אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות י (כלל עו) יאוש קונה או לא

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות י (כלל עו) יאוש קונה או לא

אות ט (כלל עה) טריפה חיה א' לא

[א.] בבא קמא דף ס"ו אמר רבה שנוי קונה כתיבה ותנינ' וכו' יאוש אמרי רבנן דנקני (ודיו אם משלם דמיו) מיהו לא ידעינן אי דאוריית' או דרבנן אי דאוריית' מידי דהוי אמוצא אבדה לאו כיון דמייאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה קני לי' (דתני' מנין לאבדה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שמותרת ת"ל אשר תאבד ממנו וכו' יצתה זו שאבודה מכל אדם אלמ' קני והכא בגזלה דאתי לידיה מקמי יאוש איאש סגי לי' בדמים) האי נמי כיון דמיאש מרה מיניה קנה לי' אלמ' קני או דלמ' לא דמיא לאבדה אבדה הוא דכי אתי לידי' בהיתר אתי לידי' אבל האי כיון דבאיסור' אתי לידי' מדרבנן הוא דאמר רבנן. דנקני משום תקנת השבים (שלא יהא צריך לחזור ולטרוח אחר הגזלה עצמה). כתבו תוס' נפקא לן יאוש באבדה מהא דאמר ב"מ דף כ"ו מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין פירוש ע"י סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתיאשין כיון שיש בהם סימן (ותוס' במציע' דף כ"ז ע"ב מיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התור' אר"י אשר תאבד ממנו וכו') ואע"ג דסימנין לאו דאוריית' ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתיאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהי' בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתיאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם עכ"ל. עוד כתבו תוס' אע"פ שאין יאוש מועיל באבדה בתר דאתי לידי' כדאמר ב"מ דף כ"א מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' דבמציאה נמי נהי נמי שלא הי' קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ הי' קונה לענין שלא יתחייב לשלם כ"א דמים כמו לגבי גזל עכ"ל. ועוד כתבו מכאן משמע דיאוש אין הפקר גמור דא"כ אפי' לבתר דאתי לידי' באיסור' יכול לקנות מן ההפקר. והא דאמר גיטין דף ל"ט נתיאשתי מפלוני עבדי לא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחרות ואינו צריך גט שחרור וכו' התם היינו טעמ' כי היכי דבהפקר א"צ שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתיאש אין לרבו רשות עליו עכ"ל. (ועיין התם בגיטין בפני יהושע למה מהני התם יאוש למ"ד יאוש לא קני). כ' הרשב"א תמיה לי' היכי פשיט' לי' מילת' דאמרי רבנן דלקני וכו' ואי משום דתנן ועל המריש הגזול וכו' מאי קמבעי' לי' הא מפרש' מתני' דלאו דאוריית' אלא משום תקנת השבים. ואי משום מתני' דעורות של בעל הבית וכו' הא משמע דלא משמע לה לרבה מיני' שיהי' יאוש כדי אלא כשקצען וכו' דאי לא לותיב מיני' רבה גופא לרב יוסף. ואפשר דההי' דרבה קאי על מה דאמרי' לקמן גבי הגונב אחר הגנב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון. והנך מתנית' דלקמן דשמעי' מיני' דלא קנה לא שמעי' לי'. עכ"ל אספ"ז בב"ק. ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפי' מדרבנן (והי' עצמה ישלם) איתבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטי עידן איסור' ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי לי' (והיכי מני למימר הש"ל והרי משנתיאש שוב אינו שלו אלא ש"מ דיאוש כדי לא קני. אספ"ז בשם ראב"ד) א"ל כי קאמינ' אנא זה מתיאש וזה רוצה לקנות האי מתיאש וזה אינו רוצה לקנות. איתבי' אביי לרבה (אמאי דמספקא לי' אי דאוריית' דמהיכא שמעינן דלאו דאוריית' אבל לאביי גופי' יאוש קני מדרבנן. ותמיה לי לישנ' דאיתבי' הוי לי' למימר ת"ש. אספ"ז בשם הרשב"א) קרבנו ולא הגזול [אם עולה קרבנו וכו' דגזול לאו לרצון אתי קס"ד דגזל בהמת חולין ואייתי] ה"ד אילימ' לפני יאוש למה לי קרא פשיט' (דאפי' קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש תוס') אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני (דאי קני חשיב שפיר קרבנו ולא מפסל משום מצוה הבאה בעברה הואיל וקנוי לו קודם שהקדישו. אבל אי לא קני ביאוש מפסל ומ"מ קדוש הוא אע"ג דאכתי לא ידע טעמ' דשנוי השם מ"מ יש כאן יאוש ושנוי רשות באותן קרבנות דאין חייב באחריותן. תוס') א"ל רבא ולטעמיך הא דתני' משכבו ולא הגזול (איש אשר יגע במשכבו גזרת הכתוב להוצי' את המשכב הגזולה שאינה נעשה אב הטומאה לטמא אדם) ה"ד אילימ' דגזל עמר' ועבדי' משכב מי איכ' למ"ד (חד מהני אמוראי) שנוי מעש' לא קני אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחברי' ה"נ דגזל קרבן דחברי' (שהקדיש חברו ולעולם לפני יאוש ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל אפי' לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הי' יאוש. לישנ' אחריני דגזל קרבן דחברי' הלכך אפי' לאחר יאוש לא קני' דקרבן אינו נגזלת דכל היכ' דאית' בי' גזא דרחמנ' אית'). איתבי' אביי לרב יוסף עורות של בע"הב מחשבה מטמאתן (בעה"ב אין עשוי למוכרן ועושה מהן מטות וכו' ומשחשב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומא' מיד) ושל עבדן אין מחשב' מטמאתן (דעביד דממליך ומזבין והלוקח יעש' מהן מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך) של גנב מחשב' מטמאתן (דקנינהו ביאוש דקסבר סתם גנבה יאוש בעלים היא דלא ידע למאן לתובעו) של גזלן אין מחשב' מטמאתן (ואע"פ שחישב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכ' כגון לכסוי וכו' דסתם גזלות ליכא יאוש דכיון דידע מאן שקלי'. אזל ותבע לי' לדינא) ר"ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן של גנב אין מחשב' מטמאתן (סתם גזלה איכ' יאוש כיון דלעיני' גזלה מיני' אינש אלמ' הוא אבל סתם גנבה ליכ' יאוש דסבר משכחנ' לי' לגנב) לפי שלא נתיאשו הבעלים וש"מ יאוש קנה א"ל הכא במ"ע כגון שקיצען מתקיף לה רבה בר רב חנן והלא עיצב' שנו כאן (שחשב עליהן לעיצב' שאוכלין עליו וכעין שולחן הוא) ועיצב' אינה צריכה קיצוע [דבלאו קיצוע נמי מטמא שהקיצוע אינה עשוי אלא ליפות] אלא אמר רבא האי מלת' הוי קשי' בה רבה לרב יוסף כ"ב שנין ולא אפרקה עד דיתיב רב יוסף ברישא ופירקה שנוי השם כשנוי מעש' דמי [אבל שנוי השם גריד' לא קני בלא יאוש תוס'] שנוי מעש' מ"ט התם מעיקר' עצים השת' כלים שנוי השם נמי מעיקר' קרוי לי' משכ' והשת' אברזין (הוא עוצב' אבל יאוש גריד' לא קני). מיתיבי הגנב והגזלן והאנס [חמסן דיהיב דמי] הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר אלמ' קני ביאוש] אמרי התם איכ' שנוי השם מעיקר' חולין והשת' הקדש מעיקר' טבלא והשת' תרומה. אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנא' והבאתם את הגזול והפסח. גזול דומי' דפסח מה פסח לית לי' תקנת' אף גזול וכו' ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש. רבא אמר מהכ' קרבנו ולא הגזול אימת אילימ' לפני יאוש פשיט' אלא לאו לאחר יאוש. ש"מ יאוש לא קני ש"מ. והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחברי' איבעית אימ' הדר בי' ואי בע"א חד מינייהו רב פפא אמרה. כתבו תוס' ד"ה רבא אמר וכו' רבא גרסי' וכן משמע גיטין (דף נ"ה) דרבא אית לי' יאוש כדי לא קני דבעי רבא כי אוקמי רבנן ברשותי' וכו' ואי יאוש קני לכל הפחות משעת יאוש כבר הוא ברשותי' ובב"ק (דף קי"א) קאמר רבא לעול' רשות יורש לאו כרשות לוקח משמע התם דאית לי' יאוש לא קני והא דאמר בב"מ (דף נ"ו) גבי מציאה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן אע"ג דאהדרי' בתר יאוש מתנ' בעלמ' הוא דיהיב לי' אע"ג דיאוש לא קני מ"מ כיון דהועיל למוכרה או להקדיש' חשיב גזלן עכ"ל. [והא דאמר רבא קדושין דף נ"ב ע"ב לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים משמע דאם ודאי נתיאש מהני כבר כתב הר"ן שם אף אי יאוש לא קני מ"מ אם קדשה בגזל דאחרים מקודשת משום דהוי אצלה יאוש ושנוי רשות וכו' וכן מוכח מתוך הסוגי' שם וכיון שהיא קונה על ידו מקודשת]. עוד כתבו תוס' דרב יהוד' דגיטין נמי ס"ל יאוש לא קני וטעמא דמכפרת משום דלא חייש למצוה ה"ב ולא גרס התם מ"ט יאוש כדי קני וכו'. עוד הקשה ר"ת דבהגוזל משמע דעולא סבר יאוש קני דפריך ממתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי הוא שלו וקאמר בשלמא לעול' בידוע וד"ה ונתנו לו חמור אחר חשיב התם יאוש כדי דקאמר התם תנא ואם נטל מחזיר לבעלים הראשונים ומפרש דקסבר יאוש כדי לא קני. וטעמא נראה דלא חשיב שנוי רשות משום דע"כ נותנין לו. ותירץ הר"י דברייתא ע"כ לא איירי כמתניתן ולא קאי ברייתא אמתני' דאם כן תקשה מברייתא לרבה דאמר יאוש קני אלא דברייתא מיירי שהבעלים עומדין ולא נתיאשו עדיין כשנתנו לזה אע"ג שנתיאשו אח"כ הוי ש"ר ואח"כ יאוש דלא קני ויאוש גריד' נמי לא קני כיון דבאיסור' אתי לידי' וצריך להחזיר הדמים ומתני' מיירי שנתיאש מקמי דאתי לידי' והוי יאוש ואח"כ שנוי רשות עכ"ל. ואספ"ז כ' וז"ל אמר עולא מניין ליאוש וכו' אבל מדרבנן מיהת קני דשמעינן לי' לעול' בהגוזל בתר' דאמר יאוש קני ולא מחוור דההי' שמעת' דגיטין מוכח' דמדרבנן נמי לא קני ביאוש ואפי' לענין ממונ' אא"כ הקדישה ובחטאת גזול' שלא נודעה לרבים בלחוד מפני תיקון המזבח דהא אסקה רבא אליב' דעול' דלא קני לי' ביאוש אלא משעת הקדשה כדי שלא יהא חוטא נשכר בגיזותיה ובוולדותיה אלא הכי פירושו הא דאמר עולא בהגוזל דבידוע קני להנהו תנאי קאמר ולי' לא ס"ל הכי ומשום דמשמע לי' לישנ' דהאי מתנית' הוא דקאמר הכי דקתני בסיפ' לפי שלא נתיאשו ומשמע לי' הא נתיאשו קני לד"ה אבל לדידי לא ס"ל דלקני כלל אלא בחטאת גזולה שלא נודעה וכו' הראב"ד ז"ל עכ"ל. [ודבר זה נעלם מעיני שער המלך בפ"ח הלכה ט' מלולב ע"ש]:

[ב.] בב"ק דף ס"ז ע"ב (על מתני' דאין הגנב אחר הגנב משלם תשלומי כפל) אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם כפל לגנב ראשון. אמר רב ששת כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעת' דתני' אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם דו"ה מפני שנשתרש בחטא [עשה שרשים כלומר נתחזק בחטא שקנאו ואהני מעשיו] אימת אי לימא לפני יאוש מי איכ' נשתרש (הא לא אהני מעשיו דשנוי רשות בלא יאוש ליכא מ"ד דקני) אלא לאחר יאוש (דאהני מעשיו דהשת' קני לוקח בתרתי יאוש ושנוי רשות) ואי ס"ד יאוש קני אמאי משלם שלו הוא טובח וכו' (ואי ס"ד יאוש גריד' קני אמאי משלם דו"ה הא דמי מעלי' הוא דאית לי' לבעלים גבי' ושלו טבח ומכר) אמרי כדאמר רבא מפני ששנה בחטא ה"נ מפני ששנה בחטא (ולעולם לפני יאוש ואע"פ דלא אהני מעשיו מחייב). כתב אספ"ז העולה מתוך הסוגי' דשנוי רשות בלא יאוש ודאי לא קני ואף שנתיאש אח"כ לא מהני מטעם שנוי רשות אלא מטעם יאוש למ"ד קני אבל אי יאוש לא קני לא מהני ש"ר אלא אם היה יאוש קודם משום דבהיתר' אתי לידי' כיון שיאוש קדם אבל קדם ש"ר ליאוש ובא לידי' באיסור' לא מהני שנוי רשות. ותדע דכל עיקר הקנין דשנוי רשות בהדי יאוש משום דבהיתר אתי לידי' הוא דאל"כ גבי גנב וגזלן נמי איכ' שנוי רשות אלא ש"מ כדפרשתי:

[ג.] ב"ק דף ע"ח אתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב (דו"ה) ורב ששת אמר פטור. ר"נ אמר חייב ומכרו אמר רחמנ' והא זבין ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש ר"ש אמר פטור חיובי' לאחר יאוש דאהני מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהני מעשיו לא מחייב דומי' דטביחה בעינן דאהני מעשיו (ותלת' אמוראי נינהו רב סבר יאוש קני הלכך לא מחייב אלא לפני יאוש דאי לאחר יאוש שלו הוא טובח ור"נ ור"ש סברי יאוש גריד' לא קני ומש"ה לאחר יאוש מחייב ומיהו בהא פליגי לר"נ לא בעי אהני מעשיו הלכך אפי' לפני יאוש חייב ור"ש בעי מכירה גמורה) ואף ר' אלעזר סבר חיובי' לאחר יאוש דאמר ר"א תדע דסתם גנבה יאוש בעלים שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם דו"ה ודלמא לא איאש אלא משום דסתם גנבה יאוש בעלים (אלמ' מדיליף טעמ' מהאי ש"מ כר"ש ס"ל דאי שמענא לי' למרי' בהדי' דלא איאש פטור מד"וה) ודלמ' אע"ג דלא איאש. אמרי לא ס"ד דומי' דטביחה דאהני מעשיו (דאינה חוזרת כמו שהיתה אף מכירה דאהני מעשיו שאינה חוזרת דהיינו אחר יאוש אספ"ז) ודלמ' דשמעי' דמיאש בהכי משתעי קרא (לא ס"ד דומי' דטביחה מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר) וא"ת והא אי אפשר לאלתר ממש כמו טביחה קודם ידיעת הבעלים דהוי יאוש שלא מדעת. וי"ל דטביח' נמי אין דרך לטבוח לאלתר אלא עד שיבא לביתו ואז מסתמא הבעלים יודעין. תוס') אמר לי' ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים (שאין אדם מתיאש על עצמו) וחייב [וא"ת שאני גנבה בנפש דלא אתקש לטביחה. וי"ל דה"נ לא אתקש לטביח' אלא בלא היקשא יליף לה מטביח' ואמר ר"י אדרבה אית לן למילף ממכירה. תוס'] מכלל דר' יוחנן סבר לפני יאוש חייב. לאחר יאוש מאי. ר' יוחנן אמר חייב חיובי' לפני יאוש ולאחר יאוש ר"ל אמר פטור חיובי' לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח וכו' כתבו תוס' תימא דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר"י לגבי ר"ל דחיובי' לאחר יאוש וי"ל דאפשר דלא קי"ל כרבה ולא כר"י דכמה אמוראי חלקו בשני אלה הדברים עכ"ל: איתבי' ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם כפל ואינו משלם ד"וה אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא וכו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משלם ד"וה ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח (לפי סברת מהרש"ל דאמר דאע"ג דיאוש קני מדרבנן מ"מ לענין ד"וה הל' כר"י דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תקנו אלא בהא שיכול לסלקו בדמים אבל לאפטורי מדוה דחייבי' רחמנא לאחר יאוש לא תסינו הא דמקש' ר"י לר"ל היינו משום דר"ל ס"ל דיאוש קונה מדאורייתא. שער המלך פ"ח מהל' לולב(, א"ל הב"ע כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב (ולעולם לפני יאוש) ומי קדיש והאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש וכו' הוא דאמר כצנועין (ריש לקיש דתרצה שהקדישו בעלים סבר כצנועין דיכול להקדיש אע"פ שאינו ברשותו כיון שהוא שלו):

[ד.] ב"ק דף ס"ט תניא ר' יהודה אומר שחרית בע"הב עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ר' דוסא או' לעתותי ערב אומר כל שלקטו היום יהא הפקר וכו' כתבו תו' תקנה עוש' לעניים לפוטרן מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם לכך אמר בע"הב יהא הפקר שיפטור ממעשר וצ"ל דבע"הב אין מתיאש דאם הי' מתיאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי זיקא וא"כ למ"ד יאוש קני תקשי לי' מה מועיל הפקר לפוטרו ממעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל ע"י יאוש. ומיהו זה אין להקשות אם בע"הב מתיאש למה צריך להפקיר והלא יאוש חשיב כמו הפקר לפוטרו ממעשר כדמוכח ב"מ (דף כ"א). ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא ליאוש דמציא' דאי יאוש קנה בכל ענין אפי' אין הגזל' ברשות הגזלן בשעת יאוש א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידו' והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור ממעשר ואפי' את"ל דלא קני אא"כ הגזלה ברשות גזלן אבל אם הוא בר"הר בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין יאוש זה פוטר ממעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק אחר יאוש כדאמרי' לקמן (דף קי"א) דדוקא גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה וכו' אבל לאחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכ' לגזלן לפטור מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפי' למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר משום דכתיב ובא הלוי וכו' אין לו חלק ונחל' עמך יצא לקט שכחה וכו' והיינו טעם דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם דמים ועוד דמסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהי' הפקר לעניים ולעשירים עכ"ל:

[ה.] ב"ק דף קי"א אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' מ"ט כל כמה דלא נתיאשו הבעלים ברשותי' דמרי' קאי [וזה שאכלו נעש' כגוזל מבעליו כתבו תוס' אבל נתיאשו אין גובה אלא מן הראשון כיון דאכלו אחרון ואפי' היכא דאלו לא אכלו היה חייב להחזיר כגון היכא דליכא שנוי רשות שנתיאש אחר שבא ליד שני וכן משמע לקמן דאוקי ר"ח ברייתא דר' אושעיא דקתני גזלה קיימת חייבין אחר יאוש ואפ"ה אין גזלה קיימת קתני פטור. ותימא כיון דכי הגזל' קיימת חייבין אמאי פטורין כשאכלוה ועוד לר"ח ורבא כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש לכך נראה דמסברא מחלק ר"ח בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש דלא הוי כ"כ ברשותי' דמרי' אחר יאוש כמו לפני יאוש שקנ' לצאת מרשות בעלים בשנוי רשות או שנוי השם ולרמב"ח ניחא טפי דאיהו לית לי' טעמא דרשותי' דמרי' כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשותי' דמרי' שהרי אינו יכול להקדישו וכו' עכ"ל. תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם וכו' א"ל ר"ח כי תניא ההיא לאחר יאוש אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח (והוי כרשות אחרת וכיון דאוקימנא מתני' לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי ביאוש לחודא לא קני מדלא קתני פטור' ביאוש ושנוי רשות דאי ביאוש לחודא לא קני מדלא קתני פטור' באבוהון) רבא אמר רשות יורש לאו כרשות לוקח והב"ע כשאכלו (לאחר מיתת אביהן ונגזל אין יכול לתובען שהרי לא גזלינהי) תני ר' אושעיא הגוזל ומאכיל וכו' פטורין הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין (שלא אכלוהו אחר מותו ותבען הנגזל חייבין דרשות יורש לאו כרשות לוקח ויאוש כדי לא קני) אין גזלה קיימת פטורין (דהא לא גזלו מידי). נימא תהוי תיובתא דר"ח כי תניא ההיא לאחר יאוש: [ו.] ב"ק דף קי"ד מתני' נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו (דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד וקנינהו האיך ביאוש ושנוי רשות) מפני שהבעלים מתייאשין מהן המציל מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו (דשמעי' דמייאש אבל סתמא לא). [גמ'] תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים (ופליג אמתני') קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידי' [יאוש שנתיאשו הבעלים ביד המוכס לא קנה המוכס ביאוש בלא נתינת דמים או שנוי מעשה וכי בא ליד שני באיסור אתי לידי'] איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים מ"ט יאוש כדי קני מיהו אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים. [ולא למוכס] . כתב אספ"ז בשם הראב"ד (הוא אינו בעל השגות) דכי קתני מתני' הרי אלו שלו שלא מפקי מיני' בעלים בלא כלום קאמר משום דקני לי' ביאוש וש"ר אבל בדמים מיהא מבעיא ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתי לידי' דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא מחזיר לבעלי' הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים וכו' דלא פליגא אמתני' וכו' וכתב רשב"א אע"ג דקאמר הרב שזה עיקר עדיין צריך תלמוד דיאוש וש"ר לכולי עלמא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר ר"ה לאונכרי [בסוכה דף ל'] כי זבניתו אסא מכותים לא תגזזו אתם וכו' כי היכי דלהוי [יאוש בידייהו ושנוי רשות בידייכו וכו' מאי אהני מ"מ האי אסא לא מקני להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים מיהא בעינן אהדורי ואנן ביום ראשון בעינן לכם וכו' עכ"ל. אמר רב אשי לא שנו (הא דקתני המציל מן הלסטים אם נתייאשו אין סתמא לא) אלא כותים משום דדיינו בגיתי (בזרוע) אבל לסטים ישראל כיון דאמרי מימר (צא ותן לו ואין חובטין במלקות) מייאש. תנן התם עורות של בע"הב וכו' של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן (ודאיאש מרייהו מינייהו דלא ידעי למאן תבעי) רש"א חילוף הדברים וכו' לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע (דשמעי' דמיאש) ד"ה יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת (דאי נמי שמעי' דמייאש אמרי רבנן בגזלן דלא הוי יאוש דכל שעתי' דעתי' למנקטי' בדינא וכן גנב לר"ש) א"ל אביי לרבה לא תפלוג אעולא דתנן במתני' כוותי' לפי שלא נתייאשו הבעלים וכו' אבל נתיאשו הרי אלו שלו א"ל אנן לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן לה. ומסיק הש"ס דרבי סבר גנב כגזלן והיינו כגזלן דר"ש דקנ'. כתב הרא"ש ולית הלכתא כמ"ד בידוע נמי מחלוקת דא"כ לא משכחת יאוש לגזלן אליבי' דרבנן ור"י אמר גזל ולא נתיאשו וכו' שניהם אינן יכולין להקדיש הא נתיאשו יכול הגזלן להקדיש וכן רב חסדא אמר גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו וכו' אלמא יש יאוש לגזלן ורב אשי דאמר בסוכה דף ל' אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים ולקני' ביאוש קמ"ל ומשמע דוקא סתם אבל בידוע קני עכ"ל. ועיין ב"ק דף קי"ג ע"ב: [ז.] ב"ק דף קט"ו אתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב משמיה דרב חייא אמר הדין עם הראשון (דינו של בע"הב ותביעתו על הגנב ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע"ג דהוכר הגנב (לא אמרי' יחזיר הלוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב) ר' יוחנן משמי' דר' ינאי אמר הדין עם השני (עם הלוקח ויוציא ממנו כליו בחנם) אמר רב יוסף לא פליגי כאן לפני יאוש הדין עם השני (לקחו מן הגנב לפני יאוש) כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון ותרוייהו אית להו דרב חסדא (רצה מזה גובה והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהו גזלן הוא) א"ל אביי ולא פליגי הא מתנות כהונה כלפני יאוש דמי ופליגי דתנן א"ל מכור לי מעיה של פרה והי' בה מתנות כהונה נותן לכהן וכו' לקח הימנו במשקל נותן לכהן ומנכה לי מן הדמים אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח (דטבח כגנב אלמא רב לית ליה דר"ח) אימא אף הדין עם הטבח מהו דתימא אין מתנות כהונה נגזלת (דאלימא קנין דידהו דמכח גבוה קאתי וכל היכא דאיתא אימא דכהן נינהו וכו' קמ"ל). ולאביי במאי פליגי בדרב חסדא. רב זביד אמר כגון שנתייאשו הבעלים ביד הלוקח ולא נתייאשו ביד הגנב ובהא פליגי מ"ס יאוש ואח"כ שנוי רשות קני ש"ר ואח"כ יאוש לא קני. ומר סבר לא שנא דקני לגמרי ואפי' בדמי לא מהדר לי'). כתב הרא"ש והלכתא כר"י דש"ר ואח"כ יאוש לא קני עכ"ל. כ' רמב"ן במלחמות כשאמרו יאוש וש"ר דקני משום דבהיתרא אתי לידי' מאחר שכבר נתיאש דומיא דאבדה. וש"ר ואח"כ יאוש לא קני כיון דבההוא שעתא דאתי לידי' עדיין רשות בעלים עליו. ושנוי השם בהדי יאוש לא מהני אם לבדו לא מהני שהרי יאוש זה אינו כלום כיון דבאיסורא אתי לידי' וכשם שאינו קונה אינו מצרף לקנות לד"ה. והמאור כתב דשנוי השם עם יאוש קני כגון מעיקרא משכא והשתא אברזין וכ' עליו הרמב"ן דלא קני אלא דהיכי דהוי שנוי השם מחמת מעשה כגון עוצבא ומריש אבל מי שיקרא שם מעצמו לגזלה שבידו אין זה שנוי השם שאין אדם קורא שם לדבר שאינו שלו עכ"ל:

[ח.] בב"מ דף כ"ו אמר רבא ראה סלע שנפל' מאחד נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיב ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דהחזירה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה עובר משום השב תשיב המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. כתב באספ"ז הא דאמר רבא מתנה בעלמא וכו' אע"ג דהוי לאו דגזל ניתק לעשה ה"מ גזלה גרידה לעולם אינה נקנית כ"כ שלא יהי' מחויב בהשבת דמיה הלכך כי מחזיר גזלה או דמים מקיים לעשה אבל הכא דאבדה היא ואבדה לאחר יאוש נקנית לגמרי שאין המוצא מחויב לא בהשבת' ולא בהשבת דמיה הלכך כי אהדרה מתנה היא וכ"ת תהי' כאבדה דאתי לידי' קודם יאוש דלעולם אינה נקנית ביאוש ליתא דכי אמרי' הכי ה"מ כשנטלה מתחלה ע"מ להחזירה דכיון דנעש' שומר של בעלים הוי לה אבדה זו כאלו הוא ברשות בעלים לגמרי ומש"ה יאוש הבא לאחר מכן אינו יכול להפקיע ממונא של אדם שהוא ברשותו אבל הכא כיון שע"מ לגזלה נטלה (הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין המוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל. כ"כ מלחמות) אינו שומר עליה וכשנתיאשו הבעלים ממנה לא היתה עומד ברשותם כלל לפיכך יאוש מפקיע מהם דהוי אבדה זו כאלו נתיאשו הבעלים קודם שבא ליד מוצא אפי' בחזרת דמים לא מחייב והוי מתנה הרמב"ן ז"ל. ואינו מחוור דהא אמר במרוב' או דילמא לא דמי לאבדה דבהיתרא אתי לידי' אלמא דקיל' אבדה מגזלה אינה אלא משום דבהיתר' אתי לידיה אבל זו שנטלה ע"מ לגוזלה באיסור אתי לידי' ומחויב בהשבתה או בהשבת דמיה כגזלה גמורה ולפיכך לשון זה של גאון צל"ע אלא שכיון שכל האחרונים סמכו עליו יש לסמוך עליו עד שיבא ויור' צדק. הר"ן ז"ל. עיין במלחמות דשם דברי רמב"ן מפורשים יותר ועוד כתב שם האספ"ז דעת תוס' דלאו דגזלה מתקן הכא נמי ע"י השבה ואחרים אומרים דבשלמא לאו דגזלה גרידא נתקן הכתוב לעשה דוהשיב את הגזלה אבל לאו דאבדה דגזלה לא נתקו הכתוב אלא להשב תשיבם דכתיב גבי' וכיון דהשב תשיבם לא נתקן דלא מקרי השבה אלא קודם יאוש איך יתוקן לאו דגזלה וכו' ע"ש:

[ט.] גיטין דף נ"ה מתני' העיד ר"י בן גודגדא וכו' על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. גמ'] אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודע' אינ' מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני (בלא שנוי רשות אחר יאוש לא קני לענין הקרבה ואפי' שמעי' שנתיאשו הבעלים לא קרינן בי' קרבנו) ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים (שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורים. כתבו תוס' הכא ובמרובה סבר עולא יאוש לא קני ובהגוזל אמר עולא בידוע ד"ה יאוש קני אומר ר"ת בכל מקום סבר דקני רק לענין קרבן משום מצוה הבאה בעבירה ולר"י נראה דבכל מקום לעולא יאוש לא קני וההיא דהגוזל הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזא (פירוש עצבא) ואע"ג דגבי קרבן נמי הוי שנוי השם מ"מ כיון דאינו קנוי לו אלא מחמת שהקדיש הוי מצוה הבאה בעברה עכ"ל. ורב יהודה אמר ד"ת בין נודעה וכו' מכפרת מ"ט יאוש כדי קנה ומ"ט נודע' אינו מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות (נודעה אינה מכפרת כלומר אינה קרבה) בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לר' יהודה אפי' עולה נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא עולה דכולה כליל הוא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח וכו' אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזלו' מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם כפל ואינו משלם דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' (דבשלמא לענין ד"וה לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמרת יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש אלא כרת אי מדאורייתא לא חזי להקרבה הא קי"ל הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ מידי אחרינא לא) אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחוכי עליה כרת מדבריהם מי איכא. א"ל רבא לא תחייכו וכו' כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמי' רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה (אוקמי' ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליו הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמי ברשותי' לענין כפרה וקנס הוא דקנסוהו והפקר ב"ד הפקר וקדשה) אמר רבא הא ודאי קמבעיא ליה כי אוקמא רבנן ברשותי' משעת גנבה או משעת הקדש' למאי נ"מ לגיזותי' וולדותיה מאי. הדר אמר רבא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר. כתב רמב"ן בשם הראב"ד מדאמרי' הכא משעת הקדש אוקמי' רבנן ברשותי' מוכח דעולא סובר דיאוש כדי לא קני אף להדיוט ואי אמרי' קסבר עולא דלהדיוט יאוש כדי קני הכא משעת יאוש קני. ואיכא דמתרצי קושית הראב"ד ומפרשי הכי כי אוקמינהו רבנן ברשותי' משעת גנבה שהוא קודם יאוש וכיון שקנה לגבוה קנה לעצמו בגיזות וולדו' או לא העמידו ברשותי' לענין כפרה אלא משעת הקדש ולא למפרע הלכך אף לענין גיזות לא זכה מדבריהם כלל אלא קנה משעת יאוש כדינו עכ"ל:

[י.] גיטין דף ל"ט אמר ריב"ל אמרו לפני רבי אמר נתיאשתי מפלוני עבדי מאי (נתיאשתי לשון הפקר הוא אמר להם אותו עבד אין לו תקנה אלא בשטר (כיון דלית לי' עליו ממון דעבד זכה בעצמו א"כ לא נשאר עליו כ"א איסו' ואותו איסור אינו יכול להפקיע אלא בשטר שחרור ולא בכסף ואז מותר בבת ישראל) ועיין גיטין דף ל' ול"ז לענין יאוש מעבדו: [יא] סוכה ל' דף אמר רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכושים לא תגזזו אתם אלא לגזזו אינהו ויהבו להי מ"ט סתם כושים גזלי ארעתא (מישראל) נינהו וקרקע אינה נגזלת (אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש דל עולם בחזקת בעליה היא דמקראי נפקא בהגוזל (דף קי"ז) אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו) הלכך לגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידייכו (וקסבר יאוש גריד' לא קני. ואי נמי קנה מצוה ה"ב הוי אם תחתכו מן המחובר תהי' אתם הגזלנים) סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידן דידן. לא צריכ' בהושענא דאוונכרי גופייהו. כתבו תוס' וא"ת והא הוי יאוש שלא מדעת דלא ידע בי' נגזל בלוקח וכו' וי"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכי דבא לידו קודם שידעו בעלים שנאבד מהם אבל הכא ידעי בה ונתיאשו מקודם אלא דלא מהני בקרקע. (ועוד כתבו תוס' דהדין עם רש"י דאין יאוש לקרקע דאי יאוש מועיל לקרקע מאי נפק' לי' מיני' במאי דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפי' היתה נגזלת לא קני ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש וכן מוכח גבי פלוגתא דר"א ורבנן בסוכה גזולה דמכשרי רבנן משום דקרקע אינה נגזלת ואי לפני יאוש אפי' מטלטלין נמי. ומיהו אין משם ראי' דאם היתה מטלטלין כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה לא הי' יוצא בין קודם יאוש ובין לאחר יאוש משום דממעט שלך למעוטי גזולה. ולפני יאוש נמי לא חשיב שאולה דמטלטלין הנגזלין לאו ברשות בעלים קיימי אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ויש לדקדק מהא דתניא (ב"ב דף מ"ג) מכר לו בית וכו' משמע בהדי' דבקרקע לא מהני יאוש. וכי תימא דסבר יאוש כדי לא קני הא טעמ' משום דבאיסור' אתי לידי' וכו' והכא גבי קרקע נמי מתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח כמו גבי פרה וטלית. ובירושלמי דכלאים משמע דיש יאוש לקרקע דגרסי' התם על מתניתין האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו אפי' במועד וכו' מאימתי נקרא אנס משישקע. ירושלמי אמר רב אחא נשתקעו אע"פ שלא נתייאשו איסורו דבר תורה נתיאשו ולא נשתקעו איסורו מדבריהם. ויש קרקע נגזלת אמר ר' אילא אעפ"כ יש יאוש לקרקע. וכ' הר"ש שם דמוכח מכמה שמועות דאין יאוש לקרקע לפיכך צריך לפרש הירושלמי דוקא לענין כלאים לאסור מדרבנן יש יאוש. ועיין ערלה פ"א מ"ד בר"ש]:

[יב] ב"ב דף מ"ג ע"ב ת"ר מכר לו בית וכו' אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו. ואוקמה רב ששת בראובן שגזל שדה משמעון ומכר ללוי ואת' יהודה ומערער דלא ליזל שמעון לאסהודי ללוי דניח' לי' דהדרה וכו' ולוקמא בגזלן משום דקא בעי למתני סיפא מכר לו פרה וכו' דדוק' מכר דהוי לי' יאוש ושנוי רשות אבל לא מכר דהדרה לי' לא. תני רישא נמי מכר. וסיפ' נהי נמי דמייאש מגופי' מדמי מי מייאש (מגופו דפרה ולא יוציאנה מיד לוי דהא קניי' ביאוש וש"ר מדמי' מי מייאש בתמיה וכי מוחל הוא לגזלן דמי גזלתו והלא נתחייב לו הגזלן דמיה) לא צריכ' דמית גזלן (דהשת' אפי' מדמי מייאש דיורשין פטורין מלשלם דתנן הגוזל ומאכיל וכו'). כתבו תוס' פי' בקונטרס כגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות. ונר' דפירש כן משום דאי באחריות הוי שמעון נוגע בעדות דאע"ג דהוי יאוש וש"ר מפיק לה שמעון מלוי כיון שאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן. אבל בקרקע דאינה יאוש וש"ר הדרי לי' דאין יאוש לקרקע וקשה דבירושלמי אמר דיאוש מועיל בקרקע וגבי עבד בגיטין (דף ל"ט) דמהני בי' יאוש דאע"ג דאתקש לקרקע. ובשמעתין דסקריקון אומר ר"י דמוכח נמי כן. ונר' דמיירי שלא נתיאש והוי מצי לפלוגי נמי בפרה וטלית בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש אלא מלת' דשכיח' נקט דבקרקע אין רגילין להתיאש כשישראל גזלה שאם לא יוכל להוציאה מידו משום דלא ציית דינ' יוציאנה מיד בנו עכ"ל (וכ"כ הרא"ש כלשון תוס' וצ"ע דבכלאים פ"ז כתב הרא"ש דאין יאוש מועיל בקרקע). ונמוקי יוסף בשם ה"ר יהודה בן הרא"ש כתב דלהכי פירש"י שלא באחריות דאילו באחריות לא הוי שנוי רשות וכאלו הוא ברשות גזלן והדרי' ליה ולא היה יכול להעיד שהיה נוגע בעדות עכ"ל. וש"ך בח"מ סימן ל"ז כתב על זה ואינו נראה לי דמה ענין אחריות לש"ר והכי משמע דברי כל הפוסקים שכתבו סתמ' קנה ביאוש וש"ר ולא חילקו בין מכר לו באחריות או לא ע"ש:

[יג] ב"מ דף כ"א אתמר יאוש שלא מדעת (דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל ממנו) אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סי' כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעי' דמייאש לבסוף (לאחר שמצאו זה וכלל' דיאוש כגון דאמר ווי לי לחסרון כיס) לא הוי יאוש דכי אתי לידיה באיסור אתי לידיה דלכי ידע דנפל מיני' לא מיאש מימר אמר סימנ' אית לי בגוי' יהיבנא סימנ' ושקילנ' ליה (ואע"ג דהשת' מייאש אקראי בעלמ' הוא ומתחלה אינו עומד ליאש תוס') בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סי' רחמנא שרי' כדבעינן למימר לקמן. (ואפי' באת ליד המוצא לפני יאוש) [וצ"ע על רש"י בב"ק דף ס"ו שכתב דילפינן יאוש באבדה מהא דאבדה ששטפה נהר והא הכא כתב דאפי' לא נתיאש הרי אלו שלו מטעם גזרת הכתוב וכ"כ אספ"ז שם דבשטפה נהר אין הטעם משום יאוש דאפי' עומד וצווח מותרת דגזרת הכתוב הוא דנעשה כצווח על ביתו שנפל אלא נפק' יאוש משמלה וכ"כ תוס' הכא דלא איצטריך קרא בידע ומתייאש דהא אפי' במצוין אצל כל אדם מותר ביאוש וכו']. כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנ' לית ליה בגווי' מהשתא הוא דמייאש (מהשת' הוי יאוש שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו) ומסיק הש"ס מילת' דרבא בתיובת'. והלכת' כוותי' דאביי ביע"ל קג"ם. כתב אספ"ז בשם הראב"ד הך פלוגת' דיאוש שלא מדעת קשי' ליה דשייכי ליש ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמ' אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה וכו' עכ"ל עוד כתב שם וכל היכ' דאמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש או בדבר שיש בו סי' לרבא אע"ג דמיאש לבסוף לא מהני ואפי' למ"ד בעלמ' קני שאני הכא שלא נטלה בתורת גזל וכיון שבשעת נטילה לא זכה הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו והיינו דאמרינן לעיל דכי אתי לידי' באיסור' אתי לידיה ולאו באיסו' ממש שהרי לא נתכוין לגזול וחייב הוא ליטלם כיון שיש בה סי' אלא בשעת איסור קאמרי' דכי אתי לידיה ברשות בעלים קיימ' וכשנוטל מידם דמי וכן פי' ר"י עכ"ל:

[יד] כתב הרא"ש בב"ק דף ס"ו וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא וכו' ואם קדש בו האשה בגזלה אחר יאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן. אבל מדאוריית' קי"ל דיאוש לא קני כעול' וכרב נחמן ורב ששת ור' יוחנן. אבל יאוש וש"ר או יאוש ושנוי השם גרוע קונה מדאוריית' וגנב שמכר בין לפני יאוש בין לאחר יאוש חייב כר"נ ושנוי השם מעלי' כגון טלה ונעשה איל קנה מדאוריי' עכ"ל. וכ' הג"א ובא"ז פסק כר' יוסף דיאוש כדי בתחלה לא קני אפי' מדרבנן. ומרדכי בפרק מרובה כתב ומסקנ' דשמעתין דיאוש כדי לא קני. אבל רב האי פסק שגזלן קנה ביאוש ומותר לקנות ממנו מה שגזל. וסמך אמאי דתנן נטלו מוכסין את חמורו וכו' עכ"ל:

[פסק]:

[טו] כתב הרמב"ם פ"ב מגזלה הגזלה שלא נשתנית וכו' אעפ"י שנתייאשו הבעלים ממנה ואעפ"י שמת הגזלן והרי היא ביד בנו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה וכו' נתייאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים וכשמחזיר לו הגזלה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל (כתב הראב"ד א"א נוטל את השבח עצמו וכו'). מכרה הגזלן או נתנה במתנה אע"פ שלא נשתנית אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הואיל ונתייאשו הבעלי' בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה וכו' קנאה הלוקח ביאוש וש"ר הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש מה שהשביח מכר וקנה הלוקח או היורש את השבח ונוטל דמי השבח מן הנגזל ומחזיר לו הגזלה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מן הגזלן שהרי לא נתייאש וכן השביח הלוקח או היורש נוטל שבח מן הנגזל, (כתב הראב"ד א"א ראיתי זה החכם חילק בשבח שע"ג הגזלה בין לפני יאוש ולאחר יאוש ויש לדבריו קצת ראיה מפרק מרובה וכו' ואפ"ה לא נהיר' עכ"ל). כבר בארנו שהגזלה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן מפני תקנת השבים אעפ"י שהשביחה מאליה כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו בין שילדה קודם שתבעו בדין בין לא ילדה וכו' הואיל ונתיאש משלם כשעת הגזלה ואם ילדה וגזזה הגיזות וולדות של גזלן ואם לא ילדה שמין לו ונוטל את השבח מן הנגזל ומחזיר הבהמה עצמה. גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה וכו' משלם דמי פרה העומדת לילד ואם לפני יאוש ילדה וכו' ואף על פי שנתעברה וכו' ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגזלה ברשות בעליה הוא עדיין אעפ"י שהגזלן חייב באונסין גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הרי הוא ברשותו משעה שהקדיש בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גנבה עד שעת הקדש לבעלים. כ' הראב"ד א"א דהא אסיקנ' כל שבח שע"ג גזלה של גזלן מפני תקנת השבים ואיכ' למימר כיון דהקדיש ליכ' תקנת' לגזלן הלכך כל מה שהשביח עד שעה שהקדיש של בעלים. וקשה לי כיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכ' הלא הכל להקדש ולא של בעלים ואנן בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשינן להנהו גיזות וולדות דהאי שמעתא דגיטין עכ"ל. כתב ה"ה דעת רבינו דאין הגזלן קונה דבר אף לא השבח קודם יאוש וכו' והנראה אלי שאין חילוק בזה וכל הברייתות סתם שנויו' וראי' מאותה סוף המפקיד (דף מ"ב) שאמרו ב"ה השולח יד בפקדון והוא הגזלן ששבח הגזל' לנפקד ושם ודאי אין ראוי לומר יאוש שהרי הפקדון ברשות נפקד הוא והבעל לא נתייאש ממנו שהרי אין אדם יודע מה יעש' הנפקד ממנו עכ"ל. כ' לח"מ אפשר לתרץ דשאני התם דבתורת פקדון אתי לידיה והוי בהיתרא אפי' קודם יאוש הוי שבח שלו וכו' אבל הכא החמירו וצ"ע ועל מה שכ' הרמב"ם שנוי רשות ואח"כ יאוש קני כתב ה"ה ויש חולקין וכו'. עי' לקמן פ"ה מגנבה. כתב לח"מ כאן נראה דפוסק יאוש לא קני ופרק כ"ד מכלים כ' גזל משכב וכו' ואם נתייאשו הבעלים טמא משמע דיאוש קני וכו' וי"ל דשאני התם דגלי קרא דדוקא קודם יאוש ולא לאחר יאוש משום דאמרו בברייתא (הובא בתוס' במרובה) משכבו ולא הגזול יכול שאני מוציא אף הגנב ת"ל טמא וכו' ע"ש. וכי תימא לגמר מיניה בעלמא דיאוש קונה י"ל שאני התם דגזירת הכתוב היא כדכתבו תוס' מיהו קשה שפסק לקמן פ"ד מגזלה גבי נטלו מוכסין חמורו וכו' כאיכא דאמרי דבריית' שכ' אם הוא ותיק ומחמיר ע"ע מחזיר לבעלים הראשונים משמע דאית לי' יאוש קני כדמוכח בש"ס האי לישנא סובר קני ול"ה ש"ר כמ"ש תוס' ב"ק דס"ח כו' (ואפשר שרבינו מפרש מחזיר לבעלים ראשוני' מחזיר הדמי' דיאוש לא קני ומעיקר' באיסור' אתי לידי' ומש"ה מחויב להחזיר הדמים ואיכ' למימר דתלמוד' ה"ק דהאי אם נטל מחזיר דקאמר בברייתא אם בא להחזיר קאמר משום דס"ל יאוש כדי קני והלכך לא מצי לאוקמי בברייתא בחזרת דמים דאפי' דמים לא מחייב. הלכך אע"פ דקי"ל יאוש לא קלי כ' רבינן דין זה לענין חזרת החמור דבהא קי"ל כלישנא בתרא וא"נ אף לחזרת דמים היכי דלא הוי גנב מפורסם עכ"ל שער המלך פ"ב מגזלה) ועדיין קשה מ"ש פ"ח ממעש' הקרבנות העמידוהו ברשותו כדי לחייבו כרת משמע דפסק גבי חטאת גזולה בין נודעה וכו' אינה מכפרת דלדידהו תירץ הברייתא דהוי כרת ע"י דבריהם וכן משמע בפרק זה דפסק כי הך וכו' והוא תמוה דבאיסורי מזבח כ' כרב יהודה שלא יאמר מזבח אוכל גזלות לכן אינה מכפרת אם נודעה וכו' וי"ל דרבינו הוקשה לו בדרבי יהודה קושית תוס' איך מבטלין רבנן דבר תורה בקום ועשה כיון שמן התורה מכפרת לכך מפ' רבינו דיאוש ושנוי השם קונה בהקדש הוי מדרבנן ומדאורייתא אפי' יאוש ושנוי השם לא קני וכיון דאמרי רבנן קני הפקר ב"ד הפקר מן התורה מכפרת דלא חייש למצוה הבאה בעברה ורבנן אמרו שאינה מכפרת מפני שלא יאמרו וכו' והשתא אין כאן עקירת דבר מהתורה ועולא סבר אע"ג דבעלמא יאוש ושנוי השם קני הכא הוי מה"ב ועל זה הקשו דא"כ אמאי חייב כרת ותירצו העמידו וכו' נמצא דהך העמדה דרבנן ברשותו איתא נמי לדעת רב יהודה וכו' וא"כ ה"ה והוא הטעם לרב יהודה ואע"ג דיאוש קנה גבי קרבן מן התורה היינו בתר דתקינו רבנן בעלמא יאוש ושנוי השם קני משום תקנת השבים וכו' א"כ א"ש הך דינא נמי לרב יהודה דגבי הקדש דאין כאן תקנת השבים כמ"ש הראב"ד הוי גיזות וכו' לבעלים עכ"ל לח"מ:

[טז.] ובפ"ה מגזלה כתב הרמב"ם אסור ליהנות בדבר הגזול אפילו לאחר יאוש וכו' מי שעבר ואכל הגזלה לאחר יאוש פטור מלשלם ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובה. ובפ"ו כתב קורות וכול' ששטפה נהר אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם אינו ידוע אם נתייאשו וכולי חייב להחזיר ואצ"ל אם הבעלים מרדפין אחריהם לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים וכול' מן הכותים ומן הדליקה ומן הארי וכו' אם ידע בודאי שנתייאשו הרי אלו שלו ואם לא ידע חייב להחזיר. המציל מן הלסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתייאשו ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מן הלסטים כותים או מוכסן כותי חייב להחזיר שסתם שלא נתייאשו ואם ידע שנתייאשו הרי אלו שלו וכו'. וכתב ה"ה בריית' פרק אלו מציאות (דף כ"ב) ולא חלק הרב בינה ובין ההיא דאמרי' מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וסובר דזוטו של ים וכול' דוק' כשנתייאשו וכפשט' דבריית' וכולי מיהו בעיקר הדין דאין יכולין להציל אע"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכי בעינן נתיאשו דוק' ביכולין להציל ע"י הדחק אבל בשאין יכולין להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפי' לא נתייאשו. ואפשר שהרב סובר דכל כי האי גוונ' היינו נתיאשו וכ"כ למטה פי"א דזוטו של ים דודאי נתייאש ממנה. ודברי השגות שכתב על הא דכתב המציל מן הנהר וכו' דברי תימ' הם עכ"ל מן הטעם שכתבתי הם עכ"ל ה"ה. כתב לח"מ בפנ"ד מכלים פסק רבינו כעולא שכתב שם אבל הגזלן אין מחשבה מטמ' אא"כ נתייאשו הבעלים והיינו כרבנן דסתם גנבה הוי יאוש ולא סתם גזלה ואיך פסק הכא גבי לסטים דסתם הוי יאוש ועוד בפ"ד מתרומות כ' הגנב והגזלן וכו' תרומתן תרומה ואם הבעלים רודפין אחריהם אין תרומתן וכולי וקשה דאתי' דלא כמאן ועוד בפ"ה מאיסורי מזבח כתב הגונב והגוזל קרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר וקשה דלרבנן סתם גנבה יאוש בעלים והי' נרא' לומר דסובר דלסטים היינו גזלן כדתירצו בגמ' אליב' דרבא וסובר דע"כ ל"פ ר"ש ורבנן אלא בגנב וגזלן כותי אבל בגזלן וגנב ישראל סתמ' מייאשי אליב' דכ"ע וכ"ז דוחק וצריך עיון:

[יז.] בפ' י"ד מגזלה כתב הרמב"ם יאוש שלא מדעת אפי' בדבר שאין בו סי' אינו יאוש וכו'. ובפרק ט"ו מגזלה כתב כל המוצא אבדה בין יש בה סי' בין שאין בה אם מוצא' דרך הנחה אסור ליגע בה וכו' אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד אם מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלה אסור לו להחזיר לשם ואם הי' דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו כתב הראב"ד דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבא אלי' עכ"ל. כתב ה"ה באמת קשה האיך יזכה בו ויהא שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואצ"ל בודאי הניח דלאו כל כמיני' לנוטלו ויזכה בו אלא אפי' ספק הניח ודאי לא זכה בו דהא ספקא הוא אם הוא דרך נטילה או דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספקא בכהאי גוונא לחומרא וכמ"ש פרק י"ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר"א והאמת כדבריו וכן כתב הרמב"ן ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסור' אתי לידי' וכן דעת הרשב"א עד כאן לשונו. ובש"ע ח"מ סימן ר"ס סעיף ט' פסק כרמב"ם. וכ' הש"ך והראב"ד והטור השיגו ע"ז ונרא' דאין כאן השגה ואע"ג דהוי יאוש שלא מדעת מ"מ אין צריך להניחו עד שיבא אלי' אלא כיון שאין יודע למי יחזיר יכול לעשות בו מה שירצ', והא דקי"ל בסימן רס"ב דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יכול זה לעשות בו מה שירצה ואפשר דזה כוונת כסף משנה עכ"ל הש"ך. ועיין בסמ"ע:

[יח.] ובפ"ה מגנבה כתב הרמב"ם נתיאשו הבעלים מן הגנבה בין נתיאשו ואח"כ מכר בין נתיאשו אחר שמכר קנה הלוקח ביאוש וש"ר ואינו מחזיר הגנבה עצמו לבעלים אלא נותן להם דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא הי' זה המוכר גנב מפורסם. וכתב ה"ה ומ"ש שנתיאשו אחר שמכר מהני הוא תימא הא ר' יוחנן אית לי' ש"ר קודם יאוש לא קני ואפשר כיון דר"פ אוקמי' באוקימת' אחרית' הדרין לכללין דיאוש וש"ר קני איזה מהם קודם וכול' עכ"ל. (עיין בטור שהי' לו נוסחא משובשת ברמב"ם כ"כ כ"מ ולפי מה שכתב הגמ"י הביאו רש"ל בסי' ז' דכל זמן שהגזלה קיימת בעין בידו לא עבדי רבנן תקנה לשבים כדמוכח ר"פ הגוזל קמא וכן פירש"י ב"ק דף ס"ו מפני תקנת השבים שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזלה עצמה וכולי י"ל דהא דאמר ר' יוחנן דש"ר ואחר כך יאוש לא מהני משום דסבור יאוש אינו קונה אפי' מדרבנן משום דבאיסור' אתי לידי' אבל רב סבר דיאוש קונה ואע"ג דבאיסור' אתי לידי' משום תקנת השבים כיון דאין גזלה בעין אלא שמכרה ואפשר שסובר אפי' מדאורייתא יאוש קני ורבינו סובר נמי היכא דגזלה אינה בעין איכא תקנת השבים ולכך אין חילוק בין ש"ר אחר יאוש או קודם כיון דטעמ' משום תקנת השבים ואין להקשות למה לא פסק בזה כר"י דיאוש אינו קונה אפי' משום תק"ה די"ל כיון דבדבר זה נחלקו הרבה מהאמוראים דומ' למ"ש תוס' ב"ק דף ס"ח ע"ב וגם שער המלך פ"ח מלולב כתב דדעת התוס' נמי דדוקא כשאין הגזלה בעין כיון שמכרה קודם יאוש אמרי רבנן דלקני מפני תק"ה):

[יט.] בפ"א מגנבה כתב הרמב"ם הית' הגנבה ביד הגנב והשביחה מאלי' כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותי' וכול' ואם אחר יאוש ילדה וכו' משלם כשעת הגנבה הוציא עלי' הוצאה והשביחה כגון שפטמה הרי השבח של גנב אפי' לפני יאוש (כתב הראב"ד ראיתי שהולך על הדרך הזה במקום אחר וכול' אלא שהוא חולק בין לפני יאוש ומסתבר כוותי' וכולי מיהו לא על גיזה וולדה שהרי קנאה בשינוי אלא בשבח שעל גבי גזלה בלבד וכו' עכ"ל) הגנבה עצמה שהוא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא שאחר יאוש השבח לגנב. וכתב מרכבת דסובר רבינו דאף על גב דיאוש כדי קונה מד"ס היינו רק לענין שזוכ' בדמי גזות וולדות הפקיעו חז"ל אבל לא הפקיעו עשה דהשבת גזלה וחייב לקיים מ"ע דהשבה ע"ש שהאריך. ובפרק י"א מגזלה כתב הרמב"ם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כתב ה"ה ודע שנרא' מן הסוגי' שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו אסור מספק. דחי לא מאי קושי' ומאי פירוקא שם עכ"ל. ובפרק ט"ז מעדות כתב מכר טלית הגזולה ללוי ובא יהוד' לערער אם מת ראובן שמעון מעיד עלי' שאינה של יהוד' שהרי אין זו חוזרת לשמעון לעולם שכבר קנאה לוקח ביאוש וש"ר וכבר מת ראובן ואין לו ממי יטול דמיה וכו' (ולפי מה שכתב הרמב"ם דאף לאחר יאוש צריך הלוקח לשלם דמים צ"ל דהכא כיון דהיא גזלן ואין לו ללוקח על מי יחזיר אחר מעותיו שנתן אינו נותן דמים אף שלקח מגזלן מפורסם או אפשר דמיירי שלקח מאינו מפורסם):

[כ.] ובפ"ה מאישות כתב המקדש אשה בגזל או בגנבה וכו' אם וכו' אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכתב ה"ה אע"פ דיאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי כאן יאוש וש"ר בידה וכיון שקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל. כתב מש"ל נסתפקתי אם מכר איזה דבר וקידש במעות האלו ואחר כך נמצא מום במקח שנתבטל המקח ונמצא המעות לא הי' שלו אם האשה מקודשת או לא. ע"ש. ושער המלך בפ"א מגירושין כתב אם קידש אשה בגזל ואחר כך איאש מרי' מיני' אי אמרי' כיון דבשעת קדושין לא הי' הכסף שלו וכשבא שעת קנין דהיינו יאוש אין האיש נותן לה כלום. או נאמר דמקודשת למפרע אם עדיין לא נתאכלו המעות. והנה לדעת ריטב"א בקדושין גבי לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה אבל הכא משום כסיפא וכו' שכתב ומדנקטינן טעמ' משום כסיפא ש"מ דאפי' אמר בניחותא תלינן משום כסיפא ולא מקדש' עד שימחול בפירוש ואתנייהו לקדושין בעין משמע דמקודשת מכאן ולהבא אמנם מדברי רש"י ותוס' גבי שיראה צריכא שומא נרא' דפליגי אריטב"א דס"ל אם מקדש בגזל ואחר כך קנה מהנגזל חלין הקדושין מאותו שעה וכאן משמע דלא חנין הקידושין אפי' אחר השומא כ"כ בית שמואל סי' ל"א ונרא' דדעת רמב"ם כריטב"א ממה שכתב פ"ה מאישות הנכנס לבית חברו וכו' כדי שלא יתבייש משמע דאי הוי ידעינן שמחל בפירוש מקודשת ואמאי הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא מהני ולא אמרי' דלכי ידע מתייאש מעיקר' נמי הוי יאוש אלא ע"כ דס"ל כריטב"א דמכאן ולהבא מקודשת עכ"ל ועיין תשו' רשב"א סי' תר"ב (ולדעת רש"י ותוס' צ"ל הא דנקט משום כסופא וכו' דאפי' אם נוטל ממנה ומקדשה עכשיו לא מהני משא"כ אם מחל בפירוש):

[כא.] ובפ"ד מתרומות כתב הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה וכו' ואם היו הבעלים רודפין אחריהם חין תרומתן תרומ' כתב כ"מ דמיירי בידוע שנתייאשו הבעלים עכ"ל. ובפי"א ממעה"ק כתב גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו חכמים ברשותו כדי לחייבו עני' כרת משעה שהקדיש' והיא שנשחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה. (עיין בכ"מ ובלח"מ). ובפ"ה מאיסורי מזבח כתב הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והשם שונאו שנאמר שונא גזל בעולה. ואצ"ל שאינו מתקבל. ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ואפי' הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתיאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כתב הראב"ד מ"ש ואפי' הי' חטאת א"א אין כאן אפי' עכ"ל כתב כ"מ יש לתמוה שמאחר שרבינו פסק דיאוש כדי לא קני כמבואר פ"ה מגנבה האיך פסק כרב יהוד' דאמר יאוש כדי קני וי"ל אע"ג דבעלמ' יאוש לא קני הכא קני משום דאמרי' בגמר' אוקמי רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה ומשמע דהכי הלכת' מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבי' דהאי אוקימת' עכ"ל. ומרכבת כתב דהנכון דרבינו פסק דיאוש כדי קונה מד"ס ואוקמי' רבנן ברשותי' שיהא יכולת בידו להקדיש וכיון דהפקר ב"ד הפקר הוי לי' הקדש גמור ד"ת וחייב עליו כרת. מ"מ לא רצו חז"ל להפקיע ד"ת לפיכך אם טבח ומכר אחר יאוש חייב דו"ה ומש"ה הגנבה עצמה חוזרת לבעלים אחר יאוש דלא הפקירו הב"ד לעקור עשה דוהשיב את הגזלה ולא מהני יאוש רק לענין שבח גיזות וולדות משום תקנת השבים עכ"ל:

[כב.] ובפ' כ"ד מכלים כתב אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאין שלו שנא' והנוגע במשכבו. גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתיאשו הבעלים טמא. גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו נתייאשו הבעלים שאין יודעין מי גנבו ואם נודעה שעדיין לא נתייאשו הבעלים טהור לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו ומתטמת במדרס אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים. כ' כ"מ טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע. לפ"ז מ"ש גנב משכב היינו אפי' בנח נגיעה מ"מ יש לתמוה דהא מיעוט' דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב. ומ"ש לפיכך גנב וכו' פסק כחכמים דסתם גנבה יאוש בעלים ופסק כעולא דבידוע ד"ה יאוש קני עכ"ל. וכתב מש"ל תימה על כ"מ הא כוונת הכתוב מי שנוגע במשכב הזה הוא טמא והיינו שמשכב הזב הוא אב הטומאה לטמא אדם לאפוקי אם לא שכב עליו הזב אלא נוגע בו דאז אותו הדבר טמא אבל אינו מטמ' אדם כיון שהוא ראשון לטומא' עכ"ל:

[כג.] ובש"ע ח"מ סי' שנ"ג כתב המחבר נתייאשו הבעלים לגנבה אינו קונה וצריך להחזירה ואם יש עם היאוש שנוי השם שחוזר לברייתו י"א שקנה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה ואם יש עם היאוש שנוי רשות בין שנתייאשו ואח"כ מכר בין שנתייאשו אחר שמכר קנה לענין שאין הקונה צריך להחזיר גוף הגנבה אבל מחזיר דמים אם לקח מגנב מפורסם. כתב רמ"א ויש אומרים דאין צריך ליתן דמים דקנה לגמרי. טור בשם ר"י. (והוא מדברי תוס' ב"ק דף ס"ז ד"ה אמר עולא וכן נר' מרש"י ב"ק דף קט"ו דקני לגמרי שכתב אפי' בדמי לא מהדר לו משמע דאפי' דמים א"צ ליתן כ"כ הב"ח. ולי נרא' דאתי לאפוקי מדעת הראב"ד דלעיל שכתב שצריך להחזירו לבעלים בדמים). כתב הש"ך בשם מהרש"ל דרי"ף סובר נמי דש"ר ואח"כ יאוש מהני. אבל הש"ך הוכיח דרי"ף סובר דלא מהני כיון דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דבאיסור' אתי לידי' א"כ פשיט' דלפ"ז לא מהני ש"ר ואח"כ יאוש עכ"ל. כ' סמ"ע דאפי' לסברת הרמב"ם שייך חזרת דמים מהלוקח לנגזל אף לאחר יאוש ואפי' בגנב שאינו מפורסם. והוא שדרך הגנב להוזיל וכו' ואותו מותר עד כדי שווין צריך להחזיר הלוקח לנגזל. וש"ך כתב דא"צ להחזיר כלום. וראי' דרמב"ם פט"ז מעדות כתב דאם מכר הגזלן טלית מעיד עלי' ואם אית' שצריך להחזיר המותר אין לך נוגע בעדות גדול' מזו (ודין גנב וגזלן אחד הוא כדלקמן סי' שס"ח) אלא ודאי א"צ כלום ומיירי התם בגזלן שאינו מפורסם. ועוד כ' הש"ך על מה שכ' רמ"א דיש אומרים דא"צ ליתן לו דמים וכו' דברי הרב צ"ע דמ"ש הטור שר"י חולק היינו לפי הבנתו ברמב"ם דגם בגנב שאינו מפורסם צריך להחזיר דמים ולפי מה שכתבתי דדוק' בגנב מפורסם וכו' א"כ ליכ' דפליג עליה. וע' תוס' ב"ק דף ס"ז ע"ב משמע דס"ל לר"י דהיכ' דבאיסור' אתי לידיה לא מהנ' יאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים א"כ בגנב מפורסם נמי באיסור' אתי לידי' ולא הוי ש"ר גמור ומחזיר מותר הדמים ששוה וכעין זה כתב המאור גבי נטלו מוכסין וכו' הרי הוא שלו ומחזיר המותר לבעלים הראשונים דכיון דבטעות אתי לידיה לא הוי ש"ר גמור והיינו דאמרי' מ"ט יאוש כדי לא קני דבאיסור' אתי לידיה עכ"ל ואע"ג דהתם קי"ל דאינו מחזיר כלום היינו מטעם דקי"ל דהתם הוי ש"ר גמור וכו' משא"כ הכא עכ"ל:

[כד.] בסי' שס"א כ' המחבר יאוש לחוד לא קנה. יאוש עם שנוי השם גרוע החוזר לברייתו י"א שקונה וא"צ להחזיר אלא דמים וכו' בד"א בידוע שנתייאשו הבעלים אבל סתם גזלה לא הוי יאוש בעלים. יאוש עם שנוי רשות קנה. לא הוי ש"ר אא"כ מכרו או נתנו לאחר (פי' דאפי' אם ידע הלוקח או המקבל שגזלה הי' אפ"ה מקרי שנוי רשות וקנאו וכן הוכחתי לקמן סי' שס"ט וזה דלא כדמוכח מדברי ב"י שם דס"ל דבכה"ג לא מקרי ש"ר. סמ"ע. ובש"ך סימן שכ"ג נרא' דפליג על זה) אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאלו נטלו מבית בעלים אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מהשני או חצי מזה וחצי מזה. כתב רמ"א י"א דאם מכרו באחריות או נתנו בטעות או בע"כ לא מקרי ש"ר. מת והוריש הגזלה לבניו לא הוי ש"ר. כתב הטור סימן שס"ח הלכת' סתם גזלה לא הוי יאוש בעלים (כרבנן) לפיכך המציל מן הגזלן או הקונה ממנו לא קנה אבל סתם גנבה הוי יאוש ולפיכך הקונה מן הגנב קנה. ויש מפרשים הא דבגנב הוי סתמי' יאוש דוק' בגנב ישראל אבל בגנב כותי לא הוי סתמי' יאוש ולפ"ז בלסטים. אפי' ישראל סתמי' לא הוי יאוש. אבל מדברי א"א יראה דבלסטים ישראל סתמי' הוי יאוש ולסטים כותי סתמי' לא הוי יאוש וכו' ולפ"ז בגנב אפי' כותי סתמי' הוי יאוש (וכ"כ רמ"א בשמו סימן שס"ח). וש"ך חולק על הטור דבגזלן אפי' ישראל סתמי' לא הוי יאוש ובגנב יש חילוק דבישראל סתמי' הוי יאוש ובכותי דדייני בגייתי סתמי' לא הוי יאוש ולסטים המוזכר בש"ס וברמב"ם היינו גנב ע"ש שמבי' ראיות וגם מהרש"ל הסכים לזה. ובד"מ סי' שס"ח כתב בשם מרדכי דבדבר שיש בו סי' לא אמרינן סתם גנבה הוי יאוש אבל אין בו סי' הוי יאוש אפי' בכותי' ובפרק הכונס כתב דבספרים לא שייך יאוש שהכותי לא יוכל למוכרן רק לישראל עכ"ל: [כה.] ובש"ע אה"ע סימן כ"ח כתב המקדש אשה בגזל או בגנבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. כתב רמ"א קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן. כ' חלקת מחוקק מה שכלל המחבר כאן גנב וגזלן בחד' מחתא קשה דהכ' בישראל עסקי' דסתם גנבה הוי יאוש וכו' וא"כ למה כתב ונודע שקנה אותו ביאוש וכו' וצ"ל דואם לאו היינו בודאי שלא נתייאשו ומסת' לא מיירי. ועיין רמב"ם פ' כ"ד מכלים שחילק בין גנב לגזלן ומסתמ' מיירי בישראל ומשמע דגזלן לא הוי יאוש וסותר דבריו דבהלכות גזלה פסק סתם גזלן ישראל הוי יאוש. וכ' ב"ש דלסטי' שכתב הרמב"ם היינו גנב ולא גזלן ומוכסן שאני כמ"ש סמ"ע סימן שס"ח. (וצ"ע על בית שמואל וש"ך דמסקי דלסטים דרמב"ם היינו גנב הא אמר בפ"ו מגזלה מפני מה סתם לסטים ישראל נתיאשו וכו' וסתם כותי לא מפני שהבעלים יודעין שהכותי' מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל וכו' וא"כ הלא כתב בפירוש דלסטים שבו מיירי הוא גזלן). ועוד כתב ב"ש לשיטת הרמב"ם דצריך הלוקח להחזיר הדמים לנגזל בגנב מפורסם צ"ל דהכ' מיירי באינו מפורסים מיהו ק' מכאן משמע דהוי קדושי דאוריית' וב"י כתב מן הדין אף גנב שאינו מפורסם צריך להחזיר אלא משום תקנת השוק א"כ מדאוריית' הא צריך להחזיר. וי"ל לדעת ב"י דס"ל במעמד ג' שהוא תקנת חכמים הוי קדושי דאוריית' ה"נ הוי קדושי דאוריית' אלא לדעת רמ"א דבמעמד ג' לא הוי קדושי דאוריית' קשה ע"ש שהאריך. ועוד כתב מ"ש רמ"א קדשה בגזל אחר יאוש לבדו וכו' היינו בגזל דידה דלא הוי ש"ו אצלה. ועוד כתב בשם יש"ש לדעת הרא"ש יאוש קונה מדרבנן אז הוי קדושי דאוריית' מטעם הפקר ב"ד ואין קדושין של אחר תופסין בה אלא הואיל ולכמה פוסקים יאוש אינו קונה אפי' מדרבנן לכן הוי קדושי ספק לפ"ז הוי ספק דאוריית' נשמע דס"ל כבית יוסף דבר שקונה מדרבנן ומקדש בו הוי קדושי תורה אבל הב"י לא ס"ל כמהרש"ל ביאוש משום דלא דמי גזל אחר יאוש למעמד ג' דגזל אחר יאוש אע"ג דזוכה מדרבנן מכל מקום מדאוריית' צריך להחזיר אם כן מקדש בדבר שאינו שלו משא"כ במעמד ג' וכו':

[כו.] בח"מ סימן רס"ב ס"ד כתב רמ"א הא דאמרינן דכשאמר ווי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבדה וכיוצ' אבל מי שיש לו חוב אצל כותי שמסתמי' אינו מיאש אף על פי שאמר ווי לחסרון כיס לא הוי יאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אם משתלם או לא מספק' אמר כך ולא גמר ומיאש (וע' מחבר סי' צ"ח ס"א שכ' ג"כ כזה). ובסימן קס"ג כתב רמ"א קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם בעניני מסים ואח"כ לא רצה ומת ונתיאשו מן החוב ואח"כ קם תחתיו בנו וניכה להם הקהל הוי כזוכים מן ההפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן הלוואה וירדו מנכסיהן מהרי"ק) וט"ז חולק עליו. (וצריך לחלק בין ההיא דהכ' לההיא דסימן רס"ב):

[כז.] כתב יש"ש בפ' מרובה וז"ל מ"ש הרא"ש וקי"ל כרבה דקנה יאוש לחומר' וכו' זה פלא בעיני הלא לכ"ע מקודשת קדושי דאוריית' משום יאוש ואח"כ ש"ר בידה דקנה לכ"ע. ובודאי דסובר הרא"ש דאין זה קדושי דאוריית' אם לא קנה כבר בקנין ממש דהא קודם שנתן לידה לא הוי שלו והיא לא קנתה אלא כשהגיע לידה ונמצ' כמי שקידש במה שאינו שלו. מ"מ לא נהיר' דהא ס"ס מאחר שהיא קניא גזלה אם כן נמצ' שקנה אותה הבעל בעת שמסרה לידה וכ' ותדע דהא הרי"ף כתב סתמ' דהלכת' יאוש לא קני ומשמע אפי' מדרבנן מ"מ כתב סתמ' המקדש לאחר יאוש מקודשת וכו' ויותר תימ' על הטור שהו' כתב פסק הרא"ש בקידש בגנבה לאחר יאוש דצריכ' גט משום דיאוש קנה מדרבנן ובטור אה"ע סי' כ"ח כתב בשם הרמ"ה לאחר יאוש דאיכ' יאוש וש"ר דהו' קונה מדאוריית' לכ"ע. מ"מ איכ' נפקות' בהא פסק' דרא"ש כגון שגזל חפץ ונתן בפקדון ליד האשה ואח"כ נתייאשו הבעלים ובא הגזלן ואמר התקדשי לי בפקדון שיש לי אצלך דמקודשת אף על פי שאין כאן ש"ר וכו' מ"מ קונה הגזלה בתקנת' דרבנן ביאוש לבד ואף דתוס' מסופקים לקמן בשמעתין דצנועין למי שסובר יאוש כדי קונה אם קונה אפי' היא מונחת בר"ה או צריכ' להיות הגזלה בידו בשעת יאוש מ"מ בנדון דידן שמסר לידה בתורת פקדון והי' סובר' שהוא שלו הוי כמו דמונח ברשותו דמי ועוד אפשר דתוס' מסופקין דוק' למי שסובר יאוש קונה מדאוריית' אבל בנדון דידן שקנה יאוש מדרבנן משום תקנת השבים אם כן בכל ענין קונה משום האי תקנת' ואף שאינו מסכים לדברי הרא"ש מ"מ אם בא אחר וקדשה קדושין ממש נ"ל שצריכ' גט גם משני מאחר שכמה קדמאי ובתראי פסקו דלא קני אפי' מדרבנן והנה הרי"ף כתב בסתמ' שיאוש לא קני וכו' וכ"כ סמ"ג כר"י וכן א"ז וכו'. ועוד כתב יש"ש נראה הא דאמרינן יאוש כדי קנה היינו גבי גנב וגזלן דתקינו ליה רבנן מפני תקנת השבים שלא יצטרך לחזור אחר גוף הגזלה ואי אתי נגזל וקטעין ליה הגזלה אחר יאוש יכול לסלקו בדמים. אבל אי אתי נגזל אחר יאוש שנתייאש ביד לוקח וקטעין מיניה דלוקח הגזלה שהי' בעין צריך להחזיר לו דהא לא שייך גביה תקנת' דרבנן ולא קנה ביאוש לחוד אלא דוק' ביאוש וש"ר אחריו הלכך בין גנב ובין גזלן לאחר יאוש ואין גזלה קיימת אין צריך להחזיר אלא דמי' אבל גזלה קיימת צריך להחזירה בעין. מ"מ אפי' הוא בעין תמצא תקנת השבים היכ' דנתייקרה או נתפטמה מאליה אחר יאוש דהוי של גזלן וכו'. ועוד כתב בהגוזל בתר' דגם הרמב"ם סובר דיאוש קונה וכ"כ פכ"ד מכלים. אבל תימ' א"כ למה כתב בהל' גנבה וגזלה דש"ר ויאוש גבי לוקח קנה למאי נ"מ צריך ש"ד ואפשר דס"ל דיאוש לחוד קונה מדרבנן משום דמספק' ליה לרבה אי מדאוריית' אי מדרבנן וכו' אבל לוקח קנה מדאוריית' עכ"ל כתב שער המלך פ"ח הלכה ט' מלולב כיון שהעלה לעיל כ"ז שהגזלה בעין צריך להחזירה איך הביא ראיה דרמב"ם ס"ל דיאוש קני מהא דכלים דהתם מיירי שהגזלה בעין ואפי' מדרבנן לא קני ואמאי כתב דטמא אלא ודאי דדעת רמב"ם דיאוש אינו קונה וכ"כ ברכת הזבח בלשונות הרמב"ם מנחות דף ק"ג ומפרק כ"ד דכלים אין ראיה כמ"ש לח"מ בהל' גזלה עכ"ל:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה