כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות כ (כלל פז) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים יח
[א.] ר"ה דף כ"ט מתני' חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים י"ח זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח. גמ'] תני אהבה ברי' דר"ז כל הברכו' כולן אע"פ שיצא מוציא (שהרי כל ישראל ערבים זה בזה) חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. בעי רבא ברכת הלחם של מצה (של אכילת מצה שמברכים לפניה המוציא) וברכת היין של קידוש היום (ברכת היין שמברכין לפני הקידוש) מהו כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה היא (ברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף לכל ההניות היא נוהגת) ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי' רב פפי הוי מקדש לן וכי הוי אתא אריסי' מדברא הוי מקדש להו:
[ב.] ברכו' דף מ"ח (גבי מעשה דשמעון בן שטח דשתה לכסא ובריך ברכת המזון לפטור ינאי מלכא). א"ר יוחנן בן שטת לגרמי' הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן. כתב רש"י אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר לעיל (דף כ') מיהו כאן דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ומוציא רבים י"ח וא"ת בקטן שהגיע לחנוך הא לא אמר הכי (דאמרי' שם היכ' דאכל אביו כזית דגן דאינו מחויב אלא מדרבנן הוא דקטן מוציא אותו דאתי דרבנן ומפיק דרבנן אבל אם אכל לשובע אינו מוציא אותו דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריית') ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב עליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי. ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית אבל אכלו ושבעו לא מפיק. וא"א להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ב"ש ואע"ג דלגרמי דעבד טעמא משום דלא אכיל כזית דגן עכ"ל. ולתוס' לא נראו דברי רש"י וחלקו בענין אחר דקטן שאינו בר חיוב כלל דאוריית' אפי' אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן בי' אבל גדול שהוא בר חיוב מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן בי' ואפי' לא אכל כלל כדאמרי' כל הברכו' אע"פ שיצא מוציא וטעמא דערבי' זה בזה וה"ה ברכת המזון וכזית דגן א"צ אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל. ורא"ש כ' כלשון תוס' מיהו הביא ירושלמי פ' מי שמתו גרסי' תניא כל המצו' שאדם פטור בהם מוציא הרבים י"ח חוץ מברכת המזון. והתנן כל שאינו מחויב וכו' הא חייב אפי' יצא מוציא א"ר אילעי שאני בה"מ דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך. ואפשר מדרבנן הוא וקרא אסמכת' הוא עכ"ל. ובדף כ' כתב הרא"ש וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן דאינו אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא וא"כ באשה נמי אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבים אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מעון ולפטור אותו מן המצות אבל אשה אינה בכלל ערבות לכן אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה. ורשב"א בחדושיו כ' דיש אומרים דכזית וכביצה מדאוריי' חייב בבה"מ. והא דאמר ר' עוירא דהוי דרבנן לית הלכתא כוותי' עכ"ל:
[פסק]:
[ג.] כ' הרמב"ם פ"א הל' י' מברכות כל הברכו' אף על פי שבירך ויצא י"ח מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו י"ח חוץ מברכת הניי' שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אא"כ נהנה עמהן אבל ברכת הניי' שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי פסחים וקדוש היום ה"ז מברך לאחרי' ואוכלין ושותין אע"פ שאינו אוכל עמהן. כתב כ"מ הכי איתא בר"ה דף כ"ט ע"ב בעי' דאפשטא דכיון דאכילת מצה וקדוש א"א בלא הנאה והנאה א"א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק עכ"ל. ובפ"ה מברכות כתב בן מברך לאביו וכו' בד"א שיצא י"ח בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבין לברך מד"ס לפיכך מוציא אותו קטן או אשה וכו' אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בבה"מ מן התורה אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כתב הראב"ד אין הדברי' כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי"ל אכילה בכזית וכביצ' דאוריי' היא שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא וכו' וברייתא דקתני בן מברך לאביו במקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי עכ"ל. כתב כ"מ דלדעת הרמב"ם ההיא דאמרי' ולהוציא את הרבים וכו' עד שיאכל כזית דגן הכי פירושו להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלין אפי' למי שאכל בשיעורא דרבנן אא"כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן ע"ש. ומרמב"ם בתשו' משמע דסבור כה"ג וע' רמב"ם פ"ב משופר. וש"ע א"ח סי' קפ"ו וקצ"ז. וטור בסי' קפ"ו כתב וראיתי בס' מצות קטן שכתב על שם ר"י מי שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל ולא נר' דאמרי' דאינו מוציא עד שיאכל כזית בירושלמי מסמיך לה אקרא. וכתב ב"י דהפירוש בדברי ר"י הוא לאו למימרא דס"ל דדינא הכי אלא היינו לומר דהא דבעינן שיאכל כזית דגן לא מטעמא דבה"מ דהא לא דמיא אלא לברכת המצוה כמ"ש תוס' ורא"ש אלא דצריך לאכול כזית כדי שיכול לומר שאכלנו ולכן כתב דבירושלמי לא משמע הרי אלא מדין הצריכו כזית להוציא אחרים. ע"ש ובט"ז באותו סי' (ולפי דעת תוס' אם הם שנים שא"צ לומר שאכלנו יכול לברך אף על פי שלא אכל כזית דגן ע' מג"א סי' קל"ז) וע' טור וש"ע סי' תרפ"ט: