כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ט (כלל עג) טומאה דחויה או הותרה בצבור
[א.] פסחים דף ע"ז. תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש. ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה א"ל ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצ' א"ל הנח ליה"כ שטומאה הותרה בצבור (ואין קרבן צבור צריך רצוי אלא קרבן יחיד) מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה (אע"ג דאכשר' רחמנא למיתי בטומא' לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור בעי' ציץ לרצוי). ואיתא התם דליכא תנא דסבר טומאה הותרה אלא ר' יהודה. ורש"י לקמן דף ע"ח כתב דר' יהושע סבר טומאה הותרה. ותוס' שם כתבו דל"ל לר' יהושע הותרה. ועוד איתא התם דר' יוסי נמי אית ליה דחוי' דתניא א' זה ואחד זה (השורף הפרה וכה"ג ביה"כ) מזין עליו כל שבעה דברי ר"מ ור' יוסי אומר אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי ואי ס"ד הותר' בצבור למה לי הזאה כלל [הא קרבן דיה"כ דצבור הוה] ומהכא נמי שמעינן דר"מ אית לי' דחויה. ובדף ע"ט איתא דרב חסדא ור' יצחק נמי סברי דחויה:
[ב.] יומא דף ו' ע"ב פריך הש"ס (על הא דמפרישין כה"ג מביתו) עד שאתה מפרישתו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת (שלא יהיו כל אדם נכנסין אצלו שמא ימות מת עליו) אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בצבור רבינא אמר אפילו תימא דחויה היא טומא' המת לא שכיח טומאת ביתו שכיח. כתבו תוס' תימא דבזבחים דף ל"ג אמרינן מכלל דתרווייהו אביי ורבא ס"ל טומא' דחויה (ונ"מ למהוי האי דקסבר ביומא הותרה יחיד במקום רבים רש"י) ותי' ההיא דהתם לענין פסח איירי איכא למימר נהי דבפסח כיון דאתו בכנופיא חשיב כקרבן צבור ודוח' את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפו' מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה היתר הוא בקרבן צבור גמור הבא בשותפו' עכ"ל ובזבחים כתבו תוס' דאמר הכא זאת אומרת וליה לא סבירא ליה ע"ש וכ"כ תוס' הכא לחד תירוצא אתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור ורב ששת אמר דחויה היא היכא דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב כ"ע ל"פ דטהורין עבדי טמאין לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. ר"נ אמר היתר הוא ולא מהדרינן. ור"ש ס' דחויה ומהדרינן איכא דאמרי אפילו היכא דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב פליג ר"נ דכל טומאת המת בצבור רחמנא שריא (אבל זבין ומצורעין נדה ויולדות שטומאתן יוצאה מגופן לא הותרה) ואמרינן לקמן דקרבן איל של אהרן אע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרי' וכ"ע סברי דחויה. כתבו תוס' דהיינו מדרבנן דמ"ד הותרה הותרה כולן מדאורייתא דהכתוב קבע מועד אחד לכולן אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד עכ"ל. ועוד כתבו תוס' הכא (ובסנהדרין דף י"ב ע"ב) אין הדבר תלוי בצבור כדאמרינן יומא דף נ' שהרי פר יה"כ וחביתי כה"ג ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין שבת וטומאה ופר העלם דבר ושעירי ע"ז וחגיג' דקרבן צבור ואין דוחין אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה ואפילו דיחיד וכל שאינו זמנו קבוע אין דוח' ואפי' בצבור עכ"ל. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה (אלמא דחויה היא) אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה (דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרינן בפסחים דף ע"ו) (והכי איתא שם במתני' חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומא' העומר ושתי לחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומא' שלא בא מתחלתו אלא לאכילה (וכשנצטוה עיקר הפסח לאכיל' נצטוה דכתיב איש לפי אכלו וכי שרי' רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתיה למיכלה שרייה. ע"כ הסוגיא התם ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריה נאכלים): [ג.] מנחות דף י"ד ע"ב מתני' נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים ר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה שאין קרבן צבור חלוק וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל. גמ'] אמר ר"א מחלוקת לפני זריקה במאי פליגי אמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות וכו' ומקשה רב אשי ת"ש ר' יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומא' לפי שאין קרבנות צבור חלוק (דקסבר ר"י שבט א' אקרי קהל) והכא מאי הציץ מרצה איכא (פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' הקונט' וכו' והא דא' פסחים (דע"ח) דלמ"ד דחויה בעי ציץ לרצוי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ וכו' תוס') ומסיק הש"ס דטעמא דר' יהודה משום דאין קרבן צבור חלוק ודלא כר' אלעזר. כתבו תוס' אע"ג דר' יהודה ס"ל דטומאה הותרה מ"מ איצטריך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם ביומא עכ"ל. כתב שע"מ פ"ג הלכה י"ד מביאת המקדש דכוונת תוס' כך היא דס"ל הא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ"ש רש"י שם אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בקרבן פסח דנאכל בטומא' ומכ"ש בקרבנות צבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהרה שהרי הא דשמעתין במנחת העומר דאינו נאכל בטומאה היא והא משני ר"נ מודינא וכו' וכוונת תוס' לומר דר' יהודה לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכילה כגון ההיא דכ"ג ביה"כ דהיינו פר כ"ג ושעיר הנשרף אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר' יהודה ועוד מסיק השער המלך הא דכ' היינו מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם וכן החילוק שכתבו תוס' ביומא אליבא דרבא נמי היינו מדרבנן וכו' ע"ש:
[פסק]:
[ד.] כתב הרמב"ם פ"ד דביאת מקדש ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומא' לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה ומנין שטומאת מת דחויה בצבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו' כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים נדחים לפסח שני אבל צבור אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה וה"ה לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה. ובהלכה ח' שם כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. כ' כ"מ הקשה הר"י קורקס הא בגמרא הקשו לר"י מכה"ג ביה"כ ומשני טומאה הותרה ורבינו פסק דחויה הוי תרתי דסתרין וכו'. ותירץ דאין קושיא זאת מכרחת אלא לרווחא דמלתא א"ל הותרה לפי שבאמת סובר הותרה ע"ש שהכריח כן. וע' תוס' יומא דף ז' ע"ב ד"ה מכלל דר"ש שכ' דברייתא דהיה מקריב במנחת פרים ס"ל דטומאה דחויה וגם סבירא ליה כר"י בהא דאין על מצחו דאין מרצה. ועיין שער המלך פ"ד הלכה ח' מביאת מקדש:
[ה.] כ' הטור בא"ח סימן שכ"ח הי' החולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבלה כדי שלא יצטרך לחלל שבת בשחיטה כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך וכו' כתב ב"י כ"כ הרא"ש סוף יומא ובתשו' בשם הר"מ ובשם הראב"ד כתב דברי האומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבלה משיעברו אחרים על איסור סקילה מכוונים הם אבל יש לומר שאיסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובישול א"נ שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם וכו' והר"ן כתב שאין איסור נבלה קל מאיסור שבת דהאוכל נבלה עובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה והרא"ש כתב ואני שמעתי שמא יהי' החולה קץ באכילת איסור ויפרש ויסתכן. והרשב"א כתב בתשובה ששמע בשם הר"ם שהורה לשחוט אפי' כשיש נבלה אלא שהטעם שאמרו לי משמו הוא חלוש והוא משום דחיישי' שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול ול"נ שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אף לעצמנו בי"ט אבל למ"ד דחוי' היא מאכילין לו הנבל' ואין אנו עוברין לשחוט לו וכו' ולא נדחה שבת וכמדומה לי שהלכה דחוי' היא וכו' והרמב"ם פסק כמ"ד טומאה דחויה ואם כן בשבת יסבור כן ובהדיא כתב רפ"ב משבת שבת דחוי' היא אצל סכנת נפשות וכדעת הרשב"א וגם הר"ן בפ"ב דביצה גבי ממלא אשה קדרה כתב שהשבת דחוי' היא אצל החולה ולא הותרה עכ"ל ב"י. וע' מנחות דף ס"ד גבי אמדוהו לב' גרוגרות):
[ו.] כ' הרמב"ם פרק ב' מאבל הלכה ט"ו טומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למה אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה וכו'. וכתב כ"מ הכי איתא בפ' ג' מינים דף מ"ב ע"ש (עיין מגן אברהם סימן שכ"ח):