפ"ה הל' י' ממעילה כתב הרמב"ם המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו אע"פ שהוא עומד להגזז מפני שהוא מחובר לו כל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה