כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות י (כלל עח) יעבור ואל יהרג
[א.] סנהדרין דף ע"ד אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליות בית נתזו כל עברות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"א וג"ע ושפיכות דמים. וע"א לא והתניא אמר ר' ישמעאל מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"א ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי. אינהו דאמרי כר' אליעזר דתניא ר"א אמר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך וכו' אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך ג"ע וש"ד כדרבי דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה ניתן להצילה בנפש' אף רוצח ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה וכו' ורוצח גופי' מנלן סברא הוא. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דהאי גברא סומק טפי (סברא הוא שלא תדח' נפש חברו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועברה מפני נפשו דליכא אלא חדא איבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בה משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל הכי גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרה יותר מנפש חברו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות) כי אתי רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרות המלכות אבל בשעת גזרות המלכות אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור (שלא ירגילו הכותים להמריך את הלבבות לכך) כי אתי רבין אמר אפי' שלא בשעת גזרת המלכות לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רב אפי' לשנוי ערקתא דמסאני ושרוך הנעל שאם דרך הכותים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל). אמר ר' יוחנן אין פרהסיא פחות' מעשרה בני אדם דכולהו ישראל. והרי אסתר פרהסיא הוי אמר אביי אסתר קרקע עולם הית'. רבא אמר הנאת עצמן שאני (שאין הכותי מתכוין להעבירו ואין כאן חילול השם) ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא כיתי דא"ל לישראל קטול אספתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטלינא לך לקטול ולא לקטלוהו שדי לנהרא לקטלי' ולא לקטול כתבו תוס' ההוא עובדא דיבמו' (דף קכ"א) דא"ל כותי לישראל הטל אספת' ואי לא קטלינן לך כדקטילנא לפלניא דאמרי ליה בשיל לי קדרה בשבתא ולא בשיל וקטלתי' שמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו במקום הנאת עצמן של כותים. (ואע"ג דאמרי' התם דשקורי משקר ולא קטל מעולם אלא רוצה לאיים ע"ז. מ"מ מקש' תו' שפיר למה לו לפשוט התם מהא דאמר של ערלה הם וכו' דלהשביח מקחו אומר ה"נ דלאיים אומר תיפוק לי' דודאי שקירי משקרי דהא האי יהודי ודאי בשל ליה ועוד למה שהה אביי תלתא ריגלא לפסוק האי דינא אי איתתא שרי' ע"פ דבורו של כותי הלא ודאי אסורא אלא ע"כ צ"ל האי גברא לא בקי בדינין). כתבו תוס' תימא דהוי ליה לאקשוי והא אסתר עריות הוי דלכ"ע יהרג ואל יעבור. וכמו כן קשה בכתובות (דף ג') דפריך ולדרוש להו דאונס שדי. ומאי קושי' הא שפיר עבדין דמסרין נפשייהו משום ג"ע. ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת כותי וכו' דרחמנא אפקרי' לזרעי'. ומתוך כך רצה ר"ת להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה כותי ושוב נתגייר עמה לקיימה ביהדות דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת כותי דהוי כביאת בהמה. והקשה ר"י בר מרדכי דכ"ע בביאת כותי נאסרה לבעל כדאמר התם דאיכ' פרוצות. ובכתובו' (דף כ"ו) גבי האשה שנחבש' וכו' ע"י נפשות אסירה לבעלה. ואמרי' נמי במגלה (דף ט"ו) כאשר אבדתי וכו' אלמא לגבי בעלה לא חשיב ביאת כותי כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אע"פ דבביאת בהמה אין נפסלת. דזרעי' דכותי אפקרי' רחמנא לענין חייס אבל ביאת כותי לא אפקרי' ואמרי' נמי סוטה (דף כ"ו) דכותי מקנין על ידו אלמא אפי' בכותי שייך ונטמאה לאסור לבעל וה"ה לבועל (ועיין ביומא דף פ"ב כ' תוס' ישנים מיהו אומר רבי צ"ע דאי הוי מהני כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין זה הבועל שנתארסה לו אע"פ שאינו מועיל לפוטרו ממיתה אם בא על אשת ישראל ונתגייר כדאמר פרק בן סורר וכו'). והא דלא פריך והא אסתר עריות הוי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבא למסור עצמ' משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופי' היכא דלא עבד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו כיון דלא עבד מעשה והא דאמר אף נערה מאורסה תהרג וכו' יהרג גרסי' ואבועל קאי דעבד מעש' אבל הנערה עצמה שהיא קרקע עולם אין חייבת למסור עצמה. ואי גרס תהרג יש לפרש תהרג הנער' קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה וכו' עכ"ל. ורש"י ביומא דף פ"ב גרס יהרג. דאיתא התם נמי הך סוגיא וכ' רש"י אף נערה מאורסה אם יאמרו בעול ארוסת תברך או תהרג יהרג ואל יעבור אבל היא אינה מצוה למסור את נפשה דהיא אינ' עושה כלום דקרקע עולם היא וראי' לדבר אסתר עכ"ל. וכ' תוס' שם דכן גורס בשאלתות והקשה שאלתות מהא דאמר רבא ביבמות (דף נ"ג) אין אונס בערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת וא"כ אונס בדידי' מי איכא דקאמר אף ג"ע יהרג וכו' והא לאו אונס הוא אלא רצון ותירץ משכחת לה להתרפאות כי ההי' דסנהדרין (דף ע"ה) שנתן עיניו באש' והעלה לבו טינא וכו' ע"ש עוד]. בעי מיניה מרב אמי בן נח מצוה על קדושת השם או לא וכו'. כ' תוס' והא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל היה מחויב למסור עצמו אפי' בצנעה אי לאו דכתיב וחי בהם. וי"ל דדלמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה מאורסה דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור עכ"ל. (ולא אפשטא הך בעי' לגירסת רש"י ולגירסת תוס' אפשטא דאינו מצווה ע"ש) כתב הר"ן בחדושיו לסנהדרין והא דג"ע אפי' בהמה בכלל אבל בחייבי לאוין כאלמנה לכ"ג יעבור וכו' ובאלו הג' מפני חומר שבהם אין הפרש בין צנעא לפרהסיא אלא בשאר עברות וכו' ובשעת הגזרה אפי' מצוה קלה פי' בין בצנעא וכו' וטעמא שבשע' שעובדי כוכבים חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חיזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל בזמן שהן רוצין לבטל אותה מישראל בכלל ואם נשמע להם אפי' בחדרי חדרים הדבר מתפרסם מפני שמצאו שהועיל גזרתם לפיכך יהרג וזהו קדוש השם ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל. אבל כשאין דעתם להעביר כללות ישראל אלא יחיד אחד או שנים מישראל אם הוא בפרהסיא יהרג ואם בצנעא יעבור וכו' ומיהו היכא שהכותים עושין הגזר' להנאת עצמן בין בצנעא ובין בפרהסי' כל שהן משאר עברות חוץ מג' לא אמרי' יהרג ואל יעבור. והכי אית' בירושלמי בשביעית בראשונ' היתה מלכות אונסת וכו' חד מומר אעבר בשמיטתה חמתין רמיין כובעת'. פי' ראה אוספין תבואות ועושין גדישין אמר להם הא סטו מאן שרו לכם. פי' הסטאה זו שאתם סטים מן המצות מי התיר לכם להיות חורשין וזורעין וכו' אמר ר' יעקב בר אידי קושית' קומי ר' אבהו לא כן אמר ר' זירא נמנו וגמרו וכו' הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפי' מצוה קלה וכו' ופריקו אימר לא אתכוין מגזרתן אלא למגבי ארנונין כלו' שלא היה הדבר להעביר אלא להנאת עצמן לגבות הארנוני' שאין רצון המלכים להוביר שדות וזה היה גזרה על הכל ולא עשו אותה שעת גזרה מפני שלא הי' להעביר וזאת ראיה ברורה. וכן הסכים הר' דוד ז"ל בלי שום חולק ומשמע שאין כן דעת הרמב"ם בפ"ה מיסודי תורה דקאמר וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה וכו' דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית ביה שריותא כלל וכו'. ועוד כ' הר"ן הא דלא פריך והא אסתר ג"ע הוי ולא מבעיא למ"ד ותהי לו לבת אל תקרי וכו' דאפי' בלאו הכי איכא כרת בבא על הארמית ומשמע דה"ה לכותי שבא על בת ישראל תירצו דלא נתרבה עריות ליהרג ואל יעבור אלא כעין נערה מאורסה כגון כריתות ומיתות ב"ד וכו' ואע"ג דישראל הבא על הכותית איכא כרת כדאיתא פ' הנשרפין מ"מ בכותי הבא על בת ישראל לא שמענו שיהי' כרת ודין הוא דישראלית הנבעל' לכותי בנה ימשך אחריה ויהי' ישראל אבל ישראל הבא על הכותית הולד נמשך אחריה ויהי' כותי וקור' אני בו ובעל בת אל נכר שנעשה חתן לע"א ובת ישראל הנבעלת לכותי ב"ד של שם גזרו למ"ד דאסתר אשת מרדכי י"ל דאפי' אשת איש הנבעלת לכותי פטורה מדרשה דאשת רעהו ולא אשת אחרים כדכתיבנ' פרק ד' מיתות וכן דעת הרמב"ם ולמאן דס"ל דאשת איש הנבעלת לכותי איכ' איסור' דאוריית' ע"כ נאמר דמאן דמקשה ס"ל דלאו א"א הואי אלא ותהי לו לבת ממש. ועוד כתב הר"ן הא דרבא סבר הנאת עצמן שאני דוק' בשאר עברות ולא בג"ע דלא כרז"ה עכ"ל. והמאור כ' דגבי אסתר לא היתה משום אשת איש דאשת רעהו בעינן וכן הסכים עמו הרמב"ן במלחמות ועוד כתב הרמב"ן דאביי ס"ל דרשה דאל תקרי לבת אלא לבית א"כ היתה א"א ומשום קרקע עולם פטור ורבא לית לי' האי דרשה ונמוקי יוסף כתב והא דלא פריך והא אסתר שעת השמד הוי משום דלא מקרי שעת השמד אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל גזר אלא על כל מדינות והא דלא פריך והא ג"ע הוי דודאי כיון שהכותי הבא על אשת ישראל נהרג על ידה כדאמרי' לעיל (דף נ"ז) גם היא ודאי נהרגת מאותו השם עצמו וקרא באשת רעהו לא ממעט אלא בישראל הבא על הכותית דלא חשיב לן אישות דידהו אבל אישות ישראל ודאי אישות הוא אפי' לגבי ב"נ י"ל דלא ברירה דרשה לבת. והא דאמרי' קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין למסור עצמה למיתה שהרי אפי' תמסור עצמה יכופו אותה לדבר ערוה ובכי האי גונא שרי אפי' בג' עברות דאי לא למ"ד אל תקרי לבת אלא לבית דא"א היתה למה לא מסרה עצמה למיתה וליכ' למימר משום דלהנאת עצמו שרי דבג' עברות לא שרי בהנאת עצמן אלא ודאי משום דקרקע עולם וכו' וה"ה לכל שבידיהם להעביר על כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשב ואל תעשה כגון אסתר ואפי' בשעת השמד וכו' כך דעת רבותי דלא שרינן הנאת עצמן אלא בשאר עברות ולא בשלשה עכ"ל. ובפסחים דף כ"ב כ' הר"ן בשם רז"ה על הא דאמר ר' יוחנן בכל מתרפאים חוץ מע"א וג"ע וש"ד וכו' מה שגרס הרי"ף אף נערה מאורסה תהרג אנן לא גרסינן הכי אלא יהרג אבל היא קרקע עולם כדמשני אביי בסנהדרין ורבא אמר הנאת עצמן שאני ואף כאן אי דאביי אי דרבא ליכ' למימר תהרג דבג"ע כל היכ' דאין הכותי מתכוין להעביר אלא להנאת עצמו לא אמרי' תהרג דאם אית' מאי קמשני רבא דהא אסתר גלוי עריות הוי אי משום דאסתר א"א היתה כדדרשינן לבת ואי משום דעברה אלאו דלא תתחתן ואפי' תימ' דחתון באונס ליכ' מ"מ הוי לי' ככותי הבא על בת ישראל בזנות דב"ד של שם גזרו עליו ואחרים כתבו דלית' דכי אמר רבא הנאת עצמן שאני ה"מ בשאר מצות שרינן בצנעה יעבור ואל יהרג וכו' ובהנהו אמר רבא כל שאין הכותי מתכוין להנאת עצמו ליכ' חלול השם והלכך אפי' בפרהסיא יעבור אב בג' מצות חמורות שמפני חומר שבהן אמרו שאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור להנאת עצמן נמי יהרג דלא עדיפא הנאת עצמן מצנעא וס"ל לרבא דאסתר לאו א"א הוי דל"ל לרבא דרשה דאל תקרי לבת וגזרת ב"ד של שם לא מקרי ג"ע והביאו ראיה דבג' עברות אפי' להנאת עצמן יהרג מדאמרי' בכל מתרפאין חוץ מג' ובודאי שהמתרפא בעצי אשרה בשביל חולי הרי הוא כהנאת עצמו ואמרי' בסנהדרין דף ע"ה בהעלה לבי' טינא שימות ואל תבעל לו ואע"פ שלא הי' מתכוין אלא להנאתו ואמרי' נמי יומא דף פ"ב עוברה שהריחה מאכילין אותה שאין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא ע"א ג"ע ש"ד משמע דבכי האי גונ' ג' עבירות הללו עומדות בפני פקוח נפש ואע"פ שאין זה להעביר וא"ת הא אמרי' סנהדרין דף ע"ד דאי לא תימ' הכי הני קאקי ודמונקי (פי' מיני מחתות) היכי משאלינן להו אלא להנאת עצמן שאני אלמ' דאפי' בע"א שרי להנאת עצמן י"ל דבהשאלה זו אינו עובר עליו בלאו שהוא מיוחד לע"א אלא משום לפני עור שהוא כולל לכל המצות ומש"ה כיון דלהנאת עצמן הוא ולית' חלול השם יעבור וכו' וקשה קצת כיון דאמרי' דבהני עבירות וכל אביזרייהו פי' הנמשך אחריהם וכו' אמאי לא הוי כותי הבא על בת ישראל אביזרא דג"ע וכו' ואלו הקושיות שהקשו על רז"ה אפשר לדחותן משום דכי אמרי' הנאת עצמן ה"מ כגון שהיתה מתרצה בג"ע ולא מחמת ג"ע אבל אלו שהביאו אינם כן אלא הרי הם רוצים ליהנות באותה הדבר שאסרה אותה תורה מחמת ההנאה שבו שהוא עיקר האיסור כגון המתרפא בעצי אשרה שהתורה אמרה שלא ליהנות ממנה והוא רוצה אותה כדי ליהנות ממנה וכן מי שהעלה לבו טינא שהתורה אמרה שלא ליהנות מן הערוה והוא רוצה אותה אבל אסתר לא היתה מתרצה בג"ע מחמת ענין גלוי עריות אלא להנצל ממיתה ולפיכך אפשר דאליבי' דרבא בנערה המאורסה לא אמרי' תהרג אלא היכ' שמתכוין להעביר כגון שאמר לה כותי שתבעל לפלוני בכי האי גוונא מצינו למגרס תהרג וכו' עכ"ל הר"ן וביומא מסיק בשם רמב"ן כאחרים דבג' עבירות אפי' להנאת עצמן אסור והיינו דתני' בספרא שבת הותרה מכללה נערה מאורסה לא הותרה מכללה ופירשו עלה בירושלמי זאת אומרת שאין מתרפאין בג"ע. שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכוותי' נערה מאורסה לא הותרה מכללה אפי' להתרפאות ומדקתני לא הותרה מכללה אפי' להנאת אדם במשמע. כ"כ רמב"ן בספר תורת האדם:
[ב.] ע"ז דף נ"ד תני נעבד שלו אסור ושל חברו מותר ורמינהו איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג וכו' בין אונס וכו' האי אונס ה"ד לאו כגון דאנס בהמת חברו והשתחוה לה אמר רמב"ח לא כגון שאנסוהו כותים והשתחוה לבהמתו דידי' מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנ' פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם (בין אונס בין רצון) וכשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס והדר כתב ולא תחללו אפי' באונס הא כיצד הא בצנעא והא בפרהסיא. כתבו תוס' וא"ת מאי קא מייתי למפטר אונס מלנערה התם בדין הוא דפטור' משום דקרקע עולם היא וי"ל דלא הוזכר קרקע עולם לענין פטור המיתה ואין טעם לפוטרה ממיתה אלא משום אונס תדע שהרי אם היתה נבעלת ברצון היתה חייבת וכו' וזה הוזכר לגבי מסירה עצמה למיתה דמזה הטעם אינה מחויבת למסור עצמ' וכו' עוד כתבו לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס בצנעא אין לו למסור עצמו מתוך כך היה נראה לפסוק כר' ישמעאל דשרי נמי ע"א בצנעא ובשאלתות פסק כר' יוחנן בסנהדרין לכך נראה דרב' נמי אית לי' דר"י והא דקא משני וכו' דלתרוצי הבריית' אפי' אליב' דר' ישמעאל הוא דאתא וכן משמע כתובות דף י"ט דרבא אמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"א ג"ע ש"ד בלבד והא התם בצנעא מיירי דאין דרך שיאנס אנס בפני יו"ד ומורי דודי הר"ם מקוצי בספר המצות כ' דרבא לא פליג על ר' יוחנן אלא הכי פירושו הכל היו וכו' בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי יצא אונס דצנעא מכל וכל אבל הא מודה רבא דאיכ' עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפי' בכל אונסא עכ"ל:
[ג.] ע"ז דף כ"ז ע"ב מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וכו' ואני אביא מקר' מן התורה שמותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שמת וכו' ומאי הוי לי' למימר וחי בהם. ור' ישמעאל ה"מ בצנע' אבל בפרהסי' לא וכו' כ' תוס' אם אמר הרופ' קח ממים של ע"א או מעצים שלפני ע"א אסור כדאמרינן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ואור"י דמיירי כגון שאומר לו שאותן מים או אותן עצים מועילים ולא אחרים כגון ע"י שד שמטעהו כי לפעמים יש כח בשדים להטעות כדי לטרד' וכו' אבל כשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים אלא שאו' לו הבא לי מים או עצים מותר להבי' אף מע"א והכי אית' בירושלמי פרק ח' שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"א עד שאמר לו הב לי עלין מע"א אבל א"ל הב לי עלין סתם מבי' לו עלין של ע"א עכ"ל ועוד כתב תוס' בד"ה יכול ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זמיני' דירושלמי שהי' אצל כותי א"ל אכול נבלה ואי לא קטלינ' לך א"ל אי בעית למקטלה קטול ומחמיר הי' דמסתמ' בצנע' הוי עכ"ל (וע' לקמן מה שכתבתי בשם מש"ל):
[ד.] יבמות דף נ"ג אמר רבא אין אונס לערוה וכו' מ"ט לפי שאין קשוי אלא לדעת. כתבו תוס' אין לפרש במאיימים עליו להרגו אם לא יביא בעצמו על הערוה דא"כ אפי' יש קשוי שלא לדעת תיפוק ליה דאגלוי עריות יהרג אלא מיירי כשכותים מדביקין אותו על הערוה ואי אפשר לו להשמט אם לא ע"י שיהרג וקאמר רבא דיש לו למסור עצמו ליהרג דאין קשוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה אבל אם יש קשוי שלא לדעת או שהיה כבר מוקשה וכו' אין חייב למסור עצמו כיון שהוא אינו עושה מעשה והוי כקרקע עולם עכ"ל ע' תו' כתובות דף ג' וי"ט:
[ה.] שבת דף ע"ב ע"ב שגג בלא מתכוין דע"א היכי דמי (דקתני בבריית' דחייב) אילימ' קסבר בהכ"נ והשתחוה לה הרי לבו לשמים אלא דחזיא אנדרטי וסגיד ליה ה"ד אי דקבליה באלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה לאו כלום אלא מאהב' ומיראה הניח' לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מא"ל אלא באומר מותר כתבו תוס' וא"ת והא ע"א ג"ע ש"ד יהרג ואל יעבור א"כ אפי' לא מקבל ליה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בע"ז דף נ"ד דאפי' בע"א בצנע' וחי בהם וא"כ טעמ' דרבא דפטור משום הכי הוי מאי מייתי אביי בסנהדרין דף ס"א מכמה ברייתות דמיראה חייב לימ' דאתי' כמ"ד (סנהדרין ע"ד) דיהרג ואל יעבור דפלוגת' דתנאי היא וי"ל דסבר רבא דאפי' למ"ד דחייב למסור עצמו אם לא מסר עצמו לא מחייב מיתה בב"ד וקשה לרשב"א דאמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה והכ' פטור אפי' מאהבה וי"מ דההיא דאמר יהרג וכו' היינו בסתם אע"ג דלא מקבל עליה באלוה אבל הכא מפרש דקעביד מיראה ומאהבה אי נמי אפי' בסתם ובע"א שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומי' דהמן דמייתי לה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבד' וקאמר רבא כהמן ולא כהמן דאלו התם מיראה והכ' לאו מיראה וא"ת ולמאי דפטר רבא למה לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרי' במדרש ששני צלמים היו על לבו ועוד משום קדוש השם עכ"ל. כתב הר"ן בחדושיו לסנהדרין בשם רמב"ן שאמרו כאן עובד מיראה אינה מיראת סכנות נפשות דא"כ היכי מחייב אביי אע"ג דע"א יהרג ואל יעבור אבל שיהרג בב"ד אין לנו ואי עבר פטור וכדדרשי' בסיפ' הכרת תכרת הנפש ההיא ולא אנוסה ולא מוטעת וכו' לפיכך פירש מאהבה ומיראה שלא יזיקנו בממון וכו' וראיה לדבר דהכי הוא בשאר מצות התורה כשמעבירין אותו בפרהסי' או בשעת הגזרה יהרג וכו'. אע"ג דכתיב וחי בהם וטעמ' משום עשה ונקדשתי וכו' ה"נ באלו שלש מצות כל שעשאן מאונס נפשו פטור ממיתה אע"ג דהתרו בו אלא שהר' דוד מחלק בין אלו הג' ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי וכו' אבל באלו הג' שהן מחמת חומר עצמן אימ' לך אפי' באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו (ובלבד שלא יהא שוגג בדבר שיהא סבר שהאונס מתיר אלא כיון שהתרו בו ויודע שאין האונס מתיר וקיבל התראתו אע"פ שהוא אונס חייב מיתה כ"כ הר"ן לעיל בשם הר' דוד ומאי דאמרי' ההיא ולא אנוסה דחה הר"ר דוד דהאי אונס לאו אונס הגוף שאנסוהו כותים אלא אונס נפש כלומר שיעשה שלא בדעתו כענין שאמרו האדם בשבועה פרט לאנוס עכ"ל:
[ו.] שבת דף מ"ט א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו' ואמאי קרי ליה בעל כנפים שפעם אחת גזרו מלכות שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצ' לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו וכיון שהגיע אצלו נטלו מראשו ואחזן בידו ואמר לו מה זה בידך א"ל כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. כתבו תוס' ואע"ג דאמר סנהדרין דף ע"ד בשעת הגזרה אפי' על מצוה קלה יהרג היינו משום דבשנוי ערקת' מתנהג ככותי ודומה שמוצי' עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה מישראל שאין להם תפילין כמותו עכ"ל. ור"ן בהלכות כתב וי"ל דה"מ לעבור על מצות ל"ת אבל לא דגזרו על ביטול מצות עשה ועוד שהן יכולין לבטלן ממנו בע"כ שיניחוהו בבית האיסורין ותבטל מאליה הלכך תבטל ואל יהרג וא"ת א"כ היכי מסר נפשו ומניחם כיון שאינו מחייב בדבר נמצ' מתחייב בנפשו י"ל שאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומה אפ"ה רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר שכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה ואמרו בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את לולב וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא מדרבנן עכ"ל הר"ן:
[פסק]:
[ז.] כתב הרמב"ם פ"ח מיסודי תורה כשיעמוד עובד כוכבים ויאנס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות וכו' או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנא' במצות אשר יעשה וכו' וחי בהם וכו' ואם מת ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו בד"א בשאר מצות חוץ מע"א ג"ט וש"ד וכו' יהרג ואל יעבור בד"א בזמן שהעובד כוכבים נתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו בית בשבת או לבשל וכו' או אנס אשה לבעלה וכיוצ' בזה אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפי' לא נתכוין אלא להעבירו על מצות משאר מצות בלבד. וכל הדברים האלה שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר ויגזור על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפי' על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין בינו לבין העובד כוכבים. כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל דאין ממיתין אותו. כתב כ"מ דרבינו פסק כרבא הנאת עצמו שאני ונראה דס"ל כרמב"ן דעובד כוכבים שבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע דא"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפי' עבדה מעשה הא אמרי' בג' עברות יהרג אפי' מתכוין להנאת עצמן וכו' ולית ליה דרשה דאל תקר' לבת וכו' ואפשר שלזה נתכוין רש"י שכתב על מה שהקשה והא אסתר פרהסי' הוי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה נשמר דלא נימ' דפריך דאשת איש ולא מסרה נפשה דא"כ לא הוי מתרץ מידי דכיון דג"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמן יהרג ומה שלא כ' רבינו אפי' ערקת' דמסאני אפשר דרבינו מפרש כמו שפי' הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבש מלבוש כותי שזו מלא תעשה וכו' ונמוק"י כתב דהא דאמרי' דכותי הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג"ע דוק' הוא אבל ישראל הבא על כותית בכלל עריות דהא זמנין דחייב מיתה דקנאים פוגעים בו וכו' ועל מה שכתב הר"ן דלא אמרו אלא בל"ת אבל במ"ע לא קשי' לי והרי ר"ה בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה. ואין לומר מידת חסידות שנו כאן וכו' וההיא דאלישע לא מכרעת דכבר קיים באותו יום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזרתן שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך וכו'. ומה שכתב רבינו ה"ז מתחייב בנפשו אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג צדקה תחשב לו. כ' נ"י אפי' לסברת הרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם אפי' על מצוה קלה כדי שילמדו העם ליראה את השם. כתב מש"ל דתוס' חולקין ארמב"ם ותוס' דסנהדרין דכ' שמא לא היה בקי בהלכות וכו' אמאי לא קאמר דרצה להחמיר ונראה דמכאן סיעת' למ"ש ר' ירוחם דאם הכותי מתכוין להנאת עצמו אסור להחמיר וכתב הב"ח אפי' בפרהסי' ופרישה כ' דבפרהסי' רשאי ומתוס' מוכח כב"ח עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמ' ואם לאו נטמ' כולכם יטמאו כלם ואל ימסרו וכו' וכן אם אמרו תנו לנו א' מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כלכם וכו' ואל ימסרו נפש אחד מישראל ואם יחדו להם וכו' אם הי' מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורים להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כלם ואל ימסרו. כתב כ"מ פלוגת' בירושלמי ר"י ור"ל ר"י סבר אף על פי שאינו חייב מיתה ור"ל סבר והוא כשחייב מיתה ופסק כר"ל דהוי ספק נפשות להחמיר דאל ימסרו בידם. כ' רמ"ך אף על פי שנמצ' בתוספת' כדבריו לא ידענ' טעמ' מאי דהא מסיק בגמר' דמש"ה בשפיכות דמים יהרג וכו' משום מאי חזית והכ' ליכ' האי סבר' דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כלם וכ' כ"מ על לא יחדו לא קשה קושייתו דבכל אחד איכ' למימר להו מאי חזית דתמסרו את זה תמסרו אחד מכם והצילו זה ועל פי טענה זו א"א למסור אחד מהם אבל על יחדו קשי' ואפשר לומר דסבר ר"ל דההיא סבר' אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג אלא שנתנו טעם מסבר' להיכ' דשייך אבל אין ה"נ אפי' היכ' דלא שייך האי טעמ' דינ' הכי (כ' לח"מ דעל רבינו קשה דהוא פסק כר"ל ומביא אותו הטעם שהדעת נוטה שאין מאבדין נפש מפני נפש) ובפ"י מהל' מלכים כ' דבן נח אם אנס אותו לעבור על אחת ממצותיו מותר לעבור. וע' ש"ע י"ד סי' קנ"ז שכ' רמ"א דשעת השמד היינו אם הגזרה הוא על ישראל לבדם וכו' כתב הש"ך אבל אם הוא על כל מדינות מלכותו אף שהישראלים בכלל לא שעת שמד מקרי עכ"ל. עוד כתב הש"ך שם ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש (פי' שאדם צריך לתת כל ממונו ולא יעבור ל"ת כמ"ש רמ"א שם) וע' א"ח סי' שכ"ח ונראה לקול' והמחבר שם כתב דאסור לאדם לומר שהוא כותי כדי שלא יהרגנו אבל אם כדי שלא יכירו שהוא יהודי משנה מלבושו מותר בשעת הגזרה כיון שאינו אומר שהוא כותי: