אור ברסלב
כסף נבחר חלק א אות ז (כלל נד) זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו

כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות ז (כלל נד) זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו

אות ז (כלל נג) זה וזה גורם

[א.] קדושין דף מ"ב אמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו כמותו שנא' ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ ותסבר' דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות וכו' אלא כי הא דרבה בר רב הונא דאמר וכו' אמר רב גידל. אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' ונשיא (אלא ההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין וכו' דקטנים כשלא בפניו דמי וכיון דנחלת הארץ זכות הוא להם היתה חלוקתן חלוקה) ותסבר' זכות הוא הא חובה נמי איכא דאיכא דניח' לי' בהר ולא ניחא לי' בבקעה וכו' ואלא כדרב' בר רב הונא אמר רב (כלו' לא זכות גרידת' איכא למשמע מיני' לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להם כי הכא דלזכותם בנחלה באו ואע"פ שפעמים שחלוק' זו חובתם דאיכא דלא ניחא לי' בחלק שנפל לו אפ"ה לא הדרי בהו) דאמר רב מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ת"ל נשיא אחד. כתבו הרשב"א וריטב"א מהא שמעינן דזכיי' אינ' מטעם שליחות דאל"כ אמאי לא פריך נמי הא קטנים לאו בני זכיי' נינהו כדפריך לעיל אלא ודאי דאינ' מטעם שליחות ועוד ראי' מהא דאמרי' קדושין (כ"ג) אבעי' להו עבד מהו שיעש' שליח לקבל גיטו מיד רבו לר"ש בן אלעזר (דאמר בשטר ע"י אחרים) כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דלמא אשה דאיהי מצי מקבלה גיטה שליח נמי מצי משוי עבד דאיהו לא מצי לקבל גיטו שליח נמי לא מצי משוי (וע"י אחרים דקאמר שיזכה לו רבו גיטו ע"י אחרים או הם עושים שלא מדעתו) בתר דבעי הדר פשטא לה לה מאשה ע"כ הסוגיא. מהא שמעינן דאינו מטעם שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגיטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הלכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין מן התורה וריטב"א מסיים אא"כ תדחוק דשאני עבד שישנו בכלל שליחות דעלמא ולפיכך זכין לו משא"כ בקטן דלאו בר שליחות הוא כלל ואין זכין לו מן התורה אלא מדבריהם עכ"ל. ור"ן בהלכות כתב דזכיי' מטעם שליחות כדמוכח ב"מ (דף י"ב) חצר משום יד אתרבי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו [כלו' אין אדם יכול לעשות שליח לחוב לאדם שלא מדעתו] גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו (ושלא מדעתו דאנן סהדי דניח' לי שתהא שלוחה. כ"כ רש"י שם) ועוד מוכח מב"מ (דף ע"א) קטן דאתי לידי שליחות תקינו לי' רבנן זכיי'. ועוד מוכח מהא דאמרי' בפרק אין בין המודר התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך משום דזכין להם וכו' ובתרומה שליחות כתיב בה ואי לאו דחשיב כשלוחו לא הי' יכול לתרום אע"ג דזכות הוא לו אלא הכא דלמאי דס"ד דרב מוכח מהאי קרא דזכין לאדם וכו' זכין לקטן מדאוריית' ולא מדין שליחות ומש"ה לא פרכינן אבל לפי המסקנ' דלא אתי קרא לזה ובאמת לא מוכח מקרא שזכין לאדם בדבר שאינו שלו וזכין לו לקטן מדאוריית' דהתם שלהם הית' וחלוקתן גלוי מלתא בעלמא וב"ד מעמידין אפוטרופס לכך אבל בעלמא אין זכיי' לקטן מדאוריית' ומה שזכין לו מדרבנן בעלמ' היא. ומהא דלעיל דבעי' מהו שיעש' עבד שליח וכו' נמי י"ל דלא דמי דודאי כל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין לו בשבילו מדאוריית' כהא דקטן אבל עבד מה שאינו יכול לקבל גיטו לרשב"א לאו משום דאין לו יד דהא ה"ל גיטו וידו באין כאחד כדאמרי' גיטין (ע"ו) גבי אשה וכו' מש"ה פרכי' לעיל (כ"ג) והא קי"ל גיטו וידו באים כא' אלא דטעם דרשב"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה שיצא גט לרשות שאינו שלו. דאשה אין גופה קנוי לבעל אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינו של אדון ועבד גופו קנוי לאדון הלכך בעינן יד אחרים וכיון שמה שאין העבד עוש' שליח אינו מטעם שלא תהא לו יד. אחרים יכולין לזכות גט בשבילו שהרי יצא גט לרשות שאינו של אדון אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל אף אחרים אין זוכין לו מן התור' עכ"ל הר"ן ואספ"ז ב"מ דף ע"א ע"ב כתב בשם הרשב"א אהא דאמרי' קטן דאתי לכלל שליחות אית לי' זכיי' מדרבנן מקשה רמב"ן הא מוכח מקדושין דקטן אית לי' זכיי' וכו' תירץ רמב"ן דלפי המסקנ' דאקשינן עלה הא חובה היא וכו' לא תפשוט שזכין לאדם בדבר שאינו שלו דהתם שלהן הית' וחלוקתן גלוי מלתא אבל זכיי' לקטן מדאורייתא ל"ל אע"ג דזכיי' לאו מטעם שליחות והא דאמרי' גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד וכו' איכא למימר דזכות גירות שאני אבל בעסקי ממון אין לו זכיי' אלא מדרבנן וכו' ואין דבריו מחוורין בעיני דבכולה תלמודא משמע דאית לי' זכיי' דהא אית לי' חצר אפי' במציאה כר' יוחנן וחצר מדין זכיי' הוא כידה דאמרי' חצר משום ידה אתרבאי וכו' ורש"י פי' שם בקדושין דלמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן. וראב"ד נר' דגרס זכיי' מדאוריית' אית לי' לאינו ישראל מידי דהוי אקטן ואינו מחוור אבל משמע דאינו ישראל ל"ל זכיי' מדאורייתא אלא מדרבנן אבל קטן אית לו' זכיי' מדאורייתא עכ"ל רשב"א (וצ"ל דהא חשיב כמו דעת אחרת מקנה לו הנחל' דאל"כ הא אמרי' מציאת קטן משום דרכי שלום. ואין לומר דהכא עדיף כשאחר זוכה לקטן משום דהוא יש לו יד לזכות וזוכה בשביל הקטן אבל כשהקטן בעצמו זוכה אין לו זכיי' מדאורייתא דהא הרשב"א מביא ראי' מחצר שקונה לקטן וחצר משום יד אלמא דאית לי' לרשב"א דקטן יש לו יד מדאורייתא לפ"ז צ"ע שכ' דרש"י סובר דאף לפי מסקנא נפשוט דזכין לאדם א"כ זכין לקטן מדאוריית' והא לרש"י אף בדעת אחרת מקנה אין לו זכיי' מדאורייתא כדמוכח מדבריו בסוכ' דף מ"ו ע"ב ובבתרא דף קנ"ו כאשר אבאר לקמן. ובלא דברי רשב"א שכ' דרש"י ס"ל למסקנ' נמי תפשוט דזכין וכו' הייתי אומר דמדברי רש"י אינו מוכח כלום. אלא דלמסקנא ילפינן מנשיא וכו' דב"ד רשאין לעשות להן כמ"ש בהדיא שם אבל אחר שאינו ב"ד אין זוכה לו מן התורה. ועוד ראי' דלרש"י יש חילוק בין ב"ד לאחר מהא דכ' רש"י בפסחים דף צ"א דאין קטן זוכה בשביל אחר משום דאינו נעשה שליח. א"כ מזה נר' דרש"י סובר דזכיי' מטעם שליחות וא"כ למסקנא דהכא איך נוכל לזכות בשביל קטן אע"כ דהכ' שאני משום ב"ד אבל לרשב"א דסובר בדעת רש"י דלמסקנ' נשאר האי ילפותא דזכין לקטן קשה מה שהקשינו מרש"י דסוכה ומפסחים וע' בס' דברי אמת בשו"ת שלו שתמה ג"כ על הריטב"א ורשב"א דאמרו משמו של רש"י דזכיי' לאו מטעם שליחות והא מוכח מרש"י דפסחים דזכיי' מטעם שליחות וגם דעת תוס' בגיטין ובכתובות ובפסחים שם דזכיי' מטעם שליחות): [ב.] גיטין דף י"א ע"ב האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו (אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד כ"כ רש"י בקדושין כ"ג). כתבו תוס' בגטי נשים וכו' בירושלמי בעי הגע עצמך הי' עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד. הרי שהית' אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה לית לך אלא כהדא אלו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור אלו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת. פי' ע"י אחר העבד נמכר על כרחו ואין האש' מתגרשת ע"י אחר בעל כרחה עכ"ל. ובירושלמי גיטין פ' התקבל איתא בכל אתר את אמר התקבל כזכי הכא את אמר התקבל כהולך שנייא היא שזכין לאדם שלא בפניו התיב וכו' הגע עצמך שהית' צווחת להתגרש. אני אומר שמא חזרה בה הא תנינן היא עצמ' מביאה גיטה חש לומ' שמא חזרה בה תמן היא חבה לעצמה ברם הכא חוב לה עכ"ל. וכ' נמוק"י סוף פט"ו מיבמות אהא דאמרי' התם המזכ' גט לאשתו במקום קטטה לא מהני' דלאו זכות הוא לה דטב למיתב טן דו וכו' וא"ת מ"מ נשאלה את פיה עכשיו ואם היא רוצה נשמע דזכות הוא לה תי' הריטב"א בשם רבי דמילת' דהוי חובה אע"ג דלכי יודע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע עכ"ל. [ונר' דטעמו משום דסבירא לן דשליח לקבלה צריך לעשותו בעדים דהיינו שעדים ישמעו כשאמר' לו התקבל גיטי. וא"כ בשלמ' בדבר שהוא זכות גמור אנן סהדי דניח' ליה למהוי שלוחה ואף דזכיי' אינה משום שליחות מ"מ לא גרע לענין זה משליחות דצריך עדים ואנן סהדי כעדים דמי כמו שמוכח ב"מ (דף ג' גבי ר' חייא קמיית'). (וע' ר"ן פ' המגרש גבי עדי מסירה כרתי) אבל בדבר של חוב אלא שעכשיו אמרה שזכות לה מ"מ אין עדים בדבר השליחות ולכך לא מהני. ולפ"ז בדבר שבממון או בשאר דברים שא"צ שליח בעדים אפשר לומר דזכין לו למפרע אמנם לדעת האומרים דזכיי' מטעם שליחות ובשליחות צריך שיהי' מדעתו כמ"ש בב"מ מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ לא מהני בשום דבר למפרע בדבר של חוב' אף כשאומר עכשיו שזכות הוא לו בשלמ' בזכות גמור אנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה והוי דומיא דאתם כמ"ש לקמן בשם תה"ד. אבל בדבר דהוי חוב ליכא אנן סהדי ולא הוי שליח. כן נ"ל]. כתב הרי"ף (על הא דאמרי חכמים אבל לא בשחרורי עבדים) וה"מ לחזרה דלא מצי רבי' למהדר בי' אבל עבדא לא נפיק לחרות עד דמטי גיטא לידי' דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מית' דאין גט לאחר מיתה וש"מ דלחזר' הוא דזכין לי' לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דאתי גיטא לידי' ואשכחן זכיי' כה"ג דאמר לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ל. וכתב הרא"ש ומילתא דתמיהה היא דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא דטעם החזרה משום דתן כזכי וזכיי' מטעם שליחות ואנן סהדי דניחא לי' שיהא שלוחו ושלוחו כמותו והוי כאלו בא לידו וכו' דאי לא הוי כאלו בא לידו למה לא יחזור כ"ז שלא נגמר הדבר אין זכיי' ושליחות לחצאין וכו' ומה שהביא ראי' מהילך מנה וכו' לאו ראי' דהתם נמי זכה המלוה בגוף המנה כאלו בא לידו דזכיי' מטעם שליחות ולדבר שהוא זכותו נעש' שלוחו אבל להתחייב באחריות שהוא חובת המלוה לא נעש' שלוחו עכ"ל. וכ"כ הר"ן דכיון דתן כזכי הוי כאלו הגיע לידו דהא בגיטין (ס"ב) משמע דאשה שאמרה התקבל גיטי והוא אומר הולך ותן לה אי אמרי' תן כזכי מגורשת מיד כשבא הגט ליד שלוחו. ובקדושין (כ"ג) נמי משמע שקונ' עצמו בשטר ע"י אחרים בין לדעת בין שלא לדעת ומתני' דהתם לענין גט שחרור גמור תנן. ובגיטין (מ') אמרי' האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. וכן נמי מצינו זכיי' אפי' בגט אשה להוציא לגמרי כשתמצ' לומר זכות הוא לה דגרסי' ביבמות המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני לי' זכות הוא לה. ותנן נמי פ"ח דתרומות העבד שהי' אוכל בתרומ' ובאו ואמרו מת רבך או שעשאו בן חורין ר"א מחייב קרן וחומש וכו' וכולן שהית' תרומ' לתוך פיהם וכו' ר' יהושע אומר יפלוטו אלמא אע"ג דלא הגיע הגט לידו משוחרר הוא (ואפשר דאין ראי' משם דמיירי שעש' עבד שליח לקבל גיטו מיד רבו והוא לא ידע אם רבו נתן גיטו לשלוחו ואכל תרומ' ואח"כ אמרו לו שכבר נתן) ומתניתן דהכא לא גרסי' זה וכו' ומה שהביא ראי' מהולך אין ראי' דהתם ודאי דינא הוא דלא מפטר לוה מיני' דמלוה עד שיגיע ממון לידו דאי אמרי' מפטר חוב הוא לו אבל הכא כיון דזכות לעבד כשנותנו לשליח ואמר לו תן הרי כאלו קבלו העבד עכ"ל וכ"כ תוס' בדף ט' ד"ה לא יתנו. וכ"כ מרדכי בשם ריב"א. ורש"י בדף ט' כתב נמי כרי"ף אך לקמן דף י"ג במתני' חזר בו וכתב כתוס' דל"ג זה. (וע' לרמב"ם פ"ו מעבדים סובר כרי"ף אם אמר תן אינו בן חורין עד שיגיע לידו ואם אמר זכי בגט זה לעבדי יצא ב"ח מיד):

[ג.] בב"ב דף קנ"ו ע"ב מתני' ר' אליעזר אומר בשבת (שכיב מרע חולק נכסיו) דבריו קיימין מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול. ר' יהושע אומר בשבת אמרו ק"ו לחול כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול דברי ר"א (הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחד זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול שהרי יכול לזכות לעצמו) ר' יהושע אומר לקטן אמרו (משום דזכין לו שלא בפניו) וכ"ש לגדול (שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והלכך כ"ש דזכין לאדם שלא בפניו) (מדברי רש"י נרא' דהא דאמרי' בכולי תלמודא זכין לאדם שלא בפניו לאו כ"ע היא ור"א פליג בהא ואע"פ דזכיי' מטעם שליחות ובודאי לא פליג אדין שליחו' מ"מ סובר דכל זמן שלא עשאו שליח בפירוש אינו יכול לעשו' עצמו שליח לאחר בלא דעתו וצ"ע). [גמ'] מתני' מני רבי יהוד'. דתניא רמ"א זכין לגדול ואין זכין לקטן דברי ר"א ר' יהושע אומר לגדול אמרו ק"ו לקטן. ר' יהוד' אומר ר"א אומר זכין לקטן ואין זכין לגדול ר' יהושע אומר לקטן אמרו ק"ו לגדול. כתבו תוס' בד"ה זכין לגדול וכו' וא"ת ולמה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו וי"ל דזכיי' מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכיי' ומאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכיי'. ומאן דאית לי' זכין לקטן ואין זכין לגדול ס"ל כיון דגדול יכול לקנות לא תיקון לי' רבנן זכייה כמו בקטן עכ"ל. (וע' בהגהות אשרי שכ' וז"ל וקונין בין לקטן בין לגדול וכן מעשים בכל יום וכמה סוגיות אמרו כן אבל זאת הסוגיא משמע דליכ' מ"ד דזכין בין לקטן בין לגדול ותימא כמאן קי"ל השתא עכ"ל. (ודבריו תמוהים הא לד"ה ר"י סובר זכין בין לקטן בין לגדול. וצ"ע. וכן הקש' במהרימ"ט ספר ב' שאלה א'. עיין שם תירוצו שהוא דחוק):

[ד.] פסחים דף צ"א ע"ב אמר ר' יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה (איש זוכה לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קבל מתנ' לשם אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח). וכתבו תוס' קשה אמאי איצטריך קרא הא אין שליחות לקטן ובמציע' (דף י"ב) מוכח זכיי' מטעם שליחות וכי תימא מהכא קי"ל דאין לו שליחות אכתי קשה אמאי איצטרך למעט דאינו זוכה לאחרים הא אפי' לעצמו אין לו זכיי' במציאתו אלא מפני דרכי שלום. וי"ל בדעת אחרת מקנה אותו זוכה לעצמן אפי' לגבי קנין דאוריית' עכ"ל. ובקדושין דף מ"ב איתא נמי להאי דר' יצחק. וכתבו תוס' שם למה לי קרא הא קי"ל גיטין (דף כ"א) דאין יד לקטן וי"ל דלגבי פסח איצטריך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אפי' קטן אימא אף לאחרים זכה קמ"ל עכ"ל. ובגיטין דף ס"ד ע"ב איתא אמר רב יהוד' אמר רב אסי (אם נתנו לקטן) צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים (ומדרבנן) כי אמריפ' קמי' דשמואל אמר לי' דא ודא אחת היא מאי דא ודא וכו' אמר רב חסדא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ופריך הש"ס כיצד משתתפין מניח את החבית ואמר הרי זו לכל בני המבוי ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים האי שפח' היכי דמי אי דאתי' שתי שערות מאי בעי' גבי' אלא לאו דלא אתי' שתי שערות וקתני לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן כתבו תוס' משמע דרב יהודא ורב חסדא פליגי אי זוכה לאחרי' מדאוריית' אע"ג דמציאת חש"ו אינו אלא גזל מדבריהם. הכא דדעת אחרת מקנה אותם שאני (וכ"כ נמי לעיל דף ל"ט גבי גר שמת וכו' דהא דאמר בסוכה דינוקא מקני קני התם דעת אחרת מקנה. ועיין קדושין דף כ"ג וי"ט. וב"ק דף ק"ט תוס' ד"ה קטן) וא"ת והא זכיי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם. וי"ל דאין למעט קטן משליחות דקרא דתרומ' אלא במילתא דליתא בדנפשי' כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשיה אבל בזכיי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים. וא"ת תקשי לרב יהודה הא דאמרי' קדושין (מ"ב) איש זוכה ואין קטן זוכה וי"ל דהתם לא מיירי בדעת אחרת מקנה אותו אלא לאשמעי' דפסח שלו אינו יכול להמנות אחרים עליו דס"ד שיכול להמנות משום דשה לבית אבות דאורייתא והוי לענין פסח כמו גדול. אי נמי היא גופה קמ"ל דשה לבית אבות לאו דאוריית' ואין לו כח לזכות בו לא לאחרים ולא לעצמו עכ"ל. ובסנהדרין דף ס"א ע"ב כתבו תוס' עוד אי נמי שאין זוכה לאחרים קאמר אע"ג דדעת אחרת מקנה ודלא כרב אסי עכ"ל וכ"כ תוס' בקדושין דף י"ט דבדעת אחרת מקנה יש לו זכייה מדאורייתא. וכ"כ הרא"ש שם דיש לו זכיי' לעצמו מדאורייתא בדעת אחרת מקנה אפי' לרב חסדא. ולרב יהודה דפליג עליו זוכה מן התורה אף לאחרים. (אמנם מדברי רשב"ם בבא בתרא דף קנ"ו שכ' הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחר זוכה וכו' משמע דאינו זוכה אפי' בדעת אחרת מקנה [ועיין מה שכתבתי לקמן על זה] וגם בסוכה דף מ"ו ע"ב על הא דאמר ר' זירא ינוקא מקני קני כ' רש"י דרבנן תקנו לי' זכיי' לנפשיה. אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות מקחן מקח וכו' במטלטלין (פעוטות בר שית בר שבע עד עשר כל חד לפי חורפיה) וכנגדן קטנה מתגרשת בקדושי אביה הגיעו לעונת נדרים נדרם נדר וכו' וכנגדן בקטנה חולצת כתבו תוס' וא"ת והא דתנן זכין לקטן וכו' הא קטן גופי' אמר הכא דזכי י"ל דהתם בפחות מכאן (לפ"ז אין ראי' מדברי רשב"ם דס"ל דלא מהני דעת אחרת מקנ') אי נמי בקנין חליפין דאין מבחין עכ"ל. וכ"כ הר"ן והוסיף לפיכך מי שנתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה אא"כ זכהו ע"י אחר וכו'. עוד כתב הר"ן שם דנראה לו דעת רש"י דלרב חסדא אינו זוכה לאחרים אפי' מדרבנן וכן נראה דעת הרי"ף דאי אמרת דר"ח פליג ארב יהודה דאינו זוכה לאחרים מדאוריית' אבל מדרבנן זוכה למה לן לפירוקי שאני שתופי מבואות דרבנן הא אפי' יהי' מדאוריית' נמי מהני כיון דרבנן תיקן לי' זכייה והא קי"ל הפקר ב"ד הפקר עכ"ל:

[ה.] סנהדרין דף ס"ח ע"ב אמרי' על הא דכ' רחמנא ואם אין לאיש גואל (להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן) (גבי גזל ונשבע על שקר) וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכ' מדבר ואמר רחמנ' איש אתה צריך לחזור אם יש לו גואל קטן אי אתה צריך לחזור בידוע שאין לו גואלים כתבו תוס' משמע מהכא דאית לי' זכייה מדאורייתא בדעת אחרת מקנה דאל"כ מנא ליה להאי קטן ממונא וכן משמע בירושלמי פרק חלון דאם הוא בן דעת אית לי' זכייה מדאוריי' אך במציעא (ע"א) משמע דל"ל זכיי' מדאוריית' דגרסי' ברוב הספרים זכיי' מדרבנן אית לי'. ומיהו אית ספרים דגרסינן זכיי' מיהו אית ליה ועוד משכחת שיש ממון לקטן כגון שירש את אביו קודם שנתגייר כדאמר קדושין (י"ח) נכרי יורש אביו דבר תורה אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא. וא"ת האיך יתחייב אדם אשם על גזלו הא אין נשבעין על טענת חש"ו כדדרשי' כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וי"ל דה"מ בטענת כפירה והודאה אבל ע"פ עד אחד נשבעים אי נמי בקפץ ונשבע. וא"ת האיך נתגייר כי אמרי' נמי דקטן אית לי' זכייה מדאוריית' הא א"י ל"ל זכיי' אפי' מדרבנן. ומיהו הא לאו קושי' דא"כ תקשי לן כל גרים האיך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באים כאחד שאני. אבל אי קטן לית ליה זכיי' מדאוריית' ודאי קשה האיך נתגייר וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת. מיהו ק' מההיא דכתובו' (י"א) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולכל מילי חשיב גר להתירו בבת ישראל וקדושיו קדושין ובניו חולצין ומיבמים ולכל מילי דאוריית' ולא משמע שיהא מטעם דיש כא ביד חכמים לעקור דבר מה"ת חדא דה"מ בשב ואל תעש' והאי קום ועשה הוא ועוד מדפריך מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו. ונרא' דזכיי' דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר. והא דפריך תנינא וכו' ומשני מהו דתימא נכרי בהפקרא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה. ואפי' בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר מדמייתי מקטנה פחות מבת ג' שנים שהזכיי' בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו וגם מצינו שאבותינו נכנסו במילה וטבילה בהרצאת דמים וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה. ובקדושין (ע"ד) אמר ר"ש דגיורת שנתגיירה פחותה מג' כשרה לכהונה ומייתי ראי' מדכתיב בשלל מדין וכל הטף בנשים וכו' והרי פנחס הי' עמהן. ואע"ג דאמרי' בכתובו' הגדילו יכולין למחות הא כשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה עכ"ל:

[ו.] בבא מציעא דף י"ב אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאבי' בשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וכו' למימרא דסבר שמואל דקטן ל"ל זכיי' מדאוריית' והאמר שמואל הלכה כר' יוסי (בהא דהשוכר את הפועל ילקט בנו אחריו) שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל. ולבסוף אסיק הש"ס דר' יוסי נמי לא ס"ל דאית לי' זכיי' מדאוריית' אלא עשו שאינו זוכה כזוכה:

[פסק]:

[ז.] כ' הרמב"ם פ"ד הל' ב' מזכיי' מזכה לחברו במתנ' ע"י אחר כיון שהחזיק בה אחר כגון שמשך מטלטלין או הגיע שטר לידו או החזיק בקרקע זכה חברו אף ע"פ שלא הגיע המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה מקבל ואם לא רצה אינו מקבל שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וזכות הוא לו שתנתן לו מתנה אם ירצה אבל אם לא ירצה אין נותנין מתנה לחברו בע"כ. וכ' ה"ה בשם רמב"ן מהא שמעי' דכי אמרי' זכין לאדם וכו' דוקא כשנתרצה אבל אם לא נתרצה כששמע לא. מכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו שלא בפניו ואע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחתו והא דאמרי' קדושין (מ"ה) חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קעביד וכן עיקר דבמה שהוא חוב גמור אפי' נתרצה לאו כלום הוא עכ"ל. ובהלכה וי"ו כתב הרמב"ם אין אדם זוכה במתנה לחברו עד שיהי' הזוכה גדול ובן דעת וא' האיש ואחד האשה ואפי' אשת האיש ועבד ושפחה אבל האינו ישראל אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כן אינו זוכה לישראל וכשם שאין ישראל נעש' שליח לאינו ישראל כך אינו זוכה לאינו ישראל וכו' זכין לקטן אפי' בן יום אחד ולגדול בין בפניו ובין שלא בפניו. וכ"כ ש"ע ח"מ סימן רמ"ג כרמב"ם אלא שרמ"א הוסיף שם על מה שכתב אפי' אשת איש או שפחה וכו' ודוקא מיד אחרים אבל לא מרבה ובעלה אלא במקום דזכיה לנפשה עכ"ל. וכ' סמ"ע כגון שראובן נותן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנה ליד אשתו דאמרי' מגו דזכי' לנפשה זכי' נמי לשמעון (והוא מגמ' דנדרים דף ס"ה דאמרי' מגו דזכי' לנפשה באותו עירובי חצרות כגון שיש לה חצר בפני עצמ' זכי' נמי לאחרינא ועיין חדושי רמב"ן ב"ב דף קל"ב על הא דאמרי' שם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש אבדה כתובתה ומוקי הש"ס במזכ' להן על ידה כתב רמב"ן הא אין קנין לאשה בלא בעלה איכא למימר כגון דיהב לה לדידה בהדייהו דמגו דזכי' לנפש' זכי' לאחרינא אי נמי כיון שהיא מתכוונת לזכות להם גליא דעתא דניחא לה במתנות הבנים). ועוד כתב הרמב"ם קטן שנותנין לו צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו ואינו זוכ' לאחרים פחות מזה לא לעצמו ולא לאחרים וכו'. כתב ה"ה פי' זוכה כשיש דעת אחר' מקנה הא לאו הכי אין לו זכי' אלא מפני דרכי שלום ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא ב' שערות וכשמואל עכ"ל. וש"ע ח"מ סימן רמ"ג העתיק דברי רמב"ם וכ' רמ"א דוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציא' לא, וש"כ שם חולק ומסיק דאף לענין מציאה אית ליה זכיי' מדאורייתא וראי' מירושלמי פרק חלון וכן מוכח מש"ס ב"מ דף י"ב לענין ילפינן מציא' מגט או קטן מקטנה והאי ילפינן מדאורייתא ודלא כתוס' שם וא"כ מוכח בהדיא דקטן יש לו יד מהתורה ובע"כ הא דתנן מציא' חש"ו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו וכו' ע"ש שהאריך (ועיין בפני יהושע גיטין דף ל"ט וס"ד שחולק עליו וסותר ראיותיו). ובפ"ח מלולב כ' הרמב"ם ואין נותנין אותו (הלולב) לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התור' ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר. וכתב לח"מ הר"ן כ' שמה שאמרו בגמ' לא ליקני אינש הושענא לינוקא דמקני קני אקנוי' לא מקנה מיירי כשלא הגיע לעונות הפעוטו' אבל הגיע הא מדרבנן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא מקנה. אבל רבינו נראה לי' דוחק ופי' דאסור להקנות אפי' לפעוטות. והטעם דקונה מן התורה דסובר רבינו דאע"ג דאין מקחו מקח מן התור' מ"מ כשנתן לו קונה מן התורה וכדכתב פרק כ"ט ממכירה ושם ביאר כן דבריו ה"ה ולכך אפי' הגיע לפעוטות אינו מקנה מן התורה (וצ"ל דל"ל לרמב"ם האי סברא דר"ן דיצא מדאורייתא אם יש לו קנין דרבנן מטעם הפקר ב"ד. אלא ס"ל כמו שצידד שם הר"ן). אבל רש"י נר' דעתו כדעת הר"ן שפי' קונה דרבנן תקנו לי' זכיי' עכ"ל לח"מ. ובש"ע א"ח סי' תרנ"ח כתב לא יתנו לקטן וכו' ויש מי שאומ' שאם הגיע לעונות הפעוטו' מותר. ובפרק כ"ט ממכירה כ' הרמב"ם שלשה אין מקחן מקח וכו' דין תורה. חרש שוטה וקטן אבל חכמים תקנו שיהא חרש וקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו. וכ' ה"ה מפורש בגיטין משום כדי חייהן הא לאו הכי לא. וי"א דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה ופשטן של שמועות כדברי המחבר וזה נראה שדעת רבינו במתנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנ' אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש דעת אחרת מקנה וכן נראה מ"ש פ"ח מלולב ופ"ד מזכיי' עכ"ל. (וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו וכו' דקטן אית לי' זכייה מן התורה לנפשי' ע"ש). ובפרק י"ז מגזלה כתב הרמב"ם מציאת חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום וכ"כ ש"ע ח"מ סי' ע"ד וכ' רמ"א בשם רשב"א ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה לו אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין עכ"ל:

[ח.] כתב אספ"ז ב"מ דף ע"א ע"ב בשם הרשב"א על הא דאמרי' התם קטן דאתי לכלל שליחות אית לי' זכייה אינו ישראל דלא אתי לכלל שליחו' ל"ל זכיי' וכו' וז"ל ואני תמה מנין לנו שאין זכיי' לאינו ישראל מדאורייתא. ואי דהכא אמעט משום דילפינן משליחו' והא זכייה לאו מטעם שליחות וכ"ת כל דלא אשכחן דאית ליה זכיי' ממילא ליה ליה והא שליחות גופא אי לאו גם אתם וגו' דמיעט קרא בהדיא הוי אמרי' דיש שליחות לאינו ישראל. וניחא לי דודאי כל דלא רביי' רחמנא בהדי' לזכייה לית ליה ותדע לך דהא אפילו בישראל נמי אמרי' התם מנין שזכין לאדם וכו' אלמא אי לאו קרא הוי אמינא דאין זכין אפילו לישראל והדין נותן דאיזה שעבוד או זכות יש לו לאדם על חברו שיזכה ע"י אלא דרביי' רחמנא וכיון דאינו ישראל לא אשכחן דרביי' רחמנא לזכייה ש"מ דישראל דרבי קרא אית ליה אינו ישראל דלא רבי קרא ליה ליה וא"ת א"כ למה הוצרך קרא למעט אינו ישראל משליחות י"ל כיון דרבי' בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט אינו ישראל אבל בזכייה דלא רבי בהדיא דליצטרך למעוטי אינו ישראל אלא גלוי מילתא בעלמא דגבי קרא דאית ליה זכייה לישראל כדכתיב נשיא אחד והיכא דגלי גלי דהיינו בישראל ממש בחלוקת הארץ בעלמא לא גלי אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכ' בין ישראל לאינו ישראל אף בזכיי' כן עכ"ל:

[ט] כתב תה"ד סי' קפ"ח אשה בעלת בית לשה לה משרתת שלה עיסה והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה וקודם שחזרה נתחמצה העיסה כל צרכה שאם ישהה עוד שלא תאפה תתקלקל העיסה ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעלת הבית שרי למעבד הכי וכו' כיון דמתקלקלה העיס' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וקי"ל זכיי' מטעם שליחות אתרבי ולענין תרומה רבינן שליחות מאתם וכו' והכא נמי המשרתת נעשה שלוחה אפי' שלא מדעתו מטעם דזכות היא לה וכו' ולענין גט נמי מרבינן שליח לאשה ולאיש מושלחה כו'. וביבמות בעי תלמודא המזכה גט לאשתו במקום יבום או במקום קטטה מהו ומוכח בהדיא התם דאי הוי זכות לה היה מועיל משום דזכין לאדם וכו' אע"ג דבעינן ונתן בידה או ביד שלוחה היכא דזכיה הוא לה נעשה המקבל שלוחה אף שלא מדעתה וה"ה לענין הפרשת חלה ואי קשה לן הא דתניא פ"ב דמציעא כיצד התורם שלא מדעת וכו' ואמרי' התם דבעינן שלוחכם דומיא דאתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלמא אע"ג דידעי' בתר הכי דניחא ליה במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקרא לא לדעת הוי. לא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה אלא דאח"כ שמעינן מיני' או דחזינן מיניה דניחא לי' ובעינן למימר דלמפרע הוי שפיר שליח הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה וכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא לי' אבל היכא דבשע' שנעשה שליחות לא ידעי' לא הוי דומיא דאתם עכ"ל. וע' ש"ע י"ד סי' שכ"ח ברמ"א שפסק כן. וע"ש בט"ז וש"ך:

[י.] כתב הרא"ש בכתובות דף כ' בשם רמ"ה נכסים שנתנו לו (לשוטה) במתנה הווין ברשותו ואם הקנו לו אותן בקנין או בחזקה ע"י אחר דקנאה קנין גמור ואין מכירתו בהן כלום אבל קנה נכסים אפי' זכין לו על ידי אחר לא זכה בהן זכייה גמורה דזכיית המקח אינו בא מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכא קא מקני' ליה ואם אין בו דעת להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכייה לשוטה מידי דהוי אקטן דאית לי' זכיי' הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים עכ"ל:

[יא] כתב רשב"א בגיטין כ' (גבי זקן שהי' מלוה לכל בני הכפר) קשה אפי' כי מקנ' זקן ומלוה מאי הוו הא לווין לא הוי ידעי וכיון שכן האיך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנ' להו ומאי שנא מההיא דאמרי' ביבמות פרק ר"ג דעודר בנכסי הגר וסבר שלו הן לא קני וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחר' עכ"ל. וכן כ' נמוקי בתרא בשם הראב"ד וגבי רב ענן וכו' דף מ"א) וז"ל ושמעי' מהכא דאלו ידע המזכה ואע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה יקנה ולא דמי לעודר בנכסי הגר (יבמו' דף נ"ב) דשאני הכא דאיכא דעת אחרת:

תם ונשלם חלק ראשון בעזה"י:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה