כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ח (כלל סה) חצי שיעור וגם אי כ ש למכות או לא
[א.] יומא דף ע"ג ע"ב מתני' י"הכ אסור באכיל' ובשתייה וברחיצ' וכו' [גמ'] אסור ענוש כרת הוא אמר ר' אילא ואיתימא ר' ירמיה לא נצרכה אלא לחצי שיעור (כגון פחות מככותבת כרת ליכא איסורא איכא) הניחא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התור' (כלומר פחו' מכשיעור וכו' ולקמן דריש לה מכל חלב) אלא לריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התור' מאי איכא למימר. מודה ר"ל שאסור (מדרבנן ומתני' נמי מדרבנן קאמר) אי הכי לא לחייב קרבן שבועה אלמא תנן שבוע' שלא אוכל ואכל נבלו' וכו' חייב ור"ש פוטר והוינן בה מושבע ועומד מהר סיני הוא ואמר ר' יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן (דאמרו בסתם אין אדם אוסר עצמו בכ"ש) או בסתם ואליבא דר' עקיבא (דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש אם אמר סתם שלא אוכל אי אתה מוצא שיהי' חייב קרבן שבוע' על הנבל' אם אכל כזית שהוא מושבע עליו אלא באוכל ח"ש שאינו מושבע וכו' או בסתם מצית לאוקמי ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש שאינו מושבע ועל ידי שבוע' שלא אוכל סתם נאסר בה ואי ס"ל לר"ל דח"ש אסור מדרבנן היכי מוקי להא דתני חייב באוכל חצי שיעור הרי אף עליו מושבע משום לאו דלא תסור) וכי תימא כיון דאית לי' היתר מן התור' קא חייל קרבן שבוע' והא תנן שבועת העדו' אינ' נוהגת אלא בראוין להעיד. למעוטי מאי רב פפא אמר למעוטי מלך רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא והא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלי' ולא חייל עלה קרבן שבוע' (קשה דילמא ר"ל ס"ל כר"ש. ע' ספר יד דוד) שאני התם דכתיב אם לא יגיד (משמע דהגדה שלו מועלת לבעל דינו) והאי לאו בר הגדה הוא כלל (לא מהני הגדה דידי' כיון דלא מקבלינן מדרבנן) [מהכא משמע דאם ח"ש מדרבנן אף דהוא מוזהר בלא תסור חל עליו שבוע'] ואי בעית אימא כי קתני (במתני' אסור) אשארא (משום רחיצה וסיכה וכו' דליכא כרת תני אסור). [גופא] ח"ש ר' יוחנן אמר אסור מן התור' כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכל. ר"ל אמר מותר אכיל' אמר רחמנא וליכא. איתיבי' ר"י לר"ל אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהר' (גבי חלב קאי דעונשו ואזהרתו סמוכים זה לזה כל חלב וכו' לא תאכל הרי אזהר' וסמך לי' כי כל אוכל חלב ונכרת' הרי עונש אין לי שיהי' מוזהר אלא על כשיעור שהוא ענש עליו כרת דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל) כוי (שהוא ספק ואין בו כרת) וח"ש [שאינו בעונש] הואיל ואינו בעונש יכול שאינו באזהרה ת"ל כל חלב (הכא כתב כל אחלב כלומר אפי' כ"ש) מדרבנן וקרא אסמכתא היא ה"נ מסתברא דאי ס"ד דאורייתא כוי ספקא הוי איצטריך קרא לאתויי ספקא (בתמי' אטו קמי שמיא ספקא הוא אי בהמה הוי אי חיה הוי). אי משום הא לא איריא קסבר כוי בריה בפני עצמה דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אידי בר אבין (כריתות דף כ"א גבי כל דם לא תאכלו) כל לאתויי כוי איצטריך קרא לאתויי ספקא אלא בריה שאני (פי' בריה דהכא אינו ספק חיה או בהמה. אבל הא דאמר ר' יוסי חולין דף פ' כוי ברי' בס"ע ולא הכריעו בו חכמים אם חיה וכו' ההיא הוי פי' ספק בהמה וכו' דהא שמעינן לר' יוסי דאמר חולין פ"ג כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין דמו ואי הוי בריר לן שהוא בריה ולא הי' לא חיה ולא בהמה יהא מותר לשחוט לכתחל' דהא לאו בר כסוי הוא. תוס'). בד"ה חזי לאיצטרופי כתבו תוס' תימא אמאי לא אמר מטעם דקאמר בסמוך כל חלב וי"ל דאי מקרא דכל חלב ה"א עיקר קרא לכוי איצטריך וח"ש מדרבנן ואסמכוהו אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא וה"א טעמא דדרש' גמורה היא לח"ש עכ"ל (עיין מ"ש לקמן שם הר"ן פ"ג דשבועו') כתבו תוס' ישנים דר"י דאמר ח"ש אסור מ"הת אמר אפי' כרבנן דלא אמרי' כ"ש למכות והכא לענין איסור בעלמא מיהו קשה דמ"ש דהכא לא יליף כל חלב אלא לאיסור ולא למלקו' ובפסחים דף מ"ד יליף מכל מחמצ' תערוב' חמץ בלאו דמ"ש כל מחמצ' מכל חלב ויש לחלק בדרשות עכ"ל. (תוס' פסחים דף מ"ה כתבו דלא דריש ר"י כל אלא לאיסורא אבל להתחייב מלקות כמו בכשיעור לא וכן גבי חמץ כלומר גבי חמץ נמי דריש ר"י כל לאיסורא) ועוד כתבו תוס' ישנים בד"ה דאי ס"ד דאורייתא וכו' נרא' דהוי מצי למידק איפכא דבשלמא אי ח"ש אסור מ"הת עיקר קרא לח"ש אבל אי ח"ש מדרבנן קרא כל חלב למאי אתא. ושמא יש להעמידו לדרשא אחרת עכ"ל:
[ב.] שבת דף ע"ד ת"ר היו לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר רב חסדא בורר ואוכל פחו' מכשיעור וכו' מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפו' פחו' מכשיעור (נהי דחיוב חטאת ליכא איסור מיהא איכא דקי"ל ח"ש אסור מה"ת והכי קתני בורר לכתחלה] (והמתרץ ס"ד דפחו' מכשיעור הוי דרך אכילה. תוס'). כ' משנה למלך (בפרק י"ח משבת) מכאן מוכח דשיעורי הוצאה וכל השיעורין שנאמרו לענין שבת הוא דוקא לחיוב חטאת. אבל לאיסור תורה אפי' בפחו' מכשיעור דקי"ל ח"ש אסור מה"ת וכ"כ הג"א ר"פ המוציא יין. ודלא כחכם צבי בסי' פ"ו דסובר בכל שארי איסורי תורה כגון התולש שער א' בנזיר או מוציא פחו' מכשיעור בשבת אין בו איסור תורה כלל דטעמ' דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני כמ"ש תוס' ביומא) עיין שאגת ארי' סי' פ"א שכ' דפחו' מכזי' אינו עובר בבל יראה כדמוכח משמעת' דבצק שבסדקי עריבה (פסחים דף מ"ה) ובע"כ צ"ל כן לסבר' הר"י דס"ל דבל יראה הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו אפי' עשה מעשה ואי ס"ד דפחו' מכשיעור אסור מן התור' לענין בל יראה כמו שאר איסורין א"כ פחו' מכשיעור וכשיעור שניהם שוין שאסורים מה"ת ואין לוקין תקשה הא דפליגי ב"ש וב"ה חמץ בכותב' או בכזי' ואמרינן דפליגי לענין ביעור מאי נ"מ בהא פלוגתא כיון דלעולם אפי' שיעור' רבה אין לוקין ולענין איסור אפי' כ"ש אסור מה"ת אלא ודאי דבפחו' מכשיעור אפי' איסור' ליכא. ונרא' ליתן טעם לדבר דמ"ש לענין בל יראה משאר איסורים משום דאמרי' דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי איסור' קאכיל והאי טעמ' לא שייך אלא באיסורי אכיל' דקי"ל אם אוכל כזי' בכדי שיעור אכילת פרס מצטרף הרי שאם אכל עכשיו כל שהוא כשיחזור ויאכל בכא"פ עד שישלים עמו לשיעור כזי' נמצא האי כל שהוא שאכל כבר באיסור' אכל למפרע דהא איסור מצטרף ומשלים לשיעור אכילה אבל גבי בל יראה דאפי' אם ישלים לבתר זמן לשיעור כזי' אינו עובר אלא מכאן ולהבא וכל זמן ששהה אצלו פחו' מכזי' ליכא איסור' כלל למפרע אפי' לבתר שהשלימו לכזי' אינו עובר על שהיות פחו' מכשיעור כלל דלשעבר אלא על להבא משע' שהשלים לכשיעור וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור על שהיי' זו של פחו' מכשיעור לענין בל יראה למפרע לית לן בה עכ"ל:
[ג.] במסכ' טבול יום פ"ב המקפה של תרומה ושום ושמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. כ' הר"ש (אחר פלפול ארוך בדין היתר מצטרף לאיסור) וז"ל ואע"ג דח"ש אסור מה"ת שמא ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובו' לא מיהו בפרק גיד הנשה דף צ"ח גבי ההוא פלגא דזתי' דתרב' דנפל לדיקולא דבשר' (דהי' רוצה לשער בשלשי' פלגא דזיתא וא"ל אל תזלזל בשעורין ועוד הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת) משמע דאפי' ע"י תערובו' נמי אסור עכ"ל (ומהרש"א בפסחים דף מ"ה כ' דח"ש ע"י תערובו' מותר ונעלם ממנו לפי שעה דברי הר"ש דהכא). עיין חלה פ"א משנה ט' החלה והתרומ' חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים. כ' הר"ש ירושלמי מפרש מתני' מסייע לר"י דאסורה לזרים פתר לה בפחו' מכשיעור עכ"ל. ובשבת דף צ"א אי' בעא מיני' רבא מר' נחמן זרק כזי' תרומה לבית טמא מהו כגון דאיכ' פחו' מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומא' מחייב נמי לענין שבת או דלמא כל לענין שבת כגרוגר' בעינן וכו' ולא אפשט' כתבו תוס' ד"ה כגון ודוקא נקט כזי' תרומ' דאיכ' איסור לאוכלה בטומאה אבל פחו' מכזי' וכן כזי' חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומא' לא שייך לומר מגו דמצטרף לענין טומא' מצטרף לענין שבת וא"ת מ"ש כזי' תרומה מחצי זית דהא תרומ' טמאה ליכא אלא עשה ואינו לוקה וחצי זית נמי הא קי"ל כר"י דאסור מה"ת וי"ל מ"מ כזי' חמור טפי שהרי זית הוא שיעור ללקו' בכל מקום עכ"ל:
[ד.] כ' רשב"א בתשובה סי' תל"ט הטעם דאין לוקין על ח"ש משום דעיקר קרא אכיל' כתיב' בי' לא תאכלו כל נבלה כל חלב וכל דם לא תאכלו ואין אכילה פחו' מכזי' ומ"מ מכיון דכ' כל ולא כ' נבלה לא תאכלו וכו' אשמעי' קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו ואחר שריבה הכתוב מיעט מאי ריבה לאיסור ומאי מיעט מלקו' ויש לנו כיוצא בו בטעמו ולא ממשו עכ"ל:
[ה.] מכו' דף י"ג מתני' כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר' שמעון אומר כל שהוא וחכ"א כזי' וכו'. [גמ'] אמר רב ביבי אמר ריש לקיש מחלוק' בחטה (שהיא כברייתא) אבל בקמח ד"ה כזי' ור' ירמי' אמר ר"ל כמחלוקו' בזו כך מחלוקו' בזו תני' כוותי' דר' ירמי' ר"ש אומר כ"ש למכו' לא אמרו כזי' אלא לענין קרבן (על שגגת כרת והלכה למשה מסיני הוא). כ' הריטב"א מכו' דף י"ז הא דאמר ר"ש כ"ש למכו' פירשו בה דגמרא גמיר לה. רבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקו' כיון דאכל במזיד אחשבי' לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזי' לחשיבו' עכ"ל. כתבו תוס' בשבועו' דף כ"א ע"ב ודוקא בשאר איסור בעינן כזי' לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הו' אלא בכזית אבל בשבועו' בטוי דאין בו כרת אלא לאו כי היכי דלוקין אכ"ש מביא קרבן אכ"ש עכ"ל. ובנזיר דף ד' גבי לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז ור"ש ל"ל צירוף דתני' כ"ש למלקו' כתבו תוס' הכא לא שייך צירוף לקרבן שקרבן נזיר אינו בא על ששתה יין אלא מלקו' והקרבן בא על השלמת נזרו עכ"ל: [ו.] ע"א דף ס"ז ע"ב כתבו תוס' עוד יש להביא ראי' דמוד' ר"ש דקדרה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא דאי לא פגמה כלל לר' שמעון גיעולים דכ' רחמנ' ל"ל פשיט' כיון דהוי לשבח וכו' וכי תימא דאצטריך לטעם כעיקר א"כ תקשי לר"ש משרת למה לי דלהיתר מצטרף לאיסור לא צריך דהא ס"ל לר"ש כ"ש למכו' וה"ר יקר מקיצו דחה זה דאיכ' למימר דאכתי אצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר כ"ש למכו' הא פי' ר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובו' כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך דערלה וכלאי כרם אין מצטרפין וכן צריך לומר ע"כ דאם לא כן לא תמצא היתר בטל באיסור כל לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר אצטריך משרת להמ"ל כגון בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין וכו' ולעולם טעם כעיקר לר"ש מגיעולי עכ"ל ומורי ה"ר פרץ אומר דדחוי ה"ר יקר אינו כלום דלא אצטריך לר"ש משרת להמ"ל משום דבלאו צירוף נמי כ"ש אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגעולי כותים א"כ חשיב הטעם הנבלע כאלו הי' בעין וא"כ כיון שאלו הי' מן האיסור בעין הי' מחייב בכ"ש לר"ש ה"נ כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר תדע דהא כיון דאמר ר"ש כ"ש למכו' א"כ כך לי כ"ש לר"ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עלי' אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כ"ש מן ההיתר הבלוע וכו' וא"כ ה"ה כ"ש לר"ש דכשאכלו בתערוב' טעם מחייב כאלו אכלו בעין וכו' ומה שדחה ה"ר יקר ממה שפי' ר"ת לקמן לא קשי' מידי דר"ת לא דיבר רק בתערובו' שיש לו להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי או בדבר לח היכ' דליכ' טעמא דכל מקום דשייך ביטול לא אמר ר"ש כ"ש למכות דהא לא עדיף כ"ש לר"ש מכזית לרבנן וכי היכי דכזית לרבנן מתבטל ה"ה לר"ש כ"ש אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכ' טעם כיון דטעם כעיקר ולא בטיל א"כ ה"נ מחייב בכ"ש לר"ש כשהוא בתערובו' כיון שיש בו טעם כאלו היה בעין עכ"ל. ובתוס' נזיר דף ל"ח ד"ה דלית לי' צירוף כתבו וא"ת לר"ש משרת ל"ל וכו' ותירץ נ"ע דשפיר אצטריך לצירוף דהא דקאמר כ"ש היינו כשהוא בעיני' אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר וכי האי גוונא אמר אביי במנחו' אבריית' אין לי וכו' דבתר דמרבינן מקר' מקצתו דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו עכ"ל [לפי דעתי הכי פירושו דודאי אי לא כ' משרת ה"א דיש חילוק בין אם חצי זית בעינא או ע"י תערובו' אבל עתה דכ' רחמנ' משרת להורו' דליכ' חילוק בודאי אף ע"י תערובו' אסור דלאביי ע"כ צ"ל כך כמ"ש תוס' בפסחים דף מ"ג ע"ב ומדוקדק בזה הא דכתב לא ס"ד למיסר דמשמע אבל לפי האמת אסור והא דנקט לשון צירוף כיון דא"צ שיעור לר"ש י"ל הואיל דמעורב בהיתר כ' לשון צירוף דרואין כאלו הוא מצורף לבדו בלא היתר וכה"ג כ' רש"י בפסחים דף מ"ד ע"ב ע"ש וזהו ג"כ דעת הר"ר יקר ומיושב בזה קושית שער המלך פ"א הלכה וי"ו מחמץ שהקש' על הר"ר יקר מסוגי' דשבועו' איך מוכיח התם דר"ע ל"ל כ"ש למכו' מדבעי צירוף (כמו שאכתוב לקמן) הא לסבר' הר"ר יקר מוד' ר"ש בתערובו' והניחו בצ"ע. ולפי דברי התוס' הללו אתי שפיר]:
[ז.] שבועו' דף כ"א מתני' שבוע' שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דברי ר' עקיבא אמרו לו היכ' מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב שזה חייב וכו'. גמ'] אבעי' להו ר"ע בכל התור' כר"ש ס"ל דמחייב במשהו ובדין הוא דבעי אפלוגי בעלמ' [בשאר איסורין ולמלקו'] והא דקא מפלגי הכא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכ' למימר הואיל ומפרש חייב (אם פירש שבוע' שלא אוכל כ"ש ואכל כ"ש חייב הרי החליף שבועתו) סתם נמי חייב (שי"ל שהנשבע אין דעתו על אכיל' של תור' אלא אחר לשון בני אדם ובכ"ש נתכוין לאסור את עצמו) קמ"ל דפטרי (דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכיל') או דלמ' בעלמ' כרבנן ס"ל והכא היינו טעמ' הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמ' כר"ש ס"ל ל"ל לצרף (תימ' דלמ' שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן פסחים דף מ"ג ממשרת וכל משרת וי"ל דאי ס"ל כר"ש הוי מוקי לי' לקרא למלת' אחרית'. תוס') ועוד תנן שבוע' שלא אוכל ואכל נבלו' חייב והוינן בה אמאי חייב ואמר ר"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש ח"ש ואליב' דרבנן אי בסתם ואליב' דר"ע ואי ס"ד בעלמ' כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד אלא לאו ש"מ בעלמ' כרבנן ס"ל. כתבו תוס' ד"ה כר"ש ר' יוחנן דאית לי' דח"ש אסור מה"ת אתי שפיר כרבנן דבח"ש ליכ' מלקו' אלא איסור בעלמ' ובחולין דף צ"ט מוכח בהדי' דכרבנן ס"ל ובפסחים דף מ"ג קאמר ר' יוחנן דבכל התור' אין המ"ל חוץ מאיסור נזיר ואי כ"ש למכו' ל"ל צירוף עכ"ל:
[ח.] שבועו' דף כ"ג ע"ב מוקי ר' יוחנן מתניתן דשבוע' שלא אוכל ואכל נבלו' וכו' בכולל ור"ל מוקי לה בח"ש. ואמרי' בשלמ' ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה מתני' כד"ה וכו' כתבו תו' וא"ת לימא דהיינו טעמ' דלא מוקי מתני' בח"ש משום דס"ל ח"ש אסור מה"ת וי"ל כיון דליכ' אלא איסור בעלמ' לאו מושבע ועומד חשיב לי (וכ"כ תוס' לעיל דף כ"ב ע"ב) אע"ג דאין איסור לאו חל על איסור עשה מ"מ ח"ש דליכ' אפי' עשה אלא איסור בעלמ' לא חשיב מושבע ועומד. ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין איסור אלא מדרבנן וזה הפי' נרא' יותר דלפי' קמא קשי' דמ"מ הכי הוי מצי למימר דלא אמר כר"ל כיון דסבר ח"ש אסור מה"ת לא משכחת הן ולאו דהיכי משתבע שאוכל ח"ש הא מושבע ועומד וכו' עכ"ל כלומר דאף אם נשבע שלא אוכל ח"ש חל השבוע' כיון דאין בו אלא איסור מ"מ לבטל דהיינו שנשבע לאכול ח"ש איסור לא מצי לישבע כיון דעכ"פ אסור הוא מה"ת ולא דמי לשבועת הרשות דבידו לו' הן או לאו כמו שאמרו רבנן לקמן דף כ"ה]. כ' מהרש"ל ומהר"י ב"ל אהא דכתבו תוס' דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן ק' א"כ מ"ט דר"ש דפוטר ותירצו דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל האיסורין בכ"ש א"כ ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן ע"כ ומהרש"א הקש' עליהם דהיכי מצינו למימר אליב' דר"י דאית לי' דכל מאן דמחייב בכ"ש מחייב נמי שלכד"ה והא לדידי' חמיר ח"ש משלכד"ה דבח"ש איכ' איסור תורה ושלכד"ה ליכא איסור תורה ע"ש. וכן הקש' משנה למלך בפ"ה משבועו' ושער המלך בפ"א מיסודי תורה תירץ דבשלמ' לר"ש דס"ל דלוקין על ח"ש איכא למימר שפיר ה"ה שלא כדרך הנאתן דתרווייהו שוין אבל לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי א"כ האי טעמא שייך דוקא גבי ח"ש משום דחזי לאצטרופי ואתי לאיסור לאו מש"ה אסור מה"ת אבל שלכד"ה דלעולם לא אתי לידי איסור לאו בשלכד"ה מש"ה אינו אלא מדרבנן וכ"כ מש"ל בעצמו בהלכו' יסודי תור' לחלק בין ח"ש לשלכד"ה עכ"ל שער המלך: [פסק]:
[ט.] בפי"ד ממאכלו' כ' הרמב"ם כל איסור מאכלו' שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקו' בין לכרת וכו' ושיעור זה עם כל השיעורין הל"מ הם ואסור מה"ת לאכול כל שהוא מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על כזית ואם אכל כ"ש פחו' מכשיעור מכין אותו מכת מרדות. ובפ"א הלכה ז' מחמץ כ' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש הרי זה אסור מה"ת שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחו' מכזית מכין אותו מכת מרדות. כ' כ"מ קשה למה לי קרא בחמץ הא בכל איסורין שבתור' קי"ל ח"ש אסור מה"ת. ועוד קשה דאי מקר' איפכ' הוי לי' למילף דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ"ע. וכ' מש"ל בשם מהר"ל נ"ח בתשובה סי' נ"א דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דח"ש אסור משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לו שעת היתר משא"כ חמץ שמותר קודם פסח ולכך הוצרך פסוק בפ"ע בחמץ לאסור ח"ש. והוליד מזה דביום י"ג משעה ששית ולמעל' אין איסור תורה בפחו' מכשיעור. וראיתי להרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג הלכו' חמץ וז"ל האוכל חמץ כ"ש וכו' שנא' לא יאכל ואכילה כל דהו משמע ואף על גב דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתי הלכת' ואפיקתיה ממשמעותי' אבל לאיסור' כדקאי קאי. והא דקאמר בגמרא משום דחזי לאצטרופי הכי פירושו מאי טעמ' לא מוקמי לה הלכת' אאיסור' כי היכי דמוקמה לה אעונשין משום דחזי לאצטרופי לעבור בלאו או בכרת. ואף על גב דלענין איסורא כ"ש משמע. לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית אתי הלכת' ואפיקתא ממשמעותי' עכ"ל. וא"ת והא בגמר' מוכח מרבוי דכל חלב ויש לו' דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוס' ביומא [כמו שהבאתי אות א'] או כדברי הר"ן וז"ל הר"ן פ"ג דשבועו' דאע"ג דהתם ביומא מרבוי דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי הא רבוי' לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיני' לכל האיסורין משום דפשיט' לן דלא אסרי' רחמנ' אלא משום דחזי לאצטרופי עכ"ל מזה נרא' דאי לאו האי סברא דחזי לאצטרופי לא הוי ילפינן שאר איסורין מחלב] דהכוונה כך היא דכ"מ שנא' אכילה כל דהו משמע וריש לקיש ס"ל דמוקמינן הלכת' אאיסור' כי היכי דמוקי לעונשין ור"י ס"ל לאיסורא כדקאי קאי וראי' מדכתב כל חלב לרבו' ח"ש. אלא דאי מהאי קרא לחוד ה"א דאתי הלכת' ואפק' אף לאיסור' וקר' אסמכת' וכו' אבל השת' דאית לן טעמ' דחזי וכו' אמרינן דדרשה גמורה היא וכו'. והנה כפי דברי הרא"ם אף האוכל חמץ קודם פסח אסור בכ"ש מה"ת וכ"כ הרא"ם בפירוש מיהו קשה כפי סברת מהרא"ם מאי האי דאמרי' ור"ל אמר מותר מה"ת אכיל' אמר רחמנ' וליכ'. והלא אכיל' כ"ש משמע וכי תימא בהא פליגי דר"י סבר דסתם אכיל' בכ"ש וכו' מנא לי' לסתמא דתלמוד' דר"ל חולק עם ר"י במשמעו' אכיל' אימא דר"ל נמי מוד' דאכיל' כ"ש חלא דאתא הלכת' ומפקא לקר' אף לאיסור' דהא ר"י הוקשה לו קושי' זו וצריך טעמ' דצירוף כמ"ש הרא"ם וכו' עוד תימא דבמצות ל"ת חי' ס"ט כ' סמ"ג מחלוקת זה דר"י ור"ל וכ' דטעמיה משום דחזי לאצטרופי וכו'. וכ' הרא"ם אף על גב דטעמ' דר"י דאכיל' כל דהו משמע כדמשמע מסמ"ג הלכו' חמץ מ"מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכ' הוא אף לענין איסור' וכו' ע"כ. והנה יש לחקור מה ס"ל לר"י בפירוש תענו [גבי יה"כ] אי כ"ש משמע דומיא דאכיל' אלא דאתא הלכת' ואפק' וכו' אם כן מאי האי דאמרי' (יומא דף פ"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בענוי משום דלא אפשר היכי נכתוב. נכתוב לא יאכל אכיל' בכזית וכו'. ויש לתמוה דהשת' נמי דכתב תענו ומשמעותיה בכ"ש אלא דאתי הלכת' ואפקיה כו' בשלמ' אי אמרינן סתם אכיל' בכזית והלכ' למדנו זה דפי' אכילת כזית ניח' דלא מצי לכתוב במקום תענו לא תאכל וכו' ולעולם לא אתי הלכת' לאפוקי לקר' ממשמעותי' אך לרא"ם קשה. ויש לו' דסברת הרב אינו אלא לר"י חבל ר"ל חולק בזה וס"ל דסתם אכיל' אינה אלא בכזית. ור"ל הוא דאמר הכא מפני מה לא נאמר אזהרה בענוי וכו'. עוד אני תמה עליו דאיק לי' סתם אכיל' כ"ש ואתא הלכת' ומפק' קרא לעונשין ושבקי במשמעותיה לאיסור' דהא תינח במצות ל"ת לא עקרה לקרא מכל וכל. אך במ"ע אי אמרת דאכילה אפי' כ"ש אם כן אתא הלכת' עקרה לקרא מכל וכל דהא כל פחו' מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל מש"ל. ופ"ב משביתו' עשור כ' הרמב"ם אכל או שתה פחו' מכשיעור אינו חייב כרת אף על פי שהוא אסור מה"ת ובש"ע א"ח סי' תרי"ב איתא נמי האי דינ':
[י.] ופ"ד מהל' שבועו' כתב מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחו' מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית והרי הוא כאוכל ח"ש מנבלו' וכו' ואם אמר שבוע' שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב אפי' היה זרע חרדל. וכתב מש"ל בשם הר"ן בחדושיו מי שנשבע שלא יאכל מותר באכילה פחות מכשיעור דלא דמי לשאר איסורין דקי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ור"ל עכ"פ סובר שאסור מדרבנן ה"מ באיסור תורה אבל הכא באיסור הבא מעצמו וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחו' מכזית היתר גמור הוא ופליג ארמב"ם דס"ל אף בשבוע' ח"ש אסור. וכן דעת הרמב"ן בחדושיו ונראה מדברי הר"ן דאפי' איסור דרבנן ליכא וכו' ואפשר כיון דר"ל אסרו משום סייג אף בשבועות עשו סייג לאסור ח"ש שוב ראיתי שהר"ן חזר בו בפ"ג דשבועו' בהלכות והסכים לדעת רבינו מדאמרי' ביומא משום חזי לאצטרופי בשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו בכזית איסורא מיהא איכא. ואף על גב דמרבינן התם מכל חלב וכו' אפ"ה ילפי' מיני' לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי למה לח יהא דין שבועות כדין שאר איסורין עכ"ל הר"ן ומ"מ אני תמה דבשלמא אם נאמר דסתם אכילה בכזית אלא דגזרת הכתוב שיאסר אף פחות מכזית משום דחזי לאצטרופי יש פנים לסברת רבינו הלזה וכו' אך לרא"ם דאית ליה דסתם אכילה בכ"ש אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ואוקמיה אכזית לעונשין. בנשבע שלא יאכל אמאי לא יענש אף בפחו' מכשיעור כיון דמשמעות אכילה היא בכ"ש וזה נשבע שלא יאכל א"כ הרי בפירוש אסר עצמו אפי' בכ"ש ובמפרש קי"ל דלוקה. ובדעת הרא"ם מה הפרש בין מפרש לנשבע שלא יאכל וצ"ע. ועוד כ' משל"מ דטעמא דרבנן דפליגי אר"ע באוכל כ"ש [כלומר אם נשבע סתם שלא יאכל ואכל כ"ש דרבנן סברי דפטור כמו בכל האיסורין ור"ע סבר דחייב. כדאיתא במתני' דשבועות] דרבנן סברי דאמדינן דעת הנשבע שלא אסר על עצמו אלא כשיעור איסור תורה ולא יותר. ור"ע סבר דבלשון בני אדם אכילה היא בכ"ש. וא"ת בקונמו' נמי נימא דמסתמא לא אסר עצמו כ"א כשיעו' תורה [ובשבועו' אמרינן דבקונמת מודו רבנן דחייב בכ"ש] לא קשיא כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל והוי כמפרש. ומכאן נמי סתירה לרא"ם. דא"כ מאי טעמייהו דרבנן עכ"ל. וע' עוד שם שהאריך בזה. ועוד כתב מש"ל על הא דכ' בי"ד סי' רל"ח אם אמר שבוע' שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ"ש וכו' אין דין זה מוסכם דאליבי' דרבינו שכתב בפ"ה מהלכות אל דשבועה חלה על ח"ש משום דאינו מושבע מהר סיני שפיר. אבל לרשב"א בתשו' סי' תרי"ו דאין שבוע' חלה על ח"ש והכריח הדבר מסוגיא דיומא וכן הוא דעת תוס' א"כ לדידהו לא יתכן לומר דהאומר לא אוכלנה דאסור בכ"ש מדין ח"ש דהא בשבועו' דף כ"ז אמרינן דאם אמר שלא אוכלנ' והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא וכל הפוסקים הביאו דין זה. ואם איתא דהאומר שלא אוכלנה אסור בכ"ש מדין ח"ש כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חייל שבועה שנייה לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח"ש עכ"ל ע"ש שהאריך. [ולי נראה דודאי השבועה מהר סיני לא היה אלא על המצות המפורשות בתורה לפי זה תליא בהא. אם אמרינן דסתם אכילה בכזית וכל אתי לרבות ח"ש שפיר אינו מושבע על ח"ש מהר סיני. אבל אי אמרינן דסתם אכיל' בכ"ש ואתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ולענין איסור כדקאי קאי בודאי מושבע מהר סיני על ח"ש. ודע דהא דכתבו תוס' בשאוכל נבלה פחות מכשיעור אין שבוע' חלה עליו היינו לענין קרבן דלקרבן צריך לאו והן דומיא דדבר הרשות א"כ בשלא אוכל וכו' נמי אינו חייב קרבן כיון דליתא בהן. אבל לענין מלקות שפיר חל בכל גונא כיון דלדעת התוס' אינו מושבע על ח"ש. וכן מבואר ברש"י שבועות דף כ"ד דלא נאמר כלל זה דבעי לאו והן אלא לענין קרבן]. וש"ע י"ד סי' רל"ח כתב כרמב"ם דחל על ח"ש. והא דפסק בסי' רל"ט בנשבע על מצוה דרבנן אם הוא לבטל מצוה כגון שלא להדליק נ"ח חלה שבועה. אבל אם נשבע לעבור על ל"ת אפי' מדרבנן לא חלה שבועה תירץ הש"ך בשם מהר"ל ב"ח דדבר דרבנן חמור טפי מח"ש שאסור מה"ת דכשהוא אסור מהתורה מריבוי דכל דוקא וליכא לאו וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה משא"כ כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור עכ"ל. ועיין במש"ל פ"ג משגגות שנסתפק אם אכל ח"ש ביה"כ ואח"כ אכל מאותה חתיכה חלב ח"ש במוצאי י"הכ מהו שיצטרפו. דיה"כ במקום אשם תלוי קאי והו"ל כאלו היתה לו ידיעת ספק בנתים. אמנם בסוגיא דכריתות מוכח דאין י"הכ מכפר על פלגא דשיעורא (והיינו לחד תירוצא) וצ"ע:
[יא] כתב הרמב"ם פ"ט הל' יו"ד ממלכים וכן חייב (בן נח] על אבר מן החי ובשר מן החי בכ"ש שלא נתנו השיעורין אלא לישראל בלבד. וכתב פרי מגדים י"ד סי' ס"ב אמנם מתוס' חולין (דף ל"ג) ד"ה אחד יראה דלב"נ בעינן כזית וטעם פלוגתתן י"ל דתלוי אי לא יאכל בכ"ש והלכתא אפקיה למלקות בכזית א"כ בן נח אסור. או לא יאכל בכזית והלכה רבי' לח"ש לאיסור א"כ ב"נ מותר:
[יב.] כתב הרמב"ם בפ"א מגנבה אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. כתב ה"ה מפורש פ' ד' מיתות ודין פחות משוה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין עכ"ל. ובפ"א מגזל' כתב הרמב"ם ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. כתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא דד' מיתות מיהו כתבו קצת מן המפרשים דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצות בו שניו דליכא אינש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות עכ"ל. כתב לח"מ נראה שרבינו הוציא דין זה ממה שאמר סנהדרין (דף נ"ז) תניא על הגזל (כך היא מצות בני נח) גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן כותי בכותי וכותי בישראל אסור וכו' כיוצא בו בגזל מאי היא (שאינן ממש גזל אלא דומין להם) אמר רב חמא בר יעקב לא נצרכה אלא לפועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא אלא אמר רב פפא לא נצרכא אלא לפחות משוה פרוט'. אי הכי כותי בישראל אסור הא בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צער בשעתי' מי לית ליה [ה"ה ישראל מישראל אסור אע"ג דממונא ליכא צערא מיהו איכא. כ"כ אספ"ז ב"ק דף ק"ה] (הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל לי' והישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזל והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בכותי דלא בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוט' מכלל פרוט' ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי). כותי בכותי כיוצא בהן (בתמי') כיון דלאו בני מחילה גזל מעליא הוא. אלא אמר רב אחא ברי' דרב איקא לא נצרכ' אלא לכובש שכר שכיר. ע"כ הסוגיא. וקשה דא"כ מה הקשו בדף נ"ט גבי מי איכא מידי דלישראל שרי והרי פחות מש"פ ותירצו דלאו בני מחילה נינהו. והשתא מאי הקשו הא בישראל נמי איכא איסורא בפחות מש"פ וכו' וי"ל בדוחק דמ"מ פריך שפיר כיון דיש חילוק בין פרוטה לפחות מש"פ בישראל ובכותי לא א"כ הרי חמיר כותי מישראל. ובהלכ' ו' כתב הרמב"ם הגוזל פחות מש"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבת גזלה. גזל ג' אגודות שוות שלשה פרוטות והוזלו והרי שלשתן שוות ב' פרוטות והחזיר לו שתים חייב להחזיר השלישי' הואיל ובתחלה היתה שוה פרוטה גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזיל' אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן. כתב ה"ה זו היא בעא דאפשטא ב"ק דף ק"ה ופי' שלא קיים מצות השבה ואע"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות השבה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזלה פרוטה עכ"ל. ע' כ"מ מה שהקש' בזה. וטור הי' לו גירסא אחרת ברמב"ם:
[יג.] בספר פרי מגדים לי"ד סימן ס"ה נסתפק אם ח"ש אסור בגיד הנשה (ודאי באבר מן החי אסור ח"ש כמ"ש הטור סי' ס"ב ואף דאם חלקו לכזית אבר בחוץ פטור א"כ לא שייך חזי לאצטרופי מ"מ האי משהו בשר שעליו חזי לאצטרופי עם שאר בשר מן החי דאסור משום ובשר בשדה טרפ' כמו שאר איסורים אלא באבר חדוש הוא מטעם דמצטרף גידין ועצמות לכך חלקו מבחוץ פטור כ"כ פרי מגדים לעיל סי' ס"ב) ומה שהבאני לספק זה הוא הא דאמרי' חזי לאצטרופי אי הפירוש הואיל אי יאכל מעט מעט עד כזית בכדי אכילת פרס יבא לידי מלקות מש"ה אסרה תורה או הפירוש חזי לאצטרופי הוא דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם ח"ש אחר. והנה בגיד קי"ל עץ הוא והתורה אסרתו. ובאבר מן החי אמרינן חלקו מבחוץ פטור ופירש"י חלקו לכזית ואכל בכא"פ משום דאין לך בו אלא חדושו ואם אאבר מן החי הוי חדוש כ"ש ג"ה דעץ בעלמא הוא. ולפ"ז יהיה ח"ש מותר בג"ה דלא שייך חזי לאצטרופי וצ"ע עכ"ל. [ולי נראה דמלישנא דש"ס דיומא דאמר כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל משמע דעל כל משהו ומשהו נקרא שם איסור. ואי אמרת דטעם הוא משום דאם נתיר לו ח"ש יאכל בבת אחת וכו' א"כ לא נקרא שם איסור על ח"ש אלא משום גזרה ואיך אמר איסורא קא אכיל אלא ודאי הפירוש האמתי דאם יאכל אח"כ ח"ש יהא חייב א"כ ע"כ צריך אתה לומר שהאי ח"ש הקודם שם איסור עליו. ואיני יודע איך העלים עיניו מגמרא זאת] ע' בקהלת יעקב אלגאזי שהוכיח מפסחים דף ע"ח דאע"ג דר"ש סבר בכל התורה כ"ש למכות מ"מ לענין קיום מצות עשה מודה דבעי כזית דאל"כ למה לא דחי שם דלעולם אכילת פסחים מעכבה אלא דר"נ כר"ש ס"ל דיוצאין בכ"ש וא"כ שפיר כל ישראל יוצאין בפסח אחד אלא ודאי אף לר"ש בעי כזית ע"ש (וע' במנחת כהן שהוכיח ממ"ש הרמב"ם בפ"ה הלכה ח' מנזירות דס"ל לרמב"ם דחצי שיעור ע"י תערובות אינו אסור אלא מדרבנן ודבריו נראים לי אם אין בתערובות כזית בכא"פ אבל אי איכא כזית בכא"פ אלא שלא אכל אכילת פרס אין נראים לי דבריו דהא שייך חזי לאצטרופי. וגם אינו מוכח מרמב"ם מידי שיהי' ג"כ בכה"ג מותר מן התורה דמפרק ט"ו הל' ג' ממאכלות. ומפ"א הל' ו' מחמץ לא מוכח מידי):