כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ה (כלל מז) הואיל
[א.] פסחים דף מ"ו מתני' כיצד מפרישין חלה בטומא' בי"ט [של פסח] ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפ' בן בתירא אומר תטיל לצונן א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עלי' בבל יראה וכו' אלא מפרשת' ומניחת' עד הערב ואם החמיצה החמיצה. [גמ'] לימא בטובת הנאה קמפלגי וכו' לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכ' בהואיל קמפלגי ר"א סבר אמרי' הואיל ואי בעי מתשל עלה ממוני' הוא (דעל כל נד והקדש ותרומה הקדוש באמירת הפה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוני' הוא ועבר עליה. ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתרי דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא. ואי נמי קרא עלי' שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מתשל עלה. מיהו כיון דאית לי' לר"א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר שתאפ' תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל (הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזי' ליה). (עיין תי"ט שכ' הא ר"א סבר רפ"ו דערכין אין שאלה להקדש. אלא דחלה אינה הקדש ולכן אמרי' הואיל ואי בעי מתשל אבל הקדש אין נשאלין לר"א). כ' הר"ן בהלכות לפי מה דאסיקנא בקדושין (נ"ח) דטובת הנאה ממון אפשר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה משום דטובת הנאה ממון ולאו משום הואיל. אלא כך ראוי לומ' דרבה דאית לי' הואיל ור"א דשרי לאפותה משום הואיל דכל חדא חזיא ליה ומשום האי הואיל תלינן רבה בר"א עכ"ל. כתבו תוס' על מה שפי' בקונט' וכו' כיון דיכול לעשות בלא הואיל וכו' וא"ת א"כ אמאי שרי לאפות משום הואיל דכל חדא חזי' ליה כדלקמן הא יכול לעשות ע"י הטלה בצונן ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכ' למיחש שלא יזהר יפה ויבא לידי חימוץ. ועוד י"ל [לתרץ קושית רש"י] הואיל ואי בעי מתשל עלה לא שכיח לא אמרי' להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי לחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכ' למימר הואיל ואי בעי פריק לה שאין התנור מקדשה שאם הי' מקדש א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותו קודם י"ט וכן מוכח מנחות (ע"ב) דמאן דאמר אין אפייתן דוחה י"ט קסבר אין התנור מקדשן. [ועיין שער המלך פ"ג הלכה ט' מהלכות י"ט דמקשה מאי פריך תוס' דיהא אפייתן דוחה י"ט אי בעי פריק הא אין פודין בי"ט משום דדמי למו"מ וכ"כ רש"י ור"ן ביצה (כ"ז) ד"ה בבהמת קדשים וכ"כ תה"ד הביאו ב"י א"ח סי' של"ד. וליכ' למימר משום דאין שבות במקדש היינו דוק' לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא כמ"ש רש"י עירובין (ק"ב ע"ב). ועוד קשה מה שהקשה דיקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל אי בעי מתשל הא אין נשאלין וכו' אם לא לצורך שבת וה"ה וי"ט. בשלמא למאי דאמר בגמ' הואיל ואי בעי מתשל ועבר אבל יראה היינו ביון דמדאוריית' נשאלין. ואין לומר דחשיב לצורך שיתשל כדי לאכלה בי"ט. דהא אי מתשל עלה בעי אפרושי אחרית'. וצ"ע עכ"ל] ורשב"א פי' כי נ"ל שדעת רש"י כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת על כולן נמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע פורתא מכל חדא וכל חדא וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי אלא ע"י הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרי' וכו' עכ"ל תוס'. (עיין לקמן מ"ש בשם רש"י דבר שהוא בידו לא חשיב תרי הואיל א"כ הכא בידו לבצוע מכל חדא כן הקשה שער המלך פ"ו הל' ה' מחמץ ויש ליישב). ועוד כתבו תוס' ד"ה הואיל וכו' תימא לרשב"א אמאי אמר לעיל (דף ל"ה) מצת של מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מתשל עלה מחשבי' כשלו ועוד דאמרי' לעיל (דף ה') אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מתשל. ותירץ ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מתשל עלה חשבם הכתוב של גבוה. ועוד תירץ היכא דאת' הקדש ליד גזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מתשל עלה. והואיל אי בעי פריק לה נמי לא אמרינן דא"כ הי' קונה אותו דאטו נחשב חמץ של אינו ישראל כשלו הואיל אי בעי קני לי'. עוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו. וצ"ע דהנהו הואיל דכל שעה (דף ל"ח) הואיל ולא קרא לה שם וכו' עכ"ל: [ב.] אתמר האופה מי"ט לחול (לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיט' לן דלא חזי' ליה מידי האידנ' עד לאורת') רב חסדא אמר לוקה (משום לא תעשה כל מלאכה) לא אמרי' הואיל ומקלעי לי' אורחים חזי לי'. רבה אמר אינו לוקה אמרי' הואיל. א"ל רבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי"ט לשבת. א"ל משום עירובי תבשילין. ומשום ע"ת שרינן איסור' דאוריית' א"ל מדאוריי' צרכי שבת נעשין בי"ט (דכתיב אך אשר ואכל לכל נפש ושבת וי"ט חדא קדושה היא דתרווייהו שבת אקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר) ורבנן הוא דגזור גזרה שמא יאמרו אופין מי"ט אף לחול וכיון דאצרכוה ע"ת אית ליה היכר'. (כתבו תוס' וא"ת דאמר שבת (ל"ה) הרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד בי"ט סופג מ' דברי ר"א ואמאי לוקה לר"א לימ' הואיל ומקלעי ליה אורחין (עיין בתוס' שבת דף צ"ה שהקשו קושי' זאת בזה האופן וז"ל (תימ' לר"י אמאי לוקה בי"ט לר"א דהא אוכל נפש שרי אפי' בדאפשר לעשותו מעי"ט כדמוכח מגילה (ז') ושבת קל"ז) וליכא למימר דמיירי ברודה לצורך חול דמ"מ תקשי למאן דאית ליה הואיל. ועוד דר"א גופי' אית ליה הואיל) ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורת מחובר. וי"ל כגון שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכול. אי נמי ברודה סמוך לחשכה שאפי' יבואו אורחים אין שהות ביום לאכלו ובהאי שנוי' אתי שפיר מה שהקשה ריב"א דשמעי' לה לרבה דאית ליה הכנה אי אמרת הואיל היכ' משכחת לה דאין י"ט מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה ועיין רשב"א שבת דף צ"ה דתירץ כיון דטעמא דר"א משום דהוי דומי' דיער מה יער תולש ממנו חייב אף דבש בכוורת כן וכל מלאכת קצירה וטחינה וכו' אסורין מן התור' דבירושלמי יש מיעוט על מלאכות אלו שלא הותרו לצורך אוכל נפש. ע"ש. וא"ת אי אמרי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל ור"ן בהלכות ריש ביצה כתב וז"ל וכי תימא א"כ בטלה לה הכנה דרבה משום הואיל. ליתא דמשכחת לה בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה בשבת שאחר י"ט דמאתמול גמרה לה. וכי תימא אי אמרי' הואיל היכי דרשי' לכם ולא לעובדי כוכבים ומזלות איכא למימר במבשל להם דברים האסורים דליכא למימר בהו הואיל. ודאמרי' לקמן אין מזמנין את העובד כוכבים ומזלות שמא ירבה בשבילו ההוא מדרבנן דמשום הואיל לא פקע אלא איסור' דאוריית' ואכתי אית ביה איסור דרבנן עכ"ל הר"ן). איתבי' לחם הפנים נאכל לתשעה (ליום תשיעי לאפייתו) לעשרה ולאחד עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכ' לתשעה נאפה בערב שבת נאכל בשבת (בשבת הבאה ליום תשעה לאפייתו) חל י"ט להיות בע"ש נאכל לשבת לעשרה ב' ימים טובים של ר"ה נאכל לשבת לאחד עשר לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את הי"ט ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי"ט אמאי לא דחי (צרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת) א"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו (לעולם צרכי שבת בי"ט אין בהם אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לשתרי דאין שבות במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י"ט זה בשביל שבת שניי' לא התירו במקדש). (כתבו תוס' תימ' לר"י מאי פריך והא ר"ח לא פליג עלי' דרבה אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת הוא כפ"ה אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסור כדקתני סיפא גבי שתי לחם בהא לא אמר ר"ח שיעשו בי"ט יותר מרבה. ונראה לר"י דהכי פירושו לעיל צרכי שבת וכו' לאו משום קדוש' אחת אלא כלו' הואיל שהי' מצות שבת אם לא יעשנ' בי"ט שוב לא יעשה חשיב כמו אוכל נפש די"ט והשת' פריך שפיר בשלמ' לדידי דלא שרי בי"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו לשמחת י"ט וגבי שתי לחם נמי עיקרו משום זבח אלא לדידך וכו' וכל דבר שהו' מצוה וצריך לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר. הכא אמאי לא דחי וכן נר' לקמן גבי שתי לחם עכ"ל תוס'). מתיב רב מרי שתי לחם אינן נאכלות לא פחות משנים וכו' לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את הי"ט. ואי אמרת צרכי שבת וכו' השתא דשבת בי"ט שרי די"ט בי"ט מבעי' (אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזו לי' דהא סעד כבר אלא לאו ש"מ אין מותר בי"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל ובהני ליכ' למימר הואיל דמשום ההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים ויזרוק דמן) שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה ולרשב"ג דאמ' משום ר"ש בן הסגן דוחה את י"ט סבר כאבא שאול לכם ולא לעובדי כוכבים ומזלות) (אבל לגבוה שרי). (כתבו תוס' קשה לפי' הקונט' כיון דהגמ' אינו יודע חילוק בין לגבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראוי' עד שתאפה. ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורין עד שיזרוק דמן ושוחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי אלא כיון שמותר לבו ביום לאו חסרון הוא וכו'. מיהו י"ל לפ"ה דשתי לחם אין להם שום חסרון בגופו עכ"ל). שלח ליה רב חסדא לרבה מי אמרי' הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב משום ח' לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם ושביעית בי"ט כהן ונזיר בבית הטומאה. ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור (הואיל ואי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא) אמר רב פפא בר שמואל באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה בי"ט מי שרי. (כתבו תוס' הקשה ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חריש' משום הואיל. ועוד תימא היכי פריך הכא דליתי עשה דכסוי ולדחי לאו די"ט הא י"ט עשה ול"ת ומפ' רשב"ם הואיל וחזי וכו' לא משום דחיי' קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפר' ופטור משום מלאכה שא"צ לגופה והשתא פריך שפיר דכתישה הוי כטחינה וצריך לגופה וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו בבית כדמוכח חגיגה (ו') והכ' בשדה וכו' ואפי' אי הוי התם דם צפור הוי חייב אי חריש בארע' דילי' ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שא"צ לגופה פטור השת' נמי פטור א"כ בטלת כל מלאכת שבת ור"ת מפ' דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו אבל אי"ט לא קאי וכגון שאם הי' הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע ומסיק כתישה בי"ט מי שרי טפי כיון דמשום י"ט אסו' דמשום דאית ביה עשה ול"ת גם משום כלאים לא שייך למפטר בהואיל דאפי' אם הי' שם דם צפור אסור ובתחלה הוי מצי לשנוי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני לה בע"א משום יגדיל תורה עכ"ל. (ועיין במשנה למלך פ"א משופר שכ' על קושי' התוס' הא י"ט הוי עשה ול"ת וכו' ולפי סברת ריב"א בחולין (קמ"א) דאינו לוקה אלא דאיסור עשה במקומה עומד ניחא דקושית הגמר' היא היכי קתני דלוקה על חרישה בי"ט הא איכא הואיל ומזדמני לי' דם צפור דנהי דאינו יכול לכסות היינו משום עשה די"ט אבל לא תעשה ליכא. ומ"מ נראה דרשב"ם ור"ת שתירצו בענין אחר לא פליגי אהאי דינ' דריב"א דלעולם לא לקי על הלאו כל היכא דאיכא עשה נגד הלאו אלא דס"ל דנהי דאם הי' כאן דם צפור וחרש כדי לכסות דאינו לוקה משום לאו די"ט כיון דאיכא עשה דכסוי אבל כיון דליכא הכא דם צפור היכא אסיק אדעתן למפטריה אחרישה משום הואיל דנהי דהואיל דהיתר' אמרי' כגון אי מקלעי לי' אורחין אבל הואיל דאיסור' לא אמרינן והכא אף אם הי' כאן דם צפור לא הותר לו לכסות משום עשה די"ט וא"כ לא שייך כאן לומ' הואיל וכיון שכן שפיר לקי אחרישה די"ט וריב"א ס"ל דכיון דאם הי' כאן דם צפור לא הי' כאן מלקות משום הלאו לימא הואיל לענין המלקות עכ"ל). איתבי' אביי המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד בי"ט וכו' ולוקה משום הבערה ואי אמרי' הואיל אהבערה לא לחייב הואיל דחזי לצרכו וכו' ומסיק הס"ס אפיק הבערה ועייל עצי אשרה וכו'. כתבו תוס' מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפי' לבית שמאי אמרי' (דבביצה מוקי הא בריית' כב"ש דלית לי' מתוך). אמר רמב"ח הא דרבה ור"ח מחלוקת דר"א ור' יהושע דר"א סבר אמרי' הואיל ור"י סבר לא אמרי' הואיל (ר"א סבר אמרי' הואיל אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפ"ה אמרי' הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזי' ומותר לאפותה ור"י סבר לא אמרי' הואיל כדי להתיר מלאכת יום טוב ואהואיל ואי בעי מתשל עלה דלעיל לא קאי רמב"ח אלא אהואיל דאיסו' מלאכת י"ט) אמר רב פפא ודלמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם דאמרי' הואיל אלא דבעידנא דקא עיילי לתנור' כל חדא וחדא חזי' לי' לדידי' (בלאו הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהי' לחלה) אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי (והרי עדיין לא זימנן) אימא ה"נ דלא אמרי' הואיל אמר רב שישא ברי' דרב אידי ודלמ' לא היא ע"כ לא קאמר ר' יהושע דלא אמרי' הואיל אלא דאיכא חדא דלא חזי' לי' לא לדידי' ולא לאורחים (והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצוע מכל חדא) אבל הכא דחזי מיהת לאורחים (ואורחים שכיחי) אומא ה"נ אמרי' הואיל (ואי קשי' הא דאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרי' עלי' אלמא לית לי' הואיל ואי בעי מתשל עלה אפי' לחומר' מכ"ש הואיל דהכא לקול'. לא דמי דהשת' מיהא לאו דידיה הוא וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונרא' בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותי' דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק לה והוי דידי' ואף סוגי' דשמעת' לא מייתב' שפיר וכמדומה דפירו' הכתוב בריש' דשמעת' הואיל ואי בעי מתשל עלה לא גרסי' אלא ה"ג ר"א סבר אמרי' הואיל וכו' והכי פירושו ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דאיכא חדא דלא חזי' אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא חזי' לי' דמצי למשקל מכל חדא פורת' ור"י סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול וכו' הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עלה מניחתה עד הערב). אמרוה (הא דרמב"ח) קמי דר' ירמי' ור' זירא ר' ירמי' קבלה ר"ז לא קבלה א"ל ר' ירמיה לר"ז מילת' דקשי' לן כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י (דבטובת הנאה לחוד ליכא לאוקמי פלוגתייהו נהי דטובת הנאה ממון לר"א אפ"ה השת' נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכ' ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה מעשה בידים) השת' דאמרוה משמי' דגבר' רבא ולא נקבלה. א"ל היכי אקבלה דתנינ' א"ל ר"י לדבריך הרי הוא עובר משום ל"ת כל מלאכה ושתיק לי' ואי אית' לימא לי' טעמ' דידי משום הואיל (ואין כאן חילול) א"ל ולטעמך הא דתני' בבריית' א"ל ר"א לדבריך הרי הוא עובר על בל יראה ושתיק לי' ה"נ דלא אהדר לי' הא קא מהדר ליה במתניתן דתנן לא זהו חמץ וכו' אלא שתק לי' בבריית' ומהדר לי' במתני' ה"נ אימר שתק לי' וכו' ואהדר לי' במכילת' אחרית' (ואיכא למימ' בתרווייהו פליגי ר"א סבר טובת הנאה ממון ועבר עלי' ולאפותה אין כאן איסו' דאמרי' הואיל וכו' ור"י סבר אינה ממון ולא עבר אבל יראה וכי אפי לה עבר עלה דלא אמרי' הואיל והא דתרוצ' לעיל דכ"ע אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ר"א לר' יהושע הרי הוא עובר אבל יראה) (ואיני יודע איך מוכח דר"י לית לי' הואיל דלמא בעלמ' אית לי' והכא לא שרי לאפותה כיון דאינו עובר אבל יראה משום דטובת הנאה אינה ממון א"כ למה לו לאפותה הא עכ"פ איסור' מהא איכא אף אי אמרי' הואיל. ואפשר לומ' דרש"י סמך אמה שכתב בירושלמי דמהדר לי' ר"י לר"א אמה שהקשה לו והא עבר אבל יראה. מוטב לעבור אלא תעשה שלא באת לפניו מלעבור וכו' משמע דס"ל לר"י דעובר באפייתה וצ"ע). תני' ר' אומ' הלכה כר"א. כתב הרא"ש כיון דפסק רבי כר' אליעזר דאית לי' הואיל ואי בעי מתשל. הלכה כרבה דאמרי' הואיל עכ"ל וכן פסק הרי"ף ורז"ה חולק עליו דאע"ג דקי"ל כר"א נרא' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ וכו' והביא ראיה מדאסקינן בביצה אין מזמנין אינו ישראל בי"ט שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר"ח דשייך בהא מלת' איסו' דאוריית' וגזרי' עלה עכ"ל:
[ג.] פסחים דף ס"א שחטו (לפסח) למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה רב חסדא אמר פסול רבה אמר כשר. אמר רב אשי רבה ור"ח בהאי קראי קמפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חברו. רבה סבר חברו דומי' דידיה מה הוא כפרה אף חברו דבר כפרה לאפוקי האי ערל וכו' ור"ח סבר האי ערל נמי כיון דבר חיוב' הוא בר כפרה הוא דאי בעי מתקן נפשי'. ומי אית לי' לר"ח הואיל והא אתמר האופה וכו' בשלמא דרב' אדרבה לא קשי' הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה אלא דר"ח אדר"ח קשי'. אמרי כי לית לי' לר"ח הואיל לקול' לחומר' אית לי' (לקול' לפוטרו ממלקות לחומר' ליפסל בפסחים). כתבו תוס' נראה דר"ח לא פסיל אלא מדרבנן דמדאוריית' לא שייך לחלק בין לקול' ובין לחומר' ומדאוריית' לא אמרי' הואיל כלל אפי' לחומר'. וכן מוכח יומא (ס"ב וס"ג) דקאמר רבא השת' דאמר רב חסדא מחוסר הגרל' כמחוסר מעשה פי' אם שחט שעיר יה"כ בחוץ הי' פטור משום דמחוסר הגרלה אי לאו הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ. שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעש' דמי אלמ' לית לי' הואיל אפי' לחומר' עכ"ל. ותוס' ישנים ביומא כתבו והר"ר אלחנן תירץ דהתם כיון שבכל שעה בידו לתקן עצמו ובאיסו' כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעש' (כלומ' לר"ח לא חשיב מחוסר מעש'. עוד כתבו תוס' הכא אמרי' דלרבה במחוסר מעש' לא אמרי' הואיל הקשה ריב"א הא לעיל (מ"ו) מסיק כתישה בי"ט מי שרי משמע אי הוי שרי אמרי' הואיל אע"ג דמחוסר מעשה. ותירץ ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי עכ"ל: [ד.] ביצה דף כ"א אמר רב חסדא בהמה חציה של אינו ישראל וחציה של ישראל מותר לשוחטה בי"ט דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה חציה של אינו ישראל וכו' אסו' לאפותה דאפשר למפלגה וכו'. (כתבו תוס' והא אמר ר"ש בן אלעזר ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה יפה וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה. ועוד דלמא מקלעי אורחים אבל הכא דחציה של אינו ישראל אסו' כו'). מתיב רב חנילאי עיסת הכלבים בזמן שרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה וכו' ונאפת בי"ט ואמאי הא אפשר למפלגה בלישה (דמתני' אפי' כר' יוסי הגלילי דדריש לכם ולא לכלבים דלר"ע דאמר אפי' נפש בהמ' במשמע מותר לאפות גם לכלבים בפני עצמן) שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה (ונמצאת כולה נאכלת לאדם) ומי אית לי' לר"ח הואיל (סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה משום אסמכת' דהואיל ואלו הי' לי' נבלה קא שרי לה) והא אתמר האופה וכו' אלא כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה. כתב הר"ן בהלכות ומשמע לי' דהאי טעמ' עדיף טפי מהואיל דאע"ג דאפי' לרבה דאית לי' הואיל איסור' מהא איכא הכא אפי' איסור' ליכ' משום דהכא לא מחסר מידי דהא אית לי' נבלה אבל באופה מי"ט לחול מחסרי אורחים עכ"ל: [ה.] מנחות דף ס"ד אתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה וכו' להעלות דגים והעל' דגים ותינוק רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו (ואגלי מלת' למפרע דשפיר עבד). ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. כתבו תוס' לא דמי לאופה מי"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל ונימ' הכא נמי הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזי' לצורך י"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי' בשבת עכ"ל:
[ו.] כתב הר"ן בפרק כל שעה (גבי אינו ישראל שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה וכו') וא"ת כיון דבידו לפדותו אמאי לא חשיב כחמץ של ישראל כדאמרי' גבי חלה הואיל אי בעי מתשל כדידיה דמי י"ל דלא דמי דחלה לא מחסר אלא דבורא בעלמ' אבל הכא דמחסר' ממונ' לא אמרי' הואיל עכ"ל. והרב המגיד פ"ד מחמץ כתב וז"ל וסובר רבינו דבעינן הגעת הזמן קודם פסח הא לאו הכי אע"פ כשעבר הפסח ולא פדאו אגלי מלת' דלמפרע של אינו ישראל הי' כיון דפסח הי' ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השת' נמי אסו' עכ"ל. ועיין בלח"מ שם שכתב דכיון דאינו ישראל מישראל אינו קונה משכון ואין לו קנין בחמץ ההלואה אמרי' הואיל ובעי לפדותה אבל אם היה קונה משכון ודאי דלא הוי אהני לן הך טעמ' דהואיל ובידו וכו' עכ"ל:
[פסק]:
[ז.] כתב הרמב"ם פ"א מהלכות י"ט המבשל בי"ט לאינו ישראל וכו' וכו' או להניח לחול אינו לוק' שאלו באו לו אורחים הי' אותו תבשיל ראוי להם. (ע"ש בלח"מ דמקש' למה לי טעמא דהואיל תיפוק לי' משום מתוך ואפשר לומ' דרבינא ס"ל דלכם ולא לאינו ישראל וכו' אהדרי' ללאו קמא ואם כן נתבטל מתוך דודאי אי לא אתא לכם הוי מותר מטעם מתוך אבל השתא דכתיב לכם אהדריה לאיסורא קמא לכך איצטריך טעמא דהואיל לומ' דאינו לוקה אבל עובר בעשה דלכם וכולי). עוד כתב שם הרמב"ם עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפת בי"ט. כתב ה"ה בשם העיטור ורשב"א דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבלה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לי' ולזה סתם רבינו עכ"ל. וכתב לח"מ ק' הא אפי' מאן דאית לי' הואיל איסורא מיהו איכא. וי"ל דהך קושיא ק' אגמרא דאמרו ומי אית לי' לר"ח הואיל וכולי דמשמע דאי אית לי' הואיל אתי שפיר הא איסור' מיהו איכא. לכך נרא' דודאי כיון דהך עיסה מעורבת בשל רועים אין ראוי לומ' שיהא אסורה כ"כ כאלו היתה כולה של כלבים מטעם אפשר למפלגה וכו' ואם כן כשמבשל הכל לכלבים אמרי' התם הואיל ואינו לוקה אלא שאסו' הכא דמעורבת מעלין לי' דרגא ומותר לגמרי. אבל אי לית לי' הואיל והתם לוקה הכא מעלין דרגא ואמרי' אסו' לכל הפחות ואם כן איך קאמר דמותר עכ"ל. (ועיין באספ"ז שהקשה נמי קושיא זאת ותירץ סתם עיסה כשטרח באפיית' עיקר כוונתו לרועים אלא שמטפל בה לצורך כלבים כשלא יהא לו נבלה. אבל כל שאפשר להיות לו נבלה עיקר דעתו לרועים עכ"ל). ובפ"ג מהלכות י"ט פסק הרמב"ם כר"א דלא יפרוש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה וכולי. וכ"פ בש"ע א"ח סי' תנ"ז ועיין ש"ע סימן תקי"ב ובט"ז שם ס"ק ט' ובמ"א סימן תמ"א ס"ג. [ח.] כתב הרשבא בספר הבתים (הובא בשער המלך פ"ד מחמץ) וז"ל הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומ' דיוצא בלולב ביום הראשון הואיל ואי בעי מתשל עלה ויש בה היתר אכילה כדקי"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב"י. אין נרא' בעיני. שא"כ אף אתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יהא יוצא בו שאי בעי מתשל ויהא בו היתר אכיל' ואם איתא היכא קתני סיפא של תרומה טמאה פסול הוי ליה למימר תרומה טמאה ביד כהן פסול. ואל תשיבני דמאי לב"ה דמכשירין דהא מפר' טעמא משום הואיל ומפקר נכסיה שאני דמאי דרוב מעשרין והוי כודאי מעושר וכו' אלא נראה דלא אמרי' בכי הא הואיל ואי בעי מתשל דבתר השתא אזלינן. מיהו י"ל שאין ראי' מכ' אלו דא"נ מתשל עלה הוי לה טבל ואין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית בה היתר אכילה השתא ואי בעי מתשל עליה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימ' דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט כאותה שאמרו פרק בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומ' בחולין אבל לא בתרומה. ומיהו יש לדחות שאין ראי' מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפ"ה אמרי' בי' הואיל מה שא"כ בעלמ' וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן בי' הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב דלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמ' נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא [ולא] אמרי' בי' הואיל מטעמ' דאמרן כיון דהשת' לא חזי לשום אדם. אלא די"ל דחלה נמי כיון דמתשל עלה השת' עד שלא החמיץ ראוי הוא לכהן הוי לי' כעיסתו שהחמיץ. מ"מ נרא' להוכיח מההיא דקונם כהנים לוים נהנים לי דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאים כהנים ונוטלין דשוי' עלייהו עפרא בעלמ' ואמאי נימ' אי בעי מתשל ומצוה נמי איכא כדידי' דמי ומיני' קא מתהני ומהשת' קא מתסרי עלייהו וכ"ש דאם אתשל עלה נמצא נהנים למפרע מן האיסו' אלא ודאי כיון דהשת' לא אתשל לא מהניי' לי' מידי ולאו ממוני' הוא ואפי' לשמא מתשל לא חיישינן כדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים. ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרי' בי' הואיל כיון דאמר קונם כהנים נהנין לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזי ולכהן נמי לא חזי לפי איסורו הלכך שוי' עפרא בעלמ' ולאו כדידי' דמי עכ"ל. (עיין בש"ע א"ח סי' תרמ"ט לענין דין זה באוסר לולבו וכולי). ובתשובה סי' תתמ"ז כתב דאם אסר נכסיו על עצמו אינו יוצא בלולבו ביום א' משום הואיל וכו' דאם כן אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מתשל עלה ואנן סתמא תנן של תרומ' טמאה פסול ואי איתא הוי להו לפרושי ביד כהן כמו ששנינו בפרק כל שעה והכהנים בחלה ובתרומה עכ"ל. והקשה שער אפרים דמאי ראי' התם שאני דאי מתשל עלה הדרא לטיבלא (וכבר דחה הרשב"א עצמו זה בספר הבתים כנזכר לעיל). ושער המלך פ"ה הלכה ח' מחמץ ומצה כתב שבספר כרם שלמה הקשה מאי ראי' מייתי רשב"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר וה"ל תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרי' כדאיתא פסחים דף ל"ח עכ"ל. ותירץ שער המלך דרש"י כתב התם דבר שבידו לעשות לא חשבינן לי' תרי הואיל עכ"ל שער המלך:
וכדי לברר דבריו אציג פה סוגיא דשם:
בעי מבעי ריש לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו (במצה) בחלה של מעשר שני בירושלים אליבי' דר' יוסי הגלילי (דאמר דאין יוצא במצה של מעשר שני) לא תבעי לך כי תבעי לך אליביה דר' עקיבא בחולין (של מעשר שני) הוא דנפיה דאי מטמא (אפי' לאחר שנכנס לירושלים) יש להם היתר במושבות (דר"ע בעי מצה הנאכלת בכל מושבות) אבל חלה דאי מטמא לית להו היתר במושבות ולשרפה אזלה לא נפיק או דלמא אמרי' הואיל ואלו לא קרא עלי' שם (חלה) ואטמי איתא לה היתר במושבות ונפק בה השתא נמי נפק. איכא דאמרי הא ודאי לא תבעי לך דודאי אמרי' הואיל כי תבעי לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני (בירושלים) ואליבא דרבנן לא תבעי לך כיון דאמרי יפדה היינו מעשר כי תבעי לך אליביה דר' יהוד' דאמר (כל לקוח בכסף מעשר שני שנטמא) יקבר דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר"י אומ' יקבר מי אמרי' הואיל ואלו לא לקוח הוי (כלומ' הואיל ומעשר שני גופיה דאתי האי מחמתיה וקיל הא מיניה נפקינן במצה דידי' דאית לי' היתר מושבות ע"י טומאה והא דלית לי' היתר להאי לאו חומרא הוא לגביה אלא קולא משום דלא אלים למתפס פדיוני' הלכך לא חמיר כדמעיקר' ואי משום דחלה הוא ובלאו לקוח נמי לית לי' היתר נימא הואיל אחרינא) והואיל ולא קרא עלי' שם ואטמי יש לו היתר במושבות ונפיק בי' השתא נמי נפיק בי' או דלמא חד הואיל אמרי' תרי הואיל לא אמרי' (וא"ת בחלת מעשר גופא נמי תרי הואיל איתא הואיל ואי לא קרא עלי' שם והואיל ואי מטמי פריק לה ואית לי' היתר במושבות הכא לא קרינן הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק). וכתבו תוס' תימא לר"י אי אמרי' הואיל ולא קרא לה שם אם כן בכורים נמי נאכלים בכל מושבות הואיל ולא קרא לה שם. (ולעיל אמר ר' עקיבא דאינו יוצא בבכורים) וי"ל דלא דלא דמי דשם בכורים אינו נאכל בכל מושבות אבל הכא שם חלה נאכל בכל מושבות וכן שם מעשר לחודא נאכל בכל מושבות הלכך בחלת מעשר אמר שפיר הואיל ולא קרא לה שם. ועוד הקשה אי אמרת הואיל מעשר שני נמי נאכל בכל מושבות הואיל ולא העלהו לירושלים ואמאי איצטריך לאוקמי לעיל כר' אליעזר דאמר מעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים וי"ל דאי לאו משום דר"א לא חשיב שם מעשר שני נאכל בכל מושבות משום דהואיל ולא העלהו כמו שאין לומר הואיל ולא קרא לו שם מעשר עכ"ל. עיין עירובין דף ל' ע"ב גבי מערבין לנזיר ביין וכו'. ועיין רמב"ם פ"ה הלכה ה' מאישות שכתב ישראל שקידש במעשר עני ה"ז מקודשת וכו'. כתב לח"מ נרא' לי דהיינו ישראל עני שנתנו לו מעשר עני וכו' אבל ישראל בעלמא אינו יכול לקדש במעשר עני וכו' אע"פ שיש לחלק דשאני מעשר עני אי בעי מפקר לנכסי' חזיה לי' מ"מ כל כמה דלא מפקר להו לאו עני הוא ולאו דיליה הוא ואינו יכול לקדש בו:
[ט.] כתב רשב"א בתשובה סי' תר"ב שאלת אשה שנדרה הנאה מראובן ואמרה כל נכסי פלוני עלי כקרבן ואח"כ בא אותו וקדשה מה דינן של קדושין אם נאמר הואיל ומותר לשאר העולם הרי הוא מקודשת כענין מערבין לנזיר ביין אי נמי הואיל ויכולה לישאל וכולי. תשובה. לא שייך בהאי ענין הא דעירובין וכו' דהתם משום דלא בעי סעודה הראוי' לו ממש וכב"ה וכולי והטעם שאמרת דיכולה לישאל וכו' דלא אמרי' הואיל אלא במה שהוא שלו אלא דארי' דאיסורא רביעה עלי' א"נ במה שאין לאחרים רשות כגון הפקר וכו' אבל לזכות במתנ' שנתנו אחרים ובאותה שעה שאינו יכול ליהנות בו שיהא שלו ונימא הואיל ואי בעי מתשל זה אינו דכיון דבשעה שקיבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות ואע"ג שנשאל אחר מכן דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות דומה למה שאמרו בפרק יש נוחלין (קל"ה) וכולי עכ"ל:
[י'] כ' המאור בפסחים פרק אלו עוברין וז"ל ובפ' תמיד נשחט אמרי' דרבה אית ליה הואיל אפי' לקולא היכא דלא מחוסר מעש' והיכא דמחוסר לית לי' הואיל ואפי' לחומרא ורב חסדא אית לי' הואיל לחומרא אפי' היכא דמחוסר מעש' ולית ליה הואיל לקולא אפי' היכא דלא מחוסר מעש' כגון הכנסת אורחי' בי"ט שאין זה מעשה וקשיא לן ההיא דאמר ר"ח ביומא מחוסר הגרלה כמחוסר מעש' דמי אלמא מודה ר"ח במחוסר מעשה דלא אמרינן הואיל וניחא לן דע"כ לא פליג ר"ח הכא בפרק נשחט אלא במחוסר מעש' בבעלים כגון ערלות אבל במחוסר מעשה בגוף הזבח כגון הגרלה אפי' ר"ח מודה דלא אמרי' בה הואיל והתם נמי אסיקנא מחוסר עקירה כמחוסר מעשה דמי ואפי' ר"ח מודה עכ"ל המאור. (והתם ביומא דף ס"ג איתא הכי על הא דמפרש ר"ח דמאי דקתני בברייתא שני שעירי י"כ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהן ופריך הש"ס למאי חזו ואמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעש' בחוץ ופריך הש"ס ומי אית לי' לר"ח הואיל (לחייב על קרבן שאינו ראוי לשם מה שהופרש בפנים ושחטו בחוץ דנימא חייב משום הואיל וראוי לשם קרבן אחר) והא אמר ר"ח פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור שלא לשמו (אלא לשם שלמים) חייב (דראוי הוא לשם שלמים בפנים) טעמא דשלא לשמו הא סתמא לשמו הוא ופטור ואמאי לימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים הכי השתא התם בעי עקירה (אינו ראוי בפנים לשלמים אא"כ עקר שם פסח ממנו בשחיטתו הילכך לאו מתקבל בפנים הוא כל כמה דלא עקרי') האי לא בעי עקירה (ואע"פ שלקחו לשם שעיר הנעש' בפנים זה חטאת וזה חטאת שניהם שוין בשמותיהן):
[יא.] בפ"ג מי"ט כתב שער המלך (אהא דכתבו תוס' ביצה דף כ"א בד"ה איתא וכו' ועוד דלמא מקלעי לי' אורחים וכו') קשה הא השתא אזלינן לר"ח ולית לי' הואיל. י"ל כי לא ס"ל הואיל היינו היכא דלא שייך הא דפת נאפה יפה כיון דאופה לחול אבל היכא דשייך אמרי' הואיל לסניף בעלמא עכ"ל ועיין תוס' פסחים דף מ"ו שמקשו אמאי לא שרי לאפות חלה טמא' מטעם דפת נאפה יפה ואפי' נאמר דאסו' לאפותה מפני שאסו' לטלטלה מ"מ כי לא קרא שם אמאי צריך לטעמא דהואיל. ואור"י דטעמא דנאפה יפה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא עכ"ל ולכאור' דבריהם סותרין למ"ש בביצה. עיין בשער המלך ובשאר אחרונים שתירצו על זה: