כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ט (כלל עד) טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור
[א] פסחים דף מ"ג ע"ב אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור (שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין היתר משלים את שיעו' האיסור לחייבו) חוץ מאיסורי נזיר (שאם אכל חצי זית ענבי' וח"ז לחם בבת אחת חייב) שהרי אמרה תורה משרת (חייב על שריית פתו ביין ואי איכא מיין לחוד' כזית למה לי קרא (אע"ג דאמרינן לקמן הא קמ"ל אע"ג דתערובות ולעולם מיין לחודא דא"כ הוי לי' טעם כעיקר ובמסקנ' מוקי האי דר' יוחנן כר"ע ור"ע נפיק טכע"ק מגיעולים וא"כ ל"ל קרא דמשרת אי לא אתי להיתר מצטרף לאיסו'. אספ"ז נזיר ל"ו) וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי לי' ומפרשי דאפילו רבנן דלא דרשי כל וכל דרשי ולא היא דהא פרכינן לקמן משרת מבעי' לי' ליתן ט"כעק ואם איתא נימא אנא טעמ' דידי מוכל אלא ממשמעותי' דריש לי' וכל לא דריש) וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו (נמי היתר מצטרף חצי זית קומץ דשאור וח"ז מצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר) כמאן כר' אליעזר דדריש כל (דר"א אמר תערובות חמץ בלאו מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו) אי הכי חמץ בפסח נמי (דהא אמרינן על עירובו בלאו והיינו נמי המ"ל) אין ה"נ (דחמץ בפסח המ"ל והא דנקט שאור) לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית (וחייב בהקטר שאור כל דהו ולא בעי צירוף ומתרץ לבריית' דתני במנחות (דף נ"ח) שאור בל תקטירו אין ני אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירוב מנין ת"ל כי כל ואמר אביי ה"ק אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת"ל כל וכגון דאית' בעיני' עירובו מנין ת"ל כי כל) קמ"ל דהקטרה לאו פחות מכזית (ואי איכ' צירוף אין ואי לא לא). כתבו תוס' נראה לר"י דזעירי משמע לי' דשאור המ"ל מדקתני עירובו מנין ת"ל כי כל ומדרבי עירוב א"כ המ"ל והיינו כרבא במנחות דף נ"ח דמפרש הבריית' אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין היינו זית שלם ת"ל כל דלאביי דמפרש מקצתו מנין חצי זית לא שייך המ"ל דאמשהו דאיסור לחודא מחייב והא דמרבי עירובו היינו כשמתערב לגמרי ולא אמרינן שיתבטל האיסו' אגב ההיתר והא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל משום דלרבנן אע"ג דדרשי כי כל לא מוקמ' לי' לרבו' עירוב אלא לרבות מקצתו ורש"י פי' דזעירי משמע לי' מקצתו מנין היינו חצי זית קומץ דשאור וח"ז דמצה ואין מעורבין וכו' וקשה לפירושו טובא חדא דלא הוי זעירי לא כאביי ולא כרב' ועוד מאי קאמר כמאן כר"א הא כרבנן נמי איתא דהא פי כל דרשי ומוקמי לי' אמקצתו דהיינו המ"ל לפ"ה ועוד בחמץ מנא לי' תערובו' כיון דצריך קרא להמ"ל ועוד דלפ"ה צ"ל מקצתו מנין פי' חצי זית איסור וח"ז היתר שאינן מעורבין יחד דאי לאו הכי היינו עירוב ולקמן גבי חטאת משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסו' וההיתר יחד דהא אמר עד שיבלע בבשרה עכ"ל (וא"ת לאביי דדריש מכל שאור לפחות מכזית אמאי לא דריש נמי גבי חמץ לחייב עליו פחות מכזית לר"א וי"ל דשאני חמץ דכתיב אכילה ואין אכילה פחו' מכזית. תוס' נזיר דף ל"ו). יתיב רב דימי וקאמר להא שמעת' (דר' יוחנן) א"ל אביי וכל איסורין שבתור' אין המ"ל והתנן המקפה של תרומ' והשום ושמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן (את כל הקדר' דמקפה עיקר וטבול יום פוסל את התרומ') המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא במקום מגעו בלבד והוינן בה מקום מגעו אמאי פסלו הא בטלי להו תבלין ברוב (קא ס"ד דימוע מדרבנן הוא דאסור) ואמר רבה בב"ח מה טעם הואיל וזר לוקה עליו בכזית (דימוע דמדאוריית' הוא וזר לוקה עליו משום דיש שם תרומה עלה הלכך לגבי טומא' נמי שם תרומ' עלה ומיהו לא חמירי כתרומ' עצמה לפסול את כולו ומ"ט זר לוקה עליו הא לא אכל כזית תרומ'). לאו משום דהמ"ל. לא מאי כזית דאיכ' כזית בכדי אכילת פרס (ושאם אכל פרס ממנו שיעור ארבע ביצים יש בו כזית תרומה) וכזית בכדי אכילת פרס דאוריית' היא [בתמיה] אמר לי' אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי (דתני' על חמץ דגן גמור ענש כרת על עירובו בלאו דברי ר"א וחכ"א על עירובו בלא כלום. ועוד תני' כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וכו') אלא מאי משום דהמ"ל סוף סוף אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי א"פ אי בעיני' דקשרוף וקאכל לי' בטלה דעתי' אצל כל אדם (דהא כותח אין עשוי לאכול אלא לטבל ואי מתרמי ואכל לי' ממש דהשת' איכ' כזית ממהר להצטרף כשיעור אכ"פ ממנו בטלה דעתי' ולאו אכיל' הוא לחייבי עלה) אי משטר קא שטר ואכל (מטבל לתוכו כדרכו) לית בי' כזית בכא"פ. כתבו תוס' לא גרסי' אלא מאי המ"ל דאי גרס לי' א"כ מאי ס"ד דאביי לאקשוי' כיון דלדידי' נמי קשה אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עלי' רבנן דלר"ע דוק' אית לי' היתר מ"ל בכל התור' דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמי משרת לטכ"ע לית להו המ"ל בשום מקום ועוד דבנזיר דף ל"ו גרסי' בסמוך גבי שתי קופות (עיין בכלל כזית בכדי אכילת פרס) בשלמ' לדידי דאמינ' המ"ל דנפישי תולין פי' דלאביי הא דהמ"ל היינו כשיש מן האיסו' יותר מן ההיתר או ששניהם בשוה אבל כשההיתר רבה על האיסור אין מצטרף ולרב דימי אין המ"ל בשום מקום כדמסיק לקמן [אפי' לר"ע] והכי פירושו אי הכי אמאי פליגי רבנן וכו' בשלמ' לדידי פליגי רבנן משום דלר"א דריש כל ואתא כל לרבות אפי' כשהאיסור מועט רבנן לא דרשי כל דכשהאיסו' מועט אין מצטרף כמו בעלמ' אלא לדידך אמאי פליגי וכן גבי קופות ומדוכות אתי שפיר לאביי עכ"ל (וא"ת מאי פריך אמאי פליגי רבנן דלמא כי פליגי היינו כשאינו אוכל מן הכותח רק כזית מצומצם שלא אכל כזית מן האיסור ור"א מחייב דדריש כל להמ"ל אבל אם אכל כל כך שהי' שם כזית בכא"פ מודו רבנן וי"ל מדקאמר על חמץ דגן גמור ענש כרת ועל עירובו בלא כלום משמע אפילו אכל מן הכותח הרבה אמרי' דלא מחייב. תוס' נזיר דף ל"ו) (ע"ש באספ"ז שכ' דבכזית בא"פ יש מיתה וכרת וחיוב חטאת כדאית' בכריתות אבל בהמ"ל מוכח בפסחים דליכ' כרת אלא לאו) [כתב הר"ש בפרק טבול יום לדעת תוס' דמקפה מיירי בשום ושמן בעין ניחא דהמ"ל אע"פ שנפיש מקפה אלא לרש"י דמיירי במעורבין קשה הא נפיש מקפה ויש לפרש דמקפה וכותח ומדוכות שעירובן דרך נתינת טעם זב"ז אפי' רוב היתר מ"ל אבל קופות אין בעירובן נתינת טעם עכ"ל ע"ש עוד שהאריך] והאי משרת להכי הוא דאתא להמ"ל) האי מבעי לי' לכדתני' משרת ליתן טעם כעיקר (לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו) שאם שרה ענבים במים ויש בהן במים] טעם יין חייב (בכזית מהן והא לאו משום המ"ל היא אלא משום דאתעביד לי' כולו איסו' אבל המ"ל לא ילפינן מיני') מכאן אתה דן לכל התור' כולה (שיהא טעמא של איסורין כממשו) ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם (אלא כמה שפירש) ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו (אף תוך זמן ע"י התרת חכם) עשה בו ט"כע כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנא' ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר וה"ה לערלה בשתים (ק"ו זה אתה דן לערל' בשתי דרכים דאיסורו איסור הנא' ואין היתר לאיסורו בתוך שלש) הא מני רבנן היא דאפיקתי' להאי קרא לטע"כעק רבנן דפליגי אדר"ע בהמ"ל) ורבי יוחנן דאמר כר"ע. הי ר' עקיבא אילימא ר"ע דמתניתן דתנן ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודי' (וצירוף שייך למתני בה משום דנבלע בתוך הפת) וכי תימא מיין לחודא מאי למימרא הא קמ"ל דאע"ג דתערובו' (שאינו בעין שנבלע בפת) (ובנזיר דף ל"ו איתא לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין) אלא ר"ע דברייתא דתניא רע"א נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב (ופליגי רבנן עלי' דלית להו המ"ל ואלו פשט היין בכל הפת לא היו פליגי רבנן עלי' דהא אית להו טעם כעיקר ואתעביד לי פת גופא איסור ובהא מיהו פליגי עלי' דר"א דטעמא דר"ע משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובי'). ור"ע ט"כע מנא ליה (כיון דאפיק משרת להמ"ל ט"כעק היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים במים מנ"ל) (וא"ת דילמא לית לי' וי"ל דודאי אי לא שמעינן מקרא אחריני ט"כעק לא הוי מוקי משרת להמ"ל דטפי הוי מסתבר לאוקמי ליתן ט"כעק דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמא מש"ה בעי מאיזה קרא נפקא לן תוס' נזיר ל"ו) יליף מבשר בחלב (בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיני' אלא שטעם החלב נבלע בו) לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש. (קשה הא רש"י פי' בשר שנתבשל עם החלב והבשר בעין אלא שטעם החלב נבלע בו א"כ מה ראיה מביא לכ"ע לטעם בלא עיקר הא זה דומה לשרה פתו ביין. ואפשר דמייתי ראי' דהתורה אסרתו בעבור הטעם ולא בעבור שהמ"ל כמו גבי שרה פת דהתם איכא איסור והיתר שייך לומר זה אבל כאן אין איסור לא בבשר ולא בחלב אלא ודאי שנאסרים משום שקבלו טעם זה מזה. מנחת כהן). ורבנן חדוש הוא כל איסורו תימה הוה ודבר חדוש שאינו מצוי בשאר איסורין לא גמרי' חומרא דידי' אשאר איסורין כי היכי דשאר חידושין דידי' לא הוי כשאר איסורי הא דט"כעק נמי לא תגמר מיני'] ומאי חדוש אילימא דהאי לחודי' והאי לחודי' שרי ובהדדי אסור כלאים נמי האי לחודי' וכו' אלא דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי (שורהו בחלב כל היום שרי כלו' מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו ואפי' על אכילתו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפי' יהיב בי' טעמא) בשיל ליה בשולי אסור (עובר על בישולו ועובר על אכילתו) ור"ע הא ב"בח חדוש הוא אלא יליף מגיעולי נכרים (קדיר' שבשל בה נכרים וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעת' לתוך ישראל והתור' אסרתה במעש' מדין) גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש ורבנן גיעולי נכרים נמי חדוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרי' מנבלה (נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה) והכא אסור (דהאי נמי לפגם הוא דאותה בלוע מששהת' בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ותו לא משבחת לאוכל שהי' נפלט' לתוכו) ור"ע כדר' חייא ברי' דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא בקדר' בת יומא (שבישל בה הנכרי בו ביום) הלכך לאו נט"ל הוא ורבנן קדרה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא (מטעם הכלי נפגמ' הבלוע'). [ויש כאן מקום עיון לרבנן דס"ל דבת יומא נמי פגמ' ואי אפשר למילף ט"כעק מיני' אם נאמר דבאמת לדידהו אם בישל איסור בקדרה ואח"כ בישל היתר באותו יום דמותר מדאורייתא ולא אסרה אותו התורה אלא בגיעולי מדין ולא נילף מיני' לדורות וכן משמע פשטא דשמעתא. או דלמא אפי' אי טעמא לאו כעיקר מ"מ בליעת כלי הוי דאורייתא. ומדברי הרמב"ם פי"ז הלכה ב' ממאכלו' שכ' ולא' אסרה תורה אלא קדרה בת יומא בלבד משמע דסביא ליה דאסור מדאורייתא אע"פ שהוא סובר דט"כעק דרבנן כדמוכח בפט"ו ע"כ צ"ל דבכלים ד"ה אוסר הטעם מדאורייתא. ופרי מגדים בפתיחה להלכות בשר בחלב רצה לפ' מה שכתב הרמב"ם דהגעלת כלים הוי דאורייתא היינו לכתחלה צותה תורה להגעיל וכו' משא"כ אם בישל בה אין לאסור מן התור' ודוחק הוא. ופלתי (סי' צ"ח) כתב אף למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא בליעת כלי הוי דאורייתא ובפרט בבשר בחלב צריך עיון רבתא ע"ש. עוד יש לעיין כיון דכתב הרמב"ם לא אסרה תורה אלא בת יומא ע"כ ס"ל דלא פגמה כלל כר"ע כמ"ש תוס' דלרבנן ליכא לאפלוגי בין בת יומא לשאינו בת יומא א"כ למה לא יליף הרמב"ם דט"כעק דאורייתא מגיעולים. עיין בפרי מגדים שם שמסופק אפי' קדר' שבשל בה בשר ואח"כ חלב או להיפך י"ל למ"ד ט"כעק לאו דאורייתא מן התור' מותר ונהי דגלי קרא בבשר בחלב דטעם כעיקר היינו משום דחיך אוכל יטעם אבל בקדר' דהוי נ"ט בנ"ט אין לנו ראי' דהוי דבר תורה בשלמא לדידן דט"כעק מגיעולים ילפינן אלמא טעם שני כממש חשיב ואין לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע מן התורה משא"כ למ"ד ט"כעק לאו דאורייתא דלא יליף מגיעולים וה"ה אפשר בבשר בחלב מקדרה לתבשיל לאו דאורייתא ע"ש]. כתבו תוס' הקשה הר' יוסף היכי יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולים הא נזיר קל מכל איסור שבתור' שאין איסורו איסור עולם וכו' ותירץ דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים לנזיר עכ"ל. א"ל רב אחא ברי' דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע מי לא אמרי רבנן משרת ליתן ט"כעק מכאן אתה דן לכל איסורין לר"ע נמי משרת להמ"ל מכאן אתה דן לכל איסורין (לר' יוחנן פריך דאמר דאין המ"ל חוץ מאיסורי נזיר ואוקימנא כר"ע) א"ל משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים ואין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש וכו' יכול אפי' לא בלע ת"ל בבשרה יקדש עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה הוא תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה (אלמא היתר מצטרף לאיסור). ורבנן נמי להוי נזיר וחטאת ב' כתובים אמרי הנך מיצרך צריכי. ור"ע מאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת לא גמר נזיר מיני' דחולין מקדשים לא גמרי' אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמר מיני' דהא כל איסורין קא גמר מנזיר. ורבנן אמרי לך מצרך צריכי חטאת להמ"ל וחולין מקדשים לא גמרי' ומשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה. ור"ע תרווייהו להמ"ל והו"ל ב' כתובים. א"ל רב אשי לרב כהנא אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה השתא לר"מ איסור והיתר מצטרפין איסור ואיסור מבעיא א"ל איסור והיתר בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה. כתב רש"י בסוף הסוגיא ור"ע אית לי' גיעולים לאו חדוש ולא מצריך קרא לט"כעק הלכך לר"ע כיון דשמעת ליה דמפיק משרת להמ"ל ע"כ תרווייהו אתי להמ"ל ומש"ה פשיטא ליה לר"י דר"ע לא גמר שאר איסורין מנזיר דהא הוי ב' כתובים והא ליכא למימר משרת להמ"ל וחטאת לט"כעק דגיעולים חדוש הוא ולא מצי גמר חטאת מיני' ואין כאן ב' כתובים דא"כ ט"כעק בשאר איסורין מנא לי' מגיעולים לא גמרינן ומקדשים נמי לא גמרי' ורבנן דפליגי עלי' דר' אליעזר בכותח אלמא לית להו ט"כעק מפקי להאי משרת להמ"ל כר"ע וגיעולים חדוש כרבנן והכי אמרי' נמי בכל הבשר דאיכא למ"ד טעמו ולא ממשו דרבנן עכ"ל רש"י (עיין במהרש"א שהקשה א"כ מאי בעי לעיל ור"ע ט"כעק מנא ליה דלמא באמת לית ליה כמו רבנן דר"א). (עיין בנזיר דף ל"ו דסוגיא דהכא איתא נמי התם עם איזה שינוים. דהתם איתא א"ל אביי לרב דימי ממאי דהאי משרת להמ"ל דלמא לט"כעק. ופריך הש"ס ולאביי מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי וקא מותיב ליה כל הלין תיובתא (דבשאר איסורין נמי המ"ל) הד אמר ליתן ט"כעק (ולאו להמ"ל) בתר דשני לי' ורב דימי דבשאר איסורין לא אמרי' המ"ל וכו' א"ל אביי דלמא אפי' בנזיר לא אתא אלא לט"כעק). עוד שם בגמ' ורבנן צריכי דאי כתב חטאת נזיר מקדשים לא גמרי' ואי כתב נזיר ה"א מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסורו דאפי' חרצן אסור. עוד שם בגמרא אמר ר' אבהו אמר ר"א כל רביעית שבתורה אין המ"ל חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת מאי איכא בין ר' יוחנן לר' אלעזר א"ב דר"י מרבי אפי' אוכלין שבנזיר כגון חרצן וזג וענב שנצטרף דבר אחר עמהם לכזית) ור"א משקין אין (משקין מצטרפין משום דבדידי' מפרש קרא) מידי אחריני לא (כגון באוכלין אין המ"ל):
[ב.] חולין דף ק"ח מתני' טפת חלב שנפל' על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור: גמ'] אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא (הא דאסרינן בכל איסורין משנתנו טעם בהיתר אע"פ שאין אוכל ממש כגון שסילק האיסור ואין כאן אלא טעמו דאורייתא היא דגמרי' מב"בח דאסרינן רחמנא באכילה מלא תבשל ג' פעמים ואע"ג דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בשולו אין כאן אלא טעם ומיני' גמרי' לכל האיסורין במה מצינו) דאי ס"ד דרבנן מב"בח מ"ט לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי (דשניהם מין היתר ועוד שדרך בשול נאסרו בלא אכיל' הלכך לא גמרי' חומרא מינייהו וכו' אלא ש"מ דלאו חדוש הוא דאהכי קפיד רחמנא דומיא דכלאים וכיון דלאו חדוש הוא גמרינ' מזרוע בשלה דמשתרי כל כמה דליכא טעמא) א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה (לעולם אימא לך חדוש הוא ודקאמרת אע"ג דליכא טעמא דהא ליכא למגמרא מזרוע בשלה על כרחך בגופי' גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואין לך כגון זו שלא יתן טעם). כתבו תוס' דהכא משמע דיליף אביי ט"כעק מב"בח ובפסחים גמרי' ממשרת או מגיעולים. ואביי דאיירי בההיא סוגיא משמע דידע להאי ברייתא. (ולפי גירסת נזיר דא"ל אביי כמ"ש לעיל אות א' מוכח בפירוש דידע אביי להאי ברייתא) וי"ל דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו עכ"ל. (ועיין תוס' פסחים דף מ"ד שהניחו קושיא זאת בקשיא). ובדף קי"ב ע"ב איתא רב מרי בר רחל אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהם. כתבו תוס' וא"ת תיפוק לי' ממשרת דמשם אתה דן לכל התורה וי"ל דעיקר דרשה לא איצטריך אלא לצירן ושאר אסמכתא. אי נמי איצטריך נמי לרוטבן וקופה ואשמע' דמחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי כאכילה דס"ד דבשתיה לא מחייב דאכילה כתיב ביה והכי איתא לקמן דף ק"כ וכו' וא"ת היכי דריש מיני' צירן דאסור כיון דאיצטריך להכי וי"ל דשקולין הם ומציר גופא לא הוי שמעי' דלהוי שתייה כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפהו ואכלו עכ"ל. (וכ"כ תוס' בכורות דף ו' ע"ב ד"ה רוטב). ובפסחים דף כ"ד ע"ב איתא אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא (דאין לוקין אלא דרך הנאתן) דתנן אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים וענבים ואלו מתותים ותאנים לא מ"ט לאו משום דלא אכיל להו דרך הנאתן. א"ל אביי אי אשמעי' פירא גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיע' בעלמא הוא. כתבו תוס' תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל:
[ג.] ע"א דף ס"ז אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור לוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ (ועל כגון זה נאמר שיעור בכא"פ הלכה למ"מ שאם יש כשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו אע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת וכו') טעמו ולא ממשו (כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנכי נמוח שאין ממשו בעין) אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר. כתבו תוס' ואין נראה מה שפירש"י חלב שנפל לתוך בשר דאפי' לפי פירש"י דט"כעק לאו דאורייתא מודה בב"ח דהוי דאורייתא כדמוכח חולין דף ק"ח ועוד דהאוכל בב"ח אוכל ממשו של איסור אלא צ"ל כגון חלב נימוח שנפל ונבלע בבשר דליכא רק טעם בעלמא עכ"ל. מדברי רש"י דהכא משמע דחלב נמוח מקרי טעמו ולא ממשו. ובזבחים דף צ"ז ע"ב כתב רש"י אם סך צלי של שלמים בשומן חטאת ונבלע בו דזה מקרי המ"ל ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש וצ"ע]:
[ד.] חולין דף צ"ח ע"ב על הא דאמרי' כל איסורין שבתורה בס' או בק' פריך הש"ס והתניא זהו היתר הבא מכל איסור (שהרי בלע איל נזיר מן הזרוע והתירו לך הכתוב) זהו למעוטי מאי מאי לאו כל איסורין אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטיל וכו' ולגמר מיני' גלי רחמנא ולקח מדם הפר. ומאי חזית לגמר מהאיך חדוש הוא. אי הכי למאה וס' נמי לא נגמר. אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן מדאורייתא ברובא בטל (כלומר אי לא מהאי גמרי' ומשוינן בטול טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוי לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים) רבא אמר לא נצרכה אלא לט"כעק דבקדשים אסור קמ"ל דהכ' שרי (נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרי' מיני' למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים דבטל' ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא לבטל אלא בק' או בס' ורבא לית לי' ט"כעק בחולין כדמפרש ואזיל אלא מדרבנן והכא נמי שמעינן ליה לר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין והא דילפינן [פסחים דף מ"ד] מנזיר משרת ליתן ט"כעק ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוי להו נזיר וגיעולי כותים ב' כתובים אי נמי גיעולי כותים חדוש הוא ומשרת להמ"ל). ותוס' הקשו הכא ובע"ז על פירש"י טובא ומסיק דרבא נמי ס"ל ט"כעק בחולין ממשרת והא דאמר רבא לקמן דרך בשול אסרה תורה דחוי' הוא דדחי לאביי דלא מוכח מהכא טעם כעיקר והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו וכו' היינו במינו וטעמו וממשו היינו כגון שהאיסור בעין ומכירו ונקט טעמו וממשו דאפ"ה אסור. ועוד י"ל דאיירי שלא במינו והיכא דאיכא בכא"פ קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא בכא"פ קרי טעמו ולא ממשו (ובע"ז נמי איתא להאי תירוץ בשם ה"ר אלי' בזה הסגגון דשפיר מתוקמא הכא במין בשאינו מינו והכי פירושו טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור בתוך כדי א"פ אין לוקין עליו וטעמו וממשו דלוקין מיירי דאיכא בכא"פ) ור"י מאורליינש הי' מפרש אע"ג דט"כעק דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו דר' יוחנן סבר כר"ע דיליף ט"כעק מגיעולים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך לבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית לן למימר אהדרי' לאיסורא קמא דלאו דנבלה וחלב ושאר איסורי דהכי אמרי' גבי פסולי מוקדשין וכו' (וכ"כ תוס' בע"א ובבכורות ט"ו כתבו תוס' וז"ל ומההיא דהגוזז וכו' נמי קשה על מה שפירש טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין כגון גיעולי נכרים דהשתא כי אשתרי טעם לפגם כמו נבלה מסרחת וכי הדר אסר גיעולים איסורא בעלמא איכא ואין נראה דאית לן למימר אהדרי' לאיסורי' עכ"ל). (עיין תוס' ביצה דף י"ב ד"ה השוחט ודוק). והרא"ש כתב וז"ל ור"ת כתב דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא כיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאלו היה כולו אסור ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת האורז י"ח מצה כיון שיש בה טעם חטים ואפי' רובא אורז. וילפינן ממשרת או מגיעולים. וההיא דר יוחנן מיירי במין במינו ור' חיים פי' דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכא"פ דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון שיש כל כך מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסו' והאוכל ממנה כזית לוקה כדחזינן גבי עיסת אורז דבכזית ממנה יוצא י"ח וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכא"פ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דט"כעק ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם כל איסור בהיתר להפכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכא"פ ובהך דשמעתין יש לפרש ט"כעק טעם ממש דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב ובשאר קדשים אסור כה"ג וה"ה נמי בחולין מקרא דמשרת והא דנקט קדשים משום דבקדשים מיירי והשתא לפסק ר"ת אם נשפך הרוטב ואינו יודע אם היה בו ס' הוי ספק דאורייתא ולחומרא. ולרש"י הוי ספקא דרבנן ושריא עכ"ל:
[ה.] זבחים דף ע"ח אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין א' על חברו ויבטלנו. ש"מ תלת וכו' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאוריית' הא דאמר רבנן בכל דוכת' איסו' הנותן טעם בהיתר אוסרו ואע"פ שההיתר רוב לאו דאוריית' הוא ללקות עליו דאי דאוריית' נהי דרבה מין על חברו מ"מ טעמא יהיב ואיכ' טעמ' דשיעור שלם וקס"ד השתא אפי' פגול ונותר משני מינין שטעמו של זה ניכר בזה כגון בשר ושירי מנחה) מתיב רבא עשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה אע"ג דרובה דאורז. מדרבנן. א"ה אימא סיפא אדם יוצא י"ח בפסח. אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא (מבשא"מ בטעמא שהטעם ניכר בו בטעמ' מחייב ולקי מן התור' וכי אמר ר"ל פגול ונותר של מב"מ דליכ' למיקם אטעמ' ולא תשמע מיני' נותן טעם ברוב לאו דאוריית'). כתבו תוס' תימא דלא מקשה לי' מכל התור' כולה דקי"ל טעם כעיקר עכ"ל. ובדף ע"ט אית' אמר רבא אמור רבנן בטעמ' אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזות' מין בשא"מ בטעמ' מב"מ ברובא היכ' דאיכ' חזותא במראה. כתבו תוס' ומדלא נקט בס' או בק' משמע דמדאוריית' איירי וכן משמע לעיל דטעם כעיקר דאוריית' דאמר באורז שיש בו טעם דגן יוצא י"ח. וקשה מכאן לפירוש הקונטרס דכתב בחולין דרבא ל"ל ט"כעק בחולין עכ"ל: [ו.] כתב רשב"א בחולין דף צ"ח פי' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסו' אלא טעמו בלבד כדתני' אם שרה ענבים במים. ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טפת יין לתוך מים ואין בו מראית יין מחמת מיעוטו וכגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר כדאמר פסחים בב"ח לאו טעמ' בעלמ' הוא וכו'. ומצאתי בתוס' דמשום איסו' החלב קרו לי' לבב"ח טעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיו' אלא טעם ואעפ"כ היא אסו' אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע בתוך הבשר וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסו' ולא ממשו וכו' ובקדשים אסו' שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול כאלו נתערב בו רביעית יין אסו' ולוקה עליה ואע"פ שלא נמח בו מגופן של ענבים במים כלל וכן פירש"י טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד וכו'. וכ' רמב"ן ז"ל המ"ל שכל מה שהוא בנ"ט אפילו לא אכל כזית מן האיסו' אלא מן ההיתר והאיסו' לוקה ומאן דאית לי' המ"ל אפשר דל"ל טעם כעיקר שאין תלויות זו בזו כלומר כיון שאין ממשו של איסו' גרוע לי' מהמ"ל שיש שם מיהת ממשו וכו' ומאן דאית לי' ט"כעק נמי אפשר דל"ל המ"ל דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסו' וזה חמור לו מהמ"ל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר והמ"ל דגמרי' מחטאת דתרווייהו איכ' למילף מיני' וכו' ופרש"י מדקאמר ט"כע דבקדשים אסו' משמע דל"ל ט"כעק בחולין וכו' ויש עוד ראי' לרש"י מהא דתניא (פסחים דף מ"ד) ב' קופות של חולין וב' תרומה ונפלי אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומ' נפלו וכו' ופריך אי בכא"פ דאוריית' אמאי אמרי' שאני אומר ואם אית' ע"כ דאוריית' הוא דהא איכ' כדי נ"ט אלא ש"מ ט"כע לאו דאוריית'. והא דאמר לקמן הטמאים לאסור צירן ורוטבן אם היא בפני עצמו קאמר והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר"ע מהטמאים ואע"ג עובדא דהתם בלוע הי' ואסר רבא מהטמאים ואלא ה"ק כיון דבעין דאוריית' אסור אף בלוע אסור מדרבנן. ולא נר' לר"ת אלא טכע"ק דאוריית' (הכל כמו שכ' בתוספו' חולין וע"ז) ויש מתרצים דהיינו טעמ' דלא לקי משום דיליף מגיעולים או מב"בח לאביי ולרבנן מנזיר בק"ו ואין מזהירין מן הדין. ונר' שזהו סברתו של הראב"ד באיסו' משהו שלו. ותוס' מביא ראי' מהא דאמר רבא אמור רבנן בטעמ' וכו' וההיא ודאי דאוריית' דאי מדרבנן אפי' בס' כדאמר רבא לעיל מב"מ בס' ואמאי קאמר הכא מב"מ ברובא אלא ודאי מדאורי' קאמר ועוד מההיא דעשה עיסה מן האורז וכו' וזו אינה קושי' דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעת טעם בלבד אינו כעיקר מן התורה. ורמב"ן תירץ להעמיד דברי רש"י ודאי מגיעולי' לא גמרינן טכ"ע משום כיון דאוקמי ר' יוחנן כר"ע ס"ל דמוקי משרת להמ"ל ולא גמרי' לשאר איסורי' משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים. וגיעולים וחטאת נמי הוי ב' כתובים לגבי טעם כעיקר דבחטאת תרוייהו איתניהו בי' ואע"ג דבפסחים לא אמרינן הכי ההוא סוגי' כאביי דקסבר טכ"ע חמור טפי וחטאת משום המ"ל אבל לר' יוחנן שקולים הם ובין המ"ל ובין ט"כע ממעטין מנייהו משום דהוי ב' כתובים ללמד דהמ"ל וללמד דטכ"ע ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו. הא ממשו ולא טעמו כגון מב"מ ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מבשא"מ שאין ממש האיסו' לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טפת יין כמו שכתבנו אינו אסור אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבא מבשא"מ בטעמ' בטעמו וממשו הוא וכו' ואי קשי' לפירש"י דהא משמע דלר' יהודה דאית לי' מב"מ לא בטיל אית לי' טכ"ע דאוריי' דהא חתיכ' נבלה שנפלה ע"ג חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה אסרה חתיכ' נ"נ דבר תורה ואע"פ שאין מעורב בו אלא טעמו בלבד וכבר פסק רש"י כר"י דמב"מ לא בטל י"ל דהא דאמרינן לר"י מב"מ לא בטיל ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכ' ביה כלל דמב"מ גזרת הכתוב דלגמרי' מדם הפר תדע דהא לאו משום טעמו הוא דהא במשהו מתסר ובכי הא ליכ' מאן דאסר בעלמ'. ולכ"ע אליבי' דרבנן דאמרינן מב"מ בטיל אין טעם כעיקר במב"מ אלא בשאינו מינו וכו' נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר לרש"י אם נפלה נבלה בתוך הקדר' בזמן שמכירה לא נשאר בתוך הקדר' אלא פליטתה וקודם שהספיק לשער נשפך מותר מספק. אבל אם החתיכו' לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו' בכי הא ספקא דרבנן דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק וכו' ורמב"ן הכריע כרש"י אבל ר"ת ור"י דחו דברי רש"י ולדבריהם טכע"ק במבשא"מ דאוריי' אבל במב"מ ד"ה טכ"ע דרבנן והולכין בספקו להקל. וראב"ד באיסור משהו שלו ס"ל כר"ת דטכ"ע דאוריית'. וז"ל תלת' גוני איכ' בנותן טעם אחד לקי וא' לא לקי ותרווייהו לדברי הכל והאחד פלוגת' דר"ע ורבנן. האחד בכא"פ ויש בו בנ"ט בכולו כיון דאכל כזית מן האיסו' לוקה עליו לד"ה. והשני טעמו ולא ממשו כגון א' במ' או בנ' שאין כזית איסו' בכא"פ אסור ואין לוקין עליה לד"ה דילפינן מנזיר לרבנן או מגיעולים לר"ע ואין מלקין על היקשו' ולא על ק"ו. המ"ל כגון שנתערב מחצה איסו' ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית הוא מחלוקת ר"ע ורבנן לר"ע אית לי' בנזיר וחטאת לוקין עלייהו דבגופייהו כתבו דמפיק למשרת וכל משרת להמ"ל ורבנן בנזיר מפקי לטכ"ע או לכזית בא"פ ולמלקות וגלוי מלת' בעלמ' הוא לשאר איסורין דנ"ט ברוב כמאן דאית' בעינ' וכו' או לטעמו ולא ממשו ולאיסו' ולא למלקות דהא לא אכיל איסו' כזית ובנזיר דגלי רחמנ' בהדי' לקי אפי' שרה ענבים במים וכו' אבל שאר איסורין דגמרי' מיני' איסו' איכא מלקות ליכ'. אבל בחטאת מיהו אית להו המ"ל דנפק' מכל אשר יגע בבשרה וכו' וילפי' שאר קדשים מינייהו לאיסו' ולא למלקות ולא לכרת אבל חולין מקדשים לא גמרי' וע"ז השלישי אמר רבא לא נצרכה אלא לטכע"ק והיינו המ"ל וכו' וכ"כ הרב בעל הלכות דט"כע דאוריית' ואפ"ה אין לוקין עליה מידי דהוי אחצי שי עו' וק' לי בכל דוכת' מדאוריי' חד בתרי בטיל א"כ היכא משכחת טעמו ולא ממשו ואפי' כזית בכא"פ היכ' משכחת ומתרצינן הא דאמרינן חד בתרי בטיל דוקא דקיימ' איסורא באפי נפשי' כגון גיד בין הגידים שההיתר לא קבל טעם מן האיסו' וכיון דאיסור' לא מנכרה בטל ברוב אבל כשקיבל ההיתר טעם האיסו' נעשה הכל איסור שהרי ניכר וידוע בכל ההיתר וא"ת הא שמעינן לי' לאביי טעמ' ולא ממשו דאוריית' ושמעי' לי' נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל והלא נ"ט בהיתר הוא ואיסור' לא קיימא באפי נפשי' התם מב"מ הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר והרי כאלו עומד בפ"ע ומש"ה מדאוריי' בטיל ברוב אבל כל שטעם האיסו' ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אכל יטעם וכו' עכ"ל. ובתורת הבית בית ד' שער א' כתב נמי כל הדעות ומסיים שם מ"מ לענין פסק אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על ר"ת ורבינו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם יאמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל:
[ז.] במס' פסחים פרק אלו עוברין כ' המאור וז"ל בין לר"מ בין לר"א דאית להו תערובות חמץ בלאו ס"ל המ"ל בחמץ בפסח ונקוט האי כללא בידך דהמ"ל יש בו חומר גדול מט"כעק לפי שאין ט"כע אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסו' והוא נמס בו וניכר בו טעמו והוא אוכל ממנו בכא"פ שיעור כזית מן האיסו' שנמחה בו זהו ט"כעק שאסו' בכל התורה ואין לוקין עליו אלא בנזיר ואם ניכר בו ממשו לוקין עליו ככל האיסורין והמ"ל אע"פ שאין בו טעם האיסו' ואע"פ שאינו אוכל מן הכל אלא כזית חציו מן ההיתר וחציו מן האיסו' מצטרפין זה לזה ואי אמרת והא ד' מיני מדינה דתנן במתניתין כולהו לטעמא עבידי ובגמר' פרכינן אי הכי חמץ בפסח נמי אלמא המ"ל טעמ' נמי אית בי' ויש להשיב ולהפריד בין טעם לטעם שכל הערובין השנוין במשנתנו אע"פ שהם עשוין לטעם טעמן משתנה על ידי עירובן לטעם אחר שאין טעם האיסו' שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם להתבער בפסח ולעבור עליו ואין מתבטל ככל איסורין שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד א' מיסודות המינין אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברוב הטעמים ואע"ג דאמרינן בזיתים המצרי תלתא שערי וכו' לאו דוקא כי יש פעמים שאדם מרבה מזה וממעט מזה וכו' והיינו דחשבינן להו לכולי עירובי דמתני' כהמ"ל ולא חשבינן להו כט"כעק ואפ"ה מחייב ר"א. ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן ואעפ"כ לא היו חכמים מחייבין עליהם כלום וכו' אע"פ שיש בו ט"כעק וכו' ואסיקנ' דליכא כזית בכא"פ וכו' וטכ"עק אין לוקין עליו אלא בנזיר דכתיב בי' משרת ואע"פ שממנו אנו דנין לכל התור' אין עונשין מן הדין ור"ע מוקי לה בהמ"ל והא דאמרי' ר"ע ט"כעק מנא לי' פי' כלומר מהיכא נפק' לי' ט"כעק מעיקרא עד דאיתר לי' משרת לאוקמי' להמ"ל שהוא החומר הגדול וכל היכא דאמרינן בגמרא טעמו ולא ממשו היינו ט"כעק אלא בלישנא דתנאי הוא ט"כעק ובלישנ' דאמוראי הוא טעמו ולא ממשו וכו' וההיא דאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו הכי פירושו כל שנתערב בהיתר ויש בו טעם האיסו' וממש האיסו' ניכר בו אע"פ שהוא פרורין לוקין עליו והוא שאכל מן האיסו' שיעור כזית בכא"פ וכו' וה"ה לכל איסו' שהוא בעין ולא נתערב שאין לוקין עד שיאכל כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו פי' טעמו ולא ממשו זה ט"כעק אע"פ שאסור מהתורה כדגמרי' בנזיר אין לוקין עליו שאין מזהירין מן הדין שאין לוקין בט"כעק מאחר שנמחה גוף האיסו' ואין ממשו נראה לעין ואע"פ שהוא אסור מן התורה וכו' והא דגרסי' בזבחים אמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' ואסיקנ' מבשא"מ בטעמו מב"מ ברובא ההיא דר"ל פליגי אדר' יוחנן דר' יוחנן כללא קאמר כל שטעמו וממשו לוקין עליו ל"ש מב"מ ל"ש מבשא"מ. ובנזיר ירושלמי פרק ג' מינין גרסי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן עד שיתן טעם ממשו של איסו' ואמר ר' זירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים של נזיר ונזיר אפי' לא טעם אלא טעם ממשו של איסו' אמר ר' אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר ואיסו' מצטרפין ונזיר היתר ואיסו' מצטרפין מתנית' מסייע לר' זירא כזית יין שנפל לקדר' ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כול' מתנית' מסייע לר' אבא בר ממל ממשמע שנא' וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו וכו' אלא שאם שרה ענבים ושרה פתו בהם ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה עכ"ל: [ח.] וכתב הר"ן בהלכות בפרק השוכר וז"ל כל שטעמו וממשו ניכר בהיתר ואוכלו עם ההיתר לוקין וכו' טעמו ולא ממשו נחלקו המפרשים בו ע"ש. ובחולין פרק ג"ה כתב וז"ל ודאמר רבא לא לצרכה אלא לט"כעק אע"ג דהכא ליכא טעמא כלל דהא איכא ס' או ק' הכי פירושו דרבא נמי אדר' יהודה קאמר ובמינו ומשום דאמר אביי דלר"י אע"ג דבעלמא מב"מ לא בטיל בזרוע בשלה בטיל קאמר רבא דלא שרינן בזרוע בשלה כולי האי אלא טעמא היא דשרינן כיון דבקדשים ט"כעק אסור הוי לן למימר לר"י לא ליבטל טעמא אפ"ה מבטלינן לי' אבל היכא שנמחה הזרוע עמו לא למדנו שיבטל. ובטכע"ק כתב רש"י שהוא בחולין דרבנן ור"ת כתב שהוא דאורייתא וכו' ודברי רש"י נראין עיקר ונמצא עכשיו פסקן של דברים מב"מ ואפי' נתערב גופו דאורייתא ברובא בטיל ומדרבנן צריך ס' כדברים הנבללין אבל יבש ביבש אפי' מדרבנן חד בתרי בטיל ולענין מבשא"מ היכא שנתערב גופו ויהיב טעמא אפי' באלף אסור מדאורייתא כדאמר רבא בזבחים (דף ע"ח) ובודאי מדאורייתא קאמר דומיא דמב"מ ברובא. ואי איכא כזית בכא"פ לוקין ואי ליכא אין לוקין. ואי לא יהיב טעמא בס' והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא ממשו היינו טכע"ק לר"ת דאורייתא לרש"י דרבנן עכ"ל. ובחדושיו לחולין כתב וז"ל הוי יודע דלרבנן אית להו תלתא קראי לטכע"ק כנגד שלש מינין שיש לנו הא' שלא קלט ההיתר מן האיסור אלא טעמו בלבד לא גופו ולא פליטתו ומוכחי לה ממשרת שאם שרה ענבים במים שאין כאן לא גופן ולא פליטתן אלא קלטו טעמן כאלו נתערב באותן מים רביעית יין חייב. השני שקלט ההיתר מן האיסור פליטתו אבל לא גופו ילפי לה מגיעולים. שלישי שנתערב בהיתר גופו של איסור וילפי לה מבב"ח ואע"פ שגוף החלב נתערב בבשר טכע"ק מקרי כיון שגוף החלב נבלע בבשר ואינו כדברים הנבללין לח בלח דההוא עיקר מקרי כיון שכל אחד בלול בחברו אבל כאן החלב בלוע בבשר הכי דרשו להו רבנן לקראי וס"ל לפום סוגיא דהתם דגמרי' לטכע"ק לכל איסורין. וכי תימא הוי להו ג' כתובים ליתא דאמרי' דגיעולים חדוש ובב"ח נמי חדוש הלכך גמרי' טכע"ק ממשרת נמצא בסוגיא דהתם כ"ע אית להו טכע"ק ומסוגיא דהכא משמע דטכע"ק דרבנן והאי סוגיא דאביי דמשמע אפי' לר"ע אית ליה טכע"ק בכל איסורין סוגיא דאביי היא דס"ל הכי (כמ"ש רשב"א בשם הרמב"ן) והא דתניא הטמאים לרבות הרוטב ה"מ בעין אבל ע"י תערובות לא עכ"ל. בע"א פרק השוכר בהלכות כ' הר"ן על הא דכתבו הראשונים דבר שאסור בהנאה שאינו דבר שבמנין יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה וכו' ואולי דעתם לומר דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטל היכא דליכא טעמא נהי דבאיכא טעמא אסור מדאורייתא דקי"ל טעמו וממשו אסור ולוקין עליו ה"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה דלא שייך בה טעמא חד בתרי בטיל אבל אין זה מספיק דלמה לא נאמר דהנאה ממש לענין הנאה כטעמו ממש לענין אכילה עכ"ל. ע' תוס' בכורות דף כ"ב ד"ה הנך שכתבו דלא אתמר טכע"ק לענין טומאה וכ"כ הר"ש פ"ב דטבול יום דאם יש בחולין טעם של תרומה ונגע בו טבול יום אין פוסלו. עיין תוס' פסחים דף כ"ב ד"ה הכובש שכתבו דלענין שביעית הטעם הוי כמבוער לר' גמליאל. עיין שביעית פרק ט':
[ט.] כתב הרא"ה בבדק הבית בית רביעי שער א' וי' אליבא דר' יוחנן ורבא דטעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא סברו דחטאת בהדי גיעולים ב' כתובים לענין טכע"ק וחטאת ונזיר נמי ב' כתובים לענין המ"ל דליתא בשאר איסורין וליכא למימר דחטאת אתי למהוי ב' כתובים בהדי חד מהני בלחוד דשקולים הם דין המ"ל ודין טכע"ק וישאו שניהם. ושלש דעות בדבר רבנן ואביי ור' יוחנן אליבא דר"ע רבנן סברי דאורייתא דיליף מנזיר ונזיר להכי אצטריך למגמר מיני' ובב"ח אצטריך לגופי' דהא חדוש הוא גיעולים נמי אצטריך לגופיה דהא סברו רבנן אפי' לאו בת יומא אסר רחמנא והיינו חדושי' וכו' ואביי אליבי' דר"ע נמי סבר טכע"ק דאורייתא דגמרי' מגיעולים. ונזיר להמ"ל ובחטאת איתנהו תרוייהו המ"ל וטכע"ק ולא איצטריך לגופי' כיון דאשכחן בחולין טכע"ק והמ"ל כ"ש בקדשים אלא דאצטריך לאפוקי דלא נגמר מנזיר בשאר איסורין המ"ל לשוי' בהדי נזיר ב' כתובים וכי תימא להוי נמי ב' כתובים עם גיעולים לענין טכע"ק איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי טפי שייך למימר לענין המ"ל דהיא חומרא יתירה ור' יוחנן ורבא אליבי' דר"ע סברי ודאי בדרשי דקראי כאביי דמשרת להמ"ל וגיעולים לטכע"ק והוי חטאת לענין המ"ל וטכע"ק ב' כתובים בהדי תרוייהו ור"י ורבא סברי דשקולים הם והלכ' כר"י ורבא אליבי' דר"ע וכו' ויש כאן שאלה כיון דאמרינן בגיעולים טעמא ולא ממשו אסור האיך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר וכי גיעולים משם אחד הוא גיעולים משום כל איסורי שבתורה הוא דמתסר וכיון דבגיעולים מתסרי כל איסורין שבתורה בטעמו ולא ממשו היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא ותירץ מורי ר' משה דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אע"פ שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסור פליטתו היכא דאיכא טעמא דהוי בשא"מ דומיא דטביל' דאצרכי קרא. אפי' לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה ואע"ג דבמחוסר טבילה לא שמעינן דאם עבר ובישל בדיעבד יהא אסור ה"מ ראוי לטבילה אבל האי דלא חזי לטבילה כל היכא דבלוע מאיסור עד דיתכשר דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה כל שאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו ואפי' בכלים שאינן בני טבילה אפ"ה אמרי' כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה בדיעבד אסור ואפשר שלא חלק הכ' בהם ואפי' בכלים שלנו אסור כן ואפשר דאפי' בכלים שלנו עביד בהו רחמנא מעלה בכלים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להיתרן אלא בהכשר עכ"ל: [פסק]:
[י.] כתב הרמב"ם בפט"ו ממאכלות דבר אסור שנתערב בדבר המותר מבשא"מ בנ"ט ומב"מ שא"א לעמוד על טעמו ברוב כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חלב הרי אלו מותרין ואם נמצא בהן טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה נמצא בהם טעם ולא הי' בהם ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים כיצד הוא ממשו כגון שהי' מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובות אם אלו מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם וכן אם לא היה בתערובות כזית בכל ג' ביצים אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אלא מכת מרדות. כתב כ"מ דעת רבינו כר"ש דטעמו ולא ממשו לא מתסר אלא מדרבנן. כתב לח"מ דרש"י כתב טעמו ולא ממשו. כגון חלב נמוח שנפל שאין ממשו בעין נראה דקרי טעמו וממשו היכא דלא נמוח גוף האיסור ואז בכא"פ אסור אבל אם נמחה גוף האיסור אפי' בכא"פ מותר (וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תקט"ו דכל שהוא למעלה מחד בתרי כר"ש לאו דאורייתא דט"כעק לדידי' לאו דאורייתא וכו'. וכ"כ הגמיי' ואפי' כשיש מן האיסור בכא"פ דמן התורה אין איסור אלא כשהוא בעין ע"ש) ואני תמה מהרב ב"י שכ' שרבינו מפרש כרש"י שהרי רבינו כתב ונימוח וכו' הרי דקרי ממשו אפי' לנימוח מפני שיש בכא"פ ומפירש"י לא משמע כן עכ"ל. (וע' פרי חדש א"ח סי' תמ"ב מה שכ' באריכות) ובפ"ח הל' ו' מחמץ כתב הרמב"ם אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח וכו' וכל הדומה מדברים שחמץ מעורב בהם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנא' כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת כזית וכו' אע"פ שאסור לו לאכלו אינו לוקה אלא מכות מרדות. ועיין בכ"מ ובה"ה קושיות גדולות עליו ומרכבת כ' מה שהקשו כל הגדולים למה לי קרא לבכא"פ בחמץ הא בשאר איסורין נמי נוהג ותירץ בשאר איסורין אם הוא ממשו ולא טעמו כגון מב"מ או בשא"מ ואינו נותן בו טעם מותר בשאר איסורין אמנם גבי חמץ דכ' קרא יתרה להורות בכל מקום שיש ממשו והיינו בכא"פ אע"ג דליכא טעמא חייב כגון מב"מ או בא"מ וליכא טעמא עכ"ל. ובפ"ו מהל' חמץ כתב העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח. כתב הראב"ד והוא שיש בה דגן כזית בכא"פ ויאכלנו עכ"ל. וכ' ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה דאפי' אין שה בכא"פ יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזה שהזכירו חטין ואורז עכ"ל. ובפ"ו מבכורים כתב המערב קמח חטים בקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. כתב הראב"ד נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג עכ"ל. כ' כ"מ משמע ממשניות אלו שאע"פ שאין בחטים ה' רביעים כל שיש בעיסה ה' רביעים חייבת אבל בירושלמי אמרו מתני' דלא כר"ש ב"ג דאמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהי' בה דגן כשיעור ר"ל אמר הלכה כרשב"ג וכו' עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' צ"ח פסק כר"ת דטכע"ק דאורייתא (עיין ב"י שכ' שרא"ש לא הכריע לא כרש"י ולא כר"ת) ואם נשפך קודם ששערוהו אסור ואם נתערב במינו ובשא"מ ונשפך ונודע שהי' רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאלו א נו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו (רשב"א) וש"ך השיג עליו דמה שלמד רשב"א דין זה מהא דאמרי' סלק את מינו לא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור הילכך אמרי' רואין כיון שנתבטל באינו מינו אבל הכא איך נאמר רואין סוף סוף השתא נותן טעם בשא"מ והוי ספק דאורייתא עכ"ל. (ול"נ דהא הרשב"א הקשה היכי משכחת טעמו ולא ממשו וכו' ותירץ הא דאמרי' חד בתרי בטל היינו היכא שההיתר לא קבל טעם מן האיסור כמו שכתבתי לעיל אות ו' א"כ אין נפקא מיניה בין מינו לשא"מ לענין ביטול אלא משום דבא"מ ניכר הטעם וזו היא הכרתו לכך לא שייך ביטול כיון שניכר האיסור אבל אם גם מן היתר יש שם א"כ לא מנכר טעמא דאיסורא ולכן בטל ברוב במינו. ואי קשיא למה לי רוב מינו אפי' אם הוא שוה נמי אינו מרגיש טעם האיסור מפני ההיתר שבו וי"ל אם אין רוב מינו כדי שיתבטל בו כיון שמרגיש המין האיסור כמו המין ההיתר בא"מ א"כ ניכר האיסור אבל אם נתבטל האיסור ורוב היתר במינו א"כ אין כאן הכרח איסור מאחר שנתבטל ברוב מינו ולכן מותר) וט"ז הסכים למחבר. וע' עוד שם בש"ך דמסיק נמי דקי"ל כר"ת דטכע"ק דאורייתא במין בשא"מ דכיון דנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא:
[יא] בפ"ה מנזירות כתב הרמב"ם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר כיצד יין שנתערב בדבש אע"פ שטעם הכל טעם יין ושתה מן התערובות וכן הצמוקין שדורסין עם הגרוגרות וטעם הכל טעם צמוקין ואכל מן התערובות אינו לוקה עד שיהי' מדבר האסור בתערובות כזית בכדי ג' ביצים ואכל הג' ביצים כשאר האיסורין השוין בכל אדם וכו' וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית מן היין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהא טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות. כתב לח"מ דרבינו ס"ל דמשרת אתי לכזית בכא"פ והוא דלא כמאן דלר"ע אתי להמ"ל ולרבנן אתי לטעמו ולא ממשו דהיינו שרה ענבים במים וצ"ע. (עיין בפני יהושע פסחים מ"ד מ"ש ביישוב דברי רמב"ם):
[יב.] בפ"ה מאיסורי מזבח כתב שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנא' כי כל שאור וכו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן. או לשם קרבן ואחד המקטירן עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה וכו'. כתב כ"מ מסוגיא דמנחות (דף נ"ח) משמע דרבא דפליג אדאביי ודרש כל לחצי קומץ סבר דלא מחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא למה לי קרא א"כ תימה על רבינו למה פסק כאביי. ועוד שכ' לקמן ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא. ואפשר דרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבוי חצי זית אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע ומ"ש ואין הקטרה לפחות מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע"פ שאין בו אלא כ"ש משאור ודבש לוקה עכ"ל. עיין שער המלך פ"א הלכה ו' מחמץ:
[יג.] כתב מנחת כהן וז"ל וראוי שתדע שאף לסוברים דט"כעק דאורייתא היינו דוקא אם אין ששים בהיתר נגד האיסור אבל אם יש בו ס' אין אסור מהתורה אע"פ שנרגש בה טעם האיסור ואף שנמחה גופו בתוך ההיתר. כמ"ש הטור בסי' צ"ח בשם ר"ת (והיינו נגד דעת הר"ן שכ' שכל שנמחה גוף האיסור בתוך ההיתר ונותן בו טעם אפי' באלף לא בטיל לדברי הכל) ולדעת ר"ת י"ל שכיון שיש ס' בהיתר נגד גוף האיסור אע"פ שנותן בו טעם הנה הטעם ההוא גרוע וקלוש ולא אסרתו תורה אבל מדרבנן אסור אפי' באלף דטעמא לא בטיל עכ"ל. וכ"כ הש"ך בסי' צ"ח בשם או"ה דאינו אלא מדרבנן. אבל פרי' חדש בסי' צ"ח ובא"ח סי' תמ"ב כתב כר"ן דאם נותן בו טעם מדאורייתא אפי' באלף לא בטיל: