אור ברסלב
כסף נבחר חלק א אות ד (כלל מו) דיחוי

כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות ד (כלל מו) דיחוי

אות ד (כלל מה) דברים שבלב אי הוי דברים או לא

[א.] יומא דף ס"ב מתני' שני שעירי י"הכ וכו' מת א' מהן אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ואם משהגריל מת יביא זוג אחר ויגריל עליהן בתחלה ויאמ' אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת זה שעלה וכו' יתקיים תחתיו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה. ר' יהודה אומ' תמות. ועוד אומ' ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם (ויביא שנים ויגריל עליהם בתחלה) [גמ'] (דף ס"ג ע"ב) תניא חנן המצרי אומ' אפי' דם בכוס (ומת המשתלח) מביא חברו ומזווג לי' וכו' דלית לי' דחוין (דלית לי' שיהי' הדם דחוי בשביל חברו שמת לומר ישפך הדם). ועוד דתניא מת א' מהן מביא חברו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון. ובדף ס"ד אמר רב על מתני' והשני ירעה וכו'] שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה. ר' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה שני שבזוג שני יקרב. במאי קמפלגי רב סבר בעלי חיים אינן נדחין (ואם אירע להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדוג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה נדחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם) ור"י סבר בעלי חיים נדחין. מ"ט דרב דיליף ממחוסר זמן מחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ לא שנא. מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה הוא. אלא היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ לא שנא. והתם מנא לן דכתיב כי משחתם בהם מום בם. מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו. ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחוין הואיל ונדחו נדחו. ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא על ידי תערובות מרצו. ואידך נפקא לי' מבם בהם (מדמצי למכתב בם וכתב בהם) ואידך בם בהם לא דריש. כתבו תוס' על הא דאמרינן לעיל הכא נראה ונדחה וכו' ואפי' לר' יוחנן דס"ל בקדושין דחוי מעיקרו הוי דחוי ואפי' בבעלי חיים לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה הית' דחויה ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנ' דאקדשי' לא חזי להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' ולא אמר דחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עלי' לילה שלא הקריבו תו לא לקרבי דהוי לי' נרא' ונדחה. ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומא. וי"ל כיון שאינו מחוסר מעש' בגופו לא חשיב נדחה. ועוד דליל' לא חזי לשום הקרבת קרבן אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעש'. ועוד דהיא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרובי' הלכך חשיב דחוי עכ"ל. ולרב נהי נמי דאין בעלי חיים נדחין, אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב אמר רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון דתנן המפריש פסח ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין איזה מהן שירצה יקריב דברי חכמים ר' יוסי אומ' מצוה בראשון ואם הי' השני מובחר יביאנו. אמר רבא דיקא מתני' כוותי' דרב דקתני אם של שם מת זה שעל' עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי. ברייתא כוותי' דר' יוחנן דקתני שני איני יודע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומ' יעמד חי ולא שחברו מת. מאי משמע יעמד חי ולא שכבר עמד [וצ"ל דתני' כוותי' דר"י ולא מטעמי' דטעמא דר"י מבהם וס"ל בעלי חיים נדחין ואפי' שאר קרבנות והאי תנא סבר אין דחוי אלא בשחוטין דיליף מבעל מום עובר כרב בשאר קרבנות. לבד מהכא דגלי קרא יעמד חי. תוס']. ומסיק הש"ס דרב לא אמר אלא אליבא דרבנן אבל ר' יהוד' ודאי דס"ל דבעלי חיים נדחין דתנן נשפך הדם ימות המשתלח (אלמא בעלי חיים נדחין). וכתבו תוס' תימא הא איכא נמי מתניתן כוותי' דר"י המפריש נקבה לפסחו וכו' וי"ל דלא דמי דהתם הוי דחיי' גמורה דלעולם נקבה לא חזי לפסח ובהאי נמי מתרצא האי קושיא דקדושין מאי קמ"ל ר"י הא מתני' היא די"ל אי ממתני' ה"א שאני התם דלא חזיא לעולם לפסח שהופרשה:

[ב.] פסחים דף צ"ח מתני' המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים. [גמ'] אמר ר"ה ברי' דר' יהושע ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין (בהמ' שנדחת מחיים דחויה דחוי גמר שאף לכשנדחית למה שהית' ראוי' אינה קרבה אלא רועה ודלא כר"ש דאמר (יומא דף ס"ג) בעלי חיים אינן נדחין) וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי (דהא נקבה מתחלת' אינה נרא' למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למ"ד (סוכה ל"ג) דאין דחוי אלא נרא' ונדחה) וש"מ יש דחוי בדמים (כגון נקבה לפסח לא חזי לגופא לפסח אלא כי אקדשי' לדמים אקדשי' ואיידי דדחוי דלא חזיי לאקרובי גופי' לדבר שהוקדשה לה אמרי' תדחה לעולם אפי' לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים וכו' דקתני מתני' דמי' שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומ' בזה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מלתא מיהו טובא אשמעי' וכו') כתבו תוס' תימא לר"י דבסוכ' (ל"ג) מסיק דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרא דגבי מצות לדחוי מעיקרא דהקרב' ועוד שאני התם דמעיקרא אפשר בתקנתא למעוטי ולא דחוי גמור היא. [עיין תוס' זבחים דף י"ב ד"ה ש"מ] וא"ת לילף ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא ל"ה דחוי וי"ל דשאני מחוסר זמן דלא אחזי מעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הלכך לא שייך למילף מיני' עכ"ל. ובקדושין דף ז' גרסי' אמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קרבה (הואיל ותחלת הקדשה לא נראית ליקרב שלא קדשה אלא חציה ותמכר ויקריבו אחרת בדמיה) ועוש' תמור' ותמורתה כיוצא בה (דאינה קרבה דמכח קדושה דחויה באתה). ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים. ורש"י פי' הכא כמו בפסחים. וכתבו תוס' וא"ת למה לי הני תרתי ש"מ והלא אי אפשר לדחוי מעיקרא שלא יהא דחוי בדמים וי"ל דאשכחן דחוי מעיקרו אע"ג שקדוש קדושת הגוף כדאמר ר"י בסנהדרין אכל חלב והפריש קרבן ועבד אלילים וחזר בו והואיל ונדחה כשעבד אלילים משום זבח רשעים תועבה ידחה וה"ה עע"ז ואח"כ הפריש קרבן דהשתא הוי דחוי מעיקרו וכו' ואשכחן נמי קדושת דמים אע"ג דלא הוי דחוי מעיקרו כגון הפריש נקבה לפסחו וילדה זכר והוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקב' ולא הוי דחוי מעיקרו שהרי הולד ראוי להקריב. וא"ת ולמה לי' לאשמעי' ר"י הני תלת הא שמעינן לה ממתני' פסחים (צ"ח) וי"ל משום דפלוגתא היא כריתות (כ"ח) ר"ש בן יוחאי ורבנן וכו'. ובזבחים דף י"ב כתבו תוס' ור' חיים מפר' יש דחוי בדמים שדוח' תמורת' שלא לקרב ולא אמרי' כאן דאין קדושה אלא לדמים לא אלימא להתפיס התמור' לדחות' מקדוש' ולעשותה כיוצא בה וכו' ולפירושו ק' מההיא דמפריש נקב' לפסחו דלא קאמר התם ותמורתו כיוצא בה ואמרי' עלה יש דחוי בדמים וכו'. ור"ח מפר' יש דחוי בדמים כלומ' דדמים דחוים והדחוי בדמים הוא שלא יקריב מן קרבנו שהי' בדעתו להפריש כמו יש דחוי בדמים דפסחים (צ"ח) ע"ש שהאריך:

[ג.] פסחים דף צ"ו אמר ר' יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפר'. אמר ר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת השני דהי' עומד לפניו בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת שחיטה לשם פסח וזה שלא הקריבו דחאו בידים לא יקרב עוד הא' עצמו שלמים דאין זה מותר הפסח אלא פסח) וכן תמורתו. אחר שחיטת הפסח קרב שלמים (שהרי לא קבעתו שעת השחיט' לשם פסח ולא נדחה בידים ויביא שלמים) וכן תמורתו. כתבו תוס' ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחין היינו דוקא כגון דלא דחיי' בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם. וא"ת והא משמע דפליג בפ"ק דקדושין דאר"י בהמ' של שני שותפין וכו' ודייק עלה ש"מ ב"ח נדחין משמע דרב פליג. וי"ל כיון דדרך הקדש דחה לה לא מקרי כל כך דחוי בידים עכ"ל:

[ד.] סנהדרין דף מ"ז אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה (הואיל ונדחה הקרבן שאין מקבלין מו המומרין) אמר ר' ירמי' אמר ר' אבהו אמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפ' הואיל ונדחה ידחה. וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דאיהו דחה נפשי' בידים אבל האי דממילא קדחי אימא כישן דמי. אי אשמעי' הכא משום דאין בידו לחזו' אבל התם בידו לחזו' אימא לא צריכא. והאי סוגי' איתא נמי בזבחים דף י"ב ע"ב ועוד איתא התם בעי ר' ירמי' אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו מי הוי דחוי או לא. א"ל האי סבא כי פתח ר' יוחנן בדחוין מהא פתח (ודורש בה שידח') מ"ט התם גברא אדחי קרבן לא אדחי הכא קרבן נמי אדחי. כתבו תוס' ור"ת פי' איפכא דגבי הורו ב"ד לא הוי דחוי דגבר' אדחי שאינו יודע אם פטור אם לאו קרבן לא אדחי דאי לא דהתירו ב"ד הי' קרב ונמצא שלא הי' דחוי אלא ע"י טעותו אבל הכא אפי' קרבן נמי אדחי כיון שהוא שוטה או מומר פטו' הוא לכ"ע:

[ה.] כריתות דף כ"ח אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו במקום כבשתו) והעני הואיל ונדחה ידחה. אמר ר"ה ברי' דר"י ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין קדושת דמים מדחה (כגון זה שתחלתו לא קדש אלא לדמיו דהא עשיר הוי מדחתו קדושת דמים לעולם מקדושת מזבח) ודחוי מעיקר' הוי דחוי. מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה ותסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח. ר"ש אומ' הוא עצמו יקרב פסח ש"מ (מדר"ש) בעלי חיים אינן נדחין. אמרי דבי ר' אושעיא כי אמרי' לרבנן. דר"ש ס"ל ב"ח אינן נדחין והגרלה אינה מעכבת דתני' מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה דברי ר"ש (והא דאמרי' בפסחים יביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח וכן מחלק בהדי' בברייתא בתמורה דף י"ט):

[ו.] זבחים דף ל"ד ע"ב מתני' קבל הכשר [את הדם] ונתן לפסול יחזור לכשר קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזו' לימינו וכו'. [גמ'] ולהוי לי' דחוי (דהא נרא' ונדחה ואמאי אית לי' תקנתא בחזרה) א"ל רבינא לרב אשי הכי אמר רב ירמי' מדפתי משמי' דרבא הא מני חנן המצרי הוא דל"ל דחוין דתני' חנן המצרי אומ' דם בכוס מביא חברו ומזווג לו (ולשון אפי' דנקט משום דג' מחלוקות בדבר איכא למ"ד אפי' ב"ח נדחין ואיכא למ"ד מביא חברו שלא בהגרלה דב"ח אין נדחין וכו' אבל דם בכוס ומת המשתלח ישפך הדם דשחוטין נדחין ואין חוזרין ונראין ואתא חנן למימ' אפי' דם בכוס מזווג לי' אחר) רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי (שבידו לתקן ולהחזיר כי הנך דמתני' אבל ההוא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי לי' אחרים) אמר רב שייא כוותי' דרב אשי מסתבר' מאן שמעת דאית לי' דחוין ר' יהוד' דתנן ועוד אומ' ר"י נשפך הדם וכו' ושמעי' לי' דאמר כל שבידו לא הוי דחוי דתניא ר' יהוד' אומ' כוס אחד הי' ממלא מדה התערובות (של פסחים וזורקן זריקה אחת כנגד היסוד ש"מ כל שבידו לא הוי דחוי (ולא אמרי' אדחי' בהתערבו הואיל ובידו לאוספו). כתבו תוס' ענביו מרובים מעליו (סוכה ל"ג) אין זה בידו כיון דאין ממעטין בי"ט. וגבי כסוי דם דקרי לי' דחוי כשכסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכא דמצוה לאוספו והפריש קרבן והמיר דת אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור עכ"ל. ובכריתות דף ד' כתבו תוס' אע"ג דקי"ל כל שבידו לא הוי דחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקבל הדם בימינו ונתנו לשמאלו דהוי כאלו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף [כלומ' בהמיר דת] ודמיא למזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם פסולין אע"ג דבידו למלאות הפגימה עכ"ל. וע' זבחים דף ע"ד דפריך אר' אליעזר דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים הא נדחו. הוא דאמר כחנן המצרי:

[ז.] זבחים דף נ"ט אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין מקרא הוא בידינו ושכחנוהו. כי סליק רב כהנא אשכחי' לר"ש בריבי דאמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין שנא' וזבחת עליו עולתיך וכי עליו הוא זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכו' ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה פסולין (בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תקונו פסולין כל הקדשים שהיו קדושים באותו שעה לפי שנראו ונדחו) במאי פליגי רב סבר ב"ח אינן נדחין ור"י סבר נדחין. מיתבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה מזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין. לבנה דחוין מעיקרא נינהו אלא עד שלא נהרס המזבח. נהרס הא איזקן להו אלא עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם פסול'. ולא תרוצי מתרצת אימא שנשחטו וכו'. כתבו תוס' תימא דא"כ משמע דפירכא קמייתא דפריך דחוין מעיקרא הוי ואפי' לר' יוחנן ואמאי הא ר"י סבר דחוי מעיקרא הוי דחוי. וי"ל דהתם אין בידו לתקן מקרי דחוי אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע לי' הכא דלכ"ע לא הוי דחוי מידי דהוי אמחוסר זמן בגופן ובבעלים כגון יולדות זב ומצורע שהפרישו קרבנות קודם זמנן ה"נ מפריש קרבנו להקריב לכשיבנה ב"ה והוי כמחוסר זמן ולא חשיב נדחה וכו' (מכאן נרא' דאע"ג דמזבח שנפגם מקרי בידו מ"מ כיון דנרא' ונדחה לא מהני בידו כך משמע מתוס' הכא. וצריך לחלק בין הכא לההיא דזבחים). ובמנחות דף נ"ט ע"ב גרסי' ת"ר לא ישים עליה שמן (גבי מנחת חוטא) ואם שם פסול יכול לא יתן עליה לבונה ואם שם פסל ת"ל כי חטאת היא יכול אף בשמן ת"ל היא. ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונ' שמן א"א ללוקטו לבונה אפשר ללוקטו. תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונ' וכשר' חישב עליה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו אם עד שלא ליקט פסול ואין בו כרת וכו' דחוי הוא רבא אמר הא מני חנן המצרי דל"ל דחוין רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי. כתבו תוס' צריך לחלק בין זה לההיא דזבחים דף נ"ט דכל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח וכו' פסולין אמאי פסולין הא לא הוי דחוי כיון דבידו לתקן המזבח עכ"ל:

[ח.] זבחים דף ע"ח מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר. [גמ'] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. אמר ר"פ ולענין כסוי אינו כן לפי שאין דחוי אצל מצות [אע"פ שנדח' טפה ראשונ' שנפל' לתוך המים ולא הי' מראיתה ניכר אפ"ה כי הדר נפלה טפה שנייה ראשונ' נעורה ומצטרף וחוזר ונרא' לכסוי ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה דלא שייך דחוי אלא בדבר קדושה]:

[ט.] סוכה דף ל"ג תני עולא נקטם ראשו (של הדס) ועלתה בו תמרה כשר. בעי ר' ירמי' נקטם ראשו מעי"ט ועלתה לו תמרה בי"ט מהו יש דחוי אצל מצות (כלומ' נוהגת תורת דחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נרא' ונדחת משנשחטה אמרת ידחה ה"נ הואיל ונדחה כשנקטם תו לא הדר מחזי בעליית תמרה והשתא לא דייק בין דחוי מעיקר' לנרא' ונדחה דהאי דנקטם מעי"ט לא נרא' מעולם) או לא. ותפשוט לי' מהא דתנן כסהו הרוח חייב לכסות ואמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא שנו אלא חזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגל' פטור והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואדחי אדחי ואמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. דרב פפא גופא מבעי' לי' (האי דיוקא דר"פ מבעי' לי' לר' ירמי') מפשיט פשיט לי' (לתנא דמתני' כסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי) דאין דחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא. או דלמ' ספוקי מספק' לי' לחומרא אמרי' לקולא לא אמרי' תיקו לימא כתנאי עבר וליקטן (לענבי הדס שהיו מרובין מעליו ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט ואם עבר ומיעטו) פסול דברי ר"א בן צדוק וחכמים מכשירין וכו' מאי לאו בהא קמפלגי דמאן דפסול סבר יש דחוי אצל מצות (ואע"ג דהוי דחוי מעיקר' והאי דנקט פלוגתייהו בי"ט משום דסתמי' בתר דאגדי' הוא דהא בי"ט לא אגיד לי' ואי לא צריך אגיד איצטריך למנקט בי"ט משום דאי לאו דקידש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרי דחוי) ומאן דמכשיר סבר לא אמרי' יש דחוי אצל מצות (אלא לענין קדוש' כגון קרבנות) לא דכ"ע לא אמרי' יש דחוי אצל מצות והכא במילף לולב מסוכה קמפלגי וכו'. כתבו תוס' הא דהכא דחוי מעיקר' הוא כיון דבתחלת י"ט לא חזי כדמוכח לקמן גבי אשחור מעי"ט ונהי דגבי קדשים דחוי מעיקר' הוי דחוי גבי מפריש נקבה לפסחו. גבי מצות מבעי' לן. וכי תימא הא דאוקימנא גבי אשחור תפשוט דדחוי מעיקר' וכו' לא דמיין להכא כדפרישנא לעיל דשאני התם דבידו ללקוט ואפי' בקדשים מכשירין מהאי טעמא דאמר רב אשי כל שבידו וכו' ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא דהא נרא' ונדחה הוי ולקמן מסקינן דלא תפשוט מיניה נראה ונדחה חוזר ונראה אע"ג דבידו ללקטן וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפ"ה אמרי' דנדחה וכן גבי מזבח שנפגם וכו' וצריך לחלק בדברים. והא דמדמי הכא ההי' דכסוי דבידו לגלו' מ"מ הי' לו לחשבו דחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מדחוי וכו' והא דמייתי מעבר וליקטן הוי מצי לדחויי דמשום דבידו לתקן אבל הכא דאין בידו וכו' עכ"ל. (וכ"כ תוס' לעיל דף צ"ב ד"ה באשרה דשאני גבי עבר וליקטן דבידו לתקן דנהי דאסור למעט בי"ט מ"מ בידו למעט) ור"נ כתב נמי כתירוץ תוס' ועוד כ' מיהו ההיא ענביו מרובין מעליו לאו בידו לתקן לגמרי חשיב לי' דאי הכי אפי' נראה ונדחה לא הוי דחוי כדמסיק בזבחים כל שבידו ואע"ג דנראה ונדחה הוא והיינו טעמ' משום דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכ' אבל הכא אין בידו אלא בעברה דהא אין ממעטין בי"ט עכ"ל. ולקמן ע"ב אית' ואין ממעטין בי"ט הא עבר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת דאמרי' לעיל אינו פסולות אלא א"כ ענביו שחורות] אילימ' מאתמול דחוי מעיקרא הוא (דהא מטי זמן מצוה ולא חזי והוי דחוי מעיקר') תפשוט מיני' דחוי מעיקר' לא הוי דחוי לענין מצות דוקא כדפרישית לעיל. תוס'] אלא לאו דאשחיר בי"ט נראה ונדחה הוא שמעת מיניה נראה ונדחה חוזר ונר' לא לעולם דאשחור מעיקר' דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מיני' אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מיני'. ובע"ז דף מ"ז בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וכו' ומסיק באשרה שבטלה קמבעי לי' יש דחוי אצל מצוה וכו' כ' ריטב"א בסוכה דף ל"ג מיהו עיקר מלת' דר"ל דהתם גבי לולב אי יש דחוי וכו' ליתא דלולב של ע"ז שנטלו אפי' קודם ביטול יצא כדאמר רבא וכו' אבל לכתחל' לא יטול קודם בטולו אבל לאחר ביטול אפי' לכחחלה שרי ומשום דחוי ליכ' דכיון דקודם ביטול נמי בדיעבד יצא לא חשיב דחוי עכ"ל:

[פסק]:

[י] בפ"ו הל' א' מפסולי המוקדשין כ' הרמב"ם כל הזבחים שנתערבו בהם אחד מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו לפי שב"ח חשיבין ואינו בטלין ואם הקריב הורצה שאין ב"ח נדחין. כתב כ"מ דין זה היא בזבחים (ע"ג) דאית' במשנה כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות אפילו א' ברבוא ימותו כולן. ואמרי' בגמר' אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי מקריב לא מרצי (ואדחי ליה מדרבנן ושוב אינן חוזר ונראה ואע"פ שהכשרים שבהן ראוין להקרבה הואיל ונדחו מהקריב לכתחלה מחמת הפסולים המעורבין בהם נדחו לגמרי). איתביה חטאת שנתערבה בעולה וכו' אפי' אחת ברבוא ימותו כולן בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאין נמלך עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול וכו' (ותיובתא לרבא מהא דקתני מחצה כשר דהא הכא אלו אתי לאמלוכי אמרי' ליה לא תקריב וכי לא נמלך והקריב קתני והעשוי כהלכתה כשר וה"נ הכשרים ירצו) הא כמ"ד בעלי חיים נדחין הא כמ"ד אין ב"ח נדחין ע"כ הסוגי'. וכבר נתבאר בהלכה כמ"ד אין ב"ח נדחין לכך פסק רבינו דלא כרבא. (מהאי סוגיא נראה דאף אם הדחוי הוא מדרבנן אעפ"כ אמרי' כיון שנדחה נדחה דהא מן התורה בטל אלא מדרבנן הוא ואעפ"כ אמר רבא דלא ארצי). ובפ"י הלכה כ"ד כ' הרמב"ם הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר שהדחוי מעיקרא אינו דחוי עדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה סלע פסול חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בעלי חיים נדחין כמו שבארנו למה הדבר דומה למום שנפל ועבר. ובפ"ג הלכה כ"ב כתב מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו בה שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמן וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה מזבח יקרבו שאין ב"ח נדחין. הפריש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותו שהדחוי מעיקרו אינו דחוי. כ' לח"מ תיפוק לי' דב"ח אין נדחין וי"ל דאמר טעמא שיועיל אף למנחות דאינם ב"ח עכ"ל (ואיני יודע מה יתרץ לעיל גבי הפריש אשמו ל"ל למימר שהדחוי מעיקר' אינו דחוי כמו שהקשה שם באמת ותירץ דעדיפא מיניה קאמר ע"ש). ובפ"י משגגה כתב הרמב"ם עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה (זה דלא כפירש"י שפי' במקום כבשתו. ומיושב בזה קושי' רש"י דהיכי אמר שם דהוי קדושת דמים הא אין דמים לעוף. ולפי דברי רבינו ניחא דהוא לא הפריש אלא למכרה וליקח בדמיה קרבן עשיר. כ"כ לח"מ) והעני יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית מפני שדחוי מעיקרא אינה דחוי והרי נראה לו קן זו עתה. (כתב לח"מ דמשמע משום שהיא קדושת דמים הי' ראוי לומר שידחה אדרבה משום דהוי קדושת דמים הי' ראוי לומר שלא ידחה כדאמר בגמרא. וי"ל דלא בא למעט קדושת הגוף אלא ה"ק אע"פ שיש בה קדושה פורת' מיהא וראוי שתדחה וכ"ש אם הי' קדושת הגוף שהי' ראוי שתדחה אלא משום דחוי מעיקרו עכ"ל). ובפרק ט"ו ממעשה קרבנות כתב בהמת השותפין שהקדיש א' מהן חציו שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישה ה"ז קדושה וקרבה אע"פ שמתחלתה דחוי היתה אין הדחוי מעיקרא דחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים הואיל והיא ב"ח אין ב"ח נדחין והרי נראה כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה. (עי' כ"מ ולח"מ על לשון רבינו שכולו מוקשה. ועיין שער המלך פ"ד מקרבן פסח). ובפ"ג משגגות הלכה ח' כתב מי ששגג והפריש קרבן ואח"כ נעשה מומר וחזר בתשובה או נשחטה וכו' אע"פ שנדחה הקרבן בנתים ה"ז חוזר ונראה שאין ב"ח נדחים לפיכך יקריבה עצמה וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא יחזור לכשרותו כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרב ובפ"ה מעבודת יה"כ פסק שהשני מן השנים שהגריל עליהם בסוף ירעה. כתב לח"מ נראה דפסק כרב ואמרי' שם דרב ס"ל כר' יוסי דמצוה בראשון. ובפ"ד מקרבן פסת פסק רבינו דלא כר' יוסי. ונ"ל דשאני הכא דהוא חטאת דבאה לכפרה וחמירה ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון. והכי קאמר כי היכי דאמר רבי יוסי התם אמר רב נמי הכי דלכ"ע הוי דינא הכי עכ"ל. ובפרק ד' מקרבן פסח כ' הרמב"ם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח. ואם לא נפל בו עד שיקריב פסחו יביא בדמיו שלמים. ובהלכה ו' כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקריב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקריב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים. כתב הראב"ד זה שבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים. כתב לח"מ דראב"ד ס"ל דההיא מתני' אפי' לרב דאמר ב"ח אינן נדחין ירעה משום דדחאו בידים שהקריב האחר כדכתבו תוס'. אבל רבינו סבר דהך מתני' דלא כרב וכו' ומה שלא הביאו בגמרא סייעתא מיני' לר' יוחנן דדייקא מתני' נמי כוותי' משום דהוי מצי למדחי הך דחייה שאני בין דחאו ללא דחאו. ומה שכתב לעיל גבי הפריש נקבה לפסחו וכו' יביא בדמיו שלמים כיון דאין נדחין הוא עצמו יקרב שלמים. וי"ל דסובר כתוס' דהפריש נקבה הוי דחייה גמורה דאינה ראויה לפסח לעולם וכו'. (וכ"כ שער המלך פ"ו מק"פ בשם הר"י קורקוס דנקבה לפסח הוי דחוי גמור וגם דחאן בידים וכו' משא"כ בבהמות השותפין כי אפשר לקנות חציה האחר וכו' וגם כי דרך הקדש שדחאה אין נקרא דחוי בידים וכו' והוכרח רבינו לחלק בהכי כקושית תוס' אמאי לא מייתי משנה זאת סייעתא לר' יוחנן. אלא ודאי לא דמי להא. וכ' שער המלך צריך למצוא טעם למה גבי בהמת השותפין מקרי דרך הקדש דחוי וגבי מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דרך הקדש דחוי ע"ש):

[יא] ובפ"ח מלולב כתב הרמב"ם הין ענביו מרובות מעליו וכו' אם אדומות או שחורות פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט וכו' עבר וליקטן כשר. כתב כ"מ בגמרא אמרינן דאי אשחיר בי"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט וכו' ויש לתמוה על רבינו דלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לא הוי דחוי וה"נ בידו לתקן כדאיתא בגמרא אהא דת"ר אין ממעטין ביום טוב משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרי ממעטין והא קמתקן מנא סבר כאבוה דבר שא"מ מותר וכגון שלקטן לאכילה ולא הוי פסיק רישיה דאית ליה הושענא אחריתא וכו' ומאחר דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה חשיב בידו לתקן הלכך אפי' אשחר בי"ט דנראה ונדח' הוא אם מיעטן כשאר דחוזר ונראה וגמרא דאמר דאשחור בי"ט לא תפשוט וכו' לא אסיק אדעתי' טעמיה דיהיב לר"א בר"ש דלאותו טעם אע"ג דנראה ונדחה חוזר ונראה עכ"ל. וט"ז בא"ח סי' תרמ"ו מקשה נמי על הרא"ש וטור למה כתבו סתם אם מיעטן כשר דהא באשחור בי"ט ראוי להחמיר כיון דהוי ספקא דאורייתא דהא ר' ירמיה בעי אי יש דחוי אצל מצוה אם יש לדמותו לקרבנות דהוי דחוי מן התורה (וצ"ל דאליבי' דר' יוחנן מוכח מדמיעט קרא גבי בעל מום בהם וכו' מכלל דשאר דחוין אין חוזרין ונראין ואליבי' דרב דס"ל דאין ב"ח נדחין דיליף מב"מ יש לומר מדאיצטריך קרא להכשיר בב"מ דאין נדחין מכלל דבשחוטין נדחין דאל"כ למה לי קרא להכשיר גבי ב"מ דאין נדחין דהא בכל הדברים שנראו עתה חוזר ונראה אע"כ מדאיצטריך גבי ב"ח שאין נדחין מכלל דשחוטין נדחין ושפיר קאמר הט"ז דהוי מן התורה) ותירץ דבאמת רב פפא אמר אין דחוי אצל מצות בין לקולא בין לחומרא ואע"ג דר' ירמיה מספקא לי' לא שבקינן פשיטות' דר' פפא וניזול בתר ספקא דר' ירמי' לכן הביאו בסתם דאשחור עכ"ל. עולי נראה דהא דרבינו כתב אין ממעטין בי"ט לפי שהוא כמתקן משמע דתיקון זה אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כיון דמספקא לן אי יש דחוי וכו' והדחוי זה מותר מן התורה כיון שבידו לתקן וכל שבידו לא הוי דחוי אלא דרבנן אסרו למעט לכך אזיל לקולא דלא הוי דחוי גמור. אמנם במאירי במס' שבת כתב דעה אחת דבדרבנן פסיק רישיה מותר וגבי מיעוט ענבים הך מתקן דאוריי' הוא כי דוקא תיקון שאין בו מעשה בידים הוי דרבנן כגון תרומה ומעשר אבל מתקן בידים מדאורייתא אסור):

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה