אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות י (כלל עט) יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה או לא

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות י (כלל עט) יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה או לא

אות י (כלל עח) יעבור ואל יהרג

[א.] יבמות דף פ"ט תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור (משום הפסד כהן) ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום מאי לא עשה וכו' אמר רב חסדא לא עשה כל עיקר דאפי' ההיא גריווא הדר לטיבלא רב נתן בר אושעיא אמר לא עשה וכו' לתקן את השירים אבל תרומה הוי. ר"ח לא אמר כר"נ דאי אמר הוי תרומה זמנין דפשע ולא מפריש (ולא הדר מפריש מן הטהור) (כתב תוס' ולכך שוי' רבנן כאלו לא תרם כלל גבי מזיד דאי אמרת תרומה הוא אתי למפשע דהא שוי' נפשי' רשע שוגג לא עשה איסורא מדעת הלכך לא חשו דלמא פשע עכ"ל) וכו'. א"ל רבה לרב חסדא לדידך דאמרת אפי' ההיא גריווא הדר לטבלי' גזרה דלמא פשע מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי ב"ד מתני' לעקור דבר מן התורה א"ל ואת לא תסברא והתנן הולד ממזר מזה ומזה (אשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה והולד ממזר וכו') בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקשרינן ליה בממזרת א"ל הכי אמר שמואל אסור בממזרת וכו' ואמאי קרי ליה ממזר לאסרו בבת ישראל שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והתניא מאימת אדם יורש את אשתו קטנה. בש"א משתעמוד בקומתה (שהגיע לפרקה בשנים ובהבאת שערות) ובה"א משתכנס לחופה ר"א אומר משתבעה. ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה. קתני מיהא יורשה והא הכא דמדאוריי' אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל הפקר ב"ד הפקר דא"ר יצחק מנין להפקר ב"ד הפקר שנא' וכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. והושע בן נון וראשי האבות למטות. בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות (הו"ל למכתב וראשי המטות בני ישראל) אלא לומר מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו (וכל מידי דממונא לא עקירה היא) (כ' תוס' אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר אפקוה מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו) ומטמא לה והא הכא מדאוריי' אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל. משום דהוי לה מת מצוה ומי הוי מ"מ והתניא איזו מ"מ כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אין זה מ"מ. ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. כתבו תוס' ומיהו ע"כ לאו הא בהא תליא דאם ירית לה מטמא ואם לא לא דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו לקרוביהן כשאין שם יורש אלא הם וכן לנשיהם. ועוד למ"ד ירושת הבעל דאוריי' אמאי איצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו פשיטא דמת מצוה היא. ונראה לר"י משום דירית לה לא הוי מ"מ אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה כדפרישית לעיל דכיון דלא ירשי לה דומה למ"מ. מיהו אינו מ"מ גמור וכן נראה דאי הוי מ"מ גמור א"כ היאך יטמא לה במקום שיש ישראל דהא במ"מ אם יש ישראל וכהן אמרינן (בנזיר דף מ"ו) יטמא ישראל ואל יטמא כהן ובנשואי קטנה משמע דמטמא כשאר בעל שמטמא לאשתו דאוריית' אם יש שם כמה ישראל וכו' עכ"ל. ואוכלת בגינו בתרומה. בתרומה דרבנן. ת"ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאין סומכוס אומר משום ר"מ בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין. וח"א אחד זה וכו' תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין והא הכא דמדאוריי' תשלומי מעליא הוי דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו להו קדושין ואמר רבנן אין תשלומיו תשלומין (מדר"מ קמותיב) וקשרינן אשת איש לעלמא (וא"ת ומאי מדקדק מקדושין דלמא היינו משום הפקר ב"ד. ואור"י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו. תוס') מאי אין תשלומיו דבעי למהדר תשלומי חולין טהורין. א"ה היינו רבנן וכו' קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצו במזיד לא הורצה והא הכא. דמדאוריית' מרצה דתניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס וכו' בין ביחיד ואמרי רבנן לא הורצה והדר ומעייל חולין לעזרה א"ר יוסי בר חנינא מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכיל' אבל בעלים נתכפרו בו. סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו אתם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. א"ל שב ואל תעשה שאני (לאו עקירה הוא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים אלא ממילא הוא מעקר' אבל תרומ' דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקית לחולין עקירה ממש היא). א"ל רב חסדא לרבה) בעאי לאותבך ערל והזאה ואזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת ושופר ולולב (דכל הני עוקרין ב"ד דבר מן התורה) השת' דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כלהו נמי שב ואל תעשה נינהו (וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסי בטלית בת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינ' במנחות דף מ"א ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בברכות דף י"ט משמע דכשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשוב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואור"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיח נמי בה"ג דקי"ל דציצית חובת גברא הוא כ"כ תוס') ת"ש אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון. ולגמור מיני' מגדר מילתא שאני (לעשות גדר ותקנה לישראל כי התם שהשיבן ע"י כן מע"ז). כתבו תוס' ד"ה ולגמור וא"ת שאני התם דע"פ הדבור מתנבא. ונראה כיון שע"פ הדבור שרי משום צורך שעה ה"ה שלא ע"פ הדבור שאין הנביא רשאי לחדש וכו' ע"ש עוד בתוס'. כתב רשב"א יש מי שפירש מגדר שאני וה"ה לב"ד דגמרי מיני' ואינו מחוור דא"כ הו"ל למימר אלא מגדר וכו' ור"ח ורש"י ל"פ כן אלא דוקא משום מגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן ע"י כך מע"ז וכן לקמן מפני שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלין בשבת אבל בעלמא לא עכ"ל. ת"ש בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל וכו' א"כ מה כח כ"ד יפה והא הכא דמדאוריית' בטל גט ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן א"א לעלמא מאן דמקדש אדעת' דרבנן מקדש (תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר) ואפקעינהו רבנן לקדושין (ע"י גט זה וכו' שוינהו למעות דקדושין מתנה למפרע דהפקר ב"ד הפקר) ת"ש אמר ר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג ומעשה באדם שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך. מגדר מלתא שאני. (עיין תוס' ב"מ דף כ' ד"ה שובר בזמנו טורף דמשמע דאביי סובר יש כח ביד חכמים וכו' וצ"ע מגיטין דף צ"ו):

[ב.] יבמות דף פ"ח (על הא דעד א' נאמן בעדות אשה) אמר ר' זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה לא לחמר ולא ליקל משום עיגונ' אקילו בה רבנן. כתבו תוס' נראה לר"י דל"ל אנן סהדי דדייקא ומנסב' ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים ואין זה עוקר דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן (דף פ"ט) שבדבר שיש בו קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר וכו' עכ"ל:

[ג.] כתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד (דזכות הוא לו) כתבו תוס' תימא דהא זכיי' מטעם שליחות ואין שליחו' לקטן ונראה לר"י דה"נ אית ליה זכיי' מדרבנן וא"ת היכא הוי גר מדרבנן ושרינן בבת ישראל וקדושיו קדושין הא מן התורה נכרי הוא וי"ל דקסבר כמ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"הת בקום ועשה עכ"ל. וכתב באספ"ז בשם הריטב"א וז"ל יש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם ואין סומכין עליו לדונו כישראל אנא לענין יין נסך וכל דבר שהוא מדברי סופרים אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליהן ואם קידש בת ישראל ובא אחר וקדשה אינה צריכ' ממנו גט ותדע דהא קי"ל ואם הגדילו יכולין למחות פירש"י שיכולין למחות וחוזרין למפרע נכרים גמורין ולא הוי כמומר דחזר לסורו וכו' וא"כ האיך נסמוך עליהם בשל תורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא נכרי גמור למפרע וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו וא"א יוצאה בלא גט וכו' ואינו מחוור וכו' אלא דהוי גר מדאוריית' ולא ניחוש שמא ימחה כיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל מסתמ' לא יסור ממנה ובמילת' דלא שכיח לא חיישי' אפי' מדאוריית' וכו' ועיקר שהוא גר גמור מן התורה וכן דעת הרמב"ם (שכ' פרק י"ג מא"ב גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו'. ובפ"י ממלכים כ' וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק וכו' דמשמע דהוא גר גמור) עכ"ל. (ומדברי רש"י נרא' דהוא גר מדרבנן שכ' מגעו ביין כשר). ובתוס' ר"פ בן סורר כתבו דהוי גר מדאוריית' ע"ש וע' בכלל (זכין לאדם) מה שכתבתי:

[ד.] נדרים דף ט"ו ע"ב האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל והא משתעבד לה מדאוריית' וכו' באומר הנאת תשמישך עלי וכו' שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. כתב הר"ן וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וליכא למימר באומר קונם גופך עלי מתשמיש עסקינן דהא דומי' דשאיני ישן וכו' קתני לה ואוקמא רבינא בבל יחל דרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא האיך חייל נדרא דיליה לאפקועי מצות עונה ומצות פ"ו י"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור בשב וא"ת עכ"ל. (ועיין ברא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בה' שופר ד"ה אין תוקעין שכתב וז"ל אך קשה דא"כ בלא גזרה דרבה נמי לא היה להם לתקוע דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת. וי"ל דלא אמרי' שוא"ת שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההי' דאין מפקחין את הגל דבעידנ' דקעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל הכא דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו לחכמים כך להעמיד דבריהם אפי' בשב וא"ת עכ"ל. ולכאור' זה הפך מדברי הר"ן דהא הכא בעידנ' דמקיים מצות עונ' עובר על איסור דרבנן עיין מ"א סי' תמ"ו) חם לא שנא' שאיסור בל יחל בשעת העראה ומצות עונה היינו בביאה גמורה. עיין שער המלך פ"ג מא"ב. ע' כתובות דף ע' ע"ב על מתני' דהמדיר את אשתו וכו':

[ה.] גיטין דף נ"ה ע"ב מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם כפל ואינו משלם ד"וה ותני עלה בחוץ כה"ג ענש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עלי' אמר רבא כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמי' רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה (אוקמי' ברשות גנב אם הקדיש' שיחול עלי' הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמי' ברשותיה לענין כפרה וקנס הוא דקנסוהו והפקר ב"ד הפקר וקדשה):

[ו.] גיטין דף ל"ו פריך הש"ס ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט' שביעית והתקין הלל דלא משמט' אמר אביי בשביעית בז"הז ורבי היא. ומי איכא מידי דמדאוריי' לא משמט' (בזה"ז) שביעית ואתו רבנן ותקנו דמשמט אמר אבני שב ואל תעש' היא (הלוה הזה יושב ובטל ואינו עושה מצוה לפרוע חובו ולא עקר ליה בידים וכי האי גונא מותר לעקור דבר מן התורה וכו' דלא עקירה בידים הוא) רבא אמר הפקר ב"ד הפקר (לעולם בין לרבנן דאמרי שביעית בזה"ז דאוריית' תיקן הלל דלא תשמט ובין לרבי דבזה"ז דרבנן ואמור רבנן דתשמט לא תקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר). ותוס' כתבו דרבא לא קאי על קושי' ראשונה משום דקשיא ליה דלא היה לו להלל לעקור שביעית שהוא דאוריית'. אלא מתרץ קושי' שנייה עכ"ל. כתב הרשב"א בחדושיו ה"נ אפקורי הפקיר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבינן ליה וכן פירש"י ואקושיא קמיית' נמי קאי. ומינה שמעי' דכח ב"ד יפה להפקיר ממון ולזכותו לזה אפי' קודם שבאו לידו. וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות וכו' דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו מעתה שמעון עכ"ל:

[ואצרף לכלל זה כל מקום שאמרו מדאורייתא מחזי חזי ורבנן היא דפסלוה וגם שייך לכלל זה בכל מידי דאית ליה קנין מדרבנן אי מהני אף מדאורייתא או לא]:

[ז.] סוכה דף כ"ג מתני' העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה ועולין לה בי"ט בראש האילן או ע"ג הגמל כשרה ואין עולין לה בי"ט (דגזור בה רבנן אין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש): [גמ'] מתני' מני ר"מ היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים סוכה הראוי לשבעה שמה סוכה ושאינה ראויי' לשבעה לא שמה סוכה (והשתא דגזור רבנן אין עולין לה נמצאת שאינה ראויי' לראשון) ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בה. כתב הריטב"א סוכה הראוי' לז' וכו' וזו אינה ראוי' לז' רצופין שהשבת בא לעולם בתוך הזמ' ובהמה אינה ראוי' לשבת ודמיא כמו שאינה ראוי' לעמוד ברוח מצוי' ור"מ נמי הא מדאוריית' חזי וכו' ובודאי דלר"י נמי איסורא דבהמה דרבנן הוא אלא שהוא סובר שכן דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה לשבעה מאיזה צד וענין שיהי' והרי היא פסולה מן התורה עכ"ל. (ומהאי טעמא נמי הוה פוסל בסוכה על גבי אילן. תוס'):

[ח] יומא דף ע"ד גביהא הא דאמר ר"ל חצי שיעור מותר מ"הת מודה שאסור מדרבנן. פריך הש"ס אי הכי לא לחייב עלי' קרבן שבועה אלמא תני שבוע' שלא אוכל ואכל נבלות וכו' חייב ואמר ר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליב' דרבנן או בסתם ואליב' דר"ע (וכיון דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן והרי אף עליו מושבע משום לאו דלא תסור) וכ"ת כיון דאית ליה היתר מהתורה קחייל קרבן שבועה (אין זה מושבע מסיני) והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד והוינן בה למעוטי מאי ר"פ אמר למעוטי מלך רב אחא בר יעקב חמר למעוטי משחק בקובי' והא משחק בקובי' מדאוריית' מחזי חזי (דלא הוי גזלן דאוריי' אלא שגזל מידו) ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חייל שבועה. שאני התם דאמר קרא חם לא יגיד והאי לאו בר הגדה (אם לא יגיד משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל דין והאי לא מהני הגדה דידי' הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן וכו'. ובשבועות דף ל"א נמי אית' האי סוגי' ואמרי' מ"ד מלך אבל משחק בקובי' כיון דמדאוריית' חזי ורבנן הוא דפסלי מחייב בשבועות עדות. כתבו ואע"ג דלקמן אמר הכל מודים בעד מיתה שחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן. בתר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד והכ' אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאוריית' מהני מחייב עכ"ל. ורשב"א כתב תימ' כיון דפסלוהו רבנן למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו ומתוך הדחק י"ל דפסולין דרבנן אע"פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן אי תפיס ואפי' בעדים לא מפקינן מיני' ומהכ' שמעינן לה עכ"ל. ועור כתב דלקמן אית' הכל מודים שכנגדו חשוד וכו' ולימ' מי יימר דמשתבעת והכ' מהתורה הוי ליה למשקל בלא שבועה דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ושבועה דכשנגדו דרבנן ואפ"ה כיון שזה אינו מפסידו להדי' וכו' פטור. זה שאין מקבלין עדותו לא כ"ש שיפטור וכו' וצ"ע עכ"ל: [ט.] כתובות דף ל"ז ת"ר עריות ושניות לעריות אין להם לא קנס ולא פתוי וכו' מאי שניות אילימ' שניות מד"ס (שגזרו חכמים על שניות להרחיק מן העברה כגון אם אמו) כיון דמדאו' חזי ליה אמאי אין להם קנס קרינין ביה ולו תהי' לאשה) אלא עריות חייבי מיתות שניות כריתות. (כ' באספ"ז איכ' למידק מ"ש מנתינה דפירש"י בר"פ דדוד גזר עליהן ואפ"ה אמרי' בגמ' ממזרת ונתינה למ"ד ראוי' לקיימה הא אינה ראוי' לקיימה אלמ' אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן אפ"ה אמעט ליה מקר' דמ"מ אינה ראוי' דאנן אינה ראוי' לקיימה ממעטינן אפי' שיהי' מדרבנן וי"ל דלכך כ' רש"י שניות שגזרו חכמים להרחיק מן העברה וכו' פי' לפירושו דשניא שניות מנתינה דהנתינים דוד גזר עליהם שלא יבואו בקהל כממזרים ושאר הפסולין והלכך מ"מ אינם ראוין לבא בקהל אבל השניות לא אסרו חכמים אנא להרחיק מעתה לענין קנס לא הפקיעו חכמים מה שחייבין להם עכ"ל) (ותוס' ר"פ אלו נערות פליג ארש"י ומביא ראיה מהא דאמרי' ממזרת ונתינה למ"ד ראוי' לקיימה הא אינה ראוי' לקיימה וכו' נר' דס"ל לתוס' כיון דמדאוריית' חזי ראוי' לקיימה מקרי כמו שניות. ומשנה למלך פ"א הלכ' ה' מנערה הבי' ג"כ דברי האספ"ז וכ' ולא מצאתי טעם בחילוק הזה ועיקר הקושי' ל"ק שמה שהקשו אלא שניות. הוא משום דהוי ס"ד דאותה בריית' דקתני עריות וכו' שמעון התמני היא וכמו שכתבנו ולדידי' דדריש אשה שיש בה הויה פשיט' דשנייה יש בה הויה ויש לה קנס. ומה שאמרו נתינה אין לה קנס הוא אליב' דר"ש בן מנסי' עכ"ל. (ולי נר' דחלוק דאספ"ז הוא נכון דהתם גבי נתינים גזר דוד עליהם שלא להדבק בישראל משום לתא דידהו דהיו אכזרים כדאית' ביבמות א"כ שפיר נוכל לומר כיון דאינן ראוין מצד עצמן להדבק בישראל אין להם קנס. אבל בשניות דלא גזרו משום לתא דידה אלא אף משום לתא דיד' נמי כדי להרחיק שפיר קאמר דלא הפקיעו ממונ'). ועיין סוטה דף כ"ד מתני' ובפירוש המשניות לרמב"ם:

[י.] קדושין דף נ"ח תני' המקדש בפטר חמור ובחולין שנשחטו בעזרה רש"א מקודשת וכו' אלמ' לר"ש חולין שנשחטו כו' לאו דאוריית' (אלא מדרבנן וכו') כתבו תוס' קשה כיון שאסור מדרבנן האיך מקדש בהן והאמר רב המקדש מו' שעות ולמעל' אפי' בחיטי קורדניית' דאינן אסורין כ"א מדרבנן אין חוששין לקדושין. י"ל דהתם מיה' איכ' שעות דאוריית' לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא אינו אלא איסור' דרבנן עכ"ל. ורשב"א כתב וי"א דהמקדש בכל איסורי דרבנן אינה מקודשת והא דדייקינן הכא אלמ' לר"ש לאו דאוריית' לאו למימר' דאי הוי מדרבנן מקודשת אלא דאי דאוריית' ודאי לא הוי מקודשת ואי ס"ל דרבנן מיה' דלמ' לא סבר ר"ש כרב גידל. ובירושלמי פ"ק דמכלתין גרסי' כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה תני בא מעשה לפני רבי ואמר ה"ז מגורשת ר' אלעזר אומר אינה מגורשת וכו' עד מהו כדין רבנן דקסרי בשם ר"י בר אחא מן דמר מגורשת אסור הנייה מדבריהם ומאן דמר אינה מגורשת אסור הניית מדברי תורה ופריך באיסור הנייה מדבריהם מקודשת אין תימר כן לית הדא פליג' על ר"מ המקדש בחמץ מו' שעותי ולמעל' לא עשה כלום וחמץ מו' שעות ומעל' טב הוא כלום חמץ בגופו קידש ברם הכא בהנאה שבו קידש אלמ' במקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת ויש מביאין ראי' מדתני' בתוספת' דמכלתין המקדש ביין נסך בעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ז אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת ואמרי' דתקרובות ע"ז אינה אסור' בהנא' אלא מדבריהם וכו' ואפ"ה אינה מקודשת ולית' דהא אמרי' בחולין השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ואקשינן כיון דשחט בה פורת' אסרה אידך מחתך בעפר הוא אשחוטי חוץ אמאי מחייב ואם אית' דמדאוריי' לא מתסרא שפיר מחייב כיון דשחיטה ראויה היא מדאוריי' דגרסי' בכתובות גנב וטבח בשבת וכו' משלם דו"ה דברי ר"מ וחכמים פוטרין ואוקמינהו דטעמ' דרבנן משום שחיטה שאינה ראוי' ובשחיטת שבת סבר כר"י הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורים. ואמרי' דפליגי בה ר"א ורבינא חד אמר דאוריי' וחד אמר דרבנן ואקשי' ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי ופרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא אלמ' דאע"ג דאינו ראו' מדרבנן אפ"ה מחייב דו"ה דשחיטה ראוי' קרינן לי' וכו' ובכתובות דף ל"ה כתב אהא דאמרי' המאמנת אין לה קנס ולא פתוי פירש"י שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ולא נהיר' וכו'. ואיכ' דמוקמי כר"י הגלילי דאמר נער' שנתארס' אין לה קנס ולא פתוי וכיון דארסה אמה ואחיה הרי היא כארוסה דעלמ' ואין לה וכ"ת כיון דאירוסין דרבנן הן אמאי אין לה קנס אמרי דהא קיי"ל הפקר ב"ד הפקר ול"ד להא דאמרי' בשנייה דמדאוריית' חזיא לי' אמאי אין לה קנס. ולא להאי דאמרי' לעיל למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי התם אע"ג דלא קרי בי' ולו תהי' לאשה מדרבנן לא מפסדה קנס דהא איכ' כמה דלא מינסבן ואית להן קנס והא דלעיל נמי כיון דטבח חייב בד"וה אע"ג דאסרוהו עלי' בלכתחלה. אבל הכא כיון דתקינו לי' רבנן נשואין כארוסה של תור' היא ואין לה קנס עכ"ל. ועיין ברש"י פסחים דף ז' אהא דאמר רב גידל וכו' שכ' ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה וקשרי א"א לעלמ' הא מתרצינן בכמה דוכתי כל דמקדש וכו' והפקר ב"ד וכו' והם הפקירו ממונו. ועיין תוס' פסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין דאם קדם מומן להקדשן דלא קדוש אלא קדושת דמים אין פודין קדשים להאכילן לכלבים מדרבנן ואין לתמוה אטו משום חשש דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי עכ"ל:

[יא.] ב"ק דף ע"ב ע"ב ר' יוחנן אמר ישנה לשחיט' מתחל' ועד סוף פריך אלמ' קסבר ר"י חולין בעזרה לאו דאוריית'. דאי דאוריית' מכי שחיט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח וכו'. כתב תוס' משמע דאי הוי דרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך נרא' לדקדק דתקרובות ע"א אסורה בהנאה מדאוריי' מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"א אמאי חייב כיון ששחט בה פורת' וכו' ואי דרבנן הוי חשיב שפיר דמרה. ומיהו יש לדחות דתקרובות ע"א אפי' לא אסור בהנאה אלא מדרבנן חשיב לי' שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאה אפי' קידש בו אין האשה מקודשת כדאית' בתוספת' פ"ד דקדושין המקדש ביי"נ בעורות לבובין אינה מקודשת אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו האשה מקודשת לכך חשיב דמרי' עכ"ל (וגם כאן צריך לחלק בין תקרובות ע"א ובין חולין בעזרה לענין קדושין דאל"כ היא גופא תקשי אמאי התם דג"כ אינו אסור אלא מדרבנן אינה מקודשת):

[יב.] ע"א דף ס"ג תני' בא עלי' ואח"כ נתן אתננה מותר ורמינהו בא עלי' וכו' אסור לא קשי' הא דאמר התבעל' לי בטלה זה הא דאמר בטלה סתם. בטלה זה מאי הוי הא מחסר' משיכ'. בזונה כותית. כתבו תוס' פי' (הא דפריך והא מחסר משיכה) ואפי' לר"י דאמר ד"ת מעות קונה הכא גבי אתנן לא קני כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונ' ואוקמיה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל. ולא דמי לההיא דפ' הזהב נתנה לסיטון שקניית הכסף מועיל כיון דמעל מן התור' מי יפקיע מעילה ממעות הקדש עכ"ל (דבריהם סתומים). ולחם משנה פ"ג ממכירה פי' דבריהם הכי דשאני מעות הקדש כיון דחל בהם הקדושה מן התור' וזה בא להוציא' מדין תורה מעל ואין כח ביד חכמים להפקיע אבל גבי אתנן קודם שיהי' אתנן חכמים עקרו הקניי' ומעולם לא הי' אתנן אע"ג דהביאה במקום כסף עכ"ל). ובמציעא דף מ"ח גבי פלוגת' דמעות קונות כ' רש"י ונפק' מיני' לענין איסור' אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קדושין דמדאוריית' קניה ודידיה הוא לר"ל לא הוי קדושין עכ"ל. כתב באספ"ז בשם הריטב"א ולא מחוור כיון דמדרבנן אין קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אינה מקודשת למאן דאמר דלית לי' למוכר רשות להפקירן (להאי זוזא עכ"ל): [יג.] כתב הר"ן בפ' התקבל בסוגי' דקטן זוכה דהא דאמר שמואל דאין קטן זוכה מדאוריית' אבל מדרבנן משמע דס"ל דזוכה לאחרים (כ"כ תוס') ומש"ה מהני בשתופי מבואות ואני תמה אי מודה שמואל דזכייה מדרבנן אית לי' למה לן לפרוקי שאני שתופי מבואות דרבנן ואפי' הוא דאוריית' אמאי לא מהני כיון דרבנן תיקן לי' זכייה והא קי"ל הפקר ב"ד הפקר ומיהו אשכחן זכייה מדרבנן דקלישה מזכייה דאוריית' דגרסי' בפ' מי שמת גבי המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מוד' שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול א"א בשלמ' דאוריי' מש"ה אינו יכול למחול אלא מדרבנן אמאי א"י למחול אלמ' כיון דאכתי ממונ' לא אתי לרשות זוכה ולא זכי ביה אלא מדרבנן לא אלימ' זכייה דידה כדאוריית' וה"נ אם איתא דאינו זוכה באחרים מדאוריית' לא מהני בדאוריי'. ומיהו התם איכא למימר דרבנן הכי תיקון והם אמרו והם אמרו וכו' לפיכך נראין דברי רש"י עיקר וכו'. ע"ש. והנה מדברי הר"ן הללו נרא' דס"ל דמיד' דאית בי' זכייה בתקנת' דרבנן מהני אף בדאוריית' מטעם דהפקר ב"ד. אמנם רמב"ן בחדושיו לבתר' דף ע"ז נרא' דפליג אזה. דהקשה למ"ד מכירת שטרות דרבנן מההיא דאמרי' בפ' האיש מקדש התקדשי בשטר חוב זה רמ"א מקודשת וכו' ותירץ דמאי מקודשת מדרבנן וכו'. וגם מתוס' ר"פ בן סורר משמע דבדבר שאין לו אלא קנין דרבנן לא מהני בדאוריי' וגם מתוס' ב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפ' שכ' וההיא דפרק הזהב (מ"ו) גבי הי' עומד בגרן דפריך וליקני לי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארע'. התם מדאוריי' בעינן דאית לי' ארע' דאי לית ליה לא היו קרוין מעותיו מדאוריית' שיכול לפדות בהן פירות מעשר שני אבל לענין לגבות כיון שהוד' שיש לו והקנה אגב קרקע למה לא יגבה עכ"ל מהכ' מוכח דס"ל כיון דקנין אודיית' לא הוי מדאוריי' אלא מדרבנן לכן לא מהני גבי מעשר (אמנם י"ל דמהא לא מוכח דודאי אודית' אינו אלא מטעם שהוא הודה שיש לו ויכול לחייב את עצמו כדי שיגבה האחר את הדבר אשר הקנה לו. אבל רבנן לא תקנו האי קנין דנימ' דמהני משום הפקר ב"ד). וגם הב"י באה"ע סי' כ"ח הביא בשם ר' ירוחם אם הי' לו חוב אצל אחרים ואמר הרי את מקודשת לי בחוב זה במעמד שלשתן נה מקודשת אלא מדרבנן כיון דמע"ש אינה קונה מדאוריי'. וכ' הב"י ואינו מוכרח דהא איכ' למימר דכיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה הוי כאלו נתן לה הכסף והוי מקודשת דאוריית' (ובאמת מלשון הרמב"ם שכתב סתם מקודשת משמע דאוריית' ועוד כתב שם בשם רי"ו דאם קידש בגזלה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן כדמוכח בפרק מרובה וכו' ונרא' דב"י לא פליג אהא דאחר יאוש ובית שמואל סי' כ"ח חילק וז"ל לא דמי גזל אחר יאוש למעמד שלשתן דגזל אע"ג דזוכה מדרבנן מ"מ מדאוריית' צריך להחזיר א"כ מקדש אותה בדבר שאינו שלו משא"כ במע"ש. וים של שלמה בפ' מרובה כתב לדעת הרא"ש יאוש קונה מדרבנן אז הוי קדושי דאוריית' דהוא קונה מחמת הפקר ב"ד ואין קדושין של אחר תופסין בה וכו' (עיין בכלל יאוש) והנה מסוגי' אחת דסוכה מוכח לכאורה דדבר שיש בו קנין דרבנן מהני בדבר דאוריית' דגרסי' התם בדף ל"א ההיא סבתא דצווח' קמי' דרב נחמן אמרה לי' ריש גלות' וכולהו רבנן דבי ר"ג בסוכה גזולה הוי יתבי וכו' אמר להו ר"נ פעית' היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד (דתקנת חכמים על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול הנגזל את דמיו ולא חייבוהו לקעקע בניינו מפני תקנת השבים) אמר רבינ' האי כשורה דמטללת' דגזולה עבדי ליה רבנן תקנת' משום תקנת מריש. פשיט' מ"ש מעצים מהו דתימ' עצים שכיח' אבל האי לא שכיח' אימ' לא קמ"ל. ה"מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעינ' ואי חברו בטינ' אפי' לבתר שבעה נמי יהיב לי' דמי עד כאן. וא"כ מכאן קשה על רמב"ן ורי"ו ושער המלך בפ"ח מלולב תירץ וז"ל ואפשר לחלק דההיא סבתא שאני אע"ג דמן התור' לא קני ומחייב להדורי חפצא גופי' מ"מ אי אתרמי ונתרצה למכרו וליקח דמים פשיט' דקני מן התור' ואע"ג דלא יהיב דמי לאלתר וכו' אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה. והלכך מכי תיקון רבנן דאין לו אלא דמים הוי כאלו נתרצה למכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתלוי' וזבין וכו' הלכך הוי לי' מכירה גמורה מן התור' ודמים חייב הוא לו דהוי לי' כאלו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קנייתו למפרע. ונמצ' דבתר דתיקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים ומכח תקנת' דידהו הוי השת' קנייה מן התור' מה שאין כן בזכיית קטן כיון דמן התורה אין הקנאתו כלום ושאול הוא גביה אע"ג דחכמים תקנו שיהי' הקנאתו הקנאה אינו יוצא י"ח וכו' והיינו טעמ' דרמב"ן ורי"ו גבי מע"ש ומכירת שטרות דאינה מקודשת אלא מדרבנן אמנם ההיא דרי"ו גבי קדשה בגזל אחר יאוש לחוד לא מתרצ' וקש' מההיא סבתא ועיין במחנה אפרים הל' קנין משיכה. שהכריח מדברי תוס' דהגוזל קמא שכתבנו דכיון דפדיון מעשר דאוריי' בעינן שיקנהו בקנין דאוריי' ואודית' כיון שאינו אלא מדרבנן לא מהני לענין פדיון מ"ש דאוריי' עכ"ל שער המלך, וע' בתוס' סוכה דף ל' ע"ב בד"ה שנוי החוזר לברייתו לא שמי' שנוי וז"ל ואע"ג דקני מדרבנן כדאית' ב"ק דף צ"ג וכו' כיון דמדאו' לא קני לא נפיק הכא ומיהו מהאי סבתא משמע דנפיק אע"ג דלא קנה אלא מטעם מריש. אלא יש לתרץ התם משום תקנת השבים והכ' באגודת לולב בעלמ' לא שייך תקנת השבים דבקל יכול להתיר אוגדו עכ"ל. (וכ"כ הריטב"א בחדושיו אע"ג דמדאוריי' פסולה השת' דתקון רבנן בגוזל מריש וכו' דקני לי' וחייב דמים לבעלים הרי העצים האלו שסיכך בהן קנויים לו מדרבנן מתקנת מריש ואין לו אלא עליו חוב שחייב לבעלים והרי הוא כחוב דעלמ' ומשלך קרינן בי' עכ"ל):

[פסק]:

[יד] כתב רמב"ם פ"ב מה' ממרים ויש לב"ד עקור אף דברים אלו (שתקנו ב"ד שלפניהם) לפי שעה אע"פ שהוא קטן מן הראשונים שלא יהיו גזרות אלו חמורות מדברי תורה עצמה שאפי' ד"ת יש לכל ב"ד לעקרו הוראו' שעה כיצד ב"ד שראו לחזק הדת ולעשו' סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא מן הדין אבל אין קובעין הדבר לדורו' וכו' וכן אם ראו לפי שעה לבטל מ"ע או לעבור על ד"ת כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכ' השעה כשם שרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחי' כולו כך ב"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוה לפי שעה כדי שיתקיימו וכו'. ובפרק כ"ד מסנהדרין כתב נמי כזה. ועוד כ' שם וכן יש לדיין להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאחר ונותן כפי מה שירא' לגדור פרצת הדת וכו' או לקנוס אלם זה וכן הוא אומר כל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר. ובפ"ה הל' ח' מתרומו' פסק כרב נתן בר אושעיא דלא עשה לתקן השירים אבל תרומ' הוי. ובפ"ט משמט' כתב ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהוא מד"ס אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה. כ' הראב"ד זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר הלכך נוהג בכל זמן עכ"ל. כתב כ"מ הראב"ד מפרש כרש"י דקאי נמי על קושיא קמייתא ורבינו כתוס' דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט וכו' וטעמא כיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב"ד אבל להוציא מידו ע"י הפקר שלא כדין תורה כלומר אלו הית' שמטת כספים דאורייתא לא הוי מתקנ' להוציא מידו ע"י הפקר וקושיא קמייתא לא מתרצא אלא כאביי עכ"ל. (ולי נרא' דהא תליא מאיזה קרא ילפינן הפקר ב"ד אי מקרא דר' יצחק דיחרם רכושו או מקרא דר"א מה אבות מנחילין דהא רשב"א מביא ראי' דיכולין ב"ד לזכות ממונו לאחר אע"פ שלא בא לידו מההוא דאבות מנחילין (כמ"ש לעיל אות ו') לפי זה נוכל לומר דמקרא דר"י ליכא לאכוחי אלא שיוכלו ב"ד להפקיר ממונו וכל מי שיגיע ממונו לידו יזכה ולא יהי' נחשב כגזל כיון דבעודם בידו אינם שלו א"כ לא הקנו חכמים לשום אדם אלא נטלו מבעל הממון והניחוהו הפקר א"כ לרמב"ם שהביא הקרא דר' יצחק בפ' כ"ד מסנהדרין להאי דינא דהפקר ב"ד שפיר פסק דאין ב"ד יכולין לזכות לזה המלו' שיתן לו הלוה המעות ע"י הפקר ב"ד אמנם הראב"ד יוכל לסבור הקרא דר"א ושפיר מוכח כהוכחת הרשב"א):

[טו.] בפ"א מנערה כ' הרמב"ם הית' אנוסה זו אסור' עליו אפי' מחייבי עשה אפי' שנייה לא ישאנ'. כ' כ"מ קשה כיון דמדאורייתא שרי היא ראויה לו. ואפשר כיון דכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניי' אמעט מלו תהי' לאשה ובלא"ה כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אמעיט' מלו תהי' לאשה עכ"ל (ובעיני תמוה קושייתו הלא העמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה. כמו בכל מצות עשה שהעמידו דבריהם אם לא שנא' דס"ל דכיון דכתיב נמי לא יוכל לשלחה כל ימיו חמור משום דהוי עשה ול"ת). כ' מש"ל הנה מצינו בכמה מקומו' שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג וכו' ובירורן של דברים הוא כמ"ש מרן דכל היכא דהכתוב כתב סתם כגון הכא גבי אונס ולא תהי' ובא למעט שאם אינו ראויה לקיימה אינו נושא' אין חילוק בזה אם יהי' איסור תורה או דרבנן ולמ"ד דהקנס תלוי בנשואין ממעט נמי מקנס (כלו' לשמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא אבל לדידן דדרשינן נער' הנער' כדאיתא בר"פ אלו נערות לא תלי קנס בנשואין וחייב בקנס אם לא היכא דאיכא מלקות אבל אי ליכא מלקות כגון חייבי עשה וכו' חייב בקנס כמ"ש רמב"ם בפרק זה הל' י"ב) וכן גבי סוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ממעטינן נמי עברה דרבנן כלומר לדעת רבינו דס"ל דקרא ונקה וכו' ממעט כל עברות עריות לאפוקי מדעת רש"י שכ' דלא בא למעט אלא מהאי עון דבא עליה בעלה אחר סתירה ע"ש בסוט') וכן גבי מי האיש הירא דחוזר מעורכי מלחמ' דלר"י הגלילי אפי' ירא מעברות דרבנן שעש' נמי ממעט (וע' סוטה דף מ"ד ע"ב דאיכא פלוגתא בזה דלריה"ג אפי' מעברות דרבנן ולרבי יוסי דוקא מעברות דאורייתא) וכן גבי טומאת כהן דמיעט הכתוב דאם איכא חלול באשתו אינו מטמא לה ממעטינן נמי חלוצה דכיון דרחמנא אמר לא תסור ממעטינן להו מקרא עכ"ל. ובפ"ב מסוט' כ' הרמב"ם לפיכך אם היתה אשתו אסור' עליו וכו' אפי' שנייה וקנא לה ונסתר' אינה שותה אלא תצא בלא כתוב' ותהי' אסורה עליו אף משום זה וכו':

[טז.] ובפ"ז מתרומו' כ' כהן טמא אסור לאכול בין תרומ' טמאה ובין טהור' אלא כל טמא האוכל תרומ' טהור' חייב מיתה בידי שמים לפיכך לוקה וכו' וטמא שאכל תרומה טמא' אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש. כתב מש"ל יש להסתפק במי שאכל תרומ' טמאה דרבנן אי חייב כרת מי אמרינן כיון דתרומ' זו טהור' מן התור' שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאת' מדרבנן ממעטינן לה ואמרי' שפיר פרט לזו שמחוללת ועומדת ויש לנו הרבה כיוצא בזה כגון הבא ביאות אסורו' מדרבנן דאין המים בודקין את אשתו וכן גבי אונס וכו' וא"כ ה"נ תרומ' טמא' ממעטינן מקרא דכי יחללוהו (ולפי מ"ש לעיל אין מכל אלו ראי' דהתם העמידו וכו' בשב וא"ת) וע' במ"ש מרן בסוף פי"ד מפרה (דשם כ' היכא דאינו טמא אלא משום דרבנן בעלמא אינו פוטרו ממיתה). שוב ראיתי לרבינו בפ"ב מגנבה שכ' השוחט חולין בעזר' וכו' אע"פ שנשחטו בעזר' אסורין בהנא' הואיל ואיסורן מדבריהם חייב לשלם ד"וה הרי אם הי' איסורו מן התורה הי' פטור משום דלא הוי קרינן ביה וטבחו ועכשיו שאיסורו מדרבנן לא ממעטינן ליה מקרא וטבחו ה"נ דלא ממעטינן מקרא דכי יחללוהו תרומ' טמאה מדרבנן וע' תוס' ב"ק דף ע"ז ד"ה אומר בי' ר"ש וע' חולין דף נ"ז דפריך הש"ס ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי' כסוי וע' רש"י פסחים דף ל"ה אהא דאמר לא חזי לי' שכתב ואמרי' לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכו' פסחים דף ל"א בתוס' אהא דאמרי' אבל חלתו דאי מטמי ל"ל היתר במושבו' וכו' זו הסוגיא כמ"ד מחיצ' לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות דאי יצאתה חוץ למחיצ' נפדית אפי' טהורה א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדייה לא חשיב נאכל בכל מושבות עכ"ל. וע' במ"ל פ"ג הל' ב' מתמידין ובפ"י משבועו' כ' הרמב"ם אפי' פסולי עדות של דבריהם או שהי' מלך פטור משבועת עדות שאילו העידו לא היו מחייבין ממון בעדותן:

[יז.] ובפ"ה מסוכ' כ' הרמב"ם העושה סכתו בראש האילן או ע"ג הגמל כשרה ואין עולין לה בי"ט (והיינו כר"מ) וכ' שער המלך פ"ח מלולב כיון דקי"ל כר"מ מדאוריי' מחזי ויוצא בה קשה על הטור דפסק כדעת סמ"ג בסי' קמ"ו בי"ד דע"ז של כותי שבאת ליד ישראל דאינה אסור' אלא מדרבנן גזרה משום ע"ז של ישראל עצמה. ולמה פסק בא"ח סי' תרמ"ט דלולב של ע"ז של כותי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס"ל כתי' התוס' שצריך ליטלנה ע"מ שלא לזכות והלכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשים ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם. והשתא קשה דמאי שנא מסוכה בראש האילן דפסק הטור סי' תרכ"ח כר"מ מטעמא כיון דמדאוריי' מחזי. ואפשר לומר דאע"ג דקי"ל כר"מ דסוכ' שע"ג אילן כשר' לאו מטעמא דר"מ משום דמדאוריי' חזי אלא משום דקי"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ דלרבנן הך דינא דר' יהודה לא מצי למיקם וצ"ע. ותו קשה מהא דכתב תוס' פסחים דף ל"ח) דאי מחיצה לקלוט דרבנן ואין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות. ומ"ש מסוכה דכשר' משום דמדאוריי' חזי. וע' עוד שם שהאריך בזה:

[יח.] בפ"ה מאישו' כ' הרמב"ם המקדש בדבר שאסור בהנא' וכו' אינה מקודשת אפי' הי' אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינ' מקודשת. כ' ה"ה ה"ה לשאר דברים. וכבר תירצו המפרשים הסוגיא גבי חולין בעזר' וכן הסכים רמב"ן שבכל איסורי הנאה אינ' מקודשת. וכ"מ כ' דוקא חמץ דאורייתא ושעות דרבנן או שעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקדושיו וכן דעת הר"ן בדעת רבינו. וע' מש"ל שנסתפק באשה חול' והית' מסוכנת דשרי לה איסורין או חול' שאין בה סכנה וקדשה באיסור הנאה מדבריהם מי אמרי' דאזלינן בתר דידה ולדידה שוה שיכול' ליהנות או דילמא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא דלא נתן לה פרוטה. והאריך ובסוף מסיק דמריטב"א בקדושין אמתני' המקדש בערלה מוכח דאזלינן בתר דידיה. ולא דמי להא דהמקדש בגזל לאחר יאוש ואע"ג דיאוש לא קני וא"כ איהו לא נתן לה כלום דהתם שאני כיון דמיד שבא ליד האשה קנאת' ביאוש וש"ר וכיון דהיא קנאה אף הוא קונה אות' אבל הכא אף לאחר שבא ליד האשה עדיין אותה סיבה במקומ' עומדת שהרי לעולם אסור המקדש בהנאת אותן הדברים ע"ש שהאריך ועיין בפ"ב משחיטה הלכה ג' בכ"מ ובמ"ל שם:

[יט.] וש"ע אה"ע סי' כ"ח כתב המקדש באיסורי הנא' (עכ"ל) דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאוריית' מקודשת ואם חמץ דאורייתא ושעות דרבנן או להפך ספק מקודשת. כ' בית שמואל ותוס' כתבו בשם רש"י אפי' חמץ דרבנן ושעות דרבנן אינה מקודשת ותוספות ורא"ש ס"ל תרי דרבנן מקודש' ולפי דעת רש"י דתרי דרבנן נמי אינה מקודשת לפ"ז שאר איסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה אינ' מקודשת כי חמץ דרבנן ושעות דרבנן הוי כמו שאין לו עיקר בתורה וכן משמע מרא"ש כו' ולכאורה נרא' דאינה מקודשת בכל איסור דרבנן אפי' אין לו עיקר בתורה מ"מ כיון דמדרבנן אסור אינו נותן לה כלום וכל המקדש אדעתא דרבנן וכו' וכן משמע בש"ג ספ"ב דקדושין. וכן איתא בתשו' הרי"ף אם מקדש לפני פסולי עדות דרבנן אינה מקודשת. גם כתבתי לעיל אם מקדש אות' בדבר שאין לו בו רק קנין דרבנן כגון מעמד שלשתן מ"מ קונ' אות' מדאורייתא כן י"ל הכא להיפוך מחמת גזרת חז"ל אינו שלו ואינו קונ' אותה כלל וצ"ע. וד"מ הביא במעמ"ש דעת רי"ו דאינ' מקודשת אלא מדרבנן משמע דס"ל עיקר כרי"ו וכ"כ הב"ח ע"ש. וע' בטור אה"ע סי' מ"ב שכתב בשם רמב"ם המקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט מספק (וכן הוא בש"ע) וב"י כ' בשם הרי"ף דאין חוששין לקדושין. וכ' ב"ש מבואר בב"י בשם מ"כ אם קדש לפני פסולי דרבנן נמי תפסי קדושי אחר שאפי' הראשון ושני קדשו לפני פסולי דרבנן תופסין קדושין של שניהם כל שאין קדושין כשרים תופסין קדושין של אחר עכ"ל. (וע' באספ"ז ב"ב דף קכ"ד גבי פלוגתא דגבו קרקע וכו' דלרבה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא לא מקרי מלוה מוחזק בנכסי לוה והוי ראוי לגבי בכור ואע"ג דשעבודא דרבנן ומצי טריף מלקוחות דמשום דשעבודא דרבנן לא מקרי מוחזק וראי' מדפרכינן סוף גט פשוט עליה דרבה דקאמר שעבודא לאו דאורייתא מהא דגבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאוריי' דאי לאו מדאורייתא כיון דאי קדם וזבין מדאורייתא זביניה זבינא ולא מצי טריף ראוי הוא דשעבודא דרבנן לא משוי לי' מוחזק):

[כ.] בש"ע ח"מ סי' ב' בהגה בשם המרדכי פ"ק דב"ב כתב נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג. אע"פ שיש חולקין (מהר"ם ומהרי"ק שורש א' ופסקי מהרא"י סי' רנ"ג) וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הצבור במס שהי' מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם. וכתב סמ"ע ומשמע בפסקי מהרא"י דלא אמרינן הפקר ב"ד אלא בגדול שאין בדור כמוהו. וע' במרדכי בפרק אלו מציאות שכ' וגם מפני תקנות הקהלו' (שגזרו חרם על כל מי שיבא לידו מנכסי ספינ' שנאבד' שיחזיר לבעלים. גבי מעשה שנטבעה ספינ') צריך שמעון להחזיר אבד' אם נתייאש ראובן דהפקר ב"ד הפקר וליכא למימר דוקא בדורות ראשונים וכו' שהרי אמרו חכמים מפני מה לא נתפרשו שמותן של ע' זקנים וכו' וכתיב וישלח ירובעל ואת בדן וכו' לומר לך יפתח בדורו וכו' מי שנתמנה פרנס על הצבור כאביר שבאבירים ושלום גרשון ב"ר יהודה עכ"ל. וכן הוא בש"ע ח"מ בהג"ה סי' רנ"ט ס"ז:

[כא] בא"ח סי' תקס"ט הקשה הרא"ם על מה דאמרינן דבשבת אין תוקעין וכו' א"כ גם בי"ט דאיכא איסורא בתקיע' שמא יתקן כלי שיר והי' להם לחכמים לבטל ד"ת בשב וא"ת וכו' ותירץ פר"ח שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקע שופר לעולם וכ"ת מטעמא דשמא יתקן נגזור בר"ה שחל בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מקיימי מצות שופר בשאר השנים הא לק"מ דא"כ מחזי כחוכא דבי"ט לא גזרו ובשבת גזרו אם כי הטעם דשייך בשבת שייך בי"ט עכ"ל. וראי' לדבריו מתוס' יבמות דף כ' ע"ב דפריך התם א"ה כל הנשים לא יתייבמו גזרה משום איילנות וכו' כתבו תוס' כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים מצות ייבום לגמרי אלא הכי פירשו וכו' ע"ש שער המלך פ"א משופר. ור"ן בר"פ י"ט של ר"ה הקשה מ"ש הני דגזרי' בשבת ומ"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או איזמל ד"א בר"ה ותירץ דהני שאני לפי שהכל טרודין בהם ולא מדכר חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ל. ט"ז בא"ח סי' תקפ"ח תירץ כיון דהתורה ריבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפירוש משום גזרה וכיוצא בזה כתבתי בי"ד סי' קי"ז לענין איסור סחורה בנבלות (וע' תוס' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה תשיך) ושער המלך פ"א משופר הקשה הא אמרינן בפרק ר"א דמילה דר"א דריש יום תרועה יהי' לכם אפי' בשבת וא"כ לפי הט"ז צ"ל דמתני' דריש פרק י"ט אתיא דלא כר"א דלר"א כיון דהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לגזור. וזה דוחק דמתני' משמע הלכה פסוקה היא וצ"ע עכ"ל (וע' כ"מ פ"ב מהל' מילה) ועיין שער המלך שכתב בשם שיטה מקובצת לסנהד' גבי מלך לא דן וכו' דמסתמא כיון דהשם צוה להם בהדיא לדון לא היו חכמים גוזרין עליהן שלא לדון כה"ג פ' איזה נשך וכו' וכ' שער המלך ואין ראי' לט"ז מזה דהכא איכא מצוה וכו' ועיין תוס' ב"מ דף ס"ד ע"ב מוכח כט"ז:

[כב] כתב הריטב"א בקדושין דף נ"ו ע"ב על הא דתנן המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת וכו' וז"ל ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתן. ולאו מלתא היא דנהי דלית ביה איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו אינה מקודשת כדאמרי' בפסחים דהמקדש אפי' בחטי קורדנייתא שאינן אלא נוקשה דרבנן אינה מקודש' ואע"ג דהמקדש בעדים פסולין מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעלי' מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דניתב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרי' לקמן דלר"נ חולין בעזרה לאו דאוריי' דאשה מתקדשת בה ה"ק דכיון דחולין בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנא' אלא באכיל' אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתן דאיסורי הנא' דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפי' מדרבנן לחולה שאין בה סכנה הא ל"ק ואע"ג דמותר בו מ"מ אסור הוא למכרה לה לחולה זה וליטול דמים ממנה תדע דהא אפי' בדרך הנאה מותרת בחול' שיש בו סכנה ואפ"ה אסור למוכרה לו בדמים וכו' וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפי' הוא חולה שראויה להנות בה אינ' מקודשת דאטו ממונא יהיב לה אא"כ אומר לה הרי את מקודש' באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנא' שוה פרוט' עכ"ל:

[כג] כתב ר' יונה ריש ברכות יש להקשו' לרבנן דאמרי דאפי' דיעבד אינו יוצא בק"ש של ערבית אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו שאם נאמר שלא יקרא כלל קשה כיון דק"ש מן התור' האיך יכולין חכמים לפוטרו ממנה ואית דאמרי דס"ל דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות וכו' ונרא' למורי הרב נ"י דס"ל לרבנן שאפי' ק"ש עצמה שהוא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפוטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה עכ"ל. עיין תוס' סוכה דף ג' ד"ה דאמר שכתבו היכא דב"ה מחמיר מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא אם עשה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו אפי' דאורייתא כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפומא דמטללתא דגזר שמא ימשוך אחר שולחנו קאמר לא קיימת מצוה סוכה מימיך דאפי' מדאוריית' לא קיים ומדב"ש נשמע לב"ה עכ"ל:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה