כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ח (כלל סו) חצר איך קונה
[א.] גיטין דף ע"ז מתני' הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או חצרה מגורש' וכו': [גמ'] מנא ה"מ (דחצרה מהני) דת"ר ונתן בידה וכו' אין לי אלא ידה גגה חצרה וכו' מנין ת"ל ונתן מ"מ (ודרש לי' באפי נפשי' מדלא כתיב ובידה יתנהו משמע לן נתינה כל דהו וידה דכתב רחמנ' דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה) ותני' נמי הכי גבי גנב אם המצא תמצא הגנבה בידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וכו' ת"ל תמצא מ"מ וצריכא. דאי אשמעינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דלית' בע"כ אימא לא. ואי אשמעינן גנב משום דקנסי' רחמנ' אבל גט אימא לא קמ"ל. אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה וכו' רבי אושעי' אמר אפי' היא בטברי' וחצרה בצפורי וכו'. כיון דחצר משתמרת לדעתה (כלומר על פיה ועל צוויה לאפוקי עבדה שמשמר עצמו) מתגרשת. דכ"ע חצר משום יד אתרבי מר סבר כידה מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה. ואידך אי מה ידה בדבוקה אף חצרה בדבוקה אלא כידה מה ידה משתמרת לדעתה לאפוקי חצר המשתמרת שלא מדעתה. כ' הרא"ש הלכת' כעולא דרב אשי במציע' ס"ל כוותי':
[ב.] ב"מ דף י' ע"ב אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמו' (אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת בר"ה וזרקו לה גט בד' אמותיה ואע"ג דגדול' מגרשה כדתנן גיטין דף ע"ז) ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה וכו' במאי קמפלגי מר סבר חצר משום ידה אתרבאי (כדכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע דכתיב ויקח את כל ארצו מידו) כי היכי דאית לה יד (דמשיודעה לשמור גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנ' אלא שוטה דמשלח' וחוזרת) חצר נמי אית לה. ומר סבר משום שליחות (מדרבי רחמנ' שליחו' לאדם אתרבי נמי חצרה דהוי כשלוחה) מי איכא מ"ד חצר משום שליחו' אתרבאי והתני' בידו (אם המצא תמצא בידו הגנבה) אין לי אלא ידו גגו חצרו וכו' מנין (אם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב) ת"ל תמצא מ"מ ואי ס"ד משום שליחו' אתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עברה וקי"ל אין שליח לד"ע. אמר רבינא היכ' אמרי' אין שליח לד"ע היכ' דשליח בר חיוב' הוא אבל חצר דלאו בר חיוב' מחייב שולחו. ורב סמא אמר היכא אמרי' אין שליח לד"ע היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה מחייב שולחו וכו'. מי איכא מ"ד חצר לאו משום יד והתני' אין לי אלא ידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן מ"מ (מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום יד אתרבי דאי משום שליחו' הא כבר כתיב ושילח מלמד שעוש' שליח) לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפי' מציאה מגט (כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה [האי ילפינן הוי מדרבנן דמציאה קטן לא הוי אלא מדרבנן אפי' לר' יוסי בב"מ דף י"ב ולענין יד לא פליגי דילפינן. תוס'] מר סבר לא ילפינן מציאה מגט (ממונא מאיסור' וגבי ממונ' חצר מאם תמצא אתרבי ואיכ' למימר דשליחו' הוא ומשום דאין שליח לדבר עברה אצטרך למכתב התם) ואבע"א בקטנה כ"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קמפלגי (דלא אשכחן דרבי בי' חצר) מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ואבע"א מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי [ר"ל אמר לענין מציאה ור"י לענין גט. א"נ מר אמר קטן ומר אמר קטנה]: [ג.] ב"מ דף י"א מתני' ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הי' צבי רץ כדרכו וכו' ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום. גמ'] אר"י אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו. ותקני לי' שדהו דאמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינו משתמרת אי עומד בצד שדהו אין (דעכשיו היא משתמרת על ידו) אי לא לא. וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר רבה בב"ח. איתבי' ר' אבא לעולא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע (לר' יהושע בר' חנניא שהי' עמו בספינה והוי לוי) ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד (דהוא מעשר עני) נתון לעקיב' בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומן מושכר לו וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין. א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמר' אינשי שמעת'. כי אתא ר' אבא לסורא אמר להו הכי אמר עולא והכי אותביתי' א"ל האי מרבנן ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה להם (ולאו משום דתקני להם מקומן בתורת חצר שאפי' הקנה לו חצר אחרת שאינו בתוכו קנוי נמי כדתנן נכסים שאין להם אחריו' נקנין עם הנכסים שיש להם אחריו') ר' זירא קבלה להאי תירוצא ר' אבא לא קבלה אמר רבה שפיר עביד דלא קבלה וכי לא הי' להם סודר לקנו' ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנו' ממנו בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנו' ע"ג קרקע ולא היא מתנו' כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מו"מ הוא מטלטלין אגב קרקע נתינ' אלימת' היא. רב פפא אמר (לעולם בתורת חצר קנאו ואפ"ה לא תקשי לעולא דהא דלא בעינן הכא עומד בצד שדהו משום) דעת אחרת מקנה אותן שאני. א"ל רב שימי הרי גט דדעת אחרת מקנה אותה ואמר עולא והו' שעומדת בצד חצרה שאני גט דאית' בע"כ (שהוא נותנו לה ולא ניח' לה למגרשה) ולאו ק"ו הוא ומה גט דאית' בע"כ אי עומדת בצד חצרה אין אי לא לא מתנ' דמדעתי' לא כ"ש (דכי אמרה בעינא צריכה שתהא בצד חצרה) אלא אמר רב אשי (לא תתלי טעמ' משום דאית' בע"כ אלא גבי מתנה היינו טעמ' דלא בעינן עומד אצלה) חצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחו' (לא גרעה משלוחה להיטיב לה ואלו שלוחה שקבל לה מתנה מי לא קני לה ואפי' אין עומדת בצדו חצרה נמי ל"ש) גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו (לא ניחא לה שתהא שלוחה הלכך כי עומדת בצדה ע"כ ידה היא וידה קניא גבי גט ע"כ ואי לא לאו ידה היא ולא שלוחה) גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו (ושלא מדעתו דניח' לי' שתהא שלוחי' הלכך כי ליתא בצד חצרו דליכ' לדמוי' לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחו' כי היכי דשלוחו זוכה לו שלא בפניו חצרו נמי זוכה לו ומיהו גבי מציאה כי ליתא גבה דלא נפקא זכייתה משום יד ליכא לרבוי' משום שליחו' דגבי שליחו' איכא דעת השולח או דעת שליח אבל חצר ליכא דעת שולח ולא דעת שליח הילכך בעינן חצר המשתמרת) (טעמ' דיש חילוק בין גט למתנה ואע"ג דתרווייהו דעת אחרת מקנה אותן משום דהך חצר אע"ג דאתרבי משום יד לא גרעה משליחו' דאי נמי לא אתרבי מונתן בידה הוי נפקא לן חצר משליחו' וכי אצטריך לרבוי' משום יד משום קטן וקטנ' דליתנהו בתורת שליחו' אצטריך וכו' הילכך גבי גט דחוב הוא אין חבין וכו' כלומר אין אדם יכול לעשו' שליח לחייב אדם שלא מדעתו וחצרו נמי לאו בתורת שליחו' מצית לאתויי דתתגרש שלא מדעת' הלכך בגט לא תרביי' אלא משום יד ומה ידה דסמוכה לה אף חצרה בסמוכה כ"כ רש"י לעיל). כתבו תוס' בד"ה וכי ר"י ור"ע וכו' וא"ת והלא התבוא' הית' בביתו של ר"ג וביתו של ר"ג הי' משתמר ויש לומר דלגבי זקנים לא הי' משתמר שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתן וא"ת שילהי השואל גבי הזבל של בעה"ב מוקי לה בגמר' בתורי דאתי מעלמ' בחצר דמשכיר כר"י בר חנינא והשת' הלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמר לדעת השוכר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתי מעלמ'. וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו. (כ' הרא"ש הלכת' קטנה יש לה חצר וד' אמו' וקטן אין לו חצר וד' אמו' דחצר דאתתא משום ידה אתרבאי וילפינן מציאה מגט אבל חצר דגבר' משום שליחות אתרבאי והואיל ואין לו שליחו' אין לו חצר וד' אמו' דלא ילפינן קטן מקטנה. וכן הוא לשון הרי"ף) עוד כ' הרא"ש [אהא דמסיק רב אשי חצר לא גרע משליחו'] הלכך מועיל במציאה ובמתנה חצר המשתמרת אפי' אין עומד בצד חצרו דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחו' אבל חצר שאין משתמרת אם אין עומד בצידה במציאה לא קני דאי אפשר להיות מטעם שליחו' דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמרת בידו הלכך מטעם יד קנה ובעינן דומיא דידו בסמוכין אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם ורי"ף לא הביא דברי רב פפא ומתוך דברי' משמע שאין מחלק בין מציאה למתנ' וסבר כשנוי' קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ויותר נרא' כאשר כתבתי דר"פ בתרא הוא וגם רב אשי מתרץ דבריו עכ"ל. כ' אספ"ז ב"מ דף י"ב בשם ר"ן וז"ל. האי חצר אתרבאי וכו' פירש"י דרב אשי אפירוקא דר"פ קאי דאמר דעת אחרת שאני וה"ק חצר משום ידה אתרבאי ומה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ומיהו אפי' אינה סמוכה לא גרע משליחו' וכו' הלכך גבי מתנה דזכות הוא חצר קונה בין משתמרת בין אינה משתמרת בתורת שליחו' ואפי' אין עומד שם דזכין לאדם וכו' זהו תורף פירושו. ורבים הקשו א"כ אפי' במציאה דליכ' דעת אחרת תקני שדה שאינ' משתמרת אפי' אין עומד בה מתורת שליחו'. ולי נרא' דאינה קושי' כלל כיון דמתורת שליחו' אתינן עלה לחצר אין שליחו' מועיל אלא במקום שדעת אחרת מקנה שהרי אתה רואה שנחלקו במגביה מציאה לחברו אי קנה חברו אי לא ואפי' כשעשאו חברו שליח להגביה כאותה ששנינו ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דאפילו כה"ג איכ' מ"ד דלא קנה אע"פ שהכל מודים דהיכ' דדעת אחרת מקנה זכין לאדם ע"י אחר ואפי' מ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חברו לא מטעם שליחו' הוא אומר כן אלא דוקא היכא דאיכא למימר מגו דזכי לנפשי' דהא מעשר לעני דליכא מגו קי"ל כרבנן דאמרי יתננה לעני הנמצא ראשון וטעמ' דמלתא לפי שאי אפשר לזכות לחברו מתורת שליחו' אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון והיכא דליכ' דעת אחרת מקנה אין כאן בעל ממון שיהא זה שלוחו הלכך במציאה חצר א"א לקנות מתורת שליחו' ולא מתורת מגו דזכי לנפשי' דלא שייך בי' וכי תימא א"כ אפי' משתמרת כל שאינו עומד בה למה קונה איכ' למימר דכל שהיא משתמרת למה שהוא זכות לו כידו היא שאף מה שבא לידו כי ניחא לי' דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכת' הוא משא"כ לענין גטין דחוב הוא דכיון דלא ניחא לה דתקני חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאה ממנה ואם תרצה תפרש דחצר המשתמרת שהיא קונה במציאה תקנת חכמים היא היכי דתקון ד' אמות עכ"ל. ע' בני מוקי יוסף: [ד.] גיטין דף כ"א אמר רבא כתב לה גט ונתן בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו אמר אביי מכדי חצר מהיכ' אתרבי מידה מה ידה דאית' בין מדעתה בין בע"כ אף חצר והא מתנה מדעתה אית' בע"כ ליתא וכו' מתקיף רב שימי והא שליחו' לקבלה דמדע' אית' בע"כ ליתא וקא הוי שליח לקבלה. ואביי אטו שליחו' מידה אתרבי מושלח אתרבאי. כתבו תוס' וא"ת הא אמרי' דחצר לא גרע משליחו' א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הוי דומיא דידה תתגרש מכח שליחו' וי"ל דוקא לענין שלא בפניו אמרי' דלא גרע משליחו' לקנו' במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאם לא כן חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחו' כמו שליח מהלך אף על גב דמטעם יד לא קני עכ"ל:
[ה.] ב"מ דף ט' ע"ב בעי ר' אלעזר האומר לחברו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהני משיכ' דבהמה לאקנוי כלים או לא. אמר רבא אי אמר לי' קני בהמה וקני כלים מי קני כלים חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה (חצר מהלכת לא שמעינן דתקני דכי אתרבאי מאם המצא תמצא חצרו אתרבי דלא נייד והוי משתמר) (כ' אספ"ז ש"מ דכליו של אדם מדין חצר הוא דקונה דאי לא מאי פריך מחצר מהלכת דלמא כליו שאני). וכי תימא כשעמדה והא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה (כלומר כיון דראוי' הוא לילך לאו דומיא דחצר הוא ואין קונה בתורת חצר) והלכת' בכפות' (האי דפשיט' ליה דכי אמר לי' קני בהמה וקני כלים קני בכפות' הוא דפשיט' לי' דדומיא דחצר היא קני. וכן היכ' דאמרי' בגמר' והאמר רבא חצר מהלכת וכל שאלו מהלך וכולי מהכ' קאמרי' ליה) אמרו לי' ר"פ ורב הונא ברי' דר"י לרבא אלא מעתה הי' מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו בתוך הספינה ה"נ דחצר מהלכת היא ולא קני א"ל ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה. א"ל רבינא לרב אלא מעתה הית' מהלכת בר"הר וזרק לה גט לתוך חיקה או קלתה ה"נ דלא מגרשה א"ל קלתה מינח נייחא ואיהי דקא מסגי מתותי'. כתבו תוס' אע"ג דבפ"ק דקדושין אמרי' דתלמיד חכם רכוב כמהלך דמי הכא חצר משום יד אתרבי והוי שפיר דומי' דיד דמינח נייחא וממטי לה עם גופה. וכן פ"ק דשבת אגוז צף על פני מים וכו'. משום דדומיא דמלאכת המשכן בעינן ולא היו מצניעין חפצם בדבר שהי' מתנדנד עכ"ל. כ' הרא"ש (בגיטין דף ע"ז) הא דבעינן שלא יהי' חצר מהלכת הוא גזרת הכתוב דומי' דידה בעינן דמינח ניחא וגברי קממטי לה אבל הא דבעינן חצר המשתמרת לדעתה לאו גזרת הכתוב הוא משום דבעינן דומיא דידה דכשהיא ישנה לא ידה משתמרת לדעתה. אלא מלת' דתלי בסברא דאין אדם רוצה שיהיו חפציו מונחים אלא במקום המשתמר לדעתו. ואי תקשי אמאי לא יקנה חצר מהלכת גבי ממון הא בממון ילפינן חצר משליחו' ושליח מהלך הוא וי"ל כיון דאפקיה רחמנא בלשון יד דכתיב אם המצא תמצא בידו אע"ג דהאי ידו מתפרשת רשותו מ"מ מדאפקי' בלשון יד בעינא דומי' דיד עכ"ל: [ו.] ב"מ דף כ' מתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. גמ'] מפני שיכול לומר של אמוריים הן. אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי. דשתיך טפי (העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו). כתבו תוס' וא"ת ולקני ליה חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל. וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בשולחנו' הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לחנוני וכו' ולפי שהמעו' דבר קטן ואין סופו הוי למצא וכן לקמן דף כ"ז דקאמר לא שנו אלא בלוקח מתגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם התגר כשהי' ברשותו עכ"ל. (וכ"כ הרא"ש) וכ' עוד מה שנשאר טמון מן האמוריי' לא הי' לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל הי' מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקני לי' חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאלו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסור' אתי לידי' הלכך חצרו נמי בכי הא גוונא לא קני לי'. וכיון דהראשון לא קנה ה"ה בנו ובן בנו לא קנא' עכ"ל. ועיין במהרש"ל בחדושיו דכתב דמתו' ד"ה דשתיך מוכח דלא ס"ל דשייך גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסור בא לידו אלא גבי אדם אבל בחצר כל זמן שמתיאשי' הבעלים קונה בעל החצר אף שבשעת נפילה לא הוי יאוש ומש"ה מביאין ראיו' מחנו' ולאפוקי מדע' נ"י ורא"ש עכ"ל. ומהרש"א השיג עליו. וגם הש"ך בח"מ סי' רס"ח כ' דלא מוכח מתוס' מידי וכו' אלא קי"ל דכל היכ' דבאיסור אתי לידיה לא קני לעולם כמו ידו אף לאחר יאוש ע"ש. (ומחנה אפרים קנין חצר סי' ה' כ' דבחצר לא שייך לומר באיסור' אתי לידיה ולא אמרו הכי אלא כשבא לידו דוק' והטעם דמשעה שבא לידו נתחייב בהשבה והוי שומר דבעלים ונמצא דברשותן קיימא וידו כיד בעלים משא"כ בחצר דעדיין לא נתחייב בהשבה כיון דלא ידע בה הלכך כל שנתיאשו הבעלים אח"כ שפיר קנה לו חצרו עכ"ל). והג"א כ' בשם ראבי"ה חצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחרי כן אבל כאן שהית' בו מקודם ולא נתכוין לו המוכר למכור ולא הקונה לקנות לא קנה עכ"ל. וכ"כ באסס"ז בשם תוס' דלא אמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא היכא שהחצר הי' שלו קודם לכן שבאתה המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני לי' חצרו ומהאי טעמ' ניחא הא דבעי במסכת' קדושין אי בעינן צבורין בשדהו אי לא ומאי בעי לקני לי' חצר אלא ש"מ דלא קני לי' חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באים לחצר עכ"ל וגם הש"ך בח"מ סי' ר"ב כ' סברא זאת דאין חצרו קונ' אלא היכא דהו' חצרו קודם שבא הדבר לחצר אבל כשחצרו ומתנתו באים כאחד לא ע"ש [וצ"ע הא אמרי' בכ"מ גיטה וחצרה באין כאחד וגם אם נתן גט לחצרו ואח"כ כתב לה שטר על החצר מגורשת כדאית' בגיטין א"כ לא היתה חצרה קודם שבא הגט לחצר. וגם ממעשה דר"ג וזקנים אי אמרי' דמתורת חצר קנו הא המטלטלים היו בתוכו קודם שנעשה חצרו של זקנים. אמנם על הג"א לא קשה דהו' סובר אם דעת המוכר למכור קנה אע"ג דבאו לתוכן קודם לכן ופליג בזה אאספ"ז אבל לאספ"ז וש"ך צ"ע]. וכתב עוד הג"א מעשה באחד שקנה בדיל מתגר אינו ישראל בחזקת בדיל ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כסף מבפנים אך בחוץ הי' מחופה בבדיל ופטרו הר' אליעזר ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן האינו ישראל כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף והודה לו ר"ת עכ"ל. ונמוקי יוסף כ' הא דלא קני חנות לחנוני מטעם חצר משום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קני וכיון דקודם יאוש באת לחצרו שוב אינו קונה ואפי' לרבא דאמר קנה הכא מיירי בחצר שאינה משתמרת כיון דבני אדם נכנסין ויוצאין אע"פ שהחנוני עומד בצדה כיון שאבדה שאין מכיר בה כחצר שאינה משתמרת דמי עכ"ל:
[ז.] ב"מ דף ק"א ע"ב מתני' המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת וכו' ובכל דבר שמעשה אומן וכו' הזבל של בעה"ב ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד. [גמ'] במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר לי' לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב אלא בחצר דלא אגירי לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכ' בחצר דמשכיר (שלא השכיר את החצר) ותורי דאתו מעלמא קמו בה. מסייע לי' לר' יוסי בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתבי' אם אמר כל מציאה שיבואו לתוכו היום תקני לי חצרי לא אמר כלום ואם אית' להא דר' יוסי בר חנינא דחצרו קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום. הב"ע בחצר שאינה משתמרת. אימא סיפ' לא יצא שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי באינה משתמרת כי יצא לו מאי הוי. כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מבדל בדילי אינשי מיני' (והא דבעי אמר משום דלא הוי חצר המשתמרת ממש הרא"ש) והוי לה כחצר המשתמרת מיתיבי' יוני שובך ויוני עליה חייב בשלוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום ואם אית' לדר"י ב"ח קרי כאן כי יקרא פרט למזומן [כיון דהביצים שלו הוי לי' הקן מזומן דקן הוא הביצים] אמר רבא ביצה ביציאת רובה אחייבי' בשלוח ומקני לא קני עד דנפלה לחצרו וכי קתני חייבות בשלוח מקמי דתפול לחצרו וכו' והשת' דאמר רב יהוד' אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנא' שלח תשלח את האם והדר והבנים תקח לך אפי' תימ' דנפלה לחצרו כל היכ' דאיהו מצי זכי חצרו זכי' לי' וכל היכ' דאיהו לא מצי זכי (דהא אסור לזכות) חצרו נמי לא זכי' לי' (פי' ואפילו מדעתו וברצונו ובגנבה בלחוד הוא דרבי רחמנ' שיתחייב כפל ע"י חצרו מדכתיב אם המצא תמצא. ויש שפירשו דהכא לא זכי' לי' שלא מדעתי' קאמרי' והראשון יותר נכון. אספ"ז בשם הריטב"א). עיין רשב"ם ב"ב דף ע"ו ע"ב דהא דאמרי' דאם שוכר את מקומו נמי קנה דרשותו של אדם קונה לו כדנפק' לן מואם המצא תמצא:
[ח] ב"מ דף קי"ח מתני' מי שהי' כותלו סמוך לגנת חברו ונפל ואמר לו פנה אבניך ואמר לו הגיעוך אין שומעין לו (אם אין זה רוצה אין קונה לו דבר הפקר או מתנה) משקבל עליו אומר לו הילך יציאותך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. גמ' מדקתני הילך יציאותך מכלל דפנינהו עסקינן טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא. ואמאי תקני לי' שדהו דאמר ריב"ח וכו' ה"מ היכ' דקא מכוין לאקנוי לי' אבל הכא אשתמוטי הא דקא משתמיט לי' (דעתי' לדחוי הלכך לא קנה עד דמפני באפי. כ"כ הרא"ש):
[ט.] בב"ק דף מ"ט ע"ב בעי מיני' רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר (ששעבד לו ישראל אח' קרקעותיו) מהו (לקנות את הנייר) מאן דמחזיק בשטר' אדעת' דארע' הוא דמחזיק ובארע' הא לא אחזק שטרא נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטר' או דלמא דעתי' נמי אשטר' א"ל עני מורי ענני אדוני) וכי לצור על פי צלוחותי' הוא צריך [דלהוי דעתיה אשטר' מעיקרא] (ויש גורסין ולאו דעתיה אארע') א"ל לצור ולצור. כתבו תוס' בבתר' דף נ"ד ד"ה אדעתיה ואין להקשות אע"ג דאין דעתי' אשטר' אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד אתרבי. דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל. וע' במחנה אפרים סי' מ"ט קנין משיכה שכתב דתוס' לשיטתן דחצר משום יד אך לדעת הרי"ף דחצר משום שליחות קונה לו שלא מדעתו וזכין לאדם שלא בפניו. עיין ירושלמי פ"ד דשבועות דנראה דר' ירמיה סובר חצר משום יד. ור' יוסי סובר משום שליחו' ע"כ. ועיין בש"ך ח"מ סי' ער"ה ס"ק ג' דכתב דלכך השמיט הרי"ף האבעי' זו משום דס"ל דרב ייבא ור"נ לא ס"ל כריב"ח דחצרו קונה שלא מדעתי' אבל אנן קי"ל כר' יוסי בר חנינא א"כ לא שייך כלל בעי' זו דאפי' לא הוי דעתי' אשטר' ידו של אדם קונה לו אע"פ דלא הוי דעתי' עלוי' והא דפריך התם אמלת' דרבא ואמאי תקני לי' חצרו ולא פריך הכי אר' ייבא ור"נ היינו משום די"ל דאינהו פליג אריב"ח אבל רבא משמע בפרק השואל דף ק"ב דס"ל כריב"ח לכך השמיט הרי"ף בעי' זו כיון דקי"ל כריב"ח ע"ש). עוד איתא שם אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. ואמאי תקני לי' חצרו מדר"י ב"ח הכא במאי עסקינן דליתא [שאין המלוה בעיר] כל היכ' דאית' לדידי' דאי בעי מקני מצי קני קניא לי' חצרו כל היכא דליתא לדידיה דאי בעי הוא למקני לא מצי קני חצרו נמי ל"ק. והלכת' דלית' בחצרו דלא קנה (דלית' למשכון בחצר קני ליה חצרו) כתבו תוס' פי' הקונט' דאמשכון קאי דאם איתא בחצר קני אע"פ שאין עומד בצד שדהו וצ"ל דאיירי בחצר המשתמרת דאי בשאין משתמרת לא קני אא"כ עומד בצד שדהו כדאית' בב"מ ולמאי דס"ד דאיירי כשהמשכון בחצר ובעל החצר אין כאן זה אינו כפי המסקנ' של ב"מ ולר"י נראה דמעיקר' נמי הכי ס"ל דאיירי בשאין משתמרת ולא קני אא"כ עומד בצד שדהו וכו משמע נמי מבא זה והחזיק בה א"כ לא היתה משתמרת אצל זה והא דקאמר והלכת' דלית' בחצר אבעל החצר קאי כלו' שנויא דשנינן שנויא הוא עכ"ל. כ' אספ"ז ב"מ דף ק"ב אהא דאמרי' כל היכ' דאיהו לא מצי לזכות בו חצרו נמי לא מצי לזכות לו. פי' אפי' מדעתו ורצונו ובגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנ' שיתחייב כפל ע"י חצרו ויש שפירשו דהכ' לא זכי' ליה שלא מדעתיה קאמרי' והראשון יותר נכון הריטב"א עכ"ל. כ' אספ"ז בשם גליון תוס' ב"מ דף י"ב אמר ליה הר"י דמ"ד המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אע"ג דהוי שלוחו סבר כר' אושעיא בגיטין פרק הזורק דאע"ג דחצר משום ידה לא בעי סמוכה אלא לכך אתקיש לידה דלהוי משתמרת לדעתה ולהכי בחצר המשתמרת קני מציאה אפי' באינה סמוכה כידה דיד עדיף משליח אבל לעולא לא חשיב יד אלא בסמוכה יסבור דקנה חברו במגביה מציאה לחברו דהא חצר לא עדיף משליח וקנה ע"ש. ועיין תוס' ב"ב דף ע"ט ד"ה ואין מועלין. ותוס' מעילה דף י"ג ד"ה אבל ורשב"ם ב"ב דף ע"ט. וראב"ד פרק כ"ט ממכירה דמשמע דסברי דחצר גבי ממון נמי משום יד אתרבי וכן משמע מלשון הרא"ש במציע' דף י"ב שכ' דהא דמהני בחצר שאינה משתמרת משום יד אפי' במציאה מש"ה צריך לעמוד בצדו דומיא דיד בסמוכה:
[פסק]:
[י.] כ' הרמב"ם פרק י"ז מאבדה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה אם הי' עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדה זכה בה ואם אינו עומד שם או שהי' עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם בו זכה. כ' ה"ה אבל הרשב"א אמר דכי קתני מתני' זכתה לי שדי לאו דוקא דה"ה לא אמר. וכן פי' ר"י עכ"ל. וש"ע ח"מ בסימן רס"ח כתב נמי כלשון הרמב"ם. וכתב רמ"א ואין חצרו קונה לו אלא ביודע במציא' או דאסיק אדעתי' אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצרו קונה לו (עיין סי' רל"ב) דכ' שם האי דינא דבדיל ומצאו כסף שכתבתי באות וי"ו ואם סוחר א' הביא סחורה בזול לחצרו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצרו ובא ראובן אח"כ ולקחה. י"א דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה פי בעל החצר צריך לקנות' במעות לא זכתה לו חצרו (מרדכי בשם ראבי' פ"ק דב"מ וטור בשם הרא"ש) וי"א דזכה בעל החצר (מרדכי שם בשם ראב"ן) ואם אח"כ בא סחור' לחצרו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצ' ליתן הסחור' לשמעון כי אמר שחצרו קנה לו ושמעון טוען ממ"נ תתן לי הסחור' הראשונ' או השנייה אם כבר נפסק הדין במעש' הראשון א"כ הוי המעשה השני לחוד הממע"ה אבל אם לא נפסק הדין בראשונ' עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממ"נ (ת"ה סי' ש"י). וכ' הש"ך ועיין בספרי תקפו כהן הוכחתי שאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה אחת ממ"נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש אחד אבל אם בא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו א"א ממ"נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא עכ"ל:
[יא] ובפ' י"ז הל' י' מאבדה כ' הרמב"ם קטנה יש לה חצר וכו' קטן אין לו חצר מפני שחצר של קטנה מידה למדנו כשם שהיא מתגרש' בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה וכשם שיש לה חצר לענין גט כך לענין מציא' אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך הקנ' לו חצרו והקטן הואיל ואינו עושה שליח כך אין לו חצר וכו' ובפרק י"ז כתב המוצא מעות בחנות וכו' הרי הן של מוצאן ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינ' חצר משתמרת ואע"פ שבעליה בתוכו צ"ל תקנה לי חנותי וכו'. כ' הראב"ד יש מי שאומר אפי' אמר תקנה לי וכו' לא קנה לפי שבא לו שם המציא' קודם יאוש וחצרו כידו. ועוד כי אין היאוש קונ' אלא באבד' אבל זו לא הית' אבדה אלא לפקדון ששכחו בעליו עכ"ל. כ' ה"ה התירוץ הראשון כתב נמי הרשב"א. אבל הטעם השני איני מבין עכ"ל. (ואני אומר שכוונת הראב"ד הוא כמ"ש המרדכי בשם רבינו ברוך ממגנצ"א וז"ל דלא אמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא גבי אבד' ואפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוי ידע לי' לא הוי מפקירה עכ"ל. וכן הובא בסמ"ע סי' ר"ס ס"ק ב' ע"ש) וע' מה שכתבתי בכלל יאוש אות י"ג בשם אספ"ז. ובהלכה ח' כ' הרמב"ם הואיל וחצרו קונה וכו' למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון וכו' מפני שאינ' ידוע לו ולא לאחרים וה"ז המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוי של מוצאו ומה אבדה של אדם אמרה תור' אשר תאבד ממנו ומצאתה וכו' יצאה זו שנפל' לים שאבודה ממנו ומכל אדם ק"ו למטמון קדמונים שלא הי' שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם וכו'. כתב הראב"ד זו ק"ו יש עליו תשובה וכו' והטעם בכאן לפי שאינו חצר המשתמר' וצריך שיהי' בעליו בצדו ויאמר תזכה לי עכ"ל. ובפ"ו משכירו' כ' הזבל שבחצר היא של שוכר בד"א דבהמות שעשו זבל הם של שוכר אבל אם הבהמה של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו קונה שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. כ' הראב"ד אינו מחוור שהרי בגמ' העמידוהו בחצר דמשכיר דלא אגיר לשוכר (אלא ליכנס בו לבית אבל להשתמש בו לא) דאי אגירה לי' כדידי' דמי מידי דהוי אשוכר את מקומו עכ"ל. וכ' ה"ה ודעת רש"י כראב"ד. וע' תוס' ב"ב דף נ"א ע"ב שכתבו דלדעת ר"ת לא מקרי חצרה לענין זכיי' אלא כשמוכרת ונותנת וקיים ואין תלוי באכילות פירו' למקרי חצרה ולדעת ר"י תלוי זכייה בפירות. ועיין בכלל קנין פירות אות ה' עיין לח"מ פ"ז הל' א' ממכירה מה שתי' על הרמב"ם. וש"ע ח"מ סימן ר"ס ס"ד כתב ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם (דהוי כשנים השותפין בחצר) אבל אם קנה אחד מהם בו מציאה אין לחברו זכות בה. כ' הש"ך בשם ראב"ן פרק אלו מציאו' אחד שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציא' והי' שמעון יושב שם והי' סבור המוצא שהיא ראובן ומסר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו אע"פ שהיא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר המשתמרת וה"נ נכנס המוצא להקנותו וחייב שמעון להחזירו. ובסי' שי"ג כ' הש"ע הזבל של בעל החצר וכו' אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. וכתב סמ"ע יש לתמוה על המחבר שכאן פסק כרמב"ם. ובסי' ר"ס כתב ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו' זכו בהם שניהם דהוו כשנים שותפים בחצר. והוא מתשו' הרא"ש (כלל א') והטעם משום דשכירות ליומי' ממכר והוי כחצר השותפין) כ"ש כאן שדר בו השוכר לחוד וכו' וש"ך מסיק באמת כרמב"ם ודלא כמחבר לעיל סי' ר"ס וכן דעת תוס' מציעא דף י"א: [יב.] ובפ"ד מזכייה כתב הרמב"ם וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצרו וכו' בד"א בחצר המשתמרת אבל שאינה משתמר' עד שיהא עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי. כ' ה"ה דיש פוסקים כאוקמתא דר"פ דבדעת אחרת לא בעינן עומד בצד שדהו. ומדברי הרי"ף משמע דמשוה מתנה למציאה עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם שם קטנה תזכה לה חצרה וקטן אין זוכ' עד שהגיע מתנה לידו. כתב הראב"ד אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה עכ"ל וכ"כ בפרק כ"ט ממכירה דלענין מתנה יש לקטן חצר כיון דדעת אחר' מקנה. ורמב"ם סובר שאף במתנה ובממכר אין לו חצר כמ"ש שם הלכ' י' וי"א. וש"ע ח"מ סי' רמ"ג כתב קטנה זכתה לה חצרה וד"א שלה (וכ' רמ"א בשם נ"י דוקא קטנ' שאין לה אב וכו'). אבל הקטן אינו זוכה וכו'. כ' הש"ך נראה מדברי רש"י ותוס' ורא"ש וריטב"א ור"ן דוקא אי עומדת בצד חצרה דהוי דומיא דידה. אבל באינה עומדת אפי' חצר המשתמר' אינה אלא משום שליחות אם כן בכה"ג אין חצר לקטנה. אכן דוחק לפרש קטנה יש לה חצר דוקא בעומדת דסתמא קאמרי יש לה חצר כ"מ מרמב"ם. לכן נראה לפ' דלא כרש"י ותוס' והכי פירושו חצר משום ידה אתרבי ולעולם דין יד לה מיהו האי ידה לא גרע משליחו' וכי היכא דבשליחות דעלמא אין חבין שלא בפניו ה"נ גבי גט דחוב הוא אין חבין דאע"ג דידה הוא מ"מ כיון דחוב הוא לה לא גרע משליחו' ואנן סהדי שאין רצונה שיהי' קצרה ידה לקבל גיטה אבל כי עומדת שם חבין בפניה וכן מצאתי לנ"י במציעא מה שכ' בשם הרנב"ר (כמ"ש לעיל אות ג') אע"פ שזה סותר דברי הר"ן שהביא ב"י סימן זה נראה שאח"כ חזר בו עכ"ל. וע' בח"מ סי' ר'. ובפי"ג משחיטה כ' הרמב"ם אסור לזכות בביצים וכו' לפיכך לא קנה לו חצרו כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים כך לא תזכה לו חצרו בהן לפיכך חייב לשלח. כ' כ"מ האי לאחרים ט"ס. ולח"מ מיישב זה ע"ש. עיין בש"ע י"ד סי' רצ"ב ס"ב:
יג.] ובפ"ה מגירושין כ' הרמב"ם זה שנאמר בתור' ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה אחד ידה או חצרה אחד חצרה הקנוייה לה או מושכרת או מושאלת לה הכל רשות' הזורק גט לאשתו לתוך חצרה אם הית' עומד' שם בצד חצרה נתגרש' ואם לאו לא נתגרש' עד שתעמוד בצד חצרה ואע"פ שהיא חצר שישתמר הגט בתוכו שחוב היא לה הגירושין ואין חבין לאדם אלא בפניו. כ' ה"ה בשם הרשב"א מיהו בשעומד' חצרה וזרקו לה מתגרש' בע"כ עוד כ' והיכא דזרק לה גיטה מרצונ' בחצר אפילו אינ' סמוכה לה איכא למימר דמוד' עולא דמתגרשת דלא גרע משליחו'. ומסתברא דאינ' מגורשת דהא בשליחות דכוותי' אינה מגורשת משום דעיקר גירושין חוב היא לאשה ואע"פ שהיא מחזרת להתגרש אבל אם נתנו כבר בחצרה שהיא בצפורי ואמר לה גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי חצרי בזו נראה דמגורשת וכו'. והאריך בזה והביא ירושלמי שאמרו פ"ק דגיטין נתן לה את גיטה ואמרה תזכה לי חצירי שבעכו ואמר ר' חנינא נעשה כמי שהיתה ידה ארוכה. עוד כ' ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא דאמרה היא זרוק לי גיטך בחצירי ותזכה לי חצרי משמע דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחו' ובשליח דכוותי' מגורשת במנתה שליח לקבלה. עוד כ' היכא דנתנה לה בחצר' שלא מדעתה במקום יבם מסתבר' דהוי ספק מגורש' דהא מספקא לן ביבמו' המזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי גט. עוד כ' והיכא דקיימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה שלא מדעתה אפשר לומר דמגורש' אם זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה. עוד כ' צ"ע בין לעולא בחצר הסמוכ' ובין לר' אושעיא אם זרקו לה בחצר והיא ישנה אם היא מגורש' דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר עכ"ל הרשב"א. ובפ"ו הלכה ט' כ' הרמב"ם וקטנה אינ' עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדול' מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן. כתב ה"ה וכבר כתבתי פ"ה דחצר דגט מדין שליחו' הוא ולפיכך אינה קונה אא"כ האשה עומדת בצדה ולזה הוצרך רבינו הטעם שאינ' עושה שליח ויש לה חצר מפני ששליח קבלה צריך עדים עכ"ל. ולח"מ הקשה הא אמרי' דחצר משום יד ולא גרע משליחו' ולכך גבי גט דשוב צריך לעמוד שם דמה ידה בסמוכ' וכו'. ותירץ דרמב"ם וה"ה מפרשים הא דרב אשי חצר משום יד אתרבי ולא גרע משליחו' דלא כרש"י אלא אי אמרי' משום יד לא בעינן עומד בצד חצר מטעם סמוכה אלא מטעם דלא גרע משליחו' כיון דחוב הוא אין חבין אבל גבי מתנה דזכות קנה אפילו שלא בפניה מטעם יד וכו' ע"ש שהאריך. ומרכבת כ' וז"ל ונ"ל ליישב דעת רבינו כיון דקי"ל דאפילו בחצר המשתמרת צריכ' שתעמוד בצד חצרה מטעם דאין חבין ולפי זה מה שאשה מתגרש' ע"י שליח לקבלה שלא בפניה אע"ג דלא עדיף מחצר היינו הואיל ומינתה אותו שליח וגלת' דעתה שזכות הוא לה וכו' וא"כ קשה קטנה נמי תתגרש ע"י שליח לקבל' דנהי דאין קטנה יכול' למנות שליח סגי בגלוי דעתה שזכות הוא לה ויכול הבעל לזכות לה הגט מדין המזכה ע"י אחר דבשלמא אם היינו אומרים דקטנ' אין לה חצר שפיר י"ל דאין לה זכייה ע"י אחר עד שיגיע לידה כמו בקטן דזכייה ע"י אחר מהני כמ"ש רבינו פ"ד מזכיי' ה"ט לענין שאין הנותן יכול לחזור בו ומ"מ לא נגמר הקנין עד שהגיע המתנ' לידה. וה"ה כאן מהני זכיי' ע"י שליח לקבלה לענין שאינ' יכולה לחזור בו ולא נתגרש' עד שיבא הגט לידה משא"כ לפי מה דקי"ל דקטנ' שיש לה חצר משגילת' דעתה דזכות הוא לה זכה לה זה האחר משזיכה הבעל על ידו ה"ל כחצרה ומתגרש' מיד ואפילו למ"ד דזכיי' ע"י אחר מתורת שליחו' דכיון שזכות הוא לה הוי כאלו מנתה אותו שליח מ"מ בדין היא שתזכה מדעת ב"ד שיודעין שזכות הוא לה כשמנת' שליח לקבל' ולתרץ זה כתב רבינו דשליח קבלה צריך עדים על מנוי השליחו' הואיל שמתגרש' שלא בפניה וגם צריך עדים שזכות הוא לה עכשיו דדוקא בגדול' בת דעת שלמה חזקה שלא חזרה בה משא"כ בקטנ' חוששין שעכשיו חזרה בה וחוב הוא לה כיון שאינה בת דעת גמורה עכ"ל:
[יד.] כ' מש"ל בפ"ו הל' א' מגירושין בשם ירושלמי פ' האומר. רב אלעזר שאל חצרו של שליח מהו שתעש' כידו. וכ' שם הרב שדה יהושע חצרו של שליח קבלה מי אמרי' כיון דחצר אשה מידה אתרבי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמ' או דלמא כיון דשליח נמי מידה אתרבי לא אמרי' רבוי דרבוי ולא אפשטא ע"כ. ואני תמיה על הטור שנסתפק בזה בסימן ק"מ וב"י כ' לא ידענא מאי ס"ד לאפלוגי. איך נעלם מהם הירושלמי הזה וצ"ע. ובית שמואל סימן ק"מ ס"ק ב' כ' על זה שכ' המחבר שדינו כדין האשה אם זרק הגט לחצרו (כלומר של השליח) כתב הט"ז אליבא דרב דאמר אין האשה יכול' לעשות שליח לקבל מיד שליח הבעל משום בזיון הבעל. כך יש קפידא אם יש בזיון דאשה אז אל יזרוק לחצר השליח דאיכא בזיון דאשה שלא נתן ליד השליח אע"ג דחצר משום יד מ"מ האשה לא תדע זאת וכו' ודבריו אינם מוכרחים עכ"ל. וע"ש סי' קל"ח דיני חצר בגט:
[טו.] כ' הרמב"ם בפרק י"ז מגזלה. ד' אמות של אדם כחצרו לענין מציאה. כתב ה"ה מ"ש לענין מציאה אפשר שרמז למה שכתבו הראשונים שאין ד' אמות קונות כל זמן שיש בה דעת אחרת מקנה (כמ"ש ריטב"א בפ"ק דב"מ דבמתנה אין ד' אמות קונות עיין ש"ך ח"מ סי' רמ"ג) שהרי לא יבואו לידי נצוי עכ"ל. כתב כ"מ ותימא הא רבינו כתב בפ"ד הל' ט' מזכייה דד' אמות קונות במתנה עכ"ל. [ולי נרא' דלכך כתב הרמב"ם לענין מציא' לאפוקי גנבה דלא תקנו ד' אמות לגנב כמ"ש תוס' ב"מ דף י' וכתובות דף ל"א] בפרק כ"ט ממכיר' כתב הרמב"ם וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידו ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכין בהן הגדולים ראי' לדבר שאין החצר של קטן ולא ד' אמות שלו קונין לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר ולא יהא הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה תקני המטלטלין מאחרים אם קנו מידו או בשכירות מקום. עיין מ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג אם מצא דבר בחצר ביה"כנ זכה בו ולא אמרינן דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש. אגודה ריש מעיל' (עיין בשקלים פ"ז):