כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל מה) דברים שבלב אי הוי דברים או לא
[א.] קידושין דף מ"ט ע"ב מתני' הרי את מקודשת ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' אינה מקודשת ובכולם אע"פ שאמר' בלבי הי' להתקדש לו (אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת) אעפ"כ אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו [גמ'] ההוא גברא דזבין נכסי' אדעתי' למיסק לארע' דישראל [ונאנס ולא עלה] ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ואינו דברים. מנא לי' לרבא הא אילימ' מהא דתנן יקריב אותו עד שיאמ' רוצה אני ואמאי הא בליבי' לא ניחא לי' אלא משום דברים שבלב אינן דברים ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה אלא מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשים וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי וכו' אלא דברים שבלב אינן דברים ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים (ואית לן לאחזוקי בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין] אלא אמר אביי מהכא אע"פ שאמרה בלבי הי' וכו' ודלמ' שאני התם דכיון דאתני לאו כל כמיני' דעקרה לתנאה אלא אמר ר"ח בר אבין עובדא הוי בי' רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטיה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון וכו' והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' לי בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מזה בעה"ב מעל ואמאי הא קאמר בלבי וכו' ודלמא שאני התם דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי (ושקורי משקר אבל האי גברא חזינן דטרח לעלות לא"י ונאנס) הו"ל למימר מזיד הייתי לא עביד נפשי' רשיעא הוי למימר נזכרתי. (וע' במש"ל פ"ד הל' ו' משקלים שכ' מדלא אמרי' שתהי' היא אסור' בקרוביו אם אמרה בלבי הי' להתקדש לו ש"מ אפי' לקולא נמי אמרי' אינן דברים ולא משום דלא מהימנינן לה דבלבה הי' הפך מה שהוציאה מפיה דאף אם האמת כדבריה אעפ"כ אינ' מקודש' כלל לפ"ז קשה על הא דאמרי' במציעא דף קי"ח תנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (השומרים שעורים לצורך מנחת העומ' או של חטים לצורך שתי לחם) ר' יוסי או' הרוצה מתנדב וכו' אמרו לו אתה אומ' כן אין באין משל צבור (אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי לחם משל צבור אלא משל יחיד זה שקנא' מן ההפקר בשמירתו) ומסיק התם דכ"ע הבטה בהפקר קני דרבנן סברי יהבינן לי' אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה (שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם לצבור דנוח לו שיקריבו משלו) ע"ש הסוגיא וקשה דמאי חששה היא זו מאחר דקי"ל דברים שבלב אינה דברים וצ"ע(, כתבו תוס' על הא דזבין נכסי' וכו' משמע דוקא משום דלא פי' דבריו אבל אם פירש להדיא ואמר בשעת מכר שמוכרם לפי שרוצה לעלות לא"י הי' המכר בטל קשה הא בעינן תנאי כפול וכו' ואומ' ר"י דיש דברים שאינן צריכין ת"כ אלא גלוי מלתא וכו' ע"ש. וע' כתובות דף צ"ז תוס' ד"ה זבין ולא אצטריכי לי' זוזי הדרי זביני שכתבו וכגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר לזבן תורי קא זבין להו דאי הוי שתיק הוי דברים שבלב עכ"ל, כ' הר"ן ואע"ג דקי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא וכו' דכל כי האי גוונא כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הוא אלא הרי הוא כאלו נאמר בפירוש אבל הא לא מוכח' מלת' כולי האי דאימר זוזי אצטרכו ומאי דאמרי' במס' כלה במעשה דר"ע שהי' נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. שאני התם דאונס הוי וכו' והוי כאלו פירש ורמב"ן אמר שביטל בשפתיו בלחש. וא"ת והתנן האומר ה"ז נזיר ואוקימנא בשנזיר עובר לפניו והא הוי דברים שבלב לאו קושיא דכל שהענין מוכיח מתוך דבריו אע"פ שלא השלים דבורו מהני מדין ידות דאתרבי מקראי ועוד הקשו מדתנן נדרים (כ') נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' שרי ואמאי הא הוי דברים שבלב לאו קושיא דכי אמרי' אינן דברים ה"מ היכא מה שבלבו סותר דברו כי הא דשמעתין אבל האי דהתם אינו אלא מפרש שזה שנדר בחרם אי אפשר לומר שנדר בשניהם בחרמו של ים וחרמי שמים כי היכא דנימא דכשאמר לא נדרתי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מינייהו לחוד קמכוין. הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפרש עכ"ל הר"ן בהלכות. ורשב"א בחדושי קדושין כתב דכי אמרי' אינן דברים היינו לבטל מה שאמר בפיו כההוא דזבין והי' בלבו תנאי באומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כלם אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין כגון אהא שאומר בלבו הי' להיות כזה שעובר או שמחשב בתרומ' שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוי דברים ואין זה בכלל דברי רבא עכ"ל. ועיין עוד שם מה שהאריך. ובפרק אלמנה ניזונית כ' המרדכי בשם ספר יראים דברים שבלב אינן דברים לבטל דברי פיו דכיון דמשמע דברי פיו בענין אחר ומחשבתו בענין אחר אע"פ שברור לנו שחישב בלבו לבטל דברי פיו בתר דברי פיו אזלינן. וראי' לדבר שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או שאר דיני תנאים אינו מבטל המעשה בין בגט או בממון התנאי בעל והמעשה קיים אע"פ שברור לן ומוכיח הדבר שלדבר התנאי דיבר מאחר ששינה מדרך המבטלין בתורת תנאי אין מחשבתו כלום ויש דברים סתומים שאין דנין אותן כמפורש ואזלינן בתר מחשבה כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר סתום כדאמר הכא זבין ולא אצטרכי לי' זוזי הדר' זביני פי' שסתם המוכרים משום צריכות זוזי מוכרים התם אין דרכן לפרש אם לא יצטרך למעות יבטל המקח והוי סתמו כפירושו וגבי נודרין להרגין וכו' נודרין סתם וסתמא הן שלהם לאו ולאו שלהם הן שסתם המדברים להורגין כך דרכן ולאו משום דמחשבתן תבטל דבורן ולא בדידי' תליא מלת' אלא בלשון העולם וסתם המדברים עכ"ל:
[ב.] גיטין דף ל"ב מתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל וכו' אם משהגיע גט לידה שוב אינו יכול לבטלו. גמ'] פשיטא דאינו יכול לבטלו) לא צריכא דמהדר עלי' מעיקר' לבטולי' מהו דתימא אגלי מלת' למפרע דבטולי בטלי' קמ"ל. כתבו תוס' ורבא דאמר לקמן דגלוי דעתא בגיט' מלת' הוא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו הגילוי דעת עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוי רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתרי' דבעי למימר אשור הב לה (כלומר התחזק והב לה) כדאמר לקמן וכי מבטל לי' אחר שבא לידה לפי שסבר שעדיין הוא ביד שליח וכו'. קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמ' משום דבאות' שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוי להו דברים שבלב דאינן דברים אע"פ שנאמן לומר כך הי' בלבי. ואע"ג דבעלמ' גבי ההוא דזבין למיסק לא"י בדין הוא דלא הוי דברים כיון דלא חשש לפרש רוצה היא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשו' דמי איכא מידי דמדאוריי' לא הוי גט וכו' דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיב עקירת דבר מן התור' ועדיפא מיני' אמרי' בביטול שלא בב"ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי ביטול וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר. ועוד נר' לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכ' דקי"ל נאנס מלפרשן כמו שרוצה להוכיח בקדושין (מ"ט) מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברי' שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גלוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו עכ"ל:
[ג] נדרים דף כ"ז מתני' נודרין להרגין ולחרמין שהיא תרומה אע"פ שאינו תרומה [שאם בא להרגו יכול לדור על זה שהיא של תרומה כדי שלא יטלם והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין]. גמ'] היכי נדר (היכי שייך נדרו בהאי לישנא) אמר רב עמרם באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינה תרומה או אם אינן של בית המלך. כיון דאמר יאסר אתסרי לי' כל פירא עלמ' באומר היום אי דאמר היום לא מקבל מיני' באומ' בלבו באומ' בלבו היום ומוצא בשפתיו סתם ואע"ג דס"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני). [הא דאמרי' יאסרו כל פירי עלמא לאו דוקא דאל"כ בלאו הכי אינו נדר דהיכי דאמר יאסרו כל פירות עולם. ש"ך י"ד סי' רל"ב] כתב הר"ן אי דאמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בפיו אפי' גבי אונסא כי האי אלא דהכא סתמא קאמר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע ה"מ היכי דליכא אונסא משום דטפי משמע לעולם מהיום אבל היכא דאיכא אונסא הך אונסא מפ' ליה לדבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהיפך: עכ"ל. ועיין בדף כ"א גבי נדרי זריזין שהתירו חכמים. כתב הר"ן וטעמא דמילת' לפי שדרכן של מוכר ולוקח בכך לא מקרי דברים שבלב:
[ד.] תרומות פ"ג משנה ח' המתכוון לומ' תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים וכו' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה וכו' לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין כ' הר"ש דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישים זה את זה אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומ' וקדשים כדדרשי' בשבועות דמהני וגומר בלבו עכ"ל. ובפסחים דף ס"ג כתבו תוס' על האי מתני' אפי' אי דברים שבלב לא הוי דברים התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו. ובשבועות דף כ"ו ע"ב גרסי' אמר שמואל גמר בלבו (השבועה) צריך שיוציא בשפתיו שנא' לבטא בשפתים מיתבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא אדם בשבוע' הא גופא קשי' אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין אמר רב ששת הא לא קשי' ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו (שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו) ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין (שתהא שבועה בגמר לבו) ת"ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא מיתבי מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב נגמר מיני' משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד וכו' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר חולין מקדשים לא גמרינן. כתב הרא"ש הא דתנן בנדרים נודרין להרגין ומסיק התם באומר בלבו היום וכו' אלמא שלא במקום אונס מתסר לעולם אע"פ שאמ' בלבו היום א"כ הכא בגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם ליתסר בכל פת אע"פ שאומ' בלבו חטין. תירץ רמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף שדברים שבלב אינן דברים אבל הכא דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לומ' פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטין נמי פת שמי': [פסק]:
[ה.] בפ"ח מה' אישות כ' הרמב"ם ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ שהטעני אינ' מקודשת לפי שדברים שבלב אינם דברים. כתב רמ"א בש"ע אה"ע סי' ל"ח אם אמרה כן בשעת קדושין בפירוש (כלו' שהשיבה לו אף אם לא יהי' כך כמו שאמרת אני מרוצה להתקדש) ושמע הבעל ושתק וכן אם היא הטעתו ואמ' בפירוש אע"פ שלא יהי' כן קדושיו קדושין. ובפ' י"ח ממכירה כתב הרמב"ם מי שמכר חצרו או שדהו ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני ה"ז כמוכר על תנאי וכו'. אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך הוא מוכר ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים וכ' ש"ע ח"מ בסי' ר"ז ואע"פ שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת מכירה לא אמר אינו חוזר. ובפ' ג' משבועות כתב הרמב"ם כל הנשבע שבועה מארבעה מיני שבועות אלו באונס ה"ז פטור מכלום ואחד הנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין וכו' וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו ואע"פ שהדברים אלו שבלב אינם דברים הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס ה"ז סומך על דברים שבלבו. וכ"כ ש"ע י"ד סי' רל"ב. וע' ברמב"ם בפ"ד מנדרים שכ' נמי גבי אונס דסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור אין פיו ולבו שוים: [ו.] בפ"ב הלכה י' משבועות כתב הרמב"ם מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו ה"ז מותר שנא' לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין השבועה בשפתיו. וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו ה"ז מותר. כיצד המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון ה"ז מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציא בשפתיו ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו. וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני וכו' ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי וכו' ואחר שהעידו עליו שנשבע אמר כן הי' אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה. כ' כ"מ בתוספתא דטהרות פ"ז נאמן ע"י עצמו כיצד א"ל נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיע אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו (מזה נראה דאם נדר סתם יכול לומר תנאי היה בלבי) וראב"ד פי' וז"ל תנאי היה בלבי כלו' ונשאל לחכם והתירני ע"י אותו תנאי כדאמרי' בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאלו שלא ע"פ חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ"ל. מ"מ דברי רבינו מבוארים בדברי תוספתא. ונראה לי שאין אנו צריכים לדחוק כמו שנדחק הראב"ד וכו' אלא ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש עכ"ל. (ומחנה אפרים בנדרים סי' ו' כתב נראה לפרש דברי הרמב"ן כפשטן דתנאי היה בלבי לא הוי דברים שבלב דלא מהני כיון שאינו סותר מה שהוציא בפיו. וכ"כ תוס' בשבועות דף כ"ג ד"ה ודלמא וכו' וז"ל ואע"ג דדברים שבלב לא הוי דברים היינו היכא שסותר מה שהוציא מפיו אבל היכא שאינו סותר הוין דברים. איברא דלכאורה נראה דלאו כ"ע מודו בזה ותוס' לשיטתן אזלי דלקמן בפרקין גבי גמר בלבו להוציא פת חטים וכו' כתבו דהיינו טעמא משום דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ומתוך כך הוקשה להם מההיא דנדרים גבי נודרין להורגין דמשמע דוקא היכא דאיכא אונסא הוא דהוין דברים הא לאו הכי לא. ותירצו דהתם איירי בעם הארץ אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס. דטעמא הוי משום דלא מהמנינן ליה במה דקאמ' שהיה בלבו היום ע"ש. אבל לדעת רמב"ן דתירץ בגוונא אחרינא לא ס"ל כתוס' ע"ש שהאריך ולבסוף אמר דאפש' דתנאי מלתא אחריתא הוא וכ"ע מודו בזה ע"ש): עוד כ' הרמב"ם גמר בלבו שלא לאכול פת חטים ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטין שפת חטין פת שמה. מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהי' פיו ולבם של אחרים שוין חייב מפני שלבן של אלו במקום לבו קם. וכן פסק בש"ע י"ד סי' ר"י. וכ' הש"כ בשם הב"ח דהא דאינו אסור אלא בשל חטין דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים כן משמע מכל הפוסקים ודלא כב"י עכ"ל. ע' ברמב"ם פ"ד מתרומות ובפ' י"ד הל' י"ב ממעשה הקרבנות ובפ"ז ממעילה. ובש"ע י"ד סי' של"א סעיף מ"ה:
[ז.] כתב הג"א בתרא דף קמ"ו בשם ריב"ם דגבי מתנה דברים שבלב דברים הם דהיכא דגלי דעתיה דלא יהיב מדעתי' לא הוי מתנה כגון גבי מתנה טמירתא ושטר מברחת הואיל ובחנם יהיב אי גלי דעתיה דלא ניחא לי' אפי' לא אמר בפירוש לא קנה אבל גבי מכר וקדושין אמרי' אינן דברים דלאו כל כמיני' לומר לא הי' בדעתי אם לא אמר בפירוש אמרי' אגב דשקיל זוזי גמר ומקני עכ"ל. ובח"מ סי' ר"ז סעיף ד' כתב רמ"א דין זה בשם יש אומרים:
[ח.] במחנה אפרים סי' ו' משבועות כ' מי שנשבע להיות שותף עם חברו סתם יכול לומר דעתו היה להיות שותף כל זמן שירצ' וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו והא דמשמע בנדרים גבי נודרין להורגין דכל הנודר סתם לעולם משמע וצריך שיאמר בלבו היום היינו דוקא במי שבא לאסור ע"ע שלא לאכול דהוי מידי בשב ואל תעשה בכה"ג לעולם משמע והכי מפלגינן בתנאים דכל דבר שהוא בקום ועשה כגון ע"מ שתניקי את בני ביום א' סגי ואלו אמר ע"מ שלא תשתי יין לעולם משמע. עיין ה"ה פ"ז הל' א' מאישות ופ"ה הלכ' י"ט מגרושין עכ"ל. עיין רא"ש שבועות דף כ"ט ע"ב דאם אסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יאסור אלא רגע אחד ודאמרינן לעיל על מתני' דשאישן הכא דלא אמר שלשה כלו' אלא אמר יום אחד או יומים עכ"ל. ובהגהות מרדכי פ"ג דשבועות כתב בפ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמעינן דלית ליה קיצותא משמע דהנודר סתם ולא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מאי שנא מנזירות דאמרי סתם נזירות ל' יום י"ל דגבי נזיר אתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שעבד עצמו אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליה הלכך לא גמרינן מנזירות עכ"ל. וכ' בד"מ בי"ד סי' רי"ט לפי זה אוסר את עצמו בשבוע' למדין מנזירות דלא לתסר אלא ל' יום ומדברי רא"ש משמע דאין לחלק בין נדר לשבועה והקושיא מנזירות אינו כלום דשאני נזירות דיש לו קצבה דסתם נזירות ל' יום משא"כ בשבועה ונדר עכ"ל. עיין תוס' שבועות דף כ"ה ד"ה אינו: